תקציר סביר כרך י"ד חוברת 9

בג"צ 462/79 - שרביב בע"מ נגד ראש עירית נהריה וחרות בע"מ ואח'

פסילת זכות פניה לבג"צ של מציע שהצעתו אינה עומדת בתנאי המכרז.
פסילת הצעה שאינה ברורה.
* זכותו של בעל מכרז לפצל את המכרז.
(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל)

עירית נהריה פרסמה בעיתונות הודעה על מכרז להקמת מכון לטיהור שפכים. המכרז כלל בתוכו שתי עבודות: הקמת מבנה כמכון לטיהור שפכים; הנחת מאסף ביוב. הוגשו מספרהצעות ובכללן הצעות העותרת וחברת חרות. המחיר של העותרת היה גבוה מזה של חרות, אך העותרת נתנה הנחה של חצי מליון ל"י על העבודה, וכתוצאה מכך היתה הצעתה הכוללת יותר זולה. העיריה החליטה לקבל רק את ההצעה בדבר הקמת המכון לטיהור שפכים ולדחות את ההצעה בדבר הנחת מאסף ביוב, משום שההצעות בדבר הנחת מאסף ביוב היו גבוהות ב- 140 אחוז לעומת האומדן המוקדם. באשר לביצוע השלב של מכון לטיהור שפכים היתה הצעת חרות זולה למרות ההנחה שנתנה העותרת. בטרם החליטה הועדה לפצל את העבודה ולקבל רק חלק אחד עמדה על כך שהצעת העותרת אינה ברורה ואין לדעת אם ההנחה של 500 אלף ל"י היא קבועה או צמודה למדד של תאריך הגשת ההצעות. אם ההנחה אינה צמודה תחדל הצעת העותרת להיות הזולה ביותר תוך מספר חודשים. המציעים התקשרו עם העותרת וזו הבהירה כי ההנחה תגדל עם גידול מחירי החוזה. ברם ההבהרה באה לאחר שמחירי ההצעות האחרות כבר היו ידועים. אשר לפיצול ההצעה וקבלת חלק מן העבודות לביצוע - טענה העותרת כי המשיבה לא השאירה לעצמה את הזכות לפצל את ההצעה ולקבל חלק ממנה בתוך תנאי המכרז. מאידך טענה המשיבה כי שמרה לעצמה זכות כזו ע"י הפרסום בעיתון שבו נאמר כי "אין העיריה מתחייבת לקבל... כל הצעה שהיא לגבי כל המכרז או חלקים ממנו" ולטענתה הכוונה היא שהיא יכולה לדחות חלק מן המכרז ולקבל חלק מן המכרז. עתירתה של העותרת נסבה על זכותה של המשיבה לפצל את המכרז.
השופט ברק:
א. עותר הטוען נגד שיקול הדעת של בעל המכרז לקבלת הצעה בנימוק כי פעל שלא כדין, חייב להראות כתנאי מוקדם כי הצעתו שלו עומדת בתנאי המכרז ודיניו וכי היא ראוייה להתקבל. בהצעת העותרת מופיעה הנחה של חצי מליון ל"י שאינה ברורה, וחוסר ודאות זה פוסל את ההצעה של העותרת, ולפיכך אין לדון בטענתה נגד הפיצול. הצעתו של משתתף במכרז פסולה אם היא כוללת בחובה חוסר ודאות באשר לתנאי המציע. גם אם לפעמים מותר לבעל המכרז לפנות למציע ולבקש ממנו הבהרות הרי הפניה למציע אסורה כשהיא נותנת לו יתרון בלתי הוגן ופוגמת בעיקרון השוויון. חוסר הודאות באשר לתנאיו של המציע פוסל את ההצעה בין אם חוסר הודאות מכוון ובין אם מקורו בטעות שבתום לב.
ב. לענין פיצול המכרז וקבלת חלק ממנו - אין בעל המכרז רשאי לפצל את המכרז כאשר לא ניתנה הודעה מראש למציעים כי בעל המכרז עשוי לנהוג בדרך זו. הודעת בעל המכרז על זכות כזו שהוא משאיר לעצמו צריכה להיות ברורה וחד משמעית. בעל המכרז יכול להשאיר לעצמו את הזכות בין בתנאי המכרז ובין בהודעה שהוא מפרסם בעיתון כדי להזמין את הציבור להשתתף במכרז. כך שהשאלה הינה אם בלשון שנקטה העיריה במודעה בעיתון שומרת העיריה לעצמה בצורה מפורשת וברורה את זכות הפיצול והתשובה לכך היא שלילית.
השופט ויתקון:
אף אם לא היה מקום לפיצול העבודה היה דינה של הצעת העותרת להידחות כיון שהיא פגומה בחוסר ודאותה. עם זאת סבור השופט ויתקון כי העיריה היתה זכאית במקרה דנן לפצל את העבודה שכן למרות שההודעה שניתנה אינה מנוסחת כדבעי הרי המילים "אין העיריה מתחייבת לקבל... כל הצעה שהיא לגבי כל המכרז או חלקים ממנו" כוונתה לסמכות לדחות הצעות המתייחסות למכרז כולו או לחלק ממנו בלבד, כך שכל קבלן המצוי בדברים אלה יכול היה להבין שהעיריה תהיה זכאית לקבל רק חלק מן העבודה.
השופט בכור:
כיון שיש לדחות את העתירה מן הטעם שהצעת העותרת היתה בלתי ברורה אין צורך להכריע בשאלה אם תנאי המכרז נתנו לעיריה סמכות לבטל את העבודות ואם לאו.

(בפני השופטים: ויתקון, בכור, ברק. החלטה - השופט ברק עו"ד שילה לעותרת, עוה"ד קדוש, עציוני והרציג למשיבים. 8.11.79).

ע.א. 9/79 - סמואל ויגיטר קרפול נגד ישראל הורוביץ

חלותו של תנאי שיפוט בשטר על "צדדים רחוקים".
פירושו של תנאי שיפוט.
(ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בת"א בהמרצה 4331/78 - הערעור נדחה)

