בג"צ 2/79 - אסעד אל אסעד נגד שר הפנים
*רשיון להוצאת עתון בערבית בשטחים.
(התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי ברוב דעות מ"מ הנשיא לנדוי והשופטת בן פורת נגד דעתו החולקת של השופט י. כהן)
הממונה על מחוז ירושלים (להלן המשיב) סירב לתת לעותר רשיון להוציא לאור ירחון לתרבות וספרות בשפה הערבית. עפ"י תקנה 94 (2) לתקנות ההגנה רשאי הממונה על המחוז "על פי שיקול דעתו ומבלי לתת טעם לדבר" להעניק או לסרב להעניק כל היתר להוצאת עיתון. המשיב לא נימק תחילה את סירובו אך לאחר שהוצא צע"ת ניתן תצהיר תשובה מטעמו ובו הוא אומר כי אמנם התקנה הנ"ל פטרה אותו מלנמק את סירובו אך "נוכח הצו על תנאי... וטענת ההפליה המועלית בעתירה" בחר להציג בפני בג"צ את העובדות ואת השיקולים שהנחו אותו במתן החלטתו. השיקול העיקרי של הממונה היה כי כתב העת נועד להיות חוליה נוספת במערכה המסועפת של הפצת עיתונות עויינת בקרב האוכלוסיה של יהודה והשומרון. למיטב אמונתו של המצהיר נועד כתב העת לשמש כלי ביטוי של המפלגה הקומוניסטית הפועלת שלא כחוק באזור יהודה ושומרון, העותר הוא פעיל בארגון קומוניסטי,והוא משמש כאחד מעורכי עיתון אחר שהפצתו נאסרה בירושלים. בתשובה לתצהיר הנ"ל הצהיר העותר שאיננו חבר בארגון קומוניסטי, וכי כתב העת לא ישמש כלי ביטוי לכל ארגון שהוא, ולא יפרסם חומר הסתה. בתשובה הגיש הממונה על המחוז תצהיר נוסף שבדק מחדש את העובדות ששימשו בסיס להחלטת הסירוב וכי גורמי הביטחון בחנו מחדש את המידע על העותר ולפי מידע זה יש ביכולתו לקבוע ללא ספק שהעותר הוא פעיל מרכזי ובכיר בארגון הפלסטיני הקומוניסטי בגדה המערבית.
השופט י. כהן (דעת מיעוט):
א. תקנה 94 (2) הנ"ל לא זו בלבד שהיא מעניקה שיקול דעת למשיב אלא גם פוטרת אותו מן החובה להודיע למבקש מהם נימוקי סירובו. לנוכח הוראות התקנה הנ"ל כוחו של בג"צ להתערב בשיקול דעת הממונה הוא מצומצם ביותר. גם כאשר ניתן צע"ת הדורש מאת הממונה לנמק את הסירוב, יכול היה הממונה להסתמך על הוראת תקנה 94 (2) הנ"ל ולבקש לשחררו מן החובה לגלות את נימוקי סירובו. ברם הממונה גילה את נימוקיו ובכך נפתחה הדרך בפני בג"צ לבחון את הנימוקים.
ב. יחד עם זה, בבדיקת נימוקי הממונה, מצומצם כוחו של בג"צ להתערב בשיקול הדעת, באשר המחוקק גילה את כוונתו הברורה להעניק לרשות שיקול דעת רחב. אמנם, לפי הפסיקה, החלטיות של שיקול דעת לעולם אינה חוסמת את הדרך בפני ביקורת על ידי ביהמ"ש, אך אם המחוקק הביע את דעתו הברורה שהוא סומך על שיקול דעתה של הרשות המוסמכת, מחובת ביהמ"ש לצמצם את תחומי הביקורת על מנת שלא תסוכל כוונת המחוקק. כך נפסק כבר בעבר, בענין דומה, כי בג"צ לא יתערב בשיקול דעת הרשות אלא אם הוכח שפעלה תוך שחיתות, מרמה וחוסר תום לב וכיוצא בזה מן הדברים העשויים לפסול כל פעולה שלטונית.
ג. הממונה הצהיר שבחן היטב את העובדות שהובאו לידיעתו ע"י גורמי הביטחון וקבע שהעותר הוא פעיל מרכזי ובכיר בארגון קומוניסטי בלתי חוקי. העותר חולק על עובדה זו והממונה לא גילה בתצהירו את מקורות המידע ביחס לעותר. הכחשת העותר, במקרה דנא, אינה משמיטה את הבסיס מנימוקי הממונה ואין הדבר דומה לנאמר בבג"צ 619/78. בניגוד לאותו מקרה, הרי כאן בדק הממונה מחדש את מהימנות המידע ואין כל יסוד לפקפק בדבריו שהשתכנע, בתום לב, שניתן לסמוך על החומר שבפניו, כדי לקבוע שהעותר הוא פעיל מרכזי ובכיר בארגון קומוניסטי פלסטיני, וזאת על אף הכחשתו של העותר.
ד. אין לחייב את המשיב לגלות את מקורות המידע ואת הפרטים העובדתיים שעליהם ביסס את נימוקי הסרוב, כשמדובר על מידע המתייחס לארגון מחתרתי, אין לדרוש את
חשיפת מקור המידע או מסירת פרטים עובדתיים, שכן גילויים אלה מסכנים את מקורות המידע. אין זה מתפקידו של בג"צ להכריע אם מבחינה עובדתית ולפי דיני ראיות רגילים הוכח שהעותר הוא חבר בארגון מחתרתי. כל מה שמוטל על בג"צ הוא לבדוק אם שיקולי הממונה היו כשרים וסבירים. אין למצוא כל פגם בסבירות שיקוליו ובכשרותם.
ה. אין מקום להחיל על המקרה דנא את הוראות סעיף 44 וסעיף 45 לפקודת הראיות בדבר הנוהלים כשמדובר בראיות חסויות, ולא היה מקום לחייב את המשיב שיביא את הראיות בפני ביהמ"ש מבלי לגלות את החומר בפני העותר. העותר רשאי היה, לפי תקנות סדר הדין, לבקש פרטים נוספים ומפורשים יותר לנימוקים שבתצהיר התשובה, והעותר לא ביקש כל פרטים על המידע שהיה בפני הממונה. ספק רב הוא אם ההליך לפי סעיף 44 מתאים בכלל למקרה זה כשתפקידו של בג"צ אינו של בימ"ש לערעור, אלא עליו לבחון את חוקיות מעשהו של הממונה.
מ"מ הנשיא לנדוי (דעת הרוב):
א. לפי תקנה 94 הנ"ל יכול היה המשיב לסרב לגלות את נימוקיו גם לאחר שהוצא צו על תנאי, וגם טענת ההפליה לא מנעה ממנו לעמוד על זכותו הפורמלית להכחיש את הטענה מבלי לגלות את נימוקי סירובו. ברם הממונה החליט לגלות את נימוקיו ומשגילה את נימוקיו פתח את הדרך לביקורתו של בג"צ. השאלה המרכזית היא אם יכול היה לגלות את נימוקיו ולהשאיר את התשתית העובדתית לביסוס אותם נימוקים חסויה. התשובה לכך היא שלילית. משהחליטה הרשות לגלות את נימוקיה אין היא יכולה להימנע מלגלות את התשתית העובדתית שעליה מבוססים הנמוקים. ללא גילוי הראיות אין בג"צ מסוגל להעביר את נימוקי הסירוב תחת שבט ביקורתו ולברר אם הם סבירים. מבלי להטיל ספק בכנות הנימוקים של המשיב הרי בכל הנוגע למידע הוא מסתמך על מה שנאסף ע"י אחרים, היינו גורמי הביטחון, וטעויות בהספקת המידע עשויות לקרות.
ב. אם סירבו הרשויות לגלות את המידע בפני העותר, יכלו להגיש על כך תעודת חסיון ובעקבות תעודת חסיון כזו ניתן היה לפעול לפי סעיף 44 ו- 45 לפקודת הראיות ולבקש את הצגת החומר בפני שופט ביהמ"ש. כך היה מעמיד את הענין לבדיקה ע"י שופט של בימ"ש העליון. העותר לא צריך היה לבקש פרטים נוספים כדי לגרום לגילוי המידע שעליו התבסס הממונה או לבקש הגשת תעודת חסיון.
(בפני השופטים : מ"מ הנשיא לנדוי, י. כהן, גב' בן פורת עו"ד גב' פ. לנגר לעותר, עו"ד גב' ד. בניש למשיב. 27.9.79).
