ע.א. 671/79 - פרידה שקלים נגד יחיאל שקלים
*שינוי בנסיבות המצדיק דיון מחדש בשעור המזונות.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בירושלים בת.א. 153/79 - הערעור נתקבל).
בתביעה שהגישה המערערת נגד המשיב בחיפה, שם גרו השניים, נפסק בשנת 1975 סכום מזונות של 500 ל"י לחודש. בתיק שני משנת 1977 דחה ביהמ"ש המחוזי בחיפה תביעת המערערת להעלאת שיעור המזונות. עתה הגישה המערערת תובענה לביהמ"ש המחוזי בירושלים, לאחר שהיא גרה בירושלים כבר כשנתיים אצל הוריה, והיא סברה שיש לראות בירושלים את המקום שנועד לקיום ההתחייבות לתשלום מזונות. ביהמ"ש המחוזי מחק על הסף את תביעת המערערת משני טעמים: באשר לדעתו הסמכות המקומית היא לביהמ"ש המחוזי בחיפה שדן בעבר בתביעת המזונות של האשה; באשר האשה לא הצביעה על שינוי נסיבות המתיר דיון חוזר בענין המזונות או שיעורם. בענין הסמכות קבע ביהמ"ש כי צריך לפנות לאותו בימ"ש מחוזי ממש שדן בענין בהזדמנות קודמת. כמו כן סבר ביהמ"ש שלפי תקנה 3 לתקנות סדר הדין האזרחי אין הענין בסמכות ביהמ"ש בירושלים, כי אם מבקשים לקיים את הדיון במקום שנועד לקיום ההתחייבות יש להגיש את התביעה, אם לא בחיפה, הרי בתל אביב שם נישאו הצדדים. מכאן הערעור.
א. ענין מזונות ניתן להביא מחדש בפני כל בימ"ש או כל בית דין, ולאו דוקא לאותו בימ"ש או בית דין שפסק לראשונה באותו ענין. עם שינוי הנסיבות לא רק משתנית עילת התובענה, כי אם גם נולדת עילה חדשה ואין ולא כלום במשפט המזונות הראשון בנסיבה פלונית לבין משפט מזונות שני בנסיבה שונה אחרת. פסקי הדין שעליהם הסתמך ביהמ"ש המחוזי והקובעים כי יש לפנות לאותו בימ"ש שדן קודם בענין, אינם מתכוונים לאותו בימ"ש מבחינת סמכות הדיון המקומית של ביהמ"ש המחוזי, אלא להבחנות בין הפניה לבית הדין הרבני לבין הפניה לביהמ"ש המחוזי.
ב. אשר להוראות תקנה 3 הנ"ל - מאחר והאשה מתגוררת כבר כשנתיים בירושלים, הרי היא יכלה להגיש את התביעה לביהמ"ש המחוזי בירושלים, שיש לו סמכות מקומית לגבי מקום קיום ההתחייבות, בהתאם לכללים שנקבעו ע"י ביהמ"ש העליון.
ג. אשר לשינוי הנסיבות - עיון בכתב התביעה מראה כי המערערת לא השכילה לנקוט לשון מפורשת ולהדגיש כי היא פונה מחדש לערכאות בשל שינוי מהותי בנסיבות. היא נמנעה מאיזכורה של ההתדיינות האחרונה בשנת 1977 שבה פסק ביהמ"ש כי אין מקום לשינוי סכום המזונות, אך מאידך הכילה הרצאת הפרטים שצורפה לכתב התביעה את העובדה כי ב- 1975 פסק ביהמ"ש המחוזי סכום של 500 ל"י לחודש כמזונות. אכן כתב התביעה איננו מתאר שינוי הנסיבות, אך מתוך הטענות עלה רצונה של המערערת לתקן את המעוות בניסוח כתב התביעה, ולהעמיד את נוסחו כך שביהמ"ש יוכל להכריע בשאלה השנויה במחלוקת. היא יכלה לבקש את התיקון עוד בערכאה הראשונה. כאשר עלתה הבקשה למחיקה על הסף, ברם אף שאיחרה בכך, יש לתת, בנסיבות מקרה זה, משקל שכנגד לנתונים הבאים: פרטים מסויימים, אם כי לא מלאים הובאו בטופס 38 , הדיון בביהמ"ש המחוזי לגופו של ענין טרם החל שהרי התביעה נמחקה על הסף , לא ניתן להסיק מן הנסיבות כוונת תרמית או הטעיה שהרי לא נטען בביהמ"ש כי כתב התביעה דנא הוא הראשון בהתדיינות בין הצדדים אלא צויין שכבר היה דיון קודם אם כי לא ציינו את הדיון השני, לא נגרמה פגיעה במשיב שיש בה כדי למנוע תיקון כתב התביעה. לפיכך יש לבטל את המחיקה על הסף, ולהחזיר את הענין לביהמ"ש המחוזי.
(בפני השופטים : ויתקון, שמגר, אשר. החלטה - השופט שמגר. עו"ד מ. שכטר למערערת, עו"ד מ. חרמון למשיב. 10.2.80).
ע.א. 369/78 - נווה עירית חברה קבלנית... בע"מ ואח' נגד ישעיהו הדרי ואח'
*ביטול חוזה מכר מקרקעין (הערעור נדחה).
בין הצדדים נחתם חוזה שבו התחייבו המשיבים למכור למערערים מגרש (להלן חלקה 129) למסור את החזקה במגרש למערערים כשהוא פנוי מלול המצוי עליו, כשהתמורה היתה במסירת 7 דירות שהמערערים התחייבו למסור למשיבים, בבנין שיוקם על חלקה 129. נקבעו בחוזה תשלומים של המערערים למשיבים מיום פינוי הלול ועד למסירת הדירות, וכן נקבעו פיצויים מוסכמים של 150 אלף ל"י למקרה של הפרת החוזה. אותו זמן רכשו המערערים מגרש סמוך (חלקה 130), ופנו לועדה המקומית לתכנון ובניה בבקשה לקבלת רשיון בבניה על שתי החלקות. הועדה דרשה מהמערערים לרכוש חלקה נוספת (להלן חלקה 55) שהיא קטנה מדי לניצול עצמאי ולצרפה לשתי החלקות האחרות. המערערים רכשו את החלקה הנוספת וביקשו היתר בניה ל- 3 החלקות יחד. כדי לקבל היתר זה היה על המשיבים לפנות לועדה בבקשה לאחד את החלקות, והם היו מוכנים לעשות כן ובלבד שהמערערים יתנו להם ערובה לביצוע התחייבויותיהם עפ"י החוזה. המערערים סירבו לתת ערובה והמשיבים סירבו לחתום על בקשת האיחוד והתוצאה היתה שהחוזה לא בוצע. המשיבים הודיעו על ביטול החוזה בשל הפרתו ע"י המערערים ותבעו את התשלומים בגין פינוי הלולים וכן את הפיצויים המוסכמים. ביהמ"ש המחוזי קבע כי המשיבים ביצעו את המוטל עליהם וכי המערערים הפרו את ההסכם. טענת המערערים כי תנאי לביצוע ההסכם היה באיחוד החלקות נדחתה ע"י ביהמ"ש המחוזי שקבע כי חובת המשיבים היתה לעשות הכל כדי לקבל היתר בניה על חלקה 129 ועליה בלבד ובהתחייבות זו עמדו המשיבים. ביהמ"ש המחוזי קבע כי אילו פנו המערערים בבקשה לקבלת היתר בניה לחלקה 129 בלבד, היה ניתן להם ההיתר. טענות המערערים נגד מסקנות ביהמ"ש המחוזי נידחו. בערעור טענו המערערים טענות כי לשם קבלת היתר בניה היה עליהם להביא לאיחוד החלקות ולשם האיחוד היתה מוטלת על המשיבים החובה לבקש את האיחוד, וכן כי קבלת ההיתר היה תנאי מתלה ומשלא קויים התנאי בטל החוזה, וכן כי בטלות החוזה נובעת גם מטעות שטעו שני הצדדים שסברו כי ניתן לבנות על חלקה 129 בלבד ואילו המציאות היא שהדבר אינו אפשרי ומציאות זו מביאה לכך שהחוזה סוכל. טענות אלה הן מעניינות, אך כולן מבוססות על הטענה כי לא ניתן להשיג היתר בניה על חלקה 129 אלא על 3 חלקות גם יחד, ואולם ביהמ"ש המחוזי דחה טענה זו וקבע ממצא עובדתי שניתן היה לבנות על חלקה 129 בלבד, ומשנדחתה הטענה העובדתית נופלות כל הטענות האחרות.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, שמגר, ברק, החלטה - השופט ברק. עו"ד י. ליזר למערערת, עו"ד א. אופנהיים למשיבים. 14.1.80).
ע.א. 388/79 - אלינורה חכם ואח' נגד גיורא חכם
*מזונות לאשה שעזבה את דירת בני הזוג.