שטר חוב הוצא ע"י פלוני לפקודת אלמוני וכלל בגוף השטר הוראה בדבר סמכות שיפוט לבתי המשפט של מכסיקו סיטי או של ניו יורק סיטי. על גבו של השטר חתם המערער כערב והשטר הוסב ע"י הנפרע למשיב האוחז בשטר. המשיב הגיש בביהמ"ש המחוזי בתל אביב תביעה נגד המערער לפרעון השטר והמערער הגיש בקשה בדרך המרצה לדחות, או למחוק את התביעה או לעכב את ההליכים נגדו. בין השאר טען שהתניה בדבר סמכות שיפוט לבתי המשפט של מכסיקו וניו יורק מהווה הסכם בינו לבין המשיב, ולפיכך אין סמכות שיפוט לבתי המשפט בישראל. טענות המערער נדחו ע"י ביהמ"ש המחוזי שקבע כי תניה זו מהווה הסכם בין הצדדים המקוריים של השטר, אך אין היא מהווה הסכם בין צדדים רחוקים, היינו בין המערער כערב לבין המשיב שאליו הוסב השטר ושאינו צד להסכם המקורי. המערער קיבל רשות ערעור בשאלה אחת בלבד והיא "אם סעיף השיפוט הזר בשטר החוב מחייב את המשיב ואם לאו".
א. החותם על שטר חוב כחייב עיקרי נוטל על עצמו לשלם לאוחז את סכום השטר, והחותם כחייב משני נוטל על עצמו לשלם את סכום השטר ובלבד שהשטר יחולל וינקטו הליכי החילול. אלה הן החובות והזכויות השטריות הבסיסיות שבהן עוסקת פקודת השטרות. אין מניעה לכך כי שטר החוב יכיל בקרבו הוראות נוספות שיש בהן כדי להשפיע על החיוב השטרי ודרכי הגשמתו. זאת אם מתקיימים שני תנאים: ראשית, היסודות הצורניים של שטר החוב - ובעיקר היותו הבטחה ללא תנאי לשלם סכום כסף - לא יפגעו; שנית, ישמר אופיו העצמאי של השטר, ללא שתיווצר אינטגרציה בינו לבין עיסקת היסוד.
ב. משהוסף תנאי לשטר החוב, בלא לפגוע בסחרותו, מתעוררת השאלה מה תוקפה המשפטי של תוספת זו. הכל תלוי במהותה של ההוראה הנוספת ובמטרתה. הוראה בשטר בדבר "שיפוט זר" אינה הוראה שהפקודה קובעת לגביה הסדר כלשהו, והריהו תנאי אפשרי, שכן אין הוא פוגע ביסודות הצורניים של השטר ואין הוא פוגע באופיו העצמאי של החיוב השטרי.
ג. השאלה היא, איפוא, אם התניה מהווה הסכם בין האוחז לבין הערב המהווים צדדים רחוקים לשטר, שביניהם לא היה כל משא ומתן ישיר. אין ספק כי ההתניה מהווה הסכם בין עושה השטר לבין הנפרע. עושה השטר הוא הקובע את היקף החבות על פיו ומשהוצא השטר והנפרע קיבלו לידיו, השתכללה החבות השטרית של העושה והתנאי שבשטר קיבל תוקף של הסכם בין הצדדים. נכון שרק חתימת העושה מתנוססת על ההסכם האמור, ואילו הנפרע אינו חתום עליו, אך ההסכם בדבר שיפוט זר אינו מחייב חתימה של הצדדים ודי שהסכימו עליו. על יסוד עקרונות אלה ניתן לראות בהתניה בדבר "שיפוט זר" הסכם אף בין המסב לנסב. כאשר המסב חותם על השטר חתימת היסב, הרי הוא נוטל על עצמו חבות
לפרוע את השטר אם יחולל, וחבות זו משתכללת עם מסירת השטר מהמסב לנסב, ובהיעדר ראיות לסתור, הרי במסירת השטר יש משום הצעה של המסב להתקשרות חוזית עם הנסב על פי לשונו של השטר, וכאשר הנסב מקבל את השטר הרי בכך ישנה קיבולה של הצעת המסב כפי שהיא מוצאת את ביטוייה בשטר. בעניננו המערער והמשיב אינם צדדים קרובים לשטר אלא צדדים רחוקים, אך למרות זאת ההתניה האמורה חלה גם על היחסים ביניהם. הוראה בדבר שיפוט זר המצויה בגוף השטר מחייבת כל אדם החותם על השטר או המסחרו כלפי כל אוחז בו.
ד. כיון שכך מתבטלת מסקנת ביהמ"ש המחוזי כי תנאי השיפוט הזר אינו חל ביחסים שבין המערער לבין המשיב, וכיון שניתנה רשות ערעור רק לגבי שאלה זו, הרי לכאורה צריך היה לקבל את הערעור ולהחזיר את הענין לביהמ"ש המחוזי להמשך הדיון. ברם, יש כאן אספקט נוסף, והוא, אם ההוראה כפי שהיא נוסחה אכן מחייבת להגיש את התביעה רק במכסיקו או בניו יורק, או שמא ההוראה כפי שנוסחה נותנת לתובע את הרשות להגיש את התביעה מחוץ לישראל, אך הוא יכול להגיש את התביעה גם בישראל. אין טעם להחזיר את התיק לביהמ"ש המחוזי שידון בשאלה החדשה וניתן להכריע בה כבר עתה.
ה. מקובל להבחין בין תניות המעניקות סמכות ייחודית לביהמ"ש הזר תוך שלילת סמכות בתי משפט אחרים, לבין תניות המעניקות סמכות מקבילה לבימ"ש פלוני. מהותה של התניה נמדדת עפ"י ניסוחה. לצורך הפירוש התגבשו שני כללים בפסיקה: ראשית, תנית השיפוט תתפרש כתניה ייחודית רק אם יש בה לשון מפורשת ובלתי מסוייגת המעניקה סמכות שיפוט לבימ"ש פלוני תוך שלילת סמכותם של בתי המשפט האחרים; שנית, במקרה של ספק יש לתת את הדעת למטרת ההוראה ולמגמותיה. בעניננו, לשונה הסבילה של ההוראה, בלשון האנגלית, משמעותה כי הצדדים הסכימו שלבתי המשפט האמורים תהיה סמכות שיפוט מקבילה ולא ייחודית. גם המגמות שבשטר מראות כי הן באו להגן על האינטרסים של האוחז הפוטנציאלי ולא על החייב, ובהיות השטר סחיר, אין זה מתקבל על הדעת כי כוונת הצדדים היתה לקבוע בו סמכות שיפוט ייחודית העשויה להיות נוגדת את האינטרסים של האוחז.

(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, שמגר, ברק. החלטה - השופט ברק עו"ד גב' נ. וייל למערער, עו"ד י. ישראלי למשיב. 18.10.79).

ע.א. 683/77 - בנימין ברוק נגד עירית תל אביב

*אחריות בנזיקין לתאונה שקרתה בבית מרחץ.
(ערעור על פסק דין ביהמ"ש המחוזי בת"א בת.א. 2456/72 - הערעור נדחה)

המשיבה היא המחזיקה והמפעילה של בית מרחץ בתל אביב. באוגוסט 1968, בשעות אחר הצהריים, ביקר המערער בבית המרחץ, ובלכתו על משטח העץ שעל הריצפה בחדר ההלבשה, החליק ותוך כדי נפילה נשברה רגלו הימנית. הוא הגיש תביעת פיצויים וביהמ"ש קבע כי: התאונה אירעה כתוצאה מהחלקת התובע על קצף של סבון שהיה על משטח עץ שעל הריצפה; כי היה בבית המרחץ שלט המזהיר או האוסר הכנסת סבון לחדר הלבשה; כי בשעות שבהן פתוח בית המרחץ שוטפים מידי פעם את ריצפת העץ שבחדר ההלבשה ובחודשי החורף יש כשלושה עד ארבעה עובדים בחדר ההלבשה ואחד מהם עוסק רק בשטיפת ריצפת העץ, כי יכול שיקרה שמישהו ישפוך קצף של סבון על הריצפה ותעבור דקה עד שישטפו את הקצף מן הריצפה. לאור ממצאים אלה קבע ביהמ"ש המחוזי כי לא נתקיימו המעשים והמחדלים שיוחסו למשיבה כבסיס לאחריותה ומכל מקום אותם מעשים ומחדלים, אף אם היו כאלה, אין בהם כדי להטיל על המשיבה חבות בנזיקין כלפי המערער. על כך הערעור.
א. המערער טוען נגד עצם השימוש במתקני עץ על ריצפת חדר ההלבשה ומומחה מטעמו העיד שעץ הינו חלקלק כשהוא רטוב ומכוסה בסבון וכי בבתי מרחץ אחרים משתמשים באחרונה בחומר סינטטי - אולם, ביהמ"ש המחוזי יכול היה לקבל גירסת המשיבים ומומחה שלהם כי כל משטח, ויהיה אשר יהיה, הופך חלקלק כשמצוי עליו קצף סבון או מי סבון.
ב. התרעומת העיקרית של המערער היא כי משקבע השופט שקצף סבון מהווה סיכון, לא צריך היה לשחרר את המשיבה מאחריות, וכי אחריות המשיבה גדלה משום שהיא יודעת כי בניגוד לאיסור נוהגים מבקרים להכניס מי סבון גם לחדר ההלבשה, וידיעה זו מטילה עליה חובה יותר גדולה. על השאלה "איזוהי סכנה בלתי רגילה" התשובה ניתנת לאור המבחן הכפול הזה: כשהוזמן אדם למקום ובו סכנה אשר בשביל אדם מסוגו אינה מן הרגילות, המזמין צריך לחזות מראש כי סכנה זו תגרור אחריה תוצאה מזיקה, ואם בעטייה ניזוק המוזמן, כי אז הפר המזמין את חובת הזהירות שחב לו והתחייב בהטבת הנזק; ואילו נזק שנגרם למוזמן עקב אירוע שלא חרג מגדר הרגיל של אותו מוזמן, על נזק זה אין המזמין חייב בדרך כלל לפצות את המוזמן, באשר רשאי היה להניח כי המוזמן ישמר מפני סכנה זו. מחזיק בנכס אינו ערב ערבות מוחלטת לבטחון הבאים אליו, ודינו אינו דין מבטח החייב בהטבת הנזק יהא אשר יהא מקורו. בית מרחץ קיים על מנת שישתמשו בו המבקרים בסבון ובמי סבון, וניתן לומר כי אין זה מקרה קיצוני מבחינת ציפיות הסכנה, כאשר קצף סבון נשפך על הריצפה, עד כי בכל מקרה ניתן יהא לומר כי מדובר בסכנה בלתי רגילה.
ג. גם אם נחמיר עם המשיבה בענין המבחן הנדון ונגרוס כי הימצאות קצף של סבון יוצר סכנה בלתי רגילה למשתמשים בבית המרחץ, גם אז אין לחייב את המשיבה בנזיקין. בניגוד לתקדימים שונים שהביא המערער הרי כאן המשיבה לא הסתפקה בהתקנת שלט האוסר הכנסת סבון לחדר ההלבשה בכל צורה שהיא, אלא הריצפות היו נשטפות מידי פעם במשך היום ובשעות העומס עסקו בכך שלושה ארבעה עובדים, והשתדלו לשטוף את מי הסבון מיד ולהתרות באנשים שלא יתיזו סבון על הרצפה. במקרה דנן, ולנוכח האמצעים שננקטו, נשאלת השאלה מה היה ביכולתה של הנתבעת לעשות ולא עשתה, במסגרת אמצעים סבירים שמחוייב בעל קרקע לעשות בנסיבות דומות, כדי למנוע סיכון ומפגע. אם נטיל על המשיבה חבויות נוספות, מעבר לאלה שהיא נוקטת, נמצא מטילים עליה אחריות אבסולוטית ומוחלטת, ואילו מבחינת הדין אין היא מחוייבת אלא לנקוט אמצעים סבירים בנסיבות המקרה למניעת סכנה.

