ע.א. 645/78 - צבי טישאואר וחברת גל חום... טישאואר בע"מ נגד משה מלמן
*הפרת הסכם שכירות ע"י העברת מושכר לחברת מניות שהשוכר שולט בה.
* סעד מן הצדק.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בע.א. 673/77 - הערעור נתקבל).
המערער הראשון שכר ביולי 1967 בית עסק בבנין שבבעלות המשיב. המקום הושכר לתקופה של שנה אחת וצויין בהסכם כי ישמש כבית מלאכה. לאחר תום תקופת השכירות המשיך המערער להחזיק במושכר כדייר מוגן. המערערת השניה היא חברה שבעלי מניותיה הם המערער הראשון ואשתו. החברה האמורה מקיימת בית עסק לגופי חימום ליד המושכר הנ"ל והמושכר נשוא הערעור שימש את העסק כמקום לייצור גופי החימום. המערערים גם משתמשים בחצר שבבית שאינו מהווה חלק מן המושכר, וזאת בלי נטילת רשות מאת המשיב. בימ"ש השלום קבע כי המערער העביר את השכירות לחברה בניגוד לתנאי בחוזה שאסור לו להעביר את השכירות, וכן קבע כי יש לראות במערער כמי שנטש את המושכר ונתן צו פינוי. ביהמ"ש המחוזי דחה, ברוב דעות, את ערעור המערערים ועל כך הערעור.
השופט שמגר:
א. חוזה השכירות קבע בסעיף (א) כתנאי כי: "השוכר מתחייב לא להשכיר את הבית 48 לאחר לא את כולו ולא חלק ממנו ולא להעביר את החוזה על שם אחר בלי רשות המשכיר בכתב...". האיסור הוא איפוא על השכרת המושכר לאחר או העברתו של החוזה על שם אחר.
ב. השאלה היא אם השכרתו של מושכר לחברה, שהדייר המוגן הוא מבין בעלי מניותיה, היא בגדר השכרה לאחר והתשובה לכך היא חיובית. כיון שכך יש לבדוק אם אמנם היתה השכרה לחברה מאת המערער או אם העביר המערער את החוזה לחברה.
ג. לא הוכח קיומו של חוזה שכירות בין המערער לבין החברה ולא כי נעשתה העברה של החוזה מן המערער אל החברה. נטל הראיה בדבר הפרת חוזה שכירות רובץ על מי שטוען את ההפרה ומבקש להוכיח את עילת תביעתו. כיון שלא הוכח קיומו של חוזה שכירות הרי שהסעיף בחוזה האוסר העברת השכירות או העברת החוזה לא הופר.
ד. האיסור חל בין על העברת השכירות ובין על השכרת המושכר בשכירות משנה, ואולם השאלה היא אם החוזה אוסר גם העברת זכות השימוש או הקניית זכות שימוש לאחר. יש חוזי שכירות המפרטים את האיסור הנוגע למסירת השימוש במושכר לאחר, אך בחוזה דנא לא היה סעיף כזה. מכאן שמסירת זכות שימוש לאחר אינה מהווה הפרת ההסכם.
ה. גם עילת הנטישה לא הוכחה, השימוש נמשך בנכס למטרה שלמענה הושכר, המערער הראשון לא הפסיק נוכחותו במקום ולא עזבו ואין ללמוד מן הנסיבות כלל ועיקר כי המערער עזב את המקום או כי הפך לשכיר בלבד.
ו. אף אם נאמר כי אין די בנוכחותו הפיזית של המערער וכי יש לראות מסירת זכות השימוש לאחר משום עזיבת המקום, הרי לא היה מקום להסיק שנוצרו נסיבות בהן המערער הראשון נטול יכולת לחזור למושכר. כאשר המערער שכר את המושכר עשה כן כדי שהמקום ישמש אותו כבית עסק, שם החל בייצור גופי חימום, פעולה הנמשכת גם עתה אם כי במסגרת חברה, השימוש שנעשה בנכס עולה בקנה אחד עם מטרת השכירות, כמו בתחילה כן עתה ממשיך המערער ביצירת גופי חימום, אך במקום לעשות זאת עבור עצמו כפרט הוא עושה כן עבור עצמו באמצעות החברה שהוא בעליה. מכאן שעילת הנטישה לא הוכחה.
ז. גם אם הופר תנאי מתנאי השכירות וגם אם המערער נטש את המושכר, יש מקום להושיט לו סעד מן הצדק. הטעמים לכך הם: האיסור שבסעיף (א) לחוזה השכירות יכול
היה להתפרש ע"י המערער באופן מוטעה כי התרת השימוש במושכר לחברה אשר כל מניותיה בידיו ובידי אשתו איננה בגדר האיסורים שחוזה השכירות דן בהם , המערער שילם דמי מפתח ודקדק בתשלום דמי השכירות; המשיב קיבל מידי המערער דמי שכירות וציין על הקבלות, לפחות פעמיים, במפורש שהחברה היא המשלמת דמי השכירות , לא הוכח מעשה של מרמה או הטעייה מצד המערערים, וניתן לתקן את הטעון תיקון בלא קושי מיוחד. עם זאת על המערערים לפנות את חצר הבנין שאותו הם מנצלים ללא הסכמת המשיב. כמו כן על המערער להחזיר את השליטה הבלעדית במושכר לעצמו.
השופט אלון:
א. בענין דנא קיימות שתי עילות פינוי: לשאלה אם השכיר המערער את המושכר לחברה והפר בכך את תנאי השכירות - התשובה היא חיובית. קנה המידה לפתרונו של הספק אם מדובר בהעברת המושכר או במתן זכות שימוש בלבד בו הוא אם הועברה החזקה הייחודית במושכר לאחר ואז יש בכך משום השכרה לאחר. בענין שלפנינו קבע בימ"ש השלום שהחזקה הייחודית נמסרה לחברה. הוא הדין לענין נטישת המושכר. אמנם נמשך השימוש במושכר למטרה שלמענה הושכר, אך מאז שהועברה החזקה הייחודית לחברה נעשה השימוש ע"י החברה והמערער איננו אלא פועל מטעם החברה ובשמה. אדם שהיה שוכר של בית עסק והעביר את השליטה לאחרים, גם אם הוא ממשיך לעבוד באותו בית עסק כשכיר, הרי נטש את מעמדו כשוכר ושוב לא יוכל לטעון לחזקה במושכר כמובנה במסגרת חוקי הגנת הדייר.
ב. אשר להענקת סעד מן הצדק - אכן יש להחמיר במתן סעד מן הצדק במושכר שהוא בית עסק, והמערער אף עשה דין לעצמו והשתמש בחצר הבנין ללא רשות המשכיר, אך אעפ"כ מן הראוי להושיט למערער את הסעד מן הצדק בהתחשב בנסיבות שצויינו לעיל.
השופטת בן פורת:
מצטרפת לדעת השופט אלון כי זכות השכירות היא שהועברה לחברה ולא רק זכות השימוש במושכר, וכן היא מצטרפת לדעה שיש להעניק, בנסיבות המיוחדות של המקרה, סעד מן הצדק למערערים, תמורת תשלום פיצוי של 15 אלף ל"י למשיב.
(בפני השופטים: שמגר, גב' בן פורת, אלון. עו"ד ד. פוטשבוצקי למערערים, עו"ד ג. עמיר למשיב. 25.9.79).
ע.א. 715/78 - אריה כץ נגד נצחוני מזרחי בע"מ ואח'
*הפרת הסכם.
* תרופות בגין ההפרה.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בת.א. 1341/74 - הערעור נדחה) .
.
