בג"צ 19/79 - יוליאן רוזמן נגד עירית אשקלון ואח'
*פגמים במכרז למסירת עבודות.
(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל ברוב דעות השופטים ויתקון ובכור כנגד דעתה החולקתשל השופטת בן פורת)
עירית אשקלון ערכה מכרז למסירת עבודת פינוי פסולת מהעיר והוגשו 5 הצעות. אחת מהן נפלה בהיותה יקרה ואחת בהיותה זולה באופן בלתי סביר. נותרו הצעתו של המשיב מס' 3 (להלן המשיב) על סך 247 אלף ל"י לחודש, הצעה של חברת רוזמן בע"מ על סך 125 אלף ל"י לחודש וזו של העותר על סך 120 אלף ל"י. את ההצעה של חברת רוזמן בע"מ פסלה ועדת המכרזים באשר היא עסקה בעבודה זו באשקלון בשנים הקודמות ולא עמדה בהתחייבויותיה. העותר הוא קרוב משפחה של בעלי חברת רוזמן והוא עבד למעשה מטעם החברה כקבלן משנה בחלק משכונותיה של אשקלון. המעטפות נפתחו ביום 10.12.78, הועדה הזמינה ליום 14.12.78 את העותר ואת המשיב ולאחר שיחה עם המשיב הסכים הלה להוריד מן המחיר סכום של 85 אלף ל"י והועדה החליטה לקבל את הצעתו. על כך העתירה.
השופט ויתקון:
א. גם בהנחה שהיה במו"מ שהתנהל עם המשיב ובהסכמתו של זה להפחית את המחיר כדי לזכות במכרז משום הפרה חמורה של כללי המכרז אין לפסול את המכרז. למעשה אין להתעלם מן הדוחק הכספי החמור של הרשויות המקומיות המכריח אותן לנצל כל אפשרות לקמץ בכספים. אפשר להניח לצורך הענין דנא כי הדבר שנעשה הוא פסול אלא אם כן כבר הוחלט סופית לפני כן שהקבלן שעמו עומדים על המקח זוכה במכרז בכל מקרה.
ב. השאלה היא קודם כל אם העותר יכול לבוא ולהתלונן על הפרת כללי המכרז. רק מי שבעצמו היה זכאי לזכות באותו מכרז יש לו זכות להתריע על פגמי המכרז. על העותר להתגבר איפוא, על פסילתו הוא, בטרם יישמע עם תלונות על זכיית יריבו. לא נכונה טענת העותר שהוא נפסל כי הועדה ראתה אותו כמי שזהה עם חברת רוזמן, וגם לא בשל הקירבה המשפחתית עם החברה, אלא משום שהעותר הוא שפעל כקבלן משנה מטעם חברת רוזמן כשזו לא עמדה בהתחייבויותיה. עימו עמדו פקידי העיריה בקשר ישיר ונוכחו לדעת שהוא מתרשל בביצוע העבודה.
ג. טוען העותר כי אלמלא נכונותו של המשיב להוזיל את הצעתו באופן ניכר, לא היה נמצא בו פסול והוא היה זוכה במכרז. אילו אמנם כך היו פני הדברים היה מקום לפסול את המכרז. ברם, אין כל רמז בפרוטוקול הישיבה כי פסילת העותר היה מותנית בהוזלת הצעתו של המשיב. אין זו אלא השערה בעלמא כי עד ההוזלה מצד המשיב היה העותר בחזקת כשר ורק מכאן והלאה הפך לפסול.
ד. מאידך, בהנחה שאלמלא נכונותו של המשיב להוזיל את המחיר היתה העיריה נאלצת, בלית ברירה, להזדקק לעותר, גם אז לא היה מקום לפסול את המכרז. אי אפשר לה לעיריה שלא לפנות את הפסולת מחוצות העיר, ואם הצעת המשיב יקרה מדי ואין הצעה אחרת, על כורחה היתה העיריה מעסיקה את העותר. אך העובדה עומדת בעינה שבעבר הקרוב השרות שנתן העותר לעיריה לא היה משביע רצון, וכאשר העיריה מצאה פתרון אחר אין לומר לאנשי העיריה שעל אפם וחמתם הם חייבים לעבוד עם העותר.
השופטת בן פורת (דעת מיעוט):
א. חברת רוזמן נפסלה על אתר עם פתיחת ההצעות לנוכח הנסיון של העבר. מאידךהצעת העותר לא נפסלה על אתר. לפי דברי המשיבים נותרו בפני ועדת המכרזים שתי הצעות, זו של העותר וזו של המשיב.
ההכרעה ביניהם נפלה בישיבת ועדת המכרזים ביום 17.12.78 לאחר שנוהל משא ומתן עם המשיב להפחתת ההצעה המקורית. מדברי חבר הועדה ניתן להבין לכאורה שאילו נשאר פער מחירים גדול כמו בהצעות המקוריות לא היה ממליץ לקבל את הצעת המשיב. בניהול המו"מ לפני שנתקבלה ההחלטה על פי ההצעות הקיימות, הפרה ועדת המכרזים את אחד מעקרונות היסוד של כללי המכרז. אשר לטענה כי העיריה פעלה בתום לב - פגיעה בעקרונות היסוד החלים על מכרז, לא תטוהר בנימוק של תום לב. ב. אין להניח שהעותר היה נפסל ממילא וכי המשיב היה זוכה ממילא אפילו היה מסרב להפחית מן המחיר. להיפך, ועדת המכרזים הבדילה היטב בין הצעת חברת רוזמן שנפסלה כבר בשלב מוקדם, לבין זו של העותר וועדת המכרזים נתכנסה כדי להחליט סופית בין הצעת העותר לבין הצעת המשיב. משנוהל המו"מ על בסיס תחרות שרירה וקיימת בין המציעים, מנועים המשיבים מלטעון כי הצעת העותר נדונה לכשלון מראש.
ג. אשר לטענת אי סבירות הצעת המחיר של העותר - אין סבירותו או הגינותו של המחיר נמדדת על דרך השוואה בין ההצעות אחת עם רעותה, אלא בין האומדן הרשמי לבין ההצעה הנשקלת. בהיעדר ציון אם היה ומה היה האומדן במקרה זה, אין שום יסוד ראייתי לטענה הסתמית שהצעת העותר היתה בלתי סבירה. להיפך, לכאורה מחירו המקורי של המשיב היה בלתי סביר, לנוכח העובדה שהוריד את המחיר בשליש, ואולי ראוי הוא בשל כך בלבד להיפסל.
השופט בכור:
א. העותר עסק בעבודת פינוי הפסולת באזור עירית אשקלון מטעם חברת רוזמן והיו לעיריה טענות מוצדקות גם כלפי העותר בקשר לביצוע העבודה למרות שלא העותר הוא שהתחייב כלפיה אלא החברה. גם מהתבטאויות העותר במגעיו עם אנשי העיריה נוצר אצלם רושם לא חיובי עליו.
ב. בעל המכרז יכול לפסול מציע בגין חסרונות ופגמים של אותו מציע ונסיון רע אתו בעבר, כאשר הפער במחיר בינו לבין האחרים אינו גדול מדי בנסיבות המקרה, ומאידך יכול בעל המכרז להשלים עם המגרעות של אותו מציע אם הפער הוא גדול שכדאי לבעל המכרז לקחת על עצמו את הסיכון של התקשרות עם אותו מציע. יש שירותים שבהם בעל המכרז לא יסכים לקבל מציע פלוני גם כשהפער הוא גדול, כגון כשהעבודה היא עבודת מומחים מיוחדת וכנגד זאת פער גדול במחיר יכול להצדיק בחירת אותו קבלן שהוא יותר זול, כשמדובר בעבודה של איסוף פסולת או עבודה פשוטה אחרת.
