ע.א. 357/78 - יעקב אבו חצירה נגד משה בן צור ואח'
*אחריות בתאונת דרכים.(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בנצרת בת.א. 181/75 - הערעור נדחה).
המערער היה כבן 8 כאשר נפגע בתאונת דרכים, באוקטובר 1971, בעת שחצה כביש ליד ביתו במושבה יבניאל. לפני התאונה ירד מטרקטור בחפזון וחצה את הכביש כדי להגיע לביתו מעברו השני. תוך כדי ריצה נפגע ע"י אוטובוס נהוג בידי המשיב. היתה כבר שעת חשכה, הכביש שבו אירעה התאונה רוחבו כ-6 מטר, ועפ"י הראיות לא היו הולכי רגל על הכביש ולא היתה נפש חיה בכל אותו אזור. לא היו שם מבוגרים ולא ילדים ואין זו שעה שילדים נוהגים להסתובב בחוצות או לשחק בצדי הדרכים. ביהמ"ש המחוזי קבע כי איןהנהג אחראי לתאונה ומכאן הערעור.
א. כמקובל בתביעות מסוג זה טען המערער כי בנסיבות המקרה חל סעיף 41 לפקודת הנזיקין כי "הדבר מדבר בעד עצמו" באשר נתקיימו כאן שלושת התנאים הנדרשים: למערער לא היתה ידיעה או היכולת לדעת מה היו הנסיבות שגרמו לתאונה; הנזק נגרם ע"י האוטובוס שהיה בשליטתו המלאה של המשיב; האירוע מתיישב יותר עם המסקנה של התרשלות המשיב מאשר עם המסקנה שנקט זהירות סבירה. באורח חילופי ייחס המערער למשיב מעשים ומחדלים ספציפיים המהווים רשלנות.
ב. לענין החלת הכלל הנ"ל טען ב"כ המשיבים כי משפירט המערער בתביעתו 8 מעשים ומחדלים המהווים לטענתו רשלנות מצד המשיב, הרי שבכך סתר מיניה וביה את התנאי הראשון של סעיף 41 כי לתובע לא היתה ידיעה מה הנסיבות שגרמו לנזק. טענה זו אין לקבל. סעיף 41 אינו יוצר עילה נפרדת לנזיקין אלא דן בחובת הראיה והרשלנות כשהדבר מעיד על עצמו. אולם, גם מי שמבקש לסמוך על סעיף 41, עדיין משתית תביעתו בעילת הרשלנות המיוחדת. נכון כי אם התובע יודע מה הן הנסיבות והגורמים שגרמו לאירוע אין לו סיבה להשליך את יהבו על סעיף זה, אך אין סתירה בכך שנטענים פרטי רשלנות על דרך של טענה חילופית. ניתן לאמר כי טענה חילופית המפרטת את פרטי הרשלנות מחלישה במידת מה את ההסתמכות על כלל הדבר מדבר בעד עצמו, אולם יתכנו מקרים שלכאורה נראים הדברים מדברים בעד עצמם ובסופו של דבר מסתבר שאינם כאלה ותובע כזה עלול להימצא מופסד אם לא יפתח לעצמו דרך טיעון חילופית שתאפשר לו להביא ראיות על מעשה רשלנות שיש בכוחו להוכיח.
ג. בעניננו עומד המערער בפני הקושי להצביע על קיומו של התנאי השלישי הדורש כי כף המאזניים תהא נוטה כלפי גירסת הרשלנות דוקא, וזאת גם אם הוא עומד על טענתו כי שני התנאים הראשונים נתמלאו. עצם קרות התאונה אין בה משום ראיה על נהיגה רשלנית, ומלבד עובדת קרות התאונה אין נסיבות הנהיגה מדברות בעד עצמן. כבר מסיבה זו דינה של הטענה ליפול.
ד. האמת היא כי במקרה דנן הסוגייה כל כולה אינה נדרשת לענין. כאשר עובדות המקרה הוכחו עד תומן ולביהמ"ש לא נותר אלא לקבוע על פיהן אם היתה רשלנות ואם לאו איבד הכלל את חשיבותו והויכוח העיוני נסב רק על המקרה בו נשארות בסופו של המישפט כפות המאזניים מעויינות. בעניננו, במסכת הראיות נתבררו מלוא הנסיבות של המקרה, וביהמ"ש הגיע למסקנה כי לא היתה מצדו של המשיב רשלנות. מסקנה זו היא גם תשובה כי הרים המשיב נטל הראיה ופירק מעצמו אשם הרשלנות, אפילו אם יכול היה המערער לסמוך על הסעיף 41 לפקודת הנזיקין.
ה. אשר לשאלת הרשלנות הנטענת והנוגעת לנהיגה במהירות מופרזת - המהירות
המותרת באותו מקום היתה של 50 קמ"ש וביהמ"ש קבע כי המשיב נהג במהירות של 47 קמ"ש. ב"כ המערער מלין על כך שביהמ"ש לא אימץ את עדותו של בוחן משטרה שביצע נסוי מעשי ושלפיו המהירות היתה של 60 קמ"ש. אין צורך להכריע כאן בענין עדיפות נסוי בפועל על פני חישוב לפי טבלאות, שכן ביהמ"ש הגיע למסקנה שגם אילו נסע המשיב במהירות של 45 קמ"ש הרי בנסיבות המקרה לא היה מצליח למנוע את התאונה מבחינת מרחק העצירה שנדרש לו במהירות זו, לעומת הזמן הקצר שעמד לרשותו מרגע שנתגלה המערער בשדה הראיה ועד שנפגע. משנקבע שגם במהירות המותרת לא ניתן היה למנוע את התאונה, הרי השאלה שהיא חשובה אינה אם מבחינת תקנות התעבורה עבר הנהג על החוק והוא יתחייב בפלילים, אם יתבע לכך, אלא אם בהתחשב בנסיבות, במקום, בתנועה, בהימצאות הולכי רגל או ילדים וכדו' גורמים שנוהג רכב חייב לקחתם בחשבון, מחוייב היה הנהג לנהוג במהירות אחרת מכפי שנהג. מהירות גבוהה בלבד אינה בהכרח ראיה על רשלנות, יכול נהג לנהוג רכבו במהירות פחותה מן המותר ובכל זאת ממצא אחראי כאשר חובת הציפיות וההתחשבות במצוי על הכביש מחייבים נהיגה במהירות קטנה יותר, ויכול נהג לנהוג במהירות גבוהה מן המותר ולא ימצא אחראי כאשר לא המהירות היא הגורם לתאונה או כשגם במהירות קטנה יותר לא ניתן היה למונעה. בעניננו הגיע ביהמ"ש למסקנה כי בנסיבות המקום יכול היה הנהג לנסוע במהירות שנסע.
(בפני השופטים: שמגר, אלון, בייסקי. החלטה - השופט בייסקי. עו"ד אורון למערער, עו"ד ח. גלזר למשיבים. 15.4.80).
ע.פ. 603/79 - יאן קרילסקי נגד מדינת ישראל
*הגנת דחף לאו בר כיבוש ברצח. * היעדר כוונה.(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בירושלים - הערעור נתקבל בחלקו)
ביום 24.6.78 ירה המערער יריית אקדח במנוח יעקב קוקוזשווילי וגרם למותו. שלושה מחבריו של המערער הסתכסכו עם המנוח יעקב קוקוזשוילי והגיעו בשתי הזדמנויות לתיגרות ידיים ולאיומי סכין. אחד מחבריו של המערער סיפר לו על כך והמערער וחבריו החליטו ללמד את המנוח לקח. חבריו הציעו שיקחו עמם מקלות וסכינים, והמערער הודיע כי יקח עמו אקדח שברשותו. (לאחר המעשה סיפר למשטרה כי החליט לקחת אקדח שמא לא יספיקו מקלות וסכינים ושמא בידי היריבים יהיה אקדח). כשהגיעו למקום המריבה נפתחה תיגרת ידיים בין המערער וחבריו ובין המנוח וחבריו וכאשר שניים מחברי המנוח קפצו על אחד מחברי המערער, ירה המערער במנוח בגבו וגרם למותו. בפני ביהמ"ש המחוזי היו חוות דעת רפואיות סותרות. רופא אחד קבע כי המערער היה חולה נפש ופעל מתוך דחף לאו בר כיבוש הנובע ממחלת הנפש, ואילו המומחה השני קבע כי המערער לא היה חולה מחלה נפשית שיכלה לגרום לו לדחף לאו בר כיבוש, ביהמ"ש המחוזי קבע כי אין הוא יכול להכריע בין שתי חוות הדעת ומכיון שחובת ההוכחה של דחף לאו בר כיבוש היא על הנאשם הטוען אותה, הרי הוא לא הוכיח טענה זו ולפיכך דחה את הטענה. ביהמ"ש המחוזי קבע גם, באשר לכוונה הנדרשת בעבירת רצח, כי למערער היתה כוונה בכך שנטל את האקדח וירה במנוח לא באויר, ולא ברגליו אלא בגבו דבר שגרם למותו. לפיכך הורשע המערער בעבירת רצח ומכאן הערעור.
