ע.פ. 297/79 - שלמה ירושלמי נגד מדינת ישראל
*הרשעה באינוס.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בת.פ. 776/78 - הערעור נדחה בעיקרו).
באחד הלילות, לאחר חצות, נכנס אדם לדירתה של אשה בחולון ואנסה, באיום שאם לא תיענה לו יפגע בה ובילדיה. בעלה היה בשרות מילואים. האנס נכנס לדירה ע"י פתיחתתריס המטבח. האשה לא יכלה לזהות את האנס מאחר שהיתה חשיכה מוחלטת בחדר. על אדן חלון המטבח נמצאו טביעות אצבעותיו של המערער. המערער הואשם בעבירת אינוס, ובעבירה של התפרצות בכוונה לבצע פשע של אינוס. ביהמ"ש המחוזי קבע כי מאחר ואין ראיה שהמערער ידע משהו על המתלוננת ועל כך שהיא נמצאת יחידה בבית, הרי המסקנה היא שהמערער התפרץ בכוונה לבצע גניבה, ואילו כוונת והאינוס עלתה במחשבתו רק כשראה את המתלוננת לבדה במיטה. לפיכך הרשיע ביהמ"ש המחוזי את המערער בעבירה של אינוס ובהתפרצות מתוך כוונה לבצע גניבה. המערער נדון ל-5 שנות מאסר. הערעור מופנה נגד ההרשעה ונגד מידת העונש.
א. בהודעתו במשטרה אמר המערער כי לא היה באותו רחוב שבו בוצע הפשע, ואילו בביהמ"ש המחוזי אמר כי יכול להיות שניסה שבוע לפני המעשה לפרוץ למקום ויתכן שמכך נשארו טביעות אצבעותיו. לא היה שמץ ראיה כי בדירה היה אי פעם נסיון פריצה לפני אותו לילה. הסניגור יכול היה להניח את היסוד לאפשרות כזו ולנסות לחזק אמינות המערער אילו היה חוקר את המתלוננת על נסיון פריצה קודם. הוא לא עשה כן ונותרו רק דברי המערער שהועלו לראשונה בביהמ"ש. זאת ועוד, היו נתונים נוספים המצביעים על כך שטביעות האצבעות קשורות לעבירה שבוצעה באותו לילה, לטענת הסניגור כי האשה לא זיהתה את האנס ולא די בטביעות האצבעות ללא סיוע - הסיוע הנדרש בעבירות מין מתייחס לעדות המתלונן או המתלוננת, ומטרתו למנוע עלילת שוא או אי דיוק בזיהוי. אולם, כאשר ישנה ראיה אובייקטיבית שאינה קשורה עם דברי המתלונן, כגון טביעת אצבע, אין כל צורך בסיוע. ראיה כזו היא כל כולה נתון מדעי המוכיח מי האדם ששם את ידיו על אדן החלון.
ב. אשר להרשעת המערער בנסיון להתפרצות מתוך כוונה לבצע גניבה - בראיות אין שמץ ראיה של כוונה לבצע גניבה. לא הוזז דבר בדירה ולא נפתחו ארון או מגירה. כוונתושל אדם לבצע פשע נמדדת מן המעשה הגלוי אותו הוא מבצע או מכלל נסיבות הענין, ואם מסתבר כי המערער פרץ לתוך הבית מבלי שנגע בחפץ כלשהו שהיה בדירה, אך ביצע שם מעשה אונס, ניתן ללמוד מכך כי זו היתה כוונת ההתפרצות ולא כוונה אחרת. לפיכך לא ניתן היה להרשיע את המערער בעבירת התפרצות לבצע גניבה. ברם, במסגרת הסמכויות לפי סעיף 193 לחוק סדר הדין הפלילי אין כל מניעה בהמרת ההרשעה בהתפרצות בכוונה לבצע פשע, ומה גם שמדובר על עובדות שנטענו ואישום שהובא מעיקרו בכתב האישום. ביהמ"ש מוסמך להרשיע באישום ממנו זוכה המערער בבימ"ש קמא, אף שהערעור הוגש ע"י מי שהורשע בדין.
ג. אשר לעונש - המערער הוא אמנם צעיר לימים, אך המעשה האלים והתוקפני, והחומרה המפליגה שבהתפרצות לדירה כדי לבצע שם אינוס, מצדיקים הטלת עונש מרתיע.
(בפני השופטים: ויתקון, שמגר, אשר. החלטה - השופט שמגר. עו"ד מ. זיו למערער, עו"ד מ. ליבנה למשיבה. 7.2.80).
ע.פ. 479/79 - אדוארד ג'רוס נגד מדינת ישראל.
*חומרת העונש (ניהול מפעל ללא רשיון למרות צו סגירה של בימ"ש) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער ניהל מפעל לפחחות ברכב מנועי ולא קיבל רשיון באשר לא עמד בבחינות הנדרשות לניהול מפעל שכזה. בימ"ש השלום הרשיע את המערער בניהול מפעל ללא רשיון ובגזה"ד שניתן ביולי 1978 נצטווה המערער לסגור את המפעל. הוא לא קיים את הצו ובינתיים עמד בבחינות וקיבל רשיון כדין. בטרם ניתן הרשיון למערער, ביום 8.12.78, הועמד לדין בגין אי קיום צו הסגירה, עבירה על סעיף 39 לחוק הפיקוח על מצרכים ושירותים, ונדון למאסר על תנאי וקנס של 100 אלף ל"י. הערעור על גובה הקנס נדחה. הסניגור טען כי גזה"ד אינו מתחשב בכך שעד לפברואר 1978 היה הקנס המקסימלי בעבירה לפי סעיף 39 הנ"ל עשרת אלפים ל"י בלבד ורק בפברואר 1978 הועמד על 200 אלף ל"י. לדעת הסניגור הקנס מבוסס על ההנחה המוטעית שהקנס המקסימלי של 200 אלף ל"י עמד בתוקף מיום שביצע המערער את העבירה, היינו מיום 11.7.76. אין צורך לדון הפעם בהשפעה הנובעת משינוי בענישה על עבירות נמשכות, שכן גם אם נניח שהשיעור המוגדל של 200 אלף לאי ניתן להטיל רק עבור אי קיום צו הסגירה מפברואר 1978, עדיין הקנס של 100 אלף ל"י עבור התקופה כולה אינו חמור יתר על המידה. ניהול העסק ללא רשיון הינו עבירה רצינית, בעיקר כאשר המערער לא קיבל היתר משום שלא עמד בבחינות. חוסר מיומנותו של המערער עשוי היה להביא לנזק ברכוש ובגוף. התנהגות זו מחמירה שבעתיים, כשהמערער ממרה ביודעין צו של ביהמ"ש במשך תקופה ארוכה של כ-3 שנים.
(בפני השופטים : ויתקון, שמגר, ברק. החלטה - השופט ברק. עו"ד י. אייזנברג למערער, עו"די. בלטמן למשיבה. 28.1.80).
ע.פ. 79/79 - יצחק דגני נגד מדינת ישראל
*הרשעה בגניבת שיק.
(הערעור נתקבל).
המערער הורשע בגניבת שיק שנמסר לו ע"י המתלונן, לטענת המתלונן, כדי שהמערער יגבה אותו מן המושך וערעורו של המערער נתקבל. לפני ביהמ"ש היו שתי גירסאות: גירסתו של המערער כי המתלונן מסר לו שיקים שנמשכו לפקודתו מכיון שהמתלונן היה חייב כספים למערער ומשום כך המערער ראה זכות לעצמו להעביר את השיקים הלאה ולקבל תמורתם ואילו גירסת המתלונן היתה בביהמ"ש כי מסר את השיקים למערער כדי שיגבה תמורתם מן המושך והמערער גנב את השיק והעביר אותו לאדם אחר. ביהמ"ש המחוזי קיבל את גירסת המתלונן וביסס עליה את הרשעתו של המערער ובקבלו את הערעור עמד ביהמ"ש העליון על הסתירות המרובות בגירסת המתלונן שיש בהן כדי לערער את ביסוס ההרשעה על אותה גירסה ועל אותה עדות של המתלונן.
(בפני השופטים: ויתקון, שמגר, גב' בן פורת. החלטה - השופטת בן פורת. עו"ד ע. ראובני למשיבה. 30.1.80).
ע.פ. 319/79 - אליהו אטיאס נגד מדינת ישראל
*הרשעה בקשירת קשר לקבל רכוש גנוב כשאישום כזה לא נטען כלל במשפט. (הערעור נתקבל).