ג. בשאלה אם העותר היה נפסל בכל מקרה גם אם אלמלא הפחית המשיב את המחיר - בענין זה יש פנים לכאן ולכאן, אך כנראה היה נפסל העותר בכל מקרה. אילו היתה ועדת המכרזים משתמשת בהצעת העותר כמכשיר להפחתת מחיר של המשיב, מבלי שראתה בעותר מי שפסול בכל מקרה, היה מקום לראות בזה פגם המצדיק להיעתר לעותר. אך המצב העובדתי אינו כזה. ועדת המכרזים לא פעלה כראוי כאשר החלה במשא ומתן עם המשיב, אך מאידך נראית גירסת המשיבים שהעותר היה פסול בעיניהם בכל מקרה. המדובר בעבודה הדורשת מגע מתמיד עם אנשי העיריה, שהיחסים בינם לבין העותר אינם תקינים. בינתיים עובד המשיב בעבודה הנ"ל והכנסת שינויים בעבודה עתה, עלולה לגרום סבל רב לתושבים. ביהמ"ש חייב לדאוג לקיום סדרי מינהל תקין, אבל יחד עם זאת המטרה העיקרית היא לתת צווים הדרושים למען עשיית צדק עם כל הנוגעים בדבר. ועדת המכרזים פעלה בצורה בלתי תקינה מבחינה חוקית אבל פעלה כפי שפעלה בתום לב. אמנם תום לב אינו מרפא את הפגם, אבל עשיית צדק במקרה כזה אינו דורש לפסול את
המכרז כעת בנסיבות המקרה. כן ניתן לומר שהעותר לא בא לביהמ"ש בידיים נקיות, באשר העלים בעתירתו שהיה לו קשר לעבודה זו בעבר.
(בפני השופטים: ויתקון, גב' בן פורת, בכור עו"ד י. כרמל לעותר, עו"ד רפאלי למשיבים. 18.9.79).
ע.א. 351/78 - עוסמן טביב נגד אברהם כץ ומדינת ישראל
*פיצויים בתאונת דרכים.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בבאר שבע בת.א. 224/77 - הערעור נתקבל)
ת
המערער, יליד 1967, נפגע בינואר 1977 ע"י רכב צבאי וכתוצאה מן התאונה נקטעה שוק הרגל הימנית כ- 8 ס"מ מתחת לברך והותקנה למערער פרוטזה. נכותו נקבעה בשיעור של 50 אחוז לצמיתות. הוא תבע בנזיקין את נהג הרכב ואת מדינת ישראל, והדיון נסב על גובה הנזק. ביהמ"ש המחוזי קבע כי הפסד ההשתכרות בעתיד של המערער יתבטא ב- 30 אחוז מהשכר הממוצע במשק, וראה לנכון להשתמש בסמכותו לפי סעיף 6 לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים ותקנה 1 לתקנות פיצוי נפגעי תאונות דרכים (תשלומים עיתיים), וחייב את הנתבעים בתשלומים עיתיים כדי שיעור של 30 אחוז מהשכר הממוצע במשק, מהתאריך שבו יגיע המערער לגיל 18 ועד תום חיי העבודה בגיל 65. על כך הערעור.
א. צדק ביהמ"ש המחוזי כי יש להשתית את הפסד ההשתכרות על 30 אחוז מן השכר הממוצע למרות שהנכות היא בשיעור של 50 אחוז. ביהמ"ש קבע כי יש סיכוי ריאלי שהנכות תתבטא רק באחוז מזערי מן ההכנסה הצפוייה וזאת בהתחשב בעובדה ששלושת אחיו של המערער רכשו כולם השכלה גבוהה ולמערער ציונים המעידים על כישורים ללימודים עיוניים. בנוסף לכך יעבור פרק זמן ארוך מהתאונה ועד לגיל הבגרות, תקופה שתאפשר תכנון מתאים כדי להפחית את השפעת הנכות על כושר ההשתכרות.
ב. כיון שהפסד אחוז ההשתכרות הוא 30 בלבד, הרי שיש לבטל את החלטת ביהמ"ש המחוזי לחייב את המשיבים בתשלומים עיתיים, שכן ביהמ"ש לא היה מוסמך לכך. כדי שביהמ"ש יהיה מוסמך לפסוק תשלומים עיתיים ישנם מספר תנאים ובכללם כי המערער הפסיד כתוצאה מן התאונה 40 אחוז ומעלה מכושר השתכרותו. באין סמכות לביהמ"ש לפסוק תשלומים עיתיים, אין צורך לעמוד על השאלה אם היה מקום להשתמש בסמכות זו אילו היתה קיימת, ולכאורה צודקים בעלי הדין, שהם תמימי דעים לענין זה, שבמקרה זה עדיף לפסוק תשלום חד פעמי.
ג. לענין תקופת אובדן ההשתכרות, אין לשנות את קביעת ביהמ"ש המחוזי. ראשית, המערער עצמו טען שיש לפסוק לו פיצויים מן התקופה שימלאו לו 18 שנה ועד גיל 65 שנים, וכבר מטעם זה אין הוא יכול להישמע בטענה שהתקופה צריכה להתחיל מגיל 14. יתירה מזו, עד גיל הבגרות חייבים ההורים לזון את ילדיהם הקטינים ולספק את כל מחסורם לרבות חינוך. כמו כן מקובל לראות את תום חיי העבודה בגיל 65 ולא הוכחו נסיבות מיוחדות המצדיקות חריגה מן המקובל.
ד. לענין ההיוון של הפסד ההשתכרות בעתיד - השיעור המתאים הוא 3 אחוז. על יסוד חישוב השכר הממוצע במשק שהיה בתאריך פסק הדין 6,240 ל"י, כפול מספר החודשים שהמערער יכול לעבוד, ובהתחשב בכך שסכום זה פטור ממס ויש לנכות ממנו 25 אחוז עפ"י סעיף 4 לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, נותר הפסד השתכרות של 340 אלף ל"י.
ה. המדינה הקפיאה סכום של 20 אלף ל"י מתוך המגיע ממנה עפ"י פס"ד ביהמ"ש המחוזי, וזאת במקום לדרוש הפקדת ערובה להוצאות בערעור. מבחינת המערער אין נפקא מינה אם היה מקבל את 20 אלף הל"י ומפקידם בביהמ"ש, או שנשמרו במקום אחר, שכן בתקופת ההפקדה אין הפקדון נושא פירות. שונה המצב מבחינת המשיבה שהמשיכה להחזיק בכסף ולהשתמש בו. השימוש בכסף תועלתו בצדו ואת השווי של תועלת זו על המשיבה להשיב למערער. על כן יש לחייב את המדינה בתשלום הצמדה וריבית על הסך של 20 אלף ל"י לתקופת ההקפאה דלעיל.
ו. ביהמ"ש העליון קבע גם את סכום הפיצוי למערער לרכישת פרוטזות, בקובעו כי אכן בתקופת הצמיחה של האדם מחייבים השינויים בגודל הגוף תחלופה רבה יותר של פרוטזות, אך יחד עם זאת לא הוכחה גירסת המערער שהתחלופה מתבטאת ברכישת פרוטזה מידי שנה. סכום הפיצוי המתאים קרוב יותר לסך 82 אלף ל"י שנקבה בו המשיבה, מאשר לסכום הכפול כמעט שתבע המערער והסכום הועמד על 90 אלף ל"י. אשר להוצאות הנסיעה - בעזרת הפרוטזה מסוגל המערער לניידות ניכרת, לרבות נסיעה בכלי תחבורה ציבוריים, על כן לא היה מקום לחייב את המדינה בפיצוי לרכישת רכב פרטי והחזקתו. אולם אומדן הפסד השתכרות המערער בעתיד מבוסס, בין היתר, על ההנחה הסבירה שהמערער ירכוש לעצמו מקצוע חופשי כמקור לפרנסתו, ולשם כך יש יסוד להניח שהמערער יהיה זקוק לרכב, ומחמת נכותו יהא עליו לרכוש רכב משוכלל ונוח במיוחד כמתחייב ממצבו. לפיכך, נקבע לו במקום פיצוי גלובלי עבור נסיעות מיוחדות במונית, סכום של 80 אלף ל"י כהשלמה לרכישת רכב כזה בעתיד.
(בפני השופטים: גב' בן פורת, אלון, בכור. החלטה - השופטת בן פור עו"ד ר. שרון למערער, עו"ד בורובסקי למשיבים. 12.9.79).
בג"צ 390/79 - עזת מחמד מוסטפה דויקאת ואח' נגד ממשלת ישראל ואח'
*תפיסת קרקעות אלון מורה.
(התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי)
בעתירה זו נדונה שאלת תפיסת קרקעות אלון מורה לצורכי הקמת ישוב אזרחי ובג"צ החליט לעשות את הצו על תנאי להחלטי ולבטל את הפקעת הקרקעות הפרטיות שנועדו להקמת אלון מורה.
