ע.א. 366/77 - פלוני נגד פלונית
*אבהות ומזונות.
(ערעור וערעור נגדי על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בירושלים בתיק מ.א. 42/75 - הערעורים נדחו).
המשיבה נולדה מחוץ לנישואין, בתאריך 31.10.71. האם היתה קטינה וכבר חודשיים לאחר שנכנסה להריון הועלתה טענת אבהותו של המערער. 5 חודשים לאחר לידת המשיבה התחתנה האם עם אדם אחר והיא נפטרה שנה לאחר לידת המשיבה. רק בינואר 1975 הגישה הקטינה ע"י הסבתא כאפוטרופא תובענה נגד המערער שביהמ"ש יכריז עליו כעל אביה וכן יחייב אותו במזונות. ביהמ"ש החליט כי המערער הוא אביה של המשיבה וחייב אותו במזונות החל מיום 27.1.75, הוא התאריך שבו הוגשה התביעה, וכן קבע כי עליו לשלם מזונות בסכום של 750 ל"י לחודש בעוד התביעה היתה על סך 1000 ל"י. המערער ערער על ההחלטה שהוא אביה של הקטינה והמשיבה ערערה הן על גובה סכום המזונות והן על כך שהחיוב הוא מתאריך הגשת התביעה ולא מתאריך הלידה.
א. התביעה הוגשה תקופה ניכרת לאחר לידתה של הקטינה, אך בנסיבות המיוחדות של הענין אין להסיק מכך כי טענת האבהות היא פרי מחשבה מאוחרת. טענת האבהות הועלתה ע"י האם המנוחה כחודשיים לאחר שנכנסה להריון ובמשך כל תקופת ההריון נעשו הן ע"י המנוחה והן ע"י אמה של זו, היינו הסבתא של הקטינה, והן ע"י המערער עצמו פעולות ומעשים שונים בקשר להריון ולהפסקתו. אילולא המאורעות הטרגיים שנפלו בחלקה של המנוחה וההלם שבה מצוייה היתה הסבתא לאחר פטירת בתה ודאי שתביעה זו היתה מתבררת בשעתה ובזמנה.
ב. אין הדבר שנוי במחלוקת שהמערער ואמה של הקטינה קיימו ביניהם יחסי מין במשך תקופה רצופה לפני לידתה של הקטינה, אך חלוקות הגירסאות אימתי החלו לקיים יחסי מין. המערער טען כי החלו כ-5 חודשים לפני לידת המשיבה ואילו האם טענה בשעתו כי החלו ביחסי המין 9 חודשים לפני הלידה וביהמ"ש המחוזי נתן אמון בגירסאות של הסבתא, רופאים ואחרים שטיפלו בשעתו בענין, ולפי כל הראיות האלה הגיע למסקנה שיחסי המין החלו 9 חודשים לפני לידת הקטינה. ביהמ"ש המחווי הסיק ממכלול הראיות כי הוכחה אבהותו של המערער ואין מקום להתערב לא בקביעותיו העובדתיות ולא במסקנה המשפטית שהסיק מהן ביהמ"ש. הלכה פסוקה היא שהוכחת אבהות ניתן לבססה על סמך דרכי התנהגות שונים, לפני הלידה ואחריה, של מי שנטען לאבהות, וראיות כאלה מצויות בעניננו למכביר.
ג. חובת המזונות לילדים קטינים יש להכריע עפ"י הדין האישי החל על המערער ובעניננוהוא המשפט העברי. לפי משפט זה חובת המזונות לילדים קטינים מוטלת על האב גם אם לא קיים קשר נישואין בין הורי הקטינה וגם אם לא היו נשואים מעולם. הקטינה ביקשה לחייב את המערער במזונות החל מתאריך לידתה וביהמ"ש המחוזי קבע כי אין כל בסיס משפטי לדרישה כזו וכי עפ"י הדין יש לפסוק מזונות מיום הגשת התביעה בלבד. צדק השופט במסקנה שהגיע אליה בנסיבות הענין, אך דבריו כאמור אינם מדוייקים כל צורכם.
ד. בעית זכות "מזונות לשעבר", היינו לתקופה שלפני הגשת התביעה, נדונה במשפט העברי במפורש לענין מזונות האשה מבעלה ולגביה נקבע כי זכותה למזונות היא רק מיום הגשת התביעה ואילך. אשר לזכות "מזונות לשעבר" לקטין - כאשר האשה תובעת מבעלה "מזונות לשעבר" עבור ילדה נפסק כי כאשר עברו מספר שנים והאשה לא תבעה את הבעל, ולא הודיעה לפני עדים שאינה מוותרת על דמי המזונות שהיא מוציאה עבור הילד, הרי אין בידה לתבוע, כי ודאי מחלה לבעל למרות הסכסוך שביניהם. כאשר בנסיבותיו של ענין מסויים משתמע שלא היה בדעת האשה לוותר על ההוצאות שהוציאה לצרכי
מזונות הקטין, לא תהיה קיימת חזקת המחילה. ברם החזקה של מחילה קיימת רק באשה נשואה כלפי בעלה, מה שאין כן כאשר בני הזוג נתגרשו וכל שכן כאשר מעולם לא היו נשואים. במקרה כזה, כאשר האשה מוציאה מכספה לצורך מזונות הקטין, הרי זה חוב שעל אבי הקטין לשלמו. כשם שהאם יכולה לחזור לאב ולתבוע ממנו את ההוצאות שהוציאה כך הדין לגבי כל אדם אחר כגון האפוטרופוס של הקטין וכדו'.
ה. הקטין עצמו שקיבל מזונותיו מאמו או מכל אדם אחר אין לו עילת תביעה נגד אביו, שהרי הקטין קיבל את מזונותיו מאחרים והוא עצמו לא הוציא כלום על כך. רק לאחרים שהוציאו עבורו את מזונותיו ישנה זכות התביעה על מזונות אלה מן האב. בעניננו התביעה היא בשם הקטינה וכיון שכך בדין נדחתה התביעה.
ו. השאלה היא אם אין זה מן הראוי לתקן את כתב התביעה, בהתאם לתקנה 24 לתקנות סדר הדין האזרחי, להוסיף את הסבתא כתובעת ולפסוק לה מזונות שהוציאה לפרנסת הקטינה מיום לידתה. התשובה לכך היא שלילית. לא זו בלבד שצירוף כזה לא הועלה ע"י הקטינה התובעת, לא בעת הדיון בביהמ"ש המחוזי ולא בערעור שכנגד, אלא מהות תביעת הסבתא היא תשלום חוב ששילמה עבור המערער ועילה זו שונה מעילת תביעתה של הקטינה שיסודה בזכותה למזונות. משום כך יתכן שגם חומר הראיות לביסוס תביעת החוב יהא שונה מזה הבא לבסס תביעת מזונות ע"י הקטינה. הצירוף עשוי איפוא לשלול מן המערער את האפשרות להתגונן כראוי.
ז. אשר לערעור שכנגד בדבר גובה סכום המזונות - התובעת תבעה סכום של 1000 ל"י לחודש ולא נטען דבר לענין גובה המזונות בפני ביהמ"ש המחוזי וכן לא הובאו ראיות לגבי ההוצאות הכרוכות בהחזקת הקטינה. המערער העיד על הכנסתו שהיא כ-2300 ל"י ובנסיבות אלה לא נשאר לו לשופט אלא לאמוד את גובה המזונות של הקטינה לפי הידיעות והנסיון שבידי ביהמ"ש ולא הועלה כל טעם המצדיק התערבות ביהמ"ש העליון בממצאיו ובקביעותיו של ביהמ"ש המחוזי.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, אלון, ברק. החלטה - השופט אלון עו"ד א. שטנדל למערער, עו"ד י. חובב למשיבה. 15.10.79).