(הערעור נדחה).
המערערת הינה אשתו של המשיב והמערער הוא בנו. בני הזוג נשואים מאז 1970 והמערער נולד בשנת 1972. האשה עזבה את הבית עם בנה במרץ 1977. תביעת המזונות הוגשה עוד בשנת 1976 כשהחלו המחלוקות. השאלה היתה אם זכאית האשה למזונותיה למרות שאינה עם בעלה, ואם יש לה אמתלה מבוררות לעזיבתה את הבית. ביהמ"ש המחוזי קבע כי לא היתה אשמה מצד הבעל המצדיקה את עזיבת הבית, ולכן לא מגיעים מזונות לאשה. אשר למזונות הילד, קבע סכום של 2,900 ל"י לחודש צמוד למדד יוקר המחיה ובניכוי קיצבת הילדים. הערעור נדחה. ביהמ"ש המחוזי לא האמין לאשה כי בשל תיגרה עם בעלה עזבה את הבית, וציין כי שוכנע שתכננה לעזוב את הבית לפני אותה תיגרה, ואף תיכננה מעשי התגרות כדי להביא לידי כך שתהא לה אמתלה לעזיבת הבית, את זאת למד ביהמ"ש משיחות טלפוניות שהיו למערערת עם
חברותיה ואשר הוקלטו ע"י הבעל. ביהמ"ש הגיע למסקנה שהמערערת סבורה שאינה יכולה להמשיך בחיי הנישואין, אך הסיבות לא היו מעוגנות במעשי אלימות כביכול של הבעל. האשה טענה כי הבעל נעדר תכופות מן הבית בהיותו בעל ספינות דייג, וביהמ"ש המחוזי העיר כי היא נישאה לאדם העוסק בהפעלת ספינות דייג וידעה מה טיבו של אורח תיים זה. הערעור נסב על החלטתו של ביהמ"ש שלא לחייב את המשיב במזונות המערערת, וטעמי הערעור סבים למעשה על הניתוח מחדש של הראיות, כדי לשכנע את ביהמ"ש העליון כי יש להגיע לממצאים אתרים על יסוד הראיות שהיו בפני ביהמ"ש. אולם כל העובדות המועלות ע"י המערערים היו בפני ביהמ"ש המחוזי לפני שסיכם את ממצאיו ומסקנותיו, ואין לומר כי ביהמ"ש שגה במסקנתו.
(בפני השופטים: ויתקון, שמגר, אשר. החלטה - השופט שמגר. עו"ד א. בן דרור למערערים, עו"ד מוזס למשיב. 13.1.80).
ע.א. 696/78 - שמחה ניר נגד יהודית ניר
*מעשה בית דין (הערעור נדחה).
לביהמ"ש המחוזי בבאר שבע הוגשו שתי המרצות פתיחה, באחת מהן נתבקש ביהמ"ש ע"י המערער לקבוע כי הסכם פלוני, שהצדדים כינוהו בשם "הסכם אש4 קיראון", הנוגע לחלוקת הרכוש בין הצדדים שריר וקיים ותקף וכי הוא מחייב את הצדדים, ובהמרצה אחרת שהגישה המשיבה נתבקש ביהמ"ש להצהיר כי המשיבה היא בעלת מחצית הזכויות ברכוש המשותף של בני הזוג. בתובענה של האשה הסתמך המערער בכתב הגנתו על "הסכם קיראון" כדי לדחות את תביעת האשה למחצית מרכוש בני הזוג. ביהמ"ש נתן תחילה פסק דין בתובענה של האשה ובו התייחס בין היתר ל"הסכם קיראון" וקבע כי המסמך הנ"ל אינו הסכם משפטי, כיון שאינו סופי, איננו ברור ואיננו שלם ועל כן אינו מחייב את הצדדים. על פס"ד זה לא הגיש המערער ערעור. לאתר שפסה"ד הפך לסופי פנתה המשיבה לביהמ"ש וביקשה לדחות את התובענה של המערער להצהיר כי "הסכם קיראון" תקף, בהסתמכה על מעשה בית דין בתובענה שלה, שם התייחס ביהמ"ש המחוזי לענין תוקפו של "הסכם קיראון". ביהמ"ש המחוזי נענה לבקשה ודחה את התובענה של המערער על הסף והערעור נדחה, ביהמ"ש החיל נכונה את ההלכה לענין מעשה בית דין היינו: הנקודה העובדתית שנטענה במשפט, היינו תוקפו של הסכם קיראון, הועמדה במחלוקת ונפלה שם הכרעה לגביה; הממצא שנקבע לגבי הסכם קיראון בתיק הקודם, לגבי הנקודה העובדתית הנדונה, הוא ממצא חיובי, היינו ממצא לגופו של ענין ולא נקבעה שם הכרעה בשל כך שהנושא לא הוכח; הענין שהוכרע, היינו התוקף של ההסכם, היה בגדר סמכותו של ביהמ"ש המחוזי ואף עמד להכרעה לאור הגנתו של המערער.
(בפני השופטים: ויתקון, שמגר, אשר. החלטה - השופט שמגר. עו"ד י. לויט למערער, עו"ד ש, דברת למשיבה. 8.1.80).
ע.א. 189/79 - ברנרד סלומון נגד אדורם סלומון ואח'
*מזונות. ,8י (הערעור נדחה).
המערער והמשיבה השניה התגרשו בנובמבר 1976 ולהם ילד, המשיב, יליד 1973. בהסכם הגירושין שקיבל תוקף של פס"ד בביה"ד הרבני נקבע כי המערער ישלם למזונות המשיב סכום של 650 ל"י לחודש ללא הצמדה לתקופה של שנתיים. למשיבה יש גם בת מנישואין קודמים, כשאבי הבת נמצא בברית המועצות ואינו משתתף במזונותיה. המשיבה עובדת כטכנאית ושכרה הממוצע הוא כ- 4 אלפים ל"י לחודש. תחילה העסיקה מטפלת אך לאחר מכן הפסיקה בשל חוסר אמצעים. המערער נישא בשניה ונולד לו בן. באוקטובר 1978 השתכר כ- 7500 ל"י לחודש נטו. ביהמ"ש המחוזי בחן את צורכי הקטין ולאחר שהביא בחשבון את קיצבת הילדים חייב את המערער בתשלום סכום של 1500 ל"י לחודש צמוד למדד. המערער הגיש נגד המשיבה תביעה להשתתפות במזונות
וביהמ"ש קבע כי חובתה של האם, לפי דין צדקה, שמה לחובתו של האב ובלבד שיש לאשה האמצעים הדרושים כדי לחייבה במזונות. הוא התייחס ליכולתה הכלכלית של האם ועל יסוד המשכורת שלה קבע כי אין לחייבה מדין צדיקה לשלם מזונות. זאת ועוד, הכנסת הנתבע עלתה במידה ניכרת על זו של האם, ואפילו הכנסת האם היתה גדולה מן הסכום הדרוש לסיפוק צורכי בנה, גם אז, בהתחשב בעובדה שהאם נושאת בעול הטיפול, ההשגחה והחינוך של הילד, לא נראה שיש מקום או צידוק לחייב את האם לשפות את הנתבע בסכום כלשהו. הערעור נדחה. אין מקום להשאיר את שיעורי המזונות כפי שנקבע בהסכם הגירושין. הסכם זה אין בו כדי לחסום את דרכו של הילד בבואו, לתבוע מזונות מידי אביו. כן אין מקום לפסול את ממצאי ביהמ"ש באשר לצרכי הקטין ויכולתם הכספית של האב ושל האם.
(בפני השופטים: ויתקון, שמגר, אשר החלטה - השופט שמגר. עו"ד מ. בר שלטון למערער, עו"ד י. בן מנשה למשיבים. 8.1.80).
ע.א. 820/77 - אהרון טל נגד האון קבוצת פועלים... בע"מ
*אחריות בנזיקין (הערעור נדחה).