ע.פ. 793+840/78 - זכריה רצאבי, משה צדוק ושמעון סויסה נגד היועץ המשפטי לממשלה
*הרשעה בפריצה ובעבירות אונס ומעשים מגונים.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בת.פ. 65/78 - הערעור נדחה)
שלושת המערערים פרצו לצריף לממכר אבטיחים שבו ישנה אותה שעה נערה. זו ברחה מביתה עקב סכסוך עם ההורים וחברה שעבד אצל סוחר האבטיחים הרשה לה ללון בצריף והמערערים ידעו ואת. השלושה פרצו פנימה דרך החלון. סויסה הורשע בנסיון לאינוס בנסיבות מחמירות, בפריצה, ובהדחה בחקירה וגרימת נזק לרכוש בזדון בתא המעצר לאחר שנעצר ונדון ל- 5 שנות מאסר, צדוק הורשע באינוס בנסיבות מחמירות, בפריצה ובהדחה
בחקירה ונדון ל- 6 שנות מאסר, ואילו רצאבי הורשע במעשה מגונה, בפריצה ובהדחה בחקירה ונדון ל-3 שנות מאסר. עפ"י סיפורה של המתלוננת המערער סויסה הורה לה להיכנס לחדר פנימי ושם הורה לה להתפשט, היא לא הסכימה אך הוא אמר לה שלא כדאי לה להתנגד ולדבריה פחדה ממנו כי כבר היה לה מקרה איתו, חודשים מספר לפני כן, כאשר לא הסכימה לשכב איתו ואז היכה אותה ונאלצה לעשות זאת בניגוד לרצונה. סויסה ניסה לאנוס אותה אך לא הצליח, צדוק אנס אותה ולבסוף עשה בה רצאבי מעשה מגונה. הם איימו עליה שלא תתלונן במשטרה וסויסה אמר לה כי יפוצץ אותה אם תתלונן. בבוקר סיפרה את הסיפור לחברה והלה סיפר לבעל הצריף והם שכנעו אותה להתלונן במשטרה. לאחר מכן איימו המערערים על העדים. על ההרשעה ועל העונש נסב הערעור.
א. לענין מערכת העובדות הרלוונטיות אין לבטל את מסקנת ביהמ"ש המחוזי. הסנגורים טענו כי המערערים לא נכנסו דרך החלון אלא המתלוננת פתחה להם את הדלת וכל שנעשה היה בהסכמתה. ברם, ענין הפריצה דרך החלון, למשל, מעוגן לא רק בדברי המתלוננת, אלא גם בראיות נסיבתיות נוספות כפי שעלו מדברי בעל הצריף ומדברי איש המשטרה שחקר במקום, אשר מצביעים שבליל המקרה נפרץ החלון מבחוץ.
ב. באשר לשאלה אם המעשים בוצעו נגד רצונה של המתלוננת תוך שימוש בכח או אי איום במכות - ביהמ"ש רשאי היה להסיק בנסיבות הענין כי המתלוננת לא רצתה במעשים שנעשו כלפיה וכי אלה נכפו עליה בהיותה נתונה לחסדיהם של אלה שפרצו לצריף באישון ליל ובזוכרה מה צפוי לה אם תמאן להיכנע לדרישותיהם של המערערים. המסקנה שמעשה מבוצע בניגוד לרצונו של פלוני אינה חייבת לנבוע דוקא מראיות בדבר התנגדות בכח. יכול שהמסקנה על ההתנגדות תהיה תולדה של מעשה אלימות קודם, או של החשש הסביר, בנסיבות הענין, כי התנגדות בכח תגרור חבלת גוף קשה או פגיעה גופנית מוחשית אחרת. הפריצה לצריף כשלעצמה היה בה ביטוי ראשון לכך שהמערערים מתכוונים לכפות את רצונם על המתלוננת ויש גם משקל מרכזי לכל אירועי העבר שאותם רעננו המערערים בזכרונה של המתלוננת ע"י התנהגותם כלפיה. בפני המתלוננת לא היתה כל דרך נסיגה ובדידותה הכללית היתה ידועה היטב למערערים. יש לציין כי במעשה האינוס הקודם הנחית המערער סויסה מהלומות על המתלוננת, גם לאחר האינוס, כדי להשפיע עליה שלא תתלונן.
ג. גם אם הולכים לקראת טענות המערערים כברת דרך ארוכה, הרי המקסימום שנתן להסיק הוא כי הם היו אדישים לחלוטין לרצונו של הקורבן, וגילו אי איכפתיות בוטה בשאלה אם יש הסכמה למעשיהם או לאו. מכל מקום היה ברור וגלוי שהם מגלים אי איכפתיות מוחלטת כלפי רצונה של המתלוננת, ומול אלה עמדה המתלוננת שזכרה את המעשה הראשון כלפיה וסויסה אמר שיחזור על מה שהיה אז, והרי זו כניעה מתוך פחד בפני מכות.
ד. אין נפקא מינא בנסיבות מקרה זה בין מי שביצע את הבעילה ממש לבין חבריו שחברו עימו ואשר ע"י פעולתם בצוותא ונוכחותם והתנהגותם הרתיעו את הקורבן מפני כל התנגדות. אולם אם בחר ביהמ"ש המחוזי להרשיע שנים מהמערערים במעשה מגונה או נסיון אינוס בלבד ולא לייחס להם אחריות למעשה האינוס לא יחמיר עימם ביהמ"ש העליון מיוזמתו.
ה. התלונה במשטרה אין בה אמנם משום סיוע, אך יש בה כדי לחזק את טענות המתלוננת בדבר היעדר הסכמתה. אין לקבל את ההסברים של הסנגורים בדבר המניעים של המתלוננת להתלונן במשטרה.
ו. אשר לענין הסיוע - נושא זה יש לבחון אחרי שהעדות העיקרית נמצאת אמינה. ראית הסיוע אינה חייבת להשתרע על כל השרשרת של מעשה העבירה, אך היא צריכה לתמוך
בה בנקודה ממשית. ניתן להסיק אם בכוחה של ראיה פלונית לשמש כסיוע רק אחרי שמעמידים זו מול זו את גירסותיהם של שני בעלי הדין. המערערים טענו שנכנסו לצריף בדלת הכניסה כאשר המתלוננת פתחה להם את הדלת, אך טענה זו הופרכה והוברר כי הם פרצו דרך החלון כפי שסיפרה המתלוננת. ביהמ"ש גם רשאי היה למצוא תמיכה וסיוע לגירסת המתלוננת מן המאמצים של המערערים שביקשו להניע את המתלוננת ובעל הצריףשיחזרו בהם מהודעותיהם למשטרה. ברור בעליל כי לא ניסו להבטיח את גילוי האמת כטענתם, אלא ביקשו ללחוץ על העדים ע"י הטרדה ואיום כדי שישנו את גירסתם. די בשני נתונים אלה, עובדת הפריצה והתנהגות המערערים לאחר מעשה, ובכל אחד משניים אלה לחוד, כדי להוות סיוע לעדותה של המתלוננת. אשר לעונש אין הוא חמור מדי.
(בפני השופטים : שמגר, אשר, גב' בן פורת. החלטה - השופט שמגר עוה"ד בטיטו וסער למערערים, עו"ד גב' מ. ברנשטיין למשיב. 31.7.79).
ע.פ. 839/78 מדינת ישראל נגד יצחק אבני וישראל צדקה
*הרשעה בעבירות מרמה.
(ערעור וערעור נגדי על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בירושלים בת.פ. 242/77 - ערעורו הנגדי של יצחק אבני נתקבל בחלקו, ערעורה של המדינה נגד יצחק אבני נדחה ונגד ישראל צדקה נתקבל)
לחברה הממשלתית לתיירות היה הסכם עם חברת קידום בדבר מכירת מדליות. המחיר למדליות עמד לעלות ביום 1.7.76. כמה שבועות קודם לכן נמכרו, בהתאם להסכם השוטף, מדליות בסכום של למעלה מ- 2 מליון ל"י לחברת קידום, אך המחיר היה אמור להיות שמור לחברת קידום בתנאי שהיא תמציא ערבות בנקאית עד ליום 30.6.76. טלפונית אישר הבנק את הערבות, אך באופן מעשי שלח הבנק רק כעבור כחודש מכתב ערבות כשצויין בכתב הערבות התאריך של 29.6.76. המשיב יצחק אבני הורה להחתים את המכתב הנכנס בחותמת "נכנס" ובתאריך 29.6.76. כמסתבר עשה כן לא על מנת להיטיב עם חברת קידום, אלא משום שהסתבך והחלו בדיקות. מטעם החברה. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את אבני בעבירות על סעיף 9 (א) ו- 9 (ג) לחוק המרמה ובעבירה על סעיף 2 לחוק המרמה, ביהמ"ש העליון ניתח את פרשת הראיות ואת התנאים הדרושים להרשעה בעבירות המרמה והגיע למסקנה כי בדין הורשע אבני בעבירות על סעיפים 9 (א) ו- 9 (ג), אך זיכה אותו מעבירה על סעיף 2 לחוק המרמה. צדקה שהיה סגנו של אבני זוכה ע"י ביהמ"ש המחוזי, אך ביהמ"ש העליון החלים שיש להרשיעו בעבירה לפי סעיף 9 (ג) של חוק המרמה.