יוסף זזון (להלן המוכר) פרץ לחנות וגנב בין היתר 6 טלויזיות שאותן החביא ביער בן שמן. למחרת היום, בשעות הערב, נסעו המערער, המוכר, ועוד שניים אחרים, במוניתו של אחד מן הארבעה, ליער בן שמן כשמטרת המערער היא לקבל מכשיר טלויזיה מאת המוכר. המונית הגיעה בדרך לא דרך למקום המחבוא ושם ירדו נהג המונית והמוכר והלכו למקום מחבוא והביאו שני מכשירי טלויזיה. כשהתקרבו למונית הופתעו ע"י אנשי משטרה שעצרו את הארבעה. בכתב האישום הובאו האישומים נגד כל הארבעה ללא הפרדה בין הנאשמים, אך היה ברור כי למוכר יוחסו עבירות פריצה
וגניבה, ואילו המערער הואשם בקבלת נכסים ביודעין שהושגו בדרך של פשע. ביהמ"ש המחוזי זיכה את המערער מהעבירה של קבלת נכסים כאמור בציינו כי לא נוצר כלל מגע בין המערער לבין המכשיר שביקש לקנות, ובמעשים שהוכחו עד להתערבות אנשי המשטרה אין אפילו התחלה של קבלת שליטה מצידו של המערער במכשיר, ולכן אין בסיס של הרשעה בקבלת נכסים גנובים. ברם ביהמ"ש המחוזי סבר כי הוכחה קשירת קשר לפשע בין המוכר לבין המערער, היינו לפשע של מכירת המכשיר מהמוכר למערער ולפיכך השתמש בסמכותו לפי סעיף 166 לחוק סדר הדין הפלילי והרשיע את המערער בעבירה של קשר. הערעור נתקבל. שלושת שופטי ביהמ"ש העליון הסכימו שיש לקבל את הערעור מן הטעם שלא ניתנה למערער הזדמנות נאותה להתגונן כנגד העבירה של קשירת קשר.
השופטת בן פורת, בפסק דינה, ציינה כי המטרה העיקרית של גליון האישום היא מתן ידיעה ברורה לנאשם על האשמות שבהן הוא מואשם, ועליו לדעת במפורט את פרטי האשמות שבדעת התביעה להביא עדויות לגביהן, ואין די ברמיזה בלבד. לעיתים ניתן להרשיע נאשמים באשמה של קשר אע"פ שהואשמו בביצוע העבירה המוגמרת ולא בקשר, אולם זאת אילו היה כתב האישום מייחס למוכר ולקונה גם יחד עבירה של קבלת נכסים גנובים, כי אז מותר היה לתביעה במהלך הדיון להביא גם ראיות לקיומו של קשר בין השניים, ואם בסוף המשפט היה מתברר שהעבירה לא הושלמה מותר היה למצוא את השניים אשמים בעבירת קשר. ברם, לכל אחד מן הנאשמים יוחסו עבירות שונות, כשהמוכר הואשם בהתפרצות והמערער בקבלת מכשיר גנוב. המדינה לא התכוונה כלל להאשים את המערער בקשר, בכל מהלך הדיון לא בא זכרו של קשר, בסיכומי התובעת אין טיעון ברוח זו, וגם השופט לא נתן לצדדים להבין שהוא עשוי לשקול הרשעה בקשר, אלא קבע זאת בפסק הדין.
השופט שמגר, בפסק דין נפרד, עמד על כך שיש לתת לנאשם אפשרות להתגונן בעבירה שעומדים להרשיע אותו בה. ביהמ"ש רשאי להרשיע את הנאשם בעבירה גם אם הדברים לא נטענו על ידי התביעה בסיכומיה, אולם כשאין זכר או איזכור של האישום תוך מהלך הדיונים, והנאשם אינו יכול להיות ער לכך שמייחסים לו עבירה אחרת מזו המובאת בכתב האישום, מן הנכון שביהמ"ש יודיע לנאשם, אף לאחר שלב הסיכומים, שמן החומר עולה לכאורה האפשרות להרשיעו בעבירה אחרת, וכי הוא רשאי להשמיע את טענותיו בקשר לאפשרות זו.
הועלתה שאלה אם בכלל ניתן להרשיע את המוכר של חפצים גנובים ואת הקונה בעבירה של קשר לרכישת חפצים גנובים. השופטת בן פורת הביעה את הדעה, מבלי לקבוע מסמרות, כי היא נוטה לחשוב שהסכמת המוכר למכור את הרכוש הגנוב לקונה אינה הופכת אותו למסייע או משדל לקבלת הרכוש הגנוב, וממילא אין בהסכמת המוכר למכור את הרכוש לקונה כדי להוות קשירת קשר. השופט שמגר הביע דעתו, שוב מבלי לקבוע הלכה, כי אין מניעה להיווצרות קשר בין הגנב לבין מקבל הרכוש ביחס לעבירה של קבלת הרכוש הגנוב. השופט ויתקון העיר כי בשאלת הקשר הוא רוצה להשאיר את ה תשובה בצריך עיון.
(בפני השופטים: ויתקון, שמגר, גב' בן פורת. עו"ד ח. משגב למערער, עו"ד ע. ראובני למשיבה. 24.1.80).
ע.פ. 349/79 - גלאל עוויסה נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (קשר לרצח) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער יחד עם אחרים קשרו קשר לרצוח בן אדם לשם חיסול חשבון, המערער נטל מכונית ללא רשות הבעלים והשתמש בה כדי להסיע את חבריו למקום ביצוע הפשע, הפושעים הגיעו לבית המתלונן ואף שלפו
כבר אקדחים כדי לבצע מזימתם, אך הם הופרעו ומזימתם לא בוצעה. המערער נדון ל-6 שנים מאסר בפועל וכן הופעל מאסר על תנאי לשנה אחת במצטבר והערעור על חומרת העונש נדחה. היה זה מעשה בריונות וחובתו של ביהמ"ש להגיב על מעשה כזה בחומרה הן לצורך הרתעת העבריין עצמו והן כדי להרתיע עבריינים אחרים. (בפני השופטים: ויתקון, שמגר, גב' בן פורת. המערער לעצמו, עו"ד מוסיה ארד למשיבה. 29.1.80).
ע.פ. 301/79 - ציון בן חמו נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (שוחד והברחת סמים לכלא) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער היה זקיף בבית כלא באשקלון, הוא קיבל שוחד וניסה לספק סם לאחד האסירים. הוא נדון ל-6 חודשים מאסר בפועל והערעור על חומרת העונש נדחה. למערער עבר נקי והיוזם לפרשה היה האסיר שלמענו ניסה המערער להבריח סם. כן צויינו נסיבות משפחתיות של המערער המדברות לקולא. אך למרות כל אלה אין להקל עם המערער. הברחת סמים ע"י שוטרים או סוהרים היא תופעה שאיננה נדירה ויש להילחם בתופעה זו בכל חומרת הדין.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, ויתקון, אלון. עו"ד גנור למערער, עו"ד ד. גורני למשיבה. 10.1.80).
ע.פ. 546/79 - מאיר סולמן נגד מדינת ישראל
*הרשעה בנסיון להצתה.
(הערעור נדחה).