א. אין לקבל את הטענה כי כאשר באות בפני ביהמ"ש שתי חוות דעת סותרות של מומחים צריך ביהמ"ש להכריע ביניהן ואין הוא יוצא ידי חובתו כשהוא קובע ששתי חוות הדעת סבירות ואמינות. כאשר בפני ביהמ"ש שתי חוות דעת של מומחים בשטח כה סבוך כמו מחלת נפש אין כלל אפשרות לחייב את ביהמ"ש להגיע בהכרח להכרעה ביניהן.
ב. מקובלת ההלכה כי חובת ההוכחה מוטלת על הנאשם אם הוא טוען כי בשעת המעשה הפלילי לקה במחלת נפש במידה שאין לראותו כבר עונשין. אמנם אין חובת ההוכחה המוטלת עליו כבדה יותר מזו המוטלת על בעל דין במשפט אזרחי, כלומר כי גירסתו היא קרובה לודאי, אבל הוא גם לא יוצא חובתו בפחות מזה.
ג. ההגנה של דחף לאו בר כיבוש תחול כאשר יוכחו שלושת הגורמים גם יחד: בשעת מעשה לא היה הנאשם מוכשר לעצור בעד ההתנהגות נשוא האישום; עקב שלילת כח רצונו או החלטתו של הנאשם במידה ניכרת; בשל השפעת מחלה נפשית ממנה סבל אותה שעה. מכאן כי צריך להוכיח מחלת נפש של הנאשם כדי שיחולו הכללים של דחף לאו בר כיבוש, ובעניננו היו כאמור שתי חוות דעת סותרות בענין דנא. השאלה המוקדמת אם המחלה קיימת ואם לאו היא אמנם בעיקרה שאלה רפואית, אבל ביהמ"ש הוא אשר מכריע בה לפי חומר הראיות שבא לפניו והעובדה בלבד שהמומחים מעידים על קיום מחלה אין בה כדי להצדיק קביעה שכזאת ע"י ביהמ"ש. על ביהמ"ש לשקול את קביעת המומחה הרפואי ואת כל העובדות האחרות שהוכחו לפניו בדבר מעשיו והתנהגותו של הנאשם, ואם נראה לביהמ"ש, לאור כל מכלול הראיות, שעל אף ההפרעות הנפשיות אין מצבו של הנאשם מגיע לכדי מחלת נפש כמשמעותה המשפטית, כי אז לא תתעורר בפניו שאלה של דחף. במקרה שלנו, בהתחשב בחוות הדעת הסותרות, וכן בכל הנסיבות האחרות, וכולל התנהגותו של הנאשם לאחר המעשה כאשר מסר הודעות מפורטות במשך שעות וענה לענין על כל השאלות שנשאל, אין כל ראיה להכריע לטובת גירסת הנאשם כי היה חולה נפש באותה עת. גם העובדה שהנאשם כבר היה בעבר מאושפז אין בה כדי להכריע לטובת גירסתו אם כי גם עמדה זו נלקחת בחשבון במסגרת השיקולים הכלליים. מכאן כי בדין נדחתה טענת ההגנה בדבר דחף לאו בר כיבוש.
ד. שונה המצב באשר לשאלת יסוד הכוונה להמית הנדרש לעבירות הרצח. מתוך נסיבות הענין הסיק ביהמ"ש המחוזי גם את הכוונה להרוג, אך כאן נתערבבו לו עובדות ונסיבות השייכות ליסוד ההכנה, נטילת האקדח שייכת לתחום ההכנה, וגם הנכונות לעשות בו שימוש תוך כדי התקוטטות לא בהכרח מצביעה על כוונת קטילה, וגם היריה בכוון הקורבן עדיין אינה משמשת בהכרח הוכחה כי המערער רצה בתוצאה של קטילת הקורבן. הנסיבות מותירות ספק בדבר קיום החלטת הקטילה. למערער עצמו לא היה שום דין ודברים עם הקבוצה היריבה ואת המנוח כלל לא הכיר. התנדבותו היתה להשתתף בקטטה וזאת כאשר המעורבים הישירים ביקשו להסתפק בנשק פחות קטלני. אין סיבה לייחס למערער כוונת קטילה דוקא, והמוטיבציה שלו ודאי לא היתה יותר חזקה מזו של חבריו, ומטרת הקטטה שלהם היתה להחזיר מכות על אלה שהמנוח הרביץ וזאת רק במקלות וסכינים.
לספק בדבר קיום ההחלטה להרוג מתווספת עמדת הרופאים המומחים שנחקרו בענין זה רבות. אף שבמרבית השאלות הרפואיות המתייחסות למחלת הנפש היו דעות הרופאים מחולקות, הרי בשאלת היעדר כוונה להרוג שניהם היו תמימי דעים בצורה החלטית, שהמערער לא בא עם כוונה להרוג וכי את הנשק הביא איתו מתוך כוונה להגנה עצמית.
נכון כי ממצא בדבר קיום או אי קיום יסוד הכוונה היא שאלה עובדתית משפטית, אך אין מניעה כי בין יתר הראיות שעל פיהן מגיע ביהמ"ש למסקנה בנדון, יבחון גם עמדת מומחים בדבר כוונתו של הנאשם, בעיקר כאשר המדובר בנאשם הסובל מהפרעה נפשית אם כי זו אינה מגיעה לכדי מחלת נפש במובן החוק, לפיכך יש להמיר את ההרשעה מרצח להריגה.
ה. אשר לעונש - מדובר בעבירה חמורה ביותר שבה קופחו חיי אדם, ואם כי יש להתחשב במצבו החולני של המערער הסובל מהפרעות נפשיות, הרי שיש להטיל עונש
התואם את חומרת המעשה. בכל הנסיבות יש להטיל על המערער עונש של 12 שנים מאסר.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא ח. כהן, אלון, בייסקי. החלטה - השופט בייסקי. עו"ד יונתן כהן למערער, עו"ד ח. לי-רן למשיבה. 15.4.80). ע.א. 265/78 - נסים אברג'יר נגד בן ציון רוב ואח'
*שיעורי הפיצויים בתאונת דרכים (הערעור נדחה).
המערער נפגע בתאונת דרכים, המשיבים הודו באחריות לתאונה והמחלוקת נסבה בשאלת הנזק והפיצוי. גירסת המערער היתה כי לאחר התאונה הוא איבד את הכרתו למשך כשעה וחצי ועל יסוד גירסה זו, שאותה מסר המערער למומחה רפואי, קבע הרופא כי בעקבות התאונה נגרם למערער זעזוע מוח שהביא לתסמונת שלאחר זעזוע מוח, וכל אלה גרמו לנכות צמיתה של 10 אחוזים. ביהמ"ש המחוזי דחה את גירסת המערער באשר לזעזוע המוח, שכן באו ראיות כי המערער נראה כשהוא בהכרה ומהלך על רגליו הן במקום התאונה והן בביה"ח, ומכיון שחוות הדעת של המומחה הרפואי התבססה על גירסת המערער הרי שאין לקבל גם את חוות הדעת הרפואית. עם זאת סבר ביהמ"ש המחוזי כי שרידים קלים של התאונה עדיין ניכרים במערער ואת אלה העריך הן לענין הפסד כושר השתכרות בעתיד והן לענין כאב וסבל בסכום של 40 אלף ל"י. הערעור נדחה. לטענה כי מדחיית גירסת המערער שאיבד את הכרתו למשך שעה וחצי עדיין לא נובע כי לא אירע איבוד הכרה לשניות או דקות - אכן אילו גירסת המערער מלכתחילה היתה כי איבד את הכרתו לשניות או דקות, לא היה בעדותם של העדים שראו אותו מהלך במקום התאונה כדי לסתור בהכרח גירסה זו, והיה מקום לבחון אם שתי הגירסאות עולות בקנה אחד ואם לאו. ברם גירסת המערער היתה שאיבד את הכרתו לשעה ארוכה וגירסה זו לא נתקבלה. בנסיבות אלה לא הרים המערער את הנטל המוטל עליו להוכיח את גירסתו החדשה.
