בג"צ 635/79 - ליאונרד אירווינג מילר נגד מאירה מילר
*תביעת אב הגר בארה"ב להחזרת ילד שהובא ע"י אמו לישראל.(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל)
העותר שהוא אזרח ארה"ב נשא לאשה את המשיבה שהיתה אזרחית ישראלית ומאז נישואיהם משנת 1962 ועד שנת 1978 גרו יחדיו במדינת מסצ'וסטס בארה"ב. בשנת 1968 אימצו להם בן ועל משמורתו של ילד זה פרצה ביניהם מריבה. בשנת 1969 נסעה המשיבה עם הילד לביקור בישראל ובהסכמת העותר נרשם הילד כעולה ורכש אזרחות ישראלית. בחודש מרץ 1978 נסעה המשיבה עם הילד לישראל, והיא מסרבת לחזור לארה"ב. העותר טוען כי היה מוסכם שהמשיבה והילד יחזרו לארה"ב לאחר ביקור של חודשים אחדים כאן, ואילו המשיבה טוענת כי היה מוסכם שהעותר יצטרף אליהם בישראל על מנת להשתקע כאן. בג"צ לא הכריע במחלוקת עובדתית זו והניח לטובת העותר כי מלכתחילה היתה כוונת המשיבה לחזור לארה"ב ורק כאן החליטה להישאר בישראל. העותר פנה לבימ"ש מוסמך במדינתו בבקשה על טופס סטנדרטי של ביהמ"ש, ומאחר שהמשיבה לא התיצבה שם לדין, נתן השופט החלטה על הטופס הסטנדרטי, ומילא רק את הפרטים הנוגעים לעותר ולילד. בטופס קבע ביהמ"ש כי לתובע עילה מוצדקת לחיות בנפרד מאשתו בשל נטישה וכי לתובע תהיה המשמורת על הילד. טוען העותר כי על בג"צ לצוות על המשיבה להחזיר לו את הילד והוא מסתמך על שלושה אלה : בימ"ש של מסצ'וסטס היה בימ"ש מוסמך והוא דן ופסק בנידון לגופו של ענין ועל פי מה שטובת הילד מחייבת; המשיבה מפרה בזדון את צו ביהמ"שוהיא נוהגת כחוטפי ילדים המביאים ילדים לישראל ללא הסכמת האב; טובת הילד מצוייה בסביבתו הטבעית במסצ'וסטס ועל כל פנים אין טובת הילד מחייבת או מצדיקה אי ציות לצו ביהמ"ש שם.
החלטה - השופט ח. כהן:
א. לטענת העותר שהצו בארה"ב ניתן "בסופו של הבירור המשפטי ולאחר דיון ממצה בשאלת משמורתו של הקטין וטובתו - מהחומר שהוגש עולה שביהמ"ש כלל לא דן בטובת הילד. הוא דן בשאלת המשמורת ושל הילד רק כעילה נגררת לענין הפירוד, ומשקבע כי הפירוד היה מוצדק מצד העותר ולא היה מוצדק מצד המשיבה, הגיע למסקנה שממילא זכאי העותר לצעד הנגרר של משמורת הילד.
ב. לטענה כי ביה"מ של מסצ'וסטס הוא בעל סמכות השיפוט בכל הנוגע לילד ומשפסק אותו בימ"ש מה שפסק חייב ביהמ"ש בישראל לאכוף את פסק הדין - מבחינת המשפט הישראלי סמכות השיפוט היא בידי ביהמ"ש בישראל בעניני המשמורת על קטינים "בכל מקרה שהצורך לעשות כן נתעורר בישראל" יהא אשר יהא מקום מושבם הרגיל או הקבוע "4 של הקטינים, והשאלה אימתי נתעורר הצורך בישראל לדון דין קטין היא שאלה שעל ביהמ"ש להכריע בה לפי נסיבות הענין. עצם העובדה שהילד נמצא בישראל, דייה בדרך כלל לקביעת הצורך לדון דינו בישראל. זאת ועוד, משרכש הילד, בהסכמת העותר, את האזרחות הישראלית ומבחינת החוק הישראלי הוא נמצא במדינתו שלו, הרי אין להוציאו ממנה כדי שישפט במקום אחר. ביהמ"ש במדינת אזרחותו של הילד הוא בעל סמכות עדיפה לדון דינו של הילד.
ג. אף בהנחה שהמשיבה נשארה בישראל ומחזיקה כאן את הילד ללא הסכמת העותר, אין היא דומה לאותם חוטפים אשר מוציאים ילדיהם ממקום מושבם וממדינת אזרחותם במרמה ובחשאי ומחביאים אותם בישראל. אילו היתה המשיבה חוטפת את הילד במרמה ובחשאי היה ביהמ"ש מושיט לעותר סעד אף אילו טרם הספיק להצטייד בפסק דין בחו"ל, אבל העותר ידע והסכים שהמשיבה תיקח את הילד לישראל, מקום הימצאו של הילד
בישראל ידוע לו, והשאלה אם טובת הילד מחייבת החזרתו לארה"ב או השארתו בישראל היא שאלה שתוכל לבוא על פתרונה השיפוטי בביהמ"ש המוסמך.
השופטת בן פורת (מסכימה ומוסיפה):
א. אין לקבל טענת העותר כאילו אשה אינה יכולה לשנות את מקום מושבה לעומת זה של בעלה. כאשר קיים פירוד בין בני הזוג הדבר אפשרי ואז מקום המושב של הילד הולך אחרי הזכאי למשמורת. כמו כן אין זה משנה לענין הסמכות אם ההורים הם נתיני הארץ או זרים.
ב. מחומר הראיות עולה כי ביהמ"ש במסצ'וסטס לא דן לעיצומה ולעומקה של שאלת טובתו של הקטין, וכן עולה כי שאלת הזכות למשמורת על הילד עודנה שנוייה במחלוקת כנה בין ההורים. לאור שניים אלה, היינו, היעדר קביעה לאחר דיון מעמיק בדבר טובת הילד ומחלוקת רצינית הטעונה הכרעה, אין להעניק לעותר את מבוקשו. העובדה שהמשיבה "ממרה" את הצו של ביהמ"ש במסצ'וסטס אין בה כדי להצביע על חוסר כנות במחלוקת באשר לזכות המשמורת שהוא השיקול העיקרי החייב להנחות את הדין במשפט זה. קל וחומר כאשר לכאורה אין בהתנהגות המשיבה כל דופי. לא מדובר כאן בחטיפה אלא בנסיעה לישראל על דעת העותר ובהסכמתו. לפי דרכי הדיון הנהוגות בבג"צ אין ביכלתו לברר את השאלות העובדתיות שבמחלוקת ואלה יצטרכו להתברר בפני ביהמ"ש המוסמך.
(בפני השופטים: ח. כהן, גב' כן פורת, בכור עו"ד מעוז לעותר, עו"ד א. קלר למשיבה. 21.1.80).
בג"צ 739/79 - פלתורס בע~מ נגד ביה"ד הארצי לעבודה ומשה סופר
*פיצויי פיטורין. * התערבות בפסיקת ביה"ד לעבודה.(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל)
המשיב השני (להלן המשיב) הועסק ע"י העותרת מינואר 1929 ועד נובמבר 1974, בנובמבר 1961 נשלח ע"י העותרת מכתב למשיב, והמשיב הסכים לתוכנו, ובו נקבע כי המשיב יפרוש מעבודתו אצל העותרת כאשר ימלאו לו 65 שנה, כי העותרת תוציא למשיב פוליסת ביטוח ולכשיפרוש מעבודתו בגיל 65 ישמשו סכומי הפוליסה שישולמו לו, יחד עם הסכומים שלזכותו בקופת התגמולים, כסילוק מוחלט של כל תביעותיו ובכללן פיצויי פרישה. בהגיעו לגיל 65 נדרש המשיב לפרוש מעבודתו, קיבל את הסכומים עפ"י הפוליסה ונשלח לו מכתב על הפסקת עבודתו, ובו נאמר כי ענין פיצויי הפרישה יסוכם בדיון שבין עורכי הדין של הצדדים. המשיב הגיש לבית הדין לעבודה תביעה לפיצויי פיטורין וביה"ד קבע כי המשיב פוטר מעבודתו ע"י העותרת בהגיעו לגיל הפרישה ובן כי העותרת חייבת לשלם לו את פיצויי הפיטורין בצרוף הפרשי הצמדה. מכאן העתירה בה העלתה העותרת שתי טענות: כי העותר פרש מעבודתו ולפי פסיקתו של בג"צ פרישה מעבודה בגיל פנסיה אין דינה כדין פיטורין; גם שם פוטר העותר הרי עפ"י ההסכם מנובמבר 1961 מהווים סכומי הפוליסה פיצויי פטורין ואין העותרת חייבת בפיצויי פיטורין.