ע.פ. 364/78 - לוי יצחק צור ונפתלי נשר נגד מדינת ישראל
*גרימת מוות.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בירושלים בע.פ. 278/77 - הערעור נתקבל)
קבוצה של 17 צעירים ועימם שני המערערים ערכו טיול ביום 30.9.75 בנחל דרגות שבמדבר יהודה. הם הגיעו ברכב להיאחזות מצפה שלם לפני השעה 9 וירדו ברגל לערוץ שבתחתית הואדי. בשעה 2 בצהריים, במרחק קטן מהיציאה מהערוץ, נסחפו בזרם מי שטפון שירדו לפתע וששה מהקבוצה מצאו את מותם. הצעירים היו בגיל השרות הצבאי ושהו אותו זמן בקיבוץ חפץ חיים בתור גרעין צבאי. הקבוצה יצאה מחפץ חיים בשעה 5 בבוקר ובמשך כל הדרך לירושלים ומשם למצפה שלם היה מזג אויר קיצי והשמיים היו בהירים לגמרי. יום אחד לפני כן ירדו גשמים והיה שטפון והדבר הדליק אצל המטיילים "נורה אדומה", כעדותם, ועל כן יצאו לדרך עם תוכנית חילופית לטיול אחר. בשידור מזג האויר בשעה 6 בבוקר, אותו שמעו המטיילים, הודיעו על מזג אויר נוח אותו יום. בשעה 9 הודיע קול ישראל כי מזג האויר יהיה מעונן חלקית ובאזורי ההרים יעשה לפרקים מעונן ויתכנו גשמים מקומיים, אך אז כבר לא שמעו המטיילים את התחזית כי כבר החלו בירידה לואדי וברשותם לא היו טרנזיסטורים. המערער לוי צור שימש מדריך ומורה דרך והמערער נפתלי
נשר היה אחראי על הגרעין מטעם המשק והוא ארגן את הטיול. בשל התפקידים שמילאו המערערים רואה אותם המדינה כאחראים בגרימת מוות ברשלנות. שופט בימ"ש השלום קבע כי אין להרשיע את המערערים בהפרת חובתם כלפי המנוחים אלא אם יוכח קיומם של אלה: שהיה על המערערים לדאוג לבטחון המנוחים בירידה לנחל דרגות ; שאדם סביר במקומם היה צופה, הגיונית ובמידה קרובה לודאי, כי השטפון יתרחש במהלך הירידה וכי צפוייה סכנה למטיילים ; שאם כך צפוי היה צריכים היו המערערים לנקוט אמצעים סבירים ולא לרדת עד לתחתיתו וכו'. לדעת בימ"ש השלום לא נתקיים היסוד השני, היינו שבנסיבות המקרה לא היה אדם סביר צופה כי השטפון עלול להתרחש שעה שהמטיילים נמצאים במקום ועל כן זיכה את המערערים. הכל יודעים שבעונה ובמקום שבו נערך הטיול, שטפון פתאומי בעל עוצמה רבה הוא בגדר האפשרות ואין המערערים חולקים שלפני רדתם לואדי היה עליהם להתעניין בתחזית מזג האויר. ביהמ"ש המחוזי כשקיבל את ערעור המדינה ראה כאחד היסודות להרשעה את העובדה שהמערערים לא נטלו עימם טרנזיסטורים כדי לשמוע את תחזית מזג האויר. כן סבר כי על המערערים היה להתעניין ולקבל אינפורמציה נוספתעל התפתחות מזג האויר ולא לסמוך על השידור של השעה 6. על ההרשעה נסב הערעור.
השופט ויתקון:
א. אי לקיחת מכשירי רדיו בדרך לנחל לא נטענה במפורש בכתב האישום כאחד מפרטי הרשלנות, והיתה עדות שהסיבה לאי לקיחת טרנזיסטור היתה שהחל מהירידה לואדי אי אפשר לקלוט את שידורי קול ישראל. עדות זו לא נסתרה והיא מסבירה את המחדל הזה שהיה חמור בעיני שופטי ביהמ"ש המחוזי, אך למעשה אין הוא מהווה רשלנות.
ב. העובדה שיום קודם לכן היה שיטפון אינה יכולה להיות לרועץ למערערים. היו עדויות של מנהל בית ספר שדה עין גדי ושל מנהל בית ספר שדה הר גילה ואחרים, כי העובדה שיש שטפון ביום אחד אינה יכולה להיות אינדיקציה שגם למחרת היום יקרה כדבר הזה. גם לדעת עד המדינה שיטפון כזה נחשב כאירוע נדיר. ובאשר לצורך למצות כל מקורות אינפורמציה אפשריים ולפנות אל השרות המטאורולוגי לפני היציאה לדרך - רוב העדים העידו כי אין נוהגים כך. יתירה מזו, לפני הירידה לואדי התייעץ אחד המערערים עם מפקד היאחזות במקום, והלה הזהיר את המערערים שעקב הגשמים שירדו יהיה השביל חלק, אך לא העלה כל אזהרה או חשש באשר למזג אויר של אותו יום. אין להעלות על הדעת שקצין צה"ל שהוא מפקד במקום אינו מצוי בסביבתו או שלא יגלה לקבוצת חיילים הפונים אליו כל מידע שלילי או חשש שבידו בקשר לתנאי מזג האויר.
ג. התחזית ששודרה בשעה 9 ושלא הגיעה לידיעת המערערים גם היא היתה רק על אפשרות של גשמים מקומיים וסופות רעמים בודדות. לדעת שופט השלום היה די בכך אילו שמעו המערערים את התחזית, כדי שיוותרו על התוכנית לרדת לנחל דרגות. למעשה לא בטוח אם אכן זו המסקנה שאליה צריך להגיע מבלי שמסקנה זו תהיה נסמכת על חוות דעת של מומחים בני סמכה. נהפוך הוא, חלק מן העדים שיש להם נסיון אמרו שלא היו רואים סיבה לבטל את הטיול המתוכנן גם לפי שידור כזה. כמובן, ההכרעה בשאלה זו היא לעולם בידי השופט שכן השאלה היא שאלה משפטית. לא פעם קורה, בעיקר בתחום הבטיחות בתנאי עבודה, שכל העוסקים בעבודה מסויימת מעידים שכך כולם עושים, ואילו ביהמ"ש קובע נורמות וסטנדרטים העולים בחומרתם על הנוהלים המקובלים. עם זאת ברור שבבואו להחליט בענין כגון זה, בפרט לגבי מצבים נדירים למדי, יתן ביהמ"ש לדעת המומחים את מלוא המשקל הראוי.
ד. יש להעדיף את הגישה של שופט בימ"ש השלום שקבע שעד לשעה 8.45 בערך, כאשר התחילה הירידה לואדי, אי אפשר היה באופן סביר ולאור המידע שהיה אז בידי המערערים, לצפות מראש את הסכנה שנתממשה בשעה 2. בנסיבות אלה לא היו המערערים חייבים להמתין לשידור תחזית נוספת בשעה 9, די בכך כדי לזכות את המערערים.
ה. השופט ויתקון הוסיף כי בכל המקרים כגון אלה התעורר בלבו הרהור אם אמנם מופעל בהם מבחן הצפיות כהלכה. אם השאלה אינה אלא "כלום לא יכולת לתאר לעצמך שמעשיך יביאו לתוצאה מזיקה"? כי אז ברוב המקרים התשובה מוכרחה להיות חיובית. אולם, כדי להיות רשלן בעיני החוק, לא די בכך שאפשר היה לצפות את הסכנה, אלא עדיין יש לשאול אם סביר היה, בכל הנסיבות, להימנע מפעולה היוצרת את הסכנה. הרבה פעולות שהן חיוניות או רצויות לאדם כפרט או כחלק מן החברה, יוצרות סכנות הידועות היטב, ואעפ"כ אין גורסים שלמען שלמות הגוף והנפש צריך או אפשר לוותר עליהן. כנגד גודל הסיכון הכרוך בפעולה מסויימת יש להביא בחשבון, בין היתר, גם את חשיבות הפעולה מבחינה חברתית, כדי לקבוע, אם סביר היה לדרוש הימנעות מביצוע הפעולה, מקום שאין דרך לבצע את הפעולה ללא סכנה. במקרה דנן אין ספק בחשיבות הפעולה. עריכת טיולים לשם ידיעת הארץ ואתריה ההיסטוריים חשיבותה מרובה. היא יוצרת קשרי אהבה ושייכות ויחס של כבוד לטבע וסודותיו. מבלי לעורר קלות דעת או הרפתקנות חסרת רסן, הרי לפני שדורשים מהמערערים לתת ל-17 חיילים צעירים וחסונים שבחסותם את הפקודה להפסיק את הטיול ולחזור כלעומת שבאו, יש לתת את הדעת גם על רגש התסכול והרושם החנוכי השלילי העלולים להיווצר בלב המשתתפים מגישה הססנית מופרזת כזאת. כך שאין לשלול מכל וכל שבנסיבות כפי שהיו קיימות במקרה דנן, היו המערערים יכולים להמשיך בתוכנית המתוכננת, על אף מודעותם לסכנה אפשרית הכרוכה בדבר. לאחר המעשה אפשר, אולי, לומר שטעו בשיקול דעתם, אך מכאן עד להרשעתם בהתרשלות במילוי תפקידם הדרך רחוקה.
השופט אלון: מסכים.