אשר לגובה הפיצוי של 40 אלף ל"י בנתונים שאותם קיבל ביהמ"ש - אם כי הערכה זו נראית נמוכה מדי, הרי אין להתערב בדבר אלא אם כן יש בהערכה טעות בולטת. טעות כזו אין בעניננו, כשמדובר בהערכה גלובלית שאינה מבוססת על הערכה מדוייקת של הנזק. בנסיבות הענין, כאשר הפגיעה בכושר העבודה של הניזוק היא מזערית, אין מנוס מהערכה גלובלית, שעם כל חוסר הדיוק שבה, אין לה תחליף ראוי יותר.
(בפני השופטים: בכור, ברק, ליין. החלטה - השופט ברק. עו"ד שטנדל למערער, עו"ד גרבר למשיבים. 16.5.80).
ע.א. 894/79 - פואד רג'א מחאמיד נגד מדינת ישראל ואח'
*הסמכות המקומית של ביהמ"ש בתביעה לקביעת גיל (הערעור נתקבל).
המערער הוא תושב אום אל פחם שבנפת חדרה ומחוז חיפה. הוא הגיש לבימ"ש השלום בחיפה בקשה על פי חוק קביעת גיל ונציג היועץ המשפטי טען כי אין סמכות לבימ"ש השלום בחיפה, והסמכות היא לבימ"ש השלום בחדרה. הוא הסתמך על תקנה 363 ג(א) לתקנות סדר הדין האזרחי. לעומתו טען המערער שישנה סמכות מקבילה לכל בימ"ש שלום במחוז והמערער רשאי להגיש בקשתו לכל אחד מהם. שופט בימ"ש השלום סבר כי יש להכריע בשאלה עפ"י מאזן הנוחיות ולפיכך העביר את הדיון לבימ"ש השלום בחדרה. בערעור לביהמ"ש המחוזי קבע ביהמ"ש כי לא שאלת הנוחיות
היא הקובעת, ואולם עפ"י הוראת המחוקק בתקנה 363 ג(א) הנ"ל הסמכות נתונה לבימ"ש השלום שבנפה בה מתגורר המערער, ולכן הסמכות נתונה לבימ"ש השלום בחדרה ולא בחיפה. הערעור נתקבל. אין ספק כי השאלה הקובעת בנדון היא שאלה הסמכות ולא שאלת הנוחיות. שופט של בימ"ש אחד יכול להעביר ענין לבימ"ש אחר אם מצא שאין הענין בסמכותו המהותית או המקומית, ואין הוא רשאי להעביר ענין לבימ"ש אחר מטעמי נוחיות בלבד. כאשר הסמכות נתונה לשני בתי משפט באותו מחוז, הברירה בידי התובע לבחור לאיזה מהם להגיש את תביעתו, ותרופתו של נתבע שאינו רוצה להתדיין באותו בימ"ש לפנות לביהמ"ש העליון בבקשה להעביר את הדיון למקום אחר. אשר לשאלת הסמכות - אין לומר כי תקנה 363 באה לצמצם את הסמכות של בקשה לקביעת גיל לבימ"ש השלום שבנפת המבקש. אותה תקנה נועדה לקבוע כי הבקשה תוגש במחוז שבו גר המבקש, שאלמלא כן, הרי מכח תקנה 3 לתקנות סדר הדין האזרחי יכול היה המבקש להגיש את התביעה לכל בימ"ש שבו "מקום מגוריו או מקום עסקו של הנתבע" ומכיון שהמדינה נמצאת למעשה בכל מקום יכול היה המבקש קביעת גיל לפנות לכל בימ"ש במדינה. את זאת באה התקנה הנ"ל למנוע.
(בפני השופטים: שמגר, בכור, בייסקי. החלטה - השופט בכור. 15.5.80).
ע.פ. 731/79 - מתגיד חמד נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סמים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
בהתחשב בעובדה שהמערער עצמו גילה למשטרה את דבר עסקי סחרו בסמים מסוכנים והודה בהם ובעבירות אחרות שנלקחו בחשבון לענין העונש, ניתן לנהוג עמו לפנים משורת הדין ולהקל בעונשו. במקום העונש של 9 שנות מאסר, שמהן 6 שנים בפועל והיתרה על תנאי, שגזר ביהמ"ש המחוזי, יוטל על המערער עונש של 4 וחצי שנים מאסר בפועל ושנתיים וחצי מאסר על תנאי.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא ח. כהן, י. כהן, בכור. עו"ד י. רובין למערער, עו"ד ה. לי רן למשיבה. 23.4.80).
ע.פ. 778/79 - אהרון מנדלוביץ נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת שוחד וחומרת העונש (הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל).
אין ממש בערעור נגד ההרשעה בעבירת שוחד שבה הורשע המערער. על פי החוק "המבקש או המתנה שוחד, אף שלא נענה, כמוהו כלוקח שוחד". הרשעת המערער היתה מבוססת על עדות עד תביעה בשם עודה עטללה וכן על תמליל שיחה שבין עודה ובין המערער. ביהמ"ש המחוזי לא היה מוכן לסמוך על עדותו של עודה לבדה לשם הרשעת המערער, אך השתכנע בדבר אשמתו של המערער עפ"י התמליל של השיחה שבין השניים. מתמליל זה עולה בבירור שהמערער הודיע לעודה, כאשר הלה הציע לו שוחד של 4 אלפים ל"י שאמנם אין ביכולתו לקבל את הסכום באותו מעמד, אך הסכום צריך להישמר בידי האדם שהיה מעוניין במתן השוחד עד אחרי גמר המשפט שהוגש ע"י העיריה נגד אותו אדם. באותה שיחה גם אמר המערער שלא יבקש החמרה בדינו של נותן השוחד ושאחרי המשפט יוכל לעזור לו. בסיומה של השיחה אמר המערער שעודה יבוא אליו אחרי המשפט עם הכסף. נוכח הדברים שנאמרו בתמליל רשאי היה ביהמ"ש להרשיע את המערער, על אף העובדה שלא היה מוכן לסמוך על עדותו של עודה כשלעצמה. אשר לשאלה אם העובדות כפי שנקבעו מהוות בקשה או התנאת שוחד - ביהמ"ש ענה על כך בחיוב ובדין קבע כך. במקרה כגון זה שלפנינו, כאשר המערער לא דחה את ההצעה לקבל שוחד, אלא התנה את קבלת השוחד בכך שהדבר יעשה אחרי שיגמר המשפט נגד נותן השוחד, מן ההכרח להגיע למסקנה שהיתה כאן התנאת שוחד וניתן גם לראות בדברי המערער בקשת שוחד לאחר זמן.
אשר לעונש - המערער נדון ל-6 חודשי מאסר בפועל ובקביעת עונש זה התחשב
כבר השופט במצב הבריאותי הקשה של המערער ובמצב בריאות אשתו. כעת מתברר שלאחר גזר הדין עבר המערער ניתוח, ואם כי לא ניתן להגיד שהעונש הנ"ל חמור יתר על המידה, הרי ניתן להקל עוד במידה מסויימת בעונשו של המערער בהתחשב במצב בריאותו ולהעמיד את עונש המאסר בפועל על 3 חודשים.
(בפני השופטים: י. כהן, גב' בן פורת, ברק. עו"ד ר. נחמן למערער, עו"ד א. בן טובים למשיבה. 14.4.80).
ע.פ. 786/79 - יוסף חליבה נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (התפרצות וגניבה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער הורשע בהתפרצות לחדר במלון בטבריה וגניבת חפצים מתוכו ששווים כ-5 אלפים ל"י. הוא נדון ל-18 חודשים מאסר בפועל וכן הופעל במצטבר מאסר על תנאי של שנה אחת שהיה תלוי ועומד נגדו. הערעור על חומרת העונש נתקבל ומתוך המאסר על תנאי שהופעל 9 חודשים יהיו חופפים את המאסר החדש. הסניגור ציין כי אין לראות במערער עבריין מועד שכן עבר עבירה אחת בשנת 1973, עבירה שניה בשנת 1976 ואת העבירה נשוא ערעור זה עבר סמוך לתום תקופת התנאי של 3 שנים. מכאן שבמשך תקופה ארוכה הצליח המערער לשמור על הלכי חיים תקינים. כמו כן הביע המערער חרטה, הוא עובד כיום ומשתכר. גם ב"כ התביעה הסכימה שיש להתחשב בנסיבות האישיות של המערער ולהקל במקצת בעונשו. לפיכך הוחלט כאמור.