(בפני השופטים: ח. כהן, שמגר, בייסקי. החלטה - השופט בייסקי עו"ד קפלנסקי למערער, עו"ד שנהב למשיבה. 31.10.79).

ע.א. 108/79 - ערן ואביבית עמון נגד חיים ישראל עמון

*מזונות לאשה ולילד כשנטען שהאשה עזבה את הבית (הערעור נתקבל).

המערערת השניה (להלן המערערת) והמשיב נישאו בנובמבר 1976 ובנם (להלן המערער) נולד באוגוסט 1977. התביעה הוגשה באפריל 1978 וענינה מזונות ומדור. ביהמ"ש המחוזי חייב את המשיב במזונות המערער בסכום של 1200 ל"י לחודש צמוד, אך דחה את תביעת המערערת למזונותיה באשר עזבה את דירת בני הזוג וכן
נדחתה בקשת המערערת כי תאסר על המשיב הכניסה לדירת בני הזוג. בין בני הזוג נתגלעו מחלוקות, הוגשו תלונות למשטרה בדבר מעשי אלימות של המשיב וכתוצאה מן האירועים עזבה המערערת את דירת בני הזוג הרשומה על שם שני הצדדים ועברה לבית הוריה. גם המשיב, עבר, לדבריו, לבית הוריו אך מבקר מידי פעם בדירת בני הזוג. ביהמ"ש המחוזי ציין כי הוכח שיש יסוד לטענת האשה שהבעל אלים ומאידך הוכח שיש יסוד מסויים לטענת הבעל שהאשה נתנה עיניה בגבר זר. כן קבע כי האשה משתכרת 4 אלפים ל"י כעובדת בבנק ולענין השתכרות המשיב דחה הן את טענת האשה שהבעל משתכר 12 אלף ל"י לחודש והן את טענת הבעל שהוא מרויח רק כ- 3 אלפים ל"י כנהג מונית. כן קבע כי הבעל נושא בתשלום משכנתא לדירה וכן בתשלומים אחרים. לא נקבע בפסה"ד שהוא חייב להמשיך בתשלומים אלא ביהמ"ש יצא מתוך הנחה שהמשיב ימשיך לשלמם. אשר לשימוש באלימות, קבע ביהמ"ש המחוזי כי אין הצדקה לשלול מן הבעל מגורים בדירת בני הזוג וכן אין להצדיק את עזיבת האשה את הבית. הוכחה אמנם אלימות מצד הבעל, אך יש ליחס אותה לעידנא דריתחא, אם כי הדברים קרו יותר מפעם אחת וכתוצאה מהתנהגות האשה. על כן החליט ביהמ"ש המחוזי לא לפסוק מזונות לאשה כל עוד היא לא גרה בבית ואם תשוב האשה הביתה היא תהיה זכאית למזונות, וכן תהא זכאית למזונות אם לאחר מכן תאלץ לעזוב את הבית בגלל אלימות הבעל, שלא תהיה על סמך התנהגות שלילית של האשה וכתוצאה ממש מאותה התנהגות, או שתוכיח סיבה מספקת אחרת לעזיבת הבית. הערעור נתקבל.
לענין גובה המזונות - ביהמ"ש המחוזי לא קבע ממצא, כחובתו, מהו שיעור ההכנסה של המשיב, אלא דחה את טענות שני הצדדים. בתקנות סדר הדין נקבעו טפסים מיוחדים להמצאת פרטים ונקבע שעל בעל דין לפרט הכנסותיו ב- 12 החודשים שלפני הגשת התביעה, ובעל דין שכיר נדרש לצרף תלוש משכורת וכד'. בעל דין שלא מסר פרט בהרצאת הפרטים, והפרט הוא בתחום ידיעתו האישית, יראוהו כמי שמודה בפרט שמסר בעל הדין שכנגד ולא די בהכחשה סתמית. ביהמ"ש המחוזי התעלם מן התקנות ולא נהג בהתאם לתקנות כאשר לא נמסרו פרטים בדבר היקף ההשתכרות. נכון שביהמ"ש המחוזי לא היה מוכן לאמץ גירסתה של המערערת בדבר השתכרות המשיב מאחר שלא נתן בה אמון, אך צריך היה לצוות על המשיב לקיים את ההוראות בהתאם לתקנות. כמו כן לא התייחס ביהמ"ש המחוזי לתשלומים שאותם משלם המשיב לצורכי הוצאות ולא קבע בפסיקתו שעל המשיב להמשיך ולשלמם.
גם מסקנות ביהמ"ש בענין השימוש באלימות אינן מניחות את הדעת. אכן, בהתאם לעדות של אחת העדות דבק פגם בהתנהגותה של המערערת, אך לא די בכך כדי להתיר שימוש באלימות מצד המשיב. לא מדובר כאן בהתפרצות בעידנא דריתחא כי מעשי האלימות לא היו חד פעמיים. גם אם התנהגות האשה מגיעה עד כדי כיעור אין בכך כדי להעניק היתר לבעל להפעיל אלימות, ועל אחת כמה וכמה כשמדובר בדין ודברים בענייני משפחה שאין לו רקע של כיעור. מעשי אלימות פסולים תמיד ובכל הנסיבות ואם הבעל בוחר בדרך זו חייב ביהמ"ש להושיט לאשה את הסעד לו היא זכאית. בעניננו, הראיות בדבר אלימות הבעל לא נבחנו לפי אמת המידה הנ"ל.
לפיכך נתקבל הערעור והתיק הוחזר לביהמ"ש המחוזי שיברר את מידת השתכרותו של המשיב ויתייחס מפורשות לחובתו של המשיב לשלם את הוצאות הבית וכן על ביהמ"ש לבחון את זכותה של המערערת למזונותיה לאור הראיות בדבר הפעלת מעשי אלימות בעבר.

(בפני השופטים: ויתקון, שמגר, אשר. החלטה - השופט שמגר. עו"ד א. מסר למערערים, עו"ד ש. מרקוס למשיב. 14.10.79).

ע.א. 309/79 - שירלי וגבריאלה שדמי נגד יהושע שדמי

*מזונות לאשה ולילד כשנטען שהאשה עזבה את הבית (הערעור נדחה).

ביהמ"ש המחוזי חייב את המשיב בתשלום אלפיים ל"י לחודש למזונות בתו הקטינה ודחה את תביעת האשה למזונותיה. הערעור בענין גובה המזונות לבת ואי תשלום מזונות לאשה נדחה. בני הזוג נישאו באוקטובר 1975 והבת נולדה ביוני 1977. מאז נשואיהם גרו בני הזוג בדירות שכורות בחולון וחוזה השכירות האחרון נסתיים ביום 30.9.77. לקראת סיום חוזה השכירות ביקשה התובעת את הנתבע כי יעברו לדירה של הורי הבעל בראשון לציון. האשה אמרה לבעל הבית שבו הם גרו כי הם לא יחדשו את חוזה השכירות, וכאשר נודע הדבר לבעל ביקש להאריך את חוזה השכירות אך הדירה הושכרה לאחרים. המערערת עברה לגור בבית אמה וכבר ביום 10.9.77 הגישה תביעת מזונות. המשיב טען שאין הוא חייב במזונות האשה שאינה גרה עמו והמניעה היא ממנה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי הבעל היה מוכן ועודנו מוכן לשכור דירה בחולון והאשה מסרבת לחזור לבית בעלה, ודחה את טענתה הסתמית שאיננה רוצה לחזור למשיב בשל היחס שהתייחס אליה. מכאן כי המערערת לא הראתה סיבה כלשהי שתצדיק את סירובה לחדש את הדיור המשותף עם המשיב ועל כן נדחתה תביעתה למזונות. את מזונות הילד קבע ביהמ"ש בהתחשב ברמת ההכנסות של המערער באוגוסט 1977 (כ- 3 אלפים ל"י נטו לחודש) והעובדה שהמערערת מקבלת את קיצבת הביטוח הלאומי. הערעור נדחה. הבעל חייב במזונות אשתו כל עוד היא עמו, אך כשהיא עוזבת את הבית מבלי שיהיה טעם המצדיק זאת אין הבעל חייב עוד במזונותיה. עליה להביא ראיות שסיבת העזיבה איננה ממנה. מידת ההוכחה הנדרשת היא קלה יחסית במשקלה, אך רק משהביאה האשה ראיה כאמור חייב הבעל במזונותיה גם בעת היעדרה מן הבית. הטענה שהיא רצתה לכפות על בעלה לעבור למגורים בדירה פרטית וכי נקעה נפשה להמשך המגורים בדירות שכורות אין בה כדי להראות סיבה המצדיקה את עזיבת הבית, האשה אמנם אינה נחשבת למורדת אלא ל"מעין מורדת", אך די בכך כדי לפטור את הבעל מחובת המזונות. אין גם להתערב בענין שיעור המזונות לבת, נושא המסור בדרך כלל בידי ביהמ"ש אשר שמע את הראיות, בדק את הצרכים מחד גיסא ואת המשאבים הכספיים מאידך גיסא. אין גם להתערב במסקנת ביהמ"ש המחוזי שלא להכריע בענין העברת מטלטלין מסויימים מדירת בני הזוג לידי המערערת, שכן הצדדים מנהלים התדיינות בפני בית הדין הרבני ואין הצדק לכך שביהמ"ש יכנס לנושאים אלה במסגרת תביעת מזונות.