השופט בכור:
שופט השלום אמר שעל התביעה היה להוכיח שאדם סביר "היה צופה, הגיונית ובמידה הקרובה לודאי, כי השטפון יתרחש במהלך הירידה". אין להסכים לדברים אלה. כגודל הסכנה האפשרית גודל החובה המוטלת למנוע אותה סכנה. בירידה לערוץ זה, מהלך של כמה שעות, כאשר לקראת סוף ההליכה נמצאים המטיילים בערוץ שכמעט אין אפשרות כלל לנמצאים בו להימלט מסכנה אם יתרחש שטפון, הסכנה היא גדולה ביותר. במצב כזה התביעה יוצאת ידי חובה אם היא מוכיחה שקיימת סכנה שיתרחש שטפון ושסכנה זו אינה אפשרית תאורטית אלא סטטית בתנאי אותו יום הגם שאין זה קרוב לודאי שהשטפון יתרחש בפועל. מאידך ביהמ"ש המחוזי הרחיק לכת יתר על המידה כאשר אמר כי בגין הסכנה הגדולה הטמונה בשטפון חייבים היו המערערים לוודא באופן חיובי כי שטפון כזה לא יתכן שיארע. ברם, אין צורך להרחיב את הדיבור בנדון ולתחום את תחומי ההלכה, כי למעשה נחתך הענין עפ"י ההלכה הנכונה של צפיות האדם הסביר. בנסיבות מקרה זה, קבע השופט בכור, נטה תחילה לדעה שהעובדות שנקבעו יש בהן כדי להוות התרשלות מספקת, אבל לאחר ש-2 השופטים האחרים בביהמ"ש העליון הם בדעה אחרת, הרי בנסיבות אלה נותר ספק אם אותן נסיבות שהוכחו, יש בהן כדי להוות התרשלות הדרושה לשם הרשעה על פי הסטנדרט הנראה כסביר לפי שיקול דעת השופטים. לפיכך גם השופט בכור הצטרף לדעה שיש לקבל את הערעור.
(בפני השופטים: ויתקון, אלון,בכור עו"ד ח. קאהן למערערים, עו"ד הורוביץ למשיבה. 4.9.79).
בג"צ 532/79 - זאב ואידית פוקס נגד מרגוט ויינברג ואח'
*החזרת ילד אזרח ישראלי להוריו.
* התערבות בג"צ כשהענין נדון בבימ"ש באנגליה והילד נמצא באנגליה.
(התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי)
העותרים, תושבי ישראל, הם הוריה הטבעיים של ילדה בת 9, והילדה היא אזרח ישראל. המשיבה היא הסבתא של הילדה. במאי 1979 לקתה אחת שירלי כהן את הילדה, בהסכמת העותרים, הוציאה אותה מן הארץ והביאה אותה לאנגליה לסבתא כדי שהילדה תבלה את חופשת הקיץ בבית הסבתא. הילדה לא הוחזרה אל הוריה בישראל והסבתא פנתה לבימ"ש באנגליה והשיגה, במעמד צד אחד, צו העושה את הילדה חסויה של ביהמ"ש ואוסר על הוצאתה מתחומי המדינה. בביהמ"ש באנגליה טענו המשיבות כי טובת הילדה מחייבת שהיא תישאר באנגליה ולא תימצא ברשות הוריה. ההליכים באנגליה עדיין תלויים ועומדים. באוגוסט 1979 פנו ההורים לבג"צ והשיגו צו על תנאי ובתצהיר התשובה טוענות המשיבות מספר טענות: שאין לבג"צ סמכות להיזקק לעתירה זו ; שאפילו יש לו סמכות ימנע בימ"ש בישראל מלהשתמש בה כל עוד תלויים ועומדים ההליכים בפני בימ"ש באנגליה ; כי טובת הילדה מחייבת השארות הילדה באנגליה ברשות הסבתא.
א. לבג"צ סמכות לדון בענין קטין שאינו בישראל. סעיף 76 לחוק הכשרות המשפטית מסמיך את ביהמ"ש לדון בענינו של קטין שאינו נמצא בישראל "בכל מקרה שהצורך לעשות כן התעורר בישראל" והוא לא רק כאשר הקטין נמצא בישראל. השאלה מתי מתעורר הצורך בישראל היא שאלה שעל ביהמ"ש להכריע בה לפי נסיבות הענין. כשהוצא קטין מישראל לחו"ל שלא כדין, הצורך לדון בענין החזקתו מתעורר בישראל, אע"פ שאינו נמצא עוד פה. לטענת המשיבות, הוצאה הילדה מישראל כדין, כלומר בהסכמת ההורים. ואולם, ראשית, הושגה הסכמת ההורים בהבטחת שוא, ואולי אף במרמה, וספק אם ההסכמה תקפה ; ושנית, אפילו תמצא לומר שהילדה הוצאה מהארץ כדין, באשר הוריה הסכימו, הרי היא הושארה בחו"ל שלא כדין באשר הוריה לא הסכימו. לענין זה אין נפקא מינה שבינתיים הוצא צו של בימ"ש באנגליה שאסור להוציא את הילדה משם. בתי המשפט באנגליה פסקו כי קטין שהוא אזרח אנגלי שמורה הזכות לביהמ"ש באנגליה לדון בענינו, גם כשהקטין הוצא מחוץ לתחומי אנגליה, וכאן אין חולקין שהקטינה דנן היא בעלת אזרחות ישראלית, ואילו היה עלינו להכריע בשאלת הסמכות לפי דיני אנגליה, ברור הוא שעל פי אזרחותה בלבד היתה שמורה לבתי משפט בישראל הסמכות לדון בעניניה.
ב. אשר לטענה החילופית כי מאחר והליכים תלויים ועומדים בפני בימ"ש באנגליה לא ידון בכך בג"צ - גם לפי דיני אנגליה שמורה הסמכות הראשונית בכגון דא בידי בתי המשפט של ארץ אזרחות הקטין, ובתי המשפט באנגליה לא ישתמשו בסמכות הנתונה בידיהם אך משום כך בלבד, שהקטין נמצא בתחום גבולות אנגליה כשאינו אזרח אנגליה, אלא בשעת חרום ובנסיבות יוצאות מן הכלל בלבד. כיון שכך הם דיני אנגליה, אין לראות על שום מה תדחה סמכות בתי המשפט בישראל בענין הקטינה דנן, שהיא אזרח ישראל ותושב בה, מפני סמכותם של בתי המשפט באנגליה. לטענה כי גם אם יש סמכות בידי בימ"ש מחוזי בישראל להיזקק לתביעת המשמורת וההחזקה על הקטינה, על כל פנים אין סמכות לבג"צ להיזקק לעתירה - טענה זו מופרכת מיסודה. השאלה היא אם יש לבתי המשפט בישראל סמכות מבחינה בינלאומית, ואם התשובה לשאלה זו היא חיובית לגבי בימ"ש כלשהו בישראל, הרי היא חיובית גם לגבי כל בימ"ש אחר בישראל, ושאלת סמכותם הפנימית של בתי המשפט בישראל וחלוקת הסמכויות ביניהם אינם ענין לכאן.
ד. לגופו של ענין - הועלו טענות רבות ושונות על התנהגות הורי הקטינה, וכל הטענות הללו מוכחשות ע"י העותרים. הכלל הוא שטובת הקטין היא שיגדל בבית הוריו, והטוען שההורים אינם מסוגלים לגדלו וכי יש למען פיקוח נפשו של הקטין הכרח להוציאו מרשות
ההורים, עליו כל עומס הראיה, הכלל הגדול הזה אמור לא רק לגבי שומרי חוק שידם לא נגעה בסמים מעולם, אלא אמור גם בהורים שסטו מדרך הישר אך שנפשם קשורה בנפש ילדיהם ועז רצונם לגדלם ולחנכם. אגב, ספק רב אם הסבתא שלא נרתעה מלפגוע כה קשות בנפש בתה שלה, ראויה לגדל את הקטינה במקומה, או אם אמנם לטובת הקטינה הוא שתגדל בבית סבתא אשר כזאת, שביום מן הימים עלולה לפגוע גם בה.
(בפני השופטים: ח. כהן, שמגר, גב' בן פורת. החלטה - השופט ח. כהן עו"ד גרוסמן לעותרים, עו"ד הוכמן למשיבות. 25.10.79).
ע.פ. 369+343/79 - מדינת ישראל נגד יעקב חסנוב
*הרשעה בעבירת שוחד וקולת העונש (ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו).
