תקציר סביר כרך ט"ו חוברת 12

ע.פ. 581/79 - נחום סימנוק נגד מדינת ישראל

*הרשעה באונס.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בבאר שבע בת.פ. 338/78 - הערעור על ההרשעה נדחהועל מידת העונש נתקבל)

המערער, תושב מושב נוגה, הכיר את המתלוננת בעת ביקורו בערב הווי במושב נהורה. זו התכוונה לבקר אותו ערב חברה בקרית גת והתענינה בין הנוכחים אם יש מי שנוסע למקום זה. המערער הציע כי יסיענה לקרית גת במכונית של אחיו שעמד לחזור, לטענתו, תוך זמן קצר לביתו בנוגה. הם הלכו רגלית מנהורה לנוגה ומכיון שהאח לא חזר הציע המערער לגשת לדירת מכר לשתיית קפה. החבר לא היה בבית והאח של החבר שהוא חרש אילם הכניסם לדירה והלך לחדרו. כיון שכך הציעה המתלוננת למערער לחזור לנהורה אך הוא לא הסכים, נעל את דלת החדר וניסה לנגוע בגופה. היא התנגדה ונשכה את המערער באפו, היא ביקשה שירפה ממנה שכן היא במחזור אך הוא בעל אותה בכח. לאחר מעשה ליווה אותה למושב נהורה והיא הלכה לביתה, שכבה לישון והתעוררה למחרת בצהריים. היא איחרה לעבודה ואז נפגשו בה שתי מדריכות, היא החלה לבכות, וסיפרה לחברתה על המקרה. היא סרבה להתלונן מטעמים נפשיים ובאותו יום עזרה בפעולות חברתיות הקשורות במסיבת סיום שנערכה אותו ערב. במהלך המסיבה החליטה בכל זאת להגיש תלונה למשטרה ובשעה 10 בלילה הגישה תלונה. אותו ערב נעצר המתלונן. הוא אישר את החלק הראשון של סיפור המתלוננת אך לא הזכיר בכלל את הביקור בבית החבר ששם בוצעה העבירה. לדבריו ישב עם המתלוננת בביתו וכשחש שהוא עייף ליווה אותה חזרה לביתה. בביהמ"ש אישר כי שהה בבית החבר, אך לטענתו עשה זאת לשם שתיית קפה, והסביר כי נמנע מלאזכר עובדה זו במשטרה, כי חשש פן יאשימו אותו באונס. ביהמ"ש המחוזי ציין בפסק דינו כי דברי המתלוננת כנים וראויים לאמון ואילו המערער שיקר בכמה ענינים ודבריו אינם נאמנים. ביהמ"ש ציין את הטעמים לקבלת גירסת המתלוננת והם: האישור שבא מפי חברתה בקרית גת כי זו אכן ציפתה לביקור , ההסבר של המתלוננת בדבר אי הגשת תלונה מיידית נראה סביר ; עדות חברתה לחדר של המתלוננת בדבר דיכאונה והתפרצותה בבכי ; המתלוננת סיפרה במשטרה כי נשכה את המערער באפו ואכן נתגלה פצע באפו של המערער ; (הלה ייחס את הפצע באפו למכה שספג בזמן החקירה מאיש המשטרה, אולם השוטר הכחיש כל פגיעה כזו ואין זה סביר, כך קבע ביהמ"ש המחוזי, כי המתלוננת תספר על פציעתו של המערער באפו בשלב בו לא יכלה לדעת כלל כי יפצע בזמן החקירה) ; העובדה שהמערער הכחיש במשטרה שלקח אותה לבית החבר שלו ; המערער סירב למסור למשטרה דוגמת זרע ודוגמת דם כדי לעשות השוואה עם כתם זרע שנמצא על שימלתה של המתלוננת ; המערער אמר לאיש המשטרה שלא אנס את המתלוננת כי ידע שהיא במחזור ולדעת ביהמ"ש ידיעה זו באה מפיה של המתלוננת כפי שסיפרה בעדותה ולא כגירסת המערער שהמתלוננת דיברה על הנושא בעת המסיבה. לפיכך הרשיע ביהמ"ש את המערער בעבירת אינוס וגזר עליו 4 שנות מאסר. מכאן הערעור.
א. אין יסוד לטענות נגד אמינות דבריה של המתלוננת. התנהגותה אמנם לא היתה משופעת בחכמה יתירה, כאשר הסכימה לצאת עם אדם שהכירה רק בו בערב בשעות חשיכה למושב אחר, אולם המערער לא טען כי הוא קיים איתה יחסים בהסכמתה והמחלוקת איננה אם קויימה בעילה בהסכמה או ללא הסכמה, אלא אם קויימה בעילה או לאו. כאשר המערער מגיב בהכחשה טוטלית של הבעילה, אין אמינותם של דברי המתלוננת נפגעים בשל כך בלבד שניתן לגלות בהתנהגותה קלות דעת.
ב. העובדה שהתלונה הוגשה 30 שעות לאחר האירוע צריכה להיבחן לאור מכלול האירועים מעת האירוע ועד למסירת ההודעה למשטרה. איחור במסירה של תלונה יש בה מדרך הטבע כדי לעורר תהיות וספיקות וככל שגדל האיחור יש לחזור ולבחון בזהירות רבה יותר שמא מדובר על רעיון לאחר מעשה או על עלילה, אולם מאידך אין באיחור כשלעצמו כדי לשלול את אמינותה של התלונה מיניה וביה. כל מקרה צריך להיבחן על יסוד נסיבותיו, ובין היתר על יסוד אותות האמת המתגלים בדברי העד.