(בפני השופטים: ויתקון, שמגר, אשר. החלטה - השופט שמגר. עו"ד ח. לוינגר למערערת, עו"ד מ. הוכמן למשיב. 14.10.79).

ע.א. 388/78 - רחל קנת נגד מנהל מס שבח מקרקעין רחובות

*דירת יחיד לצרכי מס שבח (הערעור נדחה).

המחלוקת בעניננו הינה אם דירה שנמכרה על ידי המערערת דירת יחיד היא, הפטורה מתשלום מס שבח מקרקעין, ואם לאו. המשיב וכן ועדת הערר קבעו כי אין הדירה דירת יחיד והערעור על כך נדחה. בדירה הנדונה גרו הורי המערערת מאז 1930. בשנת 1963 נפטר אבי המערערת והאם המשיכה לגור בדירה עד שנת 1974 שאז הועברה הדירה על שם המערערת. לאחר מכן עברה האם לגור בדירת בתה, המערערת, בתל אביב. האם היתה אז בת 74 וחולנית, ובהתאם לתצהיר עברה לגור עם בתה בגין המחלה. מאז לא חזרה האם לגור בדירה ברחובות ובמרץ 1977 מכרה המערערת את הנכס. דירת יחיד מוגדרת כדירה המשמשת בעיקרה למגורים, והיא בבעלותו של יחיד והוא או קרובו גרים בה רוב ימות השנה. השאלה היא אם הדירה שימשה את האם למגוריה רוב ימות השנה לפני המכירה. בתצהיר המערערת נאמר כי אמה היא אשה זקנה, שהיא חלתה ובהיותה לבד בבית נפלה ולכן עברה לגור בפועל אצל המערערת. כל רהיטי האם נשארו בדירה ברחובות והדירה לא הושכרה לאיש עד למכירתה. המערערת גרה בדירה שכורה
בשכירות בלתי מוגנת ואין לה ולאמה דירה אחרת מלבד הדירה נושא הדיון. אין להשוות ענין זה למקרה שבו מי שגר בנכס מאושפז בגין מחלה ושומר על מקום מגוריו, אפילו אם האישפוז מתארך לכמה שנים, יתכן גם שאם שנפגעה או חלתה וזקוקה לטיפול תעבור לדירת בתה והאם יכולה לשמור את זיקתה לדירתה כשבדעתה לחזור ולהתגורר בדירה כשתבריא, וזאת גם אם היעדרה הזמני נמשך שנים אחדות. הכל תלוי בנסיבותיו המיוחדות של המקרה. כאן ניתן היה להשיב בחיוב על השאלה אם האם שמרה על זיקתה לדירה, אילמלא מדובר באישה זקנה בגיל 74 ואילמלא תוכן התצהירים. עבר זמן של 3 שנים מאז שהאם עברה לדירת המערערת ועד למכירת הדירה והדבר אמנם מצביע על אי קיום קשר בין עזיבת הדירה לבין מכירתה כעבור 3 שנים. אולם כשהאם לא גרה בדירה במשך 3 שנים חובת הראיה היא עליה להראות כוונה לחזור לדירה ולהתגורר בה בפועל עם הבראתה. לא הובאה כל ראיה מה המחלה שממנה סבלה ואם היתה מחלה שהיה סיכוי להבריא ממנה. לא קל לקבל את הטענה שאם חולה זו, בגיל המתקרב ל-80, התכוונה לחזור לדירתה. אשר לתצהירים - יש לציין שבכתב הערר נאמר אמנם שהאם עברה לדירת המערערת כדי שזו תוכל לטפל בה "כל עוד היא חולה", אבל בתצהיר, שהיה ראיה יחידה בפני ועדת הערר, נאמר שהאם עברה לגור בפועל בדירת המערערת בגין זיקנתה ומחלתה,ולא נאמר שהיתה כוונה של זמניות ושמצב דברים זה ימשך "כל עוד האם חולה", והתמונה המתקבלת מן התצהיר היא שהאם עברה לגור סופית עם המערערת.

(בפני השופטים: י. כהן, בכור, ברק. החלטה - השופט בכור. עו"ד מ. פלדמן למערערת, עו"ד ד. וכסלר למשיב. 20.10.79)

ע.א. 79+44/78/153 - מנהל מס שבח מקרקעין נגד בן ציון קירש ואח'

*מועד החיוב בתוספת מס בגין מקרקעין שניתנו במתנה (הערעור נדחה).

פס"ד זה ניתן בשני ערעורים של מנהל מס שבח מקרקעין על החלטות ועדת הערר הנוגעות לתשלום תוספת מס. בכל אחד מן המקרים ניתנה דירת מגורים כמתנה. בשנת 1978 פורסמה תקנה המנמיכה את שיעורי תוספת המס על מכירת דירת מגורים, ומכירה אף מתנה במשמע. המשיבים ביקשו לקבל את ההנחה הנ"ל. התקנה חלה על ביצוע מכירות מיום 1.4.78 ואילך, ואילו המתנות ניתנו לפני מועד זה, אלא שהרישום בא לאחר אותו מועד. לגדר "מכירה" החייבת במס נכנסות כל אותן עסקאות שנתקיים בהן אחד מאלה: נמסרה חזקה לקונה; הקונה שילם יותר ממחצית המחיר; ניתן יפוי כח בלתי חוזר לטובת הקונה, ועיסקה שלא נתקיימה בה אחת מאלה לפני 1.4.78 חלה עליה ההקלה. טענת המשיבים היתה כי המתנות אמנם נעשו לפני 1.4.78, אך נרשמו לאחר מכן, ולא נתקיים אף תנאי מהתנאים המפורטים לעיל ולפיכך עדיין לא היתה כאן "המכירה" עד לעת ההעברה. ב"כ המערער השמיע טענה, המוגדרת ע"י ביהמ"ש העליון כטענה מוזרה, כי למעשה מתנה אינה אלא מכירה בתמורה ששיעורה אפס, ועל כן כבר שולמה לפני 1.4.78 למעלה ממחצית "התמורה", דהיינו למעלה ממחצית האפס. אין ממש בטענה זו. כיון שלא בוצעה אף פעולה מאלה המנויות לעיל הרי טרם בוצע ה"מכר" (הכולל מתנה), ולפיכך יש להחיל גם על עיסקות אלה את התקנות בדבר ההנחה בתוספת מס לדירות מגורים.

(בפני השופטים: ויתקון, ח. כהן, שמגר. החלטה - השופט ויתקון. עו"ד ד. שפי למערער, עוה"ד מ. אורנשטיין וי. שטרנפלד למשיבים. 8.11.79).

ע.א. 247/79 - רחל ואליהו אלמליח נגד מדינת ישראל

*חבלה שנגרמה עקב השירות כשחייל היה מחוץ למחנה שלא כדין (הערעור נדחה).