יעקב חסנוב (להלן המערער) הורשע בעבירה של בקשת שוחד ונדון ל-3 חודשי מאסר ולקנס בסך 20 אלף ל"י. הוא ערער על הרשעתו והמדינה ערערה על קולת העונש ושני הערעורים נדחו. המערער עבד 28 שנה בשרות המדינה, התחיל כנער ולקראת תום שרותו הגיע לתפקיד של עוזר נציב מס הכנסה בירושלים, עסק במתן הרצאות במקצועו באוניברסיטאות ירושלים ותל אביב ועם הפעלת הרפורמה במס הכנסה היה פעיל בשאלות ביצוע. בין היתר עזר למתלונן בתכנון פנקסי חשבונות לבעלי מקצועות שונים וזאת במסגרת עבודתו כפקיד מס הכנסה. לקראת סוף שנת 1975 החליט לפרוש מן השרות וביום 11.11.75 יצא לחופשה לקראת פרישתו. ביום 30.10.75 ביקר המערער אצל המתלונן ובאשר לביקור זה קיימות שתי גרסות. גירסת המתלונן היא כי המערער בא לעסקו ואמר לו כי בעסק נמכרו 40 אלף פנקסים, מאותו סוג שהמערער עזר בתכנון, והוא דורש תשלום של 2 לירות עבור כל פנקס כתמורה לעזרה שנתן. לעומת זאת טען המערער כי פנה למתלונן על מנת לבדוק כמה פנקסים כאלה נמכרו וזאת לבקשת נציבות המס. ביהמ"ש המחוזי קיבל את גירסת המתלונן ולא האמין לגירסתו של המערער ולנוכח נסיבות הענין אין להתערב בקביעה זו.
אשר לעונש -אין ספק שהעונש שנגזר הוא קל ביותר, והשאלה היא אם הוא קל במידה המצדיקה התערבות בימ"ש שלערעור. במשך 28 שנות עבודתו היה המערער עובד למופת. רציני ומוכשר. לא מדובר כאן בעובד מושחת שנתפס בקלקלתו, אלא בכשלון חד פעמי של אדם עם פרישתו מן השרות, והמעשה לא היה קשור בסטיה מן השורה במילוי התפקיד. למעשה המערער עצמו נרתע ומלבד השיחה הראשונה לא המשיך בנסיונו לקבל את הכסף. הוא לא קיבל כל טובת הנאה ומאז עברו כ-4 שנים. גם במקצועו כרואה חשבון ההרשעה מטילה על המערער צל כבד. נכון שבעבירות שוחד טובת הציבור מחייבת להחמיר בעונשים, אך יש לדון כל ענין לפי נסיבותיו. בנסיבות המקרה אין מקום להתערבות בגזר הדין.
(בפני השופטים: ויתקון, גב' בן פורת, בכור. החלטה - השופט בכור. פרקליט המדינה ג. בך למדינה, עו"ד ש. תוסיה כהן לחסנוב. 16.9.79).
ע.פ. 147/79 - אליעזר קובו נגד מדינת ישראל
*הרשעה באונס וחומרת העונש (הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל).
המתלוננת, בחורה בת 26 סטודנטית ומורה להתעמלות חיכתה ל"טרמפ" והמערער הזדמן למקום במכונית מפוארת והסיע אותה ממעוז אביב לתל-אביב. תוך כדי נסיעה סיפר לה על עסקי היבוא המסועפים שלו והראה לה סכום מזומנים של עשרות אלפי ל"י. השנים קבעו לצאת לבילוי למחרת היום, בליל שבת. תחילה ביקרו בקולנוע ותוך כדי צפיה בסרט חיזר המערער במרץ אחרי
המתלוננת ושלח ידיים לחלקים שונים של גופה. לאחר הסרט יצאו השניים למסעדה ביפו, שם דיבר המערער למתלוננת בחופשיות יתרה על אברי גופה השונים שהוא רוצה לבוא איתם במגע וכדו' וכמסתבר החיזור האינטנסיבי היה בו משום רמז לכוונות המערער להרחיק לכת כבר באותה פגישה. המתלוננת העידה כי היא איננה תמימה ולא היה שום דבר שנראה לה יוצא דופן בחיזורי המערער. לאחר חצות ביקשה המתלוננת לשתות קפה והמערער הציע לה בית קפה בהרצליה. הוא חלף על פני הרצליה, הסיע את המתלוננת למקום מבודד ושם בעל אותה שלא ברצונה ותוך כדי איומים. לאחר מעשה החזיר אותה לביתה. לפנות בוקר הזמינה אליה את חברתה הטובה ביותר וסיפרה לה את כל האירועים וזו יעצה לה שלא לפנות למשטרה. למחרת היום הלכה המתלוננת לעבודה תוך כדי דיכאון וניסתה ליצור קשר עם חברים, אלה ביקרו אצלה ביום שני ואחד החברים יעץ לה שלמרות הסבל שהיא עשוייה לסבול עליה להתלונן במשטרה ואכן הגישה את תלונתה. החברה סיפרה על בכיה של המתלוננת והמצב הנפשי הקשה שבו היתה שרויה ביום שבת בבוקר, והחברים סיפרו על מצב הדכאון הבלתי רגיל שבו היתה המתלוננת ביום שני. ביהמ"ש המחוזי האמין למתלוננת כי הבעילה היתה שלא מרצונה, ודחה ככוזבת את גירסתו של המערער כי היחסים המיניים היו בהסכמת המתלוננת, אלא שזו החליטה להתלונן נגדו לאחר שגילה לה שהוא נשוי. המערער נדון לשנתיים וחצי מאסר בפועל. הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל והמאסר בפועל הועמד על שנה וחצי ושנה מאסר על תנאי.
אין ללמוד דבר מן העובדה שהמתלוננת לא פנתה ישר למשטרה. ניתן להסביר את הדבר בחשש של קורבנות האונס מפני התוצאות הנובעות מהתלונה במשטרה, כאשר הן צריכות לעבור שלבים של חקירה ועדות ובמיוחד חקירות נגדיות כשמחטטים בפרטים ופרטי פרטים של החויה האיומה.
אשר לסיוע הנדרש - ביהמ"ש לא ראה סיוע בדברי העדים על מה שסיפרה להם המתלוננת אלא בעדותם על המצב הנפשי שבו היתה שרוייה המתלוננת כשהם פגשו בה. הלכה היא כי המראה החיצוני של אשה הטוענת שנעברה בה עבירה מינית ומצבה הגופני או מצבה הנפשי לאחר מעשה, עשויים להוות סיוע הנדרש בעבירה כזו. אין לקבל את גירסת ב"כ המערער שלאחרונה הוחמרה הדרישה ביחס לכמות הסיוע, כנאמר בע"פ 277/76 פד"י ל"ד (1) 561. שם דובר על 4 מקרי אינוס שאירעו במשך חודשים ארוכים, בהם קיימה המתלוננת עם המערער יחסים אינטימיים, ובלבד שלא יגיע למגע מיני מושלם, כשהנסיבות ומרווחי הזמן שבין ארבע הבעילות הותירו ספק באשמתו של המערער, וביחוד באשר התנהגותה של המתלוננת השאירה תמיהות לא מוסברות. אין באותו פסק דין חידוש הלכה לענין סיוע, הן מבחינת כמותו והן מבחינת איכותו.
אשר לעונש - בנסיבות רגילות אין לומר שהעונש מוגזם לחומרה, גם כאשר לוקחים בחשבון את קורותיו של אותו לילה, והעובדה שהמתלוננת לא דחתה בהחלטיות את חיזוריו של המערער. ברם יש להתערב בגזר הדין לנוכח שני שיקולים אשר לא נלקחו בחשבון די הצורך: אין למערער תכונות של עבריין ואין חשש כי יחזור לסורו; בעקבות העבירה חרב עליו עולמו לא רק מבחינה משפחתית אלא גם מבחינת מעמדו ופעולותיו העסקיות. לפיכך שונה העונש כאמור.
(בפני השופטים: י. כהן, גב' בן פורת, בייסקי. החלטה - השופט בייסקי. עוה"ד מ. רוס וש. רוזנבוים למערער, עו"ד גב' י. טפיירו למשיבה. 4.9.79).
ע.פ. 152+161/79+127+130 - יוסף עבאדי וג'מיל אבו אלחיד נגד מדינת ישראל
*הרשעה באונס וחומרת העונש (הערעור נדחה).
