ע.פ. 287/78 - ארנסט רובין נגד מדינת ישראל
*מרמה וזיוף מסמך.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בת.פ. 840/77 - הערעור נתקבל בחלקו).
המערער עבד במשרד הקליטה בטיפול בעולים באזור תל אביב. המתלוננת הגיעה ארצה בספטמבר 1974 מטוניס, שהיא גם ארץ המוצא של המערער, בהיותה בת 18. איתה הגיעו שתי אחיות תאומות בנות 12. הקטינות סודרו במוסד של עליית הנוער בבני ברק והמתלוננת גרה בבית קרובים באשקלון. היא השיגה עבודה בתל אביב ובאה בדצמבר 1974 לראשונה למשרדו של המערער והוא הזמין בו ביום את התיק שלה מאזור מגוריה. בביקור הבא לאחר כשבוע, הגיש המערער עבור המתלוננת בקשה להשתתפות משרד הקליטה בהוצאות שכר דירה לפי 250 ל"י לחודש עבור 6 חודשים, מספטמבר 1974 ואילך, היינו עבור שלושה חודשים למפרע. לבקשה צירף המערער קבלה ערוכה על טופס של משרדו ובעוד הוא טען כי נתן את הטופס למתלוננת וזו מילאה אותו, קיבל ביהמ"ש גירסת המתלוננת שהמערער מילא את הטופס וכך נתקבל הכסף ע"י המתלוננת. המערער ובני ביתו קרבו את המתלוננת והיא הוזמנה אצלם ללינת לילה וכדו'. לאחר כחודש נרשמו לנשואין הבןשל המערער והמתלוננת. בתקופת הביניים הגיש המערער שתי בקשות להלוואה עבור המתלוננת מבנק, עבור ביגוד וקיום ועובד הבנק מסר את הכסף למתלוננת וזו אישרה בכתב את קבלתו, אך ביהמ"ש המחוזי קבע על יסוד גירסת המתלוננת כי את הכסף מסרה למערער. לפי בקשת המערער הביאה לו המתלוננת את הדרכונים של אחיותיה והמערער פנה לפקיד במשרדו וסיפר לו כי אחיותיה של המתלוננת גרות בבית הקרובים באשקלון מבלי לגלות שהן שוהות במוסד. על יסוד טענת שוא זו הסכים הפקיד לרשום את האחיות בתעודת העולה של המתלוננת ובכך אופשר לה לקבל זכות לדיור, דבר שלא היתה זכאית לו אילו היתה לבד. הנישואין לא עלו יפה והאשה התלוננה נגד המערער והוא הורשע בזיוף מסמך, בקבלת דבר במרמה לגבי ההלוואות שנתקבלו ובמעילה באמון. הוא נדון ל- 3 חודשים מאסר בפועל, שנה מאסר על תנאי וקנס של 10 אלפים ל"י. על כך הערעור.
א. לענין זיוף הקבלה על טופס משרד הקליטה טוען הסניגור כי לא הוכח מעל לכל ספק סביר שכתב היד במסמך הוא של המערער, שכן המומחית לגרפולוגיה השוותה את הכתוב במסמך זה עם מסמכים אחרים שעשה המערער והגיעה למסקנה שההסתברות שזה כתב ידו מגיעה רק כדי 99 אחוז, ולפיכך יש להנות את המערער מן הספק שנותר. טענה זו אין לקבל. הגרפולוגית הבהירה שלדעתה המסמך כתוב ע"י המערער, אלא שמבחינה מקצועית פורמלית אין לקבוע זאת בוודאות מוחלטת, הואיל וההשוואה לא נערכה עם דוגמאות של כתב יד החשוד, שיש בהן צירופי המילים בדומה לאלה המצויים במסמך, באשר המערער סירב לתת דוגמא של כתב יד, אלא נערכה עם מסמכים שהיו במשרד מלפני כן. לא זו בלבד שההסתברות של 99 אחוז גובלת בוודאות ועשוייה לשמש יסוד מספיק למסקנה מרשיעה, אלא שמשקלה אף מתחזק לנוכח סירובו של המערער לתת את הדוגמאות. אמנם אין הוא חייב לתת את הדוגמאות, אבל אם חומר הראיות שהקטגוריה מביאה יש בו לכאורה כדי להוכיח את האשמה וביהמ"ש שוקל את הראיות אם הן מהימנות, רשאי הוא גם להביא בחשבון שראיה פלונית שהיתה בידי ההגנה לא הובאה, ומשלא הובאה ניתן להסיק, כי לא הובאה כיון שהיתה פועלת לטובת גירסת התביעה.
ב. אשר לקבלת ההלוואות במרמה - עדותה של המתלוננת לא היתה עקבית בענין זה ולא ניתן לקבוע על יסוד עדות זו שהמערער הוא שקיבל את הכספים. לפיכך יש לזכותו מאישום זה.
ג. אשר להשגת הדיור במרמה תוך ניצול זכויות האחיות - ביהמ"ש המחוזי נתן אמון בעדותו של הפקיד השני שאילו ידע כי הקטינות הן במוסד לא היה מצרפן לתעודת העולה של המתלוננת ומכאן כי הרישום הושג במרמה. משהושג צירוף הקטינות לתעודת המתלוננת
בדרכי מרמה, אין מנוס מן המסקנה הנוספת שגם הדיור הושג במרמה שכן צירוף הקטינות היווה תנאי מוקדם להשגתו של הדיור.
ד. אשר לעונש - אין ספק שמעשי המערער הם חמורים, זיוף מסמך, מעילה באמון ותביעות כוזבות הם מעשים המחייבים עונש ממשי. אולם חלק מן העונש ניחת על ראש המערער ע"י עצם ההרשעה, מבחינת עבודתו ומעמדו החברתי, ויש לשקול גם את עברו הנקי ואת גילו. לפיכך ניתן להקל עמו ע"י ביטול המאסר בפועל.
(בפני השופטים: ויתקון, גב' בן פורת, אלון. החלטה - השופטת בן פורת. עו"ד א. בן שחר למערער, עו"ד ברנזון למשיבה. 28.8.79).
ע.פ. 507/79 - מדינת ישראל נגד אליהו אסרף
*הרשעה כמסייע של מי שמסר אינפורמציה לפורצים.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בת.פ. 6/79 - הערעור נתקבל).
באחד הימים בוצעה התפרצות נועזת לדירתו של אחד יוסף בוגנים שהיה חברו של המשיב. הפריצה בוצעה ע"י אחד מלנסקי, לפי כתב האישום היו לפורץ שלושה שותפים והם אחד מאיר בן לולו, המשיב ועוד אחד שזוכה. מעשה הפריצה נתגלה ע"י שכן שהזעיק את המשטרה. בן לולו עמד על הגג כדי לשמור על הפורץ והצליח להתחמק ונעצר אח"כ, מלנסקי תפס בן ערובה אך נורה ונהרג ע"י השוטרים, בן לולו הואשם בהשתתפות בפריצה, הורשע ונדון בגין עבירה זו, והמדינה הבטיחה לו חסינות מן האישום בעבירות החמורות של הפרשה, החזקת אקדח והשתתפות בפציעת שוטר. בן לולו העיד נגד המשיב ובהכרעת הדין קבע ביהמ"ש המחוזי כי המשיב סיפק לבן לולו את המידע המפורט על הדירה והרכוש שנמצא בה ובליל הפריצה, סמוך לשעת הפריצה, השלים את המידע לפורצים כאשר מסר להם שבעל הדירה נעדר ממנה. למחרת הפריצה נפגש המשיב פעמיים עם בן לולו ושוחח עמו על החשש שיתגלה חלקם בפרשה. המשיב הואשם בביהמ"ש המחוזי באישומים של קשר לבצע פשע, התפרצות למקום מגורים, החזקת נשק שלא כדין וגרימת חבלה חמורה, ביהמ"ש זיכה אותו מן האישומים הנ"ל והרשיעו בעבירה על סעיף 498 של חוק העונשין, מסירת מידע ע"י אדם ביודעו שהמידע עלול לשמש במישרין לביצוע עבירה של התפרצות. טוענת התביעה כי די בממצאים הנ"ל כדי להרשיע את המשיב כקושר קשר לביצוע ההתפרצות וכמסייע לביצועה. טענה זו נתקבלה ע"י ביהמ"ש העליון שהרשיע את המשיב כמסייע לביצוע הפשע ומכיון שכבר הורשע בסיוע לא הורשע בקשירת קשר שזו עבירה הנבלעת בעבירת הסיוע.
א. במוסרו לבן לולו את המידע על הדירה ומה שיש בה ובהשלימו את מסירת המידע בעצם ליל הפריצה עשה המשיב מעשה מובהק של מתן סיוע שאיפשר את הפריצה ובעשותו כן היתה לו הכוונה הפלילית שתבוצע אותה עבירת פריצה אשר בוצעה בפועל. די בכך כדי להרשיעו כמסייע למעשה הביצוע.
ב. אין לקבל את הטענה שביהמ"ש המחוזי קבע את הממצאים רק לצורך הרשעה בעבירה הקלה, ואילו עמדה בפני השופט השאלה אם יש להרשיע בסיוע להתפרצות היה נוקט קנה מידה מחמיר יותר בהערכת הראיות. אין יסוד להנחה שהשופט ביקש להתאים את הממצאים העובדתיים לתוצאה העונשית, ולא את התוצאה העונשית לממצאים העובדתיים.
ג. טוען המערער כי יש לדחות את עדותו של בן לולו מן הטעם שאם כי הובטחה לו חסינות, עדיין ריחפה עליו סכנה שיועמד לדין בעבירות החמורות יותר מפני שהחסינות הובטחה לו רק אם יעיד עדות אמת, ויוצא מזה שעדותו ניתנה תחת לחץ שמא עלולים להעמידו שנית לדין. טענה זו יש לדחות. ראשית, ספק אם עוד אפשר היה להעמיד את בן
לולו לדין על עבירות אחרות הקשורות באותה פרשה, אחרי שכבר נדון ונגזר דינו על השתתפות בפריצה. שנית, הסיכוי שהתביעה תעמיד אותו לדין מחדש, למרות החסינות שהובטחה לו, אינו גדול מן הסיכוי שהיועץ המשפטי יחזור בו מצו לעיכוב הפעולות שנתן לעד מדינה ויורה על חידוש המשפט נגדו. ולכל הדעות סיכוי כזה אין בו כדי לפסול עדותו של עד מדינה. נכון שקיימת מידה של לחץ פנימי על עד מדינה הנותן עדות ודבר זה מחייב זהירות רבה בהערכת עדותו אך אין הדבר מביא לפסילת עדותו מעיקרא.
ד. אשר לעונש - המידע סופק לשם ביצוע גניבה נועזת ושלל רב היה צפוי לשותפים לעבירה. במוסרו את המידע בגד המשיב בחברו הטוב בעל הדירה. אין למשיב עבר נקי מהרשעות קודמות. מצד שני על המשיב מוטלת דאגת פרנסה של 11 ילדיו. בהתחשב בכל הנ"ל נדון המשיב לעונש של שנתיים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, י. כהן, גב' בן פורת. החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי. עו"ד ג. ביילין למערערת, עו"ד מלחי למשיב. 13.8.79).
ע.פ. 63+76/79 - ציון עוזר ואשר זוארץ נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירה שפרטיה עלו מהראיות ושלא צויינה בכתב האישום.
* קשירת קשר.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בת.פ. 78+465/78/466 - הערעור על ההרשעה של עוזר נדחה והערעור על חומרת העונש של שני המערערים נתקבל).
זוארץ ועוד אחד היו בעלי מלטשת יהלומים ולפי גירסת התביעה קשרו השניים קשר עם ציון עוזר, ועוד אחד שלא נתפס, לביים פריצה למלטשה כדי לגבות כספים מחברת הביטוח. זוארץ ביטח את היהלומים בסכום מוגדל של 350 אלף דולר ולשני הפורצים הובטח תשלום של 300 אלף ל"י. זוארץ הוציא אחרי שעות עבודה את היהלומים מהכספות ושני השותפים עזבו את המפעל כשהדלתות פתוחות. בשעה 11 בלילה נכנסו שני הפורצים למקום, חיברו חומר נפץ ופתיל רועם לכספת, ועשו את כל ההכנות לפיצוץ הכספות, אך אז הופתעו ע"י המשטרה והפיצוץ נמנע. בידי עוזר שברח דרך המלון נתפס אקדח. בגין כל אלה הואשמו זוארץ ושותפו וכן עוזר בקשירת קשר לבצע פשע; בהחזקת נשק שלא כדין; בנסיון להרוס נכס בחומר נפץ וזוארץ ושותפו הואשמו גם בנסיון לקבל דבר במרמה מחברת הביטוח ובקשירת קשר כדי לקבל דבר במרמה. בתום הדיון הורשע זוארץ בקשירת קשר לבצע את הפשע של קבלת דמי ביטוח במרמה, שותפו הורשע בעבירה יותר קלה, עוזר הורשע בקשירת קשר לבצע פשע של קבלת דמי ביטוח במרמה, ובהחזקת נשק שלא כדין. על זוארץ הוטל עונש מאסר של 5 שנים, שהוא העונש המקסימלי באישום שלו, ועל עוזר הוטל עונש של 5 שנות מאסר. עוזר ערער על ההרשעה וחומרת העונש וזוארץ ערער על חומרת העונש בלבד.
השופט אשר:
א. זוארץ ושותפו הואשמו בקשירת קשר להוצאת כסף במרמה מחברת הביטוח ואילו עוזר הואשם בקשירת קשר של פריצה למלטשה ופיצוץ הכספת. זהו קשר אחר מן הקשר שבו הואשמו שני השותפים בעלי המלטשה. לבסוף הורשע גם עוזר לא בקשירת קשר לפיצוץ הכספת אלא בקשירת קשר להוצאת כסף במרמה וזה קשר אחר מאותו קשר שבו הואשם. ביהמ"ש המחוזי לא ראה עבירה כלשהי בעצם ביום הפריצה ובנסיון לפיצוץ הכספת שכן אין בחוק עבירה של ביום עבירה. כיון שכך לא הרשיע גם את עוזר בקשירת קשר לביצוע הפיצוץ והפריצה, את הרשעת עוזר בקשר לקבל דבר במרמה, עבירה שבה לא הואשם, ביסס ביהמ"ש המחוזי על עדותו של זוארץ שלפיה הקשר עם הפורצים היה כי אלה יקבלו חלק מדמי הביטוח. כשסיפר זוארץ בעדותו על ההסכם עם המבצעים לא ביקשה התביעה לתקן את כתב האישום, ורק בשלב הסיכומים הזכיר נציג המדינה לראשונה את
מעורבותו של עוזר בקשר האמור ולטענת הסניגור היה זה מאוחר מכדי לאפשר להגנה להתמודד עם אישום זה.
ב. סעיף 166 לחוק סדר הדין הפלילי קובע כי ביהמ"ש רשאי להרשיע נאשם בעבירה שאשמתו בה נתגלתה מן העובדות שהוכחו בפניו, אף אם אלה לא נטענו בכתב האישום, ובלבד שניתנה לו אפשרות סבירה להתגונן נגד אותה עבירה. למרות הפגמים בדרך ניהול המשפט ע"י התביעה הרי אין לגרוע מסמכותו של ביהמ"ש עפ"י סעיף 166 לחוק סדר הדין הפלילי להרשיע את עוזר בקשר שכן עובדת הקשר עלתה מעדותו של זוארץ ולנאשם ניתנה מספיק אפשרות כדי להתגונן נגד הרשעה בקשר כזה.
ג. לעדותו של זוארץ, שהיה שותף לדבר עבירה, דרוש סיוע אך אין להגזים בכמות הסיוע הנדרש. בעניננו העלה עוזר גירסה כוזבת שהופרכה וביהמ"ש המחוזי ראה בה גירסה פנטסטית ושקר גס. בגירסה זו שהיא כולה שקרים יש כדי סיוע ממשי לגירסה המרשיעה לפי ההלכה שנקבעה בשורה ארוכה של פסקי דין. ברם מאחר וקיימות דעות שלפיהן אין לראות בשקרי הנאשם סיוע ממשי, להבדיל מתוספת משקל להוכחת הקטגוריה, ניתן להשאיר את השאלה בצריך עיון, מכיון שבעניננו יש די ראיות סיוע מחוץ לשקרי הנאשם, כך שעובדת הקשר הוכחה מראיות התביעה.
ד. נותרה השאלה אם היתה לעוזר הזדמנות סבירה להתגונן כנגד אישום זה, ויש לומר כי הזדמנות כזו ניתנה לנאשם. מלכתחילה היה ברור שנגד זוארץ ושותפו נטענה קשירת קשר לקבל כספים במרמה, כשהמרמה מתבטאת בקשר לביום של פריצה, שיוחס לבעלי המלטשה ולעוזר גם יחד, שני מקרי הקשר היו קשורים אחד בשני והדבר היה ברור עפ"י כתב האישום. מעורבותו של עוזר בהכנת מעשה המרמה נטענה מלכתחילה ורק חוליה קטנה אחת היתה חסרה כדי שמעורבות זו תתפשט גם על הקשר לקבל דבר במרמה מחברת הביטוח וחוליה קטנה זו סופקה בעדותו של זוארץ. זו היתה צריכה להמריץ את הסניגור לחקור את העד בנושא זה ולהזמין עדים משלו כדי להזים את העדות על השיחה שבין זוארץ לבין הפורץ בדבר חלוקת הכספים, אך הסניגור כלל לא רצה לחקור את זוארץ. גישתו זו של הסניגור ברורה, שכן כל הגנתו של עוזר התבססה על הגירסה שנוכחותו במלטשה באותו לילה היתה מקרית, מבלי שידע מה עומד להתרחש ואילו נתקבלה גירסה זאת היה בה כדי לדחות את כל האישומים נגד עוזר, לרבות האישום הנוסף שקם בעקבות עדות זוארץ. מי שהעיד שלא קשר קשר כלשהו עם זוארץ, לא היה זקוק לעדות נוספת שלא קשר קשר מיוחד, לקבלת דבר במרמה.
ה. אשר לעונש - מדובר בעבירה בגין סכום של קרוב ל- 2 מליון ל"י שתשלומו היה נדרש מחברת הביטוח, וכן חומרה מיוחדת יש בשימוש בחומרי נפץ שבו כרוכה סכנה רבה ונזקים עצומים. אולם ביהמ"ש לא נתן משקל ראוי לנסיבות המקילות, היינו זוארץ הוא בן 27, נשוי ואב לשלושה ילדים, יושב מעברה לשעבר שהצליח להתגבר על מגבלותיו ועל מחלה שהוא סובל ממנה, מפרנס את עצמו ואת ביתו בכבוד וזו הפעם הראשונה שהסתבך בפלילים. הוא גם הודה בתחילת הדיון במעשה העבירה והביע חרטה על מעשיו. אשר לעוזר - הוא בן 23 ונכה מתאונת דרכים, נשוי ואב לילד, עובד ומקיים את משפחתו מעבודה, אצלו לא מדובר על רווחים של מליונים והוא היה כלי עזר בידי בעלי המלטשה, אין לו הרשעות קודמות של ממש ועל חלקו בעבירה זו כבר נענש כאשר נפל מחלון בעת שברח ונפגע בחוט השדרה. בהתחשב בכל אלה ניתן להקטין את העונש ולהעמידו על 3 וחצי שנים מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי.
השופטת בן פורת:
כדאי להשאיר בצריך עיון את השאלה אם שקריו של הנאשם, שהוכחו ככוזבים, יכולים
לשמש סיוע כשהוא דרוש מן הבחינה הטכנית. בענין זה די בעובדות הסובבות את נוכחותו והתנהגותו של עוזר בשעת מעשה כדי לשמש סיוע לעדותו של זוארץ.
השופט ברק:
לענין הרשעה באישום שונה לפי סעיף 166 לחוק, התנאי שבו מדובר על הזדמנות סבירה של הנאשם להתגונן, כולל בחובו שני יסודות. היסוד האחד הוא טכני דיוני, דהיינו, הזדמנות סבירה להתנגד להבאת ראיות באשר לעובדות שאינן מוזכרות בכתב האישום, לחקור עדים ולהביא ראיות משלו. היסוד האחר הוא ענייני מהותי, היינו, הזדמנות סבירה לפתח ולייצב קו הגנה כנגד אישום שאינו מופיע בכתב האישום, אך עולה מתוך העובדות שהובאו בפני ביהמ"ש. לענין היסוד השני השאלה היא אם הנאשם הופתע ואם כתוצאה מכך נמנעה ממנו האפשרות לפתח קו הגנה חדש שיש בו כדי להתגונן כנגד האישום האחר. על כן מקובל לשאול נאשם הטוען שלא היתה לו הזדמנות להתגונן "במה היית מתגונן ואיזה קו הגנה נמנע ממך". בעניננו אומר הסניגור כי היה מתגונן ומנסה להוכיח שלא שוחח עם זוארץ על דמי הביטוח. קו הגנה זה עולה בקנה אחד עם קו ההגנה המקורי של עוזר שטען שכלל לא קשר קשר עם זוארץ. כך שכשם שניתנה לעוזר הזדמנות להתגונן כנגד האישום המופיע בכתב האישום כך ניתנה לו הזדמנות סבירה להתגונן כנגד האישום שבו הורשע. ברם יתכן שעוזר היה משנה את קו הגנתו והיה מודה בשיחה עם זוארץ, אך היה מנסה להראות כי בשיחה זו לא עלה נושא הביטוח כלל. טענה כזאת אין לקבל, נאשם המעלה להגנתו גירסת שקר הנדחית ע"י ביהמ"ש, לא יישמע בטענה כי אילו הואשם בעובדות אחרות לא היה משקר והיה אומר את האמת.
(בפני השופטים: אשר, גב' בן פורת, ברק. עו"ד אורי וגמן לעוזר, עו"ד ע. קפלן לזוארץ, עו"ד ד. גורני למשיבה. 7.8.79).
ע.פ. 742/78 - אליהו טל נגד מדינת ישראל
*מרמה.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בירושלים בת.פ. 132/78 - הערעור נתקבל ברוב דעות השופטים אשר ואלון כנגד דעתו החולקת של השופט שמגר).
המערער כיהן כמנהל המועצה הלאומית למחקר ולפיתוח וכמנהל קרן מילגות על שם קזלי ובמסגרת תפקידו היה יוצא מידי פעם לחו"ל. באחד הביקורים נטל עמו את אשתו ובתו ובגין אותה נסיעה הוגש נגדו כתב אישום. עפ"י האישום קיבל המערער מקרן קזלי כספים לצורך הנסיעה, בעוד שלמעשה נסע על חשבון המדינה, וכן שקיבל דמי אש"ל למעלה מן המגיע לו. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער ואילו ביהמ"ש העליון זיכה אותו ברוב דעות השופטים אשר ואלון כנגד דעתו החולקת של השופט שמגר.
ביהמ"ש העליון סקר בהרחבה את העובדות הנוגעות לענין, את השאלה אם כאשר קיבל המערער את השיק מקרן קזלי ידע שהוא יסע בנסיעה על חשבון המדינה, ואם כאשר הכניס את השיק כעבור מספר שבועות לחשבונו וידע כבר שהוא נוסע על חשבון המדינה עבר את העבירות המיוחסות לו, ואם בהגישו את החשבונות בענין דמי האש"ל שעלו פחות מ- 200 דולר על מה שהוציא, התכוון המערער להונות את המדינה, או שמא לא היה מודע להבדלים בהוצאות במדינות השונות שבהן ביקר. ביהמ"ש העליון סקר גם את היסודות לעבירות המרמה, הוצאת כסף בטענות שוא
ועבירות אלה הנעברות ע"י עובד מדינה, וכן ההנחה שאדם מתכוון לתוצאות הנובעות, בדרך הטבע, מהמעשה שהוא עושה, אימתי צריכה הנחה זו להיות מופעלת וכיצד ניתן להפריכה.
(בפני השופטים: שמגר, אשר, אלון. עו"ד ש. ברנר למערער, עו"ד ד. גורני למשיבה. 5.7.79).
ע.פ. 244/79 - מדינת ישראל נגד רמי טימסיט
*קולת העונש (גרימת חבלה) (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
המשיב נטפל אל המתלונן ללא כל סיבה, ודרש מן המתלונן שזה ישלם סכום של 100 ל"י עבור מה שהמשיב יזמין בבית קפה. כשסירב המתלונן שבר המשיב בקבוק, הכה את המתלונן בשבר של הבקבוק וגרם לו חבלות חמורות בפניו, ורק בנס לא נפגעה עינו של המתלונן. בפני המתלונן נותרה צלקת מן החבלות. אחיו של המתלונן שנחלץ לעזרתו הותקף ע"י המשיב שנעזר באדם אחר ולאח נגרמו חבלות של ממש בפניו מן המכות שקיבל. בית המשפט המחוזי הטיל על המשיב עונש של 9 חודשים מאסר בפועל ו- 9 חודשים מאסר על תנאי והערעור על קולת העונש נתקבל. למשיב עבר פלילי הכולל גם עבירות של אלימות, ואף נדון בעבר למאסר בפועל של 18 חודש שאותו ריצה. מסיבות אלה קשה להבין את הטעמים שהביאו את השופט להסתפק בעונש כה קל מן הראוי היה להטיל על המשיב עונש מאסר לתקופה ארוכה בהרבה מזו שהוטלה עליו, בעיקר בגלל הצורך להרתיע מפני מעשי בריונות מסוג זה, וכדי להרחיק את המשיב מן הציבור לתקופה ממושכת. אעפ"כ החליט בית המשפט העליון שלא להטיל על המשיב את העונש שהוא ראוי לו וזאת משני טעמים: הטעם הראשון הוא שבערעור אין בית המשפט ממצה את כל חומר הדין עם נאשם שזכה למידת רחמים מופרזת בבית המשפט קמא, והטעם השני הוא, שהוגש דו"ח חיובי על התנהגות המשיב במשך תקופת מאסרו, וקיימת לגביו תכנית שיקומית הנותנת תקוה לעצור את התדרדרותו של המשיב. בהתחשב בכל הנ"ל הוטל על המשיב עונש של שנה וחצי מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי.
(בפני השופטים: י. כהן, גב' בן פורת, בכור. פרקליט המדינה ג. בך למערערת, עו"ד מ. זנטי למשיב. 1.8.79).
ע.פ. 814/78 - משה מוסק וששון לוי נגד מדינת ישראל
*נסיון להנעת עד לחזור בו מעדותו ולתת עדות שקר (ערעורו של מוסק נתקבל ברוב דעות השופטים י. כהן והשופט אשר כנגד דעתו החולקת של מ"מ הנשיא לנדוי שהציע לקבל את ערעורו של מוסק רק בחלקו ואילו ערעורו של ששון לוי נתקבל בחלקו פה אחד). שני המערערים, הראשון עו"ד והשני קבלן בנין, הורשעו בביהמ"ש המחוזי בנסיון להניע אדם לחזור בו בהליך משפטי מעדות שמסר, וכן בעבירה של נסיון להניע אדם לתת עדות שקר. כל אחד מהם נדון למאסר של 6 חודשים. בערעור החליטו שופטי הרוב י. כהן ואשר, שיש לקבל את ערעורו של מוסק, הן באשר לניסיון להניע אדם לחזור בו מעדות שמסר והן מהנסיון להניע אדם לתת עדות שקר, ואילו מ"מ הנשיא לנדוי הציע להשאיר על כנה את ההרשעה בנסיון להניע לתת עדות שקר. אשר למערער לוי החליט ביהמ"ש העליון לקבל את ערעורו על ההרשעה בנסיון להניע אדם לתת עדות שקר ולהשאיר על כנה את ההרשעה בנסיון להניע אדם לחזור בו מהליך משפטי שמסר.
המערער לוי בנה בנין עבור שני אנשים (להלן בעלי הבנין). נתגלו סכסוכים בין בעלי הדין ואחד סימונה נתמנה כבורר ונתן החלטה מסויימת שלא בוצעה במלואה, הוא
קבע גם פיצוי שישולם ע"י הקבלן בגין כל יום של איחור. בעלי הבנין הגישו תובענה בסדר דין מקוצר לתשלום סכום של כ- 140 אלף ל"י בגין 280 יום של איחור. לתביעתם צירפו תצהיר של סימונה. לוי התגונן והגיש גם הוא תצהיר של סימונה שלפיו סיים את מרבית העבודות בזמן. סימונה העיד ונחקר ע"י פרקליטם של בעלי הבנין. המשפט הופסק וסימונה עמד להעיד בתאריך מאוחר יותר. לסימונה היו תביעות כספיות נגד לוי ולפני שהיה אמור להמשיך בעדותו התקשר אליו לוי והתעוררה שיחה באשר לחוב ולוי הציע להסדיר יחד את העדות שסימונה עמד לתת. השניים נפגשו ולאחר מכן נפגשו עם מוסק כאשר אצל סימונה מוסתר מכשיר הקלטה שניתן לו ע"י המשטרה. השאלה היתה אם בשיחה בין לוי לבין סימונה ולאחר מכן בין מוסק לבין סימונה היה נסיון להניע את סימונה כי יחזור בו מעדותו שנתן לפני כן וכי יעיד עדות שקר. באשר ללוי הוכח עפ"י גירסתו כי ראה בעדות שהציע לסימונה חזרה מן העדות הקודמת אך לטענתו היתה זו עדות אמת. ברם, מכיון שנתן תמורה כדי שסימונה יחזור מן העדות הקודמת, הרי עבר את העבירה גם אם חשב בכנות שהעדות המוצעת היא העדות האמיתית. מאידך לא הוכח שסבר כי העדות שיתן סימונה לפי בקשתו תהיה עדות שקר ועל כן אין להרשיעו בנסיון להניע למתן עדות שקר. ענשו הועמד, על כן על 3 חודשי מאסר.
באשר למוסק - מתוך הדו שיח שבינו לבין סימונה והתרשמות שרשם לסימונה באשר לעדות שהלה יתן, לא עולה כל הצעה לסטות מהעדות שנתן לפני כן, ועל כן לא היה מקום להרשיעו בנסיון להניע את העד לשנות את עדותו. לענין הנעת העד לחזור בו מעדותו אין גם להתעלם מן התצהיר המהווה חלק מן העדות של סימונה, ובתצהיר שנתן סימונה ללוי ישנן עובדות המתאימות עם התרשומת. זכותו של מוסק כעו"ד היתה לראיין את סימונה שהופיע כעד של הצד שלו ולברר איזו עדות יתן למחרת היום בביהמ"ש. לשם כך מותר היה לו לשאול שאלות כדי לבחון את גירסת העד מבלי לשים בפיו דברים שלפי הבנת עוה"ד וידיעתו אין העד מאמין בנכונותם.
השאלה היחידה שנותרה היא אם הצעת מוסק בתרשומת לעד, שיעיד כי לפי הערכתו העבודות שנותרו לעשותן, פועל יכול היה לבצען במשך 3 ימים יש בה עבירה. בענין זה סבר מ"מ הנשיא לנדוי כי מוסק ידע שהערכה זו נכונה נכונה, וסימונה ולוי אמרו לו במפורש שלא רצוי לתת הערכה כזאת, אך מוסק עמד על כך שסימונה יתן הערכה כזאת ובכך יש הנעה למתן עדות שקר. מאידך סברו שופט הרוב, מפי השופט אשר, כי לא היה כאן נסיון לעדות שקר, אלא נסיון של עו"ד לברר את העובדות. אין למצוא בדו שיח הוכחה שמוסק ידע כי הערכה של 3 ימי עבודה איננה נכונה או שלא האמין שהיא נכונה.
ביהמ"ש קבע כי אין להרשיע בעבירה מושלמת לפי סעיף 124 א' אלה אם העד העיד בפועל כפי שהונע להעיד, ומאידך לא קיבל את טענת הסניגוריה כי העובדה שהמתלונן ,אי עשה יד אחת עם המשטרה והיה מנוי וגמור עמו שלא להתפתות לעדות שקר, מונעת הרשעה בעבירת נסיון.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, י. כהן, אשר, עו"ד ש. תוסיה כהן למוסק, עו"ד בירגר ללוי, עו"ד קירש למשיבה. 27.9.79).
ע.פ. 461/79 - רבקה מן נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (זיוף שיקים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערערת מצאה תעודת זהוי של פלונית, החליפה בה את התמונה ונתנה שיקים שבהם מילאה מספר החשבון של בעלת תעודת הזהוי. היא מילאה שיק על סכום של 10 אלפים ל"י והוציאה במרמה מן הבנק את הסכום הנקוב. היא חזרה על מעשה זה שנית ברושמה סכום של למעלה מ- 22 אלף ל"י והפעם נתפסה. היא נדונה לשנה אחת מאסר בפועל ושנה אחת מאסר על תנאי וכן הופעל מאסר על תנאי של שנה אחת במצטבר, הערעור על חומרת העונש נדחה. הסניגור העלה את
מצבה האישי הקשה של המערערת שנישאה בגיל צעיר לאדם שהסתבך בפלילים וישב שנים רבות בכלא, היא נותרה לבדה עם שלושת ילדיה ועליה דאגת הפרנסה, התגרשה מבעלה וחזרה ונישאה לו והבעל נפצע קשה בתאונת דרכים. ברם, על ביהמ"ש להגן על הציבור ולמצוא את האיזון בין מידת הדין לבין מידת הרחמים. המעשים נשוא ההרשעות בוצעו כחודש ימים לאחר שביהמ"ש נהג עם המערערת במידה מירבית של רחמים, כשהטיל עליה שנה מאסר על תנאי בלבד על שורת עבירות דומות. במקום לנצל את ההזדמנות ולחזור למוטב, למען ילדיה הזקוקים לה, חזרה עד מהרה לסורה, אין יסוד לטענה שהיה צורך בתסקיר של שרות המבחן למבוגרים, שכן פסה"ד בהליך הקודם ניתן לאחר חקירה ודרישה וקבלת תסקיר מאת השרות.
(בפני השופטים: ויתקון, גב' בן פורת, בכור. עו"ד לויט למערערת, פרקליט המדינה ג. בך למשיבה. 30.8.79).
ע.פ. 193/79 - רפי עמר נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סחר בסמים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בעבירה של סחר בסמים מסוכנים ונגזר עליו עונש של שנתיים מאסר בפועל ושלוש שנים מאסר על תנאי וכן הופעל מאסר על תנאי של חודש ימים במצטבר. המאסר בפועל חופף מאסר אחר של 6 חודשים שהמערער ריצה בזמן מתן גזר הדין. הערעור על חומרת העונש נדחה. ביהמ"ש המחוזי התחשב בנסיבותיו של המערער ולא מיצה עמו את הדין. השופט הקל עם המערער מעל ומעבר למה שניתן היה להקל, לנוכח חומרת העבירות ועברו של המערער. בשל עבירות סחר בסמים, שהוא נגע חמור ביותר, יש להטיל עונשים שעשויים להרתיע עבריינים אחרים.
(בפני השופטים: ויתקון, שמגר, גב' בן פורת. עו"ד נ. רם למערער, עו"ד ש. דורנר למשיבה. 14.8.79).
ע.פ. 210/79 - עבד סאלם נגד מדינת ישראל
*הרשעה בהחזקת סם וחומרת העונש (הערעור נדחה בעיקרו).
שוטרים הגיעו לדירתו של המערער וזה לא פתח את דלת הדירה למרות דרישותיהם החוזרות ונשנות. בעת שחיכו בחוץ הושלכה דרך החלון חבילה ובה היתה כמות של כ- 140 גרם אופיום. יחד עם המערער נמצאו עוד שני אנשים, שהאחד מהם הורשע בהחזקת הסם והאחר זוכה, ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירה של החזקת סם מסוכן ובעבירה של שיבוש עשיית משפט ודן אותו לשנה אחת מאסר בפועל ולשנתיים מאסר על תנאי. הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נדחה בעיקרו. המערער נתן הסבר מופרך לעובדה שלא פתח את הדלת וביהמ"ש המחוזי לא קיבל את ההסבר שהוא אבסורדי על פניו ובדין לא קבלו. טענה אחרת של המערער הינה כי הנאשם השני שהורשע הוא שהחזיק את הסם ללא ידיעתו של המערער. לטענתו הורשע הנאשם השני עפ"י הודאותיו במשטרה וכשהובא בפני השופט להארכת מעצר, ואם קיבל ביהמ"ש את ההודאה לצורך הרשעת הנאשם השני, צריך היה לקבל את הגירסה כולה גם במה שנוגע למערער, היינו שהמערער לא ידע כי הנאשם השני מחזיק את הסם. אין לקבל טענה זו. השופט יכול היה להרשיע את הנאשם השני על סמך ההודאות ועם זאת יכול היה שלא לקבל את גירסתו שבאה לטהר את המערער מאשמה. אפילו בהנחה שהיה זה הנאשם השני שהחזיק בסם, הרי העובדה שהמערער סרב לפתוח את הדלת היא ראיה חזקה לכך שידע שהסם נמצא בדירה. כך שלפחות שיתף עצמו בהחזקת הסם, או סייע לאחרים להחזיק בסם.
אשר לעונש - טוען המערער שהנאשם השני נדון רק לתשלום קנס ואילו הוא נדון לעונש החמור כאמור. ברם ביהמ"ש המחוזי הסביר שהקל עם הנאשם השני, כדי למנוע הפעלת מאסר על תנאי, תוצאה שנראתה לשופט חמורה מדי לאור הנסיבות, עם זאת יש
לבטל את המאסר על תנאי שהוטל כאן למשך שנתיים. מאסר זה מצטבר למאסר על תנאי אחר לשנתיים וחצי, ותקופת מאסר על תנאי מצטברת כזאת עלולה לגרום תוצאות חמורות מדי ובלתי צודקות עבור המערער, אם יורשע בעתיד.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, ח. כהן, ברק. החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי. עו"ד י, לויט למערער, עו"ד שפי למשיבה. 1.8.79).
ע.פ. 342/79 - מיכאל פאפשוילי נגד מדינת ישראל
*הרשעה בזיוף אישורי נהיגה מבריה"מ (הערעור נדחה).
המערער עלה מגרוזיה בשנת 1972, ביקש לקבל רשיון למונית וטען כי עבד כנהג מונית בגרוזיה משנת 1961 ועד 1972. בארץ החל לעבוד כנהג מונית שכיר ובשנת 1974 הגיש מסמכים המתיימרים להיות צילומים של תעודות מקוריות ממשרד תעבורה בעיר מסויימת בגרוזיה. על פי התעודות עבד המערער כנהג מונית בשנים כפי שטען. המסמכים עוררו חשד של זיוף ולאחר שנבדקו ע"י מומחים הואשם המערער בשימוש במסמך מזוייף ובנסיון לקבל דבר במרמה. בביהמ"ש הוגשו חוות דעת של מומחים שהצביעו על שגיאות וליקויים שנמצאו במסמכים, הן מבחינת תוכנם והן מבחינת ,י צורתם, לרבות שגיאות כתיב ודקדוק בחותמות, וכן הצביעו העדים על חוסר התאמה לנוהלים מקובלים בברית המועצות בקשר עם קבלת העתקי מסמכים. בנסיבות אלה הסיק השופט שהמערער השיג את התעודות שלא ממשרדי הממשלה בעירו והיה מודע לכך שהן דוברות שקר על עצמן. השופט לא דחה את גירסת המערער כי עבד בעירו כנהג מונית, אך השימוש במסמכים מזוייפים אסור גם אם מטרתם להוכיח אמת אובייקטיבית. על הרשעתו ערער המערער בפני ביהמ"ש המחוזי שדחה את הערעור וגם ביהמ"ש העליון דחה את הערעור. טענת המערער היא כי העדים המומחים לא ביקרו במדינת גרוזיה המפגרת, ואת מסקנותיהם הסיקו מנסיונם במדינות מפותחות יותר של ברית המועצות; כי לא יתכן שהשופט יאמין למערער שעבד כנהג מונית ויחד עם זאת ירשיע אותו בזיוף מסמכים שמטרתם להוכיח עובדה זו; כי במשפטים דומים נגד חברי המערער, אף הם עולים מגרוזיה, דחו בתי המשפט האשמות בזיוף מסמכים, למרות שגם שם התבססה התביעה על אותם עדים מומחים שהעידו נגד המערער. הטענות נדחו. לבתי המשפט בארץ אין ידיעה שיפוטית בדבר הבדלים הקיימים בין מדינותיה השונות של ברית המועצות וההגנה לא הגישה ראיה כלשהי בענין זה; המסמכים שהוגשו ע"י המערער נחזים להיות מסמכים ממשלתיים רשמיים ומשהוכח שאינם כאלה הרי שהינם בגדר זיוף ועפ"י החוק הגשת מסמך מזוייף מהווה עבירה של זיוף ואין צורך להוכיח שהמידע הכלול בו אף הוא בלתי נכון; אם זוכו עולים אחרים מאותה מדינה מאישומים דומים הרי הסיבה לכך היא שאשמתם לא הוכחה לשביעות רצונם של השופטים שישבו ,4י בדינם, ואין מקום לגזור מכך גזירה שווה לענינו של המערער שלגביו לא הותירו הראיות ספק סביר באשמתו.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, אשר, ברק. החלטה - השופט אשר. עו"ד ש. טרגן למערער, עו"ד גורני למשיבה. 7.8.79).
בג"צ 486/79 - קרן קו אור נגד מנהל אגף הרישוי במשרד התחבורה
*בקשה לקבלת רשיון נהיגה על יסוד רשיון נהיגה בחו"ל (בקשה למתן צו על תנאי - הבקשה נדחתה).
העותרת הגיעה ארצה באוגוסט 1977 מאיטליה וקיבלה כאן תעודת עולה. היא טוענת ששבועות מספר לפני בואה ארצה עמדה באיטליה בבחינת נהיגה וקיבלה רשיון נהיגה זמני. היא מבקשת שינתן לה כאן רשיון נהיגה ללא בחינות נהיגה בישראל. עתירתה נדחתה, הרשיון הזמני לא הוצג בפני בג"צ ואין ראיה שאמנם היה לה רשיון זמני כזה. לעומת זאת הציגה צילום של רשיון נהיגה קבוע שניתן לה באיטליה, ורשיון זה נושא תאריך של ספטמבר 1977, היינו
כאשר כבר היתה בישראל. היא פנתה בחודש אפריל 1978 למשרד הרישוי וביקשה רשיון כאמור, רשות הרישוי דחתה את הבקשה ביוני 1978, ורק עתה פנתה העותרת לבג"צ ואין הסבר לכך מדוע השהתה העותרת את פנייתה לבג"צ תקופה כה ארוכה. אך גם לגוף הענין אין יסוד לבקשת העותרת. לפי תקנה 217 לתקנות התעבורה נתון שיקול דעת לרשות הרישוי לשחרר בעל רשיון נהיגה מחוץ לארץ מחובת הבחינות, רשות הרישוי סירבה להשתמש בשיקול הדעת במקרה דנא ואין לומר שיש טעות בשימוש שהרשות עשתה בשיקול הדעת. הרשיון האיטלקי הושג ע"י העותרת רק בחודש ספטמבר 1977, ועל כן לא ניתן לקבוע שלפני המועד הנ"ל רכשה העותרת נסיון בנהיגה ברכב באיטליה. כושר הנהיגה של העותרת לא הוכח, ויפה עשתה רשות הרישוי שלא הסכימה להוסיף על הקטל בכבישי ישראל את הסיכון הנוסף של נהיגה ע"י אשה שלמעשה חסרה נסיון בנהיגה, מבלי שתעבור את הבחינות הדרושות בישראל לשם קבלת רשיון.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, מ"מ הנשיא לנדוי, שמגר. עו"ד אלון עמירם לעותרת. 26.9.79).
בג"צ 67/79 - לאה שמואלזון נגד מדינת ישראל ואח'.
*בקשה לביטול הפקעת מקרקעין (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
לעותרת חלקת אדמה בצפת שנרכשה ע"י אביה עוד בתקופת המנדט והגיעה אליה בדרך של ירושה. לפי הרישום במרשם המקרקעין החלקה מיועדת לבניה, לפי תוכנית המתאר יעודה הוא חקלאי. במרץ 1976 חתם שר האוצר (להלן המשיב) על הודעה לפי סעיפים 5 ו- 7, לפקודת הקרקעות (רכישה לצורכי ציבור) שלפיה הופקע שטח קרקע גדול וחלקת העותרת בכלל זה. המשיב חתם על ההודעה לפי הצעת מינהל מקרקעי ישראל, שבה נאמר כי מטרת ההפקעה היא הרחבת העיר צפת והגדלת האוכלוסיה מ- 13 ל- 70 אלף נפש. מאז עברו 3 שנים והענין לא התקדם במאומה. לפיכך פנתה העותרת לבג"צ וביקשה לבטל את ההפקעה. עתירתה נדחתה. כמסתבר לא היתה כל תוכנית ולא הופקדה כל תוכנית לביצוע המטרות שלשמן הופקעה הקרקע, ועד היום עדיין אין תוכנית מגובשת לענין זה. על פי הפקודה, פרסום ברשומות של הודעה על הפקעה לצרכי צבור ישמש ראיה מכרעת לכך ששר האוצר אישר כי מטרת ההפקעה אמנם ציבורית היא. בג"צ אינו מהרהר אחרי קביעתו של שר האוצר וקביעת המטרה שלמענה הפקיעו את הקרקע אין אחריה ולא כלום. שר האוצר גם אינו חייב לגלות בהודעתו מהי המטרה הציבורית שגרמה להפקעה. ואולם עפ"י סעיף 5 (2) הנ"ל רק העובדה שהשר אישר את ציבוריות המטרה עומדת בחזקת ראיה מכרעת שאינה ניתנת לסתירה, ועדיין נשאר פתח, אם כי צר, לבדיקת החוקיות של מעשה ההפקעה, שכן ההפקעה גופה יכול שתהיה נגועה בפגמים שבג"צ יתערב בהם, כאשר באה בפני שר האוצר הצעת הפקעה לשם הרחבת העיר צפת, שהיא בודאי מטרה ציבורית ראויה, השאלה היא אם אין השר צריך לשאול את עושה דברו מה נעשה למימוש הרעיון ומהם סיכויי ביצועו בטרם יחתום על הודעת ההפקעה. הפקעת רכושו של אדם היא פגיעה חמורה בזכותו שאינה צריכה להיעשות על דרך השיגרה. לא מן הנמנע כי יהיה צורך בעתיד לעיין מחדש בהלכה הפוטרת את השר מלגלות בהודעה מהי מטרת ההפקעה. ממילא על השר לגלות את המטרה בהשיבו לצו על תנאי, ואם הגילוי יעשה בשלב מוקדם יותר יתכן שיהיה בכך כדי לחסוך התדיינות, ברם, בינתיים הוכנה תוכנית שאמנם לא נתקבלה, ובמקום זאת נתגבשה בקוים כלליים תוכנית מתאר אחרת, שתוגש תוך מספר חודשים לרשויות התכנון לאישור, השאלה היא אם יש לבטל את ההפקעה מפאת השהיית ביצועה של המטרה. עפ"י הלכת בג"צ אם הרשות המפקעת אינה מבצעת את מטרת ההפקעה תוך זמן סביר, תהא הזכות בידי בעל המקרקעין לדרוש את ביטול ההפקעה. אין לומר שבענין דנן כבר עברה תקופה מעל לסבירה, עד כדי ליתן בידי העותרת
את הזכות לדרוש את ביטולה. תכנון של שטח גדול מחייב זמן רב ו- 3 השנים שעברו לא באפס מעשה עברו. עכשיו כאשר נתגבשה תוכנית, ולו בקוים כללים, מן הראוי לתת לרשויות שעת כושר להשלמת המלאכה. אין העותרת חייבת להמתין עד סוף הדורות, ואם כעבור זמן נוסף לא יתקדם ביצוע התוכנית, תוכל העותרת לחדש את פנייתה לבג"צ ויתכן שעד אז ישוכנע ביהמ"ש שעבר זמן סביר וביצוע המטרה אינו ריאלי. (בפני השופטים: הנשיא זוסמן, אלון, ברק. החלטה - הנשיא זוסמן, הוסיף השופט ברק. עו"ד א. בר לעותרת, עו"ד גב' נאור למשיבים. 4.10.79).
ב.ש. 262/79 - אהרון מירלשוילי נגד מדינת ישראל.
*שחרור בערובה (הערר נדחה).
העורר וששה אחרים, מעובדי נמל התעופה בן גוריון, הואשמו בגניבת אבני חן שהגיעו בדאר. עם הגשת כתב האישום נעצרו כל הנאשמים עד לבירור דינם. בינתיים התקיים הדיון במשפט ונשמעו עדי התביעה וביהמ"ש החליט שעל כל הנאשמים להשיב לאשמה. במהלך שמיעת הראיות החליט ביהמ"ש המחוזי לשחרר את הנאשמים, פרט לעורר, שישאר במעצר לאור השוני בין הראיות שהובאו נגדו לבין הראיות שהובאו נגד הנאשמים האחרים. הערר נדחה. העורר עצור מזה כ- 7 חודשים והמשך משפטו נועד להתקיים ימים מספר לאחר מתן ההחלטה בערר זה. הסניגור טען כי באותו יום קבוע בפני אותו הרכב משפט אחר ואין בטחון שהמשך המשפט הזה יתקיים באותו יום. ברם, בשלב זה השאלה היא אם יש פגם בשיקול הדעת של ביהמ"ש דלמטה ובנסיבות המקרה אין פגם כזה. השופטים שקלו את הענין ובשלב זה אין סיבה שתצדיק התערבות בשיקול דעת השופטים. יש להניח שביהמ"ש יתחיל בשמיעת ראיות ההגנה בתאריך שנקבע לכך, ויעשה מאמץ להמשיך את הדיון מיום ליום ולסיימו בהקדם. אם לא תתגשמנה ציפיות אלה ישקלו השופטים מחדש את החלטתם אם להשאיר את העורר במעצר עד תום ההליכים לאור כל הנסיבות.
(בפני: השופט בכור. עו"ד ח. קאזיס לעורר, עו"ד גב' ר. רבין למשיבה. 28.9.79).
ע.א. 748/78 - חלף חלף נגד מנהל מס שבח מקרקעין
*שווי הרכישה לצרכי מס שבח (הערעור נתקבל).
בתאריכים שלא נתבררו הפקיעה רשות הפיתוח אדמות מידי בעליה. אלה העבירו את זכות הפיצויים עבור האדמות למערער תמורת 34 אלף ל"י. אח"כ החליטה רשות הפיתוח לתת פיצוי במקרקעין ועל העיסקה הודע למנהל מס שבח. העברת המקרקעין על שם המערער היתה חייבת בתשלום תוספת מס אבל היתה פטורה מתשלום מס שבח מקרקעין. מנהל מס שבח העריך ביום 12.9.73 את שווי החלקה פעמיים פעם לצורך מס שבח למרות שלא היתה חובה בתשלום מס שבח בגין העיסקה ופעם לצורך תוספת מס.לצורך מס שבח הוערך הנכס בסך 34 אלף ל"י, שזה הסכום ששילם המערער עבור זכויות הפיצויים, ולצורך תוספת מס הוערך הנכס בסך 235 אלף ל"י. המערער מכר חלקים מהמקרקעין והתעוררה שאלה, לצורך תשלום מס שבח, מהו שווי הרכישה, האם שווי הרכישה הוא 34 אלף ל"י, או 235 אלף ל"י כפי שהוערכה הקרקע לצורך תוספת מס. סעיף 21 לחוק מס שבח קובע דרך חישוב שווי הרכישה. אם נקבע שוויה של הזכות במקרקעין בעת הרכישה "לצורך מס שבח" יהיה שווי הרכישה השווי שנקבע כאמור, ואילו אם לא נקבע שוויה של הזכות לצורך מס שבח ושולמו אגרות העברה ברכישה, יהיה שווי הרכישה הערך שנקבע לצורך תשלום אגרות העברת מקרקעין. המערער טען כי יש לראות את הרכישה כאילו לא נקבע שוויה לצורך מס שבח אלא לצורך תשלום תוספת מס, ואילו המנהל טען כי בעת הרכישה נקבע גם השווי לצורך מס שבח ולפיכך יש לראות את שווי הרכישה כ- 34 אלף ל"י כפי שנקבע לצורך מס שבח. הועדה קיבלה את עמדת המנהל והערעור נתקבל. המילים "לצורך מס שבח" מלמדות שרק הערכה
שמטרתה היתה לשמש בסיס לשומת מס שבח תהיה מחייבת לצורך קביעת שווי הרכישה, אולם עיסקה הפטורה לחלוטין מתשלום מס שבח אין המטרה הנ"ל קיימת, וממילא השומה שנעשתה לצורך מס שבח כאילו לא נעשתה.
נוסף לכך - סעיף 1 לחוק מורה כי מכירה שנעשתה בכתב והמנהל שוכנע שהתמורה נקבעה בחוזה בתום לב תהווה התמורה שצויינה את שווי הזכות. במקרה דנן שוכנע המנהל לגבי הזכות שנרכשה כי שוויה היה בזמנו 31 אלף ל"י כפי שהוצהר בפניו, וכך קבע ביום 12.9.73 לצורך מס שבח. חלק זה תואם את החוק. לא כן הדבר לגבי השווי לצורך תוספת מס. כאן סטה המנהל מקביעתו הקודמת, והעריך באותו יום עצמו את שוויה של החלקה בסכום העולה פי כמה לצורך תשלום אגרות. לכפילות זו אין סימוכין בדין. המנהל חייב לקבוע שווים של מקרקעין בדרך ובשיטה זהות הן לצורך מס שבח והן לצורך תוספת מס. כשקובעים את החובות לשני המיסים באותו תאריך, גם הערכת השווי חייבת להיות לאותו תאריך, היינו הערכה משותפת לשניהם ולא שתי הערכות. החלטתו של המנהל מתאריך 12.9.73 כללה שתי הערכות שונות, ובמצב זה יש לקיים את ההערכה שהיתה לה השפעה מעשית, היינו זו שהשפיעה על גובה תשלום תוספת המס, ולא לקבל את ההערכה שלא היתה לה כל משמעות, היינו ההערכה לצורך תשלום מס שבח.
פסק הדין ניתן מפי השופט אשר והסכים לו השופט כהן. השופט בכור הסכים לקבל את הערעור מן הטעם שלא היתה בעת הרכישה שומה לצורכי מס שבח, ולא הביע דעה ביתר השאלות שנדונו ע"י השופט אשר.
(בפני השופטים: י. כהן, אשר, בכור. עו"ד א.א. חנא למערער, עו"ד ח. ברנזון למשיב. 3.9.79).
ע.א. 68/79 - זאב אבידור נגד מנהל מס שבח מקרקעין.
*הכרה כ"דירת יחיד" כשהבעלים שהה בחו"ל לצרכי למודים (הערעור נדחה).
המערער רכש דירה בשנת 1977 ומכר אותה בינואר 1978. החל מסוף אוגוסט 1971 היה המערער בחו"ל לצורך לימודים. המערער ביקש לראות בדירתו "דירת יחיד" לצורך מס שבח, והמשיב החליט שאין זו דירת יחיד לפי ההגדרה של דירת יחיד בחוק. לפי הגדרה זו צריך בעל הדירה או קרובו לגור בדירה "ברוב ימות השנה" כדי שזו תהיה דירת יחיד. מונח זה מוקשה ועמד לא פעם בביקורת הפסיקה. אין חולק כי היעדרות מדירה, שהיא באמת ובתמים לצורך לימודים בחו"ל אין בה כדי לשלול מהדירה סגולתה כדירת יחיד, אך כאן היתה התקופה ארוכה מאד, למעלה מ- 7 שנים, ולא היה כל נסיון מטעם המערער להסביר פשר היעדרות ארוכה כזו לצורכי לימוד בחו"ל. יש אצל שלטונות המס "הוראה לפנים משורת הדין" כי על אף היעדרות ארוכה מהדירה, ניתן במקרים מסויימים הפטור כדירת יחיד, ובלבד שמוכר הדירה רכש דירה אחרת בתוך מחצית השנה לפני או אחרי מכירת דירתו, וכן שבתוך שנה מיום מכירת הדירה יחזור ארצה להתגורר בדירה האחרת שרכש. במקרה דנן הודיע המשיב לבא כח המערער שיהיה מוכן לנהוג במערער לפי הוראה זו, אך עד היום לא רכש המערער דירה אחרת וממילא לא חזר לגור בה. אין לקבל את דרישת המערער כי יראו בו כבעל דירת יחיד לפני משורת הדין למרות שלא נתקיימו בו התנאים הנ"ל.
(בפני השופטים: ויתקון, שמגר, בכור. החלטה - השופט ויתקון. עו"ד ד. הופר למערער, עו"ד ד. שפי למשיב. 4.9.79).
ע.א. 152/79 - מנהל מס שבח מקרקעין נגד טיבור ושרה שוורץ.
*חישוב נפרד לשטח חקלאי ודירת יחיד הנמצאת על השטח לצורך מס שבח (הערעור נתקבל).
המשיבים רכשו בשנת 1963 מאבי האשה זכות חכירה לדורות במקרקעין בגני יהודה ושילמו תמורתה 22 אלף ל"י. החלקה בת 10 דונם מהווה משק
חקלאי ובנוי עליה בית מגורים. המשיבים גרו בבית משנת 1963 עד שנת 1976, ומאז גרה בו בתם הנשואה עם משפחתה. בספטמבר 1977 מכרו המשיבים את זכויותיהם בחלקה, לרבות הבית, לבת תמורת 600 אלף ל"י. מנהל מס שבח הכיר בדירה כדירת יחיד, העריך את שוויה בסך 400 אלף ל"י ופטר סכום זה ממס, ואילו את יתרת הקרקע העריך בסך 200 אלף ל"י וחייב את המשיבים בתשלום מס שבח לגבי סכום זה. ועדת הערר ביטלה את שומתו של המנהל וזאת מתוך שלושה נימוקים: הנכס הועבר כיחידה אחת מדור לדור בהתאם לתקנות מושב העובדים גני יהודה; הנכס בכללותו הינו דירת יחיד; החלקה מהווה נכס אחד בלתי מחולק ואין למנהל סמכות לחלקו לשני חלקים לצורך הערכת המס. הערעור נתקבל.
אשר לקביעה שמכירת הזכויות בוצעה במסגרת תקנות המושב - אין אזכור לעובדות אלה בטענות ובמסמכים שהוגשו לועדה, ואם קבעה כך הועדה על יסוד ידיעה אישית של חבריה הרי אין הם רשאים לבסס החלטותיהם על ידיעות אישיות להבדיל מידיעתם השיפוטית. יתרה מזו, גם אם בוצעה המכירה לפי תקנות האגודה, אין בכך כדי להשפיע במידה כלשהי על חבותה של עיסקת המכר הנדונה במס שבח.
אשר לקביעת הועדה כי הנכס, היינו החלקה בת ה- 10 דונם ובית המגורים שעליה, מהווים חלקה אחת והם "דירת יחיד" לצורך החוק - אין בסיס לקביעה זו לא בחוק ולא במציאות. דירת יחיד הוגדרה כ"דירה המשמשת בעיקרה למגורים". היינו נכס המשמש למגורים ממש. כשמדובר בבית מגורים, להבדיל מדירה בבית משותף, מתרחב "השימוש למגורים" לא רק על המבנה עצמו אלא גם על הקרקע עליו הוא עומד, לרבות חצר וגינה השייכים אליו וכל אלה נכללים במונח דירה. בעניננו מדובר בשטח של 10 דונם כאשר הדירה עומדת סך הכל על 140 מטר מרובע. אם נוסיף לשטח הבנוי שטח נוסף של חצר וגינה כמקובל בישוב כפרי או חצי כפרי, לא יעלה השטח הכולל המשמש למגורים על דונם אחד, היינו 10 אחוז בלבד משטח החלקה, ואילו 90 אחוז הנותרים משמשים לחקלאות. לא יתכן לומר בנסיבות אלה שכל הנכס משמש למטרת מגורים.
אין גם בסיס לקביעת הועדה שמנהל מס שבח אינו מוסמך לחלק את התמורה ולראות חלק ממנה כתמורה עבור דירת המגורים וחלק כתמורה עבור הנכס החקלאי. אין כל מניעה שהמנהל ינהג כך ובמציאות במקרים רבים אין לו ברירה אחרת אלא לנהוג כך. אינו דומה מקרה זה שבו רק 10 אחוז תפוסים ע"י דירה למקרה שנדון בע.א. 104/74 (פד"י כ"ח (2) 446) שם עמד בית מגורים על חלקה בת 770 מטר ושם קבע ביהמ"ש העליון שלא ניתן לחלק את הנכס לדירה ולזכויות בניה.
אשר לקביעת יום הרכישה אין להחיל כאן את הוראות סעיף 11 (א) לחוק בדבר חכירת קרובי משפחה לתקופות חכירה רצופות, שרואים תאריך החכירה הראשונה כיום הרכישה. היתה כאן רק חכירה אחת שהוענקה לסב, ממנו רכשו המשיבים את זכות החכירה ואת אותה זכות הם מכרו לבתם. משמע שהיתה כאן זכות חכירה אחת שהועברה מאחד למשנהו.
אין לקחת בחשבון לצורך חישוב המס את ההוצאות שהוציאו המשיבים על הבנין, שכן בגין הבנין אין הם משלמים מס שבח. מאידך צודקים המשיבים, ולמעשה הסכימה לכך הפרקליטות, שיש לאפשר להם ניכוי של דמי הסכמה ששילמו למינהל מקרקעי ישראל ואשר המנהל לא לקח אותם בחשבון.
(בפני השופטים: י. כהן, אשר, בכור. החלטה - השופט אשר. עו"ד ח. ברנזון למערער, עו"ד י.א. שלוש למשיבים. 9.9.79).
ע.א. 592/78 - גוטמן ראובן נגד פקיד השומה.
*חישוב הוצאות מחייה לצורך שומת מס הכנסה (הערעור נתקבל).
המערער ערער לביהמ"ש המחוזי על שומת הכנסותיו לגבי שנות
המס 1973, 1974 ו- 1975 שהיתה מבוססת על גידול הון אשר לדעת המשיב היה בלתי מוסבר. הערעור נתקבל בחלקו ע"י ביהמ"ש המחוזי, אך נותרה מחלוקת לגבי סכום של 22 אלף ל"י שלגביו קבע ביהמ"ש המחוזי שגידול ההון לא הוסבר. הערעור נתקבל. הסכום האמור נובע מהפרשי אומדן הוצאות המחייה של המערער בשלוש שנות המס הנ"ל. טענת המערער היתה שלא היו לו הכנסות נוספות מלבד אלה שעליהן הצהיר, וכי הוצאות המחייה שלו היו בסכומים נמוכים בגלל רמת חיים צנועה שלו ושל בני משפחתו. המשיב ביסס את אומדן הוצאות המחייה של המערער על תחשיב המחלקה הכלכלית של נציבות מס הכנסה. ביהמ"ש המחוזי לא היה מוכן להחיל ללא סייג את התחשיב הנ"ל על ענינו של המערער אלא הפחית 10 אחוז מהוצאות המחייה. המערער לא ניהל רישומים על הוצאות המחייה שלו אלא טען כי ניהל רמת חיים צנועה והוצאות המחייה שלו נמוכות. בתמיכה לטענתו העיד כלכלן שהגיש לביהמ"ש מקבץ נתונים סטטיסטיים מהשנתון הסטטיסטי לשנת 1975, והסביר כי על פי נתונים אלה הוצאות המחייה של משפחה ממוצעת בגודל משפחת המערער היו נמוכות במידה ניכרת מאלה שבתחשיב המשיב. בהתחשב בעובדה שגירסת המערער על הוצאות מחייתו נתמכת בעדות המבוססת על נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, יצא המערער ידי חובתו להראות שהוא יכול היה להתקיים ברמת חיים צנועה שעליה הוא העיד, היינו מסכום שהצהיר שאותו הוציא למחייה במשך 3 שנות המס הנ"ל. מכאן שלא היה גידול הון בלתי מוסבר.
(בפני השופטים: י. כהן, אשר, גב' בן פורת. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד ל. פרימוב למערער, עו"ד ד. גורני למשיב. 5.9.79).
ע.א. 371+22/77+22/79 - סביח עונאללה נגד מוחמד עונאללה ואח'.
*טענת הסכם בע"פ לחלוקת מקרקעין במשפטי הסדר מקרקעין
(הערעורים נתקבלו).
בביהמ"ש המחוזי נדונו, בשני תיקים נפרדים במסגרת הסדר זכויות במקרקעין, סכסוכי בעלות, בין האחים למשפחת עונאללה, על שתי חלקות אדמה, כאשר האפוטרופוס לנכסי נפקדים צד לדיונים מכיון שחלק מן האחים הם נפקדים. בנסחים של החלקות רשומים האחים כבעלים בחלקים שונים ואילו מוחמד עונאללה טען לקיומו של הסכם חלוקה משנת 1935 שלפיו זכה מוחמד בבעלות ייחודית בשתי החלקות נשוא הדיון. ביהמ"ש המחוזי, מפי שני שופטים בשני התיקים, קיבל את עדותו של מוחמד בדבר הסכם החלוקה, וקבע כי שתי החלקות שייכות לו, והערעורים נתקבלו. לגבי מקרקעין לא מוסדרים יש ברישום בטאבו משום ראיה לכאורה, וכדי לסתור ראיה זו דרושה "הוכחה קפדנית", כך נפסק בשעתו, וגם לפי חוק המקרקעין דרושה לפחות ראיה סבירה כדי לסתור את הראיה לכאורה שברישום שבפנקס המקרקעין. עיקרי טענות המערערים נסובו על השאלה אם היו בפני ביהמ"ש המחוזי ראיות סבירות בדבר קיומו של הסכם החלוקה. כידוע, בימ"ש שלערעור לא בנקל יתערב בממצאים עובדתיים של ביהמ"ש ששמע את העדים. ברם, בביהמ"ש הוגשו מסמכים בכתב, בנוסף לנסח הרישום, שאינם מתיישבים ואף סותרים את גירסתו של מוחמד בדבר קיום הסכם חלוקה משנת 1935. זאת ועוד, משבא אדם לטעון לקיומו של הסכם חלוקה בע"פ בין בעלים שונים של נכס, שומה עליו לתאר בפני ביהמ"ש פרטיו של הסכם זה, מהו החלק המסויים שקיבל כל אחד מן הבעלים בנכסים המשותפים תמורת ויתור שויתר על חלקו כשותף בנכס זה או אחר ופרטים כיוצא באלה. בודאי שתיאור כזה דרוש כשהסכם החלוקה הנטען עומד בסתירה לרישום בפנקס המקרקעין. לאור האמור לעיל יש לקבוע כי לא הוכח קיומו של הסכם החלוקה משנת 1935 כפי שנטען ע"י מוחמד.
(בפני השופטים ויתקון, ח. כהן, אלון. החלטה - השופט אלון. עו"ד ד. הזז לסביח עונאללה, עו"ד פ. סלמן למוחמד עונאללה, עו"ד א. בן טובים לאפוטרופוס על נכסי נפקדים. 13.9.79).