המערער ביצע עבודה עבור המשיבים, כקבלן משנה. לפי הסכם שנחתם ביוני 1973 היה על המערער לבצע את העבודה במחיר כולל של 285 אלף ל"י. בהסכם נאמר כי "המחיר הינו סופי וללא כל תוספות". בעקבות מלחמת יום הכיפורים האמירו המחירים וכשחזר המערער מן החזית מצא שהמחיר שנקבע הפך להיות "מחיר פשיטת רגל" שאין הוא יכול לעמוד בו. הוא דרש מהמשיבים העלאת המחיר, הם לא דחו את הבקשה אלא ביקשו הצעה ומשהגיש את הצעתו הם דחו אותה כמופרזת. המערער הפסיק את העבודה והמשיבים סיימו את העבודה בעזרת אחרים. למערער שולם על החשבון סכום של 31 אלף ל"י, והוא תבע מהמשיבים תשלום שכר עבור העבודות שהספיק לבצע בסכום של כ- 100 אלף ל"י. המשיבים תבעו מן
המערער החזרת הסך של 31 אלף ל"י, וכן את ההפרש שבין מחיר החוזה עם המערער (285 אלף ל"י) לבין המחיר ששילמו לקבלנים החדשים (סך 300 אלף ל"י) עבור גמר העבודה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי בהנחה שעצם פרוץ המלחמה היה משום נסיבה שאיש לא צריך היה לדעתה מראש, כאמור בסעיף 18 (א) לחוק החוזים, הרי עליית המחירים, בין בדרך מלחמה ובין עקב גורמים אינפלציוניים ניתן היה לראותה מראש, ואכן ראו אותה מראש וקבעו במפורש שתהא אשר תהא העילה להתייקרות, המחיר הוא סופי ואין מוסיפים עליו. ביהמ"ש המחוזי חייב את המערער להשיב למשיבים את הסך 31 אלף ל"י, ואשר לתביעת המערער לתשלום ערך העבודה שכבר ביצע - קבע ביהמ"ש המחוזי כי מכיון שיש להוסיף על התמורה שנקבעה בחוזה החדש בסך 300 אלף ל"י עבור יתרת העבודות, את ערך העבודות שכבר הספיק המערער לבצע, הרי בנסיבות אלה אין טעם לקבוע את שווי העבודות של המערער, וניתן לקזז את אלה מן ההפרש שהיה מתקבל אילו שולם הסכום הנ"ל. על קביעות ביהמ"ש המחוזי נסב הערעור.
השופט ח. כהן:
א. קביעתם של הצדדים בחוזה כי המחיר לא ישתנה בכל נסיבות שהן, תופסת הן לעלית מחירים רגילה ומקובלת והן לעליה תלולה. בכך יש לדחות את טענת המערער שאין הדברים אמורים בעליה תלולה. נוסף לכך לא הראה המערער שהיתה עליה תלויה במחירים ,4 ואין הוא יכול להסתמך על פרסומי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה שלא הביא בפני ביהמ"ש המחוזי ושרצה להגישם לביהמ"ש העליון.
ב. העובדה שהמשיבים לא דחו על אתר את דרישת המערער לתוספת למחיר, אין בה משום הסכמה לעצם הצורך בתשלום. דרישת המערער הינה הצעה לשנות את החוזה, הצעה שבסופו של דבר לא זכתה לקיבול. ההפרה שהיא בעוכרי מערער היתה בהפסקת העבודה. טענת המערער שבנסיבות שנוצרו היה קיום החוזה "בלתי אפשרי או שונה באופן יסודי ממה שהוסכם עליו" כאמור בסעיף 18 לחוק, אינה יכולה להתקבל, שכן משנקבע שהמערער ראה מראש שהמחירים יעלו אין ההוראה הנ"ל יכולה עוד לחול.
ג. במכתב שכתב למערער עו"ד המשיבים במרץ 1974 התרה בו שאם לא יחדש את ביצוע העבודה בתוך מספר ימים ימסר הביצוע לקבלן אחר. במכתב זה ניתנה הודעה על ביטול החוזה בשל הפרה יסודית, שכן אין לך הפרה יסודית מזו שיש בה התנערות מקיום החוזה כולו. ברם, גם אם לא מדובר בהפרה יסודית, הרי נתנו המשיבים למערער אורכה לקיום החוזה והוא לא קיימו תוך זמן סביר לאחר תום הארכה.
ד. אין פגם בכך שביהמ"ש המחוזי קיזז זה כנגד זה את תביעת המערער לתשלום ערך העבודות שביצע כנגד ההפרש שבין שני החוזים שהיה מתקבל אילו שולם סכום זה. אילו שולם הסכום היה ההפרש האמור בסעיף 11 (א) לחוק גדל בהתאם ואז היה המערער חייב 4 להחזיר סכום זה למשיבים בתורת פיצויים. אין לקבל את הטענה כי סעיף 11 (א) לחוק אינו חל אלא כשלא בוצע ולא כלום מהעבודות נשוא החוזה. לטענה זו אין סימוכין לא בלשון החוק ולא בהגיון. אשר לטענת המערער כי סעיף 11 (א) לחוק בדבר תשלום פיצוי בגודל ההפרש אינו חל באשר לא הוכח שנגרם נזק למשיבים, ולטענתו לא נגרם נזק למשיבים שכן הצליחו להפרע מכל וכל ע"י העלאת מחירי הדירות - סעיף 11 האמור בא להעניק פיצוי בשל הפרת חוזה אף ללא הוכחת נזק, כך שבין אם נגרם נזק ובין אם לאו, ובין אם ניתן הנזק להוכחה או להזמה ובין אם לאו, הפרה של חובה גוררת חיוב בפיצויים ובלבד שקיים "הפרש" כאמור בסעיף 11 (א) .
מ"מ הנשיא לנדוי:
יש להשאיר בצריך עיון שתי שאלות: האם אמנם לא חייב היה המערער לראות מראש, ביולי 1793 אפשרות של פרוץ מלחמה. שאלה היא אם כל עוד השלום אינו שרוי בין ישראל ושכנותיה, אינה קיימת תמיד סכנה של פרוץ מלחמה במועד כלשהו, כך
שבעניני מלחמה ושלום הבלתי צפוי הוא לעולם בגדר הצפוי עבור אדם מישראל. השאלה השניה שיש להשאיר בצריך עיון היא אם המערער לא היה חייב לבצע את העבודה לפי מחיר החוזה, אף אילמלא התנאי המכביד בחוזה בדבר מחירים קבועים שהמערער קיבל על עצמו.
השופטת בן פורת: הצטרפה לדעת מ"מ הנשיא לנדוי שיש להשאיר בצריך עיון את שתי השאלות האמורות.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, ח. כהן, גב' בן פורת עו"ד נבוני למערער, עו"ד ליואי למשיבות. 13.9.79).
ע.א. 123+124/79 - מדינת ישראל נגד מירה קמינר ואח'
*פיצויים בגין הפקעת מקרקעין.
(ערעור וערעור נגדי על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בירושלים במספר תיקי המרצה - הערעורים נתקבלו בחלקם)
עניינם של ערעורים אלה גובה הפיצויים שנפסקו ע"י ביהמ"ש המחוזי בגין הפקעת אדמות באזור ארמון הנציב בתלפיות מזרח וצפון. הדיון בביהמ"ש המחוזי התמשך מסיבות שונות ובכללן חקירות ממושכות יתר על המידה, הגשת חוות דעת מנוגדות של שמאי מקרקעין ושל עורכי דין וחקירת שתי וערב של המצהירים. לבסוף ביקש אחד הפרקליטים למנות שמאי מטעם ביהמ"ש שישמש כחוקר מכח תקנה 138 לתקנות סדר הדין האזרחי ועל אף התנגדות המדינה החליט ביהמ"ש למנות את השמאי. השמאי הגיש את התחשיב שערך וביהמ"ש המחוזי קיבל את עמדת השמאי. הצדדים ערערו על גובה הסכום וכן ערערו בעלי הקרקעות על שעור שכר הטירחה שנפסק ע"י ביהמ"ש המחוזי.
א. בשלב זה אין חולקין שלביהמ"ש היתה סמכות למנות חוקר עפ"י תקנת 138 ועיקר טעונה של המדינה הוא שהשופט הרחיק לכת בקבלת דעתו של החוקר ובהסתמכותו על שיקול הדעת של החוקר. הלכה היא שביהמ"ש מכריע בשאלות שבמחלוקת לפניו ואין הוא יכול להשתחרר מכך ולהאציל סמכות זו לאחר אלא בהסכמת כל הצדדים המתדיינים לפניו. בעניננו לא היתה הסכמת כל הצדדים ולפיכך לא יכול היה ביהמ"ש להשתחרר מן הצורך להכריע לפי שיקול דעתו הוא.