(בפני השופטים: אשר, גב' בן פורת, בייסקי. עו"ד ש. זכריה למערער, עו"ד מ. רובינשטיין למשיבה. 17.4.80).
ע.פ. 826/79 - מאגד עיאש נגד מדינת ישראל
*גרימת חבלה חמורה ביריה (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
על רקע ריב משפחות בכפר עילוש היו סכסוכים מאז 1973 בין שתי חמולות, היו מעשי אלימות ומשפחתו של המערער נאלצה לעקור מכפרה ולגור במקומות אחרים. גם לאחר מכן לא שקטו הרוחות ובשנת 1978 נפצעו אחדים מבני משפחת המערער. אז הצטייד המערער ביחד עם בן משפחה אחר באקדח ותת מקלע עוזי, ארבו בשעת לילה ליד ביתו של אחד מבני החמולה השניה בכפר עילוש, ירו בו ופצעו אותו ברגלו. המערער הורשע בגרימת חבלה חמורה בכוונה מחמירה ובנשיאת נשק שלא כדין, ונדון לשנתיים מאסר בפועל וכן הופעלו 20 חודשי מאסר על תנאי, אך נקבע ששנה אחת תהיה חופפת. הערעור על חומרת העונש נדחה. כל מה שניתן היה לטעון לקולא כבר נלקח בחשבון ע"י ביהמ"ש המחוזי שהטיל עונש כה קל בגין שתי עבירות חמורות כאמור. גם אם מדובר בריב חמולות אשר על פי המקובל פותרות את סכסוכיהן בדרכים שאינן מקובלות על חברה מסודרת, וגם אם ביהמ"ש ער לנוהג זה, עדיין חובה לגזור עונשים משמעותיים על מנת לשרש מנהג נפסד זה של הכרעת סכסוכים תוך שימוש בנשק חם או קר. בעניננו החומרה הנוספת בכך כי העבירות בוצעו כשנגד המערער היה תלוי ועומד מאסר על תנאי.
(בפני השופטים: אשר, גב' בן פורת, בייסקי. החלטה - השופט בייסקי, עו"ד ש. זכריה למערער, עו"ד מ. רובינשטיין למשיבה. 17.4.80).
ע.פ. 874/79 - יעקב בן שמחון נגד מדינת ישראל
*הרשעה בקבלת נכסים שהושגו בדרך של פשע (הערעור נדחה).
המערער הורשע בקבלת נכסים שהושגו בפשע, היינו מכשירי חשמל שנגנבו בהתפרצות לחנות בלילה שבין 12 ו-13 לפברואר 1979, הערעור על ההרשעה נדחה. ההרשעה מבוססת על שתי מסכות של ראיות והן: נוכחותו של המערער בליל שבת 16.2.79 בדירה שאליה הובא אחד ממכשירי הטלויזיה שנגנבו בפריצה ואין חולקים כי
הטלויזיה הוכנסה לדירה ע"י המערער ועוד אחד בשם שטרית אלא שלטענת המערער הוא רק עזר לשטרית בהכנסת הטלויזיה לדירה ולא היה לו כל קשר אחר עם אותו מכשיר; המסכת השניה היא דברי המערער לקצין עמר לאחר מעצרו כי הוא יודע מי הפורצים, וכי הוא התערב לאחר הפריצה כדי למכור את הסחורה לסוחר בג'נין, ולפי עדות הקצין עמר נאמרו דברים אלו ע"י המערער אם כי הוא התנגד לכך שהדברים ירשמו ויחתמו על ידו. המערער הכחיש כי הוא אמר לקצין עמר את הדברים הנ"ל אך ביהמ"ש האמין לעדויות אנשי המשטרה. אין לקבל את הטענות נגד ממצאי ביהמ"ש המחוזי, לטענת הסניגור לא מן הראוי היה לתת משקל ממשי לעדותו של עמר על הדברים שאמר לו המערער, מכיון שהדברים נאמרו בלא אזהרה ולא נרשמו ולא נחתמו בידי המערער, וכן טען הסניגור כי לנוכח המשקל הזעום שיש לתת להודעה בע"פ של המערער נחוצות היו ראיות ממשיות ומשכנעות נוספות כדי לבסס את ההרשעה על הודאת המערער, וראיות כאלה לא היו. אין לקבל טענות אלה. ביהמ"ש רשאי היה להסתמך על עדותו של הקצין עמר בענין דברי המערער, אחרי ששוכנע שהדברים נאמרו ע"י המערער מרצונו הטוב והחופשי. בנוסף לדברי המערער היו בפני ביהמ"ש המחוזי ראיות בעלות משקל רב הקושרות את המערער לנכסים שנגנבו והמוכיחות שידע כי הנכסים הושגו בדרך של פשע. הוכח שהמערער הכניס יחד עם אדם אחר אחת הטלויזיות שנגנבו לדירה מסויימת כמה ימים לאחר הפריצה. יש גם להוסיף כי אחרי שהמערער נעצר הוא הכחיש שהיה באותה דירה בליל שבת 16.2.79, ושקר זה שלו יש בו כדי לחזק את עדויות התביעה שהן ממילא היו מספיקות לביסוס ההרשעה.
(בפני השופטים: י, כהן, שמגר, אשר. עו"ד ברגר למערער עו"ד ר. בר חיים למשיבה. 22.4.80).
ע.פ. 78+463/79/867 - שלמה אטיאס וראובן חסן נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (בריחה ממאסר והתפרצויות) (ערעורו של אטיאס על חומרת העונש נתקבל וערעורו של חסן נדחה).
אטיאס הגיש שני ערעורים על שני גזרי דין שהוצאו נגדו, אחד בבאר שבע ואחד בתל אביב. בבאר שבע הוטל עליו עונש של 6 שנים מאסר בגין שורה של עבירות שביצע לאחר שנמלט מבית הסוהר שבו נשא עונש על עבירות קודמות, וביהמ"ש המחוזי בת"א הטיל עליו עונש של 18 חודשים, שמהם שנה אחת חופפת, בשל בריחה ממשמורת חוקית, לאחר מכן נתווספו למערער עוד שני גזרי דין ובסך הכל על אטיאס לרצות 10 שנות מאסר. ערעורו על חומרת העונש נתקבל. כל אחד ואחד מהעונשים לחוד, בהתחשב בטיב העבירות ובחומרתן, הוא עונש קל, ברם, צודק, הסניגור שאילו ישב בימ"ש אחד וגזר על המערער עונש אחיד על כל עבירותיו לא היה מגיע לעונש כולל של 10 שנות מאסר, בעיקר בהתחשב בגילו הצעיר של המערער. בהתחשב בתכלית ענישת המערער והגנת הציבור בפניו, ניתן לנהוג עימו לפנים משורת הדין ולהקל עימו במקצת, ולו רק כדי לעודדו לנטוש את חיי הפשע ולחזור לחיי עבודה תקינים. לפיכך נתקבל הערעור על גזה"ד של 6 שנות מאסר והעונש יועמד על 4 שנות מאסר, כך שעל המערער לרצות 8 שנים מאסר בלבד.
המערער חסן נדון למאסר 7 שנים וערעורו נדחה. מדובר בשורה ארוכה למדי של עבירות חמורות, ואם כי היתה זו הפעם הראשונה שהסתבך בפלילים, אין לומר כי העונש חמור יתר על המידה. ריבוי העבירות וטיבן וחומרתן מעידים על המערער שבהתהלכו חופשי עלול הוא לסכן את שלום הציבור.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא ח. כהן, בכור, לוין. 29.4.80).