ג. בהקשר זה יש להוסיף כי לא הועלה הסבר כלשהו מדוע המתלוננת תעליל על המערער. היא לא הכירה אותו קודם לכן ולא היה לה כל קשר איתו, ושהותה עימו במשך שעות רבות בליל המקרה לא חייב אותה במתן הסבר לאיש. אכן, אין המערער חייב להביא ראיות בדבר קיומו של מניע שישמש יסוד לעלילה, שכן החובה לשכנע את ביהמ"ש באמינות דברי המתלוננת רובצת על התביעה מראשיתה ועד סופה, אך בבוא ביהמ"ש לבחון אם דברים המושמעים בפניו ע"י עד, הנראים לו אמינים וסבירים על פניהם, נובעים מעלילה מרושעת כטענת הסניגוריה, רשאי ביהמ"ש לתת דעתו לשאלה אם טענת העלילה יש לה יסוד הגיוני כלשהו.
ד. אשר לראיות הסיוע - יכול היה ביהמ"ש להתבסס על הפצע באפו של המערער שעליו העידה המתלוננת, ועל העלמת העובדה במשטרה כי שהה עם המתלוננת בבית חברו. דבר אחרון זה הוכח ככוזב ויש גם בשקר המתואר של המערער לספק את הסיוע הנדרש לדבריה של המתלוננת. מאידך אין להסיק מסקנה כלשהי מגילוי כתם זרע על שמלת המתלוננת, שכן אין בכך כדי לקשור את המערער דוקא לביצוע העבירה. גם סירובו של המערער למסור לבדיקה דם וזרע איננו יכול לשמש במקרה דנן בגדר סיוע ממש. יתכן ולענין זה פעל המערער לפי הצעת פרקליטו.
ה. ביהמ"ש המחוזי התייחס, בין היתר, לכך כי לצורך ההרשעה בעבירה על סעיף 345 דרושה הן הוכחה שהמעשה בוצע בניגוד לרצונו של הקורבן והן הוכחתו של שימוש בכח ולמרות שסבר שבמקרה דנן הוכח השימוש בכח, העיר ביהמ"ש המחוזי, אגב אורחא, כי היעדר ההסכמה מייתר את הוכחת השימוש בכח. לכך אין להסכים. הוכחתו של היסוד האחד אין בה כדי לייתר את הוכחתו של היסוד השני. יש וביהמ"ש ילמד הן על היעדר הרצון והן על השימוש בכח או על האיום מתוך אותם נתונים, אולם על ביהמ"ש להשתכנע כי נתקיימו שני היסודות גם יחד.
ו. אשר לעונש - לאור אופיה של העבירה אין לראות בעונש של 4 שנות מאסר עונש חמור יתר על המידה. אולם בהתחשב בנסיבות המיוחדות של המקרה, ובעיקר קלות הדעת בהתנהגות המתלוננת, ניתן להקל בעונש ולהעמידו על 3 שנים מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי.

(בפני השופטים: שמגר, בכור, בייסקי. החלטה - השופט שמגר עו"ד ח. קאזיס למערער, עו"ד גב' ר. רבין למשיבה. 8.4.80).

ע.פ. 433/78 - אברהם אבני נגד מדינת ישראל

*הרשעת בעל חנות בקשר ושידול שיציתו את חנותו.
(ערעור על פסק דין ביהמ"ש המחוזי בת"א בת.פ. 958/77 - הערעור נדחה)

המערער הורשע בביהמ"ש המחוזי בעבירות לפי הסעיפים 448, 452 ו-469 לחוק העונשין, באשר קשר קשר עם אחרים שיציתו חנותו ויעלוה באש, ואלה עשו כן עפ"י שידולו וגרמו נזק במזיד. הרשעת המערער מושתתת על עדות שניים ממבצעי הפשע שעשו את המעשה כשלוחיו של המערער. אחד מהם, בשם אילן, הורשע בגין מעשה זה ואילו אחיו של אילן, יואב, היה עד המדינה. לפי עדותו היה עוד שותף, שמו טוויל, אך הלה לא נקרא להעיד לא ע"י התביעה, לא ע"י ההגנה ולא ע"י ביהמ"ש. על ההרשעה נסב הערעור.
מ"מ הנשיא ח. כהן:
א. רובו של הערעור נסב על העובדה שטוויל לא נקרא להעיד, אך ביהמ"ש העליון החליט לדחות את הבקשה להרשות את העדתו של טוויל בשלב הערעור כי הדבר אינו דרוש לעשיית צדק, כלשון סעיף 191 לחוק סדר הדין הפלילי.