ב. ביהמ"ש אמר כי יש להתייחס לחוות הדעת של החוקר כפי שמתייחסים בערעור לפסק דין של ערכאה ראשונה והסביר ביהמ"ש בי לקביעתו זו שלושה מרכיבים: המרכיב הראשון הוא הנחה שהחוקר עשה מלאכתו נאמנה ובלי משוא פנים ובזה צדק השופט המרכיב השני הוא שיש לתת לחוקר אשראי ושימוש בשיקול דעתו אפילו היה השופט משתמש בשיקול דעתו הוא בצורה אחרת, ומרכיב שלישי הוא שיש להתייחס לחוות הדעת כלענין שלם ולראות אם יש בו כדי לגרום לעוות דין. בשני המרכיבים האחרונים הרחיק השופט לכת יתר על המידה. אין מחלוקת על שיטת השמאות והכל מסכימים שאת ההערכה צריך לעשות על יסוד השוואה עם עסקות אחרות שנעשו תוך התאמה עפ"י הנתונים להשוואה. נותר לבדוק אם החוקר הביא בחשבון את כל הנתונים המתאימים לביצוע ההשוואה, או אם המסקנות סבירות בהתחשב בהשוואת הנתונים, כאשר ההשוואות הן כאלה שהשופט מסוגל לעשותן בעצמו עפ"י הנתונים שבחומר הראיות. בעניננו, השופט אמנם בדק את העסקות והנתונים ועשה את ההתאמות ואימץ לעצמו את מסקנות החוקר, אך נראה שהשופט לא השתמש במלוא שיקול דעתו הוא, כאשר עמדה בפניו השאלה אם נכון שיקול דעת החוקר בשאלות של הערכת נתונים והשוואתם בנושאים שאינם בתחום מידע מקצועי מובהק. בענינים אלה יש לבדוק עתה את כל הנתונים והמסקנות.
ג. להלן עמד ביהמ"ש העליון על הנתונים השונים של החלקות שהופקעו, השוואת המצב לעסקות שנעשו בחלקות אחרות והשוואת הנתונים השונים שבין החלקות כגון גודל
החלקות, הצורך בפיתוח, אפשרויות הבניה וכיוצא באלה דברים. מתוך בדיקת כל הנתונים הגיע ביהמ"ש העליון למסקנה שיש להפחית בשעורים מסויימים את סכומי הפיצויים כפי שנפסקו ע"י ביהמ"ש המחוזי. ביהמ"ש העיר כי בבואו לפסוק את גובה הפיצויים אין על ביהמ"ש להסתמך על פסקי דין במשפטים אחרים, שכן שם נקבעו המחירים על סמך הנתונים והראיות שהיו שם ואין בהם כדי להכריע במשפט הנדון. ברם, אם רואה השופט במשפט שלפניו שהוא מגיע למסקנה המתיישבת עם מה שנפסק בהליכים אחרים, הוא יתחזק בדעתו שהגיע למסקנה נכונה, ואם יראה סטייה גדולה מדי, סביר שהדבר יעמיד אותו על הצורך לבדוק שוב את הנתונים כדי לברר אם לא טעה. כמו כן עשוי להיווצר גם מצב שבו ניתנו פסקי דין רבים לגבי אותו אזור הפקעה בתביעות של בעלים רבים, באופן שנתקבלה הערכה פחות או יותר שווה לגבי מחיר הקרקע באזור בתאריך הקובע, אז יתכן לתת לאותה פסיקה משקל יתר במידה זו או אחרת לפי הנסיבות. במקרה כזה סביר שהשופט ירתע מלהגיע למסקנה הסוטה במידה ניכרת מאותה פסיקה. פשרות שנעשו בין בעלי הקרקעות לבין המדינה בשטח המופקע, אינן צריכות להשפיע על ביהמ"ש, שכן אדם שאדמתו הופקעה לא נמצא בדרך כלל במצב של שווה עם שווה כלפי המדינה ובמקרים רבים עלול הוא להסתפק בסכום הנופל בהרבה מערך הקרקע מסיבות שונות. פשרות כאלה אינן עיסקות מכירת מקרקעין בין קונה מרצון למוכר מרצון. אשר לדברי השופט שאמר כי לקח גם בחשבון שהערכת השמאי מטעם ביהמ"ש "עומדת במידה רבה באמצע בין הערכות של השמאי מטעם המדינה והשמאים של המבקשים" - העובדה שהערכת השמאי כאמור עומדת באמצע איננה עובדה שממנה ניתן להסיק מסקנה. יתכן שצד אחד הפריז הרבה יותר מן הצד השני ואזי אין משמעות כלשהי לעובדה שההערכה הנראית סבירה לביהמ"ש איננה בערך באמצע.
ד. אשר להוצאות המשפט ושכר טירחת עו"ד- בענין ההוצאות, תביעות הבעלים והערכות השמאים מטעמם היו מופרזות והשופט פסק סכום הנמצא באמצע בין דרישתם ובין הצעת המדינה, ולפיכך בדין נפסק כי הבעלים נושאים במחצית ההוצאות והמדינה במחצית ההוצאות. שונה המצב בענין פסיקת שכר טירחת עו"ד. הסכום שנפסק הוא שלושה אחוז משווי החלקות ביום ההפקעה. סכום זה נפסק בהתאם לתעריף המינימלי שהיה בתוקף בעת הגשת התביעות. טוענים בעלי המקרקעין שהם קבעו בהסכם שבר טירחה גבוה יותר והם זכאים לקבל את שכר הטירחה בהתאם להסכם. טענה זו אין לקבל. בעת הגשת התביעות היו בתוקף הכללים משנת 1965 בענין שכר טירחה מינימלי והם דיברו על שכר טירחה לפי אחוזים בהתאם לסכום הנפסק בתביעות נזיקין בלבד, ורק בכללים משנת תשל"ז מדובר, בכלל 2 א (5) על תביעות נזיקין ותביעות אזרחיות ששכרן תלוי בתוצאות המשפט. כללים אלה אינם חלים על הסכם שנעשה בשנים קודמות. כמו כן שאלה היא אם הכלל 2 א הנ"ל חל רק על תביעות בהן קיימת שאלה אם התובע זכאי בכלל לסעד כלשהו או אם הוא חל גם על תביעות שבהן השאלה היא רק גובה הסכום שזכאי לו התובע. ספק אם במקרה כזה כמו שלפנינו יש לקבוע את שכר הטירחה על בסיס ההסכם שמדובר בו על שכר טירחה המותנה בזכיה ובסכום הזכיה. בעניננו מדובר בתביעות בסכומים נכבדים ביותר. יש לקחת בחשבון שלגבי חלק מן התמורה לא היתה מחלוקת והמחלוקת היתה רק לגבי היתרה שתבעו הבעלים, תביעה זו היתה מופרזת כלפי מעלה לא פחות מההפרזה כלפי מטה שבהצעת המדינה, וסכום שכר הטירחה נפסק גם על הסכומים שהמדינה הסכימה לשלם ללא כל מחלוקת. אולם ביהמ"ש חישב את שכר הטירחה לפי ערך הקרקע ביום ההפקעה. אבל פסק הדין ניתן כעבור כ- 8 וחצי שנים ובינתיים חלה עליה במדד המחירים לצורכן וירידה בערך המטבע. כן חוקק בינתיים חוק המקנה לבעלים זכות לקבל את הסכום המגיע להם בתוספת הצמדה וביום פסק הדין הגיע הסכום ליותר מפי 10 מערך הקרקע
ביום ההפקעה. לפיכך יש להגדיל פי 5 את סכום שכר הטירחה שנפסק ולזה להוסיף מס ערך מוסף.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, אשר, בכור. החלטה - השופט בכור עו"ד א. בן טובים למדינה, עוה"ד א. קמר, מ. וגנר, ש. מזרחי, ומ. עליאש למשיבים. 27.9.79).
ע.פ. 365/79 - יעקב אשכנזי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (התפרצות) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער הורשע בפריצה לבית דפוס מתוך כוונה לפרוץ דרכו לתוך חנות תכשיטים וכן באיום באולר על שוטר לגרום לו חבלה חמורה כאשר השוטר בא לעצור אותו. ביהמ"ש המחוזי הטיל על המערער עונש של שתי שנות מאסר בפועל וכן הפעיל מאסר על תנאי של שנתיים חציו חופף וחציו מצטבר. כיון שהמערער ביצע את העבירה בעת שהיה אסיר משוחרר ברשיון הופקע הרשיון שלו וכתוצאה מכך עליו לרצות תקופת מאסר נוספת של שנה. הערעור על חומרת העונש נתקבל. הנסיבות שבהן נעברו העבירות הן בעלות חומרה רבה, במיוחד בשים לב לכך שהמערער ביצע את העבירות זמן קצר לאחר שריצה שתי שנות מאסר ולאחר שהיה אסיר משוחרר ברשיון ומאסר על תנאי של שנתיים תלוי מעליו. אולם, על אף חומרת הנסיבות, ניתן להקל במידת מה בעונש, בהתחשב בגילו הצעיר של המערער ובכך שהתנהגותו בעת המאסר היא ללא דופי. כיון שכך הוחלט כי המאסר על תנאי שהופעל יהיה כולו חופף את המאסר החדש שהוטל על המערער.
(בפני השופטים: י. כהן, אלון, בכור. 9.9.79).
