ע.א. 650/77 - יצחק ריבק נגד זאב יער ואח'
*פירוש שטר מכירה לענין הפיכת מרתף לדירה.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה בע.א, 48/77 - הערעור נתקבל).
בבית בחיפה מספר דירות, כשזכויות בעלי הדירות נרשמו בשעתו, לפי שיטה שהיתה נהוגה לפני חקיקת חוק בתים משותפים, ושעיקריה היו רישום חכירה על כל דירה בנפרד ורישום חלקים בלתי מסויימים של הבעלות בשם כל אחד מבעלי זכות המכירה. בדרך זו נמנעה האפשרות שאחרי מכירת כל הדירות תישאר הבעלות הערטילאית בידי הקבלן מוכר הדירות. בבית הנדון נמכרה הקרקע לקבלן ונרשם שטר חכירה בין בעלת הקרקע בתור מחכירה ובין הקבלן שהקים את הבתים בתור חוכר. שטר המכירה התייחס למרתף בבית וכן נרשמו בשם הקבלן 15/260 חלקים בבעלות של החלקה. לפי שטר החכירה ניתנה לקבלן הרשות להפוך את המרתף לדירת מגורים, בתנאי שיקבל רשיון לבניה זו. הקבלן הורשה להעביר את החכירה לאחרים, בתנאי שיחד עם העברת המכירה יעביר למקבל ההעברה גם 15/260 שיש לו ברכוש כולו. הדירות בבית נמכרו לרוכשים ונרשמו על שמותיהם לפי השיטההנ"ל, לאחר מועד רישום זכות החכירה על המרתף וחלקים בבעלות על שם הקבלן. קרתה תקלה מפני שבקביעת המונה של 260 לחלוקת החלקים נשכח המחסן, ועל כן נותרו בידי הקבלן רק 10/260 ברכוש. הקבלן מכר את המרתף למערערים והעביר יחד עם זכות המכירה 10 חלקי 260 חלקים בבעלות. המערערים השיגו רשיון לבנית דירה במרתף למרות התנגדות שאר בעלי הדירות בבנין. כשהחלו המערערים בעבודות הבניה הגישו בעלי הדירות תביעה לבימ"ש השלום לצו מניעה שיאסור את הבניה. הדיירים העלו מספר טענות ובכללן טענות של הטרדה, של סכנה ליציבות הבית עקב החפירות, וכן שהיתר הבניה ניתן שלא כדין. לאחר מכן העלו טענה נוספת, שהפכה לטענתם העיקרית, שהמערערים לא רכשו שום זכות תקפה מכח העברת זכות המכירה מפני שביחד עם העברת החכירה הועברו להם רק 10 ולא 15 חלקי 260 כדרוש לפי שטר החכירה המקורי, בביהמ"ש המחוזי נתקבל ערעור הדיירים ועל כך הערעור.
א. זכות החכירה במרתף הרשומה כדין היא זכות חפצית וקדמה בזמן לזכויות הרשומות של בעלי הדירות האחרות, המשיבים דנא. מכאן שזכויות המשיבים לא יכלו לגרוע מזכותו של הקבלן שבמקומו באים המערערים. לזכות זו נלווית הזכות להפוך את המרתף לדירה המותנית בקבלת היתר בניה. ההיתר נתקבל ובאשר להפרעה הצפוייה מצא בימ"ש השלום כי הבניה לא תגרום לדיירים הפרעה. לא נטען ע"י המשיבים שהזכות הנלווית לחכירה, להפיכת המרתף לדירה, איננה בעלת אופי חפצי. טענת המשיבים היתה כי העברת הזכות לא היתה תקפה מפני שלא הוצמדה העברת מלוא החלקים בבעלות. אך טענה זו ניתן היה לעוררה רק בדרך תביעה לביטול הרישום של זכות החכירה. ביהמ"ש המוסמך לדון בתביעה כזו הוא ביהמ"ש המחוזי והתובע בה יכול להיות אחד הצדדים לשטר החכירה המקורי, היינו בעלת הקרקע או הקבלן, או אחד הצדדים להעברת החכירה כולל המערערים. ברם אלה לא העלו את התביעה לביטול הרישום של זכות החכירה. יכול להיות שיש לרוכשי הדירות תביעת פיצויים או תביעה אחרת נגד הקבלן באשר בחוזי הרכישה שלהם הצהיר שחלק מן המרתף ישמש מחסן לעיריה, והסתיר מפניהם שמותר לו להפוך את המרתף לדירה. תביעה כזו לא הוגשה ואין להביע דעה על סיכוייה.
ב. טוענים המשיבים שיש להם אינטרס ברישום 15 חלקי 260 חלקים דוקא ולא פחות בשם המערערים באשר לפי שטרי החכירה מתחלקות ההוצאות בהתאם לשיעורי החלקים בבעלות המשותף. טענה זו הוכחשה בפועל ע"י המערערים ולטענתם אין ההוצאות מתחלקות לפי מפתח זה. ברם, אפילו יש למשיבים פתחון פה בענין זכות החכירה, הרי אין הם יכולים לעורר טענה כזאת בתביעתם לצו מניעה, בדרך התקפת עקיפין על זכות החכירה הרשומה עתה בשם המערערת. זכות זו תקפה לכאורה עד שלא בוטלה.
ג. צדק בימ"ש השלום כי לפי פרשנות סבירה של שטר החכירה, הציון של 15/260 חלקים בבעלות המשותפת שיש להעביר עם המרתף היה ציון מצב הקיים אותה שעה בפועל. משפחתו האחוזים שנותרו בידי הקבלן בעטייה של שגיאה שנעשתה, יש להוסיף לשטר החכירה תנאי מכללא שבמקרה כזה די בהעברת אותם חלקים בבעלות שעדיין נותרו בידי הקבלן. בזה נשמרת התכלית של צורת רישום מיוחדת זו, היינו שלא יחול פיצול בין זכויות החכירה לבין זכות הבעלות.
ד. טעם נוסף לצו המניעה השתית ביהמ"ש המחוזי על פסיקה של ביהמ"ש העליון שכל תוספת של אחוזי בניה, אפילו ניתנו לטובתו של אחד הדיירים בבית משותף מגיעה לכל הדיירים. אולם, אחוזי הבניה הנוספים שהעניקו הועדות לבנית הדירה במרתף הוענקו במפורש למטרה אחת בלבד, היינו, לבנית אותה דירה במרתף ואין תוספת זו של אחוזים ניתנת לניצול ע"י כלל בעלי הדירות. בנסיבות אלה היתה שלילת ההנאה מן ההיתר שניתן למערערים בבחינת "זה חסר וזה אינו נהנה". יחס המשיבים למערערים, המבקשים לבנות להם דירה לעת זקנתם הינו נוקשה ומציק. משהסכימו המשיבים לפי חוזה הרכישה שלהם שלעיריה יהיה מחסן במרתף, אין לדעת איזו הטרדה היה מחסן כזה יכול לגרום להם וקשה להבין על שום מה התעקשו בתביעתם נגד המערערים על סמך טענה פורמלית.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, ויתקון, אלון. החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי. עו"ד מרץ למערערים, עו"ד א. שטראוסמן למשיבים. 27.7.79).
ע.א. 554/77 - חיים בן שבת נגד הקרן הקיימת לישראל
*גידור לבטח של מכונה.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בירושלים בת.א. 522/72 - הערעור נתקבל)
המערער (להלן:: העובד) עבד בשירותה של המשיבה (להלן:: המעביד). בעת התאונה עסק העובד, במהלך עבודתו, בכוון "הטורים" במנוע של מערבל בטון נייד, הפעיל בידו השמאלית כפתור שבאמצעותו יש לכוון את "הטורים", ידו הימנית נשענה על מכסה המנוע כדי לייצב את המערבל שחסר לו גלגל. המכסה היה רטוב ובעוד ידו השמאלית של העובד עוסקת בכוון "הטורים" התחלקה ידו הימנית מהמכסה ימינה לעבר רווח של כ-10 מ"מ שבין גלגל שיניים קטן המונע ע"י המנוע והצמוד לו לבין גלגל שיניים גדול המהווה חלקמהמערבל והמניע אותו. כתוצאה מכך נקטעה אצבע מידו הימנית של העובד. בביהמ"ש המחוזיהתעוררה שאלה אם פקודת הבטיחות בעבורה חלה בעניננו אך בסופו של דבר הסכים ב"כ המעביד כי אכן הפקודה והתקנות חלות בעניננו ועל פיהן תיקבע אחריותו של המעביד. עפ"י תקנות הבטיחות המעביד אחראי לכך שכל חלק מסוכן של מניע ראשון במכונה וכל ממסרת המשמשים בפעולות בניה יהיו גדורים לבטח. ביהמ"ש המחוזי קבע כי אין לראות ברווח האמור של 10 מ"מ "חלק מסוכן" ועל כן אינה חלה חובת הגידור לבטח, וכן כי עבודה במערבל היא רגילה ופשוטה וסיכוי כי ידו של העובד תתפס ברווח זה היא אפסית. לפיכך נדחתה התביעה ועל כך הערעור.