א. הפסקת עבודתו של המשיב לא היתה מרצונו, אלא העותרת הודיעה לו שעליו להפסיק את עבודתו ואף מינתה אדם אחר לתפקיד שאותו מילא. אין מקרה זה דומה למקרים שנדונו ע"י בג"צ ושבהם נפסק כי משהגיע אדם לגיל פרישה מוסכם הרי הפסקת עבודתו איננה נחשבת כפיטורין. באותם מקרים דובר על עובדים שבמסגרת עבודתם קיבלו קיצבת פרישה עפ"י הסדר כללי לפנסיה, ואילו למשיב דנא לא שולמה כל פנסיה הואיל והעותרת הפסיקה את התשלומים לקופת התגמולים בעקבות הוצאת פוליסת הביטוח. לפיכך יש לראות את סיום יחסי העבודה כפיטורין. אין כל סיבה מדוע לא תחשב כפיטורין הודעה של המעביד על הפסקת העבודה בגיל המוסכם, ומדוע ישללו מהעובד זכויותיו לפיצויי פיטורין אם אין הסדר בדבר פנסיה לעובד. לפיכך בדין נקבע כי פרישת המשיב נחשבת כפיטורין והוא זכאי לפיצויי פיטורין.
ב. אשר לטענה כי גביית סכומי פוליסת הביטוח עלו על סכום פיצויי הפיטורין - אין לקבל את ההנמקות של ביה"ד לעבודה כנגד טענת העותרת. ביה"ד היה סבור כי דמי הפוליסה שולמו לא רק ע"י המעביד אלא גם ע"י העובד והוברר ששולמו ע"י המעביד בלבד; ביה"ד סבר כי מכיון שהמעביד לא היה זכאי לפדות את הפוליסות בכל עת הרי חברת הביטוח לא פעלה כשלוחתו של המעביד וגם נימוק זה אין לקבל; לדעת ביה"ד מכיון שדמי הפוליסה היו צריכים לענות על שלושה דברים שונים ובכללם פיצויי פיטורין אין לראות בכך תשלום של פיצויי פיטורין וגם נימוק זה אין לקבל. לפיכך אילו ישב בג"צ כבית דין של ערעור היה מקום לקבל את הערעור של העותרת. אולם התערבות בג"צ בפסיקת בית הדין לעבודה היא מוגבלת. טעות שבעובדה שנעשתה ע"י ביה"ד גם אם היא גלויה על פני פסק הדין, אין בה כדי להניע את בג"צ לפסול את אשר פסק ביה"ד הארצי לעבודה. במקרה דנא גם אם שגה בית הדין הארצי, הרי משגהו לא היה בענין שבהלכה, ובודאי לא בענין בעל חשיבות בשאלה משפטית, אלא הוציא מסקנות לא נכונות מהעובדות שהיו בפניו לגבי המקרה המיוחד של המשיב. אין גם להגיד שהתוצאה שהגיע אליה ביה"ד היא כה בלתי סבירה ובלתי צודקת שהצדק דורש שבג"צ יתערב. ההסכם משנת 1961 נעשה כשנתיים לפני חקיקת חוק פיצויי פיטורין ומאז ועד לפרישת המשיב חלו שינויים רבים ומפליגים ביחסי העבודה בכלל ובתנאי עבודתו של המשיב בפרט. לא בכל הענינים ביחסים שביניהם פעלו העותרת והמשיב עפ"י אותו הסכם, ונראה גם כי בעת שהעותרת הודיעה למשיב על פרישתו לא היה בדעתה לשלול ממנו פיצויי פיטורין עקב קבלת דמי הפוליסות על ידו.
(בפני השופטים: ח. כהן, י. כהן, בכור. החלטה - השופט י. כהן עורכי הדין גולדברג ואלקס לעותרת, עו"ד ש. תוסיה כהן למשיבים. 4.3.80).
בג"צ 709/79 - עמיר כהן נגד שר הבטחון ואח'
*תקפותה של התחייבות נער והוריו כי הנער יתקבל לפנימיה צבאית וישרת בצבא קבע.(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל)
העותר נולד בפברואר 1958 ובהיותו בן 14, במרץ 1972, נחתם הסכם בין הוריו לבין משרד הביטחון שלפיו יתקבל העותר כחניך לתקופה של 4 שנים בפנימיה צבאית וישרת
במשך 3 שנים שרות קבע בצה"ל לאחר תום שרותו הסדיר. גם העותר חתם על ההסכם ובו ביום חתם על התחייבות לשרות קבע במשך 3 שנים עם תום שרותו הסדיר והוריו אישרו את הסכמתם להתחייבות זו. העותר סיים את 4 שנות לימודיו בפנימיה הצבאית, התגייס לשרות סדיר באוקטובר 1976 ולאחר שהוסמך כקצין פנה, ביוני 1979, לרשויות צה"ל והודיע כי הוא רואה כבטלים וחסרי תוקף את ההסכם וההתחייבות לשרת 3 שנים בשרות קבע ואינו מוכן לעמוד באותה התחייבות. טענותיו נדחו ע"י שלטונות הצבא והעותר פנה לבג"צ וביקש להורות למשיבים לשחררו. טענת העותר הינה כי התחייבותו לשרת בשרות קבע לא היתה בת תוקף מעולם. לטענה זו שתי פנים, הפן האחד שאין לחייב את העותר עפ"י התחייבותו שחתם בהיותו בגיל 14, והפן השני הוא שאותה התחייבות איננה התחייבות לשרות קבע במסגרת ובדרך שבהן מתקבלות התחייבויות מסוג זה עפ"י הוראות הפיקוד העליון בענין שרות-קבע.
החלטה - השופט בכור:
א. באשר לפן השני הנ"ל - הובאו ע"י העותר הוראות שונות של רשויות צה"ל ואולם אין בהן כדי לעזור לעותר. צודק העותר כי ישנו כלל פרשנות שלפיו אם ההוראות ניתנות לשני פירושים, כפי שהמצב כאן, יש לפרשן לפי הפירוש הפחות נוח למנסח, אבל כנגד זאת יש כלל פרשנות חשוב עוד יותר, המשמש כאבן בוחן ומנחה ראשון בהלכות פרשנית, ולפיו יש לפרש את ההוראות באופן התואם את המטרה והכוונה של המנסח כעדיף על הפירוש האחר שעלול לסכל את המטרה, בענין זה כוונת המנסח ברורה למדי. אשר לטענה כי לאכיפת ההתחייבות קיימות שתי אפשרויות בשתי הוראות שונות וכי שלטונות צה"ל הסתמכו על חלופה אחת מסויימת ואין המשיבים יכולים כעת להסתמך על החלופה האחרת - בג"צ אינו קשור לטענות הצדדים, אם נראה לו שהיתה התחייבות עפ"י החלופה האחרת.
ב. אשר לטענת העותר כי ההתחייבות שחתם עליה בגיל 14 אינה בת תוקף - ההסכם שעל פיו נתקבל העותר לפנימיה הצבאית וההתחייבות לשרת 3 שנים שרות קבע נעשו ע"י הקטין והוריו כאפוטרופסיו הטבעיים בצוותא וזו היתה התקשרות בהתאם להוראות חוק הכשרות המשפטית. עפ"י החוק הנ"ל פעולה של קטין טעונה הסכמת נציגו וזו פעולה שאינה מן הפעולות הטעונות אישור ביהמ"ש. חובת ההורים וזכותם היא לדאוג לחינוכו, לימודיו, הכשרתו לעבודה ומשלוח ידו של הקטין, וההסכם הינו הסכם הנמצא בתוך מסגרת המטרות הנ"ל. אין לומר שלא היה זה הסכם סביר מבחינת טובת הקטין או שבנסיבות המקרה חרג ההסכם ממה שהורים טובים ומסורים רואים כטובת הקטין.
ג. אשר לטענה כי מדובר כאן בחוזה לעבודה או שירותים אישיים ואין כופים ביצוע חוזה כזה - השאלה כבר נדונה והוכרעה בפסקי דין של ביהמ"ש העליון, והוחלט כי אין לומר שחייל עושה "עבודה" עבור הצבא וכן הוחלט שחייל אינו עובד של הצבא במובן הרגיל של המלה.