ב. שופטי ביהמ"ש המחוזי העירו כבר במהלך המשפט על שום מה לא הוזמן טוויל להעיד ע"י התביעה, ולאחר תום פרשת ההגנה העירו גם על שום מה לא הוזמן ע"י ההגנה, והסניגור ענה כי ההגנה ראתה סיכון בהעדת טוויל. בביהמ"ש העליון הופיע סניגור חדש שטען כי קודמו טעה טעות שבשיקול דעת, ולמען עשות צדק יש לתקן את הטעות. אולם, בין אם הסניגור סבור היה שיצליח ללא עדותו של טוויל ובין אם סבור היה שהסכנההטמונה בעדות זו שקולה כנגד כל סיכוי שעדותו תשפיע לטובת המערער, על כל פנים פעל לפי מיטב שיקול דעתו המקצועית ואין לומר שטעה בשיקול דעתו אפילו לכאורה.
ג. משהעירו השופטים הערותיהם באשר להבאת טוויל לעדות, יכול היה הסניגור להניח כי השופטים ישתמשו בסמכותם ויקראו אותו להעיד, ואם בסופו של דיון ראו השופטים לטוב לפניהם שלא להשתמש בסמכות זו, אין זאת כי אם נחה דעתם שלא יהא בעדותו של טוויל כדי להעלות או להוריד.
ד. מכיון שאילן ויואב היו שותפים לדבר עבירה היתה עדותם, לפי הדעה השלטת, טעונה סיוע. השאלה שלגביה צריך היה סיוע היא אם ביצעו את ההצתה על דעת עצמם או עפ"י שידולו של המערער. לענין שאלה זו נודעת חשיבות מכרעת למקור הדלק ששימש להצתת החנות, והנסיבות מראות כי השניים כבר מצאו את הדלק בתוך החנות וכי הדלק הוכן ע"י בעל המקום.
ה. ביהמ"ש המחוזי מצא עוד ראיות סיוע ובכללן דברים שהשמיע המערער בשיחה בינו לבין אילן שהוקלטה ושתמליל ממנה הוגש לביהמ"ש. הסניגור ביקש להביא בשלב הערעור עדות מומחה לענין ההקלטה ואולם לפיענוח הדברים אשר האזניים שומעות, לא היו השופטים זקוקים לעזרת מומחים. אעפ"כ, ולו רק מחמת הזהירות, יש להתעלם מדבריו המוקלטים של המערער ולא להשתמש בהם כראיית סיוע. זאת באשר הדברים הושמעו בפני הפרקליטים לחוד ובפני השופטים לחוד ולא הושמעו במעמד כולם במושב פומבי של ביהמ"ש. מאידך ישנן שתי ראיות סיוע אחרות והן שאילן ידע על מערכות האזעקה ודרך הפעלתן, מידע שלא יכול להיות לו אילולא הסביר לו המערער את הדבר, והשניה שקריו של המערער שהוזמו בביהמ"ש.
השופט אלון: מסכים.
השופט בייסקי הסכים, אך באשר לדברים המוקלטים של המערער סבר שניתן להשתמש בהם כראיית סיוע. באותו מעמד שהוגש סליל ההקלטה הוגש גם תמלילו של הסליל ללא התנגדות. רק בשלב ראיות ההגנה הגיש הסניגור תמליל נוסף משלו שהיה שונה מהתמליל הקודם. על כן, מתוך זהירות יתירה, חזר ביהמ"ש לשמוע את הסליל המקורי שלא בנוכחות בעלי הדין, והשתכנע כי הנאמר בו תואם את התמליל הראשון. בנסיבות אלה, כאשר הסליל והתמליל נתקבלו ללא הסתייגות לגבי התוכן, אין לומר כי בשלב בדיקת חומר הראיות היה צורך לזמן מחדש את כל בעלי הדין להשמעה מחודשת של סליל ההקלטה.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא ח. כהן, אלון, בייסקי עו"ד ד. אופק למערער, עו"ד -. טפירו למשיבה. 23.4.80).

ע.א. 712/77 - 711 - שרה קטלן ואליהו כולי נגד פרונשל חברה לבטוח ואח'

*פירוש פוליסת ביטוח כלי רכב.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בנצרת בת.א. 121/75 - הערעור נתקבל ברוב דעות השופטים בייסקי ואשר כנגד דעתו החולקת של השופט י. כהן)