המערער עבד כנהג שכיר אצל המשיבה וביום המקרה הסיע גורר מרפיח לכוון תל אביב. בשעה 3.30 לפנות בוקר אירעה תאונה, הרכב התהפך והמערער נפצע ותבע את המשיבה כאחראית בנזיקין. את התביעה ביסס על שניים אלה: נמסר לו רכב בלתי תקין שבלמיו היו פגומים, הוא הועסק ע"י המשיבה במשך מספר שעות העולה על המותר ועל כן היה במצב של עייפות ואפיסת כוחות עד כי לא יכול היה לשלוט ברכב. שתי הטענות הוכחשו ע"י המשיבה. ביהמ"ש המחוזי התייחס באי אמון לגירסות שהעלה המערער בעדותו בביהמ"ש, ולדעת ביהמ"ש ההודעה שמסר המערער לאחר התאונה במשטרה נכתבה בכנות ובתום לב על ידו, ובאותה הודעה אין כל זכר לליקוי בלמים ועייפות. המשיבה הביאה ראיות שלפיהן לא הועסק המערער מעל מיכסת השעות המותרות לפי תקנה 168 לתקנות התעבורה. אשר לענין תקינות הבלמים, הרי לעומת עדות המערער בביהמ"ש עמדה הודעתו במשטרה שממנה עולה כי הרכב היה תקין והגורם לתאונה היתה מכונית שבאה ממול, או רטיבות הכביש שגרמה להחלקה. אשר לטענת העייפות, הרי המערער יצא לדרך בשעה 11 בלילה ואם הרגיש עייפות יכול היה להישאר במקום ולצאת לתל אביב רק בבקר. אשר לטענה שחובת המעבידה היתה לודא שהמערער לא ינהג בתנאי עייפות כאמור בתקנה 168 לתקנות התעבורה - בנסיבות העובדתיות דנא אין צורך לדון בשאלה אם הפרת התקנה יש בה כדי לבסס עילת תביעה בגין רשלנות או הפר חובה שבחוק. בנסיבות העובדתיות, כאשר המערער לא פעל עפ"י לוח זמנים מוכתב מראש שחייב אותו לצאת לדרך בחשכת לילה, וכאשר היה מרוחק ממשרד המעבידה ועצמאי בהחלטתו אם לחזור לתל אביב ואם לאו, אין לבוא בטרונייה עם המעבידה כי הניחה כביכול למערער לנהוג בלילה האמור.
(בפני השופטים: שמגר, אשר, גב' בן פורת. החלטה - השופט שמגר. עו"ד א. כספי למערער, עו"ד מלמן למשיבים. 21.1.80).
ע.א. 703/79 - דניאל חמו נגד סימי חמו ואח'
*מזונות.
(הערעור נדחה).
המערער חוייב במזונות המשיבים בסכום של 4000 ל"י לחודש כשסכום זה צמוד ל"תוספת יוקר המחייה נטו". המערער טוען כי השתכר 7000 ל"י לחודש בלבד, ולטענת המשיבה בתצהירה משתכר המערער כ- 9 אלפים ל"י לחודש נטו. המערער לא היה מיוצג ע"י עו"ד ועם פתיחת הדיון הפנתה ב"כ המשיבים את תשומת לב ביהמ"ש כי המערער לא צרף הרצאת פרטים עפ"י טופס 38. כן הפנתה את ביהמ"ש לתצהיר המשיבה והציגה תלוש משכורת של המערער על סך 8100 נטו בחודש יוני 1979. המערער הגיש תלוש של חודש מאי על השכר של 7600 ל"י ולא ביקש את חקירת המשיבה. ביהמ"ש המחוזי לא שמע ראיות וקבע על יסוד עיון בכתב התביעה, הרצאת הפרטים המצורפת
אליה, כתב ההגנה ותלושי המשכורת, ולאחר ששמע את טענות הצדדים, כי שכרו של הנתבע הינו 8000 ל"י לחודש נטו. ביהמ"ש ציין כי בדצמבר 1978 חוייב הנתבע בתשלום מזונות של 2000 ל"י לחודש ובשים לב להתייקרויות קבע את הסך של 4000 ל"י לחודש. הערעור נדחה. לטרוניית המערער על כי ביהמ"ש נתן את פסה"ד מבלי להתייחס לכתב ההגנה ומבלי לשמוע ראיות - לאור הוראות תקנה 363 לתקנות סדר הדין האזרחי רשאי היה ביהמ"ש לנהוג כפי שנהג. המערער יכול היה לדרוש חקירת המשיבה, אך אם בחר להופיע בביהמ"ש בגפו ללא סיוע עו"ד, לא יכול להיות בכך בלבד כדי להצדיק החזרת הענין לביהמ"ש המחוזי כדי לקיים דיון חוזר. הדיון בביהמ"ש לא היה הדיון הראשון, כבר בשנת 1977 קבע ביהמ"ש מזונות של 1200 ל"י לחודש ובדצמבר 1978 קבע מזונות של 2500 ל"י לחודש, אך שתי קביעות אלה היו ללא הצמדה. ניתן היה לחסוך את ההתדיינויות החוזרות אילו הוצמדו המזונות מלכתחילה למדד יוקר המחיה, אך משלא נעשה כן צדק ביהמ"ש כי ההתייקרויות יש בהן משום שינוי מהותי בנסיבות המצדיק עיון מחודש במזונות. דרך ההצמדה שבה נקט ביהמ"ש איננה מקובלת על ביהמ"ש העליון שקבע כי ההצמדה למדד עדיפה על ההצמדה לתוספת היוקר, אבל בהיעדר ערעור שכנגד אין להתערב בקביעה זו.
(בפני השופטים: ויתקון, שמגר, אשר. החלטה - השופט שמגר. עו"ד ש. קרביס למערער, עו"ד ס. חיים למשיבים. 13.1.80).
ע.א. 406/79 - יונה לכטשיבר ואח' נגד מיכאל לכטשיבר
*מזונות (הערעור נדחה).
המערערת והמשיב נישאו בשנת 1960 ולהם שני ילדים בני 14 ו- 15. בביהמ"ש מתנהלים הליכים ותוך כדי כך עזב המשיב את דירת בני הזוג. המערערת משתכרת 5 אלפים ל"י לחודש והמשיב מרויח 10 אלפים ל"י לחודש. המשיב גר בנפרד וביהמ"ש ציין כי עליו להביא בחשבון את ההוצאות הנובעות מכך. ביהמ"ש פסק שהמשיב ישלם לכל ילד מזונות של 2100 ל"י לחודש בניכוי קיצבת הילדים של הביטוח הלאומי בסך 500 ל"י לפי המצב של ראשית 1979. הסכום של 4200 הוצמד למדד יוקר המחייה. זאת באשר לילדים ובאשר לאשה קבע ביהמ"ש כי היא זכאית למזונות בשיעור של 5 אלפים ל"י, אך מאחר והיא משתכרת את הסכום הזה יצאו מעשה ידיה במזונותיה. הערעור נדחה. המערערים טוענים שאין הצדקה להשאיר סכום פנוי של 6000 ל"י לחודש נטו בידי המשיב. ברם אין ביהמ"ש שלערעור דן בהערכה מחדש של סכום המזונות לפי שיקולו וחישוביו. אם לא מוכח כי נפל משגה מהותי בדרך קביעת המזונות, אין להתערב רק בשל כך כי אילו ביהמ"ש שלערעור היה יושב בדין כערכאה ראשונה היה פוסק אחרת ממה שנפסק.
(בפני השופטים: ויתקון, שמגר, אשר. החלטה - השופט שמגר. עו"ד ח. קרסו למערערים, עו"ד י. שלזינגר למשיב. 7.2.80).
ע.א. 611/78 - אלכסנדר בן דור נגד אילנה בן דור
*ערעור על קביעת ביהמ"ש בענין רכוש בני הזוג כשהשאלה נמסרה לשיקול דעתו.
(ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו).
בני הזוג היו נשואים והתנהלו ביניהם דיונים בעניני מזונות בפני ביהמ"ש המחוזי, בד בבד עם ההליכים בקשר למזונות החליטו בני הזוג להביא חלק מן הנושאים בקשר לרכוש לביהמ"ש המחוזי. הצדדים הסכימו בפני ביהמ"ש למסור לו את ההכרעה בקשר לחברה ששני הצדדים היו בעלי מניותיה ואשר באמצעותה ביצעו את עבודתם, וביהמ"ש "יהיה מוסמך לפסוק בענין לפי שיקול דעתו לאחר קבלת המסמכים מן הצדדים ושמיעת סיכומים ללא עדויות וחקירות". בדרך זו צורף לענין המזונות נושא חדש לחלוטין שזכרו לא בא בכתב התביעה ושהוא בגדר שינוי חזית במובן מרחיק לכת ביותר. יתירה מזאת, לא מדובר גם על ענין שגבולותיו מוגדרים ועמדות הצדדים לגביו מנוסחות ואף לא הובאו עדויות
ולא נתקיימו חקירות. ביהמ"ש המחוזי פסק את אשר פסק ושני הצדדים מערערים, מאחר ושני הצדדים הסכימו לדיון מסוג זה מראשיתו ועד לערעור, לא ראה ביהמ"ש העליון מקום להתייחס לשאלה שבסדרי הדין מיוזמתו. ניתן רק לומר כי הויתורים הדיוניים המפליגים שהיו מבוססים על הבעת רצון משותפת של שני הצדדים להגיע בהקדם לסיכום, הם שגרמו בסופו של דבר להגשת הערעור והערעור שכנגד שאין בהם מאומה. ביהמ"ש המחוזי ניתח את כל הנתונים שבפניו והסיק מסקנות ככל שניתן היה להסיק מהמסמכים והתעודות שהומצאו לו. הענין שנמסר להכרעת ביהמ"ש כדי שיפסוק לפי שיקול דעתו אינו מצדיק בדיקה והערכה מחדש של הממצאים העובדתיים. מי שמוותר מפורשות על חקירת עדים, איננו יכול להלין לאחר מכן על קביעות אותן הסיק ביהמ"ש לפי החומר שבפניו.