שני המערערים, תושבי עכו, יצאו באחת השבתות למפעל הנמצא במבואות העיר ובדרך נטלו עימם יתד עגולה של את כדי לשדוד שומר זקן של המפעל
שהוא בן 81. הם היכו במקל על ראשו של הישיש עד שהמקל נשבר והישיש נהרג. השניים הורשעו ברצח ונדונו למאסר עולם וערעורם נדחה. המערערים מסרו הודעות במשטרה כשתחילה הכחישו את המעשה והטילו האחד על השני את האשמה ולבסוף התקרבו למעשה לאמת. ביהמ"ש המחוזי קבע כי המערער השני הוא שהכה במקל על ראשו של הזקן ואילו המערער הראשון עמד בפתח כדי להזהיר אם יגיעו אנשים, ולפיכך הרשיע את שניהם ברצח. ביהמ"ש המחוזי הסתמך על ההודעות המאוחרות יותר וכן על העדויות שבפניו, והעדיף הודעות שנרשמו בכתב יד של המערער הראשון על פני עובדות שיחזור המקרה במקום. הערעור נדחה. הודעות שנכתבו ע"י הנאשם, חזקה עליהן שניתנו מרצונו הטוב וללא אילוץ או השפעה וניתן להעדיפן על פני השחזור. סיכומו של דבר, שני המערערים גם יחד סיפרו שהמכות הונחתו במקל שנטלו, ועל עוצמת המכות מצביעה העובדה שהמקל נשבר ושני חלקיו נמצאו בסמוך לגופה. גם אם המערער השני הוא צעיר בן 18 וחסר השכלה, צריך היה לדעת מהו מקל ומה תוצאה אפשרית של מכות על ראשו של אדם ובפרט כשאדם זה הוא זקן מופלג. היו בפני ביהמ"ש ראיות כשרות להרשעת שני המערערים כשותפים, עפ"י סעיף 24 לפח"פ, לרצח שבוצע, כששניהם מתכוונים לשדוד את הקורבן וכדי להתגבר עליו מנחית אחד מהם מהלומות קטלניות על ראשו. מי שהורג בזדון אדם בעת הכנה או לשם הקלת ביצוע של עבירה אשם ברצח, וזדון בסעיף זה משמעו חזות מראש שהתוצאה הקטלנית עלולה להתרחש ואי אכפתיות לגבי אירוע התוצאה. במקרה של פעולה משותפת לא חשוב מי מהשניים הנחית בפועל את המכות על ראשו של הקורבן. הליכתם של השניים אל המפעל בכוונה לשדוד את השומר, כשלפחות אחד מהם חמוש במקל העלול לשמש נשק קטלני, חייבה את שניהם לצפות שאם יגיעו דברים לשימוש באותו מקל עלולה התוצאה להיות פציעתו או מותו של הקורבן. (בפני השופטים: הנשיא זוסמן, ויתקון, אשר. החלטה - השופט אשר. עו"ד ש. ברגר למערער הראשון, עו"ד סולימאן למערער השני, עו"ד ח. ברנזון למשיבה. 20.9.79).
ע.פ. 39+407/79 - בנימין נחום ואח' נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (נסיון לגרום חבלה תוך קרב יריות בין שתי קבוצות) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
בביהמ"ש המחוזי הואשמו 9 אנשים בעבירות שונות ובין התשעה היו דוד נחום, בנימין נחום וזכריה דומרני המערערים בתיק זה. עפ"י הודאותיהם של המערערים הורשעו בחלק מן העבירות. בנימין נחום ממורשה שליד רמת השרון העסיק במשך תקופה מסוימת עובד בשם הרצל שלום. בנימין חשד בהרצל שהוא עומד לנקוט נגדו באלימות, ויזם גיוס של קבוצה נגדית שתעזור לו אם יותקף ע"י יריבו. הוא נעזר באחיו הצעיר דוד נחום והם גייסו קבוצה של אנשים ובכללם המערער דומרני. הקבוצה הובאה מאשקלון למורשה, שם יצרו מגע עם הרצל שלום וחבריו ובמהלך הקטטה ההדדית היה גם שימוש בנשק חם ורק בנס לא קופחו חיי אדם. דוד נחום הודה והורשע בנסיון לגרום חבלה חמורה. הוא בעל הרשעות קודמות רבות ונדון ל-3 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. בנימין נחום הוא נשוי, אב לילדים ויש לו הרשעות קודמות, הוא הורשע בנסיון לגרימת חבלה בכוונה מחמירה ונדון ל-4 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. המערער זכריה דומרני הורשע בנסיון לגרום חבלה בכוונה מחמירה וכן בעבירות אחרות של קבלת רכוש גנוב. גם לדומרני עבר פלילי של 12 הרשעות, הוא נשוי ואב לשני ילדים קטנים ונדון ל-4 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונשים נדחה. יש כאן חומרה יתירה כאשר בגלל סכסוך כספי התפתח מעין קרב מלווה יריות ורק בנס לא נפגעו אנשים. היריות היו בתוך שכונת מגורים ובסיכון שנוצר היתה מעורבת כלל האוכלוסיה של השכונה ואין לדעת כמה היו עלולים להיפגע. על ביהמ"ש לתרום את תרומתו ע"י מדיניות ענישה מתאימה, כדי לעקור מן השורש את התופעה ההולכת ומתפשטת במדינה, שבשל כל סכסוך ממהרים להשתמש באלימות ואף בנשק חם, מבלי להתעלם מנסיבותיהם האישיות והמשפחתיות של המערערים
שיש להתחשב בהן הרי יש מקרים שההתחשבות הזאת לא תעשה על חשבון הדאגה להגנת הציבור.
(בפני השופטים: אשר, אלון, בייסקי. החלטה - השופט אשר. עוה"ד ברזלי ואסבג למערערים, עו"ד בר חיים למשיבה. 17.9.79).
ב.ש. 276/79 - יהודה בן אליהו חזן נגד מדינת ישראל
*שחרור בערובה (הערר נדחה).
ביתו של המתלונן נפרץ ונגנב ממנו רכוש רב, המתלונן חשד במבקש כמי שביצע את המעשה והוא פנה אליו בבקשה שהרכוש יוחזר והמבקש הסכים לעשות כן למחרת היום. אולם המתלונן חזר אל המבקש מיד עם שלושת אחיו כדי לדרוש החזרת הרכוש מיד. כשהגיעו הארבעה למקום ירה המבקש לעבר המתלונן ולאחר מכן לעבר אחיו. ביהמ"ש המחוזי הורה לעצור את המבקש עד תום ההליכים והערר נדחה. המעשה הוא חמור וכן קיים חשש מוחשי של השפעה על עדים והרי זה מקרה ראוי למעצר עד תום ההליכים.
(בפני: השופט ברק. 31.10.79).
ב.ש. 279/79 - יעקב אסרף נגד מדינת ישראל
*שחרור בערובה (הערר נדחה).
ביהמ"ש דלמטה דן בבקשת המדינה לעצור את הנאשם לאחר שהוגש נגדו כתב אישום בעבירות על פקודת הסמים, בלא שנציג התביעה התייצב בפניו, והוא הורה על מעצר העורר עד לתום ההליכים. ביהמ"ש הוסיף כי אם דינו של העורר לא יסתיים תוך 3 חודשים ישמש הדבר עילה לדיון נוסף בשאלת המעצר. הערר נדחה, הסניגור מתרעם על כך שהשופט דן בבקשת המדינה בלא שנציג הפרקליטות התייצב. הסניגור הסתמך על סעיף 121 בחוק סדר הדין הפלילי, אך ברור שסעיף זה אינו ענין לכאן. הסעיף הנ"ל דן באי התייצבות התובע במועד הקבוע לדיון במשפט גופו ולא בבקשת מעצר. התנהגותם של עורכי הדין המתיימרים לשרת את המדינה גרמה למצב של שעת חרום, ואם בתי המשפט, נוכח התנהגות זו, ינהגו "לפי הספר" יהיה בכך כדי לסייע למעשים בלתי חוקיים המבוצעים ע"י עורכי דין באין מפריע. במצב חרום זה אין לצפות לכך ששופט בישראל יתן את ידו ויתמוך במפירי חוק אשר, משום מה, עקב תשלום האגרה השנתית, זכו לתואר עו"ד. בצדק נהג השופט כפי שנהג.
לגוף הענין הצביע הסניגור על העובדה שמדובר בסחר של כמות קטנה של 15 גרם חשיש כשאין לעורר הרשעות קודמות של ממש. השופט לא התעלם מעובדה זו ולכן קבע שלאחר 3 חודשים יוכל העורר לבקש דיון נוסף בשאלת המעצר.
(בפני: הנשיא זוסמן. עו"ד ר. בסן לעורר. 16.10.79).
ב.ש. 275/79 - סעיד עבדאללה ומחמוד אברהים נגד מדינת ישראל
*שחרור בערובה (הערר נדחה).
הסניגור העלה בעררו טענה כי העוררים אינם צריכים לסבול משביתת הפרקליטים ולכן לא מן המידה להחזיק אותם במעצר. טענה זו נכונה, ואולם כאשר קבוצה קטנה של עובדי המדינה הפרה את חובת הנאמנות שהיא חייבת למדינה, ולשכת עורכי הדין משקיפה מן הצד, ואולי אף מעודדת אותה, שלא לקיים את תפקידה, חייבים בתי המשפט, במידת האפשר, להגן על האינטרס הציבורי ולמנוע מקבוצה זו לגרום לאנדרלמוסיה גמורה. נכון שאין לגרום לנאשם סבל מיותר משום שאותה קבוצה מפרה את החוק. ולכן "בדוני בערר מתעלם אני מהיעדר הפרקליטים, ומנסיוני יש בידי לומר שאין נפקא מינה רבה לגוף הענין אם המדינה מיוצגת בשלב זה אם לאו".