ע.פ. 223+469/79 - ויויאן אלוני ואנבי דרמן נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (גניבה ע"י עובדי בנק) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערערים הורשעו בעבירות שונות שעניינן מעשי מרמה שביצעו בהיותם פקידים בבנק הפועלים בתל אביב, המערערת עבדה
במחלקה המרכזית לניירות ערך והמערער עבד כפקיד במחלקה לניירות ערך באחד הסניפים ועל יסוד קשר פלילי בין השניים, בו היו מעורבים גם אנשים אחרים, ביצעו עיסקות פיקטיביות של ניירות ערך בשם לקוחות, ובדרך זו צברו רווחים בסכום של 200 אלף ל"י. השניים המשיכו במעשי המרמה במשך כחודש וחצי, וכאשר החלו החשבונות לטפוח מן הרווחים שהצטברו נבהלו, פנו מיוזמתם להנהלת הבנק, עוד לפני שנתגלו מעשיהם, גילו את הפרשה והחזירו את הכספים שהצטברו בידיהם. ביהמ"ש המחוזי גזר עליהם ששה חודשים מאסר בפועל שנה מאסר על תנאי וקנס של 10 אלפים ל"י והערעורים על חומרת העונש נדחו. למרות הנסיבות כאמור שיש בהן כדי להקל עם המערערים, וכן הנסיבות המשפחתיות, אין להתעלם מן החומרה המפליגה של המעשה ומה גם שלא מדובר על מעשה חד פעמי ברגע של חולשת דעת, אלא מעשים שנמשכו זמן מה. יש להתייחס למעשה הנעשה ע"י פקידי בנק תוך נתינת הדעת לעמדה שננקטה ע"י ביהמ"ש העליון בעבר במקרים דומים אחרים לאור אופייה של התופעה והסיכונים הכרוכים בה. אין ספק כי כל מקרה שונה במדת מה מרעהו וביהמ"ש צריך לשוות נגד עיניו כל מקרה ומקרה והרקע שלגביו נתבקש יישום המדיניות העונשית, אולם אין אפשרות לייחד את תשומת הלב רק להיבטים אישיים ולזנוח את השיקול הציבורי הכללי. עובד הבנק חב חובת נאמנות מיוחדת כלפי הבנק ולקוחותיו, קיימת רגישות יתר בתפקיד ופיתויים רבים נקרים בדרכו של מי שמועסק בו. לפיכך דרושים עונשים ממשיים כדי להעניק ע"י כך כח הרתעה אפקטיבי.
(בפני השופטים: שמגר, בכור, בייסקי. החלטה - השופט שמגר. עו"ד י. הגלר לאלוני, עו"ד נ. קנת ללדרמן, עו"ד מ. אדר למשיבה. 14.4.80).
ע.פ. 858/79 - רון לפיד נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירה על חוק עזר עירוני לסגירת בתי קפה בתשעה באב (הערעור נדחה).
המערער הואשם בביהמ"ש העירוני בת"א בעבירה על סעיף 5 לחוק עזר תל אביב (פתיחתן וסגירתן של חנויות) בכך שבליל תשעה באב השאיר המערער את המסעדה שלו פתוחה לאחר השעה המותרת לפי חוק העזר הנ"ל, המערער טען שאין להרשיעו בעבירה שיוחסה לו מכיון שהוראת סעיף 5 לחוק העזר האוסרת פתיחת בתי קפה בשבתות ובחגים וכולל בליל תשעה באב מחוסרת תוקף. ביה"ד העירוני ובעקבותיו ביהמ"ש המחוזי דחו את טיעוניו של המערער והערעור על כך נדחה. המערער טען כי סעיף 18א לפקודת סדרי שלטון והמשפט הקובע את ימי שבת ומועדי ישראל ואינו מכליל בתוכם את תשעה באב, מבטל את כל החיקוקים שבהם קיימים ימים שאינם מופיעים בסעיף 18 הנ"ל. טענה זו יש לדחות.
טענה אחרת בפי המערער, והיא שהעיריה חרגה מסמכותה כשקבעה איסור פתיחת בתי קפה בליל תשעה באב, שכן, לדעת המערער, מדובר בחקיקה דתית שיש צורך להסדירה בחקיקה כלל ארצית ולא בחקיקה מקומית, גם טיעון זה אין לקבל. אין להשוות את ההגבלה של פתיחת מסעדות בליל תשעה באב איסור מכירת בשר חזיר ע"י חוק עזר שנפסל בשעתו ע"י בג"צ. אין יסוד לטענה שקביעת החובה לסגור בתי קפה בליל תשעה באב היא כאב מתייחד בקדושתו במסורת ישראל, לא כענין דתי דוקא אלא כנושא בעל מהות יהודית לאומית כללית. העובדה שבעת שחוקקו את חוק העזר הנ"ל התחשבו חברי מועצת עירית תל אביב ברגשות הדתיים של אוכלוסיית תל אביב וכללו את חובת סגירת בתי הקפה בשעות מסויימות בליל תשעה באב כדי לא לפגוע ברגשות אלה, איננה מהווה שיקול פסול וזר לענין ואין למצוא בכך כל חריגה בסמכות. פסק הדין ניתן ע"י השופט י. כהן והסכים לו השופט אשר.
השופטת בן פורת העירה כי אילו מדובר היה באיסור בעל צביון דתי טהור כי אז נוטה היתה לקבל את הטענה שזו חריגה מסמכות, אולם לתשעה באב אין רקע דתי טהור או
מכריע צביונו מעורב, והפן הלאומי אינו נופל במשקלו מהדתי שבו. עובדה זו מעבירה את מרכז הכובד לאספקט הלאומי חילוני.
(בפני השופטים: י. כהן, אשר, גב' בן פורת. עו"ד נ. מנדל למערער, עו"ד ר. בר חיים למשיבה. 29.4.80).
ע.פ. 709/78 - פרקליט המדינה נגד רואי חשבון
*הזנחה בטיפול ע"י רואי חשבון שאישרו מאזני בנק ארץ ישראל בריטניה (ערעור על החלטת מועצת רואי חשבון - הערעור נתקבל בחלקו).
המשיבים שהם שלושה רואי חשבון הועמדו לדין משמעתי בגין הזנחות בטיפול באישור מאזנים של בנק ארץ ישראל בריטניה שהתמוטט. מועצת רואי החשבון ניקתה את המשיבים מכל אשמה וביהמ"ש העליון דחה את הערעור לגבי אחד משלושת המשיבים וקיבל את הערעור באופן חלקי לגבי שניים מהם. בפסק דין ארוך ומקיף עמד ביהמ"ש העליון על חובותיהם של רואי החשבון בפעולותיהם ועל מידת הזהירות והמיומנות הנדרשת מהם, עמד על מהות שיקול הדעת הנדרשת מהם בפעולותיהם ומידת התערבות ביהמ"ש בשאלה מעין זו. בסיכומו של דבר הגיע ביהמ"ש העליון למסקנה כי אחד מן המשיבים לא הפעיל את מיטב שיקול הדעת בשאלת הצורך לבדוק פקדון של 38 וחצי מליון דולר שהפקיד בנק ארץ ישראל בריטניה בבנק בשוייץ ואשר שועבד ע"י מנהל בנק ארץ ישראל בריטניה; כי אותו רואה חשבון לא הפעיל את מיטב שיקול הדעת בדבר הצורך לערוך חקירה יסודית בדבר שיעבוד פקדונות בבנק אחר; שני רואי חשבון משיבים לא הפעילו את מיטב שיקול הדעת בדבר הצורך לערוך חקירה יסודית בדבר הערבויות שניתנו ע"י הבנק לחברת בת שלה. בשלושה נושאים אלה הוחזר הדיון למועצת רואי החשבון להמשיך ולדון בנושא ולפעול בהתאם לסעיף 12 לחוק רואי חשבון.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, י. כהן, אשר. החלטה - השופט אשר. עו"ד ברנזון למערער, עוה"ד רוטנשטרייך ארנון, ועמיקם למשיבים. 22.5.80).
ע.פ. 698/79 - עסאם עווסאת נגד מדינת ישראל
*הרשעה בקשירת קשר לביצוע רצח וחומרת העונש (הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל).
המערער הורשע בקשירת קשר לרצוח את גבריאל חזן מאור עקיבא וכן בשימוש ברכב ללא רשות ובגין אלה נדון ל-4 שנים מאסר בפועל, שנתיים מאסר על תנאי ופסילה מלהחזיק ברשיון נהיגה למשך 8 שנים. הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל. המערער הכיר אדם בשם פרץ מאיר שהיה מעונין בחיסולו של חזן. ביוזמתו של פרץ נקשר קשר בינו לבין המערער וחברו ג'לל לרצוח את חזן וביום שנקבע לביצוע הרצח באו השניים לפרץ במכונית סובארו שנגנבה בחדרה ואשר נהג בה ג'לל. המערער וג'לל תיכננו לדרוס את חזן במכונית וג'לל הודה כי הוא אכן ניסה לעשות כן, אך לא היתה כל עדות כי המערער נסע במכונית כשנעשה נסיון הרצח. הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל, לענין ההרשעה באה בפני ביהמ"ש המחוזי הודאתו של המערער במשטרה כי השתתף בתכנון הקשר לרצוח את חזן, וכן הודה בכך בפני בימ"ש השלום כאשר הובא להארכת מעצרו. כן הובא בביהמ"ש תמליל של שיחה בין המערער לבין קצין המשטרה שבו הודה המערער במעשה. אין ממש בטענת המערער כי הודה רק כדי להשתחרר ממעצר וכי למעשה ההודאה שלו לא היתה נכונה אם כי ניתנה מרצונו הטוב, אשר לטענה בדבר עדי אליבי שהביא המערער ואשר ביהמ"ש לא האמין להם - אין כל פגם בהחלטת ביהמ"ש שלא להאמין לעדי האליבי. אשר לטענה על שום מה לא חקרה המשטרה את האליבי של המערער שהועלה על ידיו סמוך למעצרו - לא היה טעם בכך שהרי ימים ספורים לאחר מכן הודה המערער הודאה מלאה בפני אנשי המשטרה בדבר השתתפותו בקשר באותה שעה ובאותו מקום אשר לגביו העלה את טענת האליבי.