ע.פ. 355/79 - יצחק לוגסי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (התפרצות) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער, יליד 1949, ביצע בשנת 1978 שורה של עבירות, בעיקר ע"י כניסה שלא כחוק לדירות נשים שאיתן קשר קשרי ידידות, גנב מהן מפתח, ונכנס לדירותיהן וגנב חפצים יקרי ערך. המערער נתפס באחד המקרים ואז גילה למשטרה את מעשיו האחרים. בנוסף לעבירות הפריצה הורשע גם בעבירה של הדחה בחקירה, מאחר שאיים על אחת המתלוננות שלא תתלונן נגדו במשטרה. למערער הרשעות קודמות רבות, נדון בעבר למאסר שנה אחת וסיים לרצות את עונשו זמן קצר לפני שהחל בסדרת העבירות החדשה. ביהמ"ש המחוזי הטיל על המערער עונש של 3 שנים מאסר והערעור על חומרת העונש נדחה. העבירות שמבצע המערער הן תוצאה של הפרעות נפשיות והרופאים שטיפלו במערער מתקשים למצוא להן ריפוי. הסניגור טען שלא תהיה כל תועלת בהחזקת המערער במאסר אחרי שכבר ריצה 10 חודשי מאסר ואולם אין ברירה אלא לאשר את המאסר. אילו ביהמ"ש היה מפחית מן המאסר היה מסכן את שלום הציבור הרשאי להיות מוגן, לפחות לתקופה מסויימת, מפני הסכנה שהמערער יחזור על מעשיו.
(בפני השופטים: י. כהן, אשר, בייסקי. החלטה - השופט י, כהן. עו"ד מרקוס למערער, עו"ד י. בר סלע למשיבה. 4.9.79).
ע.פ. 74/79 - ראובן רביבו נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (גניבה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער הורשע בשני מקרים של גניבה מדירה ונדון ל- 2 שנות מאסר בפועל ול- 3 שנים מאסר על תנאי. ביהמ"ש הפעיל
עונש של מאסר על תנאי לשנתיים במצטבר. הערעור על חומרת העונש נתקבל. לכאורה אין לומר שביהמ"ש הגזים בפסקו את העונש שהרי היתה עליו חובה להפעיל את המאסר על תנאי, אך בהתחשב בנסיבותיו האישיות המשפחתיות של המערער יש להקל עליו במקצת. המערער סיים בי"ס אורט ועבד במקצועו עד שגוייס לצה"ל. לאחר שחרורו עבד בעבודות שונות, ניהל חנות בהצלחה ואז נפרצה החנות והסחורה נגנבה, והמערער נאלץ לסגור את החנות אך שילם את חובותיו. הוא עבר לעבודה אחרת אך לא החזיק מעמד ונתקף ברגשי דכאון ויאוש, הוא הסתבך עם החוק והוכנס לכלא, והדבר השפיע עליו באופן שלילי. לאחר שהשתחרר נשא אשה אך זו עזבה אותו עם הילדים ואז- התדרדר והחל להשתמש בסמים. עתה, לאחר שהחל לרצות את העונש בתיק זה, בא שינוי לטובה במצבו, הוא נגמל מסמים וקיים סיכוי שבעזרת אשתו ובמסגרת טיפול של העובדת הסוציאלית תשתנה התנהגותו לטובה. בהתחשב בכל הנ"ל הוחלט שהמאסר בפועל יועמד על שנה אחת בלבד, שיצטבר לשתי שנות המאסר על תנאי שהופעלו.
(בפני השופטים: ויתקון, אשר, בכור. החלטה - השופט אשר. עו"ד מ. רובינשטיין למערער, עו"ד גב' מ. ברנשטיין למשיבה. 16.9.79).
ע.פ. 730/78 - עבדל מוהנא נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (שוד) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער גנב מכונית באילת ויחד עם אחרים נכנס למצפה התת ימי באילת, איים בסכין על השומר, כפת אותו, ולאחר מכן גנבו המערער וחבריו 30 אלף ל"י, אקדח וכדורים. המערער נדון ל- 7 שנים מאסר בפועל וכן הופעל מאסר על תנאי של שנה אחת חופף לעונש זה. הערעור נדחה. אמנם המערער הוא אדם צעיר, יליד שנת 1959, אך מאחוריו עבר פלילי עשיר הכולל עבירות רבות נגד הרכוש ועבירות אחרות. נסיבות העבירות שבהן הורשע בתיק שלפנינו הן חמורות ואין להתערב בגזר הדין.
(בפני השופטים: י. כהן, אלון, בייסקי. עו"ד י. דיין למערער, עו"ד ש. סירוטה למשיבה, 19.9.79).
ע.פ. 12/79 - דניאל פרץ נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (שוד) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער, יחד עם שלושה אחרים יצאו לבצע פריצה במפעל לעיבוד עורות בפתח תקוה, בדרך גנבו רכב ובו השתמשו לביצוע השוד, כשהגיעו למפעל התגברו על השומר וכפתו אותו בחבלים ולאחר מכן גנבו מהמפעל עורות מעובדים בשווי של 550 אלף ל"י. כן התפרצו למפעל אחר וגם משם גנבו עורות מעובדים בשווי של כ- 220 אלף ל"י. הם נתפסו ע"י המשטרה בביתו של המערער לשם הגיעו עם השלל. ביהמ"ש המחוזי הטיל על המערער עונש של 4 וחצי שנים מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נדחה. המערער סיפר שאשתו ושני ילדיו הפכו לנתמכי סעד והוא מתחרט על מעשהו, מעשה השוד בוצע לטענתו ללא שימוש בכח מופרז וברוטלי, ואין לו הרשעות קודמות משמעותיות. כן הביא הסניגור כמה פסקי דין של ביהמ"ש העליון שבהם הוטל עונש מאסר דומה לזה שהוטל על המערער עבור עבירות חמורות יותר בנסיבותיהן. ברם, אין ללמוד דבר מפסקי דין אלה. בעניני ענישה כל מקרה נדון לפי נסיבותיו. נוסף לכך, באותם המקרים שעליהם סמך הסניגור נתקבל ערעור המדינה על קולת העונש והעונש הוחמר ע"י ביהמ"ש העליון, וכידוע במקרים כגון אלה אין ביהמ"ש מטיל את מלוא העונש הראוי. העבירות שבהן השתתף המערער היו בעלות חומרה רבה מאד, ולולא הנסיבות המקלות ודאי היה ביהמ"ש מטיל על המערער עונש חמור יותר.
(בפני השופטים: י. כהן, שמגר, גב' בן פורת. עו"ד גולדברג למערער, עו"ד ד. שפי למשיבה. 20.9.79).
ע.פ. 186+51/79 - מנחם אלביליה נגד מדינת ישראל
*הרשעה בהחזקת רכוש גנוב, יריות ופציעת שוטר (הערעור נדחה).
באחד הערבים ארבו שוטרים על יד מכונית שנגנבה קודם לכן מאילת ובה סחורה גנובה. המערער הגיע לאותו מקום במכונית אחרת שבה נהג, יצא ממנה ופתח את תא המטען של המכונית הגנובה בעזרת מברג, והחל להוציא מתוכה קנקן של דלק. ארבעת השוטרים שהיו במארב התנפלו עליו כדי לעצור אותו והתחוללה התכתשות שבה הצליח המערער להתגבר במידה רבה על השוטרים. במהלך ההתכתשות נורו יריות ונפצעו שניים מן השוטרים וגם המערער נפצע ביריה בבטנו. הוא ברח והגיע לבית חולים כשהוא פצוע קשה ושם נעצר. ברחבה שליד בית החולים נמצא אקדח של שוטר שהשתתף במארב. המערער הכחיש שהגיע למקום התגרה במכונית, וטען שהסתובב במקום כהולך רגל ולפתע התנפלו עליו השוטרים. לטענתו לא ירה כלל בעת ההתכתשות אלא נורה ע"י השוטרים, ושני השוטרים נפגעו ביריות שלהם או של חבריהם. ביהמ"ש המחוזי לא האמין לגירסת המערער ומצא אותה כוזבת, ומאידך לא היה מוכן לסמוך על עדויות השוטרים שהשתתפו במארב בגלל סתירות רבות שמצא בהן. עפ"י ראיות אחרות שהיו בפניו, קבע כי אחד השוטרים נורה ע"י המערער באקדח שהוציא מנרתיקו של שוטר וכי המערער הגיע למקום במכונית ופתח את ארגז המכונית הגנובה, ונהיגתו בוצעה כשלא היה לו רשיון נהיגה. ביהמ"ש המחוזי הטיל על המערער בגין שימוש ברכב בלי רשות, נהיגה ללא רשיון, פציעה שלא כחוק וגרימת חבלה חמורה, החזקת רכוש גנוב בידיעה שהושג בדרך של פשע, 5 שנים מאסר. הערעור נדחה. אין עילה להתערב בממצאים העובדתיים של ביהמ"ש המחוזי. השופטים ניתחו בזהירות את הראיות ובכל פרט שהתעורר ספק נהנה המערער מספק זה. את העובדה שהמערער הוציא אקדח מידי אחד השוטרים וירה בעת ההתכתשות ביסס ביהמ"ש על עדות שני קציני משטרה שלא היו בחוליית המארב. הם סיפרו כי המערער אמר להם בבית חולים כי נטל נשק משוטר וירה באחד השוטרים. אשר לטענה כי גם לפי גירסת השוטרים שהמערער פתח את תא המטען לא היה יסוד לקביעה שהמערער החזיק ברכוש הגנוב שהיה בתוך המכונית הגנובה - טענה זו אין לקבל. לפי נסיבות הענין ברור שהחפצים שנמצאו בתוך המכונית היו בשליטתו של המערער ובכך די כדי לקבוע שהוא החזיק בהם לפי הגדרת הביטוי החזקה בחוק העונשין.