בפסק דין מקיף עמד ביהמ"ש בהרחבה על היסודות של העבירות שיש להוכיחם והגיע כאמור למסקנה שנתקיימו יסודות העבירות ע"י עצם הזיוף של תאריך המכתב, שנועד להונות את הדירקטריון ואת החוקרים מטעם החברה, וזאת למרות שלמעשה לא התכוון להשיג דבר עבור עצמו או עבור אחר באותה מרמה. מאידך משעה שנקבע שאבני לא התכוון לקבל דבר ע"י המרמה לא היה מקום להרשיעו בעבירה על סעיף 2 לחוק המרמה.
(בפני השופטים : י. כהן, גב' בן פורת, בכור. החלטה - השופט י. כהן עו"ד קירש למערערת, עוה"ד בן זאב וי. הכהן לאבני, עו"ד פונדמינסקי לצדקה. 13.7.79).
ע.פ. 138/79 - אלי גוהר נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (גרימת מוות בתאונת דרכים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער נהג מונית ברחוב יפו בירושלים ובמקום מסויים החל לנסוע במכוניתו אחורנית. הוא פגע בישיש כבן 77 שהובא לבית החולים ביום התאונה, בנובמבר 1977, והוא שוחרר מאישפוזו, הובא לטיפול חוזר בבית חולים ונפטר בשל סיבוכים כעבור 5 חודשים. המערער הורשע בגרימת מוות ובית משפט השלום הטיל עליו עונש של 6 חודשים מאסר על תנאי, קנס של 3500 ל"י ופסילת
רשיון לשנה וחצי על תנאי. ביהמ"ש המחוזי קיבל את הערעור על קולת העונש וקבע כי מתוך תקופת הפסילה על תנאי יהיו 9 חודשים בפועל ורק 9 חודשים על תנאי. הערעור נדחה. אין מקום להקל בעונש. חוסר הזהירות של המערער פשוט וגלוי. ספק רב אם אפשר לנהוג ברחובה הראשי של ירושלים אחורנית בלי להתחייב בשל כך בחוסר זהירות, אך מכל מקום ברור כי נהיגה אחורנית ברחוב ראשי בלי לודא בדרך סבירה כלשהי, שהדרך פנויה, היה בה מעשה רשלנות כפשוטו. היו סיבוכים במצבו של הקורבן הנובעים מגילו הגבוה, אך אותם סיבוכים בטיפול הרפואי אין בהם כדי להצדיק הקלה בעונש
(בפני השופטים : שמגר, בכור, בייסקי. - החלטה השופט שמגר. עו"ד י. כהן למערער, עו"ד א. ראב למשיבה. 4.7.79).
ע.פ. 833/78 - רמי ברהמה נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (מרמה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקל).
המערער הואשם בביהמ"ש המחוזי בעבירות מרמה שונות כשכתב האישום כולל 93 סעיפים. בסופו של דבר הורשע המערער ב-6 פרשיות של מרמה, כששאר האישומים או שלא הוכחו או שהשופט קבע לגביהם בפסק דינו ממצא מרשיע, אבל בסיכום דבריו נשמט הדבר מזכרונו ולא הרשיע את המערער בפרשיות נוספות אלה. באין הרשעה כזו אין ביהמ"ש העליון רשאי להביא את ההרשעות האמורות בחשבון לרעת המערער וזאת באין ערעור מטעם המדינה. על המערער הוטל עונש של 5 שנים מאסר והערעור על חומרת העונש נתקבל. השופט מתאר את המערער כרמאי פטלוגי המבצע עבירות ברציפות וגורם נזק לציבור, ואולם עברו של המערער אינו תומך במסקנה זו. מארבע הרשעות המפורטות בגליון ההרשעות הקודמות הודה המערער רק באחת משנת 1976. השופט גם מציין כי המשפט נמשך זמן רב עקב תכסיסי השהייה של ההגנה, אך יש להביא בחשבון כי מרוב הדברים המובאים נגד המערער בכתב האישום הורשע רק בשליש, כשהנזק הכולל אינו עולה על 12 אלף ל"י. בנסיבות אלה ניתן להקל במקצת באופן שהמאסר יהיה 3 שנים בפועל ושנתיים על תנאי.
(בפני השופטים : הנשיא זוסמן, ח. כהן, ברק. עו"ד א. כהן למערער, עו"ד גב' ר. רבין למשיבה. 1.7.79).
ע.פ. 702/78 - יחזקאל שירי ואח' נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (שוחד) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
שלושת המערערים נדונו לארבעה חודשי מאסר עבור סדרה שלמה של עשרות עבירות שוחד ושימוש במסמך מזוייף. הם בעלי דוכנים למכירת ירקות ופירות ואת השוחד נתנו כדי לקבל רשיונות ליבוא פירות וירקות מן הגדה לישראל, ורשיונות אלה הם המסמכים המזוייפים שבגין השימוש בהם הורשעו המערערים. הערעור על חומרת העונש נתקבל. לכאורה, העונש הוא קל ביותר. אך על אף הקולה המיוחדת ניתן להקטין את העונש במידת מה, ולהעמידו על 3 חדשי מאסר במקום 4 חודשים, וזאת כדי לתת ביטוי לאי הנוחות מבחינת תחושת הציבור, עקב העובדה שמקבל השוחד, שהיה עובד הממשל, יצא מבית המשפט הצבאי בעונש קל ביותר של 2500 ל"י קנס ומאסר על תנאי, וגם העונש שהוטל על המתווך היה קל ביותר, קנס של 8500 ל"י ומאסר על תנאי. אפשר אולי להסביר את ההבדל המשמעותי בין העונשים בכך שהשניים הורשעו במספר קטן של עבירות, אך על אף זאת מעוררת קולת העונש האמורה תמיהה. לפיכך שונה העונש כאמור.
(בפני השופטים : י. כהן, שמגר, ברק. עו"ד רוזנבוים למערערים, עו"ד גב' ר. סוכר למשיבה. 27.6.79).
ע.פ. 216/79 - זבולון סופיוב נגד מדינת ישראל
*הטלת מאסר בגין עבירה שנעברה בשנת 1973 (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
העבירה שבגינה הורשע המערער בוצעה בשנת 1973 ורק בשנת 1979 החל המערער בריצוי עונש מאסר שנה אחת שהוטל
עליו. עד כה היה אסור עקב הרשעתו בעבירה אחרת. למעשה סגרה התביעה בשנת 1975 את התיק נשוא הערעור ולא פתחה בהליכים אלא לאחר שהמתלונן פנה מחדש למשטרה והמציא לה פרטים לזיהוי שותפו לעבירה של המערער. אין הסבר מדוע לא יכלה המשטרה מיד עם פתיחת החקירה לברר פרטים אלה מפי המתלונן. בנסיבות אלה, הרי למרות חומרת העבירה ועברו של המערער, אין זה מן הצדק לכלוא אותו למשך שנה תמימה. לפיכך יש להפוך את תקופת המאסר שהמערער טרם ריצה למאסר על תנאי.
(בפני השופטים : הנשיא זוסמן, ח. כהן, ברק. עו"ד ד. לאלו למערער, עו"ד מ. נאור למשיבה. 5.7.79).
ע.פ. 846/78 - דוד רהאי נגד מדינת ישראל
*הפעלת מאסר על תנאי לאחר שנסתיימו ההליכים ונגזר הדין (הערעור נדחה).
המערער נדון בשל 3 עבירות זנות ל- 4 חודשי מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי. הופעל גם מאסר על תנאי של 8 חודשים, מצטבר ל- 4 חודשים אלה. לאחר סיום ההליכים פנתה התביעה אל השופט וציינה שתלוי ועומד נגד המערער עונש נוסף. של מאסר על תנאי ל- 16 חודשים שיש להפעילו עקב ההרשעה בעבירות הזנות. השופט הפעיל את המאסר על תנאי של 16 חודש באופן שיחפוף את המאסר של שנה אחת שהמערער ריצה כאמור. הוראה זו ניתנה עפ"י צד אחד, מבלי לשמוע את דברי המערער, ובכך ודאי יש פגם שהיה מחייב את התערבות ביהמ"ש העליון, אילמלא היתה לאחר מכן פניה לשופט והוא שמע את עורכי הדין מטעם שני הצדדים וגם את המערער עצמו, והחליט לקיים את ההחלטה של הפעלת המאסר על תנאי ל- 16 חודשים. הערעור נדחה. על פי סעיף 55 לחוק העונשין רשאי היה השופט להורות על הפעלת המאסר על תנאי גם לאחר שתם הדיון באישום לגבי העבירה הנוספת. בכך שהורה על חופפות כל תקופת המאסר על תנאי, עשה חסד עם המערער.