לגוף הענין הטענה לגבי העורר השני היא שהוא פעל ללא כוונה פלילית אלא התנדב לסייע בידי המשטרה לתפוס סמים. עפ"י כתב האישום מואשמים שני העוררים ב-3 עבירות
של סחר בסמים והחזקת סם מסוכן ובהודעתו הראשונה של העורר השני במשטרה אין זכר לטענה שפעל תוך התנדבות כאזרח טוב. יתכן שבמשפט יתברר שאמנם כך הדבר, אך לפי החומר העומד בשלב זה לרשות ביהמ"ש יש לכאורה בידי המדינה הוכחות מספיקות כדי הרשעת העוררים.
לגבי העורר הראשון טען הסניגור שהמדינה לא הוכיחה ע"י חוות דעת של מומחה, כמקובל, שהחומר שבו מדובר בכתב האישום היה אמנם חשיש. נכון הדבר שחוות דעת כזו לא הומצאה, אך העוררים עצמם, להבדיל מטענות הסניגור, לא הכחישו בדבריהם שהחומר שבו עסקו היה אמנם חשיש.
(בפני:הנשיא זוסמן. עו"ד א. אבו גוש לעוררים. 16.10.79).
ב.ש. 272/79 - ניסים דדון נגד מדינת ישראל
*שחרור בערובה (הערר נדחה).
המערער הואשם בשלושה פרטי אישום ששניים מהם ענינם מכירת חשיש בכמות העולה על 2 ק"ג. ביהמ"ש הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים ועררו נדחה. לטענת הסניגור יש בידי המדינה רק הודאות של שאר הנאשמים ואלה צריכות סיוע ולטענתו אין סיוע כזה. ברם, ענין הסיוע יתברר במשפט עצמו ובשלב זה אין לערוך בדיקה מדוקדקת של חומר הראיות כדי לברר אם עדויותיהם של השותפים לדבר עבירה מסתייעות די הצורך בראיות אחרות אם לאו.
(בפני: הנשיא זוסמן. עו"ד וינשטין לעורר. 16.10.79).
המ' 485+562/79 - יעקב איגלברג ואח' נגד רקפת מפעלי פיתוח ואח'
*הארכת מועד (בקשה להארכת מועד - הבקשה נתקבלה).
המבקשים אחרו ביום אחד להגיש ערעורם, אך מזכירות ביהמ"ש העליון קיבלה את הערעור, כנראה בטעות, והוא נרשם כערעור אזרחי. המשיבים הגישו בקשה לדחיית הערעור על הסף בטענה שהוגש באיחור. המבקשים נוכחו בטעותם והזדרזו להגיש בקשה להארכת המועד להגשת הערעור ובקשתם נתקבלה. ב"כ המבקשים טען כי השגגה נגרמה בעיקרה במנין המוטעה של הימים בחודש מרץ, שבטעות חישבו אותו כ-30 יום במקום 31 ימים. כן ביסס את בקשתו על כך שהטיפול בערעור הועבר לידיו מעו"ד אחר כשבועיים לאחר מתן פסק הדין, ואם כי פסק הדין קצר יחסית, הרי הענין שנדון בו הוא בעל היקף רב, שכן סיכומי המשיבים בלבד השתרעו על 42 עמודים. למרות זאת דאג להכין את הודעת הערעור תוך המועד שנקבע לכך ולשגרה לירושלים במונית, לפי חישובו של הפרקליט, לפני המועד להגשתו, הסתבר שגם כאן קרתה תקלה ובניגוד לנסיון הפרקליט בעבר המציאה הפעם חברת המוניות את הודעת הערעור לא בשעות הבוקר אלא בשעות הצהריים המאוחרות, לאחר שעות העבודה של המזכירות, ובכך נדחתה ההגשה ליום המחרת שהוא למעשה יום אחד לאחר תום המועד הקבוע, בניגוד לחישוב המוטעה של הפרקליט שחשב שעדיין הוגש הערעור בתוך המועד. כן ביסס פרקליטם של המבקשים את בקשתו על חשיבות הענין שהוא חפץ להביא לדיון בערעור. בקבלו את הבקשה להארכת המועד ציין הרשם כי המבקשים זכאים להארכה המבוקשת הן בשל האיחור הקצר של יום אחד בלבד והן בשל זריזותם בכל שלבי הטיפול מן הרגע שבו הובררה להם טעותם. מקרה דומה נידון בב.ש. 31/58, פד"י י"ב 897, גם שם טעו המבקשים ביום אחד וטעותם הוכרה כטעם מיוחד להארכת המועד שהוחמץ.
(בפני:הרשם ברטוב. עו"ד פ. ג. נשיץ למבקשים, עו"ד י. חורש למשיבים. 22.10.79).
על"ע 1/79 - עו"ד פ. מאירוב נגד הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין ת"א[פ"ד לד (1) 225]*פרסום שמו של עו"ד שהושעה (ערעור וערעור נגדי - הערעור נדחה והערעור הנגדי נתקבל בחלקו). המערער נמצא אשם בהתנהגות שאינה הולמת את כבוד המקצוע, באשר לא נתן ללקוחותיו ולבא כוחם החדש דו"ח על הכספים שגבה עבורם ולא החזיר להם את מסמכיהם. ביה"ד המשמעתי
המחוזי הטיל על המערער, ברוב דעות, עונש של השעייה לתקופה של חודשיים והורה על פרסום פסה"ד בציון שמו של המערער. בית הדין הארצי אישר את ההרשעה, הגדיל את תקופת ההשעייה מחודשיים לשלושה חודשים ולעומת זאת הורה שלא לפרסם את שמו של המערער. ערעורו של המערער נדחה וערעורה של הלשכה נתקבל, באשר לפרסום פסק הדין עם שמו של המערער.
אשר לערעורו של המערער - ההרשעה מבוססת היטב על חומר הראיות. מחדלו של עו"ד שאינו מספק ללקוחותיו, או לחברו למקצוע עפ"י בקשתו, דו"ח על הכספים שגבה והוצאות שהוציא ויתר הפעולות שעשה, מהווה מחדל שיש בו משום התנהגות שאינה הולמת את חובותיו של עו"ד.
אשר לגזר הדין - אילו היה זה מחדלו הראשון של המערער אולי לא היה צורך להשעותו. ברם לחובת המערער 6 הרשעות משמעתיות קודמות ולכן השמירה על רמת המקצוע מחייבת להטיל עליו הפעם עונש של ממש. אשר לתקופת ההשעיה - נראה כי שופטי בית הדין המשמעתי המחוזי סבורים היו כי די בתקופת השעייה נומינלית, וחומרת העבירה אינה מצריכה השעייה לתקופה של ממש, ואם טעו הרי באה טעותם על תיקונה הארצי, ואם כי נראה שגם בית הדין הארצי לא מיצה את כל חומרת הדין, אין עילה להתערב בשיקול דעתו.
ברם לענין פרסום פסק הדין עם ציון שמו של המערער יש לקבל את הערעור. משהושעה עו"ד מלעסוק במקצועו, דין הוא, בדרך כלל, שעל ההשעיה יבוא פרסום נאות ברבים. לא רק בתי המשפט ורשויות הלשכה חייבים לדעת את דבר ההשעיה, כי אם גם הציבור רשאי לקבל אזהרה מתאימה שעו"ד פלוני הושעה מתפקידו לתקופה שעליה בא הפרסום. יש יוצאים מכלל זה, אך המקרה דנא אינו ביניהם.
פסק הדין ניתן מפי השופט ח. כהן והסכים לו השופט אשר. השופטת בן פורת הוסיפה הערה שלפיה אל לו לביהמ"ש העליון להתערב בשיקול דעתו של בית הדין המשמעתי בענין פרסום פסק דין אלא אם נסיבות המקרה מצדיקות את התערבותו. זה צריך להיות הכלל בין אם הושעה עוה"ד, בין אם קיבל עונש אחר ובין אם הורשע ללא עונש. אין ללמוד גזירה שווה בין הרשעה בדרך כלל לבין הרשעה בבית דין משמעתי של עורכי הדין, במקרה המסויים הזה אכן יש לפרסם את פסק הדין כולל שמו של המערער.
(בפני השופטים:ח. כהן, אשר, גב' בן פורת. עו"ד א. שטלמן למשיב. 21.10.79).
בג"צ 651/79 - מתתיהו דוד נגד שר האוצר ואח'
*זכות עמידה בבג"צ של אזרח המתלונן שאין אוכפים את חוקי המסים על יהלומנים (בקשה למתן צו על תנאי - הבקשה נדחתה).