באשר לעונש - ביהמ"ש המחוזי עמד על חומרת המעשה ואין ספק כי אכן המעשה הוא חמור, ואולם אין להפריז בחומרתו. העונש המירבי הצפוי לנאשם בעבירה של קשר, ואפילו מדובר בקשר לרצח, הוא מעצר של 7 שנים ומכאן שהמחוקק לא ביקש להחמיר במיוחד עם קושרים. קשה גם למצוא הצדקה לפסילתו של המערער מלהחזיק רשיון נהיגה למשך 8 שנים תמימות, כאשר הסיבה היחידה לכך היא השימוש במכונית גנובה לנסיעה מחדרה לאור עקיבה. נוסף לכך, אחרי תום המשפט הושיט המערער עזרה חשובה למשטרה בגילוי כלי נשק שונים וחשיפת עבריינים, ובמעשים אלה יש לראות ביטוי לחרטתו הכנה של המערער ורצונו להיטיב את דרכיו בעתיד. לפיכך יש להקל עמו ולהעמיד את המאסר בפועל על 3 שנים ומאסר על תנאי ל-3 שנים, ואילו תקופת הפסילה תקוצר ותועמד על שנה אחת מיום שחרורו של המערער מבית הסוהר.
(בפני השופטים: אשר, אלון, ברק. החלטה - השופט אשר. עו"ד ע. בראונר למערער, עו"ד ח. לירן למשיבה. 13.4.80).
ע.פ. 667/79 - פרנלד בן יצחק משה נגד מדינת ישראל
*הרשעה בניהול מפעל ללא רשיון ואי קיום צו סגירה . 171 (הערעור נתקבל בחלקו).
המערער הועמד לדין בבימ"ש השלום ברחובות על שבינואר 1978 ניהל ללא רשיון מפעל לתיקוני חשמל ברכב מנועי, הורשע ונגזר עליו קנס וכן ניתן צו סגירה ביום 13.6.78 עם אורכה של 3 חודשים. המערער לא סגר את המפעל ועל כן הועמד לדין במאי 1979 בשני פרטי אישום: אחד על ניהול מפעל לתיקוני חשמל ברכב מנועי ללא רשיון לאחר מתן צו הסגירה הראשון והורשע בסעיף זה. האישום השני היה בגין אי קיום צו סגירה, עבירה לפי סעיף 39 (א)(2) לחוק הפיקוח על מצרכים ושירותים. המערער נדון ל-4 חודשים מאסר בפועל וקנס בסך 10 אלפים ל"י והערעור הוא על ההרשעה בעבירה של אי קיום צו סגירה וכן על גזר הדין. הערעור על ההרשעה בסעיף זה נתקבל ועונש המאסר בפועל בוטל. המערער טען כי צו הסגירה הראשון לא היה חוקי, באשר ביהמ"ש היה רשאי לצוות על סגירת מפעל לתקופה שיקבע ביהמ"ש, ואילו בעניננו ניתן צו סגירה לצמיתות וללא קביעת תקופה. ואולם צו הסגירה ניתן לפני התיקון בחוק, ולפי המצב שהיה קיים בעת מתן הצו יכול היה ביהמ"ש לתת צו סגירה לחלוטין. על כן צו הסגירה לא היה בטל. שאלה אחרת היא אם ההוראה בחוק הפיקוח המתוקן הקובע עבירה של אי קיום צו סגירה חל גם על צו סגירה שניתן לפי החוק הישן. בחוק הפיקוח המתוקן נקבעה עבירה של מי ש"לא קיים צו סגירה של מפעל שניתן לפי סעיף ..39.". סעיף 39 הוסף בחוק התיקון ואילו צו סגירה שניתן לפני החוק לא ניתן לפי סעיף 39. ביהמ"ש העליון קבע כי אכן סעיף זה מטיל עונש על מי שאינו מקיים צו סגירה חדש לפי סעיף 39 לחוק התיקון ואינו קובע כעבירה אי קיום צו לפי החוק הקודם.
(בפני השופטים: י. כהן, גב' בן פורת, ברק. החלטה - השופט ברק. עו"ד המר למערער, עו"ד גב' גורני למשיבה. 28.4.80).
ע.פ. 816+386/79 - חאתם חמד ועדנאן חמר נגד מדינת ישראל
*הרשעה בהחזקת סמים וחומרת העונש (הערעורים נדחו).
שני המערערים שהם אחים, הורשעו בהחזקת כ-5 ק"ג חשיש וביהמ"ש גזר על עדנאן 6 שנים מאסר בפועל ועל חאתם 4 שנים מאסר, בביהמ"ש המחוזי הודה חאתם בהחזקת החשיש ואילו עדנאן התכחש להחזקתו וביהמ"ש הרשיעו על יסוד הראיות שבאו לפניו. ערעורו של עדנאן על הרשעתו וערעורם של השניים על חומרת העונש נדחה.
באחד הערבים הגיע למשטרה מידע כי עומדים להבריח חשיש במכונית הנוסעת ממגדל העמק לכפר יפיע. הוצב מחסום בדרך ולאחר עקומה בכביש הוצב שלט "האט", כך שאין להבחין בו אלא לאחר שעוברים את העקומה. ליד המחסום התמקמה יחידת משטרה שקיבלה
הודעה בקשר אלחוט מיחידה אחרת כי המכונית החשודה מתקרבת אליה. במכונית החשודה נהג עדנאן וחאתם ישב לידו. כשהמכונית הגיעה לשלט "האט" היא נעצרה, האורות כבו, ובאותו רגע נזרקה מהחלון הימני של המכונית חבילה ובה כ-5 ק"ג חשיש. מיד לאחר הזריקה נדלקו בחזרה האורות והמכונית התקרבה לעבר המחסום. שני המערערים הכחישו במקום שייכות לחבילה. נערך לעדנאן מבחן של "טבילת ידיים" בתמיסה מיוחדת ונתגלה כי ידיו באו במגע עם חשיש. אח"כ חאתם הודה כי החבילה היתה שלו ועדנאן טען כי פגש באחיו באקראי והסיעו לנצרת מבלי שידע מה מכילה החבילה שבידיו, ביהמ"ש המחוזי קבע כאמור כי עדנאן ידע על תוכן החבילה ובדין קבע כך. העובדה שברגע שנתגלה השלט "האט" עצר עדנאן את הרכב שנהג בו וכיבה את האורות ובאותו הזמן נזרקה החבילה מראה על תיאום ותחבולה של הרגע האחרון בין השניים ורק אם השניים היו מתואמים בעניין יכלו לבצע את עצירת המכונית וזריקת הסם בו זמנית ובתיאום. מלבד זאת, בצדק ראה ביהמ"ש תמיכה למסקנתו בעובדה שטבילת הידיים של עדנאן הראתה עקבות חשיש, בבסיבות אלה, אפילו עפ"י ההגדרה של המונח "החזקה" בסעיף 2 של חוק העונשין היו רואים את עדנאן כמחזיק בסם, שהרי הידיעה וההסכמה מצד עדנאן להחזקת החשיש עילות ברורות מהתנהגותו ומפעולותיו של עדנאן, לא כל שכן לאור ההוראה הרחבה יותר כפי שנקבעה בסעיף 8 לפקודת הסמים המסוכנים.