אשר לעונש - ודאי שאיננו קל, אך נוכח חומרת העבירות והרשעותיו הקודמות המרובות של המערער, אין העונש חמור יתר על המידה. כמו כן, העבירות דנא בוצעו בעת שהמערער היה משוחרר בערובה בגין עבירות אחרות ונמצא במבחן.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, י. כהן, אלון. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד אורן למערער, עו"ד גב' סוכר למשיבה. 12.9.79).
ע.פ. 1/79 - מדינת ישראל נגד שמואל גלפז
*קולת העונש (עו"ד שנטל כסף של לקוחות) (ערעור על קולת העונש - הערעור נדחה).
המשיב היה עו"ד ונטל לעצמו סכום של כ- 8 אלפים ל"י שקיבל מלקוח על מנת לשלם לנושיו של אותו לקוח. העבירה נעברה בסוף 1975 וזאת זמן קצר לאחר שהמערער הורשע בבית משפט מחוזי אחר בגין עבירה מאותו סוג ונדון שם לתשלום קנס ולמאסר על תנאי. בעבירה נשוא ערעור זה נדון המשיב לתשלום קנס של 5 אלפים ל"י והמאסר על תנאי הוארך. הערעור על קולת העונש נדחה. המשיב טען שבעקבות שרות מילואים ממושך במלחמת יום הכיפורים הגיע למצב כלכלי קשה שהביא אותו לביצוע העבירות. אין ספק שהעבירה שבה הורשע המשיב הינה חמורה מאד ומצדיקה עונש מרתיע. ברם, בינתיים התקיים דיון בלשכת עורכי הדין כתוצאה מההרשעה הראשונה והמשיב הוצא מלשכת עורכי הדין לצמיתות. בזה ניתן לראות עונש חמור למדי לגבי אדם שעסק כעו"ד והתפרנס מכך במשך שנים וכעת עליו לשקם עצמו מחדש בגיל העמידה במקצוע אחר, בנסיבות המקרה אין לומר שהעונש חורג לקולא מהעונש הראוי במידה כה מרחיקת לכת עד שתצדיק התערבות בעונש. גם אם יתערב
ביהמ"ש לערעורים לא תמיד ימצה את הדין עם הנאשם, ובמקרה הנדון גם אם חסד עשה השופט עם המשיב, ימנע ביהמ"ש העליון מלשלוח אותו כעת לבית הסוהר.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, ח. כהן, בכור. עו"ד ש. דורנר למערער, המשיב לעצמו. 10.9.79).
ע.פ. 835/78 - נסים אבוקסיס נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (התפרצות ותקיפת שוטר) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער הורשע בעבירות של התפרצות וגניבה ושל תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות כאשר נתפס, ונדון בגין עבירות ההתפרצות לשנה אחת מאסר בפועל ושנה אחת מאסר על תנאי, ובגין תקיפת שוטר לתקופה של 18 חודשים מאסר בפועל כאשר שתי התקיפות מצטברות. כן הופעל מאסר על תנאי של 10 חודשים מחציתו מצטברת ומחציתו חופפת. הערעור על חומרת העונש נתקבל. העבירות נעברו בשנת 1976 ומאז לא חזר המערער לסורו. בשעת ביצוע העבירות היה המערער כבן 19 שנה ואם כי יש לחובתו הרשעות קודמות, אין טיבן צריך לייאש מן התקוה שיחזור לחיי עבודה תקינים. בשבתו בכלא למד המערער מקצוע המפרנס את בעליו ומובטח לו מקום עבודה אצל היצרן המעסיק אותו במסגרת בית הסוהר. בכל ,א4 הנסיבות ניתן להמתיק את הדין במקצת ולו רק כדי לעודד את המערער לעזוב את דרך הפשע אחת ולתמיד. אם כי בשל תקיפת השוטר ראוי היה המערער לעונש של ממש הרי העונש של 18 חודשים שהוטל היה מופרז לחומרה, וזאת משום שהעבירה נעברה מתוך הפניקה בשעה שנתפס בקלקלתו ובדרך הטבע רצה למלט את נפשו. בכל הנסיבות דין הוא שהמאסר של 18 חודשים בגין תקיפת השוטר יהיה 8 חודשים מאסר על תנאי ו- 10 חודשים מאסר בפועל מצטבר.
(בפני השופטים: ח. כהן, י. כהן, אשר. עו"ד רובינשטיין למערער. 3.9.79).
ע.פ. 320/79 - אפרים עטיה נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (התפרצות) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער הורשע בעבירה של התפרצות לדירת מגורים וגניבת ריהוט מתוכה ונדון לשנה אחת מאסר בפועל ושנה אחת מאסר על תנאי ולקנס של 10 אלפים ל"י. הערעור על חומרת העונש נתקבל. עפ"י הנסיבות שהיו בפני ביהמ"ש בעת שגזר את הדין לא היה העונש חמור מדי, ברם הטיעון בביהמ"ש שלערעור התייחס להשתלשלות לאחר שנגזר הדין. בינתיים פיצה המערער את קורבן ההתפרצות בתשלום של 40 אלף ל"י והמתלונן הצהיר שבא על סיפוקו המלא בתשלום שווי המטלטלין שנגנבו, ואין לו כל טענות נגד המערער. לא זו בלבד, אלא אף שפיצה המערער את קורבנו בכספים, טרח לאתר לפחות חלק מן המטלטלין ולהחזירם לקורבן, מאחר ולאחרון היה יחס נפשי מיוחד לאותם מטלטלין. בשניים אלה יש כדי להצביע על מידה 'מי מסוימת של חרטה מצד המערער, הגם שאין זה מן הנמנע שאימת הערעור היתה עליו ובהטבת הנזק ראה סיכוי כלשהו שביהמ"ש שלערעור יתחשב בכך. גם כאשר לוקחים בחשבון גורם זה, עדיין מצביע הדבר על חרטתו של המערער. כמו כן הספיק המערער לשאת אשה, נולד לו בן והוא עובד בצורה מסודרת ועושה מאמצים לגבור על עברו. לנוכח כל הנ"ל יש לשנות את גזה"ד באופן ש- 21 חודשים יהיו מאסר על תנאי ו- 3 חודשים מאסר בפועל.
(בפני השופטים: י. כהן, אשר, בייסקי. החלטה -- השופט בייסקי. עו"ד ליכט למערער, עו"ד י. בר סלע למשיבה. 4.9.79).
ע.פ. 172/79 - דב ניסן נגד מדינת ישראל
*הרשעה בגרימת מות בתאונת דרכים (הערעור נדחה).