בליל חורף, בשעה 4 לפנות בוקר, גילו שומרים במפעל קרגל שני אנשים במקום שבו אוכסנו גלילי ניר. הדבר קרה לאחר מספר הצתות במפעל. השומרים שאלו את השניים לרצונם והם סיפרו שבאו לחפש מאן דהו בשם אברהים. השומרים ביקשו להזמין משטרה ושני האנשים ביקשו מן השומרים שלא לעשות כן. השומרים נטלו את השניים לממונה על השמירה, הלה לקח אותם אל המקום שבו לפי סיפורם עמד רכבם, והשניים אמרו כי הם נכנסים למכונית כדי לחפש את תעודות הזהות שלהם ונמלטו. האחראי הספיק לרשום את מספר המכונית. השניים נכנסו דרך פריצה בגדר והמכונית הגיעה למקום לאחר שסטתה מן הכביש ונסעה בדרך עפר. למחרת בבקר נמצא במקום שבו היו שני האנשים מיכל עם בנזין. על פי מספר המכונית נעצר המערער, ואילו השני, אחד בשם שמעון פרץ, נעצר לאחר מסדר זיהוי תמונות. המערער זוהה במסדר זהוי ע"י שלושת השומרים אך גם לאחר מכן הכחיש מכל וכל שהיה במפעל באותו לילה. כן הכחיש שנפגש במשך השנתיים האחרונות עם שמעון פרץ. מאידך הודה פרץ כי בא למפעל על מנת להציתו וכי הוזמן לכך ע"י המערער. רק לאחר מכן הודה המערער כי היה במפעל, אך לטענתו הזמין אותו פרץ כדי לחפש את אברהים באמרו שהוא חייב לו כספים. ביהמ"ש המחוזי דחה את גירסת המערער והרשיעו בקשירת קשר לביצוע פשע, וגזר עליו שנתיים וחצי מאסר בפועל ושנתיים וחצי מאסר על תנאי. הערעור נדחה. העול המוטל על התביעה להוכחת עבירת הקשר אינו מן הקלים. בדרך כלל אין הקשר הפלילי נקשר בגלוי והתביעה נאלצת להיאחז בצירוף של הוכחות נסיבתיות. לפיכך אין מניעה לכך שביהמ"ש יסיק את היווצרות הקשר ממערכת נתונים נסיבתית, לרבות ממעשים שאירעו אחרי קשירת הקשר ואשר להם השלכה אחורה, מאחר והם מעידים על מה שקדם להם. לפיכך גם מתירים לעיתים הבאת ראיות שניתן לראותן כקבילות בשלב הדיוני של המשפט רק על יסוד ההנחה כי אכן נקשר קשר פלילי. בעניננו באה מערכת ראיות נסיבתית מורכבת שמסבכת את המערער במעשה העבירה ויוצרת לכאורה ראיה לחובתו. שרשרת הראיות היא לאורך חזית ארוכה, מבחינת התנהגותו של המערער לפני המעשה, בעת ההתרחשות, בשלב החקירה והמשפט; עד כי לא נותר מקום לספיקות בדבר אשמת המערער.
(בפני השופטים: י. כהן, גב' בן פורת, בייסקי. החלטה - השופט בייסקי. עו"ד ע. בכר למערער, עו"ד ג. שני למשיבה, 28.1.80).
ע.פ. 624+567/79+646 - אסעד סבאק ואח' נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות סמים וחומרת העונש (הערעור נדחה בעיקרו).
המערער הראשון הורשע בסחר בסמים, המערער השני הורשע בתיווך לסחר והמערער השלישי הואשם בתיווך וסחר. בפני חוקריהם מסרו המערערים הודאות ואילו בביהמ"ש כפרו באשמה. ביהמ"ש קבע כי ההודאות ניתנו מרצון וכי הוכח "דבר מה" המאמת את ההודיה, ועל יסוד זה הרשיע את המערערים. המערער הראשון נדון ל- 3 וחצי שנים מאסר בפועל, שנתיים וחצי מאסר על תנאי וקנס של 10 אלפים ל"י, המערער השני נדון ל- 4 שנים מאסר בפועל, שנתיים מאסר על תנאי וקנס של אלף ל"י, והמערער השלישי נדון ל- 5 שנים מאסר בפועל, שנתיים וחצי מאסר על תנאי וקנס של 10 אלפים ל"י. הערעור על ההרשעה ועל מידת העונש נדחה, פרט לכך שעונש הקנס בוטל. אשר לקבילות ההודאות - ביהמ"ש קיבל את עדות החוקרים שהכחישו את טענות המערערים בדבר איומים ומכות וביהמ"ש יכול היה להגיע למסקנה זו. הוברר כי המערער הראשון נכבל למיטתו בתא מבודד כשידיו ורגליו קשורות. אילו כבילה זו הביאה להודיה, היה מקום לשקול אם אין בכך כדי לפגום בה, אך הודאת המערער ניתנה לאחר מכן ולא תחת השפעת אותה כבילה, אלא בעקבות פגישה שהיתה לו עם אביו ואחיו. אשר לכבילה עצמה, הרי ביהמ"ש השתכנע כי זו נעשתה לאחר שהמערער איים להתאבד. באשר ל"דבר מה" הדרוש לאימות ההודיה - שני המערערים הראשונים הצביעו על מקום הארגז שבו הוחבא החשיש, ואשר למערער השלישי - הוכח בראיות מהימנות כי הוא מכר חשיש לשלושה אנשים שונים ולאור טענתו כי כלל לא עסק בסמים יש בכך כדי להוות "דבר מה" המאמת את ההודיה.
אשר לחומרת העונש - מדובר בכמות חשיש גדולה והעונש אינו חמור מדי. בענין אחד יש להקל עם הנאשמים והוא הקנס הכספי או מאסר תמורתו. אכן, בעבירות של סחר בסמים, הנעשה לשם בצע כסף, עונש הקנס הוא לעיתים עונש ראוי. אולם בענין דנא המצב הכספי של המערערים קשה ביותר ועם שחרורם לא יוכלו לעמוד בתשלום הקנס. משהוטל עליהם מאסר בפועל לתקופה ארוכה, לא יהא זה מן המידה להאריך תקופה זו בגין אי תשלום הקנס.
(בפני השופטים: ח. כהן, אשר, ברק. החלטה - השופט ברק. עו"ד כמאל למערערים, עו"ד ר. סוכר למשיבה. 14.1.80).
ע.פ. 448/79 - בנימין יוחננוף נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת שוחד וחומרת העונש. (הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל).
המערער מנהל חברה המספקת ציוד אלקטרוני לצה"ל. במשרד הביטחון עבד כרכז רכישות אחד בשם משה פולק. בידי פולק לא היתה סמכות החלטה, אך הוא יכול היה להחיש או לעכב את הפעולות המנהליות שבהן היה לספקים ענין. באחד הימים בא פולק למערער וביקש שיעזור לו במימון סכום של 8 אלפים ל"י לצורך רכישת שיכון. המערער המליץ בפני בנק שעבד אתו על מתן הלוואה לפולק בסכום זה, ומנהל הבנק הסכים לתת את ההלוואה לתקופה של 3 שנים תוך וויתור על ערבויות כלשהן. בריבית על ההלוואה חייב הבנק את החברה וכאשר הופסקו קשרי העסק בין החברה לבין הבנק חייב הבנק את חשבון החברה גם בקרן ההלוואה. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער במתן שוחד בצורת המלצה לבנק שיתן הלוואה לפולק בתנאים חריגים והערעור נדחה. כל העובדות דלעיל הוכחו וסופו של המקרה שהחברה היא ששילמה את הריבית וגם את קרן ההלוואה, מעידה על תחילתה הבלתי כשרה של העיסקה. על יסוד הראיות מותר היה לקבוע את האופי החריג של ההלוואה ואת כוונתו הפלילית של המערער להניע את פולק למשוא פנים בדרך כלל. אשר לעונש - ביהמ"ש המחוזי הטיל על המערער קנס של 80 אלף ל"י
בעוד סכום הקנס המירבי שאפשר היה להטילו היה 5 אלפים ל"י בלבד. לפיכך יש להעמיד את הקנס על סכום זה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, ויתקון, אלון. החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי. עו"ד אדרת למערער, עו"ד גורני למשיבה. 22.1.80).
ע.פ. 394/79 - מאיר אטיאס נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (חבלה חמורה וכליאת שוא) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בחבלה חמורה ובכליאת שוא ואיומים כלפי בחורה שרצה להכריח אותה לעבוד בשבילו בזנות ונדון ל- 3 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה. המעשים שעשה המערער כלפי הבחורה היו ברוטליים ואין לומר שהעונש מוגזם בחומרתו.
(בפני השופטים: ויתקון, גב' בן פורת, בייסקי. עו"ד ל. דניאל למערער, עו"ד ע. ראובני למשיבה. 16.1.80).
ע.פ. 323/79 - רוג'ר רובנס ואח' נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (גניבת שקי דאר בנמל התעופה ע"י עובדים במקום).
(ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה). שלושת המערערים עבדו בנמל התעופה בן גוריון וגנבו שקי דואר שהגיעו באוירונים למקום. המערער רובנס נדון ל- 3שנים מאסר בפועל, המערער משה אלימלך נדון ל- 8 שנים מאסר בפועל וקנס של 500 אלף ל"י והמערער ראובן מתול נדון ל- 5 שנים מאסר בפועל וקנס של 500 אלף ל"י. הערעור על חומרת העונש נדחה. המערערים מעלו באימון מעבידיהם, שלחו ידיהם בגניבה רבתי ופגעו פגיעה חמורה בתדמיתה ובשמה הטוב של המדינה ובניהול תקין של שירותיה. שניים מן המערערים נטלו משלוחי יהלומים שערכם עולה מליונים ומה שנפל בידיהם ולא יכלו למכור, כמו מכתבים רשומים וכדומה שרפו והשמידו בזדון. העונש לכל אחת מן העבירות הוא 15 שנות מאסר וקנס פי שלושה מערך הגניבה. בהטילו את העונשים כבר התחשב ביהמ"ש המחוזי בכל הנסיבות המקילות, ובפרט בהודאת המערערים ושיתוף פעולה עם המשטרה לאחר המעשה.