בפסקי דין נרחבים של מ"מ הנשיא לנדוי והשופט ויתקון ובפסק דין קצר של השופט בכור נסקרו הנושאים של הפקעת מקרקעין מבחינת המשפט הבינלאומי ומבחינת המשפט המוניציפלי הישראלי, השאלה אם ניתן לראות בתפיסת המקרקעין עפ"י נסיבות הענין תפיסה לצורכי ביטחון, וכיוצא באלה שאלות.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, ויתקון, אשר, גב' בן פורת, בכור עוה"ד א. חורי, א. זכרוני, וא. פלדמן לעותרים, פרקליט המדינה ג. בך למדינה, עוה"ד ר. כהן ומ. סימון למתנחלים. 22.10.79).
ע.א. 508/78 - אדוארד בר לב ואח' נגד ויקטוריה בלבול ואח'
*בקשת יורשים לביטול רישום דירה על שם האלמנה (הערעור נדחה).
המשיבה היא אלמנתו של המנוח כדורי בלבול והמערערים הם בניו מנישואיו קודמים. בשנת 1954 רכש המנוח, בבית שהוקם ע"י המשיבה השניה (להלן הקבלן), דירה בת 3 חדרים וזכות חכירה זו נרשמה בשנת 1955 על שם המשיבה על פי
הוראת המנוח. הקבלן רצה להקים בנין על החלקה הגובלת ולשם כך היה עליו לסתום את אחד החלונות בדירה שנמכרה למנוח. הוסכם שכפיצוי על סתימת החלון יקבל המנוח תוספת של חדר רביעי. המנוח ואשתו גרו בדירה כל ימי חיי המנוח והאלמנה מוסיפה לגור בה עד היום. זכות החכירה על החדר הרביעי לא נרשמה על שם האלמנה ורק לאחר מות המנוח, בדצמבר 1965, הצליחה המשיבה לשכנע את הקבלן לרשום על שמה את החכירה לגבי החדר הרביעי. מעדות אנשי הקבלן עולה שהעיכוב ברישום היה מסיבות התלויות בקבלן. נימוקים אלה לסיבת עיכוב הרישום חשובים לשם הזמת טענת המערערים כי המנוח הוא שעיכב את הרישום של החדר הרביעי משום שלא רצה לרושמו על שם אשתו. לא הובאה ראיה כלשהי להוכחת טענה זו ולא הובאה כל ראיה שהיא לטענת המערערים שהאלמנה השיגה את החלטת הקבלן לרשום זכות החכירה על שמה במעשה מרמה. לפיכך דחה ביהמ"ש המחוזי את תביעת המערערים כי החדר ירשם כנכס העזבון וכי תבוטל החכירה הרשומה על שם האשה והערעור נדחה. הטוען טענת המרמה עליו כל עומס הראיה והאחריות. ביהמ"ש המחוזי קבע באופן חד משמעי שלא הוכחה כל מרמה מצד האלמנה וזאת אף בהנחה שהיא שהמריצה את הקבלן לרשום את החדר הרביעי על שמה דוקא. היתה גם מחלוקת בין הצדדים אם הדירה נקנתה בכספי המנוח או בכספי האשה האלמנה כטענתה, ואולם אפילו רכש המנוח את הדירה בכספו, הרי העובדה שהורה לרשום את זכות החכירה על שם אשתו משמשת ראיה ניצחת שהוא התכוון לתת לה אותה במתנה. ואם את הדירה שעלתה לו בכספים מרובים נתן מתנה לאשתו, דין הוא להניח שגם החדר הרביעי שלא עלה לו ולא כלום יכלל במתנה זו. ברם בין אם הנחה זו נכונה ובין אם לאו, על כל פנים סביר שהאלמנה הניחה הנחה כזו ואם הניחה שהדירה שניתנה לה במתנה כוללת גם את החדר הרביעי, הרי שלא היתה כל רמאות מצידה כשעשתה מה שעשתה על מנת לזכות בחדר.
(בפני השופטים: ח. כהן, י. כהן, שמגר. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד א. שוחט למערערים, עו"ד מ. כספי למשיבה, עו"ד י. דלומי לחברה הקבלנית. 13.9.79). ע.א. 284/79 - גרשון פז נגד כוכבה פז ואח'
*מזונות (הערעור נדחה).
המערער והמשיבה נשואים מאז 1967, המשיבה השניה היא בתם ילידת 1976. בשנת 1977 נתגלעו חילוקי דעות בין בני הזוג ובעקבותיהם הוגשה תביעת המזונות של האשה בשמה ובשם בתה. ביהמ"ש המחוזי חייב את המערער בתשלום 6,000 ל"י לחודש צמוד למדד ינואר 1979, תשלום סכום חד פעמי של 14 אלף ל"י בגין הפרשים עבור העבר, תשלום הביטוח הרפואי של המשיבות ותשלום הוצאות החזקת הבית שבו מתגוררים בני המשפחה. טענת המערער היתה כי די בתשלום של 1,500 ל"י לחודש בתוספת קיצבת הביטוח הלאומי כדי לקיים חובת המזונות שהוא חב בה. ביהמ"ש המחוזי ניתח את הראיות בדבר יכולתו הכספית של המערער ורמת החיים של בני הזוג לפני הסכסוכים ומסקנתו היתה כי יכולתו של הבעל גדולה בהרבה מזו שאותה הציג בפני ביהמ"ש. המערער הציג עצמו כפועל במפעל תעשייתי, אך מתברר כי הורי המערער הם בעלי המפעל "שפע און" ומפעלים נוספים, ועד לדיון המשפטי דנא היה גם המערער בעל מניות במפעל, אלא שתוך כדי הדיונים הוחלט, במסגרת החברה, על דחיית מניותיו של הבעל וביהמ"ש הסיק כי פעולה זו נעשתה כדי שניתן יהיה לומר שהוא חסר רכוש. בני הזוג התגוררו בקוטג' מפואר ולדעת ביהמ"ש מקבל המערער, כפי שעולה מן הראיות, הכנסות מן המפעלים שהן גבוהות בהרבה מהמשכורת הפורמלית. האשה אינה עובדת מחמת מצב בריאותה. ביהמ"ש המחוזי ציין כי הבעל רשאי להמשיך ולהתגורר בבית, ועל כן ראה בחיוב בהוצאות הבית חיוב המכסה גם הוצאות מהן נהנה המערער עצמו. לענין חזרתה לעבודה של האשה, שעבדה פעם כמורה, קבע ביהמ"ש כי אם תעשה כן לא יופחת
סכום המזונות כל עוד לא תעלה הכנסתה על 3 אלפים ל"י נטו לחודש כי היציאה לעבודה תגרום אחריה גם הוצאות בגלל הצורך בטיפול בבת. הערעור נדחה. ביהמ"ש שלערעור לא יתערב במסקנות העובדתיות של ביהמ"ש דלמטה בפרט כשמסקנות אלה נראות סבירות. במיוחד נכונים הדברים באשר למסקנה כי המערער הוא בעל משאבים כספיים רבים בהרבה מאלה המשתקפים במשכורתו הפורמלית, ובהתאם לכך חיו בני הזוג לפני שהחלו הסכסוכים. אין יסוד לטענה כי ביהמ"ש המחוזי חייב את המערער במזונות בהתחשב ביכולתם הכלכלית של הוריו. ביהמ"ש הסיק ממכלול הראיות מהם האמצעים העומדים לרשות המערער וזה הנתון ששימש יסוד לקביעת שיעור המזונות. לענין הוצאות הבית, קבע ביהמ"ש המחוזי כי על המערער היה לפתוח בהליכים בתיק חדש ולא בהמרצה בתובענה ציין את הסכומים והדבר גם מובן לאור תנאי המשק. אין מקום לקביעת תקרה כאשר גם המערער גר בבית ונהנה ממנו.
(בפני השופטים: ויתקון, שמגר, אשר, החלטה - השופט שמגר. עו"ד ב. שבתאי למערער, עו"ד מ. בר שלטון למשיבות. 25.9.79).
ע.א. 21/79 - יצחק אוחנה ואח' נגד דינה אוחנה ואח'
*מזונות (שורה של ערעורים על החלטות ביהמ"ש המחוזי בתיקי מזונות שונים - הערעורים נתקבלו בחלקם).