ניתן, כאמור, להשתית את ההרשעה רק על יסוד העובדות הנ"ל אולם ביהמ"ש המחוזי קיבל גם תרשומות שערכו שני קצינים, שעדנאן הזמין אותם בזה אחר זה, והציע להם כי בתמורה על כך שהאשמה תוטל על אחיו בלבד, שיודה באשמה, ואילו הוא ישוחרר, הוא מוכן להוביל את המשטרה לסוחרי סמים. תרשומות אלה נרשמו ע"י הקצינים מיד לאחר השיחות עם עדנאן וביהמ"ש ראה אותן כראיות כשרות. אכן, חובה מוטלת על חוקרי משטרה לקיים את תקנות השופטים ולהזהיר חשודים ונאשמים כי אין הם חייבים לומר דבר וכי דברים שיאמרו עשויים לשמש ראיה במשפט ואי קיום חובת האזהרה עשויה להיות מובאת בחשבון ע"י ביהמ"ש בבואו לבחון ולקבוע אם ניתנה ההודעה מרצון וכן מה המשקל שיש לתת להודעה שניתנה ללא אזהרה. ואולם גם כאשר נגבתה הודעה ללא אזהרה לא בהכרח נפסלת קבילותה, וההכרעה בידי ביהמ"ש אשר בסופו של דבר יתן דעתו על הנסיבות ובאיזה מידה אכן ניתנה ההודעה מרצון. במקרה דנא אין המדובר בהודעות במהלך חקירה ביוזמת אנשי משטרה ובמובן רגיל, אלא היוזמה יצאה מעדנאן שביקש לראות את הקצינים כדי להתוודות בפניהם ותוך כדי דבריו על קשריו עם סוחרי סמים הודה גם כי ידע על הסם שנמצא במכונית.
אשר לעונשים - אין הם חמורים מדי בהתחשב בכמות הגדולה של הסמים ובעברם של הנאשמים. השיקול של כמות הסמים הוא אחד השיקולים שעל ביהמ"ש לשקול בבואו לגזור את הדין ואולם לא עפ"י נוסחאות אריתמטיות של היחס בין כמות הסם יעמוד בהכרח העונש במקרים השונים, משום ששיקולים אחרים ונוספים נלקחים בחשבון לענין הענישה. לפיכך אין להקיש על מקרה זה ממקרים אחרים והעונשים שהוטלו שם.
(בפני השופטים: אשר, אלון, בייסקי. החלטה - השופט בייסקי. עו"ד ר. נחמן למערערים, עו"ד ד. גורני למשיבה. 30.4.80).
ע.פ. 325/79 - מדינת ישראל נגד מאיר פחימה
*הרשעה בתקיפה וגרימת חבלה (הערעור נתקבל).
אחד משה טמסוט (להלן המתלונן) העיד כי ביום שבת 30.12.78 בשעות הצהריים בא לקיוסק מסויים בקרית בנימין כדי לקנות מצרכים כלשהם. אותה שעה הגיעה למקום מכונית סוסיתא כתומה אשר נהגה המשיך לשבת ליד ההגה וממנה יצא אדם שנכנס לקנות סיגריות בקיוסק. בידי הקונה היה שטר של 100 ל"י ולבעל הקיוסק לא היה עודף. כאשר אמר המתלונן לקונה כי למוכר אין עודף תקף אותו הקונה עם סכין
וחתך בלחיו ובאזנו. סיפורו של המתלונן אושר ע"י שורה של עדים נוספים ולא היתה מחלוקת על עצם המעשה, השאלה שבמחלוקת היתה הזיהוי של התוקף. בפני המתלונן ועדים נוספים נערך במשטרה מסדר זיהוי תמונות וכולם הצביעו על המשיב כאיש שביצע את מעשה החבלה. המשיב נעצר ובמשטרה אמר כי כל מה שיש לו להגיד יאמר במשטרה. בביהמ"ש המחוזי אמר המשיב כי אמנם נסע בבוקרו של אותו יום שבת לקיוסק בקרית בנימין כדי לקנות סיגריות, כי הוא נסע במכונית סוסיתא כתומה של מכר ערבי שהסיע אותו למקום, וכי לבעל המקום לא היה עודף משטר של 100 ל"י, ואז הוא עזב את המקום ולא ידוע לו כלל על תקיפת המתלונן. בביהמ"ש היו העדים מסוייגים באשר לזיהויו של המשיב. המתלונן אמר כי בקושי זיהה את תמונתו של המשיב מבין התמונות שהוצגו לו, וגם העדים האחרים אמרו כי אינם בטוחים עוד בזיהוי. ביהמ"ש המחוזי החליט לזכות את המשיב, לדעתו המשיב אמנם הותיר רושם לא טוב בדבריו ומסתבר כי אכן ביקר בקיוסק באותו יום אולם ביהמ"ש לא היה מוכן לסמוך על הזיהוי האמור, ביהמ"ש המחוזי ציין כי אמנם רב הסיכוי הסטטיסטי שהיה זה המשיב שביקר בקיוסק, אך לאור העובדה שאף אחד משלושת עדי התביעה לא היה מוכן לזהותו בבטחון, נותר ספק אם המדובר אמנם במשיב ומכאן הזיכוי. הערעור נתקבל. לצורך הכרעה בנושא שלפנינו אין צורך לדון בשאלה, המעניינת כשלעצמה, אם יכול היה ביהמ"ש להסתמך על העדות של איש משטרה שתיאר את תוצאות מסדר הזיהוי, אם העד שנטל חלק במסדר הזיהוי, איננו מאמת את תוצאות המסדר בעת מתן עדותו בביהמ"ש. די במכלול ההוכחות העולות מדברי קורבן העבירה ועדי התביעה מחד, ומדברי המשיב מאידך, כדי להרשיע את המשיב. המתלונן והעדים האחרים נתנו תיאור מלא ומפורט על מה שאירע בקיוסק אחרי שהופיע אדם שיצא ממכונית סוסיתא כתומה, ביקש לקנות סיגריות ונענה בשלילה בשל היעדר עודף משטר של 100 ל"י. המשיב סיפר בביהמ"ש כי באותו יום ממש ביקר בקיוסק, הגיע במכונית סוסיתא כתומה וביקש לקנות סיגריות ונענה בשלילה מפני שלא היה עודף של 100 ל"י, די בשילוב המתואר של הראיות כדי להצביע על כך שהמשיב הוא האדם שאותו תיארו המתלונן ויתר העדים, כל הנחה אחרת היא בגדר הנחה מלאכותית הרחוקה מאד מן ההגיון, ביהמ"ש המחוזי לא האמין להכחשת המערער ולא נותר על כן מאומה היכול ליצור ספק סביר בדבר משמעות מערכת הראיות שנוצרה מן העדויות כאמור. לפיכך יש להרשיע את המערער בעבירה שיוחסה לו בכתב והתיק יוחזר לביהמ"ש המחוזי שיגזור את העונש.
(בפני השופטים: שמגר, אשר, גב' בן פורת. החלטה - השופט שמגר. עו"ד גב' ר. סוכר למערערת, עו"ד מלן למשיב. 27.4.80).
ע.פ. 71/80 - שאול פלוני נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (איום בנשק) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער, בן 17, היה מסוכסך עם אביו אשר לא תיפקד כהלכה. באחד הסכסוכים בין ההורים התערב המערער ואביו היכה אותו. המערער הלך למחסן המשמר האזרחי שבו שירת, נטל רובה עם כדורים כוונו לעבר אביו ולחץ על ההדק. למרבית המזל היה הכדור עקר. המערער נדון לשנה אחת מאסר בפועל והערעור על חומרת העונש נתקבל. ביהמ"ש המחוזי היה ער לטרגדיה המשפחתית שבה מדובר וכן לכך שהמערער איננו עבריין במובן הרגיל של המילה, וכמו כן היה תסקיר קצין מבחן שהמליץ להעמיד את המערער במבחן, ולאפשר שיקומו במסגרת קיבוץ שהסכים לקבלו. ברם לנגד עיני ביהמ"ש היה גם המעשה החמור כשלעצמו ולפיכך העדיף את האינטרס הציבורי הדורש הענשה אפקטיבית על פני המלצת שירות המבחן, בינתיים כלוא המערער כבר 6 חודשים בבית הסוהר והוא מוחזק בתנאי מעצר מוגנים מחמת נסיונות התנכלות כלפיו. שירות המבחן ממליץ כי תקופת המאסר תקוצר וביהמ"ש העליון החליט לקבל את ההמלצה, אכן מבחינת העבירה אין העונש חמור מדי ואולם לאחר שכבר עברו
6 חודשים ומתברר כי על אף תנאי המעצר הקשים שומר המערער על התנהגות ללא דופי ואינו מתחבר עם עבריינים אחרים שבכלא, הרי הסיכויים גדולים כי אמנם תצלח לגביו דרך השיקום שהוצעה. בנסיבות אלה ניתן לקצר את תקופת המאסר בפועל ל-9 חודשים ושלושת החודשים הנוספים יהיו מאסר על תנאי.
