ע.פ. 563/79 - מוניר עבדול האדי נגד מדינת ישראל
*הרשעה ברצח.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בת.פ. 53/79 - הערעור נדחה).
.
המערער התגורר עם בני משפחתו בלוד בבית שבו התגוררו גם סבו וסבתו. המנוחה היתה נערה בעייתית בת 15, בת דודו של המערער. בהודעת המערער במשטרה נאמר כי אביה של הנערה קיים עמה יחסי מין, המערער הלך עם הנערה להתלונן במשטרה, ואח"כ היו לו בעיות עם אנשים שהתייחסו אליו בזלזול כתוצאה מכך. ביום המקרה המערער היה עסוק בעבודות שיפוץ הבית בכלי עבודה שונים ובכללם גרזן. הנערה המנוחה באה לביקור אצל סבתה והמערער הזמין אותה לחדרו ובמהלך השיחה נטל את הגרזן והיכה 5 פעמים בראשה וגרם למותה. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער ברצח ומכאן הערעור.
א. בביהמ"ש המחוזי העלה המערער טענה של מחלת נפש או דחף לאו בר כיבוש אך טענה זו נדחתה, ובערעור העלה המערער רק את הטענה כי יש לו גירוי נמוך ותגובותיו אלימות ואין להרשיעו ברצח בכוונה תחילה. טענה זו אין לקבל. אין להתחשב במצבו הנוירוטי של המערער כאשר ביהמ"ש שוקל את כוונתו המיוחדת לרצוח את המנוחה.
ב. לענין יסוד ההכנה הנדרש להרשעה ברצח - יסוד זה הוכח כדבעי. יסוד ההכנה הינו יסוד פיזי טהור. בענין דנא הוכח כי בשלב מסויים נטל המערער גרזן, הניף אותו על ראשה של המנוחה והנחית בו 5 מכות. תפיסת הגרזן, הנפתו והנחתת המכות, די בהם כדי להוות הכנה למעשה הקטילה. יסוד ההכנה קיים אפילו נמשכת ההכנה זמן קצר ביותר.
ג. אשר ליסוד של היעדר קינטור - גם יסוד זה הוכח מעל לספק סביר. היסוד של היעדר קינטור טומן בחובו שני מבחנים - סובייקטיבי ואובייקטיבי, ורק אם מתקיימים שני היסודות כאחד אין הרשעה ברצח. בעניננו עולה מגירסת המערער כפי שנמסרה במשטרה, ואף מן הגירסה השניה, שהיא יותר נוחה למערער, שהועלתה בביהמ"ש, כי אין לומר שהמערער איבד את עשתונותיו. כך שלא היה כאן קינטור לא מבחינה סובייקטיבית ולא מבחינה אובייקטיבית.
ד. אשר לחובת התביעה להוכיח כי המערער היה ער לכך שמכות הגרזן יש בהן כדי להמית והוא אף רצה בתוצאה זו - כידוע אין אפשרות להוכיח ישירות את המתרחש בלבו של אדם ועל ביהמ"ש להגיע למסקנה עפ"י התנהגות הנאשם. החזקה היא שאדם מתכוון לתוצאות הטבעיות של מעשהו, ואם לא נסתרה החזקה ולא הוטל ספק סביר בדבר תחולתה, די בה כדי להוכיח את כוונתו של הנאשם שהמית את קורבנו. במקרה דנא ההנחה מתחזקת בעובדה שהמערער השתמש בגרזן שהוא כלי קטלני כשהוא מופעל נגד גופו של אדם, וכן כוון את מכותיו כלפי ראשה של המנוחה והנחית 5 מכות בגרזן, שכל אחת מהן גרמה לפצע עמוק ולאיבוד דם רב.
ה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי למערער היה מניע של הגנת כבוד המשפחה והסניגור טען כי לא הוכחו מניעי המערער וכי לקביעת המניעים אין חשיבות כלל. יש לדחות טענה זו. ביהמ"ש המחוזי היה רשאי להסתמך על דברי המערער במשטרה שרצה להגן על כבוד המשפחה, ואשר לחשיבות המניע - נכון כי אין המניע לעבירה מעלה או מוריד לאחריות הפלילית, אך אין למנוע מביהמ"ש לחקור בענין המניע לעבירה. היעדרו של מניע עשוי
להשפיע על שיקולי ביהמ"ש במקרים שבהם הראיות הן נסיבתיות בלבד, ואז היעדר מניע עשוי לעורר ספק באשמת הנאשם.
(בפני השופטים: אשר, גב' בן פורת, אלון. החלטה - השופט אשר עו"ד גולדברג למערער, עו"ד ליבנה למשיבה. 23.1.80).
ע.פ. 192/79 - מדינת ישראל נגד חברת קצנשטיין... בע"מ ואח'
*ביצוע רישומים כוזבים לצרכי מס.
* העדר כוונה להתחמק מתשלום מס כאשר יש שיטות רישום שונות. (ערעור וערעור נגדי על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בת.פ. 261/76 - הערעורים נדחו).
.
המשיבים הואשמו בעבירות על הסעיפים 220 ו- 224 לפקודת מס הכנסה לפי שני אישומים. לפי האישום הראשון השמיטה החברה בדו"ח על הכנסותיה לשנת המס 1972 הכנסה של כ- 4 מליון ל"י, ולפי האישום השני הכינו הנאשמים בשנות המס 1972 עד 1974 ספרי חשבונות כוזבים, בכך שרשמו הוצאות של 82 אלף ל"י בעוד שסכומים אלה הוצאו לצורך מתן מתנות ללקוחות שונים של החברה. ביהמ"ש המחוזי זיכה את הנאשמים מן העבירות של העלמה הכנסה והרשיע אותם בעבירה של ניהול חשבונות כוזבים והטיל על החברה קנס של 25 אלף ל"י ועל כל אחד מארבעת מנהליה קנס של 5 אלפים ל"י. המדינה ערערה על זיכוי הנאשמים מהעבירה הראשונה ועל קולת העונש והנאשמים ערערו על ההרשעה שבעבירות באישום השני.
א. באשר לערעור הנאשמים נגד ההרשעה באישום השני - אין ספק כי רישום ההוצאות בצורה כוזבת נעשה כדי להסתיר את המטרה האמתית של הוצאת הכספים, באופן שייראו כהוצאות כשרות ויהיו ניתנות לניכוי. לצורכי ההרשעה אין נפקא מינה אם החברה בחרה בדרך זו של רישום כדי שהיא תוכל להתחמק ממס, או אם עשתה כן כדי שמקבלי המתנות לא יחוייבו לשלם מס עבור טובות הנאה שבהן זכו מידי החברה.
ב. אשר לאישום הראשון - החברה עוסקת בהיקף גדול בייצור לוחות פיקוד של חשמל והתקנתם. האישום מתייחס לשני ענינים: האחד - הערכת המלאי שהיה במחסני החברה בסיום שנת המס כשלפי טענת התביעה היה הפרש של 327 אלף ל"י בין הערך האמיתי של המלאי ובין הערך כפי שהוצהר ע"י החברה; הענין השני והעיקרי הוא הערכת העבודות שבביצוע. במאזן מופיע ערך עבודות בביצוע בסכום של 3,7 מליון ל"י ועל סכום זה הצהירה החברה בדו"ח בשנת 1972 ולפי טענת התביעה הערך הנכון של עבודות בביצוע היה 7,2 מליון ל"י.
ג. אשר לענין המלאי - קיימות שתי שיטות להערכת המלאי, כשהשיטה שלפיה הלכו המשיבים נתמכה בידי רואי חשבון ויש לה סימוכין בספרות השונה הדנה בנושאים אלה. ביהמ"ש המחוזי ציין כי הוא מקבל אמנם את דרך החישוב של שלטונות המס, וזוהי הדרך הנכונה, אולם השופט לא שוכנע כי היתה כאן פעולה במזיד או כוונה להתחמק ממס, מכיון שקיימים הבדלי גישה בין מומחים. ענין הערכת המלאי יכול לעמוד בויכוח אזרחי עם פקיד השומה, אך אין בסיס לקביעה שהנאשמים עברו עבירה פלילית. במסקנה זו אין
להתערב. כאשר קיימים חילוקי דעות בתום לב לגבי השאלה של חבות במס, העובדה שעמדתו של הנישום איננה מתקבלת או איננה מבוססת מבחינה משפטית, איננה יכולה להצדיק, כשלעצמה, הרשעה בפלילים באותו ענין.