(בפני השופטים: ח. כהן, י. כהן, בכור. עוה"ד מ. ישראל, מלכי ואלוני למערערים, עו"ד נ. ליבנה למשיבה. 15.1.80).
ע.פ. 632/79 - ליאון בנישו נגד מדינת ישראל.
*הרשעה בהתפרצות.
(הערעור נדחה).
באחד הלילות פרץ אדם לתוך חדרו של איש בטחון של הקונסוליה האמריקאית בירושלים וכאשר הלה התעורר ברח הפורץ דרך תריס הדלת הפונה למרפסת, שדרכה נכנס. איש הבטחון העיד כי כשהלך לישון התריס היה סגור. לאחר שהפורץ יצא הזעיק איש הבטחון את חברו והשניים יצאו מן הבנין ותפסו את המערער כשני מטר מן המרפסת בתוך החצר. כשהובא המערער למשטרה סירב להגיב על האשמה, ורק למחרת מסר הודעה כי היה בדרכו הביתה והיה שתוי וכך הגיע למקום. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בהתפרצות בכוונה לבצע גניבה או פשע והטיל עליו עונש של 3 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. לאור הזמן הקצר שעבר מהאירוע ועד שהמערער נתפס, העובדה שנתפס בתוך הגינה ולא ברחוב, העובדה שמדובר בעד ניטרלי שכלל אינו מכיר את המערער ושמקצועו מחייב התמצאות ודיוק, אין יסוד להתערב במסקנת השופט, אשר לטענה כי בהיעדר ראיה מה היתה כוונתו של האיש שחדר לדירה, אין להרשיעו בעבירה של כוונה לבצע גניבה או פשע, אלא לכל היותר בהשגת גבול גרידא - לא מדובר בכניסה גרידא אלא בהתפרצות, ולא לנכס גרידא אלא למקום המשמש למגורי אדם. חדירה המבוצעת כך, ובמקום כזה, בשעה 4 לפנות בוקר, מצביעה על כך שהיא מלווה בכוונה לבצע גניבה
או פשע והמערער לא נתן הסבר מתקבל על הדעת העשוי להעמיד מסקנה לכאורית זו בספק.
אשר למידת העונש - לנוכח ההרשעות הקודמות של המערער, בהן רבות נגד הרכוש, והעובדה שרק 3 חודשים לפני העבירה שוחרר מכלאו, אין לומר כי העונש חמור במידה המצדיקה התערבות במידתו.
(בפני השופטים: גב' בן פורת, אלון, בכור. עו"ד בסן למערער, עו"ד ר. גורני למשיבה, 14.1.80).
ע.פ. 408+409/79+383 - צאבר אפו עמרה ואח' נגד מדינת ישראל.
*הרשעה ברצח.
הודאה שנתקבלה בחקירה מאומצת בשעות לילה (הערעור נדחה).
שלושת המערערים הורשעו ברצח אחד מאיר אזולאי בפרדס ליד נס ציונה. ההרשעה מבוססת על ההודאות שמסרו השלושה במשטרה לאחר חקירה מאומצת, וכן על "דבר מה" נוסף וכולל שיחזור האירועים ע"י כל אחד מהשלושה, הערעור נדחה. לטענה בדבר חקירה מאומצת ביום ובלילה אשר גרמה למסירת ההודאות - אין פסול בחקירה כגון זו. יכולות להיווצר נסיבות שבהן תיפסל חקירה בשל עריכתה באופן כה נוקשה עד שיש בכך כדי ליצור כפייה פיזית או נפשית על הנחקר גם אם אין מכים אותו, אולם אין לומר כי עצם עריכתה של חקירה בשעות הלילה, או עריכת חקירות רבות וממושכות, כולל עימותים, יש בה כשלעצמה כדי להדביק על ההודאה הנגבית תווית של הודאה שנתקבלה שלא מרצון.
אשר לטענה כי אחד המערערים הוכה ע"י עצירים אחרים כשהיה במעצר - לא נטען ולא הוכח כאילו אנשי מרות שידלו או הסיתו את העצורים להכות את המערער, כמו כן הגיע ביהמ"ש המחוזי למסקנה כי אין קשר בין ההתנכלות של האסירים לבין מסירת ההודאות.
אשר לטענה כי קיימות סתירות בהודאותיהם של השלושה, כששניים סיפרו שהרצח בוצע ע"י דקירות סכין ואמד סיפר שהרצח בוצע ע"י ירייה, או באשר לשעה שבה בוצע הרצח. הסתירות יכולות לנבוע מסיבות שונות, ואין זה מן הנמנע שנחקר גם כשהוא מודה הוא מוסר דברים שאינם נכונים כדי להרחיק עצמו ככל האפשר מן העניין. כשם שביהמ"ש יכול לקבל עדות של עד גם אם מתגלות סתירות בעדותו, ורשאי הוא לקבל חלק מן העדות ולדחות חלק ממנה, כך הוא יכול גם בהודאות שנמסרות במשטרה לקבל אותן בחלקן ולדחות אותן בחלקן. כאשר השותפות לרצח עולה, למשל, לא רק מן ההודאה אלא גם מן השיחזור, ממנו נובע כי הנאשם היה מסוגל להביא את אנשי המשטרה למקום ביצוע הרצח, הנמצא אי שם בפרדס, רשאי ביהמ"ש להסתמך על ההודאה בדבר שותפות לרצח, גם אם פרט זה או אחר בדבר צורת הביצוע או ההתנהגות לפני או אחרי המעשה, איננו בגדר הנושאים אשר בהם ניתן לקבוע ממצא שהוא נעלה מכל ספק.
אשר ל"דבר מה" נוסף - הרי היה בראיות "דבר מה" כזה, ובכלל זה השיחזור שממנו עולה כי כל אחד מן המערערים ידע להוביל את המשטרה למקום הפשע.
(בפני השופטים: שמגר, אלון, ברק, החלטה - השופט שמגר, עוה"ד מ. ישראל, א. שלוש, וא. ברק למערערים, עו"ד ר, בר חיים למשיבה. 10.1.80).
ע.פ. 361/79 - רפאל ויוסף סופר נגד מדינת ישראל.
*קשירת קשר להדיח לעדות שקר.
(הערעור נדחה בעיקרו).
המערער הראשון (להלן רפאל) היה עצור בבית המעצר באבו כביר כחשוד בעבירת פציעה ע"י יריה באקדח. אותו יום הגיעה לבית המעצר סמלת משטרה וכשהמכונית נעצרה שמעה את רפאל צועק למישהו שעמד בחוץ שילך למתלונן ויגיד לו שישנה את העדות ויתן עדות אחרת "ותגיד שיש כסף, זה בסדר, תחזיר לי תשובה אם הוא קונה את זה". האדם שעמד מחוץ לבית המעצר חזר מלה
במלה על הדברים שהשמיע רפאל, ורפאל השיב "כן זה מה שתגיד לו". אנשי המשטרה עצרו את המערער השני, אחיו של רפאל, כשהוא בורח מן המקום. שני האחים הכחישו הן בהודעה במשטרה והן בביהמ"ש את ניהול השיחה ביניהם, אך ביהמ"ש המחוזי קיבל את עדות השוטרת והרשיע את המערערים בקשירת קשר להדחה לעדות שקר. רפאל נדון לשנתיים מאסר בפועל שמתוכם שנה אחת חופפת מאסר אחר, של 3 שנים, ואילו האח נדון ל-3 חודשים מאסר בפועל ומאסר על תנאי. הערעור נדחה בעיקרו פרט לכך שהמאסר בפועל של המערער השני הועמד על חודש אחד שכבר ריצה, כך שלא יצטרך לחזור לכלא.