בנם של המערערים היה חייל, נפגע בתאונת דרכים וקיפח את חייו. הוריו הגישו תביעתם עפ"י חוק משפחות חיילים שנספו במערכה, באשר המנוח היה בשעת מותו חייל בשרות פעיל, תביעתם נדחתה משום שהתאונה לא קרתה, לדעת קצין התגמולים, עקב השירות, ולמעשה היה המנוח רשום ברישומי יחידתו כעריק נפקד. ועדת הערעורים
דחתה את ערעור המערערים ברוב דעות והערעור על כך נדחה. המערער שרת בצבא מיום 12.8.74 וביום 6.10.74 נפצע בברכו עקב שרותו הצבאי ואושפז בבית החולים. ביום 2.11.74 שוחרר מן האישפוז, אך צריך היה להתייצב מידי פעם בבית החולים, במשך כ- 6 שבועות, כדי לקבל טיפול. באותו זמן לא חזר המנוח ליחידתו למרות שפעמיים באו אליו חיילים מהיחידה ודרשו ממנו בשם המפקד לחזור למחנה. לטענת המערערים נהרג המנוח כאשר היה בדרכו לביה"ח לקבלת טיפול בשל החבלה שבאה לו עקב השרות, וכל מה שקרה לו בדרכו זו קרה לו עקב שרותו. ואולם מבחינה עובדתית אין זה ברור שהמנוח אמנם היה בשעת התאונה בדרכו אל בית החולים, אך אפילו בהנחה שאמנם כן היה, אין לראות באירוע שאירע אירוע "עקב השרות" אם שהותו של החייל מחוץ למחנה לא היתה כדין. רואים חבלה שגרמה למותו של חייל כחבלה שאירעה בתקופת השרות עקב השרות גם אם נגרמה בדרך אל המחנה או ממנו ובלבד ששהותו של החייל מחוץ למחנה היתה כדין. לגבי חייל השוהה בחופשה רואים חבלה כחבלה שגרמה למותו בתקופת השרות ועקב השרות אם נגרמה בדרכו מן המחנה או אל המחנה מיעד חופשתו, וזאת אם הוא שוהה כדין מחוץ למחנה. מששוחרר המנוח מאשפוזו, חייב היה לחזור ליחידתו, ומאז היה רק מקום יחידתו בלבד "המחנה" אשר בו היה עליו לשהות תוך שרותו הצבאי, ומן המחנה הזה נעדר שלא כדין בשעת התאונה. המנוח הוזהר שעליו לחזור ליחידתו ולא עשה כן. יש לפרש את הדיבור "שלא כדין" כמתייחס לדין הצבא ודין הצבא הוא שחייל חייב לקיים פקודת מפקדו ואסור לו להיעדר מן המקום שבו הוא חייב להימצא אותה שעה.

(בפני השופטים: ח. כהן, אשר, בכור. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד חטר ישי למערערים, עו"ד גב' נ. ליבנה למשיבה. 4.10.79)

ע.א. 158/79 - יוסף קנוט נגד קצין התגמולים

עיון מחדש בהחלטת קצין תגמולים שלא להכיר בנכות עקב השרות. התנהגות רעה חמורה השוללת תגמולים (הערעור נדחה).

המערער שירת בשעתו כחייל, ובנוכחות חיילים הצמיד קנה של רובה לרקתו ועמד ללחוץ על ההדק. חיילים הפצירו בו שיחדל ממעשיו, אך הוא לחץ לחיצה רצונית על ההדק ונפצע. קצין התגמולים דחה את התביעה לתגמולים עוד בשנת 1963, והמערער לא ערער על דחייה זו בפני ועדת הערעורים. ביום 1.3.78 נפגש ב"כ המערער עם קצין התגמולים וניסה לשכנעו שיש לשנות את ההחלטה, באשר בינתיים פסק ביהמ"ש העליון בענינים זהים שחייל נכה זכאי לתגמולים. קצין התגמולים השיב שאם תוגש בקשה ויוגשו לפניו פסה"ד של ביהמ"ש העליון לעיון, יעיין בהם ויודיע את החלטתו. לאחר העיון כתב קצין התגמולים כי "לאחר עיון נוסף בתביעה הנ"ל ובחומר איני רואה מקום לשינוי ההחלטה". על דחייה שניה זו של התביעה ערער המערער לועדת הערעורים, והועדה דחתה את הערעור על הסף, מן הטעם שלא היתה לקצין התגמולים סמכות עפ"י החוק להיזקק לבקשה לעיין מחדש בהחלטתו הקודמת. הערעור נדחה. לא רק שלא היתה סמכות לקצין התגמולים לעיין מחדש בהחלטתו, אלא הוא גם צדק לגוף העניין כשדחה שנית את התביעה. אינו דומה המעשה דנא למעשה שנפסק בו בע"א 517/76 (פד"י ל"א (2) 623). שם נפלטה יריה מתת מקלע שהמערער טיפל בו בחוסר זהירות וללא סמכות ולדעת הרוב קרתה התאונה "עקב השרות" על אף ההתרשלות החמורה שבגרימתה. גם אם נניח שגם פה קרתה התאונה עקב השרות, הרי בהתנהגותו של המערער דנן לא היה חוסר זהירות וחוסר סמכות בלבד, אלא "התנהגות רעה חמורה" כמשמעותו בסעיף 9 לחוק - ולכן יש בה כדי לשלול מאת החייל זכות לתגמול אעפ"י שחבלתו נגרמה עקב השרות.

(בפני השופטים: ח. כהן, אשר, בכור. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד גרינברג למערער, עו"ד דורנר למשיב. 4.10.79).

ע.א. 237/79 - קצין התגמולים נגד משה נצרתי

*מתי רואים את החייל כמי שנמצא אל "יעד חופשתו" לצורך הכרה בנכותו (הערעור נתקבל).

בתקופת שרותו הצבאי קיבל המשיב חופשה ויעד חופשתו, כמשמעות מונח זה בחוק הנכים, היה בית מגוריו בחיפה. משהגיע לביתו, שם את הרובה שהביא עמו
על ספה, והוציא מתרמילו מתנה שהביא לבנו הקטן. בינתיים ניגש הבן לרובה ושיחק בו וכתוצאה מכך נפלט כדור ופצע את המשיב, קצין התגמולים קבע שהפציעה לא נגרמה עקב השרות הצבאי, ואילו ועדת הערעורים קיבלה את הערעור ופסקה כי החבלה נגרמה למשיב בדרכו מן המחנה אל "יעד חופשתו" וזאת משום שהמשיב עוד טרם הספיק לסגור את דלת דירתו ועדיין לא הגיע לכלל חופשה. הערעור נתקבל. המשיב היה בדרכו מן המחנה ל"יעד חופשתו" כל זמן שהיה בדרכו לבית מגוריו בחיפה. משהגיע לתוך בית מגוריו, הגיע אל יעד חופשתו, ואין נפקא מינה אם סגר מאחוריו את הדלת או השאיר אותה פתוחה, כשם שאין נפקא מינה מה עשה בתוך הדירה לאחר שהגיע אליה. ברם, נראה שהמשיב כבר התחיל להנות מן החופשה, שהרי הבאת המתנות לילדים והכנה למסירתן לידיהם, מעשה מובהק הוא של הנאה מן החופשה. צדקה ועדת הערעורים שאם היה המשיב בדרך ליעד חופשתו, זכאי היה לתגמולים אף על פי שהתרשל בהחזקת נשקו, (וכבר עמד לדין על כך), אבל דבר זה אינו מעלה ואינו מוריד, באשר החבלה קרתה בתוך יעד חופשתו ולא בדרך אליו.

(בפני השופטים: ח. כהן, אשר, בכור. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד ש. דורנר למערער, עו"ד א. מגיד למשיב. 4.10.79).

ע.א. 341/79 - ברוך בהט נגד קצין התגמולים

*דחיית טענה בדבר שתי אסכולות רפואיות (הערעור נדחה).

בשעתו דחה קצין התגמולים את תביעת המערער לתגמולים בשל מחלת עיניו, באשר לא נגרמה ולא הוחמרה עקב שרותו הצבאי, שנמשך 27 שנים. שנים אחדות לאחר מכן השיג המערער חוות דעת רפואית נוספת הקושרת את מחלתו עם דיאטה שהוטלה עליו לשם הרזייה וקרינת השמש כשהיה, לדבריו, חשוף לה. על סמך חוות דעת זו עיין קצין התגמולים מחדש בתביעה ודחה אותה. ועדת הערעורים דחתה את הערר והערעור על כך נדחה. היו ראיות רפואיות לרוב שהיו מהימנות על קצין התגמולים וועדת הערעורים, שלפיהן לא היה קשר לא של גרימה ולא של החמרה בין שרותו הצבאי של המערער לבין מחלת עיניו. טענת המערער היא כי יש פה שתי אסכולות רפואיות, אחת המחמירה ואחת המקילה, ובכגון דא הולכים אחרי האסכולה המקילה, ודי אם התובע מכניס את עצמו אל תחת כנפי אסכולה רפואית מוסמכת אחת. ברם, הלכה זו אינה חלה אלא כשמתעוררת שאלת נסיבתיות, שלגביה אסכולה אחת פוסקת לכאן ואסכולה אחת פוסקת לכאן, כמו בענין סיבות הסכיזופרניה. מה שאין כן כשיש דעות שונות לגבי סיבות מאלה מסויימת אצל תובע פלוני. בעניננו אין חילוקי דעות בין הרופאים לגבי הסיבות היכולות להביא לידי צמיחתה והתפרצות של המחלה המסויימת שממנה סובל המערער, ואין האסכולות מחולקות בכגון דא. כאן השאלה היא מה היתה סיבת צמיחת המחלה ופריצתה אצל המערער. בענין זה רשאים היו ועדת הערעורים וקצין התגמולים להעדיף את דעת השוללים קשר סיבתי על פני דעת המחייבים אותו, ואין זה ענין שבימ"ש שלערעור יתערב בו בשיקול דעתם. יתר על כן, מי שמשרת תקופה ממושכת בצבא הקבע, אין רבותא בכך שמחלותיו פורצות בתקופת שרותו, שהיא למעשה תקופת מירב חייו. גם הדיאטה שהמערער צריך היה לקבלה בתקופת שרותו לא היתה תוצאת השרות אלא תוצאת נטייתו הטבעית להשמין, וגם החשיפה לקרינת השמש היתה מנת חלקו לאו דוקא משום ששירת בצבא, אלא משום שהוא חי בארץ ברוכת שמש זו. נמצא שגם לפי המומחה החדש של המערער לא הוכח בהכרח קשר סיבתי מחייב בין מחלתו לבין שרותו של המערער.