המערער נהג ברכב משא תומך-נתמך, ללא משא, בכביש משמר הנגב לכוון באר שבע. במקום שבו יש עקומה קלה בכביש באה מן הכיוון הנגדי משאית
ובאותה שעה נעקפה המשאית ע"י מונית. המערער ירד לשולי הכביש, תחילה לשולי אספלט שרוחבם כ- 3 מטר ולאחר מכן גם לשוליים הרחבים יותר העשויים חצץ ואדמה. לאחר מכן ניסה לחזור לכביש, אך החזרה יצרה תנועה שהסיעה את המשאית לצד שמאל של הכביש, שם התנגשה בטנדר שבא ממול ונהג הטנדר נהרג. ביהמ"ש הרשיע את המערער בגרימת מוות ודן אותו למאסר על תנאי, קנס של 3 אלפים ל"י ופסילה לתקופה של 3 שנים. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. בימ"ש השלום לא קיבל את גירסת המערער כי מונית באה ממול ואילצה אותו לסטות מן הכביש לשוליים, ביהמ"ש המחוזי קבע כי מכיון שהמערער לא נחקר בחקירה נגדית על גירסתו זו הרי שאת הגירסה הזו צריך לקבל, אך אעפ"כ קבע כי המערער אשם בגרימת מוות. זאת, באשר המערער הכניס את עצמו מלכתחילה למצב החרום שקשה היה לו להיחלץ ממנו לאחר מכן. המהירות המירבית שמותר לו לנהוג היא 70 קמ"ש ולפי גירסתו נהג המערער במהירות המירבית. לאור סוג הרכב ומשקלו, אסור היה למערער לנהוג במהירות שבה נהג כאשר נכנס לעקומה, וחייב היה להאיט את נהיגתו, משלא עשה כן יש לראותו כמי שנהג בחוסר זהירות ואין לקבל את טענת הסניגור שהמערער פעל ככל יכולתו כדי להיחלץ מן הנסיבות הבלתי צפויות שאליהן נקלע ושלכן אינו אשם. כניסה לעקומה של רכב כזה יש בה כדי לחייב האטה ותשומת לב מיוחדת לתנועה שבאה ממול. לכביש יש שוליים כפולים, הן של אספלט והן של אדמה. נסיעה איטית יותר בכניסה לעקומה היתה מאפשרת למערער שליטה רבה יותר ויעילה יותר על מידת הירידה לשוליים ומספיק היה אילו ירד לשולי האספלט בלבד. בירידה לשוליים השניים יש סכנה וגם קושי רב לחזור מן לכביש.
אשר לעונש - נהיגה במהירות מופרזת הגורמת לא אחת למעברו של הרכב מצד אחד של הכביש לצדו השני היא תופעה שאיננה נדירה, ואין לומר שהעונש מופרז בחומרתו. שלילת הרשיון יש לראותה, בנסיבות אלה, כעונש הולם ויעיל, ומה גם שעל המערער לא נגזר כל עונש של מאסר בפועל.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, שמגר, בכור. החלטה - השופט שמגר. עו"ד ד. מרקמן למערער, עו"ד מ. רובינשטיין למשיבה. 19.7.79).
ע.פ. 710/78 - מחמד בסיסו נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (גרימת חבלה חמורה לסוהר) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער מרצה עונש מאסר של 15 שנה, הוא דקר סוהר בידית של כף מושחזת ופצע אותו בחלקים שונים של גופו ונדון בגין כך ל- 10 שנות מאסר שמתוכן 5 שנים חופפות את המאסר הקודם ו- 5 שנים מצטברות. הערעור על חומרת העונש נדחה. אכן אין זה עונש קל, במיוחד כשהוא מצטבר לתקופת מאסר הארוכה שהמערער מרצה כעת, אולם העבירה היא חמורה ומן ההכרח, בעבירות מסוג זה, כשהן נעברות ע"י אסירים השפוטים לתקופות מאסר ארוכות, לפסוק עונשים משמעותיים מצטברים, אחרת לא ניתן להרתיע אסירים כאלה ולא ניתן להגן על שלומם של הסוהרים.
(בפני השופטים: י. כהן, שמגר, גב' בן פורת. עו"ד כפיר למערער, עו"ד ד. שפי למשיבה. 20.9.79).
ע.פ. 270/79 - חיים שליסר נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (העלמת מס) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער, אינסטלטור עצמאי, השמיט בשנת המס 1973, 18 אלף ל"י וזאת לאחר שהגיע להסכם עם פקיד השומה שבו נקבעה הכנסתו בסך 26 אלף ל"י; בשנת המס 1974 השמיט הכנסה של 30 אלף ל"י מעל ההכנסה המוסכמת של 32 אלף ל"י, בשנת המס 1975 השמיט 40 אלף ל"י כנגד הכנסה מוסכמת של 44 אלף ל"י, ובשנת המס 1976 השמיט 45 אלף ל"י כנגד הכנסה מוצהרת של כ- 81 אלף ל"י. ביהמ"ש המחוזי דן את המערער למאסר 6 חודשים בפועל, שנה על תנאי ולקנס
כולל של 80 אלף ל"י. הערעור על חומרת העונש נדחה. הסניגור טען כי היו למערער הוצאות בעיסוקו כשרברב, בתשלום שכר עבודה לפועלים שלא היו מוכנים לתת לו קבלות על שכר העבודה שהיה משלם להם. כן טען הסניגור כי אין זה מקרה שבו צריך להחמיר כדי להטיל את מוראו של החוק, שכן המערער איננו מעברייני המס הגדולים אלא איש עבודה המפרנס את עצמו מיגיע כפיו. אולם, ביהמ"ש המחוזי לא התעלם מנסיבותיו האישיות של המערער, ומוכן היה להניח שהיו למערער הוצאות עסקיות שלא היה בידו להוכיחן, אך סכומים אלה לא היו גדולים ביחס לסכומי ההכנסה שהמערער השמיט. כמו כן שתי העבירות האחרונות נעברו אחרי הנהגת הרפורמה במס ההכנסה, שהקטינה את שיעורי המס בתקוה שהציבור יפתח דף חדש של שמירה על החוק, ומאידך הוחמרו העונשים הצפויים לעברייני מס. נכון שהמערער איננו מעברייני המס הגדולים, אולם התופעה של בעלי מקצוע מסוגו של המערער הרואים היתר לעצמם להפר חוק ולרמות את המדינה היא נפוצה ואין מנוס מהטלת עונשים מוחשיים העומדים ביחס נכון לעונשים שהמחוקק קבע.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, גב' בן פורת, בכור. החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי. עו"ד מ. שבולת למערער, עו"ד גב' ר. רבין למשיבה. 18.9.79).
ע.פ. 151+397/79 - יוסף דנינו נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (שוד) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער, ושניים אחרים גנבו מכונית ויצאו לשדוד בנק כשהם לבושים במדי צה"ל ומצויידים בכפפות, מסכות ואקדחים. הם התפרצו לבנק הפועלים ברמת אליהו בראשון לציון, הכו באקדח על ראשו של הקופאי עד זוב דם, ונטלו עמם את כל הכספים שהיו בקופה ונמלטו תוך כדי יריות באויר. התפתח מרדף והם נתפסו. המערער נדון ל- 10 שנות מאסר בפועל והערעור על חומרת העונש נדחה. הסניגור עמד על חינוכו של המערער בשנים שגיבשו את אישיותו והביע תקוה כי אם ביהמ"ש יראה נטיה להתחשב במצבו של המערער יעזור הדבר לשיקומו. כן העלה הסניגור את חומרת העונש לעומת עונשו של אחד מחבריו, אשר בשלב ההרשעה צירפו עוד שתי עבירות ובכל זאת נגזר דינו ל- 4 שנות מאסר. ואולם למערער עבר פלילי עשיר, כשאחת העבירות היתה. הריגת אדם שבגינה הואשם תחילה ברצח ורק במהלך הדיון הוחלף להריגה, נגזר שם עליו עונש של 8 שנות מאסר ולאחר ריצוי שני שליש שוחרר ברשיון ותוך תקופת הרשיון, נתפס המערער בעבירה נשוא ערעור זה. יש לציין גם כי העונש המירבי בעד עבירת שוד מזויין הוא מאסר של 20 שנה. המערער הוכיח שהוא אדם מסוכן שאינו מבין את מניעיה של החברה המעוניינת להשיב עבריינים לחיי חברה תקינים, והוא רואה בהטבות הניתנות לו חולשה של החברה שיש לנצלה. בנסיבות אלה אין להתערב במידת העונש.
(בפני השופטים: אשר, אלון, בייסקי. עו"ד נש למערער, עו"ד בר חיים למשיבה. 17.9.79).