(בפני השופטים : שמגר, אלון, בכור. החלטה - השופט שמגר. עו"ד אונגר למערער, עו"ד ה. מור למשיבה. 10.2.80).
ע.א. 395/79 - זאב שחר נגד שולמית שחר
*מזונות לאשה שעזבה את דירת בני הזוג (הערעור נדחה).
המערער עתר לביהמ"ש כי יצהיר שאשתו, המשיבה, היא מעין מורדת ולפיכך פטור הוא מחובת מזונות. ביהמ"ש פסק בדיון קודם כי האשה החיה בנפרד מבעלה תהיה זכאית למזונות ואז ציין ביהמ"ש כי המשיבה הביעה את נכונותה לגור עם המערער אם ישכור דירה בתל אביב או בסביבתה, אך המערער לא הוכיח כי אכן השיג דירה כאמור. עתה חידש המערער את תביעתו והציג מכתב שכתב למשיבה ובה הוא מודיע כי שכר דירה בחולון ודורש מהאשה לחזור אליו תוך 3 ימים. ביהמ"ש המחוזי קבע כי הבעל שכר חדר אחד בדירה של 3 חדרים ללא זכות שימוש במטבח כשבחדרים האחרים מתגורר המשכיר, הבעל שכר את החדר ללא תיאום עם אשתו, לא התייעץ איתה קודם לכן ואף לא הראה לה את החדר. ביהמ"ש המחוזי ציין כי לא זאת הדרך לשכנע את האשה לנסות לבנות מחדש חיים משותפים וכי התנהגות הבעל מצביעה על חוסר יושר וחוסר כנות כלפי אשתו. לפיכך נדחתה תביעת המערער. הערעור נדחה, כל כולו מופנה הערעור נגד ממצאים עובדתיים של ביהמ"ש המחוזי ואולם ביהמ"ש המחוזי רשאי היה להגיע למסקנה שאליה הגיע ואין לגלות במסקנות התעלמות מנקודות מהותיות או פירוש מוטעה של ראיות כפי שטוען המערער. צדק ביהמ"ש כי בהעלאת הצעה ודרישה אל אשה כי תחזור למגורים בצוותא לא סגי וכי אחרי שנתפרדה החבילה דרוש יותר מהעלתה של הצעת מדור גרידא.
(בפני השופטים: ויתקון, שמגר, אשר. החלטה - השופט שמגר. עו"ד צ. לוטן למערער, עו"ד מ. גוטרמן למשיבה. 8.1.80).
ע.א. 758/79 - אורית חפץ ואח' נגד דניאל חפץ
*מזונות לאשה שעזבה את דירת בני הזוג.
(הערעור נדחה בעיקרו).
המערערת והמשיב נישאו במאי 1977, כשהמערערת היתה בחודש השמיני להריונה עזבה את הבית וחזרה לבית הוריה ואח"כ הגישה תביעת מזונות בשמה ובשם הבת. המערערת טענה כי עזבה את הבעל מאחר שהיה מכה אותה ומשפיל אותה. ביהמ"ש המחוזי ניתח את הראיות ביסודיות וציין את הרקע התרבותי השונה של השניים שיצר פער בהשקפות, בייחוד בכל הנוגע למעמד האשה. ביהמ"ש קבע כממצא עובדתי כי באחת הפעמים אכן היכה הבעל את אשתו, כחודשיים לאחר החתונה, וכתוצאה מכך נוצר "פנס" סביב עינה, אך לא קיבל את טענת האשה כי הוסיף להרביץ לה וכי בהזדמנות נוספת גרם לה "פנס". ביהמ"ש לא שוכנע שהבעל הוא טיפוס אלים שדרכו להכות את אשתו. כמו כן לא מצא ממש בטענת האשה כאילו היה בהשפלות שבעלה השפיל אותה כדי להצדיק את הפירוד בין השניים. לדעת ביהמ"ש לא די
לענין זה שהאשה מרגישה מושפלת מבחינה סובייקטיבית. על יסוד כל הנ"ל קבע ביהמ"ש המחוזי כי לא היתה טעם מבורר אובייקטיבי שיצדיק את עזיבת הבית ע"י האשה ואף אם היה טעם כזה הרי ניתן לראות בשליחים ששלח הבעל נסיונות פיוס מספיקים להחזרת האשה הביתה. הערעור נדחה. ב"כ המערערות ניסה לשכנע את ביהמ"ש העליון כי צריך להגיע למסקנות שונות מאלה שאליהן הגיע ביהמ"ש המחוזי, אך כל הטעמים מעוגנים בהערכת העדויות המבוססת על יכולת ההתרשמות הישירה המסורה בידי הערכאה הראשונה בלבד. אכן, למקרא הראיות מתעוררים ספקות מסויימים שמא נהג ביהמ"ש עם המשיב במידת סלחנות יתירה. כמו כן קיימת סבירות לאירוע של מכות נוסף לזה שביהמ"ש המחוזי האמין לו, ואולם ביהמ"ש המחוזי הגיע למסקנותיו לא בהיסח הדעת אלא לאחר שניתח בפרוטרוט את חומר הראיות ואין להתערב בממצאיו.
אשר לגובה המזונות - ביהמ"ש המחוזי פסק מזונות של 2600 ל"י לחודש צמוד למדד של אפריל 1979, ויש להעמיד את הסכום על 3500 ל"י לחודש. סכום זה איננו כולל את קיצבת המוסד לביטוח לאומי.
(בפני השופטים: ויתקון, שמגר, אשר. החלטה - השופט שמגר. עו"ד ש. שיף למערערות, עו"ד ש. פלוסקנום למשיב. 21.1.80).
ע.א. 653/78 - רן ברעם (קטין) ואח' נגד עו"ד חיה אזולאי והיועץ המשפטי לממשלה
*שכ"ט לעו"ד שמונה כאפוטרופוס על קטינים (הערעור נדחה).
המערערים הם אם ושלושת בניה. האם התאלמנה לפני כ- 9 שנים ומאז מות בעלה פעלה כאפוטרופא טבעית של ילדיה. בשנת 1977 נתבקש ביהמ"ש המחוזי ע"י היועץ המשפטי למנות אפוטרופוס לקטינים בטענה כי האם עזבה את הארץ עם גבר נשוי בהשאירה את בניה ללא כל סידור, והועלה חשד שהבריחה רכוש השייך לקטינים. ביהמ"ש מינה אפוטרופוס על גופם של הילדים ואת המשיבה מינה ביהמ"ש להיות אפוטרופא על רכושם של הקטינים והיא הוסמכה לפעול בעיני רכוש זה. המשיבה ביצעה עבודות רבות בעניני הרכוש ולאחר שסודרו עניני הרכוש המסובכים שוחררה המשיבה מתפקידה. בשנת 1977, תוך כדי העבודה, ביקשה המשיבה שכר טירחה וביהמ"ש קבע סכום של 20 אלף ל"י "על חשבון". עם תום תפקידה פסק לה ביהמ"ש סכום נוסף של 20 אלף ל"י, בציינו את עבודתה המרובה והמסורה של המשיבה וכן כי הסכום שנפסק הינו גמול צנוע על העבודה. המערערים הגישו ערעור על קביעת שכר הטירחה וביהמ"ש העליון, לאחר שעיין ברשימת הפעולות של המשיבה, הגיע למסקנה כי אין להתערב בהחלטת ביהמ"ש המחוזי ודחה את ערעור המערערים. לערעור הצטרף נציג היועץ המשפטי ותמך במערערים. טענותיו היו כי מדובר בפס"ד עקרוני בשאלה התאורטית אם יש מקום לפסוק שכר טירחה לאפוטרופסים אישיים המתמנים לקטינים לפי חוק הכשרות המשפטית. הטיעון של היועץ המשפטי נגד קביעת שכ"ט נדחה. לא הונח יסוד לטיעון זה בהליכים שקדמו לערעור, שכן בפני ביהמ"ש המחוזי לא היתה כלל התנגדות של נציגת היועץ המשפטי לקביעת שכר טירחה, לא במפורש ואף לא ברמז. ולעצם הטענה, הרי המחוקק השאיר את קביעת שכרו של אפוטרופוס על קטינים בידי ביהמ"ש לפי הנסיבות. בעניננו לא היה ספק לגבי זכותה של המשיבה לשכר טירחה, שהרי המשיבה היא עורכת דין המתפרנסת ממקצועה, ורוב רובן של פעולותיה בוצע במסגרת של טיפול מקצועי זה. נציג היועץ המשפטי ביקש לקבוע אמות מידה ברורות לקביעת שכרם של אפוטרופסים אישיים, להבדיל מאפוטרופוס מסוג אחר כגון מנהלי עזבון וכדו', ואולם משלא נתעוררה השאלה בערכאה ראשונה אין ביהמ"ש בערכאת ערעור יכול להיזקק לה. יתירה מזו, הכנת לוח של שכר טירחה לאפוטרופסים למיניהם דורשת פעולות הכנה רבות ואין להטיל את המשימה על ביהמ"ש.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, אשר, אלון. החלטה - השופט אשר. המערערים לעצמם, עו"ד מ. קליבץ למשיב. 21.10.79).