(בפני השופטים: ח. כהן, אשר, בכור. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד נ. גרינברג למערער. 4.10.79).

ע.א. 222/79 - שמואל דוידוף נגד קצין התגמולים

*עיון מחדש בהחלטה שלא להכיר בנכות (הערעור נדחה).

המערער שרת בשנת 1951 בצה"ל ושוחרר מחמת מחלת נפש. תביעתו לתגמולים נדחתה בשנת 1954 מן הטעם שהמחלה שממנה סובל המערער לא
החמירה ולא אירעה עקב השרות. עתה מנסה המערער, בהסתמכו על סעיף 35 לחוק הנכים (תגמולים ושיקום), להניע את קצין התגמולים שיבטל את ההחלטה הקודמת ויתן החלטה חדשה. בקשתו נדחתה, עררו נדחה וגם ערעורו נדחה. עפ"י סעיף 35 יכול קצין התגמולים לעיין מחדש בהחלטה קודמת, אם זו הושגה ע"י מעשה או מחדל המהווים עבירה פלילית, או שנתגלה על סמך ראיות חדשות שלא היו לפני כן, שאותה החלטה בטעות יסודה. אין טוען שאחד משני הנתונים הנ"ל נתמלא. טענת המערער היא כי מאז מתן ההחלטה הקודמת נשתנו התקנות שהותקנו עפ"י חוק הנכים ונשתנתה הפסיקה של ביהמ"ש ובמצב המשפטי הקיים יהא זכאי כיום לתגמולים. אולם טענה זו מוטעית הן בהנחתה והן במסקנתה. שינוי במצב המשפטי, ע"י התקנת תקנות חדשות או תיקון החוק שלא בתוקף למפרע, או ע"י פסיקת בתי המשפט, אינו עילה לבקש עיון נוסף לפי סעיף 35 הנ"ל. ברם, אפילו ניתן היה להיזקק לבקשת המערער, הרי שהשינוי בתקנות ושינוי שחל, אם חל, בפסיקת ביהמ"ש לא היה בהם כדי לשנות את מצבו של המערער. לפי הראיות הרפואיות שהיו לפני קצין התגמולים לא נגרמה ולא הוחמרה מחלת המערער עקב שרותו, ודי בכך כדי לסתור כל חזקה שאחרת אולי היתה פועלת לטובתו.

(בפני השופטים: ח. כהן, אשר, בכור. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד ש. שמיר למערער, עו"ד ש. דורנר למשיב. 4.10.79).

ע.א. 260/79 - פרגר בנימין נגד קצין התגמולים

*חבלה רשומה" לצורך הארכת מועד להגשת תביעת תגמולים (הערעור נתקבל).

המערער איחר בהגשת תביעתו לתגמולים בשל נכות שנגרמה לו בפעולת ספורט בתקופת שרותו הצבאי וקצין התגמולים דחה את תביעתו מחמת התיישנות. ועדת הערעורים דחתה את הערר והערעור על כך נתקבל. ביהמ"ש העליון קיבל את טענת המערער שיש סמכות בידי קצין התגמולים לפי סעיף 32 לחוק הנכים להאריך את המועד להגשת התביעה אם הוא סבור כי מן הצדק לעשות זאת. סמכות קצין התגמולים מוגבלת בכך שהנכות הנדונה נגרמה "ע"י חבלה רשומה", היינו ע"י חבלה שנרשמה סמוך ליום האירוע ברשומות של צה"ל. אין חולקין כי ברשומות צה"ל קיים רישום באשר לאירוע נשוא התביעה, שנרשם 5 ימים לאחר האירוע, ובו נאמר כי למערער כאבי גב לאחר פעילות גופנית וכי הכאבים העזים החלו בשעת ריצה. ועדת הערעורים סברה כי הרישום איננו רישום חבלה, כי אם רישום מחלה, ויש להבדיל בין שני אלה לצורך הסמכות להארכת המועד. בקבלו את הערעור ציין ביהמ"ש העליון, מפי השופט ח. כהן, כי הרשות המוסמכת נתפסה לכלל טעות, לאו דוקא בהבחנתה בין מחלה לבין חבלה, כי אם בהנחתה שהמדובר ברישום ההוא במחלה דוקא ולא בחבלה. הרישום אינו מעיד אלא זאת שפעילות גופנית או ריצה הביאו לידי כאבים חזקים בגב. יכול והאירועים הנזכרים הביאו לידי חבלה שמצידה גרמה לכאבים, ולכאורה ניתן לראות בכך רישום חבלה כדרוש לפי סעיף 32. אפילו יתברר בסופו של דיון כי לא היתה כאן חבלה, כי אם מחלה, הרי לצורך ההכרעה בשאלת ההתיישנות די ברישום זה כדי שיחול סעיף 32. בשאלה אם יש להאריך את המועד עדיין לא נתן קצין התגמולים את דעתו, שכן דחה את הבקשה על הסף, ולפיכך יש להחזיר את הדין לקצין התגמולים שידון מחדש בבקשת המערער ויתן לו הזדמנות להשמיע את טענותיו.
השופט אשר הסכים והוסיף מספר הערות. מהרישומים ידוע שמדובר בכאבים שהופיעו אחרי פעילות גופנית מאומצת. ברור שהכאבים כשלעצמם אינם מהווים חבלה, ולכל היותר ניתן לומר שהופיעו כתוצאה מחבלה. השאלה היא אם אפשר לראות חבלה בפעילות גופנית. לדעת ועדת הערעורים חבלה לצורך חוק הנכים משמעה פציעה ממש. למסקנתה הגיעה הועדה ע"י פירוש המונח "חבלה" כלשונו כפי שהוא מוגדר במילונים כלליים. הועדה שגתה בגישתה. קיים סיכון באימוץ הגדרות מילוניות לשם פירוש מונחים המופיעים בחוק. את משמעה של המלה "חבלה" יש לחפש לצורך החוק שבו אנו דנים. חוק זה אינו
מגדיר חבלה מהי, אך יש בו רמז לכוונתו של המחוקק. מדובר בהגדרת המונח "נכה" שנכותו באה כתוצאה של אחת מאלה: חבלה, מחלה, החמרת מחלה. לפיכך ברור שחבלה לצורך החוק היא משהו שאינו מחלה או החמרת מחלה, אך עלולה לגרום לנכות. מכאן שחבלה לצורך החוק אינה אלא מאורע הגורם לנכות, ועל קצין התגמולים להחליט תחילה אם התאמצות גופנית מיוחדת מהווה מאורע שכזה, ואם ישוכנע שאכן אותה התאמצות היא בגדר מאורע הגורם לנכות, יבדוק אם אכן היא גרמה לנכות למערער, ואחר שיקבע כך, יתן את דעתו אם מן הצדק להשתמש בסמכות לפי סעיף 32 הנ"ל.

(בפני השופטים: ח. כהן, אשר, בכור. עו"ד א. בית הלחמי למערער, עו"ד י. טפיירו למשיב. 4.10.79).

ע.א. 694/78 - קצין התגמולים נגד אברהם ניסים

*חריגה מסמכות של ועדת הערעורים שקבעה את אחוזי הנכות (הערעור נתקבל).

ועדת הערעורים לפי חוק הנכים חרגה ממסגרת סמכותה בקובעה כי המשיב נכה בשיעור של 100 אחוז, וכי שליש הנכות יש לייחס לשרות הצבאי. אם כי היו ראיות רפואיות לפני ועדת הערעורים שיכלה להשתית עליהן קביעה זו, הרי חוק הוא שאחוזי הנכות נקבעים לא ע"י קצין התגמולים או ועדת הערעורים אלא ע"י ועדה רפואית בלבד. לפיכך שינה ביהמ"ש העליון את החלטת ועדת הערעורים כך שיוצהר כי נכות המשיב נגרמה כדי שליש בתקופת שרותו הצבאי עקב שרותו הצבאי, ואילו אחוזי הנכות ייקבעו ע"י הועדה הרפואית.

(בפני השופטים: ח. כהן, אשר, בכור. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד גב' פ. אלבק למערער, עו"ד א. בן הרואה למשיב. 4.10.79).