ד. אשר לטענה כי אכיפת ההתחייבות נוגדת את ערכי השרות בצה"ל - אין חולקין ששרות קבע בצה"ל מבוסס על הרצון החופשי של המשרתים ואולם מאידך אין להשלים עם מצב שיכניס אנדרלמוסיה בצה"ל. יתכנו מקרים שבהם אדם התחייב לשרות קבע ועם שינוי הנסיבות יבקש להשתחרר ובענין זה יש הוראות ודרכים שנקבעו בתקנות והוראות קבע. כאן אין שום נסיבות מיוחדות או שינוי בנסיבות, והיסוד היחידי לבקשת העותר להשתחרר הוא רצונו כעת להשתחרר. שינוי רצון כזה ללא כל הצדקה אינו מן הדברים שבג"צ צריך לתת את עזרתו הפעילה להגשמתו במקרה כגון זה. אם במידת הצדק מדובר הרי הצדק דורש שהעותר ימלא את ההתחייבות שקיבל על עצמו וזה הנימוק העיקרי והמכריע לדחיית העתירה.
השופט ח. כהן הסכים ועמד בפסק דין נפרד על הבעיות המשפטיות הנובעות מהתחייבויות ההורים והקטין, וכן ההשלכות של חוק החוזים לענין זה. בסיכומו של דבר ציין השופט ח. כהן כי מאחר והתחייבות הקטין לשרת בצבא קבע לאחר גמר שירותו הסדיר היתה פעולה משפטית ונעשתה בהסכמת הוריו, ומאחר והתחייבות זו לא נתקבלה תוך כדי ניצול חולשתו השכלית או חוסר נסיונו של הקטין, ומאחר ולא תוכנה ולא מטרתה של ההתחייבות הם בלתי חוקיים או בלתי מוסריים או סותרים את טובת הציבור, ומאחר ולא התחייבות הקטין ולא קיומה טעונים אישור ביהמ"ש, הרי חב העותר, משהיה לבגיר, בקיום התחייבותו בדרך מקובלת ובתום לב. עם זאת שמורות לעותר כל זכויותיו לבקש שחרורו מהתחייבותו בדרכים הקבועות בפקודות הצבא שיש לראותם כחלק מן החוזה שבין העותר לבין המדינה.
(בפני השופטים : ח. כהן, בכור, בייסקי עו"ד פ. מרינסקי לעותר, עו"ד ר. יאראק למשיבים. 27.2.80).
בג"צ 531/79 - סיעת הליכוד בעירית פתח תקוה נגד מועצת עירית פתח תקוה ואח'
*פסילת חבר הנהלת עיריה מלכהן כחבר ועדת בקורת של העיריה.(התנגדות לצו על תנאי - עתירה אחת נדחתה פה אחד ועתירה אחת נתקבלה ברוב דעות)
בבחירות למועצת עירית פתח תקוה נבחרו 23 חברים. הקואליציה היא בת 17חברים ומשתתפות בה כל הסיעות למעט סיעת הליכוד שהיא באופוזיציה. המועצה בחרה ועדות שונות וביניהן ועדת הנהלה וועדה לעניני ביקורת. כיו"ר הוועדה לעניני ביקורת נבחר נציג סיעת יחיד, הוא המשיב השני (להלן המשיב), המכהן גם כחבר בועדת ההנהלה. סיעת הליכוד עתרה לבג"צ כי יפסול את המשיב השני מלהיות יו"ר הועדה לעניני ביקורת באשר תפקיד זה מתנגש צם היותו של המשיב גם חבר בועדת ההנהלה, וכן ביקשה כי איש מסיעת הליכוד יבחר כיו"ר הועדה לעניני ביקורת. בג"צ דחה פה אחד את התביעה כי איש הליכוד יהיה יו"ר הועדה לעניני ביקורת, וברוב דעות קבע כי מי שמכהן כחבר בועדת הנהלה אינו יכול להיות חבר בועדה לעניני ביקורת. בעד פסילת המשיב מלכהן כחבר בועדה לעניני ביקורת פסק השופט ברק בפסק דין נרחב והסכים אתו השופט ח. כהן בפסק דין נפרד וקצר. מאידך סבר השופט בכור כי אין לפסול את המשיב מלהיות יו"ר ועדת הביקורת. יצויין כי העתירה היתה שהמשיב יפסל מלהיות יו"ר הוועדה לעניני ביקורת, אך בג"צ קבע כי אינו יכול לשמש גם כחבר הועדה. היסוד לפסילת המשיב מחברות בוועדה לעניני ביקורת הוא הכלל שאסור לו לעובד הציבור להימצא במצב שבו קיימת אפשרות ממשית של ניגוד ענינים. רק כאשר החוק קובע שעובד יכול למלא שני תפקידים הרי הוא יכול לעשות זאת גם אם יש ניגוד ענינים בין שני התפקידים. בעניננו קבע המחוקק את אלה שאינם יכולים לשמש כחברים בועדת הביקורת, ולא הזכיר חברים בועדת ההנהלה, אך לדעת השופט ברק הרשימה אינה סגורה וניתן להרחיבה בהתחשב בכללים בדבר ניגוד ענינים מחד ובכוונת המחוקק מאידך. לשם שלילת תחולתם של כללי הצדק הטבעי דרושה לשון ברורה ומפורשת בחוק והוא הדין לענין שלילת תחולתו של הכלל בדבר ניגוד ענינים הנגזר מכללי הצדק הטבעי.
השופט ח. כהן בפסק דינו ציין את גישתו אימתי יש לפרש את החוק פירוש מילולי ומדוקדק, וזאת בדיני נפשות, שאין להרשיע אלא ע"י דיבור מפורש שיצא מפי המחוקק וכן הוסיף כי הוא דוגל בשיטת הפרשנות המילולית מקום ושעה שהחוק משמש בידי רשויות המדינה כדי לשלול מהאזרח זכות מזכויותיו או להגבילה, כך
שגם חבות האזרח לשלם למדינה תשלומי חובה או חובות אחרים אינה יכולה להתבסס אלא על הלשון המפורשת של המחוקק. מה שאין כן בחוקים הבאים לשים מגבלות על השלטון ולהגן על האזרח, שאז יש לנקוט פרשנות נדיבה שאם כוונתו המשוערת של המחוקק או הצדק כך מחייבים נותן לקרוא לתוך החוק דברים שאין בו או שהיו צריכים להיות בו על מנת שמטרת החוק תושג במידה טובה וסבירה. כך הדבר בעניננו שיש לפרש את החוק כך שלא יהיה אדם בשני תפקידים שיש בהם ניגודי ענינים.
השופט בכור בפסק דין מיעוט סבר כי החוק קבע את מי שאינו יכול להיות חבר בועדת הביקורת ואין להוסיף עליו. לדעתו אין לראות ניגוד ענינים בין מי שמכהן כחבר בועדת הנהלה כשהוא מכהן גם כחבר בועדה לעניני ביקורת.
(בפני השופטים: ח. כהן, בכור, ברק עו"ד י. מרחבי לעותר, עו"ד א. בר למשיבים. 14.1.80).
בר"ע 16/79 - מדינת ישראל נגד אברהם ונורית גל.
*סמכות ביהמ"ש המחוזי לדון בתובענה שענינה מקרקעין וחזקה (בקשת רשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נדחה).
המשיבים הצטרפו בינואר 1970 למפעל "פקדון לשכון 1969", עפ"י התוכנית שילמו סכום קבוע מראש ותשלומים חודשיים במשך "תקופת הפקדון", ותמורת זאת הובטחה להם בנית דירה ברמת שרת בירושלים שתימסר להם בתנאי חכירה ל-94 שנים. תנאים הרבה הותנו בהסכם שבין הצדדים ובכללם פרק המגדיר את "תקופת הפקדון" וסעיף הקובע כי הבניה תתחיל לאחר תום תקופת הפקדון. המשיבים ביקשו בביהמ"ש המחוזי בנצרת הצהרה כי מועד התחלת הבניה של דירתם הינו בין ינואר לאוגוסט 1975 וכי תוך אותו מועד נסתיימה "תקופת הפקדון" שבה מדברת ההגדרה בהסכם. לחילופין התבקש ביהמ"ש לקבוע את המועד להתחלת הבניה. המבקשת ביקשה לדחות את ההליך על הסף או להעבירו לבימ"ש השלום בירושלים וזאת מחמת חוסר סמכות ענינית ומקומית. המבקשת טענה כי מדובר בבנית דירה בתנאי חכירה ועל כן זו תביעה בדבר חזקה או שימוש במקרקעין שהסמכות לדון בה היא בבימ"ש השלום, ומכאן הטענה הנוספת שמכיון שמדובר במקרקעין בירושלים הרי מכח תקנה 4 לתקנות סדר הדין האזרחי הסמכות היא לביהמ"ש בירושלים. המערערת השתיתה את בקשתה על האסמכתא של ע.א. 145/58 (פד"י י"ג 260) שלפיה תביעה לביצוע בעין של הסכם בדבר שכירות ממושכת הטעונה רישום בספרי האחוזה היא בסמכותו של בימ"ש השלום. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה לדחייה על הסף וקבע שיש לו סמכות והערעור על כך נדחה.