מכונית נמסרה לתיקון במוסך של המערער כולי ולאחר שנסתיימו התיקונים הוסעה ע"י עובד המוסך ובאותה נסיעה נפגעה המערערת קטלן. היא הגישה תביעה נגד הנהג (להלן
הנהג), נגד כולי ונגד פרודנשל. כולי מצדו שלח הודעת צד ג' לבעלים של המכונית. בחלקו הראשון של הדיון בירר ביהמ"ש את שאלת האחריות של כל הנתבעים והחליט לדחות את תביעת המערערת נגד פרודנשל וכן דחה את הודעת צד ג' ששלח כולי נגד הבעלים. המערערת וכולי ערערו על דחיית התביעה נגד פרודנשל וכולי ערער גם על כך שהודעת צד ג' שלו נדחתה. בביהמ"ש המחוזי טענו המערערים כי התאונה אירעה כאשר הנהג הסיע את המכונית למשרד של הבעלים לפי דרישת הבעלים ופרודנשל טענה כי בעת התאונה הנהג הסיע את המכונית לצורכי בדיקות וביקורת לאחר ביצוע תיקונים. ביהמ"ש המחוזי הכריע לפי גירסת פרודנשל ובענין זה לא התערב ביהמ"ש העליון. את התביעה נגד פרודנשל דחה ביהמ"ש המחוזי מנימוקים אלה: כי בפוליסת הביטוח היה חריג שלפיו לא תחול הפוליסה בנהיגה הכוללת "מוטור טרייד" וביהמ"ש המחוזי סבר כי המונח "מוטור טרייד" אינו דוקא מסחר במכוניות אלא כולל גם נהיגה של בעל מוסך וזאת עפ"י הפסיקה של בתי המשפט באנגליה ; והנימוק השני, כי הפוליסה מכסה, עפ"י הנאמר בה, נסיעה למטרות חברתיות, ביתיות ולתענוג או למטרת עסק של בעל הפוליסה. לדעת ביהמ"ש המחוזי נסיעה לצורכי תיקון ע"י עובד מוסך אינה נסיעה במסגרת מטרה זו. מכאן הערעור.
השופט בייסקי (דעת הרוב):
א. הפוליסה כתובה ברובה בלשון האנגלית ואם משתמשת חברת ביטוח בשפה זרה שאינה שפת המדינה, במונח טכני או במונח שהיא מבקשת לתת לו משמעות ספציפית או מיוחדת, מן הדין כי תינתן למונח כזה הגדרה מיוחדת ברורה. הדבר חשוב בעיקר כשמונח כזה מצוי בהוראה חריגה המוציאה תחולת הביטוח מתוקפו. גם כאשר פוליסה מנוסחת בשפת המדינה נפסק כבר לא אחת כי יש לתת למסמך המתפרש לכאן ולכאן את הפירוש ההגיוני והמתקבל על דעתו של אדם סביר. קל וחומר לגבי פוליסה שמנפיקים אותה למדינת חוץ ומשתמשים בשפה זרה שהביטויים הטכניים המיוחדים עשויים להיות מטעים לגבי מי שמונחים אלה אינם נהירים לו במובנם המיוחד. בעניננו לא טרחה פרודנשל להגדיר בפוליסה את המונח "מוטור טרייד" ובהיעדר הגדרה למונח מסויים בפוליסת ביטוח יש לפרש מונח זה על פי מובנו המקובל בשפת יום יום, והמונח המקובל הוא "מסחר במכוניות".
ב. אין לקבל את הנמקת ביהמ"ש המחוזי כי המנסח האנגלי של הפוליסה השתמש באותו מונח עפ"י המובן שניתן לו בפסיקה האנגלית ולפיכך יש לתת לו תוקף גם כאן, שכן בשפה שבה השתמש המנסח אפשרי לאותו מונח מובן אחר השווה לכל נפש וזו השפה בה צריכה לדבר פוליסת ביטוח. אין גם מקום להיצמד בנידון לכללי הפרשנות של בתי המשפט האנגליים למונח "מוטור טרייד". אין אנו מחוייבים לפרש כאן חוקים ומסמכים שמקורם באנגליה כפי שמפרשים אותם שם, אלא אם כן יש דין מפורש המחייב זאת. אנו יכולים כמובן להיעזר בפסיקה האנגלית אך אין אנו מחוייבים לעשות כן.
ב. אשר לנימוק כי נהיגה ע"י עובד מוסך אינה נכללת במסגרת המטרה המצויינת בפוליסה, שהיא, למטרת עסק בעל הפוליסה או למטרות חברתיות וכו' - אכן מבטח רשאי לקבוע חריגים והגבלות בפוליסה בדבר מטרת והיקף השימוש ברכב, וניתן גם לצאת מתוך הנחה כי את המגבלות בדבר מטרות השימוש יש לפרש על דרך הצימצום, ואולם יש לפרש כל הגבלה פירוש מתקבל על הדעת אשר לא יכשיל את ציבור המבוטחים. משהוצאה פוליסה למטרות שימוש מוגדרות, מותרות גם המטרות והפעולות הנלוות, הנדרשות כדי לאפשר את השימוש שלמענו הוצאה הפוליסה. במטרות הנלוות המותרות מצוי גם תיקון המכונית כאשר היא לקויה, שכן אחרת נמצאות כל מטרות השימוש מסוכלות. התיקון בין במוסך ובין מחוצה לו, קשור כה הדוקות עם המטרות המותרות עד שאין להפריד ביניהם.
השופט י. כהן (דעת מיעוט):
מסכים לפסק דינו של השופט בייסקי באשר לפירוש שיש לתת לביטוי האנגלי "מוטור
טרייד", אך חולק על דעתו לגבי השאלה אם השימוש שנעשה ע"י הנהג היה שימוש לאחת המטרות המותרות כמפורט בפוליסה. אם נקבע כי שימוש במכונית ע"י בעל מוסך לשם תיקון נחשב לשימוש לאחת מאותן המטרות שצויינו בפוליסה, אנו מוציאים את הוראות הפוליסה מפשוטן ונותנים להן פירוש מרחיב שאין לו הצדקה.

(בפני השופטים: י. כהן, אשר, בייסקי עו"ד ג. גורדון לכולי, עו"ד ר. סימיס לקטלן, עו"ד ג. ראובינוף לפרודנשל. 22.5.80).