ד. אשר להערכת העבודות בביצוע - מומחים מטעם התביעה ציינו כי הערך הנכון של עבודות בביצוע הוא זה שהופיע בחשבונות חלקיים שהחברה הגישה ללקוחותיה בעוד גירסת ההגנה היתה כי החשבונות החלקיים אינם משקפים נכונה את עלות עבודות בביצוע, מכיון שמסיבות שונות, סכומי החשבונות החלקיים עולים במידה רבה על עלות העבודות, לפי שיטת הנאשמים יש לחשב את העלות עפ"י ההוצאות שבפועל הוציאה החברה ולפי חישוב עלות העבודות הרי הצהרת החברה היא הנכונה. ביהמ"ש המחוזי סבר כי למרות שהטענות נגד שיטת החישוב של הנאשמים אינם בלי משקל, הרי מכיון שמדובר במסגרת משפט פלילי הצליחו הנאשמים לעורר ספק מהי השיטה הנכונה. נטל הראיה היה על התביעה והיא לא הרימה נטל זה. הדעות של אנשי המקצוע מצדיקות דוקא את שיטת החישוב של הנאשמים. גם בכך אין להתערב. בערעור טען התובע כי יש פער גדול מדי בין שומת העלות לבין החשבונות החלקיים, ולפיכך לדעתו אין הסכומים שנקבעו כסכומי עלות נכונים. יתכן שאילו היה השופט מרשיע את הנאשמים לא היה ביהמ"ש העליון מתערב במסקנת ההרשעה, נוכח ההפרש הגדול שבין החשבונות החלקיים ובין הצהרת החברה, אך מאידך אין לומר שהשופט לא היה רשאי להגיע על פי אותו החומר גם למסקנת הזיכוי.
ה. אשר לעונש - אכן העונש הוא קל ויתכן שאילו היו מיוחסות לנאשמים עבירות לפי האישום השני בלבד מן הראוי היה להטיל עליהם קנס בסכום גבוה בהרבה מזה שהוטל, ברם, לנאשמים יוחסו עבירות רציניות ביותר באישום הראשון שממנו יצאו זכאים, אחד ממנהלי החברה היה במעצר במשך כחודש ימים, הבירור של המשפט היה מסועף וממושך והטיל מעמסה לא קטנה על החברה ועל הנאשמים, והסכומים שלגביהם בוצעה העבירה לפי האישום השני הם פעוטים יחסית להיקף עסקיה של החברה ומתחלקים ל- 3 שנות מס. בנתונים אלה אין לומר שהעונשים הם כה קלים שיש להתערב בקביעתם.
(בפני השופטים: ויתקון, י. כהן, בייסקי. החלטה - השופט י. כהן עו"ד ח. ברנזון למערערת, עוה"ד י. אדרת, ג. אדרת וש. בן חיים למשיבים. 22.1.80).
ע.א. 234/79 - יונה עמיאד נגד ליאור עמישי... ומנהל מס עזבון
*בקשה לקביעה כי נכסי עזבון היו שייכים לשני בני הזוג לאחר שהוצהר הצהרה נוגדת לכך (הערעור נדחה אך נתקבלה, ברוב דעות, בקשה חילופית של המערערת).
המנוח, מורישם של המערערת וארבעת ילדיה נפטר בשנת 1971 ושנה לאחר מכן ביקשו וקיבלו המערערת ובניה צו ירושה שלפיו מתחלק העזבון בין המערערת ובין הבנים. לא בבקשה ולא בדוחו"ת למס עזבון העלתה המערערת טענה בדבר קיום שיתוף נכסים בינה לבין המנוח, אלא הצהירה כי הנכסים הרשומים על שם המנוח הם של המנוח. לאחר שהיורשים קיבלו דרישה לתשלום מס עזבון בסכומים גבוהים הבינו שמוטב היה להצהיר רק על מחצית העזבון כעזבון המנוח, והם פנו לביהמ"ש וביקשו תיקון צו הירושה שיתייחס רק למחצית העזבון. בתצהיר לצורך התיקון הצהירה המערערת שכל הנכסים היו שייכים
לה ולבעלה בשותפות שווה, והוסיפה כי רק לאחר שקיבלה את שומת מס עזבון החליטה לטעון את טענתה הנכונה והצודקת כי מחצית הנכסים שייכים לה. ביהמ"ש המחוזי נתן הוראה על תיקון צו הירושה. לאחר מכן ביקשה המערערת בביהמ"ש המחוזי פסק הצהרתי שנכס פלוני הרשום על שם בעלה המנוח היה שייך לה ולבעלה שווה בשווה, וזאת על יסוד הלכת השיתוף של נכסים בין בני הזוג, כמשיבים צירפה את ילדיה ואת האפוטרופוס הכללי ולאחר מכן צורף מנהל מס עזבון לפי דרישת האפוטרופוס הכללי. ביהמ"ש המחוזי דחה את תביעתה של המערערת, לא רק באשר לא הוכחה עילת תביעתה שהיא הלכת השיתוף של נכסים בין בני הזוג, אלא גם באשר סבר שיש לראות את המערערת כאילו ויתרה על זכותה לשיתוף נכסים שכזה. הערעור נדחה. בערעור הודיעה המערערת כי אם תזכה בערעור לא תיחשב ההצהרה כמעשה בית דין לגבי מנהל מס עזבון, ולחילופין ביקשה שביהמ"ש העליון יקבע כי פסה"ד שדחה את הבקשה להצהיר על שיתוף הנכסים איננו מהווה מעשה בית דין, שיש בו כדי לחסום את טענות המערערת בערעור שהגישה על שומת מס עזבון וששמיעתו טרם הסתיימה. בפס"ד של השופט ח. כהן, אליו הצטרף השופט אלון, נדחה אמנם הערעור, אך נקבע כי אין פסה"ד מהווה מעשה בי"ד במחלוקת שבין המערער לבין מנהל מס עזבון. השופט ח. כהן ציין כי אין צורך להיכנס בערעור זה לבירור השאלה אם הוכח שיתוף נכסים בין המערערת לבין בעלה המנוח, או אם היה במעשיה משום ויתור על זכותה, שכן המערערת אינה יכולה לבקש פסק דין הצהרתי שהוא סעד מן היושר, שנתינתו תלוייה כל כולה בשיקול דעת ביהמ"ש. זאת משום שהמערערת הצהירה הצהרת שקר בפני ביהמ"ש או בפניה הראשונה כשביקשה את צו הירושה והצהירה כי הנכסים הרשומים על שם בעלה הם של בעלה בלבד, או בהצהרה השניה כשביקשה לתקן את צו הירושה והצהירה כי הרכוש שייך גם לה וגם לבעלה. כל שקר שבהצהרה בפני ביהמ"ש מכתים את המצהיר ושולל נקיון כפיו, ומשום כך בלבד אין להעניק לו את ההצהרה שהוא מבקש. אך בדחיית תביעה זו לא תהה משום קביעת עמדה או פסיקה פלוגתא לגבי הענינים השנויים במחלוקת בין המערערת או העזבון לבין מנהל מס עזבון בהליכים העומדים וקבועים ביניהם.