באסמכתא האמורה נקבע כי בתביעה שבה ביצוע החיוב בדבר מסירת החזקה הוא העיקר ורישום השכירות הוא הטפל, אין צורך לפצל את הסעדים לשני בתי המשפט אלא הטפל הולך אחרי העיקר ובימ"ש השלום המוסמך לדון בסעד העיקרי של החזקה ידון גם בסעד הנגרר. אולם בעניננו אין הבקשה של המשיבים מסירת חזקה. הם עדיין אינם יודעים כלל מתי מועד זה צריך לחול. בעניננו השאלה היא מתי תקופת הפקדון נסתיימה ואם ומתי צריכה המערערת להתחיל את הבניה. זוהי המחלוקת והיא אמיתית וכנה. הועלתה לא אחת השאלה אם הסמכות נקבעת עפ"י זיהוייה ואיתורה של השאלה האמיתית של המחלוקת, או עפ"י התביעה של התובע ולא עפ"י מהותו של הסכסוך, אך בענין שלנו הן עפ"י מבחן המהות והן עפ"י מבחן הסעד מצוי הענין בסמכות ביהמ"ש המחוזי. הענין גם אינו דומה לתקדים שב-ע.א. 170/77 (סביר י"ג 84). אמנם גם שם עמד על הפרק הסכם זהה להסכם דנא, אך שם הבניה כבר היתה בעיצומה והמחלוקת היתה בדבר גודל הדירה ומיקומה וביהמ"ש נתבקש להבטיח כי הביצוע של ההתחייבות בדבר הדירה שתימכר תהיה תואמת את התיאור שבהסכם. לכן החליט ביהמ"ש כי מדובר
במחלוקת בדבר זכויות חכירה. אילו בחרו המשיבים כאן בדרך התביעה שלהם רק כדי לעקוף את הסעד העיקרי, היינו להשיג הצהרה בשאלת זכות החזקה והחכירה במקום לתבוע ביצוע בעין או אכיפה, יתכן וטענת המערערת היתה נשמעת אך אין המקרה כזה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, ברק, בייסקי. החלטה - השופט בייסקי. עו"ד פ. אלבק למבקשת, עו"ד א. רצ'בסקי למשיבים. 26.2.80).
בר"ע 307/79 - משה"ב חברה לשכון בע"מ נגד מנהל מס רכוש
*דחיית ערעור לאחר שנתקבלה העתירה החילופית של המערער (הבקשה נדחתה).
המבקשת ערערה לביהמ"ש על החלטת ועדת הערר שהוקמה לפי חוק מס רכוש. עתירתה החילופית היתה שהחלטת ועדת הערר תבוטל והדין יוחזר לועדת הערר בהרכב אחר. ביהמ"ש קיבל את הערעור ונענה לעתירה החילופית, כך שהחזיר את הדין לועדת הערר, אך לא ציווה על שינוי הרכבה של ועדת הערר. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. בפני תובע עומדת ברירה, לפי תקנות סדר הדין האזרחי, לבקש סעד לחלוטין או לבקש סעד לחילופין. משבחר בדרך החילופין לא ישמע בטענה שלא בא על סיפוקו אם זכה באחד הסעדים החילופיים. כשם שבעל דין שניתן פסק דין בעתירתו אט4 אינו יכול לערער, אפילו נפסק הדין מטעמים שאינם לרוחו או מטעמים שבטעות משפטית, כן בעל דין שניתן פסק דין בעתירתו החילופית אינו צריך לערער אפילו צריכה לדעתו עתירתו העיקרית להתקבל. משנתקבלה העתירה החילופית צריך להיות סוף להתדיינות. אשר לתרעומת על כי השופט לא הורה על שינוי בהרכב ועדת הערר - בין אם צדק בכך ובין אם טעה בכך, אין זה ענין הראוי לבוא לפני ביהמ"ש העליון בערעור מיוחד.
(בפני : מ"מ הנשיא מ. כהן. 5.3.80).
בר"ע 50/80 - מושה ומלכה סגל ואח' נגד ישראל גפני ואח'
*סירוב להרשות הגשת תביעה נגד מפרקי חברה (הבקשה נדחתה) ארבעת המבקשים רכשו חנויות במבנים שבנתה חברת ככר לוינסקי בע"מ הנמצאת בפירוק. המשיבים הם מפרקי החברה. המבקשים ביקשו להגיש תביעה נגד המפרקים ולשם כך זקוקים הם לרשות ביהמ"ש לפי הוראת סעיף 156 לפקודת החברות. ביהמ"ש המחוזי סירב להעניק את הרשות והערעור על כך נדחה. ביהמ"ש המחוזי ביסס את החלטתו על שתיים אלו: ראשית, החנויות אינן עוד ראויות להחזקה ולשימוש; ושנית, זהו ענין מובהק למפרקים לענות בו בתוקף סמכויותיהם עפ"י החוק ואם הם יסרבו פתוחה הדרך בפני המבקשים לבקש מביהמ"ש ליתן למפרקים הוראות נאותות. טוענים המבקשים כי החנויות כן ראויות להחזקה ולשימוש ואולם השופט עצמו ביקר במקום וראה את מצב החנויות במו עיניו והגיע למסקנה שאליה הגיע ובכך אין להתערב. אשר לטעם השני - טוענים המבקשים כי לזכותם נרשמה הערת אזהרה בפנקסי המקרקעין אט4 והערת האזהרה נשארת בתוקף על אף צו הפירוק ולפיכך אין להם ענין עם המפרקים, טענה זו אין לקבל. אם יש למבקשים עילה טובה לתביעת אכיפה נגד המפרקים, הרי צריך להגישה אל המפרקים ואלה יודעים את התוקף של הערות האזהרה. אם יצטרכו המבקשים להביא ענינם לפני ביהמ"ש של פירוק באשר המפרקים לא יעתרו להם, יהא על המפרקים להניח דעתו של ביהמ"ש שנהגו בהתאם לחוק. אין בהוראות חוק המקרקעין בדבר הערת אזהרה כדי להוציא את ענין אכיפת חוזי החברה בפירוק מתחום הענינים שפקודת החברות חלה עליהם.
(בפני : השופט מ. כהן. 2.3.80).
בר"ע 308/79 - מוחמד אחריאטי נגד בטחה מושב עובדים ואח'
*צו מניעה זמני בענין שימוש במקרקעין (הבקשה נדחתה).
המבקש תובע זכות קנין בשטח של 800 דונם המצוי לטענתו, בחזקת המשיבים שלא כדין. עם הגשת התובענה ביקש צו מניעה זמני נגד המשיבים שלא
יעבדו את שטח המריבה, וביהמ"ש המחוזי, שנתן דעתו על מכלול הנסיבות וכולל המצב בשטח, נתן צו מניעה נגד המשיבים בגין שטח של 325 דונם וסירב לתת את צו המניעה לגבי שטח של 475 דונם. על כך לא ביקש המבקש רשות ערעור. המשיבים המשיכו את השימוש בשטח של 475 דונם, ואז החל המבקש להפריע להם. המשיבים פנו לביהמ"ש המחוזי והלה נתן צו זמני נגד המבקש שיימנע מלהפריע בעד המשיבים. הבקשה לרשות ערעור נדחתה, ראשית, המשפט הגיע לשלביו האחרונים, וזאת כשלעצמה סיבה מספקת שלא להרשות ערעור על החלטת ביניים שיעכב את גמר המשפט לתקופה של חודשים רבים. שנית, הגבלת צו המניעה שניתן בשעתו לפי בקשת המבקש נגד המשיבים לשטח של 325 דונם בלבד מושתתת על המצב הקיים בשטח, ומשלא ערער המבקש על הגבלה זו במועדו וכהילכתו, אין הוא יכול כיום להישמע בטענה שבאותו חלק של השטח שהוצא מכלל תחולת צו המניעה ההוא, מנועים המשיבים מלהחזיק או להשתמש, כל עוד לא פסק ביהמ"ש אחרת.