בנובמבר 1977 חוייב המערער לשלם למשיבים מזונות. בתחילת נובמבר 1978 הגישו המשיבים תביעה חדשה להגדלת המזונות, להעברת המשמורת על הקטינים לאשה ולמתן צו מניעה בענין דירת בני הזוג. כשלושה שבועות לאחר מכן הגיש המערער בקשה בדרך המרצה בתיק המקורי לבטל את חיובו בתשלום מזונות בטענו כי האשה עזבה בינתיים את הדירה והשאירה בה את הקטינים הנמצאים בחזקתו. לגבי בקשה זו קבע ביהמ"ש המחוזי כי על המערער היה לפתוח בהליכים בתוך חדש ולא בהמרצה בתובענה הקודמת, ומחק את הבקשה ללא דיון בה. הערעור על החלטה זו נדחה, שכן ההליכים החדשים התבססו על טענה של שינוי נסיבות ופניה מחודשת לערכאות עקב שינוי נסיבות, חייבת להיעשות בדרך של הגשת תביעה חדשה ונפרדת אם כי בתביעה החדשה על התובע להזכיר את התובענה הקודמת ואת פסק הדין בה.
בתביעה החדשה של המשיבים למזונות ולמדור ביקשו באחת ההמרצות כי המערער הראשון וכן המערערים השני והשלישי, שהם הוריו, לא יעבירו לאחר את הדירה ששימשה כדירת בני הזוג. המשיבה טענה כי רכשה את הזכויות בדירה מידי המערערת השלישית והמערער השני. ביהמ"ש המחוזי החליט כי אין הוא יכול לקבוע את זכויות הצדדים בדירה ועל כן לא תחייב קביעתו כל בימ"ש אחר אשר צד מן הצדדים יפנה אליו בקשר לתביעת זכויותיו, ואולם בתנאי של שלום בית ניתן לאשה ולילדים רשות מגורים בדירה, ולפיכך יש לו סמכות לדון בזכות מגורים זו, ואסר על המערערים להעביר את זכויותיהם בדירה עד אשר ינתן פסק דין בתיק המקורי. למערערים ניתנה רשות ערעור וערעורם נתקבל בקשר לענין זה. המערערים השני והשלישי לא היו כלל צדדים בתביעת המזונות וביהמ"ש יכול היה לתת צווים בכל הנוגע למערער הראשון אך לא יכול היה להורות מאומה למערערים השני והשלישי.
באחת ההמרצות ביקשה המשיבה כי המערער הראשון יחוייב למסור לה שני ילדים למשמורתה וביהמ"ש מחק את הבקשה וחייב את המשיבה בתשלום הוצאות בסך 50 ל"י. המערער הגיש בקשה לרשות ערעור ביחס לנומך סכום ההוצאות, אך ביהמ"ש לא נתן רשות ערעור בענין זה.
(בפני השופטים: ויתקון, שמגר, אשר. החלטה - השופט שמגר. עו"ד מ. כסיף למערערים, עו"ד בראון למשיבים. 25.9.79).
ע.א. 720/78 - יעקב גבאי נגד אל על בע"מ ואח'
*התנאים למתן פס"ד הצהרתי (הערעור נדחה).
בהמרצת פתיחה ביקש המערער בביהמ"ש המחוזי פסק דין הצהרתי "כי אל על הפרה את תנאי החוזה (המצורף לכרטיס הטיסה שהיא מוכרת) בינה לבין המבקש, בכך, שבטיסה שהוסכם עליה... ביצעה אל על נחיתת ביניים בלונדון ללא כל צורך, תוך גרימת נזק כבד לתובע, שלא הגיע לבסוף למחוז חפצו עקב איחור...". בשום מקום בבקשה או בתצהיר התומך בה לא הוצהר מה סוג או טיב הנזק שנגרם לתובע, ולא צויינה המטרה שלשמה דרושה למערער ההצהרה המבוקשת. לביהמ"ש אמר ב"כ המערער כי אין לו עילת תביעה נגד אל על, אלא ההצהרה נחוצה לו כהגנה בפני תביעה כלפיו אם תוגש, כיון שלא הגיע בזמן למקום מסויים ועליו להראות שהדבר לא היה באשמתו. ביהמ"ש המחוזי דחה את התובענה, שכן היא מכוונת לתביעת צד שלישי העשוייה לבוא ושאיננו שותף להליך הנדון, וממילא פסק הדין שינתן בהמרצה זו לא יוכל לשמש השתק בתביעה שהמערער חושש מפניה. הערעור נדחה. גם אם יש ביכולתו של המערער להוכיח את קיומה של הזכות המבוקשת על ידו, וגם אם לכאורה הוא מצביע על אינטרס לגיטימי לשריין אותה זכות, עדיין נתון שיקול הדעת לביהמ"ש לבחון כל הנסיבות, ובין היתר את האפקטיביות אשר תצמח מההצהרה אשר תינתן וכדו' שיקולים שיש לשקול. אומר ב"כ המערער כי שולחו מבקש "לשריין הזכות" והאמת היא כי אין לראות מה הזכות בה מדובר, כי הרי המערער לא תבע ואין בכוונתו לתבוע את המשיבה בתביעה כספית. אם הוא מבקש ליצור מחסום בפני תביעת צד שלישי כלשהו, עליו להמתין עד אשר יתבע ואם במסגרת ההגנה יהא צורך במשיבה כבעל דין, לא תהא מניעה לצרפה ע"י משלוח הודעת צד ג'.
אשר לטענה כי ההחלטה לדחות את התובענה ניתנה על יסוד טענה טרומית שהושמעה בע"פ ולא הוגשה על דרך של בקשה בדרך המרצה - ראשית, טענה זו לא הועלתה בביהמ"ש המחוזי, אלא ב"כ המערער השיב לטענה לגופה, ולגופו של ענין כאשר המדובר בהליך של המרצת פתיחה, שנועד לבירור על בסיס תצהירים בדרך מקוצרת, וטענה מקדמית מסויימת אינה טעונה אימות עובדות בתצהיר, אין לראות פסול כאשר הטענה מושמעת בע"פ. מה שדרוש הוא שהעובדות הצריכות להכרעה עולות מתוך כתבי הטענות המונחים באותו שלב בפני ביהמ"ש, ובעניננו הסתמך ב"כ המשיבה על טעוני המערער כפי שנטענו בבקשה ומטיעון זה ביקש להסיק מסקנת הדחייה על הסף.
(בפני השופטים: בכור, ברק, בייסקי. החלטה - השופט בייסקי. עו"ד י. אנושי למערער, עו"ד י. וינדר למשיבה. 5.9.79).
ע.א. 356/78 - פני שטייניץ נגד קרן הגמלאות של חברי אגד בע"מ
*פרוש סעיף בתקנות קרן הגמלאות של אגד וטענת מניעות (הערעור נתקבל).