(בפני השופטים : הנשיא זוסמן, אשר, ברק. המערער לעצמו, עו"ד גורני למשיבה. 15.7.79). ע.פ. 653/78 - מרדכי אשכנזי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (נסיון לבצוע שוד) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער נדון עבור נסיון לביצוע שוד לעונש של 5 שנים מאסר וכן הופעל מאסר על תנאי של 3 וחצי שנים כששנתיים חופפות ושנה וחצי מצטברות. הערעור על חומרת העונש נדחה. נטען כי ביהמ"ש החמיר יתר על המידה עם המערער בלי להתחשב בגילו הצעיר וכן בהשוואה לעונשים שהוטלו על שני נאשמים אחרים באותה עבירה. אין לומר שביהמ"ש המחוזי החמיר יתר על המידה. אמנם על השותפים הוטלו עונשי מאסר של 4 שנים בלבד, אך ביהמ"ש הסביר כראוי את ההבדל בעונשים שהטיל. אשר למערער - העבירה היתה חמורה בנסיבותיה ורק בנס לא קופחו חיי אדם. נגד המערער היה תלוי ועומד מאסר על תנאי של 3 וחצי שנים וכבר ריצה בעבר עונש מאסר של שנה וחצי, אך כל זה לא הרתיע את המערער מלעבור את העבירה נשוא ערעור זה. נוסף לכך הקל ביהמ"ש המחוזי עם המערער בכך שהורה שמרבית תקופת המאסר על תנאי שהופעל תהיה חופפת עם המאסר החדש.
(בפני השופטים: י. כהן, גב' בן פורת, בייסקי. עו"ד ש. תוסיה כהן למערער, עו"ד י. טפיירו למשיבה. 3.7.79).
ע.פ. 155/79 - גבריאל זיגזג נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת פריצה וחומרת העונש (הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל).
המערער הורשע בעבירה של פריצה וגניבה ונדון לשנתיים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. ערעורו על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל והמאסר בפועל הועמד על שנה וחצי ואילו המאסר על תנאי על שנתיים וחצי. ההרשעה היתה מבוססת על עדותו של שותף לדבר עבירה בשם אלימלך ולעדות זו נמצא סיוע בדברי העדה דיין שהעידה כי קנתה מן
המערער חלק משלל הפריצה והגניבה. ביהמ"ש המחוזי קיבל כמהימנות את העדויות של אלימלך ושל דיין. אין לקבל את הטענה שהעדה דיין גם היתה שותף לדבר עבירה שבה הורשע המערער. אמנם לפי חומר הראיות היתה קונה מאלימלך וחבריו תכשיטים שידעה שהושגו ע"י גניבה, אך לדבריה הקניה מן המערער היתה קניה ראשונה, ולא היתה כל ראיה שהיה הסכם מראש בינה לבין אלימלך או המערער לפני הפריצה הנדונה שהשלל יובא לה. ביהמ"ש המחוזי היה ער לכך שהעדה דיין מעורבת בעבירה, אך אחרי שהחליט לסמוך על עדותה אין עילה להתערב בכך. אשר לעונש - המערער הוא אדם צעיר שיש לו הרשעה קודמת אחת, המאסר הנדון כאן הוא מאסרו הראשון, המערער סובל מאי ספיקת לב ונמצא בטיפול רפואי, ובמשך שנה שהוא נמצא כבר בכלא התנהגותו היא כשורה, הוא יוצא לעבודות חוץ ועובד לשביעות רצון מעבידו. בנסיבות אלה ניתן להקל במידת מה עם המערער כאמור.
(בפני השופטים : י. כהן, גב' בן פורת, בייסקי. עו"ד שלוש למערער, עו"ד י. טפיירו למשיבה. 3.7.79).
ע.פ. 835/77 - משה מנצור נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (עדות שקר) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע במתן עדות שקר ונדון ל- 5 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה, המערער הגיע להסכם עם התביעה שיהיה עד מדינה במשפט רצח ולא יועמד לדין, ואם ימלא את חלקו בהסכם, תסייע לו המדינה לעזוב את הארץ. בתחילה מילא המערער את חלקו בהסכם ואחרי מתן עדותו עזב את הארץ, אך אחרי זמן מה חזר ארצה והעיד שנית כעד מטעם הנאשמים, והפעם חזר בו ממה שאמר בעדות הראשונה. אין חולקין שלעדות המערער היתה חשיבות למשפט הרצח הנ"ל. ברור שהמערער היה נתון בפחד מפני נקמה ובחוזרו מעדותו הקודמת ניסה לכפר את פני חבריו ע"י מתן עדות לטובתם. אך אין עובדה זו יכולה להביא להקלה בעונש. אין דרך להרתיע מעבירות מסוג זה, אלא ע"י הטלת עונשים חמורים, שיהיו קרובים לעונש המירבי הקבוע בחוק עבור עדות שקר.
בפני השופטים : י. כהן, גב' בן פורת, בייסקי. עו"ד י. דן למערער, עו"ד י. טפיירו למשיבה, 2.7.79).
ע.פ. 41/79 - שולמית חמו נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (שוחד) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערערת נתנה שוחד לעובדת משרד השיכון כדי שזו תסדיר לה, ע"י מעשה בלתי חוקי, תשלום של 140 אלף ל"י במקום 120 אלף ל"י עבור פינוי דירה ומסירתה למשרד השיכון. היא נדונה לחודש אחד מאסר בפועל ו- 5 חודשים מאסר על תנאי, לתשלום קנס של 40 אלף ל"י ולהחזרת הסכום של 20 אלף ל"י. הערעור על חומרת העונש נתקבל והמאסר בפועל בוטל. המערערת לא היתה היוזמת אלא נגררה למעשה העבירה לאחר שראתה ששכניה עשו כן כדי לקבל יותר מן הסכום המגיע להם. המערערת מסוכסכת עם בעלה, היא אשה פשוטה ואם לשני ילדים והיא הדואגת לילדיה. מאידך היא נהנתה מתוצאות העבירה ואם תשלם עתה את הקנס של 40 אלף ל"י ותחזיר את הסכום של 20 אלף ל"י עדיין לא יהיה בזה יותר מאשר להחזיר את מה שקיבלה לפי ערכו של היום. אי לכך אין להפחית מסכום הקנס, אך יש לאפשר למערערת לשלמו ב-10 תשלומים. אשר למאסר בפועל - מתן שוחד לעובד ציבור מצדיק הטלת עונש מאסר בפועל, פרט למקרים שבהם קיימות נסיבות מיוחדות. בהתחשב בנסיבות המקרה ובנסיבותיה האישיות של המערערת, ובעיקר מצב ילדיה, הוחלט כאמור.
(בפני השופטים : י. כהן, גב' בן פורת, בכור. החלטה - השופט בכור. עו"ד בראונר למערערת, עו"ד בר חיים למשיבה. 5.7.79).
ע.פ. 348/79 - אלי סעדה נגד היועץ המשפטי לממשלה
*חומרת העונש (נסיון להשפיע על עד) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
אחיו של המערער ועוד אדם (להלן האדם האחר) עמדו לדין והמתלונן עמד להעיד נגדם. יום קודם למשפט ישב המתלונן בבית קפה והופיעו שם המערער והאדם האחר וניסו להשפיע עליו שלא יעיד. האדם האחר איים על המתלונן במעשה אלימות ואילו המערער אמר למתלונן שאם לא יעיד, וביהמ"ש יטיל עליו קנס הרי הוא, המערער, ישלם את סכום הקנס. בגין מעשים אלה הורשעו השנים בנסיון להניע אדם שלא יעיד בהליך שיפוטי, ועל שניהם הוטל עונש של שנה אחת מאסר בפועל ושנה אחת מאסר על תנאי. האדם האחר ריצה עונש אחר וביהמ"ש הורה כי מחציתה של השנה שנגזרה בתיק זה תהיה חופפת. טענותיו של המערער הינן כי העונש שהוטל עליו עולה בחומרתו על עונשו של האדם האחר, כי השני הוא שהשתמש בדברי איום בעוד שהמערער רק הבטיח לשלם את הקנס, האדם האחר הוא עבריין מועד ואילו עברו של המערער כמעט נקי. הערעור על חומרת העונש נתקבל. בנסיבות המקרה יש מקום להקל עם המערער, אם כי העבירה היא חמורה מאד. ההבחנה בין מי שמדיח ע"י איומים ומי שעשה זאת בדרך הבטחת כספים אינה הבחנה ממשית. עם זאת, מבחינת מצבם האישי של השניים קיים הבדל לטובת המערער. הוא איש עבודה הדואג למשפחתו ולא הסתבך עד כה עם החוק. ניתן לראות בו אדם שקט המסתייג מן החברה העבריינית וגם דו"ח קצין המבחן היה חיובי. בביהמ"ש המחוזי אף לא ביקשה התביעה הטלת עונש מאסר ממש אלא עונש מאסר "כלשהו". יש גם משקל לעובדה שהאדם האחר נדון למעשה לתקופת מאסר בפועל שהיא קצרה בהרבה מזו שהושתה על המערער. לפיכך עונש המאסר בפועל שהמערער ירצה יהיה 8 חודשים בלבד.