אשר להרשעה - אין לקבל את הטענה כי השיחה הנ"ל אין בה כדי ליצור את עבירת הקשר. אכן, אין להרשיע אדם בעבירת קשר אלא אם נעשה הסכם לביצוע העבירה, ברם, הסכם כזה אינו חייב להיות מפורש ויכול להגיע לידי ביטוי גם ע"י התנהגות של המתקשרים. במקרה דנא, השיחה והתנהגות האחים מראים לכאורה על הסכם לבצע את המשימה, השניים לא נתנו כל הסבר לסתירת המסקנה הלכאורית הנ"ל, אלא התכחשו לעצם קיום השיחה ובנסיבות אלה רשאי היה ביהמ"ש לקבוע כי האח יוסף הסכים לעשות כבקשת רפאל.
אשר לעונש - למערער הראשון הרשעות קודמות מרובות ומדובר בעבירה שחומרתה רבה ומן ההכרח להטיל עבור ביצועה עונשים חמורים. גם אם לא מדובר בעבירה מושלמת אלא בקשר לבצע את העבירה, הרי הפשע סוכל לא בגלל שהמערערים חזרו בהם אלא מכיון שנתפסו מיד לאחר ההסכם ביניהם ואין להתערב בעונש. אשר לעונש שהוטל על המערער השני - הוא איננו חמור, אך מדובר בעבירה שבוצעה לפני למעלה משנתיים, המערער איננו בעל עבר פלילי והספיק כבר לרצות כחודש ימים מתקופת המאסר של 3 חודשים שהוטלה עליו. בנסיבות אלה, כדי לא להחזיר את המערער למאסר, ניתן להסתפק בתקופת המאסר בפועל שכבר ריצה.
(בפני השופטים: י. כהן, שמגר, אשר. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד שטראוס למערערים, עו"ד ר. סוכר למשיבה. 31.1.80).
ע.פ. 820/79 - אליהו טרבלוס נגד מדינת ישראל.
*הרשעה בעבירות מטבע חוץ וחומרת העונש (הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל).
המערער הורשע בעבירה לפי חוק הפיקוח על המטבע, בכך שהחזיק מטבע חוץ מעל ל-3 אלפים דולר, רכש כ-600 דולר, וכן החזיק כ-200 מטבעות זהב. המטבע חוץ שהחזיק הסתכם בכ- 13 אלף דולר, מספר לירות שטרלינג ומרקים גרמניים. המערער נדון למאסר על תנאי וכן לקנס של 400 אלף ל"י. המטבע עצמו לא חולט. הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל והקנס הועמד על 200 אלף ל"י. לטענה כי המערער הורשע שלא כדין בהחזקת מטבעות הזהב - אין לקבל טענה זו. ההגדרה של מטבעות זהב בחוק הפיקוח על המטבע לא התכוונה למטבעות שהם הילך חוקי אלא למטבעות כביטויין המקובל, היינו גם מטבעות שהיו פעם הילך חוקי. בינתיים חל שינוי בחוק והוא מבדיל בין מטבעות זהב להשקעה לבין מטבעות זהב לאספנות, כשמטבעות זהב הנושאות את דיוקנו של המלך ג'ורג' החמישי, כאלה שנתפסו אצל המערער, הן כיום מטבעות זהב לאספנות שמותר להחזיקן ולסחור בהן. לנוכח השינוי במדיניות יש להקל בעונש כאמור.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, אלון, בכור. החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי. עו"ד ש. תוסיה כהן למערער, עו"ד ר. סוכר למשיבה. 31.1.80).
ע.א. 211/78 - אלי הדס נגד וינר את טיקן ואח'.
*פירוש מסמך שבו התחייב מנהל חברה לסלק חובות החברה. (הערעור נדחה).
המשיבה השניה היא חברה רשומה (להלן החברה) שהמערער היה מנהלה. החברה היתה חייבת למשיבה שהיא שותפות רשומה (להלן השותפות)
למעלה מ-100 אלף ל"י עפ"י שני שיקים שלא נפרעו, בדצמבר 1976 כתב פרקליטו של המערער, מכתב למשיבה, שאליו צירף שיק על סך 5 אלפים ל"י. במכתב נאמר בין היתר "מרשי רוצה להסדיר החוב של החברה ... להוכחת רצונו הטוב הנני מצרף בזה סך של 5 אלפים ל"י... מרשי מתחייב בזה כי החברה תשלם לכם סך 5 אלפים ל"י כל חודש תוך כוונה להגדיל את התשלומים. מרשי יהיה מוכן לשאת אישית בתשלומים אם יגיע אתכם להסדר מיוחד... לפיכך אם אתם מסכימים להסדר הנ"ל הינכם רשאים לפרוע שיק המצורף בזה... אם השיק הנ"ל יפרע יראה מרשי את ההסדר כמחייב ויפעל על פיו... אם אינכם מסכימים הינכם מתבקשים להשיב השיק למשרדי". המשיבה גבתה את השיק. לאחר מכן שולמו לשותפות עוד שני סכומים ונותר חוב של 94 אלף ל"י. השותפות הגישה תביעה בסדר דין מקוצר נגד החברה ונגד המערער. בקשת המערער לרשות להתגונן נדחתה והערעור נדחה. ביהמ"ש בדונו בבקשת רשות להתגונן אינו בודק את יכולתו של הנתבע להוכיח את הגנתו, אלא בודק אם התצהיר מעלה אפשרות של הגנה. השאלה היא אם הראה המערער שיש לו הגנה אם יוכח כל מה שנאמר בתצהירו שמשמש ככתב הגנה. התביעה נסמכת על תוכן מכתבו של עוה"ד ותו לא. השאלה היא על כן שאלת פירושו של המכתב ומידת המחוייבות שהוא מעלה, ובכך יכול היה ביהמ"ש להכריע גם בשלב של בקשה לרשות להתגונן. טענת המערער היא שאין המכתב מכיל התחייבות אישית שלו ושלא לכך התכוון כותב המכתב. ברם לכוונת כותב המכתב אין חשיבות, שכן מה שעומד לדיון הוא תוכן המכתב ומה שצריך להבין מקבל המכתב. נאמר בו כי המערער מתחייב כי החברה תשלם, וכאן ישנה התחייבות של המערער כי החברה תשלם סכומים מוגדרים וכל אי תשלום יש בו ממילא גם הפרה של התחייבות המערער ולכן הוא גם חייב בו.
נטען שאם המדובר בערבות לא הוכח שהחייב העיקרי נדרש לשלם את התחייבותו ולכן טרם קמה חבות הערב - אמנם השתמשו כאן במונח ערבות אך השאלה היא אם ישנה כאן ערבות שסעיף 8 לחוק הערבות חל עליו. הניסוח לא היה שהמערער התחייב לשלם במקום החברה אלא שהמערער מתחייב שהחברה תשלם ולכן עצם אי התשלום מהווה הפרה של התחייבות המערער. זו התחייבות בעלת אופי מיוחד הניתנת לאכיפה כמות שהיא. כדי שהתחייבות תהיה ניתנת לאכיפה אין היא חייבת להיות התחייבות במתכונת מוגדרת כגון מכר, ערבות, שטר חוב וכדו'. כל התחייבות שנותן אדם כלפי אחר ניתנת לאכיפה עפ"י תוכנה. גם בהתחייבות שהיא ערבות יכולים הצדדים, עפ"י תוכן ההסכם, להסכים על דברים השונים ממה שנקבע בחוק הערבות, ואז יתן ביהמ"ש את הסעד המתבקש עפ"י תוכן ההסכם.
אשר לטענה כי אין מקום לפסוק לטובת השותפות בעילת ערבות שלא נטענה בכתב התביעה - נטענו בכתב התביעה כל העובדות והמכתב צורף כחלק מכתב התביעה, ואם יש באותן עובדות כדי לבסס עילה של ערבות או מעין ערבות אין מניעה לפסוק בעילה זו. חובת התובע היא לציין בכתב התביעה את העובדות המהוות את עילת התביעה, ואין עליו לציין הוראות חוק או לכנות את העילה בשם תואר כלשהו. על כל פנים מדובר כאן בהסכם בעל אופי מיוחד וזה הסכם שלבטח נטען בכתב התביעה.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, ויתקון, בכור. החלטה - השופט בכור, עו"ד ב. אהרון למערער, עו"ד ר. ינאי למשיב. 17.1.80).
ע.א 790/77 - ד"ר אילנה אורט ואח' נגד הפול לביטוח חובה... בע"מ ואח'
*פירוש סעיף פוליסת ביטוח בדבר כושר הנהג לנהוג כלי הרכב המבוטח (הערעור נדחה).
המערערת השתתפה בטיול שארגנה אחת המשיבות בטיולית שנהג בה המשיב השני. אירעה תאונה לרכב. הטיול התבצע במשאית שהוכשרה להסעת נוסעים והרכב סווג ע"י רשות הרישוי כאטובוס המיועד להסעת למעלה מ-21 נוסעים.