המנוח הנץ לאון (להלן המנוח) היה חבר אגד וחבר קרן הגמלאות של חברי אגד (המשיבה). הוא פרש לגמלאות בדצמבר 1971 ומאז קיבל גימלה עד שנפטר בדצמבר 1976. המנוח והמערערת, שהתאלמנו מבני זוגם, חיו במשק בית אחד כבעל ואשה מבלי להינשא, במשך 6 שנים עד לפטירת המנוח, והמערערת היתה ידועה בציבור כאשתו של המנוח. בתצהירה אמרה המערערת כי לא היתה כל סיבה חוקית שהיתה מונעת ממנה להינשא ברבנות עם המנוח אך הם לא עשו זאת. המנוח מסר למשיבה פרטים אישיים בשאלון, ולגבי המערערת כתב שהוא חי אתה כאשתו הידועה בציבור. בחיי המנוח העניקה חברת אגד למערערת כרטיס נסיעה חופשי בקוויה. לאחר פטירת המנוח דרשה המערערת מהמשיבה כי זו תכיר בה כאלמנת המנוח הזכאית לגימלה עפ"י התקנון, זו סירבה, ביהמ"ש המחוזי דחה את תביעת המערערת והערעור נתקבל. בתקנון ההתאגדות של המשיבה ישנה הגדרה של "אלמנה" והיא "מי שהיתה אשתו החוקית של החבר בשעת מותו". טוענת המשיבה שאשתו החוקית של החבר היא מי שהיתה נשואה לו כדת וכדין, ואילו המערערת טוענת כי להגדרה "אשתו החוקית" יש לתת פירוש ליברלי ולכלול בה גם את הידועה בציבור. במדינת ישראל נכללה "הידועה בציבור" בשורה ארוכה של חוקים כמי שזכאית
לזכויות אשר להם זכאית גם האשה החוקית הנשואה כדין, ואולם חוקים אלה אינם משנים את הסטטוס של הידועה בציבור, ואשה שהיתה חיה עם גבר כידועה בציבור אינה הופכת לאשתו במובן המשפטי. אם אין לראות את המערערת כאשתו של המנוח שהיתה נשואה לו כדין, אין גם לראות אותה כאשתו החוקית לצורך ההגדרה בתקנות המשיבה, כך שמבחינת פירוש תקנון המשיבה לא היה מקום לקבל את תביעת המערערת. ברם, בסיכומי הטענות בפני ביהמ"ש העליון העלה ב"כ המערערת טענת השתק נגד המשיבה, ובסיכום התשובה של ב"כ המשיבה לא התייחס לטענה זו לגופה, וגם לא טען שאין להיזקק לטענה מאחר ונטענה רק בשלב זה. בביהמ"ש המחוזי טענה המערערת שלא היתה מניעה חוקית שינשאו כדת וכדין. המנוח הגיש למשיבה טופס בו ציין כי הוא חי עם המערערת "כאשתי הידועה בציבור" והמשיבה קיבלה טופס זה ללא כל תגובה. כאמור נטענה טענת ההשתק לראשונה בביהמ"ש העליון, ב"כ המשיבה לא הגיב על הטענה לא מבחינת קבילותה כטענה העומדת לדיון ולא לגוף הענין, לכן ניתן לראות את הטענה כאילו הועלתה ונמצאת על שולחן הדיונים .
לגופו של ענין, ברור שהטופס של פרטים אישיים נמסר על מנת לקבוע מי הם האנשים הזכאים לקבל גימלה מן המשיבה לאחר פטירת המנוח. לו היתה המשיבה מגיבה על ההודעה שקיבלה מן המנוח ב- 1973, ומעמידה אותו על כך שידועה בציבור אינה נחשבת לאשתו החוקית, ולא תקבל גימלה אחריו, היה עוד סיפק בידו לשאת את המערערת לאשה. שתיקה יכולה להוות בסיס לטענת השתק כאשר באופן סביר ניתן היה לצפות מן השותק שלא לשתוק. התקנות דנא הותקנו בשנת 1954 ומאז חלו שינויים מרחיקי לכת במדינה בענין זכויות האשה הנשואה והידועה בציבור. בנסיבות אלה ניתן היה לצפות מהמשיבה שתגיב על הודעת המנוח שכן מדובר באגודה שכל מטרתה וזכות קיומה לדאוג לזכויות לגמלאות של החברים והבאים מכחם.
(בפני השופטים: ויתקון, גב' בן פורת, בכור. החלטה - השופט בכור. עו"ד פ. קלוג למערערת, עו"ד מ. רימל למשיבה. 11.9.79).
ע.א. 426/78 - בנק לאומי לישראל בע"מ נגד צפורה בלוך ואח'
*פס"ד שיחייב תשלום ריבית בשעורים כפי שישתנו בבנק לאחר פסה"ד (הערעור נתקבל).
הבנק פתח ללקוח חשבון דביטורי והמשיבה ערבה לסכום מסויים מתוך החשבון. בהסכם הערבות התחייבה המשיבה לשלם את סכום הערבות בתוספת ריבית, הוצאות וחיובים בנקאיים אחרים שיגיעו לתשלום עד מועד מסויים, ובצירוף כל ריבית, הוצאות וחיוביים בנקאיים אחרים על הסכומים הנ"ל שיגיעו לתשלום מיום דרישת הבנק. הבנק דרש את התשלום מאת החייב והערבים ואלה לא התגוננו. המשיבה חוייבה בתשלום הסכום שעליו ערבה וריבית עד יום הגשת התביעה, וכן ריבית של 44 אחוז וחצי מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל, שהוא השעור הבנקאי ביום פסה"ד. הבנק ביקש כי ביהמ"ש יקבע שתשלום הריבית ישתנה לאחר פסה"ד ועד התשלום בפועל בהתאם לשינויים שיחולו בבנק, ובדרישתו זו הסתמך הבנק על ההסכם שבינו לבין החייב והערבים. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה לשינוי הריבית לאחר מתן פסק הדין ועד לתשלום בפועל. הוא סבר שאי אפשר לפסוק ריבית ששיעורה אינו ידוע בעת מתן פסק הדין וצריך להיקבע אחר כך ע"י התובע, ואשר לתנאי ההסכם שבין הבנק ללקוח - קבע ביהמ"ש המחוזי כי בבואו לפרש חוזה יבדוק ביהמ"ש מה היתה הכוונה האמיתית של הצדדים ויתחשב בהוראת החוק המחייבת כל צד לחוזה לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב לשם ביצועו של חוזה, והוראה זו מאפשרת למשיבה בכל מקרה של העלאת שיעור הריבית לטעון שהבנק נהג שלא בתום לב ושלא בדרך המקובלת, אבל אם ינתן פסק דין כבקשת הבנק תשלל מהערב האפשרות להתנגד להעלאת הריבית. ערעורו של הבנק נתקבל. המשיבה לא התגוננה בפני תביעת הבנק ובמקרה כזה אין על ביהמ"ש לשים עצמו אפוטרופוס ולעורר מיוזמתו טענות הגנה אפשריות. גם בערעור לא הופיעה כלל המשיבה. די בכך
כדי לקבל את הערעור. ברם, גם לגופו של ענין לא צדק ביהמ"ש המחוזי. אין כלל להתייחס לחוק פסיקת ריבית שכן החוק אינו חל במקרה שלפנינו בו מסתמך הבנק על הסכם בין הצדדים. כשקיים הסכם על ביהמ"ש לפסוק על פי ההסכם ולא על פי החוק. אין לקבל את החשש התיאורטי שמא יעלה הבנק את שיעור הריבית שלא בתום לב, זאת הן משום שביהמ"ש לא צריך להעלות מיוזמתו טענה מעין זו, והן משום שבמציאות אין מקום לחשש הנ"ל שהרי הבנקים נתונים לפקוחו של בנק ישראל וריבית אינה מועלית על ידם אלא לאחר תיאום עם בנק ישראל. אין גם כל מניעה שביהמ"ש יתן פסק דין בלי לקבוע את שיעורי הריבית על סכום החוב במספרים מדוייקים. הערב התחייב לשלם רבית בשעור כפי שישונה מפעם לפעם ע"י הבנק ואין צורך לחייב את הבנק להגיש תביעה חדשה כל פעם שיעלה את שיעור הריבית.
(בפני השופטים: ויתקון, אשר, בכור. החלטה - השופט אשר. עו"ד לוינבוק למערער. 20.9.79).
ע.א. 684/78 - עירית רמת גן נגד קרול דויטש
*סמכות העיריה לסלול מדרכות ולדרוש השתתפות בעלי הנכסים בהוצאות (הערעור נתקבל).
העיריה תבעה מהמשיב, בסדר דין מקוצר, סכום של 5000 ל"י כחלקו בהוצאות סלילת מדרכה ברחוב הגובל עם מקרקעיו. המשיב ביקש לדחות את התביעה על הסף ולחילופין לתת לו רשות להתגונן. בימ"ש השלום החליט לדחות את התביעה על הסף, ביהמ"ש המחוזי דחה ברוב דעות את הערעור והערעור על כך נתקבל. סעיף 249 לפקודת העיריות מונה רשימה ארוכה של סמכויות אשר עיריה רשאית להשתמש בהן ובין היתר: "11. לסלול כל רחוב שאיננו רכוש הפרט ולדאוג למצבו התקין של כל רחוב כאמור ; 12. לדרוש מבעלי מקרקעין... לסלול... מדרכה לאורך הרחוב הגובל את מקרקעיהם". העיריה התקינה חוק עזר שלפיו רשאית המועצה להחליט על סלילת כביש או מדרכה, להודיע לבעלי הנכסים החייבים בדמי השתתפות על החלטתה ולחייב את בעלי הנכסים בדמי השתתפות. טען המשיב כי לפי סעיף 249 (12) אין העיריה יכולה לדרוש מבעלי הנכסים השתתפות בהוצאות סלילת מדרכה, אלא יכולה היא לדרוש מבעלי נכסים שהם יסללו את המדרכה, ואילו סעיף 249 (11) המסמיך את העיריה "לסלול כל רחוב" אינו כולל גם מדרכה. מאידך טענה העיריה שסמכותה "לסלול כל רחוב" כולל גם מדרכה. בבימ"ש השלום הסתמכה העיריה על הוראות סעיף 249 (1) בדבר סמכות העיריה לבצע עבודות ציבוריות ואילו בביהמ"ש המחוזי הסתמכה על סעיף 249 (11), ואין ממש בטענת המשיב שהעיריה לא יכלה לשנות ולקבוע שהיא מסתמכת על הסעיף האחר. מדובר בשאלה משפטית מובהקת ואם ניתן למצוא לחוק העזר תמוכין בפקודה, יקיים אותו ביהמ"ש, בין אם נטענו תימוכין אלה כדבעי ובין אם היה פגם בטעונם.