(בפני השופטים : אשר, בכור, ברק. החלטה - השופט אשר. עו"ד י. מלצר למערער, עו"ד גורני למשיב. 26.7.79).
ע.פ. 159+241/79 - ציון מכורש נגד מדינת ישראל
*קולת העונש (תקיפה ואיומים) (ערעור וערעור נגדי - ערעורו של המערער נדחה וערעורה של המדינה על קולת העונש נתקבל).
המערער נעצר ע"י המשטרה עקב תלונה הקשורה בתקיפתה ובכליאתה של נערה פלונית. הנאשם סבר כי המתלוננת היא שגילתה למשטרה את דבר התקיפה של אותה נערה, ולאחר ששוחרר מן המעצר בא לבית המתלוננת בעט בה וחבל בגבה באמצעות כורסה, וכן דרש פיצוי של 10 אלפים ל"י, תוך איום שאם הכסף לא ישולם הוא יפגע בגופה או בחייה של המתלוננת. ביהמ"ש המחוזי עמד על חומרת המעשה ודן את המערער ל- 18 חודשים מאסר בפועל ו- 18 חודשים מאסר על תנאי. ערעורו של המערער נדחה וערעורה של המדינה על קולת העונש נתקבל. מדובר באדם אלים, הוא לא היסס לפגוע בנערה שאינה יכולה להתגונן, כשהרקע הוא רצונו להתנקם בה על שעשתה, עפ"י הנחתו שלו, מעשה אזרחי ראוי לשבח ומסרה עדות במשטרה. לנאשם גם רשימה ארוכה של הרשעות קודמות וביניהן כאלה הקשורות באלימות. הוא אדם מסוכן לציבור ומן הראוי שהוא ושכמותו ידעו כי לא כל דאלים גבר. לפיכך יש להחמיר בעונש ולהעמיד את המאסר בפועל על שנתיים וחצי ומאסר על תנאי מחצית השנה.
(בפני השופטים : מ"מ הנשיא לנדוי, אשר, ברק. החלטה - השופט ברק. המערער לעצמו, עו"ד ח. ברנזון למשיב. 24.7.79).
ע.פ. 329/79 - אבולי שמאלשווילי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (שוחד) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע במתן שוחד למתווך, על מנת שהלה ימסור את דמי השוחד לפסיכיאטר ששירת בצה"ל במילואים, כדי שהרופא ימליץ על הורדת הפרופיל של המערער שגוייס לשרות סדיר. הרופא המליץ על הורדת הפרופיל וכתוצאה מכך שוחרר המערער משרותו בצה"ל. המערער נדון לשנה אחת מאסר
בפועל והערעור על מידת העונש נדחה. נטען שהמערער הוא המפרנס היחיד העוזר לפרנסת הוריו ולפיכך עשה את אשר עשה, וכן שאין לו הרשעות קודמות ופעל בהתאם לנורמות של מתן שוחד שהיו מקובלות בגרוזיה ארץ מוצאה של המשפחה. אין לקבל טענות אלה כדי להקל בעונשו. הסנגורית טענה כי שופט אחר בביהמ"ש המחוזי, בנסיבות דומות למקרה דנן, גזר עונש קל בהרבה מן העונש האמור, ואולם כבר נאמר כי שוני בפסיקתם של בתי המשפט בערכאה הראשונה אינו יכול להביא ליישור הקו לפי העונש הקל ביותר שהוטל במשפט כלשהו, אפילו הנסיבות דומות. אם אמנם פעל המערער בהתאם לנורמות שהיו מקובלות על בני העדה, מן הצורך להבהיר כי נורמות אלה אינן מקובלות במדינת ישראל. השתמטות מצה"ל ע"י מתן שוחד היא עבירה שיש לשרשה ע"י החמרת הענישה.
(בפני השופטים : מ"מ הנשיא לנדוי, אשר, ברק. החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי. עו"ד סולן למערער, עו"ד ח. ברנזון למשיבה. 24.7.79).
ע.פ. 33/79 - מאיר אברג'יל נגד מדינת ישראל
*הרשעה בהתפרצות וגניבה (הערעור נדחה).
המערער הורשע בהתפרצות למלטשת יהלומים ברמת גן וגניבת יהלומים גולמיים בשווי של 270 אלף דולר. מהרכוש הזה שנגנב לא הוחזר דבר. המערער נדון ל- 4 שנים מאסר בפועל, שנה מאסר על תנאי וקנס של 50 אלף ל"י והערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. נגד המערער העיד עד מדינה שעבד במלטשה ומספר ימים לפני השוד בא למקום יחד עם המערער, ולפי עדותו בא המערער כדי לבדוק את הכספת ולתכנן את הפריצה. תחילה הכחיש המערער שהיה במקום, אך בביהמ"ש העיד כי היה במקום משום שעד המדינה ביקש ממנו להצטרף אליו. היתה עדות של אחד מעובדי המקום על כך שהמערער אכן ביקר במקום. ביהמ"ש המחוזי היה ער לכך שלעד המדינה הובטח עיכוב ההליכים נגדו בפרשה זו ובפרשה קודמת של שוד באותה מלטשה, אך עדותו הרשימה את השופט כעדות אמת ובכך אין להתערב. כמו כן, הראיות הנסיבתיות יש בהן כדי לתמוך בעדותו של עד המדינה. תרוצו של המערער על הביקור במלטשה ימים מספר לפני הפריצה לא נתקבל על דעתו של השופט, וביקור זה לשם בילוש מוקדם במקום העבירה הוא ראיה חשובה להוכחת השתתפותו של המערער בביצוע העבירה כעבור ימים מספר. לראייה זו מצטרפות הראיות הנסיבתיות הנוספות, היינו שבבגדי המערער נמצאו חורים רבים הנגרמים עקב פעולות ריתוך במבער והכספת נפרצה בעזרת פעולות ריתוך שנעשו במבער, וכן נמצאו הרבה כדוריות זעירות של חומר מגנטי הניתזות בעת פעולות ריתוך. הסברו של המערער למציאת החורים והכדוריות הוא כי עבד כעוזר לרתך בחיתוך צינורות ברזל. אכן, אילו עמדה ראיה זו לבדה לא היה די בה כדי להוכיח את אשמתו של המערער, מאחר שהיתה לו זיקה כלשהי לפעולות ריתוך אחרות, אולם כדוריות דומות נמצאו בכפפה של המערער שלא השתמש בה בעת עבודתו בתור עוזר לרתך. הוכח שמספר ימים לאחר הפריצה קנה המערער רהיטי בית במחיר של 34 אלף ל"י והסברו שהיו לו חסכונות בסך 24 אלף ל"י לא נתקבל על דעת ביהמ"ש. בכל אחת מן הראיות הנסיבתיות האמורות יש נדבך כדי להפליל את המערער, וכשהן מצטברות יחד יש בהן תמיכה חזקה מאד לראיות על תכנון הפשע וביצועו. אשר לעונש - אין הוא חמור מדי בהתחשב בהתפרצות הנועזת, התכנון המדוייק והשימוש בציוד מגוון. המערער היה מומחה בכנופיית הפורצים וניצח בפועל על פיצוח הקופה והשלל היה רב מאד ושום דבר לא הוחזר.
(בפני השופטים : הנשיא זוסמן, מ"מ הנשיא לנדוי, ברק. החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי. עו"ד מ. מרוז למערער, עו"ד ג. ליבנה למשיבה. 24.7.79).
ע.פ. 812/78 - אדמונד בוכבזה וחיים אוחיון נגד היועץ המשפטי לממשלה
*הרשעה בהתפרצות וגניבה (הערעור נדחה).
שני המערערים הורשעו בהתפרצות לדירה, בקרית גת, ריתוך כספת וגניבת חפצים מתוכה ונדונו ל- 3 שנים מאסר בפועל ושנה אחת מאסר על תנאי. הערעור
נדחה. באחד הימים בא העד ראובן לבית הוריו וראה אדם בגינת הבית המתרחק מן המקום ואליו מצטרפים עוד 3 אנשים הרצים לכוון החורשה. בתוך הבית גילה כי נפרצה הכספת והזעיק את המשטרה. הוא עצמו יצא לחפש וליד מפעל מסויים בסוף החורשה ראה ארבעה אנשים וזיהה אותם לפי בגדיהם כשביניהם שלושת הנאשמים. בינתיים הגיעה המשטרה והעד ראה בניידת שלושה אנשים שלפי בגדיהם, ולפי מראה פניהם בפעם השניה, זיהה אותם כאנשים שפרצו לבית. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערערים על יסוד עדותו של העד ראובן וכן ראיות נסיבתיות שונות ובכך אין להתערב. אשר לזיהוי המערערים ראובן - אין לקבל את הטענה כי לא ניתן לסמוך על עדות זו באשר לא נערך מסדר זיהוי ולא קויימו הכללים שהותוו ע"י ביהמ"ש העליון באשר לעריכת מסדר זיהוי. הרשעת המערערים לא נתבססה אך ורק על הזיהוי, אלא הזיהוי היה חוליה ראשונה במערכת ראיות נסיבתיות שהצטברותן והצטרפותן זו לזו יצרה מסקנה חד משמעית כי המערערים הם שפרצו לדירה. הסברם של המערערים לסיבת המצאותם במקום שבו נמצאו לא היה אמין על בגדי המערערים נמצאו חלקיקי מתכת שהם שרידים של ריתוך והמערערים לא הסבירו כיצד הגיעו שרידי הריתוך לבגדיהם, כך שלא על הזיהוי בלבד התבססה ההרשעה.
זאת ועוד, כאשר המשטרה מבקשת לערוך מסדר זיהוי עליה לקיים באופן קפדני את כל הכללים החלים על כך. אך כללים אלה אינם יכולים להיות מיושמים לפעמים, כאשר נעצר חשוד או עבריין, על אתר במקום ביצוע העבירה או בקרבתו, והזיהוי נובע מן ההצבעה על החשוד ע"י מי שהיה עד לאירוע. זיהוי ספונטני אין לבטלו מכיון שבלעדיו לא ניתן יהיה כלל לדעת מי החשוד שאחריו מחפשים. מובן שאחרי זיהוי ספונטני אין טעם בזיהוי נוסף במסגרת מסדר זיהוי שהרי העד ראה כבר את האיש. עם זאת, העובדה שהעד טוען כי זיהה את פלוני אין בה כשלעצמה כדי להכריע את גורלו של החשוד. ביהמ"ש בוחן את המשקל שיש לייחס לזיהוי ומבחינה זו אין נפקא מינה אם מדובר על זיהוי ספונטני או זיהוי במסדר זיהוי. אך כאשר קויים מסדר זיהוי קלה יותר ההכרעה של ביהמ"ש בשאלה אם ניתן לסמוך על כושר הזיהוי של העד. אבל גם זיהוי ספונטני יכול לשמש ראיה כשרה ואמינה אם ביהמ"ש משתכנע מנסיבות העניין כי ניתן לייחס משקל משכנע לעדות הזהוי. אשר לעונש - בהתחשב בחומרת העבירה ובעברם הפלילי של המערערים אין העונש חמור.
(בפני השופטים : שמגר, גב' בן פורת, בכור. החלטה - השופט שמגר. עו"ד מ. מרוז למערערים, עו"ד גב' מ. ברנשטיין למשיב. 25.7.79).
ע.פ. 430+452/79 - יהודה אזרזר ואח' נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת סמים וחומרת העונש (הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל).
נוסף לשני הערעורים האמורים היה ערעור נוסף ע.פ. 446/79, של אחד שמעון אזרזר, אך הוא לא הובא מבית הסוהר לשמיעת הערעור למרות שהוזמן. פרקליטו ביקש לקיים את הדיון בערעור שלא בנוכחות המערער ונציגת התביעה הסכימה לכך, אך ביהמ"ש קבע כי אינו מוסמך לדון שלא בנוכחות המערער. אין בחוק סדר הדין הפלילי סעיף הדן באי התייצבות מערער המוחזק בבית הסוהר כאשר אי ההתייצבות נובעת מטעות של הנהלת בית הסוהר. הסעיף היחידי המסמיך את ביהמ"ש לדון בערעור שלא בפני בעל הדין הוא סעיף 189, המורה שאם הוזמן בעל דין ולא התייצב רשאי בימ"ש לדון בערעור שלו בפניו. מערער היושב בכלא אינו מוזמן באופן אישי אלא באמצעות שלטונות הכלא, ואם חלה טעות מנהלית אין לומר שהמערער לא התייצב ועל כן אין להחיל על המקרה את הוראות סעיף 189.
אשר לערעור של ארבעת המערערים האחרים - הם הורשעו בהחזקה ובשימוש בסם מסוכן ונדונו ל- 6 חודשי מאסר בפועל, שנתיים מאסר על תנאי ולתשלום קנס והערעורים על ההרשעה נדחו ועל חומרת העונש נתקבלו באופן שהמאסר בפועל הועמד על התקופה שהמערערים כבר היו עצורים וביום מתן פסק הדין שוחררו. בדירתו של שמעון אזרזר,
הנ"ל, נמצאו בעל הדירה וארבעת המערערים. שניים תושבי חצור ושלושה אנשים שבאו מצפת. כ- 15 דקות אחרי בוא האורחים הופיעו שוטרים בפתח הדירה והזדהו כשוטרים ודרשו לפתוח את הדלת. הם נאלצו לחכות כ- 5 דקות עד שהורשו להיכנס. לפני שנכנסו לדירה נפתח חלון החדר ונזרקו החוצה 7 בדלי סיגריות, צואר בקבוק ובתוכו פיה מניר כסף וכוס ובכל אלה נמצאו שרידי חשיש. צואר הבקבוק עוד היה חם דבר המצביע על שימוש מקרוב שנעשה בו. לפני שהורשו השוטרים להיכנס שמעו רעש של הורדת מים ולאחר שנכנסו מצאו בחדר עשן סמיך וחלון פתוח לרווחה. מערכת העובדות הנ"ל דיה כדי להוכיח שעובר לפשיטת המשטרה עשנו חשיש בדירה ומספר בדלי הסיגריות מצביע על עישון של אנשים מספר. לדעת הסניגור לא די בעובדות הנ"ל כדי לייחס את האישום לכל אחד מן הנאשמים בנפרד ויתכן שרק אחדים מן הנוכחים בחדר עישנו ובהיעדר ראיה ספציפית הקושרת כל אחד מן המערערים עם העישון אין להרשיע אף אחד מהם. טענה זו אין לקבל. השאלה אם ניתן לייחס עבירה למספר אנשים שנגדם הובאו ראיות נסיבתיות המצביעות על כל אחד מהם באופן זהה, כשברור שהעבירה יכולה להתבצע רק ע"י אחד מהם, איננה חדשה והיא נענתה בחיוב באנגליה. גם כאן ניתן כבר פסק דין שקבע כי כאשר לא הובאו ראיות המאפשרות הבחנה בין הנאשמים ונוצרה מערכת ראיות נסיבתיות הקושרת אותם, באופן ובהיקף זהים, לעבירה, וכל מסקנה העולה לגבי אחד מהם עולה באופן זהה ומלא נגד כל אלה אשר עימו, הרי ניתן להרשיע את כולם. הדברים הנ"ל תואמים גם את המקרה שלנו, כשברור כי הנסיבות קושרות את כל אחד מן הנוכחים בדירה במידה שווה לעישון החשיש.
ברם אין צורך כלל בהלכה הנ"ל, שהרי היו ראיות שלא רק אחדים אלא כל הנוכחים בדירה עסקו במלאכת העישון. אחד הנאשמים העיד "כולנו עשנו סיגריות" וכך משתמע גם מדברי נאשם אחר. עדות נאשמים אלה איננה עדות של שותף לעבירה הזקוקה לסיוע, כי במקרה של עישון סם בצוותא עובר כל אחד מן המשתתפים בעישון עבירה נפרדת של שימוש בסם.
אשר לשאלת ההחזקה וטיבה - אין צורך לקבוע כאן מהי ההגדרה של החזקה כשהיא קשורה בסמים מסוכנים, שהרי המערערים לא הורשעו בהחזקת סם, אלא בהחזקה ובשימוש ואם הוכח שהמערערים עשנו חשיש ממילא הוכח גם שהם החזיקו בו.
אשר לעונש - החשיש איננו נמנה על הסמים הקשים המסוכנים, המערערים הם אנשים צעירים וזו הפעם הראשונה שהסתבכו בעבירת סמים, הסיכון שבשימוש חד פעמי הינו קטן, וניתן להסתפק במקרה של עבירה ראשונה בעונש שמטרתו להזהיר יותר מאשר להעניש. אי לכך שונה העונש כאמור.
(בפני השופטים : אשר, בכור, ברק. החלטה - השופט אשר. עו"ד י. רענן למערערים, עו"ד גורני למשיבה. 31.7.79).
ע.פ. 446/79 - שמעון אזרזר נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות סמים וחומרת העונש (הערעור נדחה).
כמצויין בפסק הדין דלעיל נתפסו בדירת המערער 4 אנשים, ואיתם המערער, כשהם מעשנים חשיש. על המערער הוטל עונש של חצי שנה מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. תחילה ערער המערער גם על הרשעתו אך בעקבות פסק הדין בערעור של הנאשמים האחרים ויתר המערער על הערעור נגד ההרשעה והסתפק בערעור על חומרת העונש. הערעור נדחה. ביהמ"ש המחוזי נתפס לכלל טעות כאשר הטיל על המערער עונש הזהה לנאשמים האחרים. העבירה בוצעה בדירתו של המערער שאליה הזדמנו יתר הנאשמים, כך שדירת המערער שימשה אכסניה למסיבת הסמים. לנאשמים האחרים לא היו הרשעות קודמות בעבירות הסמים ואילו המערער כבר הורשע בעבר בעבירה של החזקת סמים ושימוש בהם והוטל עליו מאסר על תנאי. הרשעה קודמת זו יש
בה כדי ליצור אבחנה מהותית בין המערער לבין יתר הנוכחים במקום. לפיכך אין להתערב בעונש שהוטל על המערער.
(בפני השופטים : שמגר, אשר, ברק. החלטה - השופט שמגר. עו"ד קאסם למערער, עו"ד גורני למשיבה. 31.7.79).
ע.פ. 706+749/78 - שלום חמדי, מ'כלוף תורג'מן ויצחק דיין נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת שוד (הערעור על ההרשעה נדחה והערעור על חומרת העונש של דיין נתקבל).
שלושת המערערים הורשעו בעבירה של שוד, בכך שגנבו מהמתלונן אלימלך יעקב 81 ל"י, ובשעת הגניבה ותיכף אחריה היכוהו במוט עץ. ביהמ"ש המחוזי דן את כל אחד משלושת המערערים ל-3 וחצי שנים מאסר, שמתוכן שנתיים מאסר בפועל. הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש של דיין נתקבל והמאסר בפועל הועמד על שנה וחצי.
העד העיקרי מטעם המדינה היה המתלונן אלימלך. זה הגיש תלונה במשטרה, ואילו המערערים לא מסרו כל הודעה במשטרה, אלא שמרו את זכותם להעיד בביהמ"ש. בעדותו בביהמ"ש העלה אלימלך גירסה שונה בתכלית מזו שמסר במשטרה ואמר שהיה שיכור ושלא היכו אותו. לנוכח הסתירה הוכרז כעד עויין והשופט קבע בהחלטתו כי מדברי העד עולה לכאורה "שזה עבר עבירה של עדות שקר ועבירת מתן עדות סותרת" ולפיכך הורה לעצור את המתלונן עד להגשת כתב האישום ע"י הפרקליטות. המתלונן נעצר ולמחרת הובא שוב בפני השופט והפעם העיד עדות שתאמה לתוכן ההודעה במשטרה. השופט נתן אמון בעדות זו והיא משמשת יסוד עיקרי להרשעה. טוען הסניגור שהעד נפחד ונבהל עקב צו המעצר, ועל כן העדות השניה שמסר לא היתה עדות אמת. ביהמ"ש העליון ציין כי אכן, צו המעצר נגד המתלונן נפגם בשניים: ראשית, לא היה צידוק לעצור את העד ללא קביעת תקופת מעצר ולהחזיקו במעצר עד להגשת כתב האישום. ניתן לעצור עד המעיד עדות סותרת לשם חקירה לימים אחדים בלבד ולא עד להעמדת הדין. שנית, השופט יחס לעד בהחלטתו, אמנם לכאורה בלבד, עבירה של עדות שקר ועבירה של עדות סותרת ובכך לא דייק. בהשוואת העדות הראשונה של העד להודעתו במשטרה, היה השופט רשאי לקבוע כי לכאורה נעברה העבירה של מתן עדות סותרת. אבל לא מן הראוי היה להביע דעה שהעד נשבע לשקר, שכן לביסוס אשמה חמורה זו לא היו ראיות מספיקות אפילו לכאורה. יתכן שבנסיבות אחרות היה יסוד לטענה שעקב ההחלטה האמורה נפחד העד ולכן דוקא העדות השניה היתה כוזבת. אך בהתחשב בכל נסיבות העניין המסקנה היא שהשופט יכול היה לסמוך על דברי העד. ראשית, בא עד נוסף בפני השופט שראה את המעשה ממרחק ולפי עדותו המערערים נתנו מכות למתלונן. אכן, עד זה לא ראה שלקחו כסף מאת המתלונן, אך הוא דיבר עם המתלונן אחרי המקרה, והעיד על כך שהמתלונן פחד ואמר לו שהוא רוצה לשנות את עדותו שמסר אותה במשטרה. בכך ראיה, מאדם שאינו נוגע בדבר, התומכת במסקנה שמתוך פחד החליט העד לשנות את עדותו, ומה שאמר במשטרה ובעדות השניה היה אמת. שנית, מעדות השוטר שרשם את התלונה עולה שראה סימני מכות על גופו של המתלונן כשבא למשטרה. שלישית, גירסת השכרות שהועלתה בביהמ"ש ע"י העד בעדות הראשונה לא הוצגה כלל בפני השוטר שרשם מפי העד את תלונתו כאשר השוטר העיד. העד היה במשטרה סמוך לתקרית והדעת נותנת שאם נמנעה ההגנה לחקור את השוטר על שאלה בעלת חשיבות כזאת טעמה ונימוקה היה עימה.
אשר לעונש - לשני המערערים הראשונים עבר פלילי חמור ואין להקל בעונשם. לעומת זאת עברו של דיין אינו חמור ולפיכך ניתן להקל בעונשו.
(בפני השופטים : הנשיא זוסמן, י. כהן, בכור. עו"ד ש. זיו למערערים, עו"ד גב' סוכר למשיבה. 21.6.79).
בר"ע 204/79 - עליזה זרקו ואח' נגד צ'רמושנר מרים ואח'
*ביטול צו מניעה זמני (הבקשה נדחתה).
המבקשים עומדים לפתוח גנון במבנה סמוך למקום מגורי המשיבים. אלה הגישו לביהמ"ש ברחובות תביעה לצו מניעה, והשיגו צו מניעה זמני שלא במעמד המבקשים. אח"כ פנו המבקשים לביהמ"ש ולבקשתם בוטל הצו הזמני, המשיבים הגישו לביהמ"ש המחוזי בקשה לרשות ערעור על ביטול צו המניעה הזמני, וכן בקשה לעיכוב הביטול. ביהמ"ש המחוזי נעתר לבקשת העיכוב עד לשמיעת הערעור עצמו, כך שצו המניעה הזמני תקף. על החלטה זו ביקשו המבקשים רשות ערעור, וכן ביקשו צו ביניים כי עד לשמיעת הערעור יעמוד בתוקפו הצו המבטל את צו המניעה הזמני ויותר למבקשים לפתוח את הגנון. הבקשה נדחתה. התביעה לצו מניעה היתה מבוססת על שתי עילות: אי חוקיות פתיחת הגנון מבחינת חוק התכנון ומבחינת חוק הפיקוח על בתי ספר, וכן על עילת מטרד למשיבים. שופט בימ"ש השלום לא דן בשאלה הראשונה אלא בשאלת המטרד וביטל את צו המניעה הזמני בשל אי דיוקים שמצא בתצהיר של המשיבה. ספק רב אם היה באי דיוקים אלה כדי לשלול מהמשיבים את התרופה שביקשו. מכל מקום, לעת עתה אין בידי המבקשים רשיון, לא לפי חוק התכנון ולא לפי חוק הפקוח על בתי ספר, ולכאורה די ,48 בכך כדי לתת צו מניעה הזמני עד לבירור המשפט.
(בפני : השופט ויתקון. עוה"ד שלמון וגב' צבר למבקשים, עו"ד זלצמן למשיבים. 28.8.79).
ב.ש. 228/79 - מתעב ממג'אר נגד מדינת ישראל
*הארכת מועד (בקשה להארכת מועד - הבקשה נתקבלה).
ביום 29.6.79 ניתן פס"ד בביהמ"ש בנצרת בערעור על לוח זכויות המתייחס לחלקה מסויימת מאדמות הכפר מג'אר. המבקש איחר בהגשת הערעור וביקש להאריך את המועד. בקשתו נתקבלה. המבקש פנה לעו"ד בירושלים כדי שיטפל בענינו וזה ביקש ממנו להמציא לו את כל המסמכים השייכים לתיק. הוא נסע לנצרת, צילם את התיק, וכשבא לירושלים עם המסמכים הוברר לו שאותו עו"ד נסע לחו"ל. אחרי שחזר למקום עבודתו כשבכוונתו לחפש עו"ד אחר, פרצה דליקה ושרפה את כל מסמכיו. לאחר השריפה נותרו רק 10 ימים להגשת הערעור ומאחר והיה דרוש זמן לצילום המסמכים מחדש והבאתם לעו"ד אחר, ביקש להאריך את המועד להגשת הערעור בחודש נוסף כשהבקשה הוגשה יום אחד בלבד לאחר שחלף המועד להגשת הערעור. יש לראות בשריפה שקרתה ובמצבו הנפשי של המערער לאחר השריפה טעם מיוחד להארכת המועד. לא היה כל שיהוי בטיפולו של המבקש לשכור את שרותיו של עו"ד שייצגו. לרוע מזלו, כשהיה במטע השקדים שלו, עלה זה באש יחד עם כל רכושו וציודו כולל המסמכים הנוגעים לתיק זה. אפשר להבין את מצבו של המבקש לאחר השריפה כשראה לנגד עיניו שרכושו, שצבר במשך שנות עמל רבות עולה באש, וכל מעייניו היו בשריפה וענין הערעור נשמט מזכרונו. לאחר שהתאושש מן השריפה נקט המבקש בפעולות מהירות כדי שלא להחמיץ את המועד להגשת הערעור ואין לראות בתקופה של 12 יום שחלפה מיום השריפה ועד להגשת הבקשה להארכת המועד תקופה בלתי סבירה בנסיבות הענין. לפיכך נתקבלה הבקשה והמועד הוארך ל-30 יום.
(בפני: סגן הרשם גילון. 3.10.79).
ב.ש. 213/79 - מוחמד זועבי נגד מדינת ישראל
*שחרור בערובה (הערר נדחה).
נגד המבקש הוגש כתב אישום, המאשימו באונס והוצא נגדו צו מעצר עד תום ההליכים. הערר נדחה. הראיות מבוססות בעיקר על עדותה של המתלוננת והיא נתמכת בהודעת המבקש במשטרה. המתלוננת היא תיירת השוהה באולפן בעין חרוד. היא נסעה כטרמפיסטית ברכבו של המבקש ובשלב מסויים עצרה המכונית והמבקש ביקש לשכב עם המתלוננת ולטענתה נאנסה על ידו. לטענת המבקש הוא לא ביצע את האינוס, שכן לא התבצעה כל חדירה. המבקש טוען כי אין צידוק למעצר באשר לא היה אונס ואילו
באשר לנסיון לאונס יש מקום לטענה שהמתלוננת תרמה בהתנהגותה למעשיו של המבקש כאשר נעתרה לבקשתו ונשקה לו. כן נטען שאין חשש להשפעה על עדים והנימוק של חומרת העבירה אינו נימוק מספיק. דין טענות אלה להידמות. העבירה המיוחסת למבקש חמורה בנסיבותיה. תיירת נוסעת בכבישי הארץ ומותקפת על ידי גבר זר. מהודעת המבקש עצמו במשטרה עולה, לכאורה, כי נסיון לאונס ישנו.
(בפני : השופט ברק. עו"ד שושנה אטד למבקש, עו"ד יורם בר סלע למשיבה. 5.8.79).
ב.ש. 211/79 - אינג'נר ש. ארד ואח' נגד מדינת ישראל
*בקשה לעיכוב ביצוע של צו להפסיק שימוש חורג בבניה (הערר נדחתה).
בבימ"ש עירוני ניתן צו נגד המבקשים להפסיק שימוש חורג בבנין וזאת לאחר שהם הורשעו בעבירות בניה. הם הגישו ערעור לביהמ"ש המחוזי על הרשעתם ובינתיים הגישו בקשה לביהמ"ש המחוזי לעיכוב הביצוע של צו הפסקת השימוש החורג. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה והערר נדחה. לביהמ"ש העליון אין סמכות לדון בערר או בערעור כגון זה. צו להפסקת השימוש החורג אינו בבחינת עונש וההחלטה האמורה של ביהמ"ש המחוזי היתה החלטת ביניים בערעור התלוי ועומד בפניו וכפי שנטען ע"י המשיבה אין ערעור על החלטת ביניים בהליך פלילי.
(בפני : מ"מ הנשיא לנדוי. עו"ד ר. ננר למערערים, עו"ד לפיד למשיבה. 3.8.79).
בג"צ 558+572/79 - מאיר שגיב ומשה ג'מל נגד הסוכנות היהודית ואח'
*קריטריונים להעדפת תושבי מטולה בהקצאת יחידות התישבות בהרחבת המושבה
(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
בחודש ינואר 1977 נתפרסמה במושבה מטולה הודעה בדבר הרחבת המושבה ותושבי המושבה המעונינים נתבקשו להירשם לתוכנית ההרחבה. נקבעו קריטריונים לקבלת מתיישבים, ונקבעה ועדת קבלה שבה חברים נציגי הסוכנות, אגודת חקלאי מטולה והתאחדות האיכרים בישראל אשר על חבריה נמנית המושבה מטולה. נקבע ע"י ועדת הקבלה סדר עדיפות אשר בו הועדפו אנשי המושבה בני המתיישבים הראשונים, וכו', ורק לבסוף באו אנשים מבחוץ. העותרים הם אנשים מבחוץ שהתיישבו במטולה ומכיון שהיו הרבה נרשמים הרי הם לא אושרו. טענתם היתה כי הקרטריונים שנקבעו ע"י ועדת הקבלה באוגוסט 1979 היו שונים מאלה שנקבעו כשנתיים לפני כן ואשר לפי אותם קריטריונים היו העותרים עדיפים. כמו כן טענו העותרים כי קביעת קריטריונים שלפיהם מועדפים בני המקום אינה סבירה. העתירה נדחתה.
לענין שינוי הקריטריונים - ראשית, לא הוכח כלל כי היו קריטריונים אחרים מאלה שנקבעו ע"י ועדת הקבלה. שנית, גם אם היו כאלה לפני כן, אין כל פגם בשינוי סדרי העדיפות ע"י ועדת הקבלה. אין פסול בכך שועדת הקבלה, בנסיבות הענין, משנה את סדרי העדיפות. לא הוכח חוסר תום לב או היעדר הגינות שהביאו כביכול לשינוי הקריטריונים.
אשר לטענת חוסר הסבירות וההפליה שבקביעת הקריטריונים - בג"צ אינו מתערב בשיקול דעת המסור לרשות מינהלית ולא ישים עצמו במקומה של רשות זו, אלא אם חוסר הסבירות יורד לשורשו של ענין. כבר מטעם זה בלבד צריך שטענת העותרים תידחה, ענין של התישבות והרחבת המושבה הקיימת צריך שיעשו עפ"י מדיניות מחושבת הבאה לידי ביטוי ע"י קביעת סדרי עדיפות מסויימים. ברם, גם לגופו של ענין צודקים המשיבים, את טיבם וטבעם של הקריטריונים יש למדוד ולשקול לא רק מבחינת טובתם של המועמדים בכח והמתיישבים בפועל, אלא גם, ואולי בראש ובראשונה, מבחינת טובתו של המקום וצורכי קיומו והתרחבותו. טוב לה לכל מושבה, שבנים שנולדו בה, יהיו מתישביה, מאחר שקשורים הם למקום בו נולדו וממשיכים להתגורר עם הוריהם ובני משפחתם. התיישבות משפחתית כזו אף סיכוי רב לה שתעלה יפה, כי בני המתיישבים קשורים מילדותם לחקלאות ולאורחות חיי המושבה יותר מאשר אנשים שבאו זה מקרוב להתיישב במקום.
(בפני השופטים: ויתקון, אלון, בכור. החלטה - השופט אלון. עו"ד זיותי לעותר ג'מל, העותר שגיב לעצמו, עוה"ד י. ליבמן ונסים למשיבים. 25.9.79).