(בפני : השופט ח. כהן. 27.2.80).
בר"ע 52/80 - שמעון שם טוב נגד שולמית שם טוב ואח'
*סמכות בימ"ש בירושלים לתת צו זמני האוסר על בעל להכנס לדירת אשתו במעלה אדומים (הבקשה נדחתה).
ביהמ"ש המחוזי בירושלים נתן נגד המבקש צו זמני האוסר עליו להיכנס לדירת אשתו וילדיו וליצור ולקיים מגע עימהם, בדירתם במעלה אדומים, הבקשה לרשות ערעור נדחתה. טוען המערער כי ביהמ"ש המחוזי בירושלים אין לו סמכות שיפוט בעניני קטינים או נשים הגרים והנמצאים במעלה אדומים. ברם, יהא הדבר כאשר יהא, ללא קביעת עמדה בשאלה זו, על כל פנים ראה השופט להיזקק לבקשה למתן סעד זמני בתוקף סמכותו לפי סעיף 76 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, המסמיך כל בימ"ש בישראל לדון בענין קטין בכל מקרה שהצורך לעשות כן התעורר בישראל. הצורך לדון בענין הקטינים התעורר בישראל, שכן אימם של הקטינים ועמה אחת מן הקטינים, נאלצו לחפש מקלט מפני המבקש בבית מחסה לנשים מוכות בהרצליה. צדק השופט בסברתו שאם הסמכות לפי סעיף 76 משתרעת גם על קטינים הנמצאים בחו"ל, לא כל שכן משתרעת היא על ילדים אלה. אין בהליכים אלה ובמתן סעד זמני זה כדי למנוע בעד המבקש מלעורר את שאלת סמכות השיפוט תוך כדי בירור התובענה לגופה.
(בפני : השופט מ. כהן. 28.2.80).
בר"ע 44/80 - עזבון המנוח ישראל בוסקובסקי נגד בלה בוסקובסקי.
*הגדלת מזונות מן העזבון לנוכח "שינוי נסיבות" עקב האינפלציה 9 (הבקשה נדחתה).
המשיבה היא אלמנתו של המנוח ישראל בוסקובסקי. עפ"י הסכם שנעשה בין המשיבה לבין מנהלת העזבון בשנת 1970, ושאושר ע"י ביהמ"ש, זכאית המשיבה למזונות מן העזבון בסך 650 ל"י לחודש. בשנת 1979 ביקשה המשיבה מביהמ"ש המחוזי לשערך את מזונותיה כדי להתאימם ליוקר החיים והשופט קבע את המזונות בסך 13 אלף ל"י החל בחודש פברואר 1979. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. אין מחלוקת שהסכום של 650 ל"י בשנת 1970 שווה לסכום של 13 אלף ל"י בשנת 1979, כך שסכום המזונות לא "הוגדל". ביהמ"ש המחוזי שינה את שיעור המזונות מכוח סעיף 62 לחוק הירושה, המאפשר "הגדלת" מזונות "אם השתנו הנסיבות שהיו קיימות בשעת קביעתם" ולדעת השופט הכל מודים שהנסיבות נשתנו עם האינפלציה הדוהרת. טוען ב"כ המבקשת שאין בירידת ערך הכסף משום שינוי נסיבות, ולא זו בלבד אלא שלפי סעיף 62 הנ"ל רשאי ביהמ"ש שלא להזקק לשינוי הנסיבות אם המבקש יכול היה לצפות מראש את השינוי בשעת הדיון הקודם. טענה זו אין לקבל. אם ירידה תלולה בירידת ערך הכסף אינה בגדר "שינוי נסיבות" אין לדעת מה כן נקרא שינוי נסיבות. ואשר לאפשרות הצפייה
מראש של ירידת ערך הכסף, הרי אפילו תאמר שניתן היה לצפותה מראש - אין בכך אלא משום מתן רשות ושיקול דעת בידי ביהמ"ש. יש נסיבות שעל אף השתנותן אינן מצדיקות שינוי הצו הקודם באשר מסתמא נלקחו בחשבון, ויש נסיבות שעל אף צפייתן מראש מצדיקות את שינוי הצו הקודם, כאשר נכנסות הן לגדר הנסיבות שרוב הציבור אינם יכולים לעמוד בהן.
(בפני : השופט ח. כהן. 25.2.80).
ב.ש. 45/80 - שולמית ורפאל כהן נגד יוסף מגורי
*איחוד הליכים משפטיים שנפתחו בשני בתי משפט (בקשה לאיחור הליכים משפטיים - הבקשה נתקבלה).
בין בעלי הדין מתנהלים הליכים שונים בבתי משפט השלום של בת ים ושל תל אביב באשר לדירה שבה מחזיקים המבקשים ואשר המשיב הוא חוכרה. תלויות ועומדות תביעת פינוי של המשיב כנגד המבקשים ותביעת המבקשים לאכוף חוזה למכירת זכויות המשיב בדירה למבקשים. בקשת המבקשים היא לאחד את כל ההליכים בבימ"ש אחד והבקשה נתקבלה. איחוד הדיון יכול לצאת לפועל באמצעות תקנה 5 של תקנות סדר הדין, והשאלה היא אם תביעת האכיפה ותביעת הפינוי הן "בנושא אחד" בגדר אותה תקנה. בהתחשב במטרת התקנה למנוע בזבוז זמן של בעלי הדין, העדים, וממונם, אם הדיון יפוצל, יש לפרש את הדיבור "נושא אחד" שבתקנה 5 פירוש מרחיב ולהפעיל את הסמכות כאן כדי לחסוך משני בעלי הדין ועדיהם בזבוז זמן וממון. לפיכך יאוחד הדיון בשני תיקים אלה.
(בפני : מ"מ הנשיא לנדוי. 9.3.80).
ב.ש. 51/80 - מדינת ישראל נגד חמאד רמזי.
*שחרור בערובה (ערר על החלטה לשחרר את המשיב עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
המשיב הואשם בכך כי יחד עם נאשם אחר נטל ללא רשות הבעלים מכונית, וביצעו שוד מזויין בבנק הדאר ביפו, וכן כי באותו תאריך החזיק המשיב ברשותו שתי רתכות גנובות. ביהמ"ש המחוזי הורה על שחרור המשיב בערבות בציינו כי "איני סמוך ובטוח שכלל הראיות שבידי התביעה מוכרח בוודאות להוביל לכלל הרשעתו". הערר נתקבל. המבחן שהדריך את השופט מוטעה על פניו. כדי להורות על מעצרו של נאשם עד תום ההליכים, אין השופט צריך להיות סמוך ובטוח שהראיות יביאו לידי הרשעה, שכן ודאות ובטחון שכאלה יש להם מקום רק בתום המשפט לגופו. בשלב המוקדם המבחן הנכון הוא אם בידי התביעה ראיות לכאורה כדי להשתית עליהן הרשעה וכי אין ראיות אלה מופרכות על פניהן. בענין דנא היו ראיות כאלה. לא זה השלב לשקול את מהימנות הראיות כל עוד אין הן מופרכות על פניהן. אכן קיימות הודעות הסותרות פרט זה או אחר, אנשי הבנק לא זיהו את השודדים ולא הצביעו על הנאשמים במסדר זיהוי, אך אין בכך כדי לשנות את המצב. הסניגור הדגיש כי משהחליט ביהמ"ש המחוזי לאחר בדיקה מדוקדקת לשחרר את המשיב בערבות אין להתערב בכך ואולם בשלב זה אין לביהמ"ש דלמטה יתרון על ערכאת הערעור, שכן כל החומר שהיה מצוי שם מצוי גם בפני ביהמ"ש שלערעור ואילו ההתרשמות הישירה מהופעת העדים עודנה חזון לעתיד.
(בפני : השופטת בן פורת. עו"ד ש. אמיר למבקשת, עו"ד מ. זיו למשיב. 25.2.80).
המ' 704/79 - אדמונד בן סימון נגד מדינת ישראל.
*חומרת העונש (התעללות שוטר באזרח) (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נדחה).