ע.א. 281/79 - ישורון אליעזר נגד קצין התגמולים

*החמרת המחלה עקב השרות הצבאי (הערעור נדחה).

אצל המערער אובחן התקף פסיכוטי בשנת 1966 בהיותו בגיל 15, הוא גוייס לצבא בשנת 1969 ושירת 3 שנים, בפרוץ מלחמת יום הכיפורים גוייס לשרות מילואים ושירת כרב טוראי בחיל הרגלים עד מרץ 1974, מבלי שהורגשה בו נכות נפשית כלשהי. בשנת 1976 אושפז המערער בבית חולים ולאחר שחרורו הגיש תביעה לתגמולים. קצין התגמולים דחה את התביעה באשר לא ראה קשר סיבתי בין המחלה לבין השרות, ועדת הערעורים קיבלה את ערעור המערער בחלקו וקבעה כי המחלה הוחמרה, אם כי לא נגרמה עקב השרות, וערעורו של המערער נדחה. הראיה הרפואית שעליה השתיתה ועדת הערעורים את מסקנתה כי מחלת המערער הוחמרה, היא סיכום המחלה מבית החולים שבו נאמר במפורש כי לאחר מלחמת יום הכיפורים החמיר מצבו של המערער. בטענתו שהיתה כאן גרימה ולא רק החמרה התעלם המערער מן ההתקף הפסיכוטי משנת 1966 שלגביו היו ראיות מספיקות.

(בפני השופטים: ח. כהן, אשר, בכור. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד מ. אופנהיים למערער, עו"ד י. טפיירו למשיב. 4.10.79).

ע.א. 186/79 - הירש ברנבלט נגד הרשות המוסמכת לפי חוק נכי המלחמה בנאצים

*הארכת מועד בתביעה לפי חוק נכי רדיפות הנאצים (הערעור נדחה).

לפי סעיף 7 (ב) לחוק נכי המלחמה בנאצים, תשי"ד 1954, מתיישנת הזכות להגיש תביעה עפ"י החוק בתום שנה מפרסומו או מהיום בו התובע היה לתושב אם בא לישראל לאחר תחילת החוק. המערער היה לתושב קבוע בישראל בשנת 1959, בשנת 1980 הועמד לדין פלילי עפ"י החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם, ועד שיצא זכאי עברו כ- 4 שנים ויותר. בתוקף סמכותה לפי סעיף 21 לחוק, האריכה הרשות המוסמכת למערער את המועד להגשת תביעתו עד לשנת 1965, כי ראתה את האירוע הנ"ל כטעם מיוחד לכך. המערער לא הגיש תביעתו עד שנת 1976 ותביעתו נדחתה מחמת התיישנות. המערער תומך עתה יתדותיו בהוראות סעיף 9 לחוק נכי המלחמה בנאצים (תיקון מספר 6) תשל"ג - 1973,
אשר לפיו רשאי היה להגיש תביעתו לתגמול, בתנאים האמורים שם, עד תום 6 חודשים מיום פרסומו, היינו עד יום 29.12.73. טענתו היא שלא ידע על תיקון זה עד לשנת 1976, ומאחר שועדת הערעורים היתה מוכנה, לפנים משורת הדין, לראות באי ידיעת החוק טעם מיוחד להארכת המועד, מן הדין היה להאמין לטענתו זו ולהאריך לו את המועד. טענה אחרת בפי המערער שהרשות המוסמכת מינתה ועדה מייעצת שדנה בענינו ואילו הרשות המוסמכת לא שקלה בענין זה כל עיקר. הערעור נדחה. ועדת הערעורים רשאית למנות ועדה מייעצת ולהיעזר בחוות דעתה, לפני שהיא עצמה תחליט את החלטותיה לפי שיקול דעתה שלה, ואין בחומר כל יסוד לחשוש שהרשות המוסמכת לא השתמשה בשיקול דעתה היא. לגופו של ענין - משהוסרה המניעה שבהליכים הפליליים חדל כל טעם להארכת המועד. המחוקק קבע לתביעות כגון אלה תקופות התיישנות קצרות במיוחד, ואת העובדה הזו הרשות המוסמכת צריכה להביא בחשבון כשהיא מחפשת טעם מיוחד לאחר שנים רבות. אשר לחוק התיקון מספר 6 הנ"ל, לא זו בלבד שתביעת המערער לא באה על פי חוק זה, אלא שהסעיף 9 לחוק התיקון איננו חלק של החוק המקורי ולא הוכלל בו, ועל כן לא חלה על סעיף 9 זה הסמכת הרשות המוסמכת לפי סעיף 21 לחוק להאריך מועדים. הסמכת הרשות המוסמכת מוגבלת להארכת מועדים שנקבעו בחוק המקורי ולא בחוקים אחרים אפילו באותו נושא עצמו.

(בפני השופטים: ח. כהן, אשר, בכור. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד א. ויסברג למערער, עו"ד נ. ליבנה למשיבה. 4.10.79).

ע.א. 211/79 - שטיין לודוויג נגד הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים

*דיון מחודש בקשר סיבתי בין רדיפות הנאצים לבין המחלה הנטענת (הערעור נתקבל).

המערער הוא מניצולי השואה, מכף רגל ועד ראש אין בו מתום, ונכותו משתרעת על כל מאת האחוזים. תביעתו לתגמולים מושתתת על מחלות העצבים, הקיבה, הריאות, הלב, שיגרון ולחץ דם, דיפרסיה, נשירת שיניים ומחושים נוספים. פרט לנשירת השיניים לא הוכח הקשר הסיבתי בין המחלות לבין הרדיפות להנחת דעתם של הרשות המוסמכת וועדת העררים שדחו את תביעתו. הערעור נתקבל. הרופאים מטעם הרשות שללו את הקשר הסיבתי מן הטעם שהמחלות פרצו לראשונה שנים רבות לאחר תום הרדיפות, ולגבי אחדות מהן היו ראיות חיוביות למצב בריאותו התקין של המערער לאחר עלותו ארצה, ואחדות מהן אובחנו כמחלות נווניות או קונסטיטוציונליות שהיו מתפתחות אף אילולא הרדיפות. ברם, עדיין נשאלת השאלה שהרופאים לא נתנו דעתם עליה, אם לא היה ברדיפות כדי להחיש ולהחמיר את הליכי הניוון והתפרצותן של המחלות הקונסטיטוציונליות, ואם כי המערער היה כלוא במחנה ריכוז זמן קצר בלבד, הרי תנאי מאסרו היו קשים עד מאד. הוא עבד בקור ורגליו קפואות, עונה ונענש מספר פעמים ע"י קשירת הידיים מעל לראש בתלייה, הוא קיבל מכות קשות גם בראש, עבר מצבי מתח והשפלה, סבל מרעב קשה ועוד. עינויים ופגעים אשר כאלה מן הנמנע שלא השאירו עקבותיהם בנפשו של הנרדף ויש שאותן עקבות פתולוגיות אינן מתגלות אלא אחר עבור שנים רבות, ואין בחלוף הזמן, כשלעצמו, כדי לשלול בהכרח את הקשר הסיבתי או אף להפסיקו. שני המומחים הפסיכיאטרים, שבדקו את המערער מטעם הרשות המוסמכת, לא שללו את הקשר הסיבתי בין הנכות הנפשית שאיבחנו במערער לבין הרדיפות, אלא שללו את הקשר הסיבתי הישיר שביניהן. הם הצביעו על כך שרופא פנימי צריך להשיב על השאלה אם התופעות קשורות לרדיפות הנאצים וכי מבחינה פסיכיאטרית צריך לדחות קשר סיבתי ישיר. בכל הנסיבות מן הראוי שועדת העררים תמנה פוסקים רפואיים, מהם המומחים למחלות פנים ומהם המומחים לנוירולוגיה על מנת שיבדקו את המערער ויחוו דעתם בשאלת הקשר בין הרדיפות לבין המחלות.

(בפני השופטים: ח. כהן, אשר, בכור. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד י. באלינט למערער, עו"ד נ. ליבנה למשיבה. 30.10.79).

ע.א. 119/79 - הברמן אבי נגד הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים

*הקשר בין השרות המלחמתי בנאצים לבין המחלה הנטענת (ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו).