ע.א. 567/79 - שנור מיכאל נגד שנור אביבה ואח'
*מזונות לאשה שעזבה את דירת בני הזוג (הערעור נדחה).
ביהמ"ש המחוזי חייב את המערער בתשלום מזונות לאשתו סכום של 2600 ל"י לחודש ולבנו הקטין סכום של 1700 ל"י לחודש. שני הסכומים הוצמדו למדד. השאלות הניצבות בערעור הן אם זכאית האשה למזונות למרות שעזבה את בית בעלה ואיננה עמו, והאם יש ממש בטענת המערער לפיה סכום המזונות שנפסק הוא מעבר ליכולתו של המערער. בשתי השאלות הנ"ל נדחה ערעורו של המערער. לענין זכאות האשה למזונותיה - אשה העוזבת את הבית מפסידה בדרך כלל את זכותה למזונות, אך אם היא עוזבת מחמת טענה הנראית מוצדקת בעיני ביהמ"ש חייב הבעל במזונותיה. לענין זה לא די בטענה בלבד מצד האשה כי יש לה טענה מבוררת, היינו סיבה שמקורה במעשיו של הבעל שאין להם הצדקה, אלא צריך לשכנע את ביהמ"ש כי קיימים נתונים עובדתיים המבססים דבריה. ביהמ"ש המחוזי ניתח באריכות את השתלשלות היחסים בין בני הזוג והגיע למסקנה כי המערער פוגע באשתו, רודה בה, ומזלזל בה. כל אלה מצביעים על כך כי הטעם לעזיבת האשה הוא ממנו ולא ממנה.
אשר לשיעור המזונות - בטופס 38 שהגיש המערער ציין כי הוא עובד כחשמלאי עצמאי ומשתכר 4500 ל"י נטו לחודש, ולאחר מכן הגיש תצהיר שהוא משתכר רק 3 אלפים ל"י לחודש, וביהמ"ש המחוזי קבע כי אינו מאמין לדברי המערער. בהיעדר קביעה מהו שכרו של המערער החליט ביהמ"ש המחוזי לקבוע את שיעור המזונות עפ"י צורכיהם ההכרחיים של המשיבים, בצאתו מתוך הנחה שמאחר ומדובר באדם צעיר שהוא בעל מקצוע רציני בתחום האלקטרוניקה יוכל לכסות חיוב זה מהכנסותיו. בערעור ביקש המערער להגיש ראיה נוספת והוא דו"ח הכנסות והוצאות לתקופה של כשנה שנערך ע"י רואה חשבון. בקשתו נדחתה. לא מדובר על ראיה שערכאה ראשונה סירבה לקבלה, או על נתונים שהמערער לא ידע עליהם או לא יכול היה להשיג אותם, פסק הדין ניתן בסוף מאי 1979 והדו"ח מתייחס לתקופה עד סוף מרץ אותה שנה, המערער יכול היה להודיע לביהמ"ש כי הוא מבקש לחכות להכנתו או להשלמתו של המסמך אך הוא לא עשה כן. רק לאחר שביהמ"ש פסק כי אינו מאמין לו החליט להגיש את הדו"ח הנ"ל. (בפני השופטים : ויתקון, שמגר, אשר. החלטה - השופט שמגר. עו"ד א. גרינשטיין למערער, עו"ד מ. נאמן למשיבים. 10.2.80).
ע.א 613/79 - אריה מיזרוק נגד טימה מיזרוק ואח'.
*מזונות.
(הערעור נתקבל בחלקו).
המערער חוייב במזונות אשתו ובתו הקטינה בסכום של 2,000 ל"י לחודש צמוד למדד יוקר המחיה מינואר 1979 כשקיצבאות הילדים של המוסד לביטוח לאומי יועברו לאשה. כמו כן חוייב המערער בתשלום כל הוצאות הבית, כולל משכנתא, מיסים מים, חשמל, גז, ועד הבית ומחצית הוצאות הטלפון. הערעור נתקבל בחלקו. ביהמ"ש המחוזי קיבל את טענת המערער כי הוא משתכר קצת יותר מ-5 אלפים ל"י לחודש, ומאידך משתכרת המשיבה כ-3,300 ל"י לחודש. מכאן כי הסכומים שיועמדו לזכות המשיבה יהיו הכנסתה, קיצבת המוסד לביטוח לאומי ודמי המזונות, והמערער חייב בכיסוי כל הוצאות הבית בסכום של 1500 ל"י לחודש. כך ישאר בידי המערער סכום של 1500 ל"י לחודש בלבד. זאת ועוד, הטלת תשלום הוצאות הבית בלי לקבוע באילו סכומים מדובר ומה תקרתם יוצרת פתח למריבות נוספות, כאשר הצד המשלם טוען כי הצד השני מבזבז ללא התחשבות בו. לפיכך יש לקבל את הערעור באופן חלקי ולקבוע כי המשיבות זכאיות למזונות בסך 2000 ל"י צמוד כאמור, ואולם שני הצדדים ישאו בחלקים שווים בכל הוצאות הדירה.
(בפני השופטים : ויתקון, שמגר, אשר. החלטה - השופט שמגר. עו"ד ש. מרקוס למערער, עו"ד י. בן מנשה למשיבות. 8.1.80).
ע.א. 697/78 - שמחה ניר נגד אורית ניר ואח'.
*מזונות (הערעור נדחה).
ביהמ"ש המחוזי חייב את המערער במזונות שתי בנותיו, המשיבות, בסך 3000 ל"י כפי שתבעו במאי 1977, והסכום הנ"ל הוצמד למדד יוקר המחיה, הערעור נדחה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי אם המשיבות עובדת והמערער שהוא בעל רשיון לעריכת דין עובד בעיקר כמורה לנהיגה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי האשה מוציאה לצורכי בנותיה סכום של 4,800 ל"י לחודש, מתוכו סכום של 1300 ל"י למטפלת ועוד 500 ל"י לגן ילדים עבור אחת הילדות, ויש לפסוק גם את הסכום המשולם עבור מטפלת, שכן אילמלא העסיקה האשה מטפלת היתה צריכה היא להשאר בבית ואז היה המערער מתחייב בתשלום יותר גדול למזונות האשה. אם כי הסכום הנדרש לילדים הוא 4800 ל"י לחודש, הרי הם תבעו רק 3000 ל"י לחודש ולפיכך נפסק רק הסכום הנ"ל בתוספת הצמדה. אשר ליכולתו של המערער לשאת בסכום הנ"ל, ציין ביהמ"ש כי שכרו של עו"ד שכיר באותה שעה הגיע ל-8000 ל"י לחודש, ואם המערער אינו משתכר די מעבודתו כמורה נהיגה יכול הוא לעבוד כעורך דין שכיר. אין לגלות פסול בקביעותיו של ביהמ"ש לענין היקף הצרכים של הבנות ולענין יכולת ההשתכרות של המערער. אין ביהמ"ש שלערעור נוהג להעריך מחדש את הסכומים ואינו מתערב בממצאים אלא אם כן נפל משגה מהותי. לטעת המערער כי לא היה מקום להצמדה באשר ההצמדה לא התבקשה - עפ"י תקנות סדר הדין האזרחי וחוק פסיקת ריבית יכול ביהמ"ש לפסוק את ההצמדה. אשר לטענה כי ההצמדה של מזונות אינה שיטה יעילה - על כך כבר ניתנה תשובה בשורה ארוכה של פסקי דין שזו השיטה המועדפת. ביהמ"ש קמא דחה הודעת צד ג' שביקש המערער לשלוח לאם המשיבות מאחר והוגשה באיחור וכן באשר מדובר בקטינות שהאב חייב לזונן מדין תורה. שני הנימוקים בדין יסודם.
(בפני השופטים : ויתקון, שמגר, אשר. החלטה - השופט שמגר. עו"ד י. לויט למערער, עו"ד ש. דברת למשיבות. 8.1.80).
ע.א. 751/79 - יצחק כהן ואח' נגד מרדכי אטיאס.
*חיוב אבי האשה בשיפוי הבעל שנתבע למזונות ע"י הילדים לאחר שהאשה ואביה חתמו על התחייבות לשיפוי.
(הערעור נדחה).