המערער נהג מיניבוס משטרתי בצומת דרכים ליד שער שכם ירושלים, עבר נתיב ופגע במכוניתו של המתלונן שהתקדמה בנתיב הנכון. החל ריב קולני בין המערער והמתלונן כאשר זה אמר למערער "אתה נוהג כמו פושע". המערער התרגז, דחף את המתלונן לכוון המדרכה הסמוכה והיכה באגרופיו בפניו, בעט בצלעותיו ולאחר שהלה נפל המשיך המערער להפליא מכותיו
בפניו ובחזהו בדרשו כי המתלונן יבקש ממנו סליחה. רק כאשר המתלונן ציית וביקש את סליחתו הרפה המערער ממנו. בימ"ש השלום התחשב בעברו הנקי של המערער ובשרותו הטוב במשטרה, וכן בעובדה שהתקרית גרמה לפיטורי המערער מן המשטרה, ודן אותו למאסר על תנאי בלבד וקנס של 10 אלפים ל"י. ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעורה של המדינה והעמיד את העונש על 3 חודשים מאסר בפועל ו-3 חודשים מאסר על תנאי והקנס נשאר בעינו. הערעור נדחה. נכון שבמלים שאמר המתלונן למערער היתה מידה של הרגזה, אך אין לומר שהתקרית כולה קרתה בעידנא דריתחא. חלה הפסקה שבה יכול היה המערער להתקרר מרוגזו ובכל זאת חזר ושוב היכה את המתלונן בראשו. הוא גם השפיל אותו לעיני הקהל בדרשו ממנו התנצלות שהמתלונן הוכרח לתיתה. היתה זו התעללות באזרח ע"י איש משטרה שחשב להפגין כך את מרותו בפומבי, ועל התנהגות אלימה כזו יש להגיב בחומרה, ולפחות בהטלת תקופת מאסר קצרה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, ויתקון, י. כהן. החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי. עו"ד בירגר למבקש, עו"ד בלטמן למשיבה. 21.2.80).
המ' 102/80 - מאיר נחמיאס נגד מדינת ישראל
*עיכוב ביצוע עונש מאסר עד לערעור (בקשה לדחיית ביצוע גזר דין - הבקשה נדחתה).
המבקש הורשע בהדחה לעדות שקר ונדון ל-18 חודשים מאסר שמהם 6 חודשים מאסר בפועל. כן הופעל עונש של מאסר על תנאי של 18 חודשים וביהמ"ש קבע כי העונשים יהיו חופפים. ביהמ"ש המחוזי החליט לעכב את תחילת ריצוי העונש ל-45 יום, היא תקופת הגשת הערעור, והבקשה לעיכוב ביצוע המאסר עד להחלטה בערעור נדחתה. נטען כי המצב המשפחתי של המבקש הוא קשה, אביו נפטר והמבקש מסייע בפרנסת 10 אחים ואחיות, וכן זהו המאסר בפועל הראשון של המבקש ובכגון דא יש להקל עמו, מאז, ביצוע העבירה חלפו כ-4 שנים ומחצה ובעת ביצוע העבירה היה המבקש קטין. כן טען ב"כ המבקש שיש לו סיכוי טוב לזכות בערעור ולבטל את ההרשעה לגופה. מאידך הועלתה חומרת העבירה וכן כי למערער הרשעות קודמות והעבירה דנא בוצעה סמוך לאחר שהמבקש הורשע בעבירה קודמת ונדון למאסר על תנאי. בשלב זה שלאחר ההרשעה אין לעכב ביצוע עונש מאסר אלא, אם קיימות נסיבות מיוחדות, כגון קולת העבירה שבוצעה, תקופת מאסר קצרה או סיכוי בולט לעין לבטל את ההרשעה גופה. אף אחד מן התנאים האלה לא נתקיים כאן. המבקש הורשע על שהניע עד, באיומים, לחזור בו מהודעתו במשטרה ואכן המערער הצליח באיומו, והמתלונן חזר בו מהודעתו במשטרה, והמבקש יצא זכאי בדין. מדובר כאן בעבירה, חמורה מאד החותרת תחת אפשרות ניהול דין ומשפט והיא פשתה לאחרונה, לגופה של ההרשעה - לא נראה שקיים סיכוי בולט לעין כי ההרשעה תבוטל.
(בפני: השופט אלון. עו"ד ח. עמית למערער, עו"ד ע. ראובני למשיבה. 24.2.80).
המ' 92/80 כמאל קאסם נגד ד"ר נאדים קאסם
*עיכוב תשלום הוצאות ושכ"ט עד לאחר הערעור (הבקשה נדחתה).
המשיב חוייב ע"י ביהמ"ש לרשום על שם המערער מקרקעין מסויימים וכן חוייב בתשלום סכום של כ-134 אלף ל"י הוצאות ושכ"ט עו"ד. ביהמ"ש המחוזי הסכים לעכב את העברת הרישום בספרי המקרקעין, אך לא נעתר לבקשה לעיכוב ביצוע התשלום והבקשה לעיכוב התשלום ע"י ביהמ"ש העליון נדחתה. הגשת ערעור אין בה כדי לעכב ביצוע פסק דין, פרט למקרים מסוימים, והמיוחד שבהם הוא כאשר ביצוע פסה"ד יביא למצב שקשה מאד יהיה להשיבו לקדמותו אם המערער יזכה בערעורו. כאן מדובר על תשלום סכום כסף, הוגש תצהיר שלפיו יש למשיב חשבון בבנק ישראל, וכן יש לו רכוש דלא ניידי, ובכל הנסיבות אין לקבל את בקשת המערער.
(בפני: השופט אלון. עו"ד מזובר למבקש, עו"ד פרי למשיב. 29.2.80).
המ' 88/80 -בקר אפושנב נגד מדינת ישראל
*עיכוב ביצוע עונש מאסר עד לערעור (בקשה לעיכוב ביצוע עונש מאסר - הבקשה נדחתה).
המבקש הורשע בעבירות של החזקת נשק ומכירתו ונדון לשנתיים מאסר בפועל ולקנס כספי. הבקשה לעיכוב ביצוע גזר הדין נדחתה ע"י ביהמ"ש המחוזי. צויין כי המבקש הינו נכה ב-25 אחוז ואב ל-10 ילדים, וכן ישב במעצר 22 יום ושוחרר ועתה שוב נעצר לאחר מתן גזר הדין. עיקר הטיעון מתבסס על כך שאחד העדים העיקריים העיד בפני ביהמ"ש כי בהיותו במשטרה העליל על המערער, אך ביהמ"ש לא שעה לכך, דחה את דברי העד בביהמ"ש והעדיף את גירסתו כפי שנמסרה במשטרה. לפיכך, טען המערער, נראה על פני פסק הדין שטובים סיכוייו לזכות בערעורו. מאידך ציינה ב"כ התביעה את אורך תקופת המאסר, טיב הערעור שמבוסס רובו ככולו על קביעות עובדתיות ומהימנות העדים, שאין ביהמ"ש לערעורים נוהג להתערב בהם, ומה גם שמצויים כאן עדים נוספים וראיות רבות שעל פיהן הורשע המערער. הבקשה לעיכוב הביצוע נדחתה. משנגזר מאסר לאחר ההרשעה, על המבקש עיכוב ביצוע המאסר להוכיח כי אכן קיימות נסיבות מיוחדות לא רגילות המצדיקות להיענות לבקשתו, כגון תקופת מאסר קצרה, עבירה שאינה חמורה באופיה או שהסיכוי שהערעור יתקבל הוא בולט לעין. נסיבות כאלה אינן קיימות במקרה שלפנינו. תקופת המאסר היא לשנתיים, העבירה הינה חבורה גם אם לא נעברה על רקע בטחוני, ואשר לטענות בענין האמון שנתן ביהמ"ש המחוזי בהודעת אחד העדים במשטרה - טענות אלה ידונו בערעור גופו, אך אין בהן משום סיכוי בולט לעין והערעור יתקבל.
(בפני: השופט אלון. עו"ד בן דור למבקש, עו"ד גב' ארד למשיבה. 18.2.80).