גם בפוליסת הביטוח הוגדר הרכב כאוטובוס, בפוליסת הביטוח נקבעת אחריות המשיבה "בתנאי שהאדם הנוהג הינו בעל רשיון בר תוקף לנהיגת כלי רכב כזה". מתברר כי נהג המכונית היה בעל רשיון נהיגה בדרגה 3, שהוא רשיון לנהוג רכב מנועי מסחרי שמשקלו עולה על 4,000 ק"ג, ואולם לצורך נהיגת אוטובוס צריך רשיון נהיגה דרגה 6, ולצורך נהיגת רכב מסחרי שמשקלו עולה על 4,000 ק"ג ושיש לו היתר להסיע יותר מ-12 נוסעים, צריך רשיון נהיגה דרגה 7. השאלה היא אם ניתן לראות בנהג בעל רשיון דרגה 3 כמי ש"הינו בעל רשיון בר תוקף לנהיגת כלי רכב כזה". טענת המערערת היתה כי על אף שהרכב תואר ברשיון הרכב ובפוליסה כאוטובוס, אין לראות בו אוטובוס כיון שהוא למעשה רכב משא, ועל כן אין צורך ברשיון בדרגה 6. כמו כן ההבדל ברשיון הנהיגה בין דרגה 3 לדרגה 7 הוא במספר הנוסעים שמותר להסיע אך לא ברכב עצמו, ועל כן העובדה שהנהג הסיע מספר נוסעים מעל המותר עפ"י רשיונו מהווה חריגה מתנאי הרשיון, אך אינה שוללת את מעמדו של הנהג כבעל רשיון לנהיגת "כלי רכב כזה". ביהמ"ש המחוזי דחה את הטענה על שני היבטיה וקבע כי הרכב שתואר ברשיונו כאוטובוס מהווה אוטובוס, וכן כי אין מדובר בהסעת רכב שיש בו מספר נוסעים גדול יותר, אלא בהסעת רכב שהחוק קובע שדרוש לגביו, לצורך מספר הנוסעים שלו, רשיון מסוג אחר, ועל כן אין זו חריגה מרשיון הנהיגה, אלא נהיגה ללא רשיון לנהיגת "כלי רכב כזה". ביהמ"ש העליון בפס"ד מפי השופט אשר, אליו הצטרף השופט אלון, אישר את מסקנת ביהמ"ש המחוזי על שתי קביעותיו, ואילו השופטת בן פורת ציינה כי מכיון שאפילו הרכב אינו אוטובוס עדיין לא החזיק הנהג ברשיון המתאים, היינו מסוג 7, ודי בשיקול זה כדי לדחות את הערעור, ניתן להשאיר בצריך עיון את השאלה אם ההחלטה של רשות הרישוי להגדיר את הרכב כאוטובוס, במידה והיתה מוטעית, מחייבת גם בהליכים שרשות הרשוי אינה צד להם.
השופט אשר בפסק דינו עמד בהרחבה על הדרך שבה ניתן לתקוף את החלטת רשות הרישוי להגדיר רכב פלוני כאוטובוס כאשר ההחלטה נעשתה במסגרת הסמכות של רשות הרישוי, וכן לגופו של ענין אם אכן מדובר באוטובוס ואם לאו, וגם על כך השיב ביהמ"ש בחיוב. להלן עמד על השאלה באילו מקרים יראו נהיגה החורגת מרשיון הנהיגה כנוגדת את תנאי הפוליסה, ומתי הנהיגה היא בגדר תנאי הפוליסה למרות שהיא חורגת מהרשיון, וכן הניסוחים השונים שבפוליסה לענין זה המשנים את המצב מפוליסה לפוליסה.
(בפני השופטים: אשר, גב' בן פורת, אלון. עו"ד גב' ל. וינברג למערערים, עוה"ד ב. זינגרוח. שפיר לחברת הביטוח, עו"ד וייל למשיבים הפורמליים. 28.1.80)
ע.א. 463/78 - זלמן קליאוס נגד פקיד השומה.
*פתיחה מחדש של חשבונות לצורך חישוב מס הכנסה (הערעור נדחה).
המערער הוא הבעלים של שני מנופים שהשכיר לחברת מניות הנמצאת בשליטתו ושהוא מנהלה. בשנות המס הנדונות - 1970-1973 - קיבל המערער כל שנה דמי שכירות המסתכמים בסכום של 415 אלף ל"י ועליהם חוייב במס הכנסה. ברם, כבעלים של המנופים זכאי היה לניכוי של פחת מהכנסה זו, וכוונתו היתה כי דמי השכירות לא יעלו על סכומי הפחת המותרים לניכוי. המערער וחברתו יצאו מהנחה כי על המנופים מותר לנכות פחת בשיעור של 20 אחוז ולפי שיעור זה קבעו את דמי השכירות. ברם, פקיד השומה קבע שהשיעור המותר לניכוי פחת הינו 15 אחוז, וכך יצא שבעוד שחייב את הכנסת המערער במלוא הסכום שנתקבל, לא התיר כנגדה פחת אלא בשיעור נמוך יותר. המערער ערער הן על הקביעה שהניכוי המותר הוא 15 אחוז, והן על כך שפקיד השומה סירב להרשות לחברה ולמערער לפתוח את החשבון ולהעמיד בדיעבד את דמי השכירות על סכומים יותר קטנים התואמים את סכומי
הפחת שפקיד השומה מתיר למערער לנכותו. ביהמ"ש המחוזי דחה את תביעת המערער והערעור על כך נדחה.
לענין שיעור הפחת - המנופים שמדובר בהם אמנם היו על שילדות של משאית או על שרשראות ונרשמו לצורך דיני התעבורה כמשאית מנוף או טרקטור, והפריט החל לגבי טרקטור מוטורי הוא פחת של 20 אחוז, ואולם אין ברישומים אלה כדי לקבוע את סיווגם של המנופים לצורך תקנות מס הכנסה. בתקנות אלה מדובר על מכונות וציוד של קבלני בנין שהניכוי לגביהם הוא 15 אחוז, ושני המנופים שימשו כמכונות וציוד של קבלני בנין, וכך צריך לראותם לצורך ניכוי הפחת. אין לסווג את המנופים על אף תכונת הניידות שלהם בין כלי תחבורה מובהקים כשעיקר ייעודם ועיקר שווים הוא השימוש באתר מסויים. אשר לשאלה אם יש להתיר למערער להתאים בדיעבד את גובה דמי השכירות לגובה סכומי הפחת המותרים לניכוי - התשובה יכלה להיות חיובית אילו הוכח כי היה הסכם בין החברה לבין המערער המחייב התאמת שיעור דמי השכירות לשיעור הפחת שבשעת ההסכם טרם נודע. ברם הסכם כזה לא היה. בהיעדר הסכם כזה בכתב יתקשה נישום להוכיח, שאמנם הוסכם בשעת תשלום ההכנסה כפי שהוא טוען עכשיו. כאן שולמו דמי שכירות לשנים הנדונות, וניתן להאמין למערער כי השיעור נקבע על בסיס שיעור הפחת, אך אין כל מסמך המעיד שכבר אז מוסכם היה כי אם יתברר בדיעבד ששיעור הפחת נמוך יותר יתוקן בדיעבד גם גובה דמי השכירות. אין אפילו עדות על הסכם בע"פ שכזה שהיה קיים כבר בזמן התשלומים להבדיל מהסכם שנעשה יותר מאוחר. היעדר הסכם מפורש כזה חשוב לעניננו לנוכח ההלכה המקובלת בעניני מיסים כי הדרישה לפתיחת חשבונות ולייחוס הכנסה או הוצאה לשנים שעברו, עלולה להיות טורדנית ואין להעלותה אלא לשם מניעת עיוותים ממשיים וחמורים. כאן אין כל עיוותים כאלה שכן מדובר בסכום קטן במשך 4 שנים.
(בפני השופטים: ויתקון, אשר, ברק, החלטה - השופט ויתקון. עו"ד רוטמן למערער, עו"ד א. בן טובים למשיב. 8.1.80).
ע.א. 747/77 - מקס נבנצאל נגד ישראל דור נבנצאל ואח'.
*התחייבות להעברת מניות (ערעור וערעור נגדי - הערעור נדחה והערעור הנגדי נתקבל בחלקו).