ע.א. 268/78 - יורשי סמרה פרסי ז"ל ואח' נגד חיה ויינטרוב ואח'

*הצמדת חלקים מרכוש משותף לדירות של הקבלן.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בירושלים בת.א. 150/74 - הערעור נדחה)

המנוחה, יחד עם המערער השני, בנו בנין בן 8 דירות בירושלים ומכרו שתי דירות לשתי המשיבות. בחוזים נקבע כי "המוכר שומר לעצמו את הזכות לרשום צמידויות מיוחדות... לגבי המגרש מסביב לבנין או לגבי מחסנים. הצמידויות לגבי המגרש תהיינה לצורכי מעבר או לשם מניעת מטרד בשימוש הסביר בדירות שבקומת הקרקע". לבנין שתי כניסות. המערערים רשמו בית משותף והצמידו את המוסכים לדירות שנרשמו על שם בני משפחותיהם ושטח קרקע בחצר בגודל 60 מטר הוצמד אף הוא לאותן דירות. התוצאה מכך היא כי הכניסה מאחד הרחובות לבנין צריכה לעבור דרך שטח הקרקע שהוצמד לדירות הנ"ל. לאחר רישום הבית המשותף נרשמו הדירות על שם המשיבות. לגבי אחת מהן כתב ב"כ הקונה לבעלים כי הוא מקבל את הרישום מבלי לוותר על כל תביעה שיש לו נגד הבעלים בגין הפרת הסכם וכדו' ואילו באשר לשניה הוברר כי לא היה ידוע לה כי השטחים הנ"ל הוצמדו. ביהמ"ש המחוזי נתן הצהרה למשיבים כי לגביהן לא תהיה נפקות להצמדות המיוחדות של מקום חניה (מוסך) ושל שטח הקרקע בחצר וכי לגבי שתי משיבות אלה יהיו השטחים האמורים חלק מהרכוש המשותף הצמוד לדירותיהן. מכאן הערעור.
א. לענין המוסכים - בחוזה נאמר כי הבעלים רשאים להצמיד "מחסנים" ואין לקבל את הטענה כי זה היינו הך. הניסוח של הסעיף הנ"ל בחוזה הוא אחד הניסוחים המעורפלים אשר לגביהם נקבע ע"י ביהמ"ש העליון כי קבלן המבקש לצמצם את היקפו של הרכוש המשותף מכפי שהוא מוגדר בחוק, עליו להבהיר זאת בחוזים בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים, ומשלא עשה כן רשאים הקונים להניח כי יחד עם הדירות הם רוכשים את כל מה שכלול ברכוש המשותף לפי החוק. מקובל גם על ביהמ"ש כי יותר מאשר מבחינת הניסוח יש להקפיד עם הקבלן בכגון דא מבחינת התוכן, ומבחינת התוכן אין דומים מחסנים למוסכים.
ב. אשר להצמדת שטח הקרקע - לכך קיימת מניעה כפולה. מבחינה עובדתית הרי שטח החצר הוא זה אשר דרכו קיימת אחת הכניסות ובפועל נחסמת הכניסה הזו לכל בעלי הדירות מלבד אלה שלהם הוצמד השטח. דבר זה נאסר במפורש ע"י סעיף 55 (ג) לחוק המקרקעין הקובע כי רשאים בעלי הדירות לקבוע צמידויות מיוחדות "ובלבד שלא יקבעו זאת ביחס לחדרי מדרגות... ומתקנים המיועדים לשמש את כל בעלי הדירות...". ברור כי כניסה לבית, בין אם זו כניסה יחידה ובין אם זו כניסה נוספת, היא מתקן המיועד לשמש את כל דיירי הבית, ומשום כך הצמדה זו אסורה מלכתחילה. נימוק נוסף לביטול הצמדת החצר - בניסוח הסעיף הנ"ל נאמר כי הצמידויות יהיו לשם מניעת מטרד לשימוש הסביר בדירות שבקומת הקרקע, ובקומת הקרקע באותו צד אין כלל דירות במובן חוק המקרקעין.
ג. אשר לטענה כי משקיבלו המשיבות את הרישום על שמן בלשכת רישום המקרקעין
תוך ידיעה מה כלול ברכוש המשותף ויתרו על כל טענה בגין כך - באשר למשיבה אחת הודיע פרקליטה במפורש למוכרים כי עצם קבלת העברת הדירה אין בה משום ויתור, ובאשר למשיבה האחרת הרי לא זו בלבד שענין ההצמדות נעשה מאחורי גבה, אלא שעורך הדין ששילמה לו ונתנה בו אמון מלא, היה למעשה עורך הדין של הקבלן, והשניים שעליהם סמכה הערימו עליה. יתר על כן, על פי דבריו של המערער עצמו נקבע שהוא הבטיח למשיבה זו שתוכל להחנות בחצר והיא האמינה להבטחה זו. משקבע ביהמ"ש המחוזי כי בשטח לא הצביע מאומה על הוצאת חלקים מהרכוש המשותף ואיש לא אמר למשיבה מה נוטלים ממנה ומה נשלל מהחצר, בצירוף ההרגעה מטעם המטפלים בכך, הרי משיבה זו יצאה ידי חובתה להוכיח כי בזמן העברת הדירה על שמה לא ידעה כי השטחים הנדונים הוצאו מגדר הרכוש המשותף.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא ח. כהן, בכור, בייסקי. החלטה - השופט בייסקי עו"ד ת. אורין למערערים, עו"ד י. קובו למשיבים. 14.5.80).