בג"צ 785/79 - רפאל זבק נגד גובה המכס
*סרוב לשחרר מכוניות שיובאו כיבוא אישי (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
אחרי המהפך הכלכלי בשנת 1977 הונהגה ליברליזציה ומלבד יבואנים מורשים הרשאים להביא טובין למכירה, הותר יבוא אישי ובכלל זה יבוא אישי של מכוניות. יבוא אישי כזה צריך להיות לשימושו האישי או המשפחתי של יבואן יחיד ולא לצורך הספקה לאחרים, במשך הזמן התפתחה כנראה שיטה של יבוא מסחרי במסווה של יבוא אישי עבור אנשים פרטיים, המשאילים את שמותיהם לצורך זה והיבואן מוכר את המכונית. ביבוא אישי לא חלות על היבואן החובות החלות על יבואנים מורשים לדאוג לחלקי חילוף וכדו'. העותר ייבא מכונית במסגרת של יבוא אישי ע"י חברת גור בע"מ והמכס חושש כי חברה זו עוסקת ביבוא מסחרי שלא כדין במסווה של יבוא אישי, וכי המכונית שיובאה בשמו של העותר יובאה לאמיתו של דבר ע"י החברה, וזו מימנה את היבוא לצורך מכירת המכונית בארץ. גובה המכס סירב לשחרר את המכונית אם כי העותר היה ומוכן לשלם את דמי המכס, וטענת העותר היא שעיכוב המכונית נעשה שלא כדין. העתירה נדחתה. בעת הגשת העתירה עדיין לא הוחלט מה יעשה במכונית, ועדיין נמשכה החקירה אם כי בינתיים הוחלט לחלט את המכונית, ובג"צ דן עתה בשלב הביניים שלפני החילוט, כאשר המשיב עיכב את המכונית תחת ידו וסירב לשחררה במסגרת יבוא אישי עד שיוחלט מה יעשה במכונית. בהליכי ביניים אלה הטוען שהוא זכאי ליהנות מן ההסדר המיוחד של יבוא אישי, עליו הראיה, ודי בספק סביר של הרשות המוסמכת כדי להצדיק את עיכוב הטובין תחת ידה. כללים אחרים חלים כאשר רשות מוסמכת מחליטה על צעד סופי של חילוט, כלומר שלילת הקנין של בעל הטובין או הטלת סנקציה עונשית הסותרת את חזקת חפותו של אדם, כי אז חובת ה'ראיה' על הרשות והיא חייבת להקפיד בשמירה על דרישות הדיון ההוגן. בשלב ביניים זה, אכן קיים ספק סביר ביחס לשיטת היבוא של חברת גור וביחס לנסיבות יבוא המכונית של העותר. רוב הנמענים של המשלוח הם פקידיו, קרוביו ומכריו של מנהל החברה מר גור, ולפחות חלק מהמכוניות לא הגיעו מעולם לרשות האנשים שבשמם יובאו, אלא הגיעו במישרין למר
גור שמכר אותן בשוק לאנשים אחרים. אשר למכונית הנדונה - גם בנדון זה היה חומר מספיק לבסס חשד סביר שהעותר השאיל את שמו לגור ליבוא המכונית. הוכח שרק מחצית השנה לפני יבוא המכונית הנדונה, ייבא העותר שתי מכוניות פרטיות אחרות, גם זאת כיבוא אישי, עבורו ועבור אשתו, ומשהגיעו אותן מכוניות ארצה, נטל אותן מר גור מיד לרשותו ומכרן בשוק. בהקשר זה גם נתגלה שהעותר הסתיר בעתירתו את העובדה של היבוא הקודם והציג את עצמו כמי שרק לפני יבוא זה אסף פרטים על האפשרויות ביחס ליבוא אישי של מכונית. אי גילוי זה של העובדות לאמיתן הצדיק, כשלעצמו, את דחיית העתירה.
(בפני השופטים : מ"מ הנשיא לנדוי, אשר, אלון. החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי. עו"ד ל. יוסף לעותר, עו"ד ד. בייניש למשיבה. 27.2.80).
בג"צ 107/80 - חסין מוחמד חנוני נגד התובע הצבאי מפקדת אזור יהודה ושומרון ואח'
*פניה לבג"צ בענין מימוש זכות דיונית במשפט פלילי כשהענין יכול להתברר במשפט (העתירה נדחתה).
נגד העותר עומד להתחיל דיון פלילי בפני ביהמ"ש הצבאי בג'נין בגין עבירות שוחד ועבירות אחרות. העותר מלין על שלא ניתנה לו אפשרות לעיין בכל הראיות שנאספו ע"י התביעה עד הגשת כתב האישום. העתירה נדחתה. העותר מבקש כי תמומש סמכות דיונית השמורה בידיו אשר איננה מקויימת לפי סברתו, ע"י המשיב. נושא כגון זה צריך להעלות בראש ובראשונה בפני בית המשפט הצבאי הדן בתיק הפלילי. ביהמ"ש יכול לתת דעתו לא רק לבקשת הנאשם אלא גם להסברי התובע המייצג את רשויות השלטון באשר לשאלה אם יש חומר נוסף ואם לא. כן יכול ביהמ"ש הצבאי להורות כל הוראה שימצא לנכון אם הדבר דרוש כדי לאפשר לעותר להכין כראוי את הגנתו. כיון שהנושא הוא ענין שבסדרי דין פליליים, וצריך להביאו לפני ביהמ"ש הדן בענין, יש לדחות את העתירה.
(בפני השופטים: שמגר, בכור, בייסקי. החלטה: השופט שמגר. עוה"ד מ. משה וי. גאגין לעותר. 17.2.80).
בג"צ 340/79 - צבי רבינוביץ נגד שר התעשיה ואח'
*תביעת סובסידיות בענף הלול להתנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
ענף הלול מוסדר עפ"י חוק המועצה לענף הלול. פורסמו הוראות שונות במסגרת הסדר ענף הלול וכולל קביעת מכסות שונות והיקפי התשלומים והסובסידיות. העותר טען כי המשיבים פעלו שלא בהתאם להוראות וכי למעשה מגיעים לו כספים מעבר למה ששולם לו. עתירתו נדחתה. הצדדים הגישו טיעונים שונים ובכללם מסמכים רבים וככל שהתרבו חומר הראיות והטענות משני הצדדים יותר נתברר לבג"צ כי הסכסוך ראוי להתברר בבימ"ש המחוזי. עקרונית, אם בכלל קיימת בידי העותר עילה לתביעה, הרי זו תביעה כספית ואין כל סיבה שלא יגיש את תביעתו כתביעה אזרחית רגילה. הוא תובע כסף אשר לטענתו נשלל ממנו שלא כדין והעובדה שהמשיבים הם שרים אין בה כדי לחסום בפני העותר את הגישה לבימ"ש רגיל. נכון שטענות העותר הן במישור המשפט הציבורי, אך כך הן גם טענותיו של אזרח הטוען שנגבה ממנו כסף, למשל מס, שלא כדין ושיש להעבירו אליו, וגם במקרה זה מוסמך בימ"ש רגיל לדון בתביעה ולהחליט אם פעולת השלטון היתה חסרת בסיס משפטי ואם לאו.
(בפני השופטים: ויתקון, אשר, אלון. החלטה - השופט ויתקון. עו"ד א. העצני לעותר, עוה"ד ר. יאראק וש. פלד למשיבים. 21.2.80).