המערערת השניה היתה נשואה למשיב וערכה בשנת 1977 הסכם גירושין שניתן לו תוקף של פס"ד ע"י ביה"ד הרבני. בני הזוג התגרשו באפריל 1978. המערערים השלישי והרביעי, ילדיהם הקטינים של בני הזוג, היו צדדים להסכם והיו מיוצגים ע"י הוריהם. המערער הראשון הנו אביה של האשה, בהסכם הנ"ל נקבע כי האשה תחזיק בילדים וכי תקבל את דמי הביטוח הלאומי והבעל יהיה פטור מדמי מזונות כלשהם. האשה התחייבה לשפות ולפצות את הבעל בגין כל תביעה שתוגש נגדו בשם הילדים עבור מזונות, בסעיף 7 להסכם נטל על עצמו אבי האשה, המערער הראשון, לשאת בכל הוצאות הילדים, ולספק להם את כל צרכיהם וזאת מבלי לפגוע בחובת האשה עפ"י ההסכם. המערער ערב, בסעיף 7, לכל התחייבויות האשה עפ"י ההסכם והתחייב לסלק כל תביעה שתוגש נגד הבעל בגין מזונות הילדים. המערער חתם על ההסכם כצד ונאמר בו כי בחתימתו מקבל על עצמו המערער בנוסף לערבויות והתחייבויות האשה גם חיוב ישיר כלפי הילדים נכדיו וכלפי הבעל. עתה הוגשה ע"י הילדים תביעת מזונות נגד אביהם וביהמ"ש המחוזי קבע כי לנוכח הדיון בביה"ד שבו יוחסה מידה מועטה מאד של שימת לב לענין הקטינים, אין בהסכם כדי לחסום דרכם בבואם לתבוע מזונות מאת אביהם, בהם הוא חייב עפ"י דין תורה בהיות הילדים ילידי 1976. לפיכך חייב ביהמ"ש המחוזי את האב בתשלום 4000 ל"י מזונות לילדים כשהסכום צמוד למדד יוקר המחיה. המשיב שלח הודעת צד ג' לאשה ולאביה וביהמ"ש קבע כי אין לאשה מקור הכנסה כלשהו, ולפיכך, אם כי יש בידי המשלב זכות שיפוי מידי האשה, הרי הזכות לא תמומש אלא ברשות ביהמ"ש כאשר הקטינים יגיעו לגיל 18, או
כאשר יתברר כי האשה מסוגלת לשלם מבלי לפגוע בכלכלת הקטינים. אשר להודעת צד ג' שנשלחה למערער, קבע ביהמ"ש המחוזי כי להתחייבות זו שני יסודות : האחד, התחייבות שנטל על עצמו במישרין והשני המושתת על דיני הערבות. לענין הערבות, הרי משנפטרה האם מחובת השיפוי ממילא נפטר גם הערב מערבותו. מאידך, חוייב המערער בשיפוי המשיב מכח ההתחייבות שנטל על עצמו במישרין. ביהמ"ש דחה את טענת המערער כי אולץ לחתום על ההסכם באופן המשחרר אותו מעול ההתחייבות שנטל על עצמו. הערעור נדחה. המשיב ביצע את חלקו בהסכם, התגרש מאשתו, ולא באו כל ראיות כי ההסכם נכרת שלא בתום לב או מתוך עושק וכפיה. אגב, לא ננקט גם כל צעד ע"י המערערים כדי לבטל את ההסכם. בין אם יש לראות בהתחייבותו של המערער משום מתנה שעליה חל חוק המתנה, כפי שסבר ביהמ"ש המחוזי, ובין אם יש לראות בהתחייבותו חוזה שיפוי, אין לפסול את מסקנת ביהמ"ש המחוזי כי לא נתגלה פגם המביא לבטלותה של ההתחייבות. רצונה העז של האשה לסיים את קשרי הנישואין עם המשיב אין בה עדיין כדי לפסול תוקפו של חוזה שנערך באופן חופשי ומרצון. הקשיים הכלכליים של המערער הראשון, כפי שנטענו, אין בהם כדי להשפיע על חבותו לפי חוזה בר תוקף שנכרת על ידו מרצונו החופשי.
(בפני השופטים : ויתקון, שמגר, אשר. החלטה - השופט שמגר. עו"ד י. חובב למערערים, עו"ד נ. אבולוף למשיב. 8.1.80).
ע.א. 690/79 - ד"ר אברהם ניסנקורן נגד קרין ניסנקורן.
*מזונות לילד הנמצא עם אמו למרות התנגדות האב (הערעור נדחה).
המערער ואמה של המשיבה נישאו בנובמבר 1973, והמשיבה נולדה ב-1976. ההורים למדו רפואה באיטליה, המערער סיים לימודיו והאשה טרם הצליחה בכך. רצונה של האשה לחזור ולהשלים את בחינותיה גרמו לחילוקי דעות בין בני הזוג שהביאו לפרידתם. האם נסעה יחד עם בתה המשיבה לאיטליה וזאת בניגוד לרצון האב וללא ידיעתו. המשיבה פנתה לביהמ"ש בתביעת מזונות, וזאת באמצעות דודתה אחות אמה, וביהמ"ש חייב את המערער בתשלום המזונות. שתי שאלות מרכזיות עלו בדיון זה. ראשית, האם יכלה הקטינה לתבוע באמצעות דודתה שייצגה אותה כידידתה הקרובה :ושנית, האם זכאית המשיבה למזונות כשהיא נמצאת בחו"ל בניגוד לרצון אביה. ביהמ"ש המחוזי השיב בחיוב על שתי השאלות והערעור על כך נדחה.
לענין הגשת התביעה ע"י דודתה של המשיבה בתור ידידתה הקרובה - תקנה 32 לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת כי פסול דין (מונח הכולל גם קטין) רשאי לתבוע לדין ע"י ידידו הקרוב, אם כי להתגונן רשאי הוא רק ע"י אפוטרופוס. הועלתה טענה כי התקנה נוגדת את הוראות חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, מאחר והחוק האמור ייחד את זכות הייצוג של קטין לאפוטרופסו בלבד ואינו מכיר במעמד של ידיד קרוב המוסמך לפנות לערכאות בשם הקטין. טענה כזו כבר הועלתה בעבר בפני ביהמ"ש העליון ונדחתה. חוק הכשרות המשפטית הקובע את אלה היכולים לתבוע בשם קטין אינו תוחם תחום בלעדי שאין להוסיף עליו בחקיקת משנה. במקרה של הגשת תביעה ע"י ידיד קרוב ביהמ"ש יבחון ויתן דעתו אם אכן פועל הוא לטובת הקטין ותוך דאגה כנה לשלומו. בעניננו לא היה מקום להטיל ספק בכוונתה הכנה של הדודה בשמשה את המשיבה בפנייתה לביהמ"ש.
אשר לטענה כי המשיבה נמצאת בחו"ל בניגוד לרצון האב ולכן הוא פטור ממזונותיה - טענה זו אין בה ממש. ביהמ"ש העליון כבר דן בעבר במקרים שבהם נקבעו מזונות כאשר הקטין הזכאי למזונות מוחזק בניגוד להכרעה שיפוטית מוסמכת של בימ"ש או בית דין, וקבע כי אפילו כאשר הקטין נמצא אצל האם בניגוד להוראות פסק דין המורה שעליו להיות עם האב אין הפטור של האב מחובת המזונות בגדר פטור חד וחלק. על
אחת כמה וכמה כשאין כל החלטה שיפוטית שיש בה כדי להטיל על האם חובה להעביר את בתה לידי האב. לקטינה אין חלק בהכרעות שנטלה האם ובסכסוכים שבין ההורים והאב חייב במזונות הקטין גם אם הוא נמצא ברשות האם ללא הסכמתו.
(בפני השופטים : ויתקון, שמגר, אשר. החלטה - השופט שמגר. עו"ד ד. וינגרטן למערער, עו"ד ש. פרוידנברגר למשיבה. 8.1.80).
ע.א 450/79 - יוסף מר זאב נגד מרים מר זאב.
*שינוי בנסיבות המצדיק תביעה להעלאת שיעור המזונות. (הערעור נתקבל).
בשעתו הגישה המשיבה תביעת מזונות נגד המערער עבור שני ילדיה וביהמ"ש המחוזי פסק ביוני 1973 מזונות של 550 ל"י לחודש. הענין הגיע לביהמ"ש העליון שפסק כי הסכום יהיה 620 ל"י כשהוא צמוד למדד יוקר המחיה. המשיבה הגישה בשנת 1976 תביעות להעלות את שיעור המזונות, וביהמ"ש המחוזי התייחס להשתכרויות של האב ושל האם וכן לטענות בדבר שינוי בנסיבות וקבע כי חל שינוי בכך שהמשיבה מעסיקה מטפלת לילדים והיא משלמת 1000 ל"י לחודש ולפיכך העלה ביהמ"ש את סכום המזונות ב-750 ל"י לחודש. הערעור נתקבל. כאשר דן ביהמ"ש העליון בענינם של הצדדים בפעם הקודמת הביע תקוותו כי עם תיקון סכום המזונות והצמדתו לא תהיה התדיינות נוספת בין הצדדים ובכל זאת חזר הנושא לערכאות. ספק רב אם יש לראות בהוצאה נוספת עבור מטפלת משום שינוי המצדיק הליכים משפטיים מחודשים, אם יצדיק כל שינוי שולי בחינה מחדש של שיעור המזונות לא תיתם ההתדיינות בין הצדדים. לא הובאו הוכחות שחל שינוי במידת השתכרותו של האב אשר היתה בעבר פחותה מזו של האם, והיכולת התאורטית להשתכרותו של האב שעליה הצביע ביהמ"ש המחוזי עוד בשנת 1973, היתה צריכה לקרום עור וגידים במידה הניתנת להוכחה בביהמ"ש, ואם לא אירע כן הרי שיש לקבל את השתכרותו של המערער כנקודת מוצא גם כשבוחנים את הנושא מחדש. לפיכך הוחלט להשאיר את סכום המזונות בשיעורו תוך הצמדתו כאמור.