א. שאלת המפתח כפי שהוצגה ע"י ביהמ"ש המחוזי הינה אם הרווח האמור של 10 מ"מ מהווה חלק מסוכן של מכונה, והמבחן שעל פיו נפתרה שאלה זו הינו מבחן הצפיות. חלק של מכונה הוא מסוכן כאשר נשקפת ממנו סכנה סבירה לגופו של עובד, וליתר דיוק כשניתן לחזות באופן סביר מראש כי גופו של עובד עלול לבוא במגע עם חלק זה ולהינזק לענין זה יש להתחשב לא רק בהתנהגותו הזהירה של העובד, אלא צריך לקחת בחשבון את האפשרות הצפויה שהעובד לא ידאג לבטחונו. כך שהשאלה בעניננו היא אם מעביד צריך לצפות מראש שעובד עלול להיפגע ע"י החלקת ידו לרווח האמור. התשובה לשאלה זו
צריכה להיות בחיוב. שעה שעובד עומד נוכח פני המכונה, ידו השמאלית מתקנת את הטעון תיקון במנוע וידו השנייה חופשית, טבעי כי העובד ישעין ידו הימנית על החלק הימני של המנוע. בנסיבות אלה צריך מעביד לצפות לאפשרות כי ידו של העובד תתחלק, בין משום שאחיזתה חלשה, בין משום שהיד חלקה ובין משום שמקום האחיזה חלק. צפייתו הסבירה של מעביד מן הדין שתשתרע לא רק על אותו חלק של המכונה שהעובד עוסק בו במישרין, אלא גם על התחום המצוי בקרבת אותו חלק והעשוי לפגוע בעובד.
ב. למעשה, השאלה הנכונה אינה אם הרווח האמור הוא חלק מסוכן, אלא אם גלגל השיניים הקטן, גלגל השיניים הגדול והמפגש ביניהם הוא חלק מסוכן והתשובה לכך היא חיובית. מעביד צריך לצפות לכך כי עובד סביר עלול להיפגע מהפעלת מערכת משולבת זו. כיון שהמכלול האמור הוא חלק מסוכן קמה חובתו של המעביד לגדר את המכלול האמור לבטח וחובה זו היא מוחלטת. על המעביד לדאוג לכך כי גופו של העובד לא יבוא במגע עם המכלול האמור ומשנותר הרווח בין שני הגלגלים בלתי מגודר, קמה אחריותו של המעביד עפ"י פקודת הבטיחות. מכאן כי לגבי הרווח האמור השאלה אינה צריכה להיות אם הוא עצמו חלק מסוכן אלא אם בהיותו חלק ממכלול גדול יותר המהווה חלק מסוכן הוא גודר לבטח. כיון שכך היה מקום להטיל אחריות על מעביד, גם אם היה מקום לקבוע שהרווח כשלעצמו אינו חלק מסוכן, ובלבד שנקבע כי המכלול בתוכו מצוי אותו רווח הוא חלק מסוכן.
(בפני השופטים: ויתקון, שמגר, ברק. החלטה - השופט ברק. עו"ד א. מרגליות למערער, עו"ד א. נוביק למשיבה. 26.7.79).
ע.א. 538/78 - אולמי נפטון בת ים בע"מ נגד עו"ד יעקב משעל כונס נכסים של חברת מגדל נחום ואח'
*חלוקת פרוזדור בבית שנועד להרשם כבית משותף והצמדת חלק ממנו ליחידה אחת.
* התחייבות עו"ד בשם לקוחו כאשר ההתחייבות גורעת מזכויות הלקוח.
(ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בת"א בהמ' 8295/76 - הערעור נדחה).
ענין זה נדון בביהמ"ש העליון בע.א. 743/76 (פד"י ל"ב (1) 136) ושם הוחלט להחזיר את הדין לביהמ"ש המחוזי לבירור יותר מלא. המערערת רכשה אולם לשמחות מאת חברת מגדל נחום ובחוזה נקבע כי החלקים והמגרש של הבנין שיקבעו ע"י המוכר כרכוש משותף יחשבו כרכוש משותף וכל החלקים האחרים ישארו בבעלות המוכר שיהיה זכאי לעשות בהם כפי שימצא לנכון. בשנת 1976 מכרו כונס הנכסים ומנהל חברת מגדל נחום למשיבים מספר 2 (להלן: המשיבים) אולם הנמצא ממול לאולם השמחות של המערערת, וגם זאת כאולם לשמחות. בין שני האולמות קיים פרוזדור רחב מאד ובהסכם שבין המשיב לבין המשיבים נאמר כי הפרוזדור יחולק ל-3 רצועות כשהרצועה האמצעית תהווה מעבר וחלק מן הרכוש המשותף ואילו הרצועה שליד אולם המשיבים תוצמד למשיבים תמורת תשלום, והמשיבים ויתרו על כל טענות ביחס לרצועה שממול. עוד בשנת 1974 כתבה עורכת דין שטפלה מטעם חברת מגדל נחום ברישום הבית כבית משותף מכתב למערערת ובו התחייבה כי כל הפרוזדור ירשם כרכוש משותף. המשיבים לא ידעו על קיומו של מכתב זה. המכתב נדרש ע"י המערערת כתנאי להסכמה לרישום תקנון הבית המשותף, אך הוברר שלמעשה לא היתה כלל דרושה הסכמת המערערת, שכן בידי עורכי הדין שטיפלו ברשום הבית המשותף היה יפוי כח בלתי חוזר מאת המערערת לרשום את התקנון בשם המערערת. עתה טענה המערערת כי הפרוזדור צריך כולו להיות רכוש משותף ואין להוריד ממנו חלקים ולמוכרם, ביהמ"ש המחוזי דחה את הטענה ועל כך הערעור.
א. לטענת המערערת שהפרוזדור מהווה מטבעו חלק של בנין המיועד לשמש את כל בעלי היחידות כרכוש משותף - הטענה לא תישמע מפי המערערת, שכן היא נאחזת בה
שלא לשמה. מטרת המערערת אינה לשמור על השימוש של כלל הדיירים בפרוזדור אלא לייחד את הפרוזדור לצרכיה, והראיה שהיא חסמה את הפרוזדור בשער ברזל והשתמשה בחלל הפרוזדור כמחסן לחפציה והיתה דרושה התערבות ביהמ"ש כדי להסיר את שער הברזל.
ב. אך גם לגוף הענין אין ממש בטענה הנ"ל. קיימת אמנם הנחה כי חלקי בנין העומד להירשם כבית משותף והם מיועדים לפי תוכנית הבנין, או לפי המקובל, או לפי הגדרת המונח רכוש משותף בחוק המקרקעין, לשימושם של כלל הדיירים חייבים להירשם כרכוש משותף. ברם הפרוזדור הנדון לא נועד לשמש את כלל הדיירים. זהו פרוזדור פנימי שתוכנן ברוחב מיוחד של כ-8 מטר כדי שישמש מעין אולם המתנה למבקרי קולנוע שצריך היה לקום בשטח שנמכר אחר כך למשיבים. אין הפרוזדור דרוש במלוא רוחבו כמקום מעבר. בנסיבות אלו לא היתה מניעה לכך שחברת מגדל נחום תשמור לעצמה את הזכות להצמיד חלק מאותו פרוזדור ליחידות מסויימות.
ג. אשר למכתב עורכת הדין של המוכרת שהתחייבה כי הפרוזדור יהיה רכוש משותף היה זה מתפקיד עורכת דין לטפל ברישום הבית כבית משותף, אך לא ניתנה לה כל סמכות לשנות זכויות קניניות או חוזיות של החברה המוכרת. בהסכמת עוה"ד לרשום את הפרוזדור כרכוש משותף התיימרה להתערב בזכויות של החברה ולשנותן ורשות כזו לא ניתנה לה. יתר על כן, היה בהצהרת עוה"ד משום ויתור על זכות קיימת של השולח, ויתור שהתיימרה לעשותו ללא תמורה, ועל כן היה טעון הרשאה מפורשת כאמור בחוק השליחות. כך שאפילו פעלה עוה"ד בתחום הרשאתה הכללית הרי הרשאה מפורשת לעשות ויתור ללא תמורה לא היתה בידה.
ד. עוה"ד העידה כי פנתה לאחד המנהלים של חברת מגדל נחום בענין רישום הפרוזדור כרכוש משותף והלה הביע בע"פ הסכמתו. ברם, אותו מנהל לא היה מנהל יחיד של החברה ובהתאם לתקנות החברה צריך חבר המנהלים לקבוע את האיש או האנשים הזכאים לחתום בשם החברה ולחייבה, ומשלא קבעו כך יהיו רק כל המנהלים ביחד זכאים להתחייב בשם החברה. כך שאפילו יש לראות באמירתו של מנהל החברה כוונה לחייב את החברה, לא הוכח שחבר המנהלים הסמיך אותו להסכים לרישום כאמור.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, ויתקון, גב' בן פורת. החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי. עו"ד י. עמית למערער, עו"ד פ. מנדלוביץ למשיב הראשון, עו"ד א. בן חיים למשיבים 25.7.79) .
ע.א. 382/78 - אגד אגודה שיתופית בע"מ נגד יצחק רודי ואח'
*הורדת עובדים באגד מעבודתם והעמדתם לדין משמעתי.
(ערעור על פסק דין ביהמ"ש המחוזי בחיפה בהמ' 664+695/77 - הערעור נדחה).
.
ענינו של ערעור זה הינו תוצאה מסכסוך הסיעות באגד. המשיבים משתייכים לסיעת המיעוט והחזיקו בידיהם דיווחי מחשב אגד בענין רישום שעות עבודה. באחד הימים הופיע חבר ועדת הפיקוח של אגד ודרש מהם למסור לו דוחו"ת המחשב, משסירבו הורה לסדרן העבודה להוריד את שני המשיבים מן העבודה, לאחר מכן הוזמנו המשיבים לוועדת הפקוח שם סרבו להעיד לגופו של ענין. המזכירות החליטה להעמיד את השנים לדין משמעתי בגין החזקת רכוש גנוב ואי מילוי הוראות ועדת הפקוח להעיד לפניה. כן החליטה שלא להחזיר את השניים לעבודה עד לסיום המשפט. ביהמ"ש המחוזי הורה להחזיר את השניים לעבודה ולא להעמידם לדין והערעור נדחה.
א. המחלוקת נסבה על עניינים שהם בתחום הפרשנות של תקנון המערערת ובתי המשפט נוהגים להשאיר סכסוכים כאלה להכרעת מוסדות האגודה, ברם כאן לא מדובר בסכסוך על עניינים פנימיים, אלא על עניינים המעלים את השאלה אם פעלה האגודה בגדר תקנותיה. נושא זה ראוי לו שיוכרע בבימ"ש רגיל.
ב. לענין ההורדה מהעבודה - הסמכות לכך נתונה, עפ"י תקנון החברים של אגד, בידי חבר מזכירות, לאחר קבלת החלטה ע"י המזכירות, ולא בידי חבר ועדת פיקוח. החלטות המזכירות לאחר מכן לאשר את מעשהו של חבר ועדת הפיקוח אין לה משמעות, המזכירות לא התיימרה לתת החלטה משלה, אלא לאשר את הפעולה הקודמת שהיתה ללא סמכות ולפיכך החלטתה אינה תופסת.
ג. שני המשיבים היו רשאים שלא למסור עדות בפני ועדת הפיקוח, כאשר עדות. זו יכלה להפלילם. יש ללמוד מתקנון משפט החברים, כי הזכות העומדת לאדם בבימ"ש עפ"י החוק שלא להפליל את עצמו, עומדת לו גם במשפט החברים עפ"י התקנון.
ד. כשמובא ענין בפני משפט חברים יכריע ביה"ד המשמעתי בשאלה אם האישום הוא בגדר סמכותו ואם הוכח כדבעי, אך אין בכך כדי לתחום באופן בלעדי את התחומים בהם יכולה להתברר השאלה אם יש יסוד לאישום ואם יש לביה"ד סמכות לדון בו. מי שסבור שאין מקום לדון בנושא שלו בבי"ד משמעתי בהעדר סמכות, רשאי להשיג על כך בפני ביהמ"ש. יתירה מזו, אם מתעורר הענין בביהמ"ש עוד לפני שהחל הדיון בו בביה"ד, רשאי ביהמ"ש לתת דעתו לשאלה אם יש בראיות כדי לגלות אשמה לכאורה.
ה. לענין מהותן של העבירות - אשר להפרת הוראות ועדת הפיקוח למסירת עדות, כבר הובהר שהיתה זו זכותם של המשיבים שלא להעיד כדי לא להפליל עצמם. ואשר לעצם החזקת הדוחו"ת שהוגדרה כהחזקת רכוש גנוב, הוברר כי דוחו"ת אלה נמסרו לכל הסיעות והתגלגלו בחדרים ובמסדרונות ולא היתה כאן כל עבירה של החזקת רכוש גנוב.
(בפני השופטים: שמגר, גב' בן פורת, ברק. החלטה - השופט שמגר עו"ד א. כספי למערערת, עו"ד ד. גולן למשיבים. 21.8.79).
בג"צ 186/79 - מלון חוף רון נגד הלשכה המחוזית לתכנון ובניה מחוז הצפון ואח'
*היתר בניה (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
העותר מבקש להקים קומת חדרים שניה מעל לאגף בקומה ראשונה בבית המלון השוכן לחוף הכנרת בין כביש טבריה ראש פינה לבין הים. הועדה המקומית לתכנון ולבניה אישרה את הבקשה להקמת הקומה הנוספת והועדה המחוזית דחתה את הבקשה והשיגה צו מבימ"ש להפסקת הבניה. טעמה של הועדה המחוזית שהקומה הנוספת תסתיר את מראה הכנרת מן הכביש העובר בחזית המלון. העתירה נגד סירוב הועדה המחוזית נדחתה. העותר טען שיש בידו היתר בניה, שכן הועדה המקומית אישרה לו בשעתו לבנות אכסניה בשטח כולל של כ-2000 מטר והוא רוצה לנצל את השטח לצורך בניית הקומה השניה. ברם, ברור שאין למבקש יד חופשית לבנות כרצונו, אלא ההיתר צמוד לתוכנית בניה שלביצועה ניתן ההיתר. את התוכנית הנ"ל לא צירף העותר לעתירתו. בתוכנית החלה כיום על המקום קיימות הוראות כלליות שלפיהן יכולה הועדה המקומית להרשות הקמת מלון רק "באישור הועדה המחוזית". כאן אין הועדה המחוזית מוכנה להרשות את הבניה כאמור והיא מדריכה את עצמה עפ"י תוכנית מתאר ארצית
לכנרת ולחופיה שלפיה אין לבצע בניה שתסתיר את הכנרת מן הכביש טבריה מטולה, תוכנית ארצית זו אושרה במועצה הארצית לתכנון ולבניה, הממשלה טרם אישרה אותה, אך אין פגם בכך שהועדה הדריכה את עצמה עפ"י התוכנית הארצית שטרם אושרה סופית, לא מדובר כאן בשטח שלפי התכנון הקיים אפשר לבנות מלון והרשות מסרבת לתת היתר בניה. בתוכנית המתאר הקיימת, נתון הענין לשיקול דעת הועדה המחוזית, ואין פסול בכך שבהשתמשה בשיקול דעתה שמה ליבה גם לתוכנית ארצית שטרם זכתה לאישור סופי, וזאת כדי למנוע יצירת עובדות העלולות לנגוד את התוכנית הארצית כאשר זו תאושר.
העותרת גם טענה טענת הפליה לעומת בתי מלון אחרים, אך המשיבים הסבירו היטב שבמקרים אחרים מדובר בתוספת קומה כאשר בין כה וכה הבניה הקודמת כבר הסתירה את הכנרת. מדובר שם במקומות שהם יותר קרובים למרכז העיר טבריה ומותר לועדה המחוזית שלא לתת יד לתוספת בנין חדש במרחק יותר גדול מן העיר. כל השיקולים הנ"ל הם שיקולי תכנון שאין לבג"צ עילה להתערב בהם. הם סותרים את טענת ההפליה, כי אין הפליה אלא מקום שהנתונים הנוגעים לענין שווים.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, ח. כהן, בכור. עו"ד א. אלון לעותר. 10.9.79).
בג"צ 275/79 - סמירה קאסם חסין נגד נור אלדין חלבי, קאדי בביהמ"ש הדתי הדרוזי ואח'
*סמכות ביה"ד הדרוזי לבטל צו שנתן לעכוב בצוע פסק דין (התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי).
העותרת והמשיב השלישי (להלן: המשיב), בני העדה הדרוזית, היו נשואים והתגרשו בפני בית הדין הדתי. בערעור לביה"ד לערעורים אושרו הגירושין אך הותר למשיב לתבוע מהעותרת נזקיו והוצאותיו. לפי ההיתר הגיש המשיב לביה"ד הדתי הדרוזי תביעה לפיצויים והלה פסק תשלום של 35 אלף ל"י. העותרת הגישה ערעור לביה"ד לערעורים. לאחר שהמשיב הגיש את פסה"ד להוצאה לפועל בקשה העותרת מביה"ד הדתי לעכב את הביצוע וביה"ד הורה לעכב את הביצוע עד לסיום הערעור. בביה"ד לערעורים לא נשמע עדיין הערעור, באשר אחד מחברי ביה"ד יצא לגמלאות וטרם נתמנה אחר. כך שאין הרכב של שלושה קאדים מוסמכים כדי לקיים את הדיון בערעור. היה נסיון להושיב בהרכב אדם שאיננו מוסמך לשבת כקאדי, והעותרת השיגה צו בבג"צ שאסר צירופו של אותו אדם. כיוון שכך, פתח הקאדי המשיב, בתיווך בין הצדדים. משנכשלו שיחות הפשרה החליט הקאדי לבטל את צו העיכוב של ביצוע פסה"ד בהוצל"פ. העתירה נגד החלטה זו נתקבלה, ההחלטה של הקאדי המבטלת את צו העיכוב לא ניתנה על ידו במסגרת שבתו כבי"ד, אלא בשבתו כמפשר בין הצדדים. ואפילו ישב כבית דין לא היה מוסמך לתת את החלטתו. ההחלטה לעכב את ביצוע פסק הדין ניתנה ע"י ביה"ד במסגרת סמכותו ומלאכתו נסתיימה עם מתן פסק דינו וההחלטה בדבר עיכוב הביצוע. לאחר מכן אין ביה"ד יכל לשנות לא את תוכנו של פסק הדין ולא כל החלטה שניתנה בקשר עם פסה"ד וכולל ההחלטה בדבר עיכוב הביצוע. בשלב זה רק ביה"ד לערעורים יכול היה לדון בבקשה, אילו הוגשה בפניו, לבטל את החלטת ביה"ד בדבר עיכוב הביצוע. אין גם ממש בטענה כי העותרת הכשילה כביכול את הדיון בביה"ד לערעורים וכי על כן אינה יכולה לבקש סעד מבג"צ. דיון בפני ביה"ד לערעורים יכול היה להתנהל רק בפני הרכב מוסמך של שלושה קאדים ובאין הרכב מלא לא יכול היה ביה"ד לערעורים לשבת בדין, אין כל פסול בפעולת העותרת שבאה למנוע דיון בפני הרכב בלתי מוסמך.
(בפני השופטים: ויתקון, אשר, גב' בן פורת. החלטה - השופט אשר. עו"ד כ. קאסם לעותרת, עו"ד סירחאן למשיב. 16.9.79).
בג"צ 477/79 - יעקב רובין ואח' נגד הוועדה המחוזית לתכנון ובניה במחוז המרכז ואח'
*ביטול צו הפסקת בניה (העתירה נדחתה).
העותרים כרתו חוזים עם המשיבה השלישית (להלן: הקבלן) לרכישת דירות. לטענתם, נאמר להם במשרדי הוועדה המקומית שניתנו לקבלן כל היתרי
הבניה הדרושים כחוק. עתה מתברר שההיתרים הדרושים לא ניתנו לקבלן כחוק, הקבלן חרג סטיות ניכרות מתוכנית הבניה החלה על האיזור, הועמד לדין פלילי וניתן נגדו צו הפסקת הבניה. העותרים חוששים שלא יוכלו לקבל את דירותיהם ומבקשים סעד מבג"צ שיורה לוועדות המקומית והמחוזית שיאפשרו לקבלן להמשיך בבניה ולהשלימה ולקיים את חוזיו עם העותרים. העתירה נדחתה. לעותרים אין מקום עמידה בבג"צ. הקבלן שביקש את ההיתרים אין לו סיכוי להשגת סעד בבג"צ באשר כפיו אינן נקיות, ואין העותרים יכולים להיות במצב טוב יותר מאשר הקבלן שמזכויותיו ומעילותיו הם חיים. אם יש להם עילה לתביעת סעד הרי היא נגד הקבלן, אבל אין להם עילה כנגד רשויות התכנון והבניה שלא הן בעלי הדברים של העותרים.
(בפני השופטים: ח. כהן, גב' בן פורת, בייסקי. עו"ד רם כספי לעותרים. 12.9.79).
בג"צ 611/79 - יוסף גפור ואח' נגד וועדת השחרורים ואח'
*סירוב ועדת השחרורים להורות על שחרור מוקדם של אסירים בטחוניים (העתירה נדחתה).
העותרים נדונו לתקופת מאסר של שנתיים בגין מעשי חבלה חמורים, זריקת בקבוקי מולוטוב על ג'יפ צבאי ולתוך אוטובוס נוסעים, ולפני וועדת השחרורים התנגדה נציגת היועץ המשפטי לשחרורם המוקדם לאחר שאנשי שירות הביטחון חיוו דעתם שהעותרים מהווים סיכון ביטחוני. העתירה נדחתה. טענת העותרים היא שהוועדה שגתה כשהביאה בחשבון את דעתם של אנשי שירות הביטחון, שהם מטבע תפקידם חשדנים במיוחד, וכן כי ההחלטה מוטעית מסיבות חינוכיות באשר שחרורם המוקדם של העותרים שהם כיום בני 16, עשוי לחזק את מרות ההורים על העותרים. אולם כנגד גילם הצעיר של העותרים עומדת חומרת מעשיהם, ואין שום פסול בכך שבבואה להמליץ את המלצתה לפני הוועדה הביאה נציגת היועץ המשפטי את דעת אנשי שירות הבטחון, שהרי סיכון בטחוני נמשך הוא סיבה מספקת למיצוי תקופת המאסר כולה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, אלון, אשר. החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי, עו"ד מימון למבקשים, 25.9.79).
בג"צ 106/79 - נעים מח'ול נגד אנתסאר נעים מחול ואח'
*סמכות בי"ד העדה היוונית לדון במזונות אב לבתו (התנגדות לצו על תנאי - הצו הפר להחלטי).
המשיבה, שהיא בתו בת ה-21 של העותר, הגישה תביעת מזונות נגד העותר בבית הדין הכנסייתי של העדה היוונית קתולית בנצרת. העותר טען כי לביה"ד אין סמכות לדון בעניני מזונות ילדים אלא בהסכמת כל בעלי הדין, ואילו הוא לא מסכים לסמכות שיפוט ביה"ד. ביה"ד דחה את טענת העותר בקבעו כי סמכותו לדון בענין היא ייחודית ואין צורך בהסכמת העותר לדיון זה. עתירת העותר נתקבלה. בג"צ הבהיר את מהות הענינים שבסמכות ייחודית של ביה"ד של העדות הנוצריות ע"פ סעיף 54 לדבר המלך במועצה. בכל הקשור למזונות הרי בכל מה ששייך ל"אלימוני" יש סמכות ייחודית לביה"ד של העדות הנוצריות לפי סעיף (א), ואילו בעניני כלכלה שהם "מינטננס" יש לביה"ד סמכות מקבילה, כשכל הצדדים מסכימים לקבל, את השיפוט והוא לפי סעיף 54 (ב).
בית המשפט דחה את טענת המשיבה כי את המונח אלימוני המוזכר בסעיף 54 (א) יש לפרש כמשמעותו בחוק הדתי של העדה שבענינה מתקיים הדיון, ולפי הדין של העדה היוונית קתולית כלול במונח מזונות גם חיוב מזונות של האב כלפי ילדיו. בג"צ ציין כי מונחי המעמד האישי של דבר המלך במועצתו צריך ויתפרשו עפ"י משמעותם במשפט האנגלי, ובמערכת המשפט האנגלי מיוחדת תביעת מזונות מסוג אלימוני לתביעות מסוימות למזונות של אשה מבעלה, בעוד תביעת מזונות של ילדים נגד ההורים ממויינת כסוג תביעת מינטננס.
(בפני השופטים: י. כהן, אלון, בייסקי. החלטה - השופט אלון. עו"ד ח' מחול לעותר, עו"ד ש. שעשוע למשיבה. 27.9.79).
על"ע 4/79 - עו"ד פלוני נגד ביה"ד הארצי של לשכת עורכי הדין
*ביטול השעיית עורך דין עקב עינוי הדין (הערעור נתקבל).
המערער הורשע בביה"ד המשמעתי בשני תיקים, בכך שבדצמבר 1965 שיגר לשופטי בית משפט גלויות משמיצות ומעליבות, ובכך שבדצמבר שיגר מכתב לראש עירית באר שבע ובו השמיץ והעליב חבר למקצוע. פסק הדין ניתן רק ביוני 1978 ובו הושעה המשיב ל- 18 חודשים מהלשכה וכן חוייב בתשלום הוצאות והוחלט על פירסום פסה"ד. הערעור על חומרת העונש נתקבל ועונש ההשעיה בוטל. עינוי הדין הגיע במקרה זה לממדים כאלה שאין הדעת סובלת אותם. על מעשים שנעשו בדצמבר 1965 ובדצמבר 1969 הוגשה קובלנה לביה"ד בבאר שבע במרץ 1971, התיקים הועברו לחיפה ולאחר מכן הוחזרו לבאר שבע, ושוב הוחזר התיק לחיפה ב- 1974, ומאז נקבעה ישיבה ראשונה באפריל 1978. גם לנציג הלשכה אין כל הסבר לשיהוי מ- 1974 עד 1978. לנוכך שיהוי זה אין להורות עתה על השעיית העותר. בדרך כלל, הענשת אדם על עבירה זמן כה רב אחרי ביצועה הוא דבר אבסורדי. אפשר אמנם להעלות על הדעת מקרה של עבירה המעידה על מבצעה שהוא כה מושחת שאין הוא יכול לעסוק במקצוע עריכת דין ויש להוציאו מהלשכה, ובמקרה כזה יתכן שגם השיהוי הרב אינו עילה להמתקת הדין. ברם, במקרה דנן על אף החומרה הרבה של המעשה אין לומר כי העבירות שבוצעו לפני שנים כה רבות מן ההכרח שיפסלו את העותר מלהיות עורך דין. הוא היה בשעתו ראוי לענישה, ואין לומר שההשעיה ל- 18 חודשים היתה מוגזמת בחומרתה, אילו ניתן פסה"ד בזמנו, אך הזמן הרב שעבר הפך את הדיון המשמעתי לדיון כושל ובשלב זה אין טעם בהשעיה.
(בפני השופטים: ויתקון, אשר, גב' בן פורת. החלטה - השופט ויתקון. עו"ד ש. צנג למבקש, עו"ד פכטר למשיב. 20.9.79).
ע.א. 87/79 - דוד לוי מסעוד נגד סוזן לוי ואח'
*מזונות (הערעור נדחה).
המערער חוייב בתשלום מזונות חודשיים לאשתו בסכום של 2,500 ל"י ולבנו הקטין בסכום של 2,000 ל"י, כשדמי המזונות הוצמדו למדד יוקר המחיה של דצמבר 1978. הערעור על גובה המזונות נדחה. המערער היה עובד במשרד התקשורת, נטל חופשה ללא תשלום והחל לעסוק בעסקים. ביהמ"ש אסר על כניסתו לבית הזוג והוא מתגורר אצל ידיד. הוא סירב לשלם מזונות ובבית המשפט טען כי איננו עובד עתה, אך מסתבר שיש בידיו כספים, שכן הוא שכר מכונית לפי הסכם שכר מכר והוא משלם מדי חודש כ- 6,000 ל"י, מחוץ להוצאות אחזקה. המערער טען שהוא זקוק למכונית, כדי לנסות ולפתחעסקים חדשים ובית המשפט נתן דעתו גם לעובדה זו. מכל מקום, בינתיים לא מצא המערער כל עבודה אחרת בין כשכיר ובין במעמד אחר ומשפחתו נשארה ללא אמצעים. ביהמ"ש המחוזי נתן דעתו על צרכי המשפחה והעובדה שהבת הבכירה, שהיא חיילת ושאינה זכאית למזונות, מבקרת מדי פעם בבית בזמן החופשות ואוכלת את ארוחותיה בבית. על יסוד כל הנ"ל קבע את שיעור המזונות כאמור. המערער טוען כי די היה אילו קבעו תשלום של 3,000 ל"י לחודש, אך ביהמ"ש העליון החליט שלא להתערב בסכום שנפסק. הבת הבכירה המשרתת בצה"ל אמנם אינה זכאית למזונות לפי הדין האישי החל עליה, ועל כן לא צריך היה ביהמ"ש לכלול בשיקוליו את הארוחות שהיא אוכלת כשהיא מבקרת בבית. אולם אין להניח שלנתון זה היה משקל משמעותי שהיה בו כדי להשפיע על היקף החיוב החל על המערער, ועל כן אין בכך עילה לשינוי הסכום כפי שנפסק. המערער טען שאיננו משתכר, אך ענין המכונית שבידיו מפריך טענתו כי הוא נעדר אמצעים. לכאורה, יכול היה המערער למצוא עבודה המפרנסת אותו בכבוד, ולא הובא שמץ ראיה שמבחינה גופנית איננו מסוגל לכך. מובן שהמערער רשאי לחפש לעצמו עבודה לפי טעמו, אך אינו יכול לדבוק בחיפוש
פרנסה הכרוכה בהוצאה גדולה מראש מדי חודש כאשר הוצאה קבועה זו, עבור המכונית, היא על חשבון המזונות שאותם הוא חייב, לשלם לאשתו ולילדו.
(בפני השופטים: ויתקון, שמגר, אשר. החלטה - השופט שמגר. עו"ד ר. בסט למערער, עו"ד ע. רוזובסקי למשיבים. 31.7.79).
ע.א. 386/79 - משה רבני נגד תמר רבני ואח'
*מזונות לבת חורגת (ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו).
המערער והמשיבה נישאו בשנת 1972 ונולד להם בן. למערער שני ילדים מנישואין קודמים הנמצאים עמו, ולמשיבה בת קטינה מנישואין קודמים הנמצאת עמה והיתה עם המערער והמשיבה מאז נישואיהם. לטענת המשיבה הוסכם עם המערער בע"פ שיזון גם את בתה מנישואיה הקודמים, המערער הוא נכה ומשולמת לו תמיכת, הביטוח הלאומי עקב נכות של 60 אחוז, אך ביהמ"ש המחוזי קבע כי למערער הכנסה נוספת מנהיגה במונית וכן הוא בעל נכסים. על יסוד כל האמור חויב המערער בתשלום 1,500 ל"י לחודש למזונותיה של המשיבה והבן כשהסכום צמוד למדד של 1.5.78. ביהמ"ש התחשב בכך כי האשה והילד גרים בדירת המערער. התביעה למזונות הילדה של המשיבה מנישואיה הקודמים נדחתה ע"י ביהמ"ש המחוזי מאחר שלא שוכנע שאין המשיבה יכולה לזכות במזונות מידי בעלה הקודם שהוא אביה של הילדה, למרות שהמשיבה טענה כי ויתרה על קבלת מזונות מבעלה הקודם. ביהמ"ש ציין כי גם אם היה ויתור כאמור, אין בויתור זה כדי לפגוע בזכותה של הבת לתבוע מזונות מאביה. הצדדים ערערו על שיעור המזונות והמשיבים ערערו גם על הקביעה שאין המערער חייב במזונות בתה של המשיבה מנישואיה הקודמים. הערעורים נדחו. אבן הוברר שהמערער נכה, אך הוכח שהמערער נוהג במונית ומשתכר גם מכך וכן כי הוא בעל נכסים והפרנסה מצויה בידיו. לפיכך אין לפטור אותו מחובת המזונות, ומאידך אין גם להעלות את שיעור המזונות כדרישת המשיבים. יתכן שהסכום שנפסק מצומצם מדי בהתחשב באפשרויותיו הכספיות האמיתיות של המערער, אך מאחר שביהמ"ש המחוזי לא קבע ממצאים ברורים באשר לשיעור הכנסת המערער אין להתערב בקביעתו באשר לשיעור המזונות.
אשר לאי חיוב המערער בתשלום מזונות הבת של המשיבה - לפי סעיף 3 לחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות) חייב אדם במזונות הילדים הקטינים של בן זוגו, לפי הוראותיו של הדין האישי החל עליו, ואדם שאינו חייב לפי הוראות הדין האישי חייב במזונותיהם של קטינים אלה לפי הוראות החוק הנ"ל. לפי דיני ישראל אמנם אין אדם חייב, מן הדין, במזונות ילדו של בן הזוג אך מכח דיני צדקה חייב אדם לזון גם את קרובי אשתו ולענין תחולתו של סעיף 3 הנ"ל אין נפקא מינה אם החיוב הוא מן הדין או מכח דיני צדקה ומאחר שחל חיוב מזונות כאמור מן הדין האישי, אין לפנות להוראות חוק המזונות מתשי"ט.
משמתבקשת ערכאה שיפוטית לאכוף חיוב המעוגן בדיני צדקה, עליה לתת את הדעת גם לחובותיהם של יתר האישים שהם בני אותה קרבה, או אף בעלי קרבה יתירה, ולבחון אם אין לחלק את העומס ואם כן איך יעשה הדבר. כאשר אב חורג נדרש לזון את הילד החורג מדיני צדקה, רשאי בית המשפט לקבוע תחילה אם אין האב הטבעי בגדר מי שיש לפנות אליו תחילה ולחייבו במזונות. גם כאשר, נוכח גילו של הילד, מדובר לגבי שני ההורים על חיוב הנובע מדיני צדקה, יכול בית המשפט לדחות את חיובו של ההורה החורג עד שיתברר מה דין הדרישה המקבילה כלפי האב הטבעי.
(בפני השופטים: ויתקון, שמגר, אשר. החלטה - השופט שמגר. עו"ד י. חובב למערער, עו"ד שאול אהרון למשיבים. 31.7.79).
ע.א. 80/79 - שמואל אורבך נגד י.מ.ש אילין בע"מ
*אכיפת התחייבות סוכן מכירות שלא לפתוח עסק משלו תוך שנתיים מיום סיום עבודתו אצל מעבידתו (הערעור נדחה).
המערער עבד כסוכן מכירות אצל המשיבה בשיווק והרכבת מעליות. היה בין השניים הסכם ובו התחייב המערער, במקרה של הפסקת עבודתו אצל המשיבה, "לא לעסוק בכל אופן שהוא במכירות של מעליות בישראל במשך תקופה של שנתיים החל מיום סיום עבודתו". המערער הפסיק את עבודתו אצל המשיבה בספטמבר 1978 וכעבור זמן קצר הקים חברת מניות והחל לעסוק בשיווק מעליות. המשיבה הגישה נגדו תביעה לצו מניעה וביהמ"ש נתן ביום 5.12.78, צו זמני האוסר על המערער לעסוק בשיווק מעליות, וזאת עד לבירור התובענה למתן צו מניעה סופי. הערעור נדחה. כלל גדול הוא שבעל חוזה זכאי לאכיפת חוזהו וחוזה האוסר עיסוק מתחרה בכלל זה. יוצאת מן הכלל אכיפת חוזה שהיא בלתי צודקת בנסיבות הענין, ולענין חוזים המגבילים את חופש העיסוק, נקבעו בביהמ"ש העליון מבחנים המשמשים קני-מידה לצדקתה או לאי צדקתה של אכיפתם. המבחנים הם - חשש לגילוי סודות מסחריים, חשש לניצול בלתי הוגן של קשרים מסחריים שנקשרו עבור המעביד וכדומה. מאידך, אפילו קיים חשש זה או אחר, לא יהיה זה צודק להגביל עיסוקו של הנתבע לתקופה ממושכת יתר על המידה, או לשטח גיאוגרפי נרחב יתר על המידה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי מבחינת תקופתה של ההתחייבות ושטח תחולתה הרי היא סבירה, וקיים חשש סביר שהמערער עשוי לנצל לטובתו את קשרי המסחר שקשר תוך כדי עבודתו אצל המשיבה ועבורה. אין בכל הטענות שהעלה המערער כדי להראות שבאכיפת ההתחייבות שקיבל על עצמו מרצונו יגרם לו עוול או אי צדק. בפרט אין כל מאומה בטענת המערער שקיבל את ההתחייבות על עצמו בעל כרחו וללא תמורה שכן לא שולם לו דבר עבור התחייבותו, חוץ משכר עבודתו. ברור שלא היה כל צורך בתמורה שכזו ואין בטענה של כפיה כל מאומה. אין לקבל את הטענה כי במתן צו מניעה זמני ניתן למבקש מלוא הסעד שהוא ביקש ושעל כן שלא בדין ניתן צו המניעה הזמני, להיפך, אילו נמנע בית המשפט מלתת צו מניעה זמני, לא היה עוד בצע בסעד הסופי, שהרי בינתיים היה המערער מבסס את עסקו המתחרה ומפיק כל טובת הנאה אפשרית מהפרת התחייבותו.
(בפני השופטים: ח. כהן, י. כהן, שמגר. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד ר. כספי למערער, עו"ד ג. עמיר למשיבה. 10.9.79).
ע.א. 48/79 - ארנון יונס נגד דפי זהב בע"מ
*מחיקת תביעה על הסף (הערעור נתקבל).
למערער חברת פרסום ויש לו שלושה מספרי טלפון. הוא הסדיר עם משרד התקשורת כי אחד המספרים הקשור לדירתו הפרטית יהיה חסוי כדי שלא יהיה מוטרד בדירתו הפרטית. הוא ביקש במכתב למשיבה שמספר זה לא יפורסם בדפי זהב וזו השיבה כי אם משרד התקשורת יוציא את המספר מספר הטלפונים, היא לא תפרסם את המספר בדפי זהב. למרות שהמספר הוצא מספר הטלפונים הוא פורסם בדפי זהב והמערער ביקש צו מניעה שיאסור הפצת דפי הזהב. המשיבה התנגדה באשר למעשה כבר הופץ הספר. בין הצדדים הושגה פשרה מסויימת שלפיה הופקד על ידי המשיבה סכום של 100 אלף ל"י בידי המערער, והתעוררה שאלה של פירוש הפשרה ואם המערער צריך להחזיר את הכספים למשיבה. על פי הפשרה יוחזר הסכום אם צו המניעה הזמני יבוטל והמשיבה פנתה לרשם ביהמ"ש ובקשה למחוק את התביעה מחמת חוסר עילה. מבוקשה ניתן לה ובעקבות זאת הורה בית המשפט המחוזי למערער להחזיר את הסכום של 100 אלף ל"י למשיבה. הערעור נתקבל. מבלי להכנס לשאלת מהותה של הפשרה ונוסחה הרי שלא כדין החליט הרשם למחוק את פרשת התביעה של המערער. על ביהמ"ש לנהוג זהירות בענין מחיקת תביעות על הסף. מפרשת התביעה ומחילופי המכתבים בין המערער למשיבה עולות עובדות
המגלות, לכאורה, עילה של רשלנות. כל השאלות הנוגעות לחיובה של המשיבה בגין הרשלנות וכד' מקומן בבירור התביעה לגופה ולא היה מקום למחקה על הסף.
(בפני השופטים: ויתקון, י. כהן, בכור. החלטה - השופט ויתקון. עו"ד איזמן למערער, עו"ד צ. קליר למשיבה, 4.9.79).
ע.א. 568/78 - פקיר השומה נגד יצחק ביר בע"מ
*פירוש המלים "לשום אותו בהתאם לכך" בפקודת מס הכנסה (הערעור נתקבל ברוב דעות השופטים י. כהן ובייסקי נגד דעתו החולקת של השופט בכור).
סעיף 145 (א) לפקודת מס הכנסה קובע כי משמסר אדם דו"ח רשאי פקיד השומה, תוך 5 שנים מתום שנת המס שבה נמסר הדו"ח, לעשות אחת מאלו: לאשר את הדו"ח או "לקבוע לפי מיטב שפיטתו את סכום הכנסתו החייבת של אותו אדם ולשום אותו בהתאם לכך". די בכך שפקיד השומה מבצע את המוטל עליו בתוך 5 שנים כאמור, אך אין הוא חייב להודיע על כך לנישום בתוך אותן 5 שנים. בעניננו עמדו 5 השנים להגשת הדו"ח ע"י המשיבה להסתיים ביום 31.3.77, ביום 24.2.77 ערך פקיד השומה טופס "תקציר שומה" שבו פורטו הכנסות הנישום לסוגיהן, כל הכנסה ומידת חבותה, פירוט הכנסה החייבת במס רגיל אאל והכנסה החייבת במס מוגבל, וכן הכנסות הפטורות ממס. בטופס עצמו לא רשום מהו סכום המס שיש לשלם, אלא הטפסים נערכים לשם הזנתם למחשב, ואילו המחשב הוא אשר מחשב את סכום המס ומוציא את הודעת השומה. תקציר השומה נשלח למחשב ביום 24.2.77 אך לא טופל ע"י המחשב בשל תקלה מסויימת והוחזר לפקיד השומה רק במאי 1977 ואז נערך חשבון ידני ונערכה הודעת שומה שבה צויין גם סכום המס. עפ"י הנתונים שבתקציר השומה, חישוב סכום המס המגיע הינו לא יותר מאשר פעולה חשבונית. השאלה שהתעוררה היא אם האמור בסעיף 145 הנ"ל "ולשום אותו בהתאם לכך" צריך כבר לכלול גם את סכום המס, או די בכך שנעשו כל הפעולות ואילו קביעת סכום המס עצמו שהינה פעולה חשבונית גרידא, אינה כלולה בדרישות שעל פקיד השומה למלא בתוך 5 השנים. ביהמ"ש המחוזי סבר כי על פקיד השומה הן לערוך את שומת ההכנסה וחלוקתה לסוגיה השונים והן לקבוע את הסכום שעל הנשום לשלם, ומכיוון שכאן נקבע סכום התשלום לאחר שעברו 5 שנים אין עוד לשנות מן הדו"ח שנשלח ע"י המשיבה. ביהמ"ש העליון קיבל ברוב דעות השופטים י. כהן ובייסקי את ערעורו של פקיד השומה וקבע כי המילים "ולשום אותו בהתאם לכך" אינן מחייבות עריכת החשבון הסופי. מה שעל פקיד השומה לעשות הוא לקבוע את סכום ההכנסה החייבת במס וכן לקבוע את הסעיפים השונים של ההכנסה לפי סוגיה באשר לגובה המס, וכן להחליט בכל אותן פעולות הנתונות לשיקול דעתו של פקיד השומה. החשבון הסופי אינו נכנס לגדר השומה שעל פקיד השומה לעשות.
השופט בכור מאידך קיבל את עמדת ביהמ"ש המחוזי כי השומה צריכה לכלול גם את החשבון של סכום המס.
(בפני השופטים: י. כהן, בכור, בייסקי. עו"ד ד. שפי למערער, עו"ד י. נחשון למשיבה. 26.7.79) .
ע.א. 646/78 - חברת מ. בורוכוביץ בע"מ נגד עירית רמת גן
*בוררות (הערעור נדחה).
בין הצדדים נערך הסכם בוררות בדבר תשלומים שונים שתבעה המערערת מן המשיבה ונתמנו שני בוררים מטעם המערערת ומטעם המשיבה. השניים לא הגיעו לידי אחידות דעים והחליטו למנות בורר שלישי. הלה דרש כי ימונה כבורר מכריע, בניגוד למעמד של בורר שלישי, ולאחר זמן השיבו שני הבוררים בחיוב לדרישה זו. הבורר המכריע פסק נגד המערערת וזו ביקשה ממנו לשמוע ראיות חדשות כדי שישבה את מסקנתו, הוא סירב ואז ביקשה המערערת לבטל את פסק הבוררות בטענה שהבוררים לא היו מוסמכים למנות את הבורר השלישי כבורר מכריע. ביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה
בקובעו כי שטר הבוררים אינו ברור וניתן לפירושים שונים בדבר סמכות הבוררים למנות בורר מכריע ועל המערערת להוכיח כי הבוררים לא היו מוסמכים למנות בורר מכריע. בשאלה אם המערערת הביעה הסכמתה למנות בורר מכריע כאשר השניים לא הגיעו לאחידות דעים, סבר ביהמ"ש המחוזי כי למעשה הביעה הסכמתה, אולם מנהל המערערת נתן תצהיר שהמערערת לא הסכימה למינוי בורר מכריע ומכיוון שלא נחקר על תצהירו, הרי ביהמ"ש צריך לצאת מתוך הנחה כאילו המערערת לא הביעה הסכמתה. עם זאת, לדעת ביהמ"ש אין צורך בהסכמה זו. כמו כן קבע ביהמ"ש המחוזי כי אפילו פעל הבורר המכריע ללא סמכות הרי לא נגרם עיוות דין, וביהמ"ש יכול להשתמש בסמכות ולאשר את הפסק גם אם הבורר פעל ללא סמכות. הערעור נדחה אם כי תוך הסתייגויות שונות מהחלטת ביהמ"ש המחוזי.
השופט אשר סבר כי לפי שטר הבוררות רשאים הבוררים להשתמש בשתי האפשרויות לחילופין, או למנות בורר שלישי או למנות בורר מכריע. השופט אשר סבר כי בין גירסאות שני הצדדים אין להכריע עפ"י נטל הראיה המוטל על צד זה או אחר, כי אם עפ"י משקל הראיות. הוא סבר כאמור שמינוי הבורר השלישי כבורר מכריע נעשה כדין, ברם גם אילו המסקנה היתה שונה דין הערעור להידחות, שכן ביהמ"ש המחוזי קבע שאין לבטל את פסקו של הבורר המכריע גם אם היה פגם במנויו, מאחר ולא נמצא עיוות דין בפסיקתו, ובשאלה זו לא ניתנה רשות ערעור לביהמ"ש העליון.
השופט ח. כהן העיר כי העובדה שהמצהיר מטעם המערערת לא נחקר על תצהירו אינו מחייב את ביהמ"ש לקבל את העובדות המצויינות בתצהירו כעובדות מוחלטות. גם ראיה שלא נסתרה, גם הצהרה שמצהירה לא נחקר עליה, אין בה כדי הוכחת דבר כל עוד אינה מהימנה על השופט. כאן הצהרת מנהל המערערת לא היתה מהימנה על השופט, וגם גירסת המערערת לא זכתה לאימונו של השופט, ויכול היה ביהמ"ש לקבוע כי המערערת למעשה נתנה הסכמתה למינוי הבורר המכריע כאשר הלה דרש לקבל סמכויות של בורר מכריע.
השופט שמגר סבר כי מכתב הבוררות עולה כי אכן הבוררים לא היו מוסמכים למנות בורר מכריע אלא בורר שלישי, ואולם התנהגותה של המערערת לאחר מינויו של הבורר המכריע מהווה ויתור המונע ממנה להעלות כל טענה נגד סמכותו של בורר זה. כמו כן לא נגרם במקרה דנן כל עיוות דין והכרעת ביהמ"ש המחוזי להשתמש בסמכותו ולאשר גם משום כך את פסק הבוררות בדין יסודה.
(בפני השופטים: מ. כהן, שמגר, אשר. עו"ד י. שגב למערערת, עו"ד ז. בוסתן למשיבה. 31.7.79).
ע.א. 290/78 - עוזיאל וינשקר ואח' נגד אליאס אדלמן
*פסילת הוראה בצוואה וקיום יתר ההוראות בצוואה (הערעור נדחה).
המנוחה ריבה אדלמן, עשתה צוואה שבה הנחילה את כל נכסיה לבעלה המשיב. הצוואה היתה משותפת לה ולבעלה וכשם שהיא הנחילה לו את שלה כן הנחיל הוא לה את שלו. בצוואה התחייבו זה כלפי זה שצוואתם תעמוד לתקפה "כל זמן ששנינו ביחד לא נבטל או נשנה אותה". זאת היא התחייבות הנוגדת את הוראות סעיף 27 לחוק הירושה, ועל כן התחייבות זו בטלה, לפי סעיף 38 לחוק הירושה אין בבטלות הוראה בצוואה כדי לבטל את שאר הוראות הצוואה "אלא במידה שנראה לבית המשפט שהם קשורים קשר בל ינתק במה שבטל או שהמצווה לא היה רוצה בהם בלעדיו". המערערים טענו שיש בין ההוראה הבטלה לבין יתר חלקי הצוואה קשר בל ינותק, אך בית המשפט המחוזי דחה טענה זו וקבע שבטלות אותה הוראה אינה מבטלת את הצוואה כולה והערעור נדחה. הצוואה והוראתה העיקרית, המנחילה למשיב את רכוש המצווה, יכולה לעמוד ללא כל קושי הגיוני או עניני אף אם נופלת ההגבלה על חופש ביטול הצוואה. לא הובאה שום ראיה שממנה ניתן להסיק את רצונה של המצווה שהלוואה לא תעמוד בלעדי ההגבלה ההיא. גם סעיף אחר של הצוואה הקובע שאחרי פטירת בעלה תהיה המנוחה חופשיה לצוות על רכושה
כטוב בעיניה, אין בו כדי לפסול את הצוואה ולמעשה סעיף זה עצמו אינו פסול. אין הוראה זו באה אלא להסיר כל הגבלה בדרך המצווה, לאחר פטירת בעלה, לעשות בנכסים שירשה כטוב בעיניה. אין גם לקבל את טענת המערערים שהיתה מצד המשיב השפעה פסולה ובלתי הוגנת על המנוחה שאלמלא כן לא היתה עושה את הצוואה. לא בא שמץ ראיה שהבעל ניסה להשפיע על המנוחה השפעה פסולה ובלתי הוגנת. היתה זו צוואה משותפת לשניהם אשר לכאורה מעידה על עצמה שכל אחד מהם מעניק לבן זוגו אותה טובת הנאה גופה.
(בפני השופטים: ח. כהן, י. כהן, אשר. עו"ד גב' אזולאי למערערים, עוה"ד קוסובסקי - שחור וא. כהן למשיב. 3.9.79).
ע.א. 195/79 - בנימין מוסיקי נגד יורם ורות לויט
*תביעה לאכוף זכרון דברים למכירת דירה (הערעור נדחה).
המשיבים, בעלי דירה, פנו למתווך בדבר השכרת הדירה או מכירתה, שעתיים לאחר מכן הופיע אצלם המערער לקנות את הדירה. הוא הציע תשלום של 350 אלף ל"י, אך לאחר התמקחות הסכים לשלם 360 אלף ל"י, ובתום חילופי הדברים רשם פתק בו כתב "עבור הדירה ... אני בנימין מוסיקי מתחייב לשלם 360 אלף ל"י עבור "שי הדירה ... במקרה שאחד הצדדים מתחרט ישלם 10 אלפים ל"י לצד השני". שני הצדדים חתמו על הפתק והמערער פנה לעו"ד להכין טיוטת חוזה. בינתיים ביררה המשיבה את מצב השוק ואז הודיעה למערער כי המחיר צריך להיות 450 אלף ל"י. המערער לא הסכים להעלות את המחיר ואז התחרטו המשיבים. המערער פנה לבית המשפט בתביעה לאכוף את הסכם המכירה ולחייב את המשיבים לשלם לו 10 אלפים ל"י כפיצוי מוסכם בגין הפרת ההסכם. תביעת האכיפה נדחתה, אך נתקבלה התביעה לתשלום 10 אלפים ל"י בצירוף הצמדה. הערעור נדחה. בית המשפט המחוזי העמיד לדיון את השאלה אם הפתק שנחתם מהווה התקשרות מחייבת שנעשתה מתוך גמירות הדעת, הוא פקפק בגמירות דעתה של המשיבה ביחס למחיר של 360 אלף ל"י, אך בסופו של דבר לא השתית את הכרעתו על הקביעה שההתקשרות לא היתה מחייבת, כי אם הסיק שהצדדים לא התכוונו למכירה "מוחלטת" וזאת מפני שלכל צד ניתנה באותו הסכם האפשרות להתחרט כנגד תשלום של פיצוי בסך עשרת אלפים ל"י. משבחרו המשיבים להתחרט, תוך זמן סביר, לא היה מקום למנוע את הדבר בעדם. אין לפרש את הקטע הדן בזכות הצדדים להתחרט כסעיף פיצויים רגיל הבא בנוסף לזכות האכיפה. האמור בפתק בדבר הזכות של כל אחד מהצדדים להתחרט הוא ברור וחד משמעי ואין לפרש אותו אחרת ממה שקבע ביהמ"ש המחוזי. המערער לא טען שההודעה על התחרטותם של המשיבים הגיעה אליו מאוחר מדי, וגם אילו טען זאת לא יכול היה להצליח, שהרי כבר למחרת עריכת ההסכם הועמדה המכירה בסימן שאלה כשהמשיבים התחרטו במפורש באשר למחיר, המו"מ שהתנהל לאחר מכן אין בו כדי לשמש בסיס לטענה בדבר איחור כלשהו מצד המשיבים.
(בפני השופטים: י. כהן, אשר, בכור. החלטה - השופט אשר. עו"ד סלמון למערער, עו"ד צ. רקהם למשיבים. 24.9.79).
ע.פ. 154/79 - לריסה אורן נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (גניבה ע"י עובדת בנק) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערערת עבדה במשך תקופה של שנתיים וחצי בבנק, ובמשך כשנה משכה בצורה מתוחכמת מחשבונות רדומים סכום של למעלה ממאה אלף ל"י. המערערת נדונה ל-18 חודשי מאסר בפועל ו- 30 חודשים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה. גניבת כספים ממעביד שהוא בנק הינה עבירה חמורה, לקוחות נותנים אמונם בבנק שבו הם מפקידים את כספם ומעילה באמון על ידי עובד בנק עלולה לערער את אמון הציבור ולפגוע בשיטת הבנקאות הנוהגת בארץ. בית המשפט המחוזי כבר הביא בחשבון את העובדה שהמערערת החזירה את כל סכום הגניבה,
וכן הודתה מיד באשמה, ואף זאת לקח בחשבון שהמערערת מטופלת בילדה בת 3 שנים ושיחסיה עם בעלה הסתבכו. אין לשכוח שלא היה זה מעשה חד פעמי של זיוף וגניבה. המערערת עשתה במשך שנה תמימה כ-200 פעולות של גניבה. אם בית המשפט לא יטיל עונש מאסר במקרים אלה, יוכל הדבר לגרום שאחרים ילכו בקלות בדרכה של המערערת. הפיתוי של עובד בנק שבו נמצאים כספים רבים, לשלוח יד ברכוש הזולת, הוא גדול ועל בתי המשפט להגן על הציבור בהטלת עונשים שתהיה בהם משום הרתעה של ממש.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, י. כהן, ברק. עו"ד סימיס למערערת, עו"ד גב' רבין למשיבה. 8.7.79) .
ע.פ. 111/79 - פנינה בת שלום עובדיה נגד מדינת ישראל
*הרשעה בהתפרצות וגניבה (הערעור נתקבל בחלקו).
המערערת הורשעה בהתפרצות למקום מגורים בכוונה לגנוב וכן בגניבה, ונדונה ל- 18 חודשים מאסר בפועל ו- 18 חודשים מאסר על תנאי. הערעור נתקבל בחלקו והמערערת זוכתה מאשמת ההתפרצות בעוד שההרשעה בעבירת הגניבה נשארה על כנה. העונש הופחת לשנה אחת מאסר בפועל וששה חודשים מאסר על תנאי. המערערת מכורה לסמים ובליל המעשה היתה מטושטשת מעישון סמים. היא באה לבית המתלוננת, פסיכולוגית שטיפלה בה לפני כן, נכנסה לדירה מבעד לדלת שלא היתה נעולה, ובדירה לא היו בעלי הבית אלא בנם הצעיר של המתלוננים שישב בחדרו במקום מרוחק מהמקומות שאליהם הגיעה המערערת. היא נראתה ע"י שכן דרך החלון, והוכח כי שעון שהיה מונח בתוך קופסת התכשיטים נעלם ולא נמצא עוד במקומו אחרי אותו לילה. ע"כ בדין הורשעה בגניבה. מאידך, יש לקבל את טענת הסניגורית כי לא הוכח שבעת כניסת המערערת לדירה כבר גמלה בלבה הכוונה לגנוב דבר מן הבית. בית המשפט המחוזי היה מוכן להניח שהנאשמת לא באה לשם גניבה אלא מחמת מצבה הנפשי, ומכיון שקיים ספק בדבר, חייבת המערערת להנות מן הגירסה הנוחה לה יותר, כי הכוונה לגנוב נוצרה רק בעת היותה בתוך הדירה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, ח. כהן, ברק. החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי. עו"ד גב' מור למערערת, עו"ד שפי למשיבה. 1.8.79).
ע.פ. 250/79 - אלברט בלאו נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סמים)
(ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה). המערער הורשע בשתי עבירות של סחר בסמים כאשר מכר לאדם אחד 4 גרם חשיש ולאדם אחר 6 גרם חשיש. הוא נדון ל- 18 חודשים מאסר בפועל ו- 18 חודשים מאסר על תנאי, וכן הופעל במצטבר מאסר על תנאי של 6 חודשים. הערעור על חומרת העונש נדחה. הסניגור טען כי העבירות נעברו באקראי, כאשר אדם אחר, מלול שמו, שאצלו ביקר המערער בהיות מלול מרותק למטתו, ביקש מן המערער טובה שימכור את הסם עבורו. ברם, אפילו כך הדבר אין בכך כדי להקל על הערכת חומרתן של העבירות שעבר המערער כשהוא יודע שהוא עוסק בסם. טענת המערער הינה שנוצר פער גדול בין העונש שהוטל עליו ובין עונשו של מלול שנדון ע"י שופט אחר, גם עבור עבירה, בתיק אחר, ובגין שני התיקים נדון ל- 6 חודשים מאסר בפועל בלבד ולשנתיים וחצי מאסר על תנאי. זאת למרות שמלול היה בעל הסם ואילו המערער היה רק שליחו. אין ספק שהעונש שנגזר על מלול היה קל מאוד, והמדינה אף ערערה על קולת העונש, אך חזרה בה מערעורה באשר מלול כבר יצא מבית הסוהר אחרי ריצוי עונש המאסר שהוטל עליו. עם זאת, השיקול העיקרי שלא להתערב במידת העונש בערעור זה למרות הפער האמור, הוא שלמלול לא היו הרשעות קודמות בעבירות סמים, ואילו למערער עבר של הרשעות בעבירות שונות, ביניהן עבירות אלימות וגם הרשעות בעבירות סמים. (בפני השופטים מ"מ הנשיא לנדוי, ח. כהן, ברק. החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי. עו"ד י. מלצר למערער, עו"ד שפי למשיבה. 1.8.79).