בג"צ 13/80 - נון תעשיית שימורים בע"מ, נגד משרד הבריאות ואח'
*השמדת מזון מיובא מקולקל (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
העותרת היא בעלת תעשיה לשימורי מזון וייבאה 24 טון סרדינים קפואים מאיטליה. המטען צויד באישורים רשמיים איטלקיים כי
מטען הדגים נבדק שם בדיקות מעבדתיות ונמצא מאיכות טובה ובמצב תקין. הפקודה לבריאות העם והתקנות שהותקנו על פיה קובעות הוראות שתכליתן להבטיח כי לא ישווקו מצרכי מזון מקולקלים. לפי הפקודה רשאי רופא וטרינרי ממשלתי לפסול מזון ולצוות על השמדתו אם מצא כי המזון עלול להזיק לבריאות או שהוא בלתי ראוי למאכל אדם. המטען הנ"ל נפסל ע"י הרופאים הוטרינרים ועתירת העותרת נדחתה. הצו האוסר את הכנסת המטען הנ"ל קובע כי הדגים נמצאו בלתי מתאימים ובלתי ראויים למאכל אדם וב"כ העותרת תוקף את הצו בשלושה אלה: כי הדגים ראויים למאכל אדם; הבדיקות של הרופאים הממשלתיים לא נערכו כדבעי; מאת העותרת נשללה הזכות לערער על כתב הפסילה. אשר לטענה הראשונה - הרי שאלה זו יכול ואנשי מקצוע דעותיהם יהיו חלוקות, אך ביהמ"ש אינו מוסמך ואינו מסוגל להכריע בשאלה מקצועית זו. אין זה ענין אשר בו עומדת שאלה מקצועית להכרעה בבימ"ש בשאלה השנויה במחלוקת שבה נאלץ ביהמ"ש לפסוק, שהרי בעניננו הסמיך החוק את הרופא הוטרינרי הממשלתי, לבדוק, לקבוע ולאשר או לפסול. אפילו חולקים עליו כל חכמי הוטרינרים הרי מבחינת החוק דעתם שלהם אינה מעלה ואינה מורידה. השאלה היא רק אם היה לפני הרשות המוסמכת חומר שעל פיו יכולה היא להגיע לידי החלטתה ואם לא היו כאן שיקולים פסולים זרים לעניין והתשובה ,8י היא שלילית. יתכן שהרופאים הממשלתיים החמירו לעומת אחרים המקילים, אבל החוק העניק להם ולהם בלבד את הסמכות לקבוע מהו המזון הראוי להיות נאכל. זאת ועוד, אין מחלוקת שעולה ריח מן הדגים הללו והמחלוקת היא אם יש בריח הזה כדי לפסול את הדגים למאכל אדם או שאפשר להסוות את הריח בריחות טובים וחזקים ממנו, ובכגון דא ודאי שרשאים הרופאים הממשלתיים לפסוק את אשר פסקו לפי הבנתם. טענה אחרת של העותרת היא שלפי הוראות נוהג לשחרור דגים בנמלים, יש לשחרר מטענים בלי בדיקה נוספת אם המשלוח הגיע בלווית תעודה מארץ היצוא המאשרת את כשירותם של הדגים. אולם גם אם ההוראות משחררות מן הצורך לערוך בדיקות כאמור, הרי אין הן מחייבות ועדיין יכול הרופא הוטרינרי המוסמך, אם עולה בלבו חשד בדבר איכות הדגים, להורות על בדיקתם כאן.
מאידך, לפי התקנות אפשר להגיש ערר למנהל השרותים הוטרינרים אך מנהל כזה לא קיים כרגע. נמצא שהבטחת זכות הערעור שבהוראות הנוהל לא היתה אלא הבטחת שוא, וכדי להביע מורת רוח על כך שקיימות הבטחות שוא והוראות שאין הולכים לפיהן, חוייבה המדינה בתשלום 50 אלף ל"י הוצאות לעותרת.
(בפני השופטים: ח. כהן, בכור, אלון. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד י. גילאור לעותרת, עו"ד ד, בייניש למשיבים. 22.2.80).
בג"צ 89/80 - מרדכי אוחיון נגד המועצה לבקורת סרטים
*איסור הקרנת סרט פורנוגרפי (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
המועצה לבקורת סרטים נתנה בספטמבר 1975 היתר להציג סרט צרפתי שתורגם לעברית בשם "מגעים לוהטים". במאי 1978 ביקש העותר את אישור המועצה לשינוי תרגומו של הסרט ל"מסיבות חשק". לפני שניתן ההיתר בספטמבר 1975 צפו שניים מחברי המועצה בסרט ומצאו אותו ראוי להצגה, ונמסר למועצה תיאור בכתב של הסרט הבוחן את פרטי עלילתו ואת שמות בעלי התפקידים. סרט צרפתי כשמו של הסרט ההוא ובתרגום העברי "מסיבות חשק" הוצג באוגוסט 1978 בבית קולנוע בחיפה ואחד מאנשי המועצה לביקורת סרטים ראה את הסרט, דיווח למועצה על תוכנו. והתעורר חשד שהסרט שהוצג אינו אותו סרט שניתן היתר להצגתו בשנת 1975. העותר הועמד לדין פלילי בדצמבר 1978 בשל הצגת סרט ללא היתר. אך מאחר והיה בידי העותר היתר להציג סרט בשם זה יצא זכאי בדינו. לאחר הזיכוי ביטלה המועצה את ההיתר להציג את הסרט ההוא, נגד החלטה זו הוגשה העתירה והצו על תנאי בוטל.
בפסק דין מפי השופט ח. כהן צויין כי מתוך החומר עולה שנפלה טעות בזהות הסרט וכי הסרט שהוצג אינו זהה עם הסרט שהותר. בפסק הדין המזכה של בימ"ש השלום יש משום הוכחה שטעות זו לא באה בעבירה פלילית, אך אין זה משנה מה מקור הטעות, ומשנתגלתה הטעות אין מניעה לבטל את ההיתר.
השופט ברק ציין כי מה שבאה עכשיו המועצה לעשות הוא למעשה ביטול ההיתר ואם כי המניע לדיון המחודש היתה הטעות, הרי ביטול ההיתר לא בא מחמת הטעות אלא מתוך שיקולים לגופו של ענין כאשר המועצה החליטה שאין הסרט הזה ראוי להקרנה. המועצה מוסמכת לבטל היתר שנתנה, אלא שאז השיקולים שלה חייבים להיות יותר בעלי משקל מאשר השיקולים המדריכים את המועצה כשהיא מחליטה מלכתחילה שלא לתת היתר. בעניננו, השיקולים היו מספיק כבדי משקל כדי לבטל את ההיתר. נכון שהאינטרס הכספי של העותר נפגע כתוצאה מן הטעות, אך כנגד אינטרס זה עומד האינטרס של הציבור העדיף בנושא זה על האינטרס של העותר. אילו האשם היה רובץ לפיתחה של המשיבה שטעתה בשיקולה בעבר ובכך גרמה נזק כספי לעותר, יתכן שהיה מקום לשקול אם צריך לפצות את העותר, ואולם הבעיה אינה מתעוררת שכן העותר היה זה שהטעה את המשיבה.
השופטת בן פורת ציינה כי הרשיון שניתן לסרט "מסיבות חשק" היה על דרך של שינוי שם כביכול, ולפיכך משנתגלתה הטעות, היינו כשמדובר בסרט אחר מזה שקיבל רשיון כדין, היתה המשיבה רשאית לבטל את האישור וליסוד ההטעיה ללא כל שיקול נוסף. אם ברצון העותר לקבל רשיון לסרט זה עליו להגיש בקשה כדין תוך ציון נכון של תוכנו של הסרט בדרך המקובלת.
(בפני השופטים: ח. כהן, גב' בן פורת, ברק. עו"ד ע. צוקר לעותר, עו"ד ר. יאראק למשיבה. 25.2.80).
בג"צ 60/80 - עירית חברון ואח' נגד שר הבטחון ואח'
*בקשת תושבים מחברון לאסור על המדינה לעלות על אדמה מסויימת 15 (הבקשה נדחתה).
קיימת מחלוקת בין העותרים לבין המדינה בדבר זכות הקניין באדמות נשוא עתירה זו והעותרים ביקשו צו נגד המשיבים שלא לעלות על האדמה. העתירה נדחתה. העותרים לא הוכיחו אף לכאורה שאמנם הם בעלי האדמות שבמחלוקת. עד שיהא להם מקום עמידה בבג"צ לבקש צו נגד השלטונות הצבאיים שלא ישתמשו באדמות, על העותרים להוכיח את זכות קניינם, ואם אין בידיהם תעודות רישום יוכלו להוכיח זכותם בפסק הצהרתי של בימ"ש מוסמך או ועדת עררים שהוקמה לצורך זה. בג"צ אינו מסוגל ואינו מוכן להיכנס לבירור שאלת הבעלות במקרקעין אלה או אחרים.
(בפני השופטים: ח. כהן, בכור, אלון. עו"ד לנגר לעותרים, עו"ד ד. ביניש למשיבים. 19.2.80).
בג"צ 93/80 - עמרם מולסון נגד שר הבטחון ואח'
*דחיית עתירה לחקירת מקרה מוות עקב שיהוי
(הבקשה נדחתה).
אחיו של העותר מצא את מותו בפברואר 1972 בנסיבות טרגיות, כאשר גווייתו נתגלתה כשהיא מרוסקת כתוצאה מדריסתה ע"י הרכבת. נערכה בשעתו חקירה ע"י משטרה צבאית, ולאחר מכן ע"י שופט חוקר, והמסקנה היתה כי המנוח שם קץ לחייו. עתה מבקש העותר לחדש את החקירה בענין סיבות מותו של אחיו והוא מביע חשש שאחיו נרצח. העתירה נדחתה. אין להיענות לבקשה בשלב מאוחר זה, כאשר חלפו שנים רבות מאז האירוע האומלל.
(בפני השופטים : אשר, גב' בן פורת, אלון. עו"ד מ. לב לעותר. 20.2.80).