השופט י. כהן סבר שיש להכריע לגופו של ענין כדעתו של השופט המחוזי כי על פי הראיות שהיו בפניו לא הוכח איחוד משאבים בין בני הזוג. ב"כ המערערת טען שביהמ"ש המחוזי לא צריך היה לדון בשאלת זכותה של המערערת כלפי מנהל העזבון, מכיון שמנהל מס עזבון צורף שלא כדין לדיון בבקשת המערערת, שהרי לפי פסיקת ביהמ"ש העליון כשנישום לפי חוק מס עזבון מתנגד לשומת המס עליו להגיש השגה על השומה ואין מקום לתביעה לפסק דין הצהרתי. אין לקבל טענה זו. ברור מבקשת המערערת לפס"ד הצהרתי שהיתה לה מטרה אחת והיא קביעת זכות הקנין שלה לצורכי מס עזבון. אכן הבקשה לפסק דין הצהרתי לא היתה הדרך הנכונה לתקוף את החלטת מנהל מס עזבון, ברם, משבחרה המערערת בדרך זו, ומשהתקיים בירור לגופו של ענין, אין למערערת פתחון פה לטעון שיש להתעלם ממה שנקבע בפסק הדין, בכל הנוגע למחלוקת שבינה לבין מנהל מס עזבון. כיון שכך אין צורך לדון בשאלה אם שינויי הגירסאות והעמדות של המערערת צריכים היו להביא לדחיית בקשתה מחוסר נקיון כפיים.
(בפני השופטים: ח. כהן, י. כהן, אלון. עו"ד א. אלחנני למערערת, עו"ד ד. שפי למנהל מס עזבון. 6.2.80).
ע.א. 186/78 - גדעון טור נגד הועדה המקומית לתכנון ולבניה רמת השרון ואח'
*פירוש סעיף בחוק התכנון בדבר תשלום עקב תכנון מחדש (הערעור נדחה ברוב דעות השופטים ויתקון וברק כנגד דעתו החולקת של מ"מ הנשיא לנדוי).
חלקתו של המערער היתה בשטח שעבר תכנון ונעשתה חלוקה חדשה של מגרשים. החלקה של המערער לא נפגעה, הוא קיבל פחות או יותר את החלק שהיה לו לפני החלוקה
מחדש. מאידך, בכלל התוכנית של החלוקה מחדש היו חלקות שעליהן אחוז הבניה היה נמוך מאשר על החלקה של המערער והדומות לה, ובתוכנית המפורטת החדשה נעשה שינוי יעוד של החלקות האחרות והוגדל גם אצלן אחוז הבניה. עפ"י סעיף 122 לחוק התכנון, כאשר נעשית חלוקה מחדש של מגרשים, הרי כל מגרש שיוקצה לבעליו יהיה שוויו ביחס לשווים של סך כל המגרשים שנוצרו ע"י החלוקה מחדש, ככל האפשר כשוויו של המגרש הקודם של מקבל ההקצאה ביחס לשווים של סך כל המגרשים הקודמים. אם לאחר החלוקה אין אפשרות לשמור על מלוא היחסיות כאמור, יהיו תשלומי איזון. בענין דנא, אילמלא שונה היעוד של כמה חלקות היה נשאר היחס של שווי מגרשו של המערער לאתר החלוקה כיחס של שווי מגרשו לפני החלוקה לעומת המגרשים האחרים, דא עקא, מששונה היעד של כמה מגרשים שנכנסו למאגר הכללי של החלוקה מחדש, וערכן של אותן חלקות עלה, נמצא שהשווי של המגרש של המערער ביחס לשווי כלל המגרשים נמוך עתה מהיחס שלפני החלוקה מחדש. טען המערער שגם אם היחס השתנה לא בגין הגדלת או הקטנת החלקה, אלא גם בגין שינוי יעוד של חלקות אחרות, יש לשלם תשלומי איזון ואילו המשיבה טוענת כי ענין החלוקה החדשה אין לה מאומה עם שינוי היעוד, ויש לראות אם שווי החלקה שקיבל המערער לא השתנה ביחס לחלקות האחרות, אילמלא שינוי היעוד, כפי שאמנם כך הדבר במציאות, ולא מגיעים לו תשלומי איזון, השופטים ויתקון וברק, בשני פסקי דין נפרדים, קיבלו את גישתה של הועדה המקומית לתכנון, ואילו מ"מ הנשיא לנדוי קיבל את גישתו של המערער וברוב דעות נדחה הערעור.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, ויתקון, ברק, עו"ד מ. שוב למערער, עו"ד י. גל אור למשיבה. 8.1.80).
ע.א. 147/79 - שלמה שמחה ואח' נגד שר האוצר ואח'
*מתן פס"ד הצהרתי כשיש אפשרות לקבל סעד בדרך הרגילה (הערעור נדחה).
המערערים היו בעלים של מקרקעין בירושלים שהופקעו ע"י שר האוצר בהודעה עפ"י סעיפים 5 ו- 7 לפקודת הקרקעות (רכישה לצורכי ציבור). הצו פורסם בפברואר 1970, המערערים לא מסרו את החזקה עפ"י ההודעה שפורסמה, והשלטונות המפקיעים לא נקטו בפעולה כדי לקבל את החזקה במקרקעין. רק לאחר שחוקק תיקון לחוק הרכישה לצורכי ציבור שהקנה לבעלי הנכסים שהופקעו זכות לקבל תוספת הצמדה וריבית, הסכימו המערערים לקבל את התמורה בתוספת הצמדה וריבית ואכן קיבלו את התמורה. במשך התקופה מההכרזה על ההפקעה ועד לקבלת התמורה היה דייר מוגן במקרקעין והמערערים גבו ממנו דמי השכירות. סכום זה נוכה מסכום הפיצוי ששולם למערערים, המערערים הגישו המרצת פתיחה וביקשו שביהמ"ש יצהיר שהם כבעלי המקרקעין זכאים לפירות של המקרקעין בתקופה שבין תאריך פרסום ההודעה ב- 1970 לבין מועד תפיסתו של הנכס. בית המשפט המחוזי דחה על הסף את תובענת המערערים והערעור על כך נדחה. למערערים אפשרות לקבל סעד ממשי בתביעה כספית בדרך הרגילה, והעובדא שיש לתובע אפשרות לקבל בדרך הרגילה את הסעד הממשי שהוא רוצה בו מהווה שיקול רב ערך אם להיעתר לבקשה למתן פסק דין הצהרתי. מתן סעד הצהרתי הוא ענין של שיקול דעת השופט הדן בענין וביהמ"ש לערעורים לא יתערב בשיקול דעתו אלא אם הגיע למסקנתו לפי אמות מידה מוטעות.
(בפני השופטים: ח, כהן, בכור, ברק. החלטה - השופט בכור. עו"ד ש. אלבראנס למערערים, עו"ד י. טפיירו למשיבים. 31.1.80).
ע.פ. 415/79 - שמחה אמישה נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (מעילה ע"י פקיד בנק) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער היה פקיד בנק הפועלים באור עקיבא ואחראי על נושא ניירות הערך בסניף. במשך תקופה של שנה וחצי עשה פעולות
שונות המהוות עבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, זיוף מסמכים והפצתם וכדו' כשההיקף הכספי של פעולותיו היה למעלה מ- 380 אלף ל"י, והמערער שילשל לכיסו כ- 180 אלף ל"י. ביהמ"ש המחוזי הטיל על המערער עונש של 4 שנים מאסר בפועל והערעור על חומרת העונש נדחה. ביהמ"ש המחוזי שם את הדגש על העובדה שהמעביד נתן אמון במערער ושהלה מעל באמון במשך תקופה ארוכה ע"י מעשי מרמה שונים. המערער היה משוחרר בערובה במשך תקופה של למעלה משנה עד לגזר הדין ולא עשה מאמץ ראוי כדי להחזיר את הגניבה או חלק ממנה. אשר לעברו הטוב של המערער, המאמץ שעשה לשקם את עצמו בעבודה אחרת ורצונו לחזור ולבנות את חיי המשפחה שלו מחדש - אכן אלו המ נימוקים לקולא, אך לעומת נימוקים אלה עומדת העובדה שהמערער עשה שורה ארוכה של עבירות חמורות כאמור. אם כי העונש שהוטל על המערער איננו קל, ובודאי קשה לשאת בו לאדם שאין לו הרשעות קודמות, הרי חובת ביהמ"ש היא להעדיף את שיקולי ההתרעה על פני השיקולים האישיים של הנאשם העומד בפניו.
(בפני השופטים: י. כהן, גב' בן פורת, בכור, עו"ד קרפ למערער, עו"ד ח. ברנזון למשיבה. 25.12.79).