ע.א. 185/78 - גבריאל אדן נגד מאיר חב' להשקעות בע"מ

*תביעה נגד חותם על חוזה כשהחותם פעל כשליח של אחר.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בת.א. 1000/76 - הערעור נדחה)

בינואר 1970 פורסמה מודעה בעיתון שהזמינה מועמדים לתפקיד מנהל חשבונות במדינת חוץ, המערער פנה לכתובת בישראל שצויינה במודעה ובעקבות פנייתו קיבל מכתב שהיה כתוב על נייר של המשיבה ובו הזמנה לראיון עם אחד בשם נעים. בראיון הוברר לו שמדובר במשרה של ניהול חשבונות במלון דקו בליבריה (להלן המלון) ונאמר לו שהחוזה הוא לשנתיים במשכורת של 300 דולר לחודש. לאחר הראיון הודיעו למערער שהוא נתקבל לעבודה, הוא הוזמן לפגישה נוספת ואז נחתם הסכם ע"י המערער מצד אחד ומנכ"ל המשיבה מר מאיר מצד שני. במבוא להסכם צויין בין היתר כי "אנו מציעים לך את העבודה" וכו'. ההסכם מכיל 8 סעיפים וקובע כי כאשר המערער יגיע לליבריה יצטרך לחתום על הסכם עבודה המבוסס על התנאים הנזכרים בהסכם. בעקבות חתימת ההסכם יצא המערער למונורוביה שבליבריה, והחל לעבוד במלון, נתגלעו חילוקי דעות והמערער סירב לחתום על חוזה עבודה עם המלון. לטענתו היו בו תנאים דרקוניים השונים מהתנאים בהסכם שחתם בישראל. המערער נדרש לפנות את המלון ולעזוב את ליבריה, הוא פנה לממונה על יחסי עבודה בתביעה נגד המלון בגין הפרת הסכם, תביעתו נתקבלה ונפסק שעל המלון לשלם למערער סכום של כ-6 אלפים דולר. המלון ערער אך לפני שהתברר הערעור הגיעו הצדדים להסכם שלפיו קיבל המערער 600 דולר וכרטיס טיסה לישראל ובתמורה חתם על מסמך שעם קבלת אותו תשלום אין לו יותר תביעות נגד המלון. לאחר שהגיע ארצה שלח הודעה נוטריונית למלון לפי הכתובת של המשיבה, ובה נאמר כי עפ"י ההסכם שנערך בין המלון, באמצעות המשיבה, לבין המערער "הסכמתם להעסיק את מרשי במלונכם שבמונורביה". המשיבה השיבה למערער כי המען של המלון הינו בידי המשיבה וכי היא אינה מייצגת את המלון בארץ 5 שנים אחר מכן הגיש המערער תביעה כנגד המשיבה ובה תבע סכום של 11 אלף דולר בגין הפרת התחייבות שבהסכם שנחחם ע"י מנכ"ל המשיבה לדאוג להעסקתו של התובע בתנאים האמורים בהסכם, ולחילופין נתבעה המשיבה בתור ערבה לקיום התחייבויות המלון. ביהמ"ש המחוזי דחה את תביעת המערער וקבע שהמשיבה פעלה כשלוחה של המלון ובמסגרת הרשאתה וכן דחה את טענת הערבות בנימוק שאפילו היתה ערבות הרי זו הופקעה כאשר חתם המערער על ויתור לחייב העיקרי. מכאן הערעור.

א. בהסכם שנחתם אין למצוא חיזוק לטענות של צד זה או אחר אם מדובר בחוזה עצמאי או בשליחות. העובדה שנאמר בהסכם ש"אנו מציעים" אינה אומרת דבר. שלוחו של אדם כמותו ולכן רשאית היתה המשיבה אף כשלוחה לכתוב "אנו" ורשאית היתה כשלוחה לחתום בעצמה אף על החוזה הסופי. ברם בכל נסיבות הענין וכולל הקשרים שבין המשיבה ובין המלון, עולה כי אכן פעלה המשיבה כשלוחה של המלון.

ב. אין לומר שהיתה חריגה מן ההרשאה. התנאים שעליהם חתמה המשיבה בהסכם אינם חורגים ממסגרת ההרשאה שהורשה נעים ע"י המלון. אשר לטענה כי ההרשאה היתה למר נעים ואילו בפועל נכתב ההסכם על נייר של המשיבה ונחתם ע"י המנכ"ל של המשיבה מר מאיר - אין בכך חריגה ואפילו היתה כאן חריגה מן ההרשאה הרי לאור העובדה שהעתק ההסכם נשלח למלון ואושר על ידו מהווה הדבר אישור של הפעולה שנעשתה תוך חריגה מההרשאה.
ג. אשר לטענה כי המערער לא ידע שהמשיבה פועלת כשליח של המלון - לאור כל נסיבות הענין ברור שהמערער ידע זאת. בין היתר יש לציין את העובדה שאת המשפט במונרוביה הגיש המערער נגד המלון וכן בישראל שלח את ההתראה הנוטריונית למלון כשנאמר בו שההסכם נחתם ע"י המלון "באמצעות" מאיר חברה להשקעות בע"מ. יתר על כן, אפילו העובדה נתבררה לו רק בשלב מאוחר יותר, הרי בכך שתבע את המלון בליבריה ולאור ויתורו על תביעותיו כלפי המלון מיצה את זכויותיו ואין הוא יכול כעת לחדש את תביעתו כנגד המשיבה.
ד. אשר לטענת הערבות - ראשית, אין כל רמז או ראיה שקיימת ערבות כזו מצד ין המשיבה לקיום ההתחייבויות ע"י המלון. ברם, אפילו היתה קיימת ערבות הרי בחתימתו של המערער על כתב הויתור למלון סתם את הגולל על טענתו זו. אין לקבל טענת "אילוץ" בנימוק שהמערער היה שם בחוסר כל ולכן נאלץ להיכנע ולחתום על כתב הויתור, שכן כמסתבר לא היה המערער במצב שניכפה עליו לחתום על כתב הויתור. בנסיבות הענין לא היתה כפיה מצד המלון, אלא, לכל היותר, זוהי כפיה שנוצרה מכח הנסיבות, ולפי חוק החוזים ניתן לבטל חווה אם כפה עליו הצד השני את החתימה, אך לא אם הכפיה היתה מכח הנסיבות.