טוען המשיב שמשהבחין המחוקק הבחנה ברורה, באותו סעיף עצמו, בין "רחוב"מכאן לבין "מדרכה" מכאן וייחד לכל אחד מהם הוראות מיוחדות משלו, הרי שהוראות החלות על "רחוב" אינן יכולות לחול על "מדרכה", ואין נפקא מינה אם "רחוב" כהגדרתו בפקודת הפרשנות כולל גם מדרכה, שהרי הגדרה זו כוחה יפה רק כל עוד אין בגוף הענין דבר הסותר אותה ולטענת המשיב הסעיף סותר את ההגדרה של רחוב ככולל גם מדרכה, כך שאין העיריה יכולה לתבוע בעלי מקרקעין להשתתף בהוצאות סלילת מדרכות, אלא אם כן נדרשו תחילה בעלי המקרקעין לסלול את המדרכות והם לא ביצעו את הסלילה בעצמם. טענות אלה לא נתקבלו. נכון הדבר שלענין סלילת מדרכה צריך הסעיף הכללי הדן בסלילת רחוב להידחות מפני סעיף מיוחד הדן באופן ספציפי בסלילת מדרכה, אך במה דברים אמורים כששניהם סותרים ואין אתה יכול לקיים גם את זה וגם את זה. אולם כשניתן לתת תוקף מלא גם לסעיף הכללי וגם לסעיף המיוחד, יש להעמיד את המחוקק בחזקתו שלא הוציא מילותיו לריק, ושרצונו הוא שיבוצע גם זה וגם זה ככל שהנסיבות מחייבות או מאפשרות. בסעיף 249 (11) הסמיך המחוקק את העיריה לסלול "רחוב" בעצמה
ובסעיף 249 (12) הסמיכה להטיל סלילת מדרכה על אחרים. מכאן שאין העיריה מוסמכת להטיל על אחרים סלילת רחוב שאינו מדרכה, אבל לא משתמע מכאן בהכרח שאינה מוסמכת בעצמה לסלול מדרכה בגדר סמכותה הכללית לסלול רחוב.
(בפני השופטים: ויתקון, ח. כהן, שמגר. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד ש. זומר למערערת, עו"ד ד. רימלט למשיב. 13.9.79).
ע.פ. 13/79 - פאיז גלבאל ופתוחה עבדל נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סמים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער פתוחה עבד כמלצר בבית קפה והפנה שוטר, שהעמיד פני מעונין בקניית חשיש, אל המערער פאיז והלה מכר לשוטר בהזדמנות ראשונה 200 גרם חשיש ולאחר מכן סוליית חשיש שלמה. על פאיז הוטל עונש של 4 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי ועל פתוחה שנתיים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה. כמות הסם שבה מדובר היתה גדולה למדי והמערער פאיז מכר אותה למי שהציג את עצמו לא כצרכן אלא כמי שעוסק בעצמו במכירת סם. המערער פתוחה עבד לפרנסתו כמלצר ושלח ידו בהשתתפות במסחר המסכן את בריאות הציבור. לפיכך העונש איננו חמור מדי.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, גב' בן פורת, בכור. עו"ד ש. עודה למערערים, עו"ד גב' ר. רבין למשיבה. 18.9.79).
ע.פ. 299/79 - שלמה אדויין נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (התפרצות) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
בשעת לילה נכנסו המערער ועוד אחרים לתוך מחנה צבאי, פרצו לתוך מבנה תוך כדי הריסת קיר, וגנבו מתוך בנק אוצר לחייל שבמחנה כספת ובה כמליון ל"י במזומן, הפורצים יצאו מתוך המחנה בטענת שוא שבמשאית שבה הם נוסעים הם מובילים ציוד. המערער נדון ל- 3 וחצי שנים מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נדחה. למערער הרשעות קודמות ובהן עבירות נגד הרכוש. יש להתייחס בחומרה רבה לחדירה לתוך מחנה צבאי ולעבירה שהצריכה תכנון ותחכום.
(בפני השופטים: גב' בן פורת, ברק, בייסקי. המערער לעצמו, עו"ד ל. מרגלית למשיבה. 26.9.79).
ע.פ. 291/79 - שלום פרץ נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (התפרצות) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער פרץ לדירה וגנב מתוכה רכוש וכן השמיד רכוש בתוך הדירה. ערך הרכוש נאמד בכ- 20 אלף ל"י. ביהמ"ש המחוזי הטיל על המערער עונש של 7 חודשים מאסר וכן הפעיל שני מאסרים על תנאי, של 18 חודשים ושל שנה אחת, כשכל העונשים מצטברים זה לזה, כך שעל המערער לרצות 37 חודשי מאסר מיום מאסרו. הערעור על חומרת העונש נדחה. לא רק שביהמ"ש לא החמיר עם המערער, אלא עוד הקל עימו. המערער הוא בעל עבר פלילי עשיר ולא הסתפק בכך שפרץ לדירה וגנב, אלא השמיד בזדון רכוש בעל ערך ניכר של בעלי הדירה, וזאת כאשר שני מאסרים על תנאי היו תלויים מעליו.
(בפני השופטים: י. כהן שמגר, בייסקי. המערער לעצמו, עו"ד ר. בר חיים למשיבה. 27.9.79).
ע.פ. 140/79 - דני סויסה נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (שוד ופציעה ביריות) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער גנב אקדח והשתמש בו בנסיון לביצוע שוד וכתוצאה ממעשהו נגרמה נכות לצמיתות לנהג מונית. בשעת המעשה היה המערער בן 15 שנה. אעפ"כ הטיל עליו ביהמ"ש המחוזי עונש של 3 שנים מאסר בפועל.
הערעור נדחה. למערער עבר פלילי עשיר ובעבר ניסו כלפיו כל מיני דרכי טיפול כדי שלא יחזור לדרך הפשיעה אך דרכי טיפול אלה נכשלו. נוכח עברו של המערער וחומרת המעשים לא היה מנוס מלדון את המערער לתקופת מאסר משמעותית. המערער הוכיח ע"י מעשהו שהוא מהווה סכנה לציבור. תוכניות השיקום המוצעות למערער יצטרכו להתבצע אחרי שיכפר על מעשהו ע"י ריצוי העונש שהוטל עליו.
(בפני השופטים: י. כהן, שמגר, בייסקי. עו"ד ה. טל למערער, עו"ד ר. בר חיים למשיבה. 27.9.79).
ע.פ. 176/79 - נאסר מישיאל נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (הפרת צו לסגירת מוסך) (ערעור על חומרת עונש - הערעור נדחה).