ע.פ. 766+749/79+733 - משה נפתלי ואח' נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (התפרצויות) (ערעור על חומרת העונש - ערעורו של נפתלי נתקבל וערעורם של שניים אחרים נדחה).
שלושת המערערים הועמדו לדין בכתב אישום אחד והודו בשורה ארוכה של עבירות גניבה, התפרצות, שימוש ברכב ללא רשות. העבירות בוצעו בשיטתיות ובתכנון במשך תקופה של שנה וחצי, כאשר המערערים פרצו לעשרות מפעלים ובתי עסק וגנבו רכוש בשווי של מאות אלפי ל"י. נפתלי הורשע ב- 76 עבירות, ונדון ל- 5 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי, המערער השני משה זעירה הורשע ב- 40 עבירות התפרצות ונדון ל- 4 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי והמערער השלישי בטיל הורשע ב- 34 עבירות ונדון ל- 6 שנות מאסר שמהן 4 בפועל ושנתיים על תנאי. הערעור של זעירה ושל בטיל נדחה ואילו הערעור של נפתלי נתקבל ועונשו הועמד על 4 שנים מאסר בפועל ו- 3 שנים מאסר על תנאי. נטען כי המערערים הם צעירים וכן נפתלי ובטיל לא היו להם הרשעות קודמות, ואולם אין לומר שהעונשים שהוטלו חמורים יתר על המידה מלבד בענינו של המערער נפתלי. מערער זה לא רק הודה בעבירות שיוחסו לו מיד כשנעצר, אלא שיתף פעולה עם המשטרה וגילה שורה ארוכה של מעשי פריצה וגניבות שלמשטרה לא היתה ידיעה עליהם כלל. משום שיתוף הפעולה עם המשטרה מרצה הוא כעת את עונשו "כמאסר הגנה" מחשש שיפגעו בו, ואין חולק כי תנאים אלה קשים מאד בייחוד כשמדובר בתקופת מאסר ממושכת שעדיין עליו לרצות. בהתחשב בנימוקים אלה הופחת עונשו כאמור.
(בפני השופטים: י, כהן, בכור, בייסקי. החלטה - השופט בייסקי, עוה"ד משגב ופיין למערערים, עו"ד בן טובים למשיבה. 7.2.80).
ע.פ. 432/79 - אהרון ארונוביץ נגד מדינת ישראל
*הרשעה בהצעת שוחד וחומרת העונש (הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל).
המתלונן הינו בעל אטליז באילת, המתלונן, משגיח כשרות באילת, סיפר כי המערער הציע לו שוחד של 50 ל"י. המתלונן סיפר כי בדק בשר באטליזו של המערער ולאחר שמצא את הבשר כשר ונתן אישור על כך, הושיט לו המערער שטר של 50 ל"י ואמר לו "אתה עוד בחור צעיר וזקוק לכסף", המתלונן החזיר את הכסף ודיווח על המקרה לממונה עליו וכן התלונן במשטרה. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער ודן אותו ל- 4 חודשי מאסר בפועל, שמונה חודשים
מאסר על תנאי וקנס של 5 אלפים ל"י. הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל והמאסר הומר כולו למאסר על תנאי.
אשר להרשעה - ביהמ"ש האמין לעדותו של המשגיח ואין יסוד לטענות על סתירות כביכול בעדות זו שיש בהן כדי להשפיע על האמון שרחש ביהמ"ש למתלונן, לא זו בלבד שסיפור המעשה בפיו של המתלונן מעיד על הגינות ויושר לב, אלא גם מסר שמות של אנשים שסיפר להם על האירוע קרוב להתרחשותו, וחומר הראיות גם אינו מעלה כל חשד שהיה למתלונן מניע לטפול על המערער עלילת שוא. המסקנה בדבר הכוונה שנתלוותה למתן השוחד, משוא פנים בדרך כלל, יש לה על מה שתסמוך, שהרי לא היו יחסי רעות או אפילו היכרות רגילה בין המערער למתלונן מחוץ למסגרת תפקידו של המתלונן. די בעובדה זו כדי להוביל למסקנה האמורה.
אשר לעונש - כלל הוא שבעבירות שוחד העונש המתאים הוא מאסר בפועל. בין אם מדובר במקבל השוחד ובין אם מדובר בנותן השוחד. כמו כן צודקת התביעה שלא בנקל יתערב בימ"ש שלערעור במידת העונש אפילו נוטה לצד החומרה. ברם, בעניננו לא נתן ביהמ"ש משקל ראוי לנסיבות האישיות של המערער, היינו גילו המתקרב ל- 70 שנה, מצב בריאותו, ועברו הנקי ללא רבב. בנסיבות אלה שונה העונש כאמור.
(בפני השופטים: גב' בן פורת, אלון, בכור. החלטה - השופטת בן פורת. עו"ד מ. שיבולת למערער, עו"ד גורני למשיבה. 28.12.79).
ע.פ. 428/79 - מדינת ישראל נגד זאב רק
*פירוש סעיף בפקודת התעבורה (הערעור נתקבל).
המערער נדון בספטמבר 1977 ע"י בימ"ש לתעבורה לשלילת רשיון נהיגה לתקופה של 4 חודשים בפועל. כחודש לאתר גזר הדין פנה למשרד הרישוי וביקש לקבל רשיון נהיגה מבלי שהודיע על הפסילה. בגין מעשה זה הוגשה נגדו תביעה בבימ"ש לתעבורה באשמת עבירה לפי סעיף 66 לפקודת התעבורה הדן ב"קבלת רשיון בהעלמת הפסילה" וביהמ"ש גזר על המשיב, בין היתר, פסילת רשיון נהיגה לתקופה של 3 חודשים בפועל. המערער ערער על החלטה זו לביהמ"ש המחוזי וטען טענות שונות, ובעיקר כי סעיף 35 לפקודת התעבורה, שעל פיו נפסל המערער מלהחזיק ברשיון נהיגה אומר כי "הורשע אדם על עבירת תעבורה או על עבירה לפי חוק אחר הנובעת מנהיגת רכב, ביהמ"ש... שהרשיעו רשאי... לפסול אותו מלקבל... רשיון נהיגה". במקרה הנדון אין חולק שהעבירה על סעיף 66 לפקודה היא "עבירת תעבורה", אך לטענת המשיב יש צורך שיתמלא גם התנאי כי העבירה "נובעת מנהיגת רכב", היינו, כי התנאי שהעבירה נובעת מנהיגת רכב חל גם על החלופה הראשונה של הרשעה על עבירת תעבורה ולא רק על החלופה השניה של עבירה לפי חוק אחר. נציגת המדינה טענה כי התנאי שעבירה "נובעת מנהיגת רכב" מתייחס רק לחלופה השניה, ביהמ"ש המחוזי קיבל את פירושו של המשיב וביטל את פסילת הרשיון השניה והערעור על כך נתקבל. ביהמ"ש השתית את החלטתו על שני נימוקים: נימוק אחד מבוסס על הפיסוק של נוסח החוק, נימוק שני, שכאשר בודקים את מקורו של סעיף 35, הוא סעיף 21 לפקודת ההובלה בדרכים, הרי בו נאמר במפורש כי פסילת הרשיון תהיה לגבי כל אדם שהורשע "בעבירה על פי פקודה זו בקשר עם נהיגת מרכבה". בקבלו את ערעור המדינה ציין ביהמ"ש העליון באשר לנימוק הראשון כי מבחינה תחבירית ניתן לייחס את התנאי רק לחלופה השניה. ואשר לנימוק השני - הרי הוא מבוסס על התרגום העברי של הוראת הפקודה המנדטורית ותרגום זה לוקה בטעות שכן במקור נאמר במפורש כי ביהמ"ש יכול לפסול מנהיגה "אדם שהתחייב בעבירה לפי פקודת התעבורה או בעבירה הקשורה בנהיגת מרכבה". משנדחו נימוקיו של ביהמ"ש המחוזי יש לבדוק אם פירושו הנכון של סעיף 35 אמנם מייחס את התנאי לחלופה השניה בלבד, או לשתי החלופות, ובבדיקת תולדותיו של הסעיף, הנוסח של הסעיף 21 שקדם לו,
ומגמת החוק, עולה כי במקרה של עבירת תעבורה רשאי ביהמ"ש לגזור פסילה גם אם אין העבירה קשורה בנהיגת רכב.