העותר, אזרח ישראלי ותושב הארץ, מנהל מאבק נגד שלטונות מס הכנסה על שאינם אוכפים את דיני מס הכנסה על יהלומנים. משלא עלה הדבר בידו ע"י פניה למשיבים, פנה בעתירה לבג"צ בטענה כי המשיבים , פועלים בניגוד לחוק כשאינם אוכפים את דיני המיסים על היהלומנים. הבקשה למתן צו על תנאי נדחתה משום שאין לעותר זכות עמידה בעתירה זו. את זכות העמידה שלו מבסס העותר הן על העובדה שהוא אחד ממשלמי המיסים בישראל והן על עבודתו הציבורית בהיותו מזכיר בהסתדרות עובדי המדינה, חבר הועד הפועל של ההסתדרות וכו'. ברם פעילותו הציבורית של העותר אינה מקנה לו מעמד מיוחד בעתירה זו. את העתירה הגיש העותר בעצמו ולא הוסמך להגישה ע"י הגופים והמוסדות אשר בהם הוא פועל, ולפיכך אין צורך לדון בשאלה אילו היתה העתירה מוגשת ע"י אותם גופים ומוסדות, אם היתה להם זכות עמידה בעתירה מסוג זה. כך שנותר לעותר לבסס את זכות העמידה שלו על כך שהוא משלם מסים בישראל, ואולם עובדה זו אינה מעניקה לו זכות עמידה. כדי לקנות לעצמו זכות עמידה חייב העותר לגלות שיש לו אינטרס ממשי בפניה לבג"צ, להבדיל מאינטרס שהוא רחוק וקלוש. כן חייב האינטרס להיות ישיר ולא עקיף. כאשר הוא מסתמך על הטענה שהחלטת הרשות פגעה באינטרס ציבורי קולקטיבי שיש לו ענין בו, מבלי
שהוא טוען לפגיעה ממשית ברשות היחיד שלו, לא יכיר ביהמ"ש בדרך כלל בזכות עמידתו ולא יזדקק לעתירתו. גם אם צודק העותר בטענתו שהמשיבים פועלים שלא כדין במתן הקלות והנחות ליהלומנים, אין בכך כדי לתת לו זכות עמידה כל עוד לא הראה שנגרם לו נזק ממשי ישיר ע"י מעשי או מחדלי המשיבים. אין העותר יכול להראות שאם אכן יבוצעו חוקי מס ההכנסה כלפי היהלומנים יעלו כתוצאה מכך הכנסות אוצר המדינה ויופחת נטל המיסים המוטל על העותר. אפשר שלטווח ארוך המצב יהיה הפוך ודוקא אכיפת החוקים יביא להקטנת ההכנסות. אין יסוד גם לעתירתו החילופית של העותר כי יוענקו לו אותן הנחות והקלות. העובדה שהחוק אינו מבוצע כלפי אדם מסויים או כלפי חלק מסויים מן הציבור אינה נותנת כל זכות לאדם שכלפיו מבוצע החוק לדרוש שגם כלפיו לא יפעילו את החוק.
אין לקבל את טענת העותר כי מכיון שמדובר בענין בעל חשיבות ציבורית יש להוציא צו על תנאי מתוך תקוה שהמשיבים לא יעוררו טענת היעדר זכות עמידה ואז יוכל בג"צ לדון לגופו של ענין. אין נותנים צו על תנאי כאשר ברור וגלוי שאין לעותר זכות עמידה כלל. אין כל טעם להטריד את המשיבים ולדרוש מהם תשובה במקרה כגון זה, ואם היו מקרים בהם ניתן צו על תנאי ולאחר מכן דן ביהמ"ש בענין לגופו מבלי שהתעוררה בעיית . זכות העמידה, אין לראות בכך כל הצדקה שבג"צ יפעיל את סמכותו כאשר ללא שמיעת הצד שכנגד ברור לו שאין לעותר כל עילה או כל סיכוי לזכות בעתירה.
(בפני השופטים:י. כהן, בכור, בייסקי. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד א. אורן לעותר. 15.10.79).
בג"צ 610/79 - מרשה דהאן נגד ז'ק דהאן
*החזרת ילד שנחטף ע"י אביו מחו"ל לאמו (התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי).
המשיב שהיה אזרח ישראל נסע לארה"ב בשנת 1966 ושם נשא את העותרת לאשה בשנת 1967. בני הזוג עשו את מקום ישיבתם ומגוריהם בארה"ב והמשיב אף קיבל אזרחות ארה"ב. לבני הזוג שלושה ילדים שהגדול ביניהם בן 9 והצעירה בת 4. ביום 2.9.79, שהוא חג בארה"ב הודיע המשיב לעותרת כי הוא מתכוון לבקר ידיד בעיר בוסטון וביקש לקחת עמו לביקור את שלושת הילדים. היתה זו תואנה בלבד והמשיב נטל את הילדים, והגיע עמם לישראל. העותרת הגיעה בעקבותיהם והגישה את העתירה, בה ביקשה כי הילדים ימסרו לחסותה כדי להחזירם לארה"ב. העתירה נתקבלה. למשיב שתי טענות: כי אין לביהמ"ש בישראל סמכות לדון בעתירה כל עוד לא ניתן ע"י בימ"ש פסק דין בשאלה מה טובת הילדים דורשת, ולטענת העותר במרבית פסקי הדין שבהם נדונה חטיפת ילדים ממקום מגוריהם היה זה בדרך כלל אחרי שבימ"ש מוסמך הכריע או הביע דעה ביחס למשמורת הילדים. והטענה השניה - כי הוא בא לישראל כדי להשתקע כאן ולטענתו העותרת אינה דואגת לילדים ואינה נוהגת בחינוך הילדים עפ"י מורשת ישראל ואילו המשיב מבקש כי הילדים יחונכו ברוח זו. שתי הטענות נדחו. אכן בחלק מן המקרים שבהם דן בג"צ נדונה תחילה שאלת טובת הילדים ע"י בימ"ש מוסמך, אך אין פירוש הדבר שאם דיון כזה עדיין לא התקיים רשאי אחד ההורים, על דעת עצמו, לקבוע עובדות ע"י העתקת מקום מגורי הילדים ולהעבירם ממדינה למדינה. אשר לחינוך הילדים ברוח מורשת ישראל במדינת ישראל - ככל שמדובר בשינוי אשר מביא לניתוק הילדים כליל מאמם, אין לומר כי טובת הילדים היא לנתקם מכל אשר הורגלו לו ולהעבירם למקום אחר. ההיפך הוא הנכון. אם יוצדקו מעשי המשיב, התוצאה מכך עלולה להיות כי בכל מקרה שיחסי בני הזוג יתערערו יקום אחד מהם ויצא לישראל בתואנה כי כאן יזכו הילדים לחינוך יהודי טוב יותר מאשר בגולה ומדינת ישראל היתה הופכת למדינת מקלט של אחד מבני הזוג המסוכסכים.
(בפני השופטים:מ"מ הנשיא לנדוי, אלון, בייסקי. החלטה - השופט בייסקי. עו"ד מ. אסטרייכר לעותרת, עו"ד ר. דן גור למשיב. 15,10.79).
בג"צ 208/79 - ד"ר יוסף אנייס נגד מנכ"ל משרד הבריאות
*הענקת תואר מומחה לרופא שיניים (התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי).