(בפני השופטים: י. כהן, בכור, בייסקי. החלטה - השופט בייסקי. עו"ד סהר למערער, עו"ד ח. לי רן למשיבה. 9.4.80).
ע.פ. 104/80 - יובל רוסי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סחר בסמים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער הורשע בשתי עבירות של סחר בסמים בכך שמכר לשוטר מוסווה בשני מקרים 0.4 ו-0.3 גרם אופיום. המערער נדון ל-10 חודשים מאסר בפועל ו-20 חודשים מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נתקבל. אכן, העונש שהוטל על המערער אינו חמור כל עיקר, והוא אף קל במיוחד בהתחשב בחומרת העבירות. מאידך, יש כאן נסיבות מיוחדות. הורי המערער התגרשו, האב גר בפריז והאם גרה בישראל. המערער שהה תקופות מסויימות עם אמו ותקופות אחרות עם אביו ובעוד שתיפקד כראוי בהיותו עם אביו בפריז הרי תיפקודו היה לקוי כשהיה כאן. כאשר הגיע המועד לגיוסו לשרות חובה שהה המערער אצל אביו וחזר ארצה והתגייס לצה"ל. חלק מזמנו בילה בחופשת מחלה בבית אמו והתחבר עם נוער שוליים. בעת הדיון בביהמ"ש המחוזי הודיע אביו של המערער כי רכש לבנו כרטיס טיסה לצרפת כדי לטפל בו שם, וכן היה תסקיר חיובי של קצין מבחן. בנסיבות המקרה הודיע נציג המדינה שאינו מבקש הטלת מאסר בפועל. ביהמ"ש המחוזי לא נעתר לכך והטיל מאסר בפועל, למרות שהתרשם חיובית מאביו של המערער וכוונתו לקחתו לצרפת. ביהמ"ש אמר כי אם יענה לבקשה יצא שכאילו מפלים בין נאשם שיש לו הורים בעלי אמצעים לבין אלה שאין להם הורים כאלה. נימוק זה אינו נימוק. השאלה היא אם פה מקרה שבו יש סיכוי סביר שהשינוי והטיפול המוצע יעלה את המערער על דרך המלך להרחיקו מדרך הפשע והתשובה לכך חיובית. לפיכך הועמד עונש המאסר על 4 חודשים באופן שהמערער שוחרר ביום מתן פסק הדין.
(בפני השופטים: י. כהן, בכור, בייסקי. החלטה - השופט בכור. עו"ד ש. אסבג למערער, עו"ד ח. לי רן למשיבה. 9.4.80).
ע.פ. 694/79 - מוחמד קילאני נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (מעשה סדום) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בעשיית מעשה סדום בילד בן 11 שנה ונדון לשנה וחצי מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה. בין יתר הנימוקים בגזר הדין אמרו שופטי ביהמ"ש המחוזי שיש צורך להרתיע אחרים מביצוע מעשים כאלה והוסיפו הערה כי ידוע להם מנסיונם שמעשים כאלה נפוצים בעדתו של הנאשם. הערה זו לא היתה במקומה ואין לומר כלל שהיא מבוססת על אלו שהם נתונים משמעותיים שהיו בפני ביהמ"ש המחוזי. ברם על אף ההסתייגות מאותה הערה, אין לומר שהשופטים הפריזו בעונשו של המערער.
(בפני השופטים: י. כהן, גב' בן פורת, בייסקי. עו"ד א. אבו עטא למערער, עו"ד גב' ר. רבין למשיבה. 30.4.80).
ע.פ. 801/79 - יעקב ועקנין נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סמים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער נמצא כיום במאסר בקשר לעבירה אחרת ונדון למאסר של 6 חודשים בגין עבירת סמים נשוא ערעור זה, וביהמ"ש העליון החליט לבטל את עונש המאסר בפועל. ביהמ"ש העליון קבע כי מן הראוי היה לפעול
ביחס לענישת המערער עפ"י המלצת נציג המדינה בביהמ"ש המחוזי שלא להטיל מאסר בפועל. גם בביהמ"ש העליון חזר נציג המדינה על המלצה זו, קיימות נסיבות מיוחדות בענינו של המערער, והן: הוא מסר למשטרה מידע על עבירות סמים של אחרים וכתוצאה מזה העמיד את עצמו בסכנה, וגם כשהוא כלוא בגין העבירה האחרת עלולים האסירים האחרים להתנכל לו, אלא אם כן ינקטו אמצעים מיוחדים כדי לשמור על שלומו הגופני. סימן מדאיג לחומרת המצב בנדון זה הוא הפיצוץ שקרה בבית הוריו של המערער. לשם מלחמה יעילה במכת הסמים יש לעודד נכונות לתת עזרה למשטרה בגילוי עבירות מסוג זה. לפיכך יש לבטל את עונש המאסר בפועל.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, גב' בן פורת, אלון. עו"ד חריש למערער, עו"ד בלטמן למשיבה. 27.4.80).
ע.פ. 843/79 - סעיד מאיר כהן נגד מדינת ישראל
*הרשעה בסרסרות ושידול למעשי זנות
(הערעור נדחה).
המערער הורשע בעבירה של סרסרות ושידול למעשה זנות בכך שבמשך כשנה וחצי השתמש בכח ואיומים כדי להביא את אשתו למעשי זנות ונדון ל-4 שנים מאסר בפועל ושנתיים על תנאי. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. ביהמ"ש המחוזי קיבל את עדות האשה - המתלוננת - שנתמכו בדברי שני עדי תביעה נוספים ואין להתערב בכך. אשר לעדות המתלוננת, הרי היא העידה שלוש פעמים. לראשונה נגבתה עדותה עפ"י סעיף 111א של חוק סדר הדין הפלילי וזאת בנוכחות המערער אבל באותו שלב הוא לא היה מיוצג ע"י סניגור, פעם שניה הוזמנה האשה לעדות ומיד פתח הסניגור, שמונה בינתיים ע"י המערער, בחקירה נגדית, ופעם שלישית כאשר האשה באה והעידה כי כל העדויות הקודמות אינן נכונות. טען הסניגור כי לא היה מקום להסתמך על העדות המוקדמת של המתלוננת וזה משני טעמים. הטעם הראשון הוא שהעדות לא הוגשה כדין לביהמ"ש בעת שמיעת המשפט אלא לאחר שהסתיימו סיכומי בעלי הדין. אין מפגם בטענה זו. לפי החוק עדות שנגבתה לפי סעיף 111 הנ"ל הינה כדין עדות שנגבתה במהלך המשפט, ואין כלל צורך בהגשת העדות, אלא היא נחשבת כחלק מחומר הראיות שבאו בפני ביהמ"ש. הטעם השני שנטען הוא שלא נתקיימו הוראות הסעיף הנ"ל שלפיהן "לפני גביית העדות יסביר ביהמ"ש לנאשם ... את זכותו לגבות לעצמו סניגור...". אכן השופט לא קיים את מצוותו של המחוקק בענין זה, וזהו ודאי פגם רציני בדרך שמיעת העדות, אך אין זה מונע מביהמ"ש להסתמך על אותה עדות. על פי אותו סעיף לא ירשה ביהמ"ש להזמין את העד לעדות נוספת אלא אם, בין היתר, לא ניתנה לנאשם הזדמנות סבירה למנות לעצמו סניגור שיהיה נוכח בעת גביית העדות ויחקור את העד. בעניננו הרשה ביהמ"ש לאחר מכן להזמין את המתלוננת כדי להיחקר חקירה נגדית ומכיון שכך אין הפגם פוסל את העדות כראיה נגד המערער. אשר לעדות השלישית של המתלוננת שבה חזרה בה מדבריה בעדות המוקדמת ובחקירה הנגדית - ביהמ"ש המחוזי לא האמין לעדות השלישית ויכול היה לסמוך על אותו חלק מן העדות שבו אישרה המתלוננת את העובדות בכתב האשום. אשר לעונש - אין הוא חמור מדי בהתחשב בהרשעותיו הקודמות של המערער.
(בפני השופטים: י. כהן, גב' בן פורת, בייסקי. עו"ד א. אנור למערער, עו"ד גב' ר. רבין למשיבה. 30.4.80).