ע.פ. 207/79 - רפאל בן יעיש כהן נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת התפרצות וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער הורשע בעבירה של התפרצות לדירה וגניבה, בעבירות של נהיגת רכב ללא רשיון נהיגה ובתקופת פסילה ונדון לשנה אחת מאסר בפועל, שנתיים מאסר על תנאי וקנס של 25 אלף ל"י. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. בדירה שנפרצה נמצאה טביעת אצבע של המערער על שולחן מתכת. המערער טען שעסק בהובלות ויתכן שטיפל פעם בהובלת אותו שולחן ואולם המערער העיד כי השולחן נקנה כשנה לפני הפריצה ובאה עדותו של מומחה כי טביעת אצבעות מתנדפת תוך תקופה של חודשים אחדים לכל היותר. לפיכך בדין דחה ביהמ"ש את הסברו של המערער והרשיעו. אשר לעונש - הסניגור טוען כי המערער היה עצור במשך 7 חודשים ושוחרר כחודש
לפני מתן פסק הדין, ומכיון שהשופט הורה שתקופת המעצר תנוכה מתקופת המאסר בפועל של שנה, הרי אם יזכה המערער בהפחתה של שליש, יהיה עליו לרצות כעת רק חודש מאסר נוסף, ולדעת הסניגור אין להחזיר את המערער למאסר לתקופה כה קצרה. במיוחד, בהתחשב בכך שהמאסר דנן הוא מאסרו הראשון ושהוא בעל חנות שממנה הוא מתפרנס. אולם בעת שנגזר הדין היה ביהמ"ש ער לכל הנ"ל ואם אעפ"כ החליט להטיל שנה מאסר בפועל, אין לומר ששגה בשיקול דעתו.
(בפני השופטים: י. כהן, שמגר, גב' בן פורת. עו"ד א. רון למערער, עו"ד ד. שפי למשיבה. 20.9.79).
ע.פ. 285/79 - דוד תורג'מן נגד מדינת ישראל
*הרשעת בעל "מכוני עיסוי" בעבירות זנות וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער ניהל במשך תקופה של כ- 16 חודש שני "מכוני עיסוי" בתל אביב, שבראשון מהם השקיע 150 אלף ל"י, ובשני, שהקים לאחר מספר חודשים, השקיע עוד 100 אלף ל"י. למעשה היו שני המכונים בתי בושת מוסווים שבהם עסקו בחורות במתן שירותי מין ללקוחות, כביכול בתור מעסות מקצועיות, מבלי שהיתה להן כל הכשרה במקצוע העיסוי הרפואי. השכר ששולם ע"י הלקוחות התחלק כדי 70 אחוז למערער ו- 30 אחוז לבחורה הפרוצה. ביהמ"ש הרשיע את המערער בעבירות זנות ודן אותו ל- 18 חודשים מאסר בפועל ולקנס בסך 30 אלף ל"י. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. אין לקבל את טענת הסניגור כי לא הוכחה ידיעת המערער על הנעשה בשני המכונים. הידיעה הוכחה מן העובדות, ובראש ובראשונה מעצם שליטתו של המערער על שני המקומות והפיקוח שהפעיל עליהם תוך עריכת ביקורים מפעם לפעם. מסקנה זו העולה מן העובדות שהוכחו לא נסתרה והיא אף מתחזקת לנוכח נסיבות נוספות שהוכחו. זאת ועוד, אפילו בהנחה בלתי מציאותית לגמרי, שמלכתחילה לא ידע המערער על הנעשה, הרי במשך חודשיים שחלפו עד למעצר נחקר המערער מידי פעם ע"י המשטרה וחקירות אלה חייבות היו להבהיר לו היטב מה באמת נעשה בשני מכונים אלה, אך הוא לא חדל מלהעסיק את הבחורות ולצבור את רווחיו. אשר לעונש - אין הוא מוגזם.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, שמגר, בכור. החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי. עו"ד מנוסביץ למערער, עו"ד מ. רובינשטיין למשיבה. 19.9.79).
ע.פ. 188/79 - עזאת אדעיס ושלושה אחרים נגד מדינת ישראל.
*חומרת העונש (גרימת חבלה חמורה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
ארבעת המערערים הורשעו בפציעת המתלונן מתוך כוונה לגרום לו חבלה חמורה. 2 הראשונים נדונו ל- 4 שנות מאסר והשניים האחרים לשנתיים וחצי שנות מאסר. הערעור על חומרת העונש נתקבל. המתלונן והמערערים הם בני כפר באזור חברון. תושב הכפר המשתייך למשפחת המתלונן דרס למוות בתאונת דרכים אדם המשתייך למשפחת המערערים. בתווך זקני הכפר סודרה שביתת נשק תוך כוונה לערוך סולחה בשלב יותר מאוחר, והוחלט שבני המשפחות לא יפגשו עד לעריכת הסולחה. באחד הימים, לפני עריכת הסולחה, נפגשו ליד שער שכם בירושלים המתלונן והמערערים שבאו לקבל עבודה. המערערים תקפו את המתלונן ופצעו אותו. הם השתמשו בגרזנים, אך החבלות היו קלות ולא הצריכו אישפוזו של המתלונן אלא תפירת פצעיו. לאחר המעשה נעשתה סולחה בין החמולות וכעת שורר שלום ביניהן.ביצוע מעשה אלימות על רקע נקמת דם בעדה המוסלמית הינו דבר חמור שאין להשלים אתו כלל. ביהמ"ש אינו יכול להשלים עם מצב דברים והתנהגות הסותרים את החוק ועלולים להסתיים בשפיכות דמים. ברם, לא הוכח תכנון מראש של המעשה ומידת האלימות לא היתה כנראה חמורה ומרחיקת לכת. בנסיבות אלה העונש שהוטל על המערערים הוא חמור. מדובר באנשים שאין להם עבר פלילי, צעירים ולא טיפוסים פליליים. בכל זאת
לא היה מקום להתערב בעונש, אילמלא נעשתה סולחה ויש להקל בעונש כדי לעודד את השלום. בכל הנסיבות יהיה העונש של שני המערערים הראשונים 3 שנות מאסר ושל השניים האחרים שנתיים מאסר.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, גב' בן פורת, בכור. החלטה - השופט בכור. עו"ד אבו עטא למערערים, עו"ד גב' ר. רבין למשיבה. 19.9.79).
ע.פ. 804/78 - סבאח אל מדינה נגד היועץ המשפטי לממשלה
*חומרת העונש (הסתננות והברחת חשיש) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער ועוד אחד נתפסו במימי החופים של ישראל בסירה, בה הובילו מירדן למעלה מ- 75 ק"ג חשיש. המערער הוא תושב ירדן ולטענתו הובילו את החשיש לאזור סיני תמורת תשלום שקיבלו מאדם שמסר להם את החשיש. המערער הורשע בהסתננות ויבוא סם מסוכן ונדון ל- 5 שנים מאסר בפועל, שנתיים מאסר על תנאי וקנס של 15 אלף ל"י. הערעור על חומרת העונש נדחה. מדובר כאן בהעברת חשיש בכמות גדולה מירדן לשטח שבידי ישראל, וכשם שמי שמצליח בפעולה כזו זוכה לרווח ניכר, כך מי שנתפס יש להטיל עליו עונש כבד ומרתיע, ובעיקר ,ש4 עונש מאסר בפועל לתקופה ארוכה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, ח. כהן, י. כהן. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד ש. זכריה למערער. 2.9.79).
ע.פ. 834/78 - רונית אבו חצירה נגד מדינת ישראל
*הרשעה בהצתה וגרימת חבלה וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערערת היתה מסוכסכת עם בעלה. באחד הימים היו ביניהם מריבות חריפות, המערערת ניסתה לברוח מהבית, צריף בשכונת האסבסטונים בירושלים, ובעלה החזיר אותה בכח תוך משיכה בשערות ראשה. בשעות הערב המאוחרות עזבה את הבית באומרה שהיא ניגשת לשכנה. היא הלכה לתחנת דלק וקנתה 4 ליטר בנזין. המתלונן כבר ישן והמערערת שפכה את הבנזין ליד המטה הציתה אותו ומיהרה לצאת מן הצריף ונעלה את הצריף מבחוץ. המתלונן התעורר כשהלהבות אחזו כבר בראשו, וניסה להמלט אך הדלת היתה נעולה וכשהאש אוחזת בחלק גופו העליון הצליח בקושי להימלט דרך חלון קטן. נגרם לו נזק כבד ביותר של כוויות שהשחיתו את קלסתר פניו בצורה מזעזעת. הצריף וכל הרכוש של בני הזוג נשרפו עד היסוד. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערערת בעבירות של הצתה וגרימת חבלה חמורה ודן אותה ל- 6 שנים מאסר. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. המערערת הודתה שקנתה את הבנזין אך טענה שקנתה אותו לפי בקשת בעלה כדי למלא את המיכל שבמכוניתו, ואחרי שהביאה את הבנזין עזבה את הבית ואין היא יודעת דבר על הצתת הצריף. גירסה זו נדחתה ע"י ביהמ"ש המחוזי, שהאמין למתלונן כי לא ביקש לקנות את הבנזין, ואף הוכח שבמיכל מכוניתו היתה עדיין כמות מספקת של בנזין. מאחר שאין מחלוקת על כך שהמערערת היא שהביאה את הדלק הביתה ומאחר שהוכח כי האש פרצה בצריף כתוצאה מהצתה מכוונת, מתבקשת המסקנה כי המערערת היא שהציתה את הדלק. הנחה כי אדם אלמוני התגנב לצריף אחרי שהמערערת עזבה אותו ומצא במקרה את מיכל הדלק והציתו, היא הנחה מופרכת על פניה. יתירה מזו, לא רק בראיות נסיבתיות מדובר, אלא בהערכת עדויות המתלונן והמערערת ומשהאמין ביהמ"ש למתלונן שלא שלח את המערערת לקנות את הדלק, מתמוטטת גירסתה, גם אילמלא הנסיבות הנוספות שהוכחו לחובת המערערת. אשר לעונש - אמנם עונש המאסר כבד מאד אבל בנסיבות החמורות של המקרה אין להפחיתו. (בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, ח. כהן, בכור. החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי. עו"ד י. גרין למערערת, עו"ד ש. דורנר למשיבה. 10.9.79).