המערער שירת בצבא הבריטי במלחמת העולם השניה, היינו שירות מלחמתי כמשמעותו בחוק נכי המלחמה בנאצים, וטענתו שמחלת הבירגר שממנה הוא סובל נגרמה עקב שרותו. העדות היחידה בפני הרשות המוסמכת ציינה כי המחלה היא קונסטיטוציונלית ואין קשר בינה לבין השרות המלחמתי. הרשות המוסמכת דחתה את תביעת המערער בהסתמך על חוות דעת זו, ועדת הערעורים קראה את חוות הדעת כאילו השאירה אפשרות פתוחה שהמחלה אמנם לא נגרמה ע"י השרות אך היא הוחמרה בתקופת השרות, וכדי לברר אפשרות זו החזירה את הדין לרשות המוסמכת. ערעור וערעור נגדי על אותה החלטה נדחו. אין ממש בטענות המערער כי משלא הוכח באופן חיובי שסימני המחלה התגלו עוד לפני הגיוס יש להניח שהמחלה פרצה לראשונה בתקופת השרות. עומס הראיה שסימני המחלה לא נתגלו לפני תחילת השרות הוא על המערער התובע גימלה, ומשלא הביא ראיה כלשהי שיש בה כדי להזים את חוות דעתו של המומחה, שלפיה המחלה לא פרצה לראשונה בתקופת השרות, לא יצא ידי חובת ראיה המוטלת עליו. לא זו בלבד, אלא היו ראיות שלפיהן כבר היה המערער בטיפול כ- 3 שנים לפני גיוסו. לטענת המערער שלא היו מגייסים אותו לצבא הבריטי אילו סבל ממחלה זאת - יתכן שגייסו אז גם בעלי מחלות שכאלה לתפקידים לא קרביים בעורף, ועל כל פנים אין אנו יודעים ולא כלום על הממצאים הרפואיים בשעת גיוסו. מאידך, אין ממש בטענת הרשות המוסמכת שגם האפשרות שהיתה כאן החמרה אינה קיימת. אם נצא מתוך הנחה שהמחלה היתה פעילה בשעת השרות הצבאי, אין מנוס מן החשש שמא הוחמרה עקב השרות, לפיכך צדקה ועדת הערעורים כשהטילה על הרשות המוסמכת לבדוק ענין זה לגופו. (בפני השופטים: ח. כהן, אשר, בכור. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד ב. מרכוס למערער, עו"ד פ. אלבק למשיבה. 4.10.79).

ע.א. 426/77 - פריד עבד אלרחמן נגד חברת שמירה... בע"מ ואח'

*אחריות חברת שמירה לתאונה שבה היה מעורב שומר שנטל את הנשק לביתו (הערעור נדחה).

אחד תאופיק עבד אלרחמן עבד בשירות המשיבים כשומר ולשם מילוי תפקידו החזיק נשק ברשיון כשהנשק הוא של המשיבים. לפי ההוראות שקיבל תאופיק מהמשיבים היה עליו להשאיר את הנשק במקום השמירה לאחר סיום התפקיד. תאופיק הפר את ההוראה ולקח את הנשק עמו כשבילה עם חברו המערער מחוץ לשעות העבודה ומחוץ למקום העבודה. תוך כדי בילוי ירה תאופיק במערער ופצע אותו. בין המערער ובין תאופיק נעשה הסכם פשרה אשר לפיו ביטל המערער את תביעתו נגד תאופיק ואילו תביעת המערער נגד חברת השמירה נדחתה והערעור על כך נדחה. שתי טענות בפי המערער להוכחת רשלנות המשיבים: שלא הדריכו את תאופיק כדבעי בדבר השימוש בנשק ובדבר האיסור להוציא את הנשק מחוץ לתחום העבודה; שלא קיימו פיקוח יעיל על מילוי ההוראות שניתנו לתאופיק שלא להוציא את הנשק. אשר להדרכת תאופיק - קבע ביהמ"ש המחוזי על סמך ראיות שהיו נאמנות עליו, שהלה קיבל את כל ההדרכה וההוראות שהמשיבים חייבים היו לתיתן בנסיבות הענין ושלא התרשלו בענין זה. הרי זו קביעה עובדתית שאין להתערב בה. אשר לפיקוח - נכון שהמשיבים נמנעו מלפקח על כך ששומריהם לא יחזיקו את נשקם מחוץ לשעות עבודתם, אלא ישאירוהו במקום העבודה, ונכון גם שאילו קיימו פיקוח באורח יעיל לא היה אסונו של המערער יכול לקרות, ברם אין זאת אומרת שאמנם היתה מוטלת על המשיבים החובה לקיים פיקוח כזה. מטבע הדברים שאין כל אפשרות לפקח על שומרים במקומות עבודה רבים ושונים שיקיימו יום יום את ההוראות שניתנו להם וישאירו את הנשק במקום העבודה. הדעת נותנת שהמשיבים יצאו ידי חובת הזהירות המוטלת עליהם, כשנתנו הדרכה מתאימה והוראות נאותות לעובדיהם.
רשאים היו להניח שאדם מודרך כדבעי המחזיק ברשיון להחזקת נשק מהשלטונות ידע להיזהר שלא להשתמש בנשקו אלא בהתאם להוראות.

(בפני השופטים: ח. כהן, אשר, גב' בן פורת. עו"ד מ. חרוץ למערער, עו"ד ש. לוי למשיבים. 21.10.79).

ב.ש. 295/79 - מדינת ישראל נגד משה ממן

*שחרור בערובה (סמים) (הערר נתקבל).

המשיב הואשם בעבירות סמים וביהמ"ש המחוזי סירב להורות על מעצרו עד תום ההליכים. הערר נתקבל. ביהמ"ש המחוזי סבר כי הראיות שבידי המדינה מצביעות על המשיב כמי שהפנה קונים לקנות סמים אצל נער בשם אלמליח, ואולם המשיב טען כי שיתף פעולה עם המשטרה כדי לתפוס את אלמליח בשעת מעשה. לנוכח טענה זו של המשיב התרשם השופט כי הראיות מעוררות ספק ולכן, למרות חומרת העבירה, החליט לשחרר את המשיב בערבות. אולם, בידי התביעה ישנן ראיות לכאורה והן עדות של שני שוטרים שהציגו את עצמם בפני המשיב כקונים של סמים, ועדותו של אלמליח שאותם שוטרים שהופנו אליו קנו אצלו חשיש. עדותו של אלמליח מרחיקה לכת ולפיה אין זו הפעם הראשונה שהוא משמש עוזרו של המשיב בסחר בסמים, אלא הוא עוסק בזאת כבר שנים מספר. אלה הן ראיות לכאורה, שאם יאמין להן ביהמ"ש יוכל לבסס עליהן הרשעת המשיב. המשיב הואשם בסחר בסמים עפ"י ראיות שהן לכאורה מלאות, ואין לו לביהמ"ש לבדוק את מהימנות העדים בשלב זה של הדיון במעצר. יתכן שהמשיב יצליח להביא ראיות כי אכן עשה את המעשה המיוחס לו בהדרכת המשטרה, אך מה שנאמר מפיו עד כה איננו מהווה ראיה שבכוחה להטיל חשד לגבי הראיות המרשיעות הקיימות. לפיכך לא היתה הצדקה לשחרור בערבות. העבירה היא חמורה, וכבר נפסק לא פעם שעצם חומרת העבירה די בה כדי להחליט על מעצר נאשם עד תום ההליכים.

(בפני: השופט אשר. 4.11.79).

המ' 701+713/79 (ע.א. 149/79) - עמירב אידי נגד עמירב משה

*ע.א. 149/79) - הארכת מועד להגשת סיכומים לאחר שהערעור נרשם לביטול

(בקשה להארכת מועד - הבקשה נדחתה).

בערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי נקבע כי יוגשו סיכומים בכתב. למערער נקבעו 30 יום החל מיום 27.6.79, אך בינתיים ביקש ב"כ המשיב, בהסכמת ב"כ המערער, אורכה להגשת הסיכומים מטעם המערער, באשר ב"כ המשיב עמד לצאת לחו"ל וחשש שלא יגיע בזמן כדי להגיש מצידו את סיכומי התשובה. ניתנה אורכה למערער עד ליום 15.9.79. הסיכומים לא הוגשו והערעור נרשם לביטול מחוסר מעש ונשלחה על כך הודעה. גם בעקבות הודעה זו לא פעל המערער ורק כעבור שלושה שבועות הוגשה הבקשה להארכת מועד. הבקשה נדחתה. למעשה מסתמכת הבקשה על נימוק אחד בלבד והוא השיחות בין באי כח הצדדים לענין בקשת ב"כ המשיב להאריך את המועד. כמו כן הוסיף בא כוחו החדש של המערער טענה כי עוה"ד הקודם היה טרוד בתקופה הרלוונטית בטיפול באביו החולה. אשר לנימוק הראשון אין הוא יכול לשמש כלל הצדקה להחמצת המועד. אין לקבל כטענה כי עוה"ד סמך על השיחות שנוהלו ולפחות חייב היה עוה"ד להגיש את הבקשה להארכת המועד עם קבלת ההודעה על רישומו של הערעור לביטול. אשר לנימוק השני - יכול היה אותו עו"ד להטיל על עוה"ד השני שמייצג את המבקש להגיש את הבקשה להארכת המועד. לפיכך המסקנה היא שהערעור הוזנח ללא כל סיבה מתקבלת על הדעת ואין להאריך את המועד להגשת הסיכומים.