(בפני השופטים: אשר, גב' בן פורת, אלון. החלטה - השופט אשר עו"ד גבריאל לוי למערער, עו"ד ח. רוזנצויג למשיבה. 16.4.80).

ע.א. 206/79 - זיגפריד ריטברג נגד פרץ נסים וחיים רודריג

*אכיפת זכרון דברים למכירת נכס מקרקעין וכל הנובע מכך.

(ערעור וערעור נגדי על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בהמ' 555/78 - הערעור נדחה בעיקרו והערעור הנגדי נתקבל)

המערער מכר נכס מקרקעין למשיבים בזכרון דברים שנחתם ביום 28.10.77, מספר שעות לפני המהפך הכלכלי. התמורה היתה 550,000 ל"י. בעת חתימת זכרון הדברים שולמו 100 אלף ל"י ובאשר ליתרה נקבעו סדרי תשלומים. נקבע כי יחתם הסכם בין הצדדים. בינתיים חל המהפך והמערער התנה תנאים חדשים שהמשיבים לא הסכימו להם. בינתיים לא נחתם ההסכם והמערער סרב לקבל את המשך התשלומים, אם כי בשני תשלומים חדשיים ראשונים חל איחור מצד המשיבים, אך האיחור היה קל, של ימים מספר בלבד. עקב אי תשלום 2 התשלומים כאמור הודיע המערער למשיבים על ביטול זכרון הדברים והמשיבים פנו לביהמ"ש וביקשו את אכיפתו. ביהמ"ש המחוזי קבע שהיתה גמירות דעת הצדדים בעת חתימת זכרון הדברים, כי המשיבים לא הפרו את זכרון הדברים וכי זכרון הדברים מחייב, והמכירה היא תקפה והתובעים צריכים לשלם לנתבע את יתרת מחיר הנכס, וכן 100 אלף ל"י נוספות שהוצעו ע"י הנתבעים לתובע בעת המו"מ בין הצדדים במהלך המשפט.
ביהמ"ש העליון פסק שאין על התובעים לשלם את הסך 100 אלף ל"י ודחה את ערעור המערער בכל הנוגע לתקפות זכרון הדברים. מאידך חייב, ברוב דעות השופטים בכור ואלון את הקובעים לשלם את היתרה בתוספת ריבית של 30 אחוז
מיום שהיה צריך התשלום להתבצע, עד ליום שבו הושקע הסכום בצמודים. השופטת בן פורת סברה שאין לחייב את התובעים בתשלום ריבית.
ביהמ"ש העליון, ב-3 פסקי דין, התייחס לשאלה אם ניתן היה להגיש את התביעה בדרך של המרצת פתיחה , באיזו מידה ניתן לראות הפרה יסודית של הסכם ע"י איחור בתשלום כשהאיחור הוא איחור קל או איחור משמעותי ; מתי לא יהיה זה צודק לאכוף הסכם מכירת מקרקעין , עניני שיערוך המחיר בד בבד עם מתן צו אכיפה של מכירת נכסי דלא ניידי ; תשלום ריבית במקרה כגון זה כאשר המוכר סרב לקבל את הכסף.
בשאלת הריבית היו כאמור הדעות חלוקות.

(בפני השופטים: גב' בן פורת, אלון, בכור עו"ד א. ברקת למערער, עו"ד א. ברימר למשיבים. 17.4.80).

ע.פ. 628+620/79+575 - רפי סויסה ויוסף כהן נגד מדינת ישראל

*זריקת רימון במסגרת מלחמת כנופיות (ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש וערעור נגדי על קולת העונש - הערעור נדחה והערעור הנגדי על קולת העונש נתקבל ביחס לסויסה ונדחה ביחס לכהן).