עפ"י תקנות רופאי שיניים (אישור תואר מומחה ובחינות) מוסמך המשיב לאשר תואר מומחה למי שהוא רופא שיניים וכן סיים תקופת התמחות ועמד בבחינות, או הוכיח להנחת דעתו של המנהל נסיבות שלפיהן הוא פטור מחובת ההתמחות או הבחינות. תקנה אחרת קובעת מה הנסיבות שבהן למשיב סמכות להעניק תואר מומחה בלי בחינות, ובין היתר למי שמשמש בהוראה, בדרגת מרצה בכיר בבי"ס לרפואת שיניים או במוסד להשכלה גבוהה, וכן לרופא שיניים שעיקר עיסוקו במשך 5 שנים רצופות לפני תחילת התקנות היה באותו ענף. העותר הוא רופא שיניים מאז 1968 ועסק ברפואת שיניים לילדים. מיולי 1977 הוא משמש כמרצה בכיר לרפואת שיניים ציבורית בפקולטה לרפואת שיניים בירושלים. המועצה המדעית היא הממליצה בפני המשיב להעניק את התואר ואם היא איננה ממליצה פועל המשיב מכח סמכותו ושיקול דעתו גם ללא המלצת המועצה המדעית. לאחר שפורסמו התקנות החליטה המועצה המדעית, להמליץ לפני המשיב על אישור תואר מומחה ברפואת שיניים ציבורית לעותר. לאחר כמחצית השנה נתקבלה במועצה החלטה שלא להעניק לרופא יותר מתואר מומחה אחד. העותר ביקש שיומלץ עליו גם כבעל תואר מומחה ברפואת שיניים לילדים, בהתחשב בעיסוק שלו בשטח זה במשך למעלה מ-5 שנים, אך המועצה המדעית סירבה להעניק לו יותר מתואר מומחה אחד בהתאם למדיניותה כאמור. אז ביקש העותר מהמועצה לבטל את המלצתה לאשר לו תואר מומחה ברפואת שיניים ציבורית ולאשר לו תואר מומחה ברפואת שיניים לילדים והמועצה נעתרה לבקשתו. כחודשיים לאחר מכן התכנסה שוב המועצה ואז הביע היועץ המשפטי של המועצה את דעתו שעפ"י התקנות אין סיבה שלא להעניק לאותו רופא יותר מתואר מומחה אחד. לאחר שהעותר שמע על חוות דעת זו חזר והגיש למועצה בקשה להעניק לו תואר מומחה ברפואת שיניים ציבורית ומשנדחתה בקשתו פנה למשיב וביקש ממנו אישור התואר המבוקש. הלה ענה בשלילה בציינו כי אם המועצה המדעית מסרבת לאשר הכרה במומחיות כפולה הרי הוא מסרב לעשות כן. כן סבר כי כדי לאשר תואר מומחה למי שלא עמד בבחינות צריך עיקר העיסוק במשך 5 שנים להיות באותו שטח, היינו יותר ממחצית זמנו, ואינו יכול לעבוד יותר ממחצית זמנו בכל ענף וענף. עתירת העותר נתקבלה. ראשית, אין כאן כל שאלה מה היה "עיקר עיסוקו" של העותר ב-5 שנים לפני התקנות שכן בקשת העותר מסתמכת על היותו מרצה בשטח זה וכאן אין כל הגבלה של זמן. בכלל, אין זה בטוח אם יש לקבל את הטענה ש"עיקר עיסוקו" של רופא אינו יכול להיות אלא בתחום אחד של מומחיות. התחומים יונקים זה מזה. אשר לעיקר נימוקו של המשיב שהוא מאמץ את דעת המועצה שאין לאשר לרופא תואר מומחיות כפולה - צדק היועץ המשפטי של המועצה כי אין בתקנות כל יסוד לעמדתה. השאלה היא לגופה אם זכאי העותר לתואר מומחה ברפואת שיניים ציבורית על סמך העובדה שהוא מרצה בכיר - איש לא הטיל ספק במומחיותו של העותר והמועצה כבר המליצה עליו בעבר כמועמד לקבלת התואר המבוקש אלא שהעותר ויתר עליו כי הוא העדיף תואר מומחה ברפואת שיניים של ילדים. נותרה לדיון השאלה אם מן הדין הוא להזמין את המועצה ולשמוע את טענותיה אך אין מקום לכך. המנהל הוא המחליט בבקשת הרופא ולא המועצה שמתפקידה לתת רק המלצה. כמו כן עמדת המועצה ברורה די צורכה מתוך המסמכים שהוגשו, המועצה אינה מוכנה לשקול בקשת רופא למומחיות כפולה ובכך טעתה המועצה.
פסק הדין ניתן מפי השופט ויתקון והשופט אלון הוסיף כי המשיב רשאי לסרב להעניק תואר מומחה לכל מרצה בכיר המסתמך על עצם היותו מרצה ויכול המשיב לבקש כי יוכחו להנחת דעתו כישורי המבקש, ותק שלו וכיוצא בכך. ברם, בעניננו יש לעשות את הצו על תנאי להחלטי שכן המועצה המדעית כבר החליטה בשעתו שהעותר מומחה הוא בתחום רפואת שיניים ציבורית ואם כך הדבר אין סיבה שלא יוענק לו התואר מומחה.
(בפני השופטים:ויתקון, אלון, בייסקי. החלטה - השופט ויתקון. עו"ד י. גרין לעותר, עו"דגב' מ. נאור למשיב. 10.10.79).
ע.א. 154/79 - שלמה דהן נגד סול דהן ואח'
*מזונות (הערעור נדחה).
המערער חוייב בתשלום מזונות למשיבים, אשתו ובנו הקטין. הצדדים נשואים מזה כ-18 שנה ולהם ילד כבן 12. הבעל שרת בצבא הקבע עד פברואר 1977 ולאחר מכן עבד בעבודות שונות, נפצע והחל לעבוד בחברת שמירה. תביעת המשיבים הוגשה באוגוסט 1977. המשיבה החלה לעבוד כמטפלת בילדים למרות שהיא חולנית כתאורה. לא הוגשו מסמכים מטעם האשה לאמת את הטענות בדבר מידת השתכרותה או מחלותיה ולא הוגשו מסמכים כלשהם, כדרישת תקנות סדר הדין האזרחי, כדי להוכיח טענותיו העובדתיות של המערער בדבר השתכרותו ומצב בריאותו. בכל הנתונים קבע ביהמ"ש המחוזי באשר לטענת הבעל שהוא מרויח 3,200 ל"י, כי עליו לחפש עבודה יותר מכניסה, וחייב אותו בתשלום 2,500 ל"י צמוד למדד מינואר 1979. הערעור נדחה. המערער שלא היה מיוצג בביהמ"ש המחוזי, טען כי היו תקלות באשר לסדרי הדין וכי מאחר שהאשה משתכרת למחייתה אין הוא חייב לזון אותה עוד כי מזונותיה תחת מעשי ידיה. המשיבים שהיו מיוצגים בביהמ"ש המחוזי ע"י פרקליט לא היו מיוצגים בביהמ"ש העליון, ומשניתנה החלטה על עריכת סיכומים בכתב לא הגישו סיכומיהם. בכך בלבד אין בכדי לחרוץ גורלו של הערעור, שהרי על ביהמ"ש לבחון אם יש טעמים שבדין המצדיקים ביטול פסה"ד וקיום דיון חדש לבקשת המערער. מן הפרוטוקול עולה שביהמ"ש המחוזי נהג באורך רוח רב עם המערער, ולעצם הענין צדק ביהמ"ש כאשר סבר על יסוד החומר שבפניו כי אין כל סיבה סבירה היכולה לפטור את המערער מן החובה לזון את אשתו ובנו. טענותיו העובדתיות של המערער בביהמ"ש המחוזי לא היו מאומתות ואם סבור המערער כי הנסיבות נשתנו פתוחה בפניו הדרך הדיונית הנאותה לכך.
(בפני השופטים:ויתקון, שמגר, אשר. החלטה - השופט שמגר. עו"ד ש. אסבג למערער. 14.10.79).
ע.א. 106/79 - מנהל מס שבח מקרקעין נגד דוד בוסהמר ואח'
*שעור תוספת מס כשהתמורה בחוזה בוטאה במטבע חוץ (הערעור נתקבל).
ענינו של ערעור זה מקרקעין שנמכרו כשהתמורה בוטאה במרקים גרמניים. המכירה נעשתה ביום 2.10.77 וההעברה נעשתה בתחילת 1978 והשאלה היא כיצד להעריך את שווי המכירה לצורך תשלום תוספת מס. המשיבים טענו כי יש לראות את השווי כערכם של המרקים ביום המכירה ואילו המנהל סבר שיש להעריך את המכירה כשווים של המרקים בלירות ישראליות ביום ההעברה. ועדת הערר קיבלה את עמדת המשיבים והערעור על כך נתקבל. ביהמ"ש העליון קבע כי יש לחייב בתוספת מס לפי שווי התמורה במטבע ישראלי ביום הוצאת השומה ולא ביום עריכת ההסכם.
(בפני השופטים:י. כהן, שמגר, אשר. החלטה - השופט אשר. עו"ד ד. שפי למערער, עו"ד ר. לוריג למשיבים. 29.10.79).
המ' 724+728/79 - יצחק דוד נגד לשכת עורכי דין
*הארכת מועדים כשהמסמכים הוגשו לדאר בזמן
(בקשה נדחתה).
המבקש איחר את המועד להגשת בקשותיו לדיון נוסף על פסקי דין שניתנו בביהמ"ש העליון ולטענתו המציא הבקשות לשיגור בדאר תוך המועדים שנקבעו לכך אלא שהדאר איחר בהמצאתם. לדעתו רשאי בעל דין להשתמש בשירותי הדאר, ומסירה בזמן לדאר מספקת לצורך המועדים שנקבעו. הטענה נדחתה. את העתירה לדיון נוסף יש להגיש לביהמ"ש תוך 15 יום מיום מתן פסק הדין, ופירושה של התקנה הוא שתוך המועד שנקבע בתקנות תונח הבקשה במזכירות של ביהמ"ש. המצאתה לשיגור במשרדי הדאר איננה הגשה כדין. אין ללמוד לענין זה מהמצאת מסמכי בית דין של ביהמ"ש ע"י הדאר, שכן שם מוסדרת ההמצאה בתקנות במפורש.
(בפני:הרשם ברטוב. המבקש לעצמו, עו"ד א. פחטר למשיב. 31.10.79)