במחלוקת נשוא ערעור זה הורה ביהמ"ש המחוזי להעביר על שם המשיב מניות בחברה שהיו בידי המערער לאחר שהמערער נתן יפוי כח בלתי חוזר לאחיו, אביו של המשיב, להעברת מניות אלה על שם האח, והלה נתן יפוי כח לבן, המשיב, להעביר את המניות. המשיב פעל על פי יפוי הכח וביהמ"ש המחוזי הורה לחברה להעביר את המניות על שם המשיב, הערעור על כך נדחה. גם אשתו של המערער נתנה יפוי כה בלתי חוזר כזה, אך היא לאצורפה כצד לתביעה ולפיכך דחה ביהמ"ש המחוזי את התביעה להעברת מניות אלה על שם המשיב והשאיר בידי המשיב את האפשרות להגיש תביעה מיוחדת נגד האשה. הערעור הנגדי על החלטה זו נדחה. נכון שהתביעה היתה נגד החברה כדי שמנהליה ירשמו את העברת המניות של אשת המערער, ואולם הסכסוך המהותי ביחס למניות אלה הוא בין המשיב לאשת המערער, ולפיכך צריך היה לצרף אותה כצד לתביעה. מאידך נתקבל הערעור הנגדי ביחס לדרך השיתוף במניות ההנהלה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, גב' בן פורת, אלון, החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי, עו"ד שיוביץ למערער, עו"ד קינדרמן למשיב. 14.1.80).
ע.א 75/79 - מאירה אברהמי נגד שלמה ישראלי ואח'
*טענת אשה כי רכוש של בעלה שעוקל שייך לה בלבד. (הערעור נדחה): נושי בעלה של המערערת עיקלו חפצי בית, כולל שטיחים, תמונות, כלי כסף וכדו'. המערערת ביקשה פס"ד הצהרתי כי חפצי הבית האמורים שייכים לה, ולפיכך אין לממש את העיקולים, ביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה,
וקבע כי הרכוש הנ"ל הינו בבעלות שני בני הזוג, והערעור על כך נדחה. נטען כי חפצי הבית הנ"ל נקנו מכספים שניתנו למערערת ע"י אביה, ואולם המערערת העידה בחקירתה כי הרהיטים היו שייכים לשניהם ולא חשבו אף פעם למי הם שייכים. לא נמצא שמץ של ראיה כי בזמן כלשהו בתקופת הנישואין נעשתה בין בני הזוג אבחנה כלשהי ביחס לרכוש. עד שהנושים החלו להפעיל הוצאה לפועל נגד הבעל לא נעשה כל נסיון הפרדה, וגם עתה נסיון ההפרדה אינו אלא מלאכותי, כדי למנוע בעד הנושים לממש חובם מאת הבעל החייב. בנסיבות דנא אלן לומר כי אחד מבני הזוג שקיבל בדרך מתנה רכוש כלשהו ביקש לשומרו עבור עצמו, אלא הנסיבות מלמדות על איחוד מלא של משאבים. אשר לטענה כי משהגיע ביהמ"ש למסקנה שהמערערת ובעלה הם בעלים משותפים במטלטלין אין אפשרות למכור אותם - טענה זו אינה נכונה. לפי חוק המטלטלין ניתן למכור מטלטלין שהם בבעלות משותפת כדי לפרק את השיתוף במטלטלין וזאת בדרכים הקבועים בחוק. אשר לטענת המשיבים כי מכח הפסיקה חייבת האשה לשאת גם בחובות בן זוגה כשהוכח כי בחייהם המשותפים היה שיתוף מלא ברכישת נכסים - הנסיבות לא לובנו די הצורך במסגרת הדיון בביהמ"ש המחוזי ולפיכך אין להתייחס לטענה זו.
(בפני השופטים: י. כהן, שמגר, בייסקי. החלטה - השופט בייסקי. עו"ד א. הררי למערערת, עוה"ד צ. מימון וד. אשכנזי למשיבים. 14.1.80).
ע.א. 350/79 - יוסף גבארין ואח' נגד אחמד מחג'אנה ואח'.
*ערעור על לוח זכויות לאחר שבימ"ש כבר דחה טענות המערערים בדיון בהליכי ההסדר (הערעור נדחה).
באפריל 1975 פורסם לוח זכויות לגבי גוש וחלקה מסויימים בכפר אום אל פחם, כשהחלקה נרשמה על שמות המשיבים. המערערים הגישו לביהמ"ש המחוזי ערעור על לוח הזכויות, וביקשו לבטל את רשום החלקה על שמות המשיבים, המשיבים ביקשו לדחות על הסף את ערעור המערערים משום שהמערערים כבר תבעו בשעתו זכויות בחלקה הנ"ל בהליכי הסדר ותביעתם אז נדחתה. ביהמ"ש המחוזי דחה על הסף את תביעת המערערים והערעור על כך נדחה. השאלה היא אם הזכות לערער על לוח הזכויות לאחר פרסומו עומדת גם למי שכבר תבע בהליכי הסדר ותביעתו כבר נדונה ונדחתה ע"י ביהמ"ש והתשובה לשאלה זו היא שלילית. הסעיף המאפשר ערעור על לוח הזכויות בא לשמור על זכותו של בעל זכות במקרקעין שתביעתו תדון ושהוא ישמע, אם לא הגיש תביעה לפקיד ההסדר. אבל אין הסעיף הנ"ל בא לפתוח פתח לדיון מחודש בשאלה שכבר נדונה והוכרעה ע"י ביהמ"ש המוסמך בהליכי הסדר, ושיצר מעשה בית דין שבגינו קיים השתק עילה בין הצדדים העומדים בפני ביהמ"ש.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, שמגר, בכור. החלטה - השופט בכור. המערערים לעצמם, עו"ד ה. נקארה למשיבים. 17.1.80).
ע.א. 299/79 - ברנוביץ אביגדור נגד יהושע כהנא ומדינת ישראל.
*בקשה לצו מניעה נגד המשיב שלא יגש למכרז על משרה במשרד הפנים.
(הערעור נדחה).
המערער והמשיב הם עובדי משרד הפנים. המשיב היה עוזר לתקנים וארגון לסמנכ"ל לאמרכלות. בספטמבר 1976 נתפנתה משרת הסמנכ"ל לאמרכלות במשרד הפנים והמשיב מונה כממלא מקום בפועל של תפקיד זה. עפ"י התקשי"ר צריך היה לפרסם מכרז, פורסם מכרז כזה והמערער רצה למנוע מסירת התפקיד למשיב, וטען כי המשיב והממונים עליו פעלו יד אחת כדי להכשיר את המשיב למשרה בדרך פסולה ובלתי חוקית. המערער הגיש תביעה לביהמ"ש המחוזי נגד המשיב והמדינה, וטען כי מה שנעשה היה בלתי חוקי, בניגוד להוראות התקשי"ר ולמקובל, על מנת להעדיף את המשיב שהוא חבר המפד"ל על פני המערער. הוא ביקש את הסעדים דלהלן: צו מניעה האוסר על המשיב להשתתף במכרז והצהרה שהשתתפותו במכרז פסולה ;
הצהרה כי המכרז פסול; הצהרה כי המדינה פעלה שלא כדין בפעולותיה בקשר למכרז הנ"ל. יחד עם התובענה לצו מניעה סופי הגיש המערער בקשה לצו מניעה זמני נגד המשיב, ולאחר שמיעת התנגדות המשיבים דחה ביהמ"ש המחוזי את הבקשה, המערער ביקש אז רשות ערעור והנשיא זוסמן דחה את הבקשה מן הנימוק שבקשת צו מניעה נגד המשיב נועדה לעקוף את הוראות סעיף 5 לחוק לתיקון סדר הדין האזרחי (המדינה כבעל דין) המונע מתן צו מניעה נגד המדינה. לאחר מכן הסכים המערער שאת התובענה נגד המדינה יש להעביר לבית הדין לעבודה, שיש לו סמכות ייחודית בענינים שבין העובד למעבידו, והענין הועבר לבית הדין לעבודה. עוד קודם לכן הגיש המערער תביעה גם בביה"ד לעבודה באותו נושא עצמו. המערער השתית את תביעתו בביהמ"ש נגד המשיב על עילת נזיקין בגין רשלנות, הפרת חובה חקוקה והפרת חוזה וביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה על הסף. הערעור נדחה. גם אם נכונות כל העובדות שטען המערער בכתב תביעה הרי כל מה שעשה המשיב, עשה במילוי תפקידו כעובד המדינה, והמדינה אימצה את מעשיו. בדיון בביה"ד לעבודה יצטרך ביה"ד להכריע בשאלה אם כל מה שנעשה לאיוש המשרה הנ"ל, לרבות המכרז, הינו חוקי ובין יתר השאלות תהיה גם שאלת השתתפותו של המשיב במכרז אם היתה חוקית ואם לאו, ואם היה המשיב רשאי להשתתף במכרז. אם המשיב איננו צד באותו הליך אין סיבה שהמערער לא יבקש לצרפו שם כצד. מתן צו מניעה והצהרה הם ענין הנתון לשיקול דעת ביהמ"ש, אשר לא יתן צו כזה אם אין בו צורך, או אם לא ישרת מטרה מעשית, או אם יש לתובע אפשרות לקבל את הסעד האמיתי במקום אחר. המערער יכול לבוא על סיפוקו אם יוכיח את תביעתו בביה"ד לעבודה וזה כשלעצמו מהווה טעם מספיק שלא לתת את הצו המבוקש בהליך זה.