ע.פ. 522/79 - אביגדור אסקין נגד מדינת ישראל
*סמכות דיון בעבירה שבוצעה בחברון וחומרת העונש בגין השגת גבול ותקיפה (הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל).
המערער שהוא יליד 1940, נכנס יחד עם אחרים, ב"יום חברון" לשתי דירות של ערבים בחברון, אמר להם שהדירות שייכות ליהודים וגרם נזק לרכוש ע"י שבירת דברים שונים. כן הכו את דיירי הבתים. המערער נדון ל- 7 חודשים מאסר בפועל ו- 11 חודשים מאסר על תנאי, הערעור בענין סמכות ביהמ"ש נדחה ובאשר לחומרת העונש נתקבל.
המערער טען כי לא היתה סמכות לביהמ"ש בירושלים לדון את המערער, שכן לא הוכח כי בשעת ביצוע המעשים היה המערער תושב ישראל או רשום במרשם האוכלוסין בישראל כנדרש לגבי תושב בשטחים. ביהמ"ש המחוזי דחה את הטענה, מן הטעם שהמערער אכן רשום במרשם האוכלוסין הישראלי כפי שנראה לכאורה על פני כתב האישום שם צויין מספר תעודת הזהות שלו. בעת הטיעון לעונש בביהמ"ש העליון הגיש הסניגור את הודעת המערער למשטרה שם הוא אומר שעלה מספר חודשים לפני כן מברית המועצות. מכאן שנרשם כתושב במרשם האוכלוסין לפי חוק מרשם האוכלוסין. אמנם ההודעה הנ"ל לא היתה בביהמ"ש המחוזי כאשר נטענה טענת חוסר סמכות, אולם בדיעבד מותר בערעור לעיין בהודעת הנאשם גם לצורך הדיון בטענה זו על מנת לדחותה. אשר לעונש - אלה עבירותיו הראשונות של המערער שהוא אדם צעיר, עשה רבות למען הרעיון הציוני בהיותו בברית המועצות מבלי להתחשב בבטחונו האישי. לטענתו עשה את המעשה שעליו נשפט לאחר ששמע נאום שהיה בו כדי לשלהבו. כל הדברים האלה היו גם בפני ביהמ"ש המחוזי שגזר את הדין וכן היה לפניו תסקיר של שרות המבחן, ובכל זאת העדיף השופט את השיקול הציבורי אשר מנע ממנו לפטור את המערער ללא עונש של ממש. אכן, לא היתה ברירה אלא לדון את המערער למאסר, על אף כל הנתונים האישיים החיוביים שלו. במעשיו היה יסוד של בריונות. בכל זאת ניתן להקל עם המערער וזאת מפני שבינתיים עברו עליו ימים קשים בהיותו בכלא תל מונד בחברת עבריינים צעירים שהתנכלו לו עד שהיה צורך להעבירו למקום מאסר אחר. נסיון קשה זה בודאי לימד את המערער לקח כדי שיבין שיש לפעול רק בדרכים חוקיות. לפיכך הועמד עונש המאסר על 100 יום מיום המעצר והשאר הוחלף למאסר על תנאי.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, ח. כהן, י. כהן. החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי. עו"ד ר. כהן למערער. 2.9.79).
ב.ש. 291/79 - מדינת ישראל נגד יעקב אוחנה
*שחרור בערובה
(הערר נתקבל).
המשיב הואשם בביהמ"ש המחוזי בנסיון לאנוס תיירת מדרום אפריקה. לפי טענת המדינה נפגשו המשיב ועוד אדם עם המתלוננת וחברתה, בדיסקוטק, יצאו לטייל בגן האם בחיפה, הארבעה התיישבו על ספסל ועישנו חשיש ולטענת המדינה התחיל המשיב ללטף את התיירת על אף התנגדותה, משך אותה לעבר השיחים ושם ניסה לאנוס אותה. לביסוס האישום קיימות עדותה של המתלוננת ושל חברתה שהמתלוננת ביקשה את עזרתה. ביהמ"ש המחוזי ציין שלמשיב עבר פלילי עשיר ומגוון המוכיח כי הוא אדם אלים, ובין עבירותיו ישנה גם עבירה של שוד. בנסיבות אלה, ציין ביהמ"ש המחוזי כי מן הראוי אמנם שהנאשם יעצר עד לגמר ההליכים, אך לדעתו המטרה תתאפשר גם אם המשיב יעצר בביתו. הערר נתקבל. אין להבין מה הנסיבות המיוחדות המצדיקות את קביעת השופט שעל אף חומרת המעשה ועברו הפלילי המגוון של המשיב ניתן לשחררו עד לבירור דינו. בנסיבות המקרה יש להורות על מעצר המשיב עד תום ההליכים.
(בפני: הנשיא זוסמן. עו"ד גב' ראובני לעוררת, עו"ד י. בר דיין למשיב. 23.10.79).
ב ת ו כ ן
* ע.א. 645/78 - ........98 ─ * הפרת הסכם שכירות ע"י העברת מושכר לחברת מניות שהשוכר שולט בה.
─ * סעד מן הצדק.
─* ע.א. 715/78 - ..........................99 ─ * הפרת הסכם.
─ * תרופות בגין ההפרה.
─* ע.א. 123+124/79 - ........................101 ─ * פיצויים בגין הפקעת מקרקעין.
─* ע.פ. 365/79 - חומרת העונש (התפרצות)......................................103 ─* ע.פ. 355/79 - חומרת העונש (התפרצות)......................................103─* ע.פ. 74/79 - חומרת העונש (גניבה).........................................103─* ע.פ. 730/78 - חומרת העונש (שוד)..........................................104 ─* ע.פ. 12/79 - חומרת העונש (שוד)...........................................104─* ע.פ. 186+51/79 -הרשעה בהחזקת רכוש גנוב, יריות ופציעת שוטר................105 ─* ע.פ. 1/79 - קולת העונש (עו"ד שנטל כסף של לקוחות).........................105─* ע.פ. 835/78 - חומרת העונש (התפרצות ותקיפת שוטר)..........................106 ─* ע.פ. 320/79 - חומרת העונש (התפרצות)......................................106─* ע.פ. 172/79 - הרשעה בגרימת מות בתאונת דרכים..............................106─* ע.פ. 710/78 - חומרת העונש (גרימת חבלה חמורה לסוהר).......................107 ─* ע.פ. 270/79 - חומרת העונש (העלמת מס).....................................107 ─* ע.פ. 151+397/79 - חומרת העונש (שוד)......................................108 ─* ע.פ. 207/79 - הרשעה בעבירת התפרצות וחומרת העונש..........................108─* ע.פ. 285/79 - הרשעת בעל "מכוני עיסוי" בעבירות זנות וחומרת העונש..........109 ─* ע.פ. 188/79 - חומרת העונש (גרימת חבלה חמורה).............................109─* ע.פ. 804/78 - חומרת העונש (הסתננות והברחת חשיש)..........................110 ─* ע.פ. 834/78 - הרשעה בהצתה וגרימת חבלה וחומרת העונש.......................110 ─* ע.פ. 522/79 - סמכות דיון בעבירה שבוצעה בחברון וחומרת העונש בגין ─ השגת גבול ותקיפה...........................................111 ─* ב.ש. 291/79 - שחרור בערובה...............................................111─
─
─
─
─
─