המערער ניהל ללא רישיון מפעל לתיקוני מכונאות לרכב מנועי והועמד לדין בפני בימ"ש השלום. בגז"ד שניתן ביולי 1975 הוצא צו לסגירת המפעל לכל המאוחר בינואר 1976, אם עד אז לא יתקבל רשיון, ולאחר מכן הוארך המועד פעמיים נוספות עד ל-1.7.77. למעשה המשיך המערער בעסק זה עד פברואר 1979, היינו עד גמר ההליך בתיק הפלילי נשוא ערעור זה. המערער הורשע הן בניהול העסק ללא רשיון והן באי קיום צו הסגירה. בשלב גזה"ד הודיע ב"כ המערער כי העסק עומד בתהליך של פירוק וסגירה ועל יסוד הודעה זו החליט ביהמ"ש המחוזי שלא לגזור עונש מאסר על המערער אלא מאסר על תנאי וקנס בסך 100 אלף ל"י. הערעור על חומרת העונש נדחה. העונש המירבי על עבירה זו כיום הוא 5 שנות מאסר וקנס של 200 אלף ל"י. התיקון בחוק נכנס לתוקפו בפברואר 1978, בעוד שעד אז הקנס המירבי היה 10 אלפים ל"י בלבד. למעשה התנהל העסק ללא רשיון במשך כ-4 שנים וזו תקופה ארוכה לעבירה נמשכת, וגם מאז ההחמרה בעונש המשיך המערער בעסקו זה במשך כשנה. אשר לעובדה שהעסק נסגר בינתיים - ביהמ"ש המחוזי כבר לקח בחשבון עובדה זו. ניהול עסק ללא היתר כדין, קל וחומר תור הפרה של צו סגירה, היא עבירה רצינית ויש להרתיע עבריינים ולהבהיר כי אין הסיכון הכרוך בעבירה כזו מבוטל. לפיכך, אפילו הקנס שהוטל הוא על הצד הגבוה, אין הוא חמור במידה המצדיקה התערבות.
(בפני השופטים: גב' בן פורת, ברק, בייסקי. עו"ד עזאם למערער, עו"ד ל. מרגלית למשיבה. 26.9.79).
ע.פ. 69/79 - שמעון זוננאשוילי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (גרימת חבלה חמורה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הוא מעולי גרוזיה, גלמוד, שהתגורר 4 שנים במעון הסוכנות לעולים חדשים בנתניה. שכנתו, אשה צעירה בת 24 המתגוררת במעון הרבתה לנגן על פסנתר כשקולות הנגינה מפריעים למנוחתו. באחד הימים בחודש יוני 1978 איים המערער על האשה שאם לא תחדל להפריע לו הוא עלול לפגוע בה. חודש לאחר מכן תקף אותה באולר ודקר אותה בסכין שלוש דקירות, אחד בבטן בעומק של 7 ס"מ, אחד בצואר בעומק של 4 ס"מ וכן דקירה באצבע. בדקירות אלה גרם לאשה חבלה חמורה ורק תודות לעובדה שחייל שנזדמן למקום ידע לחבוש את הפצעים ולהפסיק את זרם הדם ניצלו חייה של האשה. לאחר הטיפול נשארו לאשה צלקות בגופה הנראות לעיין לצמיתות. ביהמ"ש המחוזי הטיל על המערער עונש של 5 שנות מאסר והערעור על חומרת העונש נדחה. מתקבל על הדעת שהמערער סבל מקולות המוסיקה שחדרו לאוזניו, אך תגובתו לסבל זה אינה עומדת בכל יחס למטרד שנגרם לו לדבריו.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, ויתקון, ח. כהן. המערער לעצמו, עו"ד גב' מ. ברנשטיין למשיבה. 24.9.79).
ע.פ. 4/79 - בני עזרן ויורם אברגיל נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (אונס) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
שני המערערים נסעו במכונית ולקחו עימם תיירת כטרמפיסטית ובדרך אנסו אותה. השניים השתמשו בכח כלפי קורבנם, אך
לא היה במקרה דנן שימוש מופרז במעשי אלימות. ביהמ"ש המחוזי הטיל על המערערים עונש של 4 שנות מאסר בפועל וביהמ"ש העליון קיבל את הערעור והעמיד את העונש על 3 שנים מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי. לכאורה העונש אינו מוגזם בהתחשב בחומרת המעשה, שעבורו קבע המחוקק עונש מירבי של 20 שנות מאסר. אעפ"כ ניתן להקל במידת מה עם שני המערערים. המערער אברגיל היה בעת המעשה בן 18 שנה, לא היה לו רקע עברייני ולא היו לו הרשעות קודמות. המערער עזרן היה בעת המקרה בן 16 שנה. מתסקירי שרות המבחן מסתבר שישנם סיכויים טובים שהמערערים יחזרו למוטב. הם נמצאים כעת 13 חודשים בכלא, המערער אברגיל עבר קורס מסגרות והחל לעבוד במפעל תעשייתי ועל המערער עזרן כותב מנהל בית הסוהר שהוא התגלה כנער שקט וחרוץ המתפקד היטב. בהתחשב בכל האמור הוקל העונש כאמור.
(בפני השופטים: י. כהן, בכור, בייסקי. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד קאזיס וקרביס למערערים, עו"ד גב' ר. סוכר למשיבה. 25.9.79).
ע.פ. 346/79 - סימן ג'ינג' נחשוילי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (גניבה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בגניבה סחורה מתוך חנות למוצרי הלבשה כשהטובין שגנב, יחד עם אחרים, שוויים למעלה מ-63 אלף ל"י. למערער הרשעות קודמות ובשל שתיים מהן נדון בעבר למאסר על תנאי כשהעבירה דנא בוצעה בתקופת התנאי. ביהמ"ש המחוזי הפעיל את המאסר על תנאי של 16 חודשים ובגין העבירה דנא סבר השופט שמפאת אורך המאסר על תנאי שהופעל די להטיל על המערער עונש של שני חודשים מאסר בפועל המצטברים עם המאסרים האמורים. הערעור על חומרת העונש נדחה. העונש של חודשיים מאסר בפועל קל יתר על המידה והשופט לא ייחס חשיבות מספקת לחומרת המעשה ולעברו של המערער. על כל פנים אין צידוק להקל להקל נוספות עם המערער.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, מ"מ הנשיא לנדוי, שמגר. המערער לעצמו, עו"ד י. בן אור למשיבה. 26.9.79).
ע.פ. 158/79 - מרדכי חדד נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (גניבה ממעביד) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה בעיקרו).
המערער שימש כמזכיר וגזבר המועצה המקומית מזכרת בתיה, ובמשך כמה חודשים גנב סכום של למעלה מ-200 אלף ל"י. הוא הורשע בעבירות של גניבה ממעביד ומעילה באמון ע"י עובד הציבור ונדון ל- 3 שנים מאסר בפועל, שנתיים מאסר על תנאי ולתשלום קנס של 50 אלף ל"י. הערעור על המאסר נדחה ועל תשלום הקנס נתקבל. המערער הודה שנטל את כספי המועצה, אך לצורך גזירת העונש טען כי עשה כן למען יו"ר המועצה שקיבל ממנו את הכספים שנגנבו. היתה זו הגנה כוזבת ומרושעת, שביהמ"ש לא האמין לה ואין מקום להתערב בכך. אשר לעונש -אין הוא חמור מדי למרות עברו הנקי של המערער ומצבו המשפחתי. ברם, מכיון שהמערער צריך להחזיר את הכספים הגנובים למועצה המקומית, כשהם צמודים, הרי יש טעם בטענת המערער כי אין להוסיף לסכום הנ"ל גם את סכום הקנס, ויש לבטל את תשלום הקנס.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, ח. כהן, בכור. החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי. עו"ד י. תוסיה כהן למערער, עו"ד ש. דורנר למשיבה. 10.9.79).
ע.פ. 497/79 - נוריאל צברי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (גניבה ממעביד) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער הורשע בשורה של עבירות בגין 15 מקרים של רישומים כוזבים בספר הקופה של המעבידה שלו ובספרי החשבונות מתוך כוונה לרמות את המעבידה וכתוצאה מכך גנב סכום של למעלה מ- 100 אלף ל"י.
המערער נדון ל- 6 חודשים מאסר בפועל ו- 9 חודשים מאסר על תנאי וכן לתשלום קנס של 10 אלפים ל"י. הערעור על חומרת העונש נתקבל והמאסר בפועל הועמד על 9 חודשים והמאסר על תנאי על 12 חודשים. הנסיבות המקלות רובן ככולן היו בפני ביהמ"ש המחוזי, והן עברו הנקי של המערער והעובדה שאיננו טיפוס עבריין. אין ספק שללא קיומן של נסיבות אלה היה ביהמ"ש המחוזי מטיל עונש מאסר לתקופה יותר ארוכה. אעפ"כ ניתן להקל במקצת לגבי תקופת המאסר בפועל, וזאת אך ורק בהתחשב בפרטים שבתסקיר שרות המבחן. לפי פרטים אלה זקוק המערער לתמיכת שרות המבחן אחרי גמר מאסרו, ובהתחשב בכך, ולאחר שהמערער הסכים להיות נתון בפיקוח קצין מבחן, שונה גזר הדין כאמור והמערער הועמד לפיקוח קצין מבחן לשנתיים מיום שחרורו.