המערערים הואשמו בהחזקת נשק שלא כחוק, חבלה בכוונה מחמירה ונסיון לחבול בחומר נפיץ. לאחר בירור המשפט הרשיע אותם ביהמ"ש המחוזי בעבירה של החזקת נשק שלא כדין והיזק בזדון בחומר נפץ. השנים נדונו למאסר בפועל של 3 וחצי שנים ומאסר על תנאי של שנתיים וכן הופעלו נגד סויסה מאסרים על תנאי לתקופה כוללת של 18 חודש במצטבר, הערעורים של המערערים על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחו ואילו ערעורה הנגדי של התביעה על קולת העונש נתקבל ביחס לסויסה.
באחד הלילות נזרק רימון רסס לדירה שבה גרה משפחת שלום תשובה וככל הנראה היה זה במסגרת מלחמת כנופיות. ליד מקום האירוע נמצא אותה שעה העד שושן ברדה ועדותו בביהמ"ש היתה עדות יחיד. לדבריו הוא ראה את שני המערערים כשהם באים למקום ואת העד סויסה כשהוא זורק את הרימון ולאחר מכן נמלטו השניים. ביהמ"ש המחוזי קבע כי עדותו של ברצה ראויה לאמון וכן מצא סימוכין רבים לגירסתו של ברצה גם בדברי עדים רבים אחרים, אך ציין כי גם ללא סימוכין אלה הוא נותן אמון מלא בדברי העד למרות עברו הפלילי. אין לקבל את הטיעונים של המערערים כנגד קבלת עדות זו, עפ"י הדין עדותו של ברצה בלבד, ללא כל סיוע, היתה מספיקה לשם הרשעת המערערים, אחרי שביהמ"ש הזהיר את עצמו כראוי שההרשעה מבוססת על עדות עד יחיד. המערערים טוענים כי ההרשעה מבוססת על דברי עד שהוא עבריין בעל עבר פלילי ובעת המקרה היה עריק מצה"ל והיתה תלויה נגדו אשמה בעבירה רצינית של שוד וכן הובטחו לו טובות הנאה ע"י המשטרה אם יעיד נגד המערערים, ברם, כבר נפסק פעמים הרבה כי טענות מסוג זה צריכות להישקל ע"י ביהמ"ש השומע את העדים ומתרשם מהם ואם אותו בימ"ש שקל כראוי את כל הפגמים ואעפ"כ החליט להאמין לעד לא יתערב בכך ביהמ"ש בשלב הערעור. ביהמ"ש המחוזי הניח שברצה ציפה לכך שהוא יזכה לעזרה מצד המשטרה או מצד הפרקליטות במשפטים התלויים ועומדים נגדו וציפיה זו היתה בין המניעים שהשפיעו עליו להעיד נגד המערערים, ואולם העובדה שהיה לברצה אינטרס מסויים להעיד כפי שהעיד איננה שוללת את נכונות עדותו.
אשר לטענה כי אף לפי עדותו של ברצה הרימון נזרק ע"י סויסה ואין ראיות נגד כהן - טענה זו מחוסרת יסוד. משהוכח שבשעת לילה מאוחרת הופיעו שני המערערים בחצר הבית של משפחת תשובה, וסויסה זרק רימון ולא ניתן כל הסבר לנוכחותו של כהן נאותו זמן ובאותו מקום יחד עם סויסה, מן ההכרח להסיק שהם שניהם הגיעו למקום במטרה אחת כשכהן היה שותף עם סויסה באותה משימה.

אשר לטענה שביהמ"ש המחוזי לא היה רשאי להרשיע את המערערים בעבירות שלא יוחסו להם בכתב האישום וכי ע"י שינוי סעיפי החוק קופחה הגנת המערערים - טענה זו אין בה ממש. הגנת המערערים היתה שלא היה להם חלק בזריקת הרימונים ולא קופחה הגנתם עקב השינוי בסעיפי החוק הנוגע לתוצאות הפיצוץ.
אשר לעונש - סויסה הוא בן 25 וכהן בן 22. לסויסה הרשעות קודמות בעלות חומרה רבה, מה שאין כן לכהן. העונש של מאסר בפועל לתקופה של 3 וחצי שנים איננו הולם את חומרת המעשה שבו הורשעו המערערים. בקביעת העונש הראוי לסויסה התחשב ביהמ"ש העליון בכך שבדרך כלל אינו ממצה את הדין עם נאשם שבימ"ש קמא הקל עמו. לפיכך יעמוד עונשו של סויסה על 5 שנים מאסר בפועל ובנוסף לכך המאסר על תנאי שהופעל במצטבר. אשר לכהן - לאחר היסוסים החליט ביהמ"ש העליון שלא להחמיר עמו ולהשאיר על כנו את העונש שהטיל ביהמ"ש המחוזי.

(בפני השופטים: י. כהן, שמגר, בייסקי. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד זיו לסויסה, עו"ד משגב לכהן, עו"ד גב' ר. סוכר למדינה. 14.4.80).

ע.פ. 491/79 - שבו נעים נגד מדינת ישראל

*הרשעה בהדחה בחקירה ומעילה באמון ע"י עובד מדינה (הערעור נתקבל בחלקו).

29 שנים שירת המערער במשטרת ישראל ומאז מחצית 1977 היה מפקד תחנת המשטרה בקישלה של מזרח ירושלים. בתחנה נמצאת אורוות סוסים ומפקד תחנת הפרשים המפקח יוסף כהן היה הממונה על האורווה. באחד הימים, באוקטובר 1977, התלונן הסייס סארי רביע כי יום קודם לכן לקח אדם מהאורווה כמה שקי מספוא בנוכחותו ובהסכמתו של יוסף כהן. לפי הוראת רס"ר בן יעקב נגבתה עדות מסארי ומנער שנכח בעת