גם הנימוק שנתן הנשיא זוסמן לדחיית בקשת המערער לצו מניעה זמני טוב נגד בקשתו למתן צו מניעה סופי, שכן המטרה היא לעקוף את סעיף 5 לחוק לתיקון סדר הדין האזרחי המונע מתן צו מניעה נגד המדינה. לכאורה אין למערער זכות למנוע מהמשיב להשתתף במכרז ואם יש לו טענות נגד איוש המשרה הרי הן טענות כלפי המדינה.
אשר לטענת המערער נגד חיובו בתשלום הוצאות למדינה בהליך זה, וטענתו שצריך היה להשאיר את ההכרעה בשאלת ההוצאות לבית הדין האזורי לעבודה - אין ממש בטענה זו. ביהמ"ש היה רשאי לפסוק הוצאות עבור ההליכים שהתנהלו לפניו עד שהעביר את הדיון בתביעה נגד המדינה לבית הדין לעבודה.
(בפני השופטים: י. כהן, שמגר, בכור. החלטה - השופט בכור. עו"ד ח. אורין למערער, עוה"ד ח. חובב ומ. רובינשטיין למשיבים. 15.1.80). ע.א. 234/78 - אלברט בנין נגד מורים בנין.
*קביעת הצמדה ע"י ביהמ"ש העליון (הערעור נתקבל בחלקו).
ענינו של ערעור זה תשלומים ששילם המערער כמיסי העיריה ומס רכוש עבור רכוש שהוא טען שהוא שייך לו בלבד ולבסוף פסק ביהמ"ש כי הרכוש שייך לו ולמשיב כאחד בתור יורשים של הוריהם. ביהמ"ש קבע כי על המשיב להחזיר למערער את סכומי המיסים ששולמו והמערער תבע כי ישולמו לו כשהם צמודים. ביהמ"ש המחוזי סבר כי אין להצמיד את התשלום שעל המשיב להחזיר למערער והערעור נתקבל בחלקו. ביהמ"ש העליון קבע, לאור התיקון בחוק פסיקת ריבית, המאפשר הצמדה לכל תשלום שעדיין לא שולם, וכולל סמכות ביהמ"ש שלערעור לפסוק ריבית והצמדה, כי יש להצמיד את הסכומים החל מהגשת התביעה ועד לתשלום בפועל. (בפני השופטים: שמגר, בכור, ברק. החלטה - השופט שמגר. עו"ד ד. אבי יצחק למערער, עו"ד ש. תוסיה כהן למשיב. 8.1.80).
ע.א. 321/77 - מורים בנין ואח' נגד אלברט בנין ואח'
*חיובו של נאמן שסטה מהוראות ביהמ"ש והצמדת תשלום ע"י ביהמ"ש העליון (הערעור נדחה והערעור הנגדי נתקבל).
המערער והמשיב הם אחים שנתגלעו ביניהם מחלוקות בקשר לבעלות על רכוש שהותירו אחריהם הוריהם, ביחס לחלקה מסויימת הסכימו הצדדים ב-1970 למוכרה ונתמנו כנאמנים המערער השני שהוא פרקליטו של המערער הראשון וכן המשיב. נמצאו קונים לרכוש והושג עימם הסכם ביחס לתנאי המכר. המערער היה מעוניין לבצע את המכירה לפני תאריך מסויים שבו עתיד היה לפוג מעמדו כתייר והמשיב נעדר אז מן הארץ. לפיכך פנה המערער לביהמ"ש וביקש להסמיך את פרקליטו להיות נאמן יחיד וביהמ"ש הסמיך אותו לחתום על פניות למפקח על מטבע חוץ, ולהפקיד את הכספים בחשבון חסום על שם שני הנאמנים המקוריים. העיסקה בוצעה ועל פי הוראת המערער השני לבנק הומר הפקדון מלירות ישראליות לדולרים נת"ד, משנודע הדבר למשיב הוא הביע התנגדות לכך ומכר את חלקו בנת"ד. בהמרה חזרה מנת"ד ללירות הפסיד המשיב כספים וביהמ"ש המחוזי חייב את שני המערערים לשלם לו סכום של כ-14 אלף ל"י. הערעור נדחה. החלטת ביהמ"ש להסמיך את המערער השני לבצע פעולות מוגדרות ומפורשות כנאמן יחיד יש לפרשה כהוראת שעה יוצאת דופן כלשונה ובאופן דוקני. אין בהחלטה הסמכה להמיר את הלירות לדולרים נת"ד.
אשר לערעור הנגדי כי הסכום הנ"ל ישולם צמוד לפי התיקון לחוק פסיקת ריבית - ערעור זה יש לקבל. התיקון חל על כל ענין התלוי ועומד בפני כל רשות שיפוטית וכולל בפני בימ"ש שלערעור. אשר לשאלה אם מן הראוי שביהמ"ש יפעיל את סמכותו לקבוע פסיקה של תשלום צמוד - הדבר נתון לשיקול דעת ביהמ"ש והוא יכול לסטות מן הכלל ולפסוק שהתשלום לא יהיה צמוד, אך זאת במקרים יוצאים מן הכלל ובנסיבות שתצדקנה זאת. את תשלום הריבית יש לראות בגדר "סעד כללי" כאמור בתקנה 13 לתקנות סדר הדין האזרחי, וביהמ"ש מוסמך ליתן אותו בכל מקרה לפי שיקול דעתו כאילו נתבקש על כך.
(בפני השופטים: שמגר, בכור, ברק. החלטה - השופט שמגר. עו"ד ש. תוסיה כהן למערערים, עו"ד ד. אבי יצחק למשיבים. 21.1.80).
ע.א. 144/79 - יוטבין מהנדסים וקבלנים בע"מ נגד מדינת ישראל ואח'.
*הענקת סעד הצהרתי זמני ע"י ביהמ"ש נגד המדינה.
(הערעור נתקבל).
בערעור זה מתעוררת לראשונה שאלה אם יכול ביהמ"ש להעניק סעד הצהרתי זמני. בידי המדינה מצויים כתבי ערבות בנקאית שברצונה לממשם והמערערת טוענת שאין המדינה רשאית לעשות כן. היא הגישה לביהמ"ש המחוזי תובענה ובה ביקשה הצהרה שאין המדינה רשאית לממש את הערבות הבנקאית, ויחד עם התובענה ביקשה סעד הצהרתי זמני. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה ופסק שאין הוא מוסמך להעניק סעד הצהרתי זמני והערעור על כך נתקבל. סעיף 34 לחוק בתי המשפט מסמיך את בתי המשפט לתת פסק דין הצהרתי, צו עשה וכו' "וכל סעד אחר ככל שיראה לנכון בנסיבות שלפניו", כך שהסעיף הנ"ל אינו ממצה את כל הסעדים ומסמיך את ביהמ"ש לתת סעדים כפי שיראה לנכון מפעם לפעם. במסגרת סעדים אלה יש גם לראות את הסעד הצהרתי הזמני.
למעשה בא הסעד ההצהרתי הנ"ל להשיג את שלא יכולה המערערת להשיג נגד המדינה בדרך של צו מניעה זמני, ואולם לאחר שבתי המשפט כבר קבעו כי ביהמ"ש יכול לתת צו הצהרתי סופי כנגד המדינה, הבא לעקוף את האיסור לתת צו מניעה סופי נגד המדינה, אין מניעה שינתן גם סעד הצהרתי זמני.
(בפני השופטים: ח. כהן, שמגר, ברק. החלטה - השופט ח. כהן. הוסיף השופט ברק. עו"ד א. תירוש למערערת. 7.1.80).