(בפני השופטים: ויתקון, שמגר, אשר. החלטה - השופט אשר. עו"ד נ. ליבנה למערערת, עו"ד וולנרמן למשיב. 12.2.80).
ע.פ. 773/79 - יעקב זינתי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (שוד ופציעה ביריה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער ניסה לשדוד אדם, ירה בו 3 יריות מתת מקלע ואחת מהן פגעה במתלונן. הפגיעה לא היתה חמורה. המערער נדון ל- 3 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נדחה. למערער רשימה ארוכה של הרשעות קודמות ועבירות נגד הרכוש והעונש אינו מוגזם כלל על מעשה חמור כזה. המערער ביקש להתחשב בכך שזה המאסר הראשון שלו בפועל וכי הוא למד לקח ממאסר זה ואולם אין להתערב במידת העונש.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, גב' בן פורת, אלון. המערער לעצמו, עו"ד גב' א. ראב למשיבה. 3.1.80).
ע.פ. 410/79 - אליהו ליסוצין נגד מדינת ישראל
*הרשעה בגניבה (הערעור נדחה).
המערער עובד בעירית באר שבע והואשם בגניבת דברים בעלי ערך מן העיריה שנתפסו בארון שברשותו בעיריה ושהיה נעול. ההרשעה מבוססת על הודאת המערער וגם נמצא ה"דבר מה" הדרוש. אין ממש בטענות נגד קבלת הודאתו של המערער. השופט האמין לחוקר ואם כי נכון הדבר שלפני מסירת ההודאה הוצאו החפצים מארונו של המערער בנוכחות עובדים אחרים במוסך העיריה, דבר שהיה בו כדי לבייש את המערער, הרי אין סימן לכך שזה נעשה במתכוון ע"י החוקר המשטרתי. ההודאה עצמה נגבתה ביחידות בחדר שבו ישב המערער עם חוקרו, ותוך כדי החקירה פרץ המערער בבכי כנראה לאחר שהבין שאין עוד טעם להכחיש את הדברים. הארון שבו נמצאו החפצים היה ארון נעול שברשות המערער ואין יסוד לטענה שלא היתה כאן נטילת חזקה מפני שהארון עמד בחצרים של העיריה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, גב' בן פורת, אלון. החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי. עו"ד אליעז למערער, עו"ד גב' א. ראב למשיבה. 3.1.80).
ע.פ. 763/79 - עזרא בן ראובן נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (גרימת מוות בתאונת דרכים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער נהג מונית בשעה 12.45 בלילה גשום כשבמוניתו נוסעים נוספים. הוא חצה את צומת הרחובות וולפסון וצ'לנוב בתל אביב, כשלפני הצומת פס לבן בכוון נסיעתו ברחוב וולפסון וכן תמרורי עצור בשני צידי הרחוב. הוא נכנס לצומת במהירות של 40 קמ"ש ומימינו באה ניידת משטרה שנסעה ברחוב צ'לנוב במהירות דומה, שני כלי הרכב התנגשו ונוסעת שהיתה בתוך המונית נהרגה, בימ"ש השלום דן את המערער למאסר על תנאי של 3 חודשים, פסל אותו מנהיגה למשך 3 שנים וקנס אותו בסך 3 אלפים ל"י. ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעור המדינה והטיל על המערער גם עונש של 6 חודשים מאסר בפועל והערעור נדחה. בימ"ש השלום קיבל את טענת המערער שהתמרור מצדו הימני הוסתר ע"י משאית חונה ואולם את התמרור שבצד השמאלי יכול היה לראות וכן את הפס הלבן שלפניו. המערער טען כי מפאת הגשם לא ראה שום דבר. למרות זאת התקדם לתוך הצומת במהירות של 40 קמ"ש. לפי פקודת התעבורה צפוי המערער לעונש מינימום של 3 חודשי מאסר אלא אם קיימות נסיבות מיוחדות שלא להטילו, ונסיבות כאלה אינן קיימות כאן, אלא להיפך הנסיבות היו חמורות למדי. רשלנות המערער היתה רבה גם אם מקבלים את עדותו שלא ראה את הפס הלבן ואת התמרור ושלא ידע מלפני כן שיש שם צומת - דבר שקשה לקבלו לגבי נהג מונית.
הרשלנות היתה בכך שהתקדם במהירות לא קטנה בלי לראות את אשר לפניו. אם ראה את סימני הצומת ודאי שהתרשל מאד. המערער טען כי הסב את מקצועו ועל כן לא יסכן את שלום הציבור בתור נהג מונית, אבל לחובתו היתה הרשעה קודמת של חציית צומת ברמזור אדום, כלומר עבירה מסוג דומה שהיתה חייבת לשמש לו אזהרה נוספת. ההרג בדרכים מחייב הטלת עונש של ממש כדי להרתיע את ציבור הנהגים כאשר הוכחה רשלנות באותה דרגה שהוכתה כאן.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, שמגר, גב' בן פורת. החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי, עו"ד מ. מאייר למערער, עו"ד מ. לי-רן למשיבה. 1.1.80).
ע.פ. 559/79 - מחמוד קאזז נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (התפרצות) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בהתפרצות וגניבת חפצים ונדון לשנתיים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי וכן הופעל במצטבר מאסר על תנאי של 6 חודשים. הערעור על חומרת העונש נדחה. המערער טוען כי הוא נתון במעגל קסמים, שכן הוא מכור לסמים ומשום כך הוא מתפרץ לבתי מגורים כדי שיהיו בידו האמצעים לקנות את הסמים, הוא מבקש לקבל טיפול פסיכיאטרי שאותו יוכל לקבל רק לאתר שישתחרר, ועל כן הוא מבקש לקצר את תקופת מאסרו. ברם למערער הרשעות קודמות רבות וכבר נדון בעבר למאסר בפועל. עבריינותו החלה בגיל צעיר מאד ומתוך שנגרר לעולם הפשע בא לידי התמכרות לסמים. אין לומר כי העונש חמור מדי.
(בפני השופטים: אשר, גב' בן פורת, אלון. החלטה - השופט אלון. המערער לעצמו, עו"ד ליבנה למשיבה. 8.1.80).
ע.פ. 578/79 - סעיר טקטקה נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (גרימת מוות בתאונת דרכים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
בשעות הבוקר במרץ 1979 נהג המערער במשאית מרצדס מכוון קרית גת לכוון אשקלון בדרכו לעזה, נכנס לצומת פלוגות במהירות של 50 קמ"ש ללא עצירה, למרות תמרור עצור וקו עצירה לבן. לתוך הצומת נכנסה מכונית סוברו שהיתה לה זכות קדימה והמערער פגע בה והרג את כל ארבעת נוסעיה, בני זוג ושני ילדיהם. בכתב האישום ייחסה התביעה למערער עבירת הריגה, אך עם תחילת הדיון הסכימה התביעה להמיר את האישום בעבירה של גרימת מוות והמערער הודה בעובדות הכלולות בכתב האישום. ביהמ"ש גזר על המערער עונש של שנתיים מאסר בפועל, קנס של 5 אלפים ל"י ופסילה ל- 10 שנים והערעור על חומרת העונש נדחה. חוסר הזהירות של המערער במעשיו ובמחדליו הוא מפליג ואין העונש חמור יתר על המידה. חייהם של 4 אנשים קופחו בשל התנהגות המערער ותוצאה מחרידה זו חייבת היתה למצוא ביטוייה בגזר הדין.
(בפני השופטים: שמגר, גב' בן פורת, בייסקי. החלטה - השופט שמגר. עו"ד מגד למערער, עו"ד לי-רן למשיבה. 6.1.80).
ע.פ. 433/79 - מחמוד ג'רלדי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סמים) (הערעור נדחה).
המערער הורשע בעבירת סמים ונדון לשנתיים וחצי מאסר בפועל ושנתיים וחצי מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נדחה. המערער נטל חלק במכירת חשיש במשקל של 21 גרם ולאחר מכן נמצא ברשותו סם נוסף במשקל של 410 גרם. ביהמ"ש המחוזי סבר כי ניתן ללמוד מן הכמות של הסם המסוכן כי מדובר במסחר בהיקף לא קטן ואין לגלות פסול או הפרזה לחומרה בגזר הדין.
(בפני השופטים: שמגר, אשר, גב' בן פורת. החלטה - השופט שמגר. עו"ד יאסין למערער, עו"ד ע. ראובני למשיבה. 13.1.80).
ע.פ. 534/79 - דוד חובאלשווילי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (התפרצויות) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער פרץ ביום אחד לשתי דירות מגורים באופקים וניסה לפרוץ לדירה שלישית, משתי הדירות שפרץ גנב מכשירי חשמל שונים. הוא נדון ל- 30 חודשי מאסר שמהם 15 חודשים לריצוי בפועל וכן הופעל מאסר על תנאי לשנה מצטבר. הערעור על חומרת העונש נדחה. המערער טען כי ביצע את העבירות בשל מצבו הכלכלי הרעוע וקשיי הקליטה בארץ, וכן כי הוא עובד עתה במסגרת בית הסוהר במפעל ובו הוא מגלה חריצות וכושר התמדה. על אף זאת אין להקל בעונשו. למערער מספר הרשעות קודמות ובכללן הרשעה של פריצה, שבגינה נדון למאסר על תנאי. לנוכח העובדה שחזר וביצע עבירות למרות שביהמ"ש נהג עמו בעבר במידת הסלחנות ולא הטיל עליו מאסר בפועל, אין לראות את העונש שהוטל עתה כחמור יתר על המידה.
(בפני השופטים: שמגר, אשר, גב' בן פורת. החלטה - השופט שמגר. המערער לעצמו, עו"ד ע. ראובני למשיבה. 13.1.80).
ע.פ. 562/78 - יצחק שם טוב נגד מדינת ישראל
*הרשעה בהתפרצות (הערעור נדחה).
המערער הורשע בפריצה למטה הארצי ביפו וגניבת כספת ובה מליון וחצי ל"י במטבע ישראלי ובמטבע חוץ. העבירה בוצעה בלילה שבין 11 ל- 12 בינואר 1976 והשותפים לעבירה חלקו ביניהם את השלל. בחצר המערער נתפסו סכומים גדולים של מטבע חוץ ומטבע ישראלי, והוא טען שגם לאחרים היתה גישה למקום האמור ואינו יודע של מי הכסף. לאחר מכן התברר כי המערער הכניס בימים שלאחר הפריצה למעלה מ- 50 אלף ל"י לבנק וביהמ"ש המחוזי קבע כי סכום זה הוא חלק משלל הגניבה והורה לחלט את הכסף לטובת אוצר המדינה. הערעור נדחה. טענת המערער שהכסף אינו קשור לעבירה שבה הורשע לא נתקבלה על דעת ביהמ"ש המחוזי, שהרי המערער עבד כסבל ואין סכומים כאלה נכנסים במסגרת זו. המערער טען כי השיג את הכספים במשחק קלפים אך ביהמ"ש המחוזי לא האמין גם לזאת, מתברר כי במשך כשנה שלפני הפריצה עשה המערער פעולות מעטות בלבד בחשבונו עם סכומים קטנים, ומיד לאמר הפריצה הפקיד סכומים של עשרות אלפי ל"י בשטרות של מאה לירות. השופט שמגר ציין כי ביהמ"ש יכול היה להגיע למסקנתו בדבר מקור הכספים הנובע מן הפריצה, אך לדעתו גם אם מקור הכספים הוא בהימור קלפים, יכול היה ביהמ"ש להורות על חילוט הכסף מכח סעיף 235 לחוק העונשין, המאפשר את תפיסת הכספים הנובעים מהימורים אסורים.
השופט ח. כהן הסכים לפסק דינו של השופט שמגר, ואילו השופט בייסקי ציין כי ניתן לבסס את דחיית הערעור על נימוקו של ביהמ"ש המחוזי, שלא האמין שהכספים באו מהימורי קלפים ועל כן אין צורך לדון בשאלה אם היתה אפשרות לחלט את הכספים משום שהושגו במשחקים אסורים.
(בפני השופטים: ח. כהן, שמגר, בייסקי. המערער לעצמו, עו"ד גב' א. ראב למשיבה. 10.1.80).
ע.פ. 224/79 - גלאל עיאטה נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (התפרצויות) (הערעור נדחה).
המערער הורשע בביצוע מעשה סדום בקטין תוך שימוש בכח, וביהמ"ש הורה לשחררו בערבות בהתחשב בגילו הצעיר, (בן 18 וחצי שנה), וכן בהמלצת שרות המבחן להעמיד את המערער בפיקוח השרות. זמן מועט לאחר ששוחרר בערבות פרץ המערער יחד עם אחר לחנות וגנב מכשירי טלויזיה ומכשירים אחרים בשווי של כ- 390 אלף ל"י. גם בעבירה זו הודה המערער וביהמ"ש הרשיעו גם בעבירה זו. ביהמ"ש הטיל על המערער עונש של 4 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי בגין העבירה של מעשה סדום, ושנתיים מאסר בפועל בגין עבירת הגניבה כששנה אחת מצטברת ושנה אחת
חופפת, הערעור על חומרת העונש נדחה. לאחר ביצוע העבירה הנוספת חזר בו שרות המבחן מהמלצתו להעמיד את המערער בפיקוח השרות. העונש של 5 שנים מאסר בודאי איננו קל עבורו שטרם מלאו לו 20 שנה, ברם עבירת מעשה סדום ונסיבותיה היתה בעלת חומרה ניכרת, ובנוסף לכך המערער לא ניצל את ההזדמנות שניתנה לו ע"י ביהמ"ש המחוזי להראות שהוא רוצה להיטיב את דרכו, אלא ניצל לרעה את תקופת השחרור בערובה לשם ביצוע עבירה חמורה נוספת. לפיכך אין להתערב במידת העונש.
(בפני השופטים: י. כהן, שמגר, אשר. עו"ד שמעוני למערער, עו"ד גב' ר. סוכר למשיבה. 31.1.80).
ע.פ. 532/79 - בעיר לאוי ותאופיק סעד נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (אינוס) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
שני המערערים, יחד עם שניים אחרים, ביצעו מעשה אינוס תוך שימוש באלימות ובאיומים, בגופה של אשה שהיתה במכונית במקום נידח יחד עם ידיד, וזאת לאחר שהעבריינים הוציאו את הגבר בכח מהמכונית והעבירו אותו למרחק מה מן הרכב. העבריינים השתמשו גם בסכין כדי לאיים על הגבר. שני המערערים נדונו ל- 8 שנים מאסר בפועל והערעור על חומרת העונש נדחה. נטען כי ,איהמערערים שהם תושבי רצועת עזה לא היו להם הרשעות קודמות וכי המעשה היה ספונטאני ולא מתוכנן, אך אין בכל אלה כדי להפחית מן החומרה המיוחדת של המעשה. המחוקק קבע עונש מירבי של 20 שנות מאסר לעבירה זו, ואין לראות עונש של 8 שנים כמוגזם בחומרתו. המעשה בוצע ע"י ארבעה אנשים, שניצלו את ההזדמנות להתעלל באשה, שמצאו אותה בשעות הלילה במקום נידח, כשלאשה ולידידה לא היתה כל אפשרות להתנגד לתוקפים. לגבי המערער השני הועלתה טענה כי בשעת מעשה היה בן 19 שנה ולפיכך צריך היה לקבל תסקיר של שרות המבחן לפני שיוטל עליו עונש מאסר בפועל, ואולם שר המשפטים רשאי בהכרזה לסייג את תחולתו של אותו סעיף, והשר עשה כן בקובעו כי הצורך בקבלת תסקיר לא יחול על נאשם שמקום מגוריו הקבוע הוא מחוץ לשטח שמשפט מדינת ישראל חל עליו.
(בפני השופטים: ויתקון, שמגר, גב' בן פורת. עוה"ד בטיטו נחמן ומ. קלסי למערערים, עו"ד מ. ארד למשיבה. 29.1.80).
ע.פ. 742/79 - גד נחשון נגד מדינת ישראל
*טענת חוסר סמכות ענינית לבי"ד עירוני וסמכות ביהמ"ש העליון להעביר את הדיון לבימ"ש השלום (הערעור נתקבל והענין הוחזר לבימ"ש השלום).
ביהמ"ש העירוני בחיפה הרשיע את המערער בעבירה של אי קשירת כלב וערעורו על ההרשעה בביהמ"ש המחוזי נדחה. בשתי הערכאות לא הועלתה טענה של חוסר סמכות, אלא בשלב של בקשת רשות ערעור לביהמ"ש העליון. ביהמ"ש העליון קיבל את הטענה כי לביהמ"ש העירוני לא היתה סמכות לדון בענין "שישכן הסמכות הענינית לדון בעבירה עפ"י פקודת הכלבת היא לבימ"ש השלום. ביהמ"ש העליון השתמש בסמכות הנתונה לו לפי סעיף 37 לחוק בתי המשפט והעביר את הנושא לבימ"ש השלום. הסניגור טען כי מדובר בעבירה שהיא מסוג חטא והיא מתיישנת תוך שנה מביצועה, ומכיון שלבית הדין לא היתה סמכות, הרי כל הדיון הוא כאין וכאפס ויש לראות את המערער כמי שלא הועמד עדיין לדין כך שהעבירה התיישנה. לטענתו אין ביהמ"ש מוסמך להעביר בשלב זה את הענין לבימ"ש השלום עפ"י סעיף 37 הנ"ל, העברה המונעת טענת התיישנות, שכן לטענתו סעיף 37 נועד רק לשלב הדיוני בביהמ"ש הדן בנושא, להבדיל מן הערכאה של הערעור. טענה זו נדחתה. ביהמ"ש העירוני הוא "בימ"ש" כהגדרתו בפקודת הפרשנות וסעיף 37 לחוק בתי המשפט נוהג גם לגביו. זמנה של טענת חוסר סמכות ענינית, ככל טענה מקדמית, הוא בתחילת הדיון בביהמ"ש קמא, אם כי ביהמ"ש רשאי להכריע בה לא רק על אתר אלא גם "בשלב אחר של המשפט". אם מתקבלת
הטענה, ואין זה משנה באיזה שלב, מוסמך ביהמ"ש להעביר את הענין לבימ"ש אחר. לקבלת הטענה המקדמית של "חוסר סמכות ענינית" צמודה סמכות ההעברה של הענין לבהמ"ש המוסמך, גם אם הוכרעה הטענה בשלב אחר של המשפט. מאחר שהטענה המקדמית הנ"ל הועלתה בביהמ"ש העליון ונתקבלה על ידו, הרי מוסמך הוא להעביר את הנושא לביהמ"ש המוסמך לדון בענין.
(בפני השופטים: אשר, גב' בן פורת, אלון. החלטה - השופטת בן פורת. עו"ד גולדבליט למערער, עו"ד ליבנה למשיבה. 11.3.80).
ע.פ. 363+420/79 - ארנון דגני נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (גניבות, זיוף ומרמה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע עפ"י הודאתו בעבירות שפורטו ב- 14 תיקי משטרה, ובהן גניבה, זיוף, מרמה תוך התראות כאחר ושיטות אחרות של רמאות. הוא נדון ל- 5 שנות מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי וערעורו נדחה. במשך תקופה של שנה עסק המערער בקביעות בניצולם של אחרים בדרך של מרמה כאמור, וחרף גילו הצעיר הצליח המערער להתקבל לשורה של תפקידים רציניים וניצל את מעמדו כדי לבצע מעשי זיוף וגניבה ממעבידיו בסכום של מליון ל"י. היקף העבירות, תחכומן והתקופה הארוכה שנמשכו מחייבים עונש חמור. יתירה מזו, היו למערער הזדמנויות לחזור בו מסורו, שכן הורשע כבר בעבר בפלילים בעבירה דומה ואז הקל עמו ביהמ"ש והטיל עליו רק ערבות וקנס, אך המערער לא ראה בכך התראה והזדמנות לחזור מדרך הפשע.
(בפני השופטים: ויתקון, גב' בן פורת, בייסקי. החלטה - השופטת בן פורת. 30.1.80).
ע.פ. 131/79 - חיים בן גיורא נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת שוחד (הערעור נתקבל).
המערער היה פקח עירוני הממונה על אכיפת חוקי הבניה והוא הורשע בקבלת שוחד. ערעורו נתקבל. אשמת השוחד התבססה על כך כי המערער העלים עין מבניה ללא רשיון של אחד אדיב, אך ביהמ"ש העליון ציין כי למעשה פעל כאן המערער לפי הוראות הממונים עליו, מתוך הנחה כי מדובר בעבירה טכנית וכי אדיב יקבל את רשיון הבניה במשך הזמן. כמסתבר ביקש המערער מאדיב שיביא לו צינורות לדירה שהמערער בנה לעצמו, ואדיב הביא לו צינורות. אחר כך ביקש ממנו שיביא לו עוד פעם, אך אדיב סירב עד שהמערער ישלם לו עבור הצינורות הראשונים ולמעשה הוא לא שילם לו עד לאחר המשפט. ביהמ"ש לא האמין לאדיב כי המערער איים עליו שאם לא יביא את הצינורות הוא יפסיק לו את הבניה, אך לדעת ביהמ"ש המחוזי עצם המעשה מהווה עבירה, בהתתשב בכך שהמערער, כנראה, מתוך משוא פנים לא הוציא צו להפסקת הבניה. ברם, כאמור נבע היעדר הוצאת צו מהוראות הממונים על המערער, ואשר לצינורות שביקש הרי העיד המערער כי התכוון לשלם, ואכן יש לקבל את הטיעון שהמערער התכוון לשלם, שהרי המתלונן עצמו אמר במשטרה ולביהמ"ש שהוא סירב להמשיך ולספק למערער חומר עד שלא ישלם לו עבור החומר הקודם.
(בפני השופטים: ח. כהן, אשר, בייסקי. החלטה - השופט אשר. עו"ד ר. רוטמן למערער, עו"ד נ. ליבנה למשיבה. 16.1.80).
ע.פ. 640/79 - ינון דחיאני נגד מדינת ישראל
*הרשעה בקשירת קשר למכירת סמים וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המשטרה קיבלה ידיעה מאלמוני כי הוטמנה שקית בפרדס תחת עץ. שוטרים יצאו למקום והמודיע מסר להם שקית שהכילה חומר שנחשב כחשיש והוביל את השוטרים למקום המחבוא. בשקית היו 10 אצבעות חשיש. השוטרים הוציאו 9 מהן והחזירו את השקית למקום שממנו הוצאה, ואנשי משטרה נשארו במארב, כעבור כ- 3 שעות הופיעו במקום המערער ועוד אחד, ולאחר שהמערער הוציא את השקית אמר לחברו "גנבו לי
את החומר". השנים הורשעו בעבירת קשר לביצוע פשע ובעבירות נסיון לסחור בסמים. המערער נדון ל- 18 חודשים מאסר בפועל והופעל מאסר על תנאי של שנתיים כששישה חודשים חופפים והנאשם האחר נדון למאסר על תנאי בלבד וכן לקנס. ערעורו של המערער על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. בנסיבות האמורות הסיק השופט כי המערער הוא זה שהטמין את השקית מתחת לעץ, אך לא היה יסוד מספיק בחומר הראיות לביסוס ממצא זה, אולם אין בכך כדי לפגוע במסקנת ההרשעה. המערער ידע כשבא למקום כי נמצא חשיש בתוך שקית והוא התכוון להוציאו ולמסור את החשיש לנאשם האחר. בנסיבות אלה המסקנה היא ששני הנאשמים קשרו קשר לבצע פשע וכן נסיון לבצע עבירה על סעיף 13 לפקודת הסמים, היינו נסיון לסחור בסמים. אמנם לא הוכח מה היה בדיוק טיב העיסקה שבין המערער לבין הנאשם האחר, אך הם באו למקום כדי שהחשיש יועבר מהמערער לנאשם האחר, ובכך די כדי להוות "עיסקה אחרת" או "הספקה" לפי סעיף 13. אין לקבל את הטענה כי פעולת המערער היתה רק הכנה ולא נסיון. מעשי המערער די בהם כדי להוות התחלה של הוצאת כוונתו לפועל במעשה גלוי ובאמצעים המתאימים להגשמת העבירה. אין גם לקבל את הטענה כי ההרשעה צריכה להתייחס רק לכמות הסם שהיתה בשקית כשהמערער בא למקום ולא לכל הכמות, שכן המערער ידע מה צריך להיות בשקית ועל כן הקשר שקשר התייחס לכמות שהיתה בשקית מקודם וכך גם הנסיון לסחר.
אשר לעונש - אמנם מאסר כולל של 3 שנים אינו עונש קל, אך מתוך עונש זה נושא המערער במאסר של שנתיים בגין הפעלת מאסר על תנאי, בעד עבירה אחרת. הוא ריצה כבר בעבר עונש מאסר של שנתיים וזה לא הרתיע אותו. ההבדל בין העונש שהוטל על המערער לבין העונש שהוטל על הנאשם האחר מוסבר בכך שלנאשם השני אין עבר פלילי וכי חלקו של המערער בעבירה היה גדול יותר מחלקו של הנאשם האחר.
(בפני השופטים: י. כהן, אלון, ברק. עו"ד א. שרעבי למערער, עו"ד ד. גורני למשיבה. 20.1.80).
ע.פ. 611+634/79 - עבד כטיב נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (רכישת נשק גנוב) (ערעור על חומרת העונש - העונש הוקל במקצת).
בחיפוש שנערך בביתו של המערער בדצמבר 1978, נתגלו שני תת מקלע עוזי. המערער שיתף פעולה עם המשטרה ומסר על חמישה עוזים נוספים ושני אקדחים הנמצאים בידי אנשים שונים בכפרו ודאג שאלה ימסרו למשטרה. הוא הועמד לדין על החזקת שני העוזים בלבד ונדון ל- 3 חודשים מאסר בפועל ו- 21 חודשים מאסר על תנאי. כעבור זמן מה רכש המערער שני אקדחים ותת מקלע עוזי ומסר אותם לאנשים שמהם נלקח הנשק הקודם. ביהמ"ש המחוזי קבע כי עשה כך משום שאותם אנשים לחצו עליו כי יספק להם נשק אחר, כשההצטיידות היא לרגל סכסוכי חמולות שבכפר. בנוסף לכך הוכרח המערער לקנות מהכנופיה שממנה קנה את הנשק גם רכוש גנוב אחר. בגין העבירות החדשות נדון המערער ל- 3 שנים מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי וכן הופעלו 21 חודשי המאסר על תנאי כשהם חופפים למאסר החדש. הערעור על חומרת העונש נתקבל והעונש הוקל במקצת. הנשק לא היה מיועד לפעולה חבלנית או למטרה פלילית, אלא הצטיידות לרגל ריב חמולות שבכפר; המשיב נשוי, אב לארבעה ילדים, מתפרנס מיגיע כפיו ואין לו עבר פלילי בעל אופי חמור;הפרשה השניה היא למעשה תוצאה מן הפרשה הראשונה. בינתיים נעשתה גם סולחה בין החמולות. העונש שהוטל על המערער איננו חמור וביהמ"ש המחוזי כבר לקח בחשבון את כל הנתונים הנ"ל. נשיאת נשק בידי חמולות יריבות גם אם מטרתה היא התגוננות בלבד היא תופעה חמורה ומסוכנת. אעפ"כ ניתן להקל במידת מה בעונש, בהתחשב בעובדה שבינתיים הושכן שלום בין החמולות, וכן במיוחד עקב שיתוף הפעולה של הנאשם
עם המשטרה, דבר שהביא לגילוי הכנופיה שעסקה בגניבת נשק מהצבא. על יסוד הנ"ל שונה גזה"ד באופן שעל המערער לרצות שנתיים וחצי מאסר בפועל בלבד והיתר מאסר על תנאי.
(בפני השופטים: י. כהן, אלון, ברק. החלטה - השופט אלון. עו"ד ש. רוזנבוים למערער, עו"ד ד. גורני למשיבה. 20.1.80).
ע.פ. 720+738/79 - יהודה לביא נגד מדינת ישראל
*הרשעה בהריגה בתאונת דרכים ומידת העונש
(ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו).
המערער הורשע, ברוב דעות, בעבירה של הריגה ונדון לשנה וחצי מאסר בפועל ושנתיים וחצי מאסר על תנאי, וכן נפסל מלקבל רשיון נהיגה למשך תקופה של 20 שנה. ערעורו של המערער על הרשעתו בהריגה, והערעורים ההדדיים על מידת העונש נדחו. המערער למד נהיגה, נכשל פעמיים בבחינות ולא היה לו רשיון נהיגה. ביום המקרה, בשבת לפני הצהריים, נטל מכונית "מיני סוברו" שהיתה שייכת לאחיו, נהג בה במקום מגוריו בכפר סבא, ובדרך נסיעתו הוא ניסה לעקוף בורות בכביש, איבד את השליטה על ההגה, עלה על המדרכה וגרם למותן של שתי אחיות, אחת בת 6 ואחת בת 4, ופצע קשה את שני ההורים. הסניגור טען כי רשלנות המערער לא הגיעה לדרגת הרשלנות הנחוצה להרשעה בהריגה ועל כן ניתן להרשיעו רק בגרימת מוות. לטענתו התאונה אירעה עקב מצב של תקלה בכביש וכן המערער רשאי היה להאמין שהוא בעל ידיעות מספיקות כדי לנהוג במכונית מבלי לגרום לתאונה, למרות שאין לו רשיון נהיגה. אין לקבל טענות אלה. נכון שעצם העובדה שאדם שאין לו רשיון נהיגה גורם מוות על ידי נהיגתו אינה מחייבת הרשעה בעבירת הריגה, ואף לא בעבירה של גרימת מוות מתוך התרשלות כאשר לא הוכחה התרשלות שגרמה למות הקרבן. ברם הנסיבות דנא מראות על רשלנות רבתי, המצדיקה הרשעה בעבירת הריגה. המערער למד נהיגה על מכונית סוברו רגילה והוא נטל מכונית מסוג מיני סוברו שבה לא נהג אף פעם. הוא נהג במכונית זו במהירות של 50 קמ"ש בדרך עירונית, ביום שבת לפני הצהריים, במקום שיש בו בדרך כלל תנועה. הבורות שהיו בכביש לא היוו מכשול שנהג רגיל לא יכול היה להתגבר עליו. אין גם יסוד להניח שהמערער האמין שהוא כשיר לנהיגה לאחר שנכשל פעמיים בבחינות נהיגה. בכל הנתונים האלה מן ההכרח להסיק שהמערער גילה אי אכפתיות לתוצאות האפשריות של מעשהו. כאדם סביר צריך היה לדעת שנהיגה בנסיבות כאלה עלולה לגרום לפגיעה ולהריגת בני אדם, על כן בדין הורשע המערער בעבירת הריגה.
אשר לטענת המדינה על קולת העונש - אכן קשה להביע במלים את עומק הטרגדיה שגרם המערער למשפחה שנפגעה ע"י המעשה. יחד עם זאת אין לומר שהעונש קל במידה המחייבת התערבות ביהמ"ש שלערעור. ביהמ"ש דלמטה שקל בכובד ראש מצד אחד את גורם טובת הציבור המחייב הטלת עונשים חמורים, ומאידך את הנסיבות האישיות של המערער וקבע את העונש בהתתשב בכל אלה. גם אם הוא נוטה במידה מסויימת לקולא אין העונש סוטה ממידת הענישה הראויה עד כדי כך שיש להתערב בה.
(בפני השופטים: י. כהן, גב' בן פורת, ברק. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד נ. אמיתי למערער, עו"ד גורני למשיבה. 28.1.80).