(בפני השופטים : ויתקון, שמגר, אשר. החלטה - השופט שמגר. עו"ד א. אליגון למערער, עו"ד א. קורץ למשיבות. 8.1.80).
ע.א. 713/79 - משה לוי נגד עליזה לוי
*איסור על הבעל להכנס לדירת בני הזוג.
(הערעור נדחה).
המערער והמשיבה נשואים מאז שנת 1973, אין להם ילדים ובשנת 1977 הגישה המשיבה תביעת מזונות וביקשה כי יאסר על המשיב להיכנס לדירת בני הזוג. האשה טענה כי המערער חולה במחלת הנפילה, הוא מעורר בה גועל, ואינה יכולה לחיות אתו, ומה גם שלתופעות המחלה מתלווים מצבי רוגז ומתח וחוסר פרנסה. ביהמ"ש המחוזי ניסה להביא את הצדדים לפירוד מרצון אך הדבר לא עלה בידו. ביהמ"ש התייחס לסירובה של האשה לחיות חיי אישות עם המערער וקבע כי למשיבה טעם מבורר לסירובה וכי אינה מואסת בבעל כדי לצערו או להקניטו. אין לה גם כל כוונה לעגן את המערער שהרי היא מוכנה להתגרש בתנאים הוגנים. כן האמין ביהמ"ש למשיבה כי המערער מתחמק מעבודה של ממש ולא טרח לפרנסה, והירבה להיעדר מהבית תוך זניחתה ולא התייחס אליה כפי שבעל חייב להתייחס לאשתו אלא כאל זרה. מכאן שאין האשה מורדת המאבדת את זכויותיה למזונות. מאז הורחק הבעל מן הבית בצו מניעה זמני חלפה כבר כשנה וחצי והמערער לא עשה מאומה כדי לפייס את אשתו. בסיכום קבע ביהמ"ש סכום מזונות שעל המערער לשלם לאשתו, וכן הוציא צו מניעה האוסר על כניסת המערער לדירת בני הזוג. צדק ביהמ"ש כאשר הסיק מאירועי העבר כי בהיעדר התפייסות, או גירושין מרצון, מן הנמנע לקיים מגורים בצוותא. מאחר והבעל חייב לספק לאשה מדור בטוח ושלם, הרי -
בנסיבות הענין צודק הצו האוסר על הבעל להיכנס לדירה. ככל החלטה בתחום זה ניתן יהיה לחזור ולדון בצו אם יחול שינוי מהותי בנסיבות.
(בפני השופטים : ויתקון, שמגר, אשר. החלטה - השופט שמגר. עו"ד י. מרחבי למערער, עו"ד צ. סמוכה למשיבה. 13.1.80).
ע.א. 850/76 - שושנה כהן ואח' נגד אברהם כהן
*מזונות לאשה שעזבה את דירת בני הזוג (הערעור נתקבל).
ביהמ"ש המחוזי חייב בנובמבר 1976 את המשיב במזונות בתו הקטינה בשיעור של 850 ל"י לחודש. למערערת לא פסק השופט מזונות, בקבעו כי אמנם בתחילה עזבה האשה את הבית באשמת הבעל והוא החליף את המנעול כדי שלא תוכל לשוב הביתה, אולם, ציין ביהמ"ש המחוזי, הבעל נפצע במלחמת יום כיפור ודבר זה יכול היה להביא לידי השלמה בין הצדדים והאשה צריכה היתה לנסות ולחדש את החיים המשותפים דבר שהיא לא עשתה. הערעור נתקבל. פציעת המשיב במלחמת יום הכיפורים היתה עשויה להכשיר את הקרקע להחזרת שלום הבית, אבל היוזמה לכך לא צריכה היתה לבוא מן המערערת דוקא. אחרי שהמשיב כפה עליה בעבר, ע"י התנהגותו, את עזיבת הבית צריך היה המשיב לעשות את הצעד הראשון ולפייס את אשתו אחרי מה שקרה. לא הוכח שאחרי הפירוד הביע הבעל לפני האשה את רצונו לקבלה בחזרה ולחדש את חיי הנישואין. לפיכך על הבעל לשלם מזונות גם לאשה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי שכרו של המערער היה באוקטובר 1976 1,900 ל"י ומזה חייב לשלם עבור הבת 850 ל"י לחודש למזונות. בקביעת סכום נוסף למזונות האשה יש להשאיר למשיב סכום מזערי הדרוש לו לקיומו, כך שביחד ישלם המשיב למערערות סכום של 1,200 ל"י על בסיס אוקטובר 1976 צמוד למדד של אוקטובר 1976.
(בפני השופטים : מ"מ הנשיא לנדוי, שמגר, אשר. החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי. עו"ד ש. פרוידנברגר למערערת, עו"ד ש. אלטלף למשיב. 17.1.80).
ע.א. 804/77 - ליסר חוסיין נימר נגד עזמי דיאב ואח'
*אחריות בנזיקין.
(הערעור נדחה).
המשיב הראשון (להלן המשיב) עבד כחניך מסגרות אצל המערער. הלה עסק כקבלן עצמאי בבניה והרכבה של מיכלים עבור המשיבה השניה, חברת מתקני מתכת בע"מ, להלן החברה. באחד הימים הרימו את המשיב במסגרת העבודה, במתקן הרמה, וברגע מסויים, כשהיה בגובה רב, התמוטט המגדל והמשיב נפגע, ביהמ"ש המחוזי חייב את המערער בנזיקין ואילו את תביעת המשיב נגד החברה דחה. על הטלת האחריות עליו ושחרור החברה מכל אחריות נסב הערעור והוא נדחה. המערער טוען כי סיבת ההתמוטטות לא הוכחה ואין לקבוע שקיים קשר סיבתי בין שיטת העבודה שבה נקט, אפילו היא פסולה, לבין אירוע התאונה. לטענה זו אין יסוד. שיטת העבודה שהנהיג המערער היתה מסוכנת כשהרכיב מגדל על מזלג הרמה כדי לאפשר הרמת משא ועובדים לגובה רב, והחיבור בין השניים לא היה מספיק חזק. שיטת עבודה לפיה מרחף אדם באויר ללא מדרך רגל בטוח ובגובה ניכר היא שיטה פסולה ומסוכנת, אין מדובר כאן במגדל שסופק למערער ע"י החברה ואין טענה של התערבות גורם זר האחראי לאירוע התאונה. לפיכך, אפילו היתה הסיבה להתמוטטות המגדל נשארת בגדר נעלם, או שהיה מתברר שמקורה בתקלה גרידא שאין להאשים בה איש, גם אז קיים הקשר הסיבתי בין השיטה הפסולה לבין התאונה. תקלות הן תופעה שיש להביאה בכלל חשבון ודוקא משום כך אין להניח עובד לרחף במרומים בצורה האמורה לעיל. חשיפתו של העובד לפגיעה במקרה של תקלה היא הרשלנות המטילה אחריות לתוצאות.
המערער טען כי החברה ידעה על שיטת העבודה שהמערער משתמש בה ועברה על כך בשתיקה ולפיכך חייבת גם היא בנזיקין. אין לקבל טענה זו. לפי סעיף 15 לפקודת
הנזיקין מי שמעסיק קבלן עצמאי אינו חב בגין עוולה הצומחת תוך כדי העסקתו. כלל זה כפוף לכמה חריגים, ובכללם כאשר המעסיק מרשה את המעשה שגרם לפגיעה. השאלה לצורך תחולת החריג של ההרשאה אם די בהרשאה שבשתיקה אינה מן הקלות ויש בה פסיקה עניפה. גם בהנחה, ללא נקיטת עמדה בענין, שניתן לראות בשתיקה תוך ידיעת הסכנה הרשאה לצורך הסעיף הנ"ל, עדיין שאלה היא אם זה המצב כשהקבלן העצמאי יודע היטב את הסכנה הכרוכה בשיטה הנקוטה בידו כמו בעניננו, כשהקבלן הוא המומחה לדבר, ואעפ"כ בחר להשתמש בשיטה זו. ואולם אין צורך לפסוק הלכה לא בשאלת ההרשאה ע"י שתיקה ולא בשאלה השניה שכן ניתן להכריע את הדין בערעור זה עפ"י הממצאים העובדתיים שאנשי החברה לא ידעו על שיטת העבודה שבה נקט המערער.
(בפני השופטים : מ"מ הנשיא לנדוי, גב' בן פורת, אלון. החלטה - השופטת בן פורת. עו"ד ע. בן חיים למערער, עו"ד פ. סלמן למשיב, עו"ד נ. נגר לחברה. 29.1.80).
ע.א. 380/79 - זאב פולק נגד צבי גרפינקל
*תחולת חוק הגנת הדייר של בן זוג של דייר שנפטר כשאותו דייר הפך גם הוא לדייר מוגן בעקבות דייר שהיה לפניו
(הערעור נתקבל).
בדצמבר 1947 השכיר המשיב דירה לאחד יחזקאל (להלן יחזקאל), כשמטרת השכירות היא שיחזקאל יגור בדירה עם בני משפחתו, יחזקאל היה נשוי אז עם אשתו רות (להלן רות), ונכנס לגור בדירה עם אשתו ובנותיהם. עקב סכסוכים בין בני הזוג עזב יחזקאל את הדירה בשנת 1954, כאשר גמלה בלבו ההחלטה להתגרש מאשתו, ואכן התגרש ממנה בשנת 1956. רות המשיכה לגור בדירה ומשגדלו הבנות נכנס המערער לגור בדירה יחד עם רות הם היו ביחד משנת 1964. הם נישאו בשנת 1970 והמשיכו לגור בדירה. רות נפטרה ביוני 1975 והמערער נשאר לגור בדירה. המשיב הגיש תביעת פינוי ובתי המשפט דלמטה קיבלו את התביעה והורו על פנויו של המערער, הערעור נתקבל. רות היתה זכאית לגור בדירה בתחילה כאשתו של יחזקאל ולאחר שעזב את הדירה בשנת 1954, לפני חקיקת חוק הגנת הדייר תשט"ו-1955, רות היתה עדיין אשתו והמשיכה לגור בדירה כשיחזקאל היה חייב במדורה. בשנת 1955 חוקק חוק הגנת הדייר שהעניק את הגנתו גם על אשה שהתגרשה מבעלה, ולא רק על אשה שבעלה זנח אותה, והכיר בה כדיירת בשלושה מקרים : לפי סעיף 16 לחוק אם הבעל נפטר, לפי סעיף 17 לחוק אם הבעל התגרש או נפרד ממנה, ולפי סעיף 18 אם הבעל זנח את האשה. עפ"י סעיף 23 אם היה אדם לדייר לפי הסעיפים 16 עד 18 ונפטר או חדל להחזיק במושכר לא יהיה אדם אחר לדייר לפי סעיפים אלה, ואולם מי שנתקיימו בו התנאים המפורטים בסעיפים 16 או 18 יהיה לדייר, אף אם היה לפניו אדם אחר לדייר לפי אותם סעיפים. השאלה היא אם רות שהיתה לדייר לפני המערער היתה לדייר לפי סעיף 18 מחמת זניחת הבעל ואז יכול גם בעלה המערער להיות לדייר כשהיא נפטרה וזאת לפי סעיף 16 לחוק, או שמא היתה רות לדייר לפי סעיף 17 לחוק, היינו עקב גירושין, ואז אין אדם נוסף יכול להיות לדייר לפי הסעיפים 16 ו-18. בתי המשפט דלמטה סברו כי רות היתה לדייר מוגן עקב גירושה מבעלה, אך קביעה זו נסתרה ע"י ביהמ"ש העליון. כאשר נכנס לתקפו החוק בשנת תשט"ו הפכה רות להיות הדיירת לפי המונח דייר בחוק הגנת הדייר, כמי שמחזיק בדירה עפ"י החוק, ולא היתה עוד מחזיקה מכח הדייר השוכר. באותו זמן בני הזוג היו נשואים, וטרם נתגרשו או נפרדו, והיה קיים רק המצב שהבעל נטש את אשתו ובנותיו. לכן נבעה זכותה של רות מכח סעיף 18 המדבר על נטישה ולא מכח סעיף 17 המדבר על גירושין. רק כ-9 חודשים לאחר שנכנס החוק משנת תשט"ו לתוקפו התגרשה רות מיחזקאל, אבל אז היא כבר היתה דיירת מכח סעיף 18 לחוק ואירוע הגירושין לא שינה דבר.
(בפני השופטים : י, כהן, שמגר, בכור. החלטה - השופט בכור. עו"ד גולדסובל למערער, עו"ד חרלף למשיב. 28.1.80).
ע.א. 631/78 - בנין סירה בע"מ נגד נכסי ע.ל. בע"מ ומפלגת העבודה הישראלית [פ"ד לד (2) 163]*סעד מן הצדק כשקיימת עילת פינוי.
(הערעור בתביעת הפינוי נדחה והפיצוי בגין הענקת סעד מן הצדק הוגדל).
המערערת השכירה מושכר למפלגת העבודה (להלן המשיבה) וביקשה פינוי על פי 3 עילות וביהמ"ש קבע כי אכן הוכיחה את שלוש העילות, אך העניק למשיבה סעד מן הצדק, בכפוף לתשלום פיצוי בסך 8 אלפים ל"י. ביהמ"ש המחוזי דחה את הערעור והגדיל את הפיצוי ל-12 אלף ל"י וביהמ"ש העליון דחה את הערעור והגדיל את הפיצוי ל-70 אלף ל"י. השאלה העיקרית בערעור היתה אם זכאית המשיבה לסעד מן הצדק. מבחינתן של שתיים מבין שלוש עילות הפינוי ודאי ראויה המשיבה לסעד האמור, שכן מדובר בהפרות של מה בכך מבחינת טיבן, היינו היתר להתאחדות עולי רומניה להשתמש במושכר במשך שבוע אחד, והיתר להתאחדות עולי רומניה לתלות שלט על הקיר של המושכר. ההפרה נמשכה זמן קצר בלבד עד שנודע למשיבה שהדבר אסור עפ"י החוזה, המבחן בכגון דא הוא שיש לשקול זה כנגד זה במאזני הצדק את הנזק שנגרם לתובע עקב ההפרה ואת הנזק שיגרם לדייר אם יפונה ומכיון שההפרות הן קלות היה מקום להעניק למשיבה סעד מן הצדק. השאלה היא מה צריך להיות היחס של ביהמ"ש לעילת הפינוי הנוספת, היינו שימוש שנעשה במושכר כמועדון רקודים במשך שבעה או שמונה חודשים, והיו ראיות למכביר כי השימוש גרם להפרעת מנוחתם של דיירי הבית, ובכך הופר סעיף בהסכם הכולל התחייבות להשתמש במושכר בצורה שלא תפגע במנוחת דיירי הבית. היה מקום לראות בהפרעות כאלה שניתן להעניק בגינן סעד מן הצדק, בכפוף לפיצוי כספי נאות, משום שהרעש היה לפני צירוף המשיבה לשורת הנתבעים, ועד אז לא הוזהרה המשיבה לבל תמשיך במעשיה. אמנם אזהרה מוקדמת אינה דרושה לעילת הפינוי, אך מבחינת הושטת סעד מן הצדק חוסר כל אזהרה מצדיק מתן סעד כזה. ברם, מסתבר שהמשיבה חזרה והשתמשה 3 פעמים במושכר כמועדון ריקודים כבר לאחר שצורפה כמשיבה. בתובענה שהוגשה אפשר לראות אזהרה קודמת מספקת שהמשיבה לא שעתה לה. בכך חומרה נוספת והפרה ביד רמה של התחייבות שהמשיבה נטלה על עצמה בהסכם כלפי המערערת. יש ליחס משקל ליחס של זלזול או חוצפה מצד הדייר כשבאים להעניק סעד מן הצדק. אולם הסעד איננו משמש פרס או עונש והקובע הוא אם קיים חשש של הפרות בעתיד, וכאן אין חשש שהפרות כאלה יישנו בעתיד, שכן הנסיונות למשוך בני נוער למועדון הריקודים עלו בתוהו, ואיש לא הופיע בפעמים האחרונות. בהיעדר חשש להפרות דומות בעתיד, ומאחר שאותן הפרות בודדות אחרי הגשת התביעה לא היתה בהן הפרעה גדולה לדיירים, ניתן להשאיר את הסעד מן הצדק על כנו תוך העלאה מוחשית בפיצוי שבו הוא מותנה, שיהיה 70 אלף ל"י.
(בפני השופטים : גב' בן פורת, בכור, ברק. החלטה - השופטת בן פורת. עו"ד פ. קלוג למערערת, עו"ד א. שאנן למשיבה. 3.1.80).