(בפני השופטים: י. כהן, אלון, בכור. עו"ד ח. קאזיס למערער. 9.9.79).
ע.פ. 772/78 - יורם חסנן נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (גניבת נשק) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער הורשע בעבירה של גניבת נשק מצה"ל ונדון ל-3 שנות מאסר וכן הופעל מאסר על תנאי של 9 חודשים חופף לעונש הנ"ל. הערעור על חומרת העונש נתקבל. בנסיבות המקרה העונש שהוטל על המערער לא היה מופרז. למערער הרשעות קודמות שבהן לא הוטל עליו עונש מאסר בפועל אלא מאסרים על תנאי. נסיבות העבירות שבהן הורשע הן חמורות מאחר שגנב שני רימוני יד בהיותו חייל ומסר אותם לידי עבריין. למרות זאת החליט ביהמ"ש העליון להקל במידת מה בעונשו של המערער וזאת עקב ההתפתחות החיובית שחלה בתהליך שיקומו בעת ריצוי העונש. התנהגות המערער היא טובה, הוא למד בקורס מסגרות בתקופת המאסר וכעת הוא יוצא לעבודות חוץ וכל המטפלים בו סבורים שחל אצלו מפנה חיובי ויש סיכויים שלא יחזור לדרך הפשע. לפיכך עונש המאסר בפועל יהיה שנתיים וחצי, 6 חודשים מאסר על תנאי והמערער הועמד, בהסכמתו, למבחן למשך תקופה של שנתיים מיום שחרורו.
(בפני השופטים: י. כהן, אלון, בייסקי. עו"ד מ. גלעד למערער. 5.9.79).
ע.פ. 286+356/79 - יחיא מוחמד חיג'אזי נגד מדינת ישראל
*הרשעה בסחר בסמים וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער הואשם בהחזקת סמים ומסחר בהם. בסעיף הראשון של כתב האישום נאמר כי נתפס ברשותו של הנאשם חשיש במשקל של 146 גרם, ובסעיף האישום הרביעי נאמר כי "במשך מחצית השנה... נהג הנאשם למכור חשיש לפרנסתו...". בישיבה הראשונה של ביהמ"ש שבה היה המערער מיוצג ע"י עו"ד הודה המערער בהחזקת חשיש אך כפר בסחר בסמים. בישיבה השניה של ביהמ"ש ביקש הסניגור לאפשר למערער לחזור בו מכפירתו ועל סמך הודאת המערער הורשע בעבירות של החזקה ושל סחר בסמים. הסניגור ביקש לקבל תסקיר של קצין מבחן וביהמ"ש הורה על הכנת תסקיר. בישיבה הבאה הוגש התסקיר שכלל המלצה להטיל עונש מאסר על תנאי. לאחר שנשמעו טיעוני הצדדים גזר ביהמ"ש על המערער עונש של 18 חודשים מאסר בפועל ו-18 חודשים מאסר על תנאי. הערעור נדחה. בערעור ביקש הסניגור לאפשר למערער לחזור בו מהודאתו ולזכותו מהאישום הרביעי. לטענתו אין בספר החוקים עבירה של "נהג למכור חשיש" ואין עבירת הסחר בסמים עבירה נמשכת. הטענה נדחתה. העובדות המתוארות בכתב האישום מהוות עבירה, שכן נאמר בכתב האישום כי המערער סחר בחשיש במשך מחצית השנה שקדמה למעצר. עם זאת לוקה הניסוח של האישום הרביעי ביתר ובחסר. ביתר - משום שהביטויים "נהג" ו"לפרנסתו" אינם במקומם. האישום הוא מכר של חשיש והעובדות שיש לכלול הן עובדות הקשורות למכר. הביטויים הנ"ל אין בהם עובדות המהוות את העבירה והם מיותרים. ובחסר - שאין כתב האישום מפרט את פעולות המכירה שביצע המערער ופירוט כזה חשוב כדי לאפשר לנאשם להתגונן כראוי. אילו העלה המערער
טענה זו עם תחילת המשפט, כפי שהיה מחובתו לעשות עפ"י סעיף 143 לחוק סדר הדין הפלילי, ניתן היה לדון בה ולהכניס את השינוי הנדרש בכתב האישום. ברם הטענה לא הועלתה ומשנמנע הסניגור להעלותה במועדה אין להזקק לה עתה. ברם, גם לגוף הענין אין ממש בטענה לנוכח העובדה שתחילה כפר המערער באישום ואחר כך חזר בו מכפירתו. כמו כן, הבסיס לאישום הוא הודיית המערער במשטרה ובנסיבות אלה לא נגרם למערער כל עוות דין.
אשר לחומרת העונש - החזקת כמות של 146 גרם חשיש מעידה על החזקה לצורכי מסחר ובכך בלבד די להצדיק את העונש שהוטל, מה גם שמדובר באדם שיש לו עבר פלילי. אמנם אין העבריינות אורח חיים לגבי המערער וקיים סיכוי שיעלה על דרך הישר, אך אין זה מן הראוי להסתפק במאסר על תנאי בלבד כפי שהמליץ קצין המבחן. המחזיק בכמויות מסחריות של חשיש ומוכר אותן חוטא ומחטיא את זולתו. סוחרים "קטנים" בדמותו של המערער, הם המאפשרים את הפצת הסם והם חולייה חיונית בשרשרת מחניקה זו של הסמים.
ביהמ"ש המחוזי אמר בגזר דינו כי "תסקיר מבחן זה הוא דוגמא להתעלמותו של קצין המבחן לחלוטין מהענין הציבורי כשהוא שם את הדגש אך ורק בעבריין". תרעומת זו של ביהמ"ש המחוזי אינה במקומה. קצין המבחן חייב להתחשב "בענין הציבורי" אך הענין הציבורי שבו הוא צריך להתחשב הוא ענינו של הציבור כי הנאשם יחזור למוטב. קצין המבחן שם את הדגש אך ורק בעבריין שכן בעבריין ובשיקומו צריך קצין המבחן להתעניין. על התסקיר להציג את העובדות הנוגעות לנאשם כהווייתן, לנתחן ולהעריכן ולפרשן. על קצין המבחן להשיב בהמלצתו על השאלה מהו העונש שיש להטיל על הנאשם כדי להחזירו למוטב, ועל ביהמ"ש לשקול את הענינים הכלליים הנוגעים להטלת העונש.
(בפני השופטים: אשר, בכור, ברק. החלטה - השופט ברק. עו"ד קאסם למערער, עו"ד גורני למשיבה. 3.9.79).
ע.פ. 589/79 - יצחק עזיז נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (התפרצות)
(ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל בחלקו). המערער הורשע בכך שפרץ למחסן לחומרי בנין וגנב סחורה בשווי של 65 אלף ל"י ונדון לשנה אחת מאסר בפועל. הערעור על חומרת העונש נתקבל באופן שהמאסר הועמד על מחצית השנה והוטל על המערער קנס בסכום של 90 אלף ל"י. אין למערער הרשעות קודמות, הוא הגיע לגיל 35 שנים והספיק לבנות בית ולגדל משפחה מבלי להכתים את שמו בפלילים. צודק הסניגור שבדרך כלל עובר עבירה ראשונה, בעבירת רכוש, דינו מאסר על תנאי באשר אין לראות סטייה חד פעמית אלא כסימן אזהרה ולקוות שהרתעה בצורת ענישה על תנאי תועיל למנוע התדרדרות נוספת. ברם, דברים אלה אמורים באדם צעיר שלא למד ושאינו יודע. מה שאין כן באיש בגיר בעל נסיון חיים המנוסה במסחר ובמלאכה, החייב לדעת כיצד לכלכל את ענייניו מבלי לעבור על החוק. עם זאת יש מקום להמתיק את הדין במקצת, הן מתוך תקוה שגם תקופה קצרה של מאסר תלמד את המערער לקח והן משום שמגמת התעשרותו של המערער ולא במשפט, מחייבת תגובה עונשית בקנס כסף. לפיכך שונה העונש כאמור.
(בפני השופטים: ח. כהן, י. כהן, אשר. עו"ד צ. רובינשטיין למערער. 3.9.79).
תקציר פסקי דיו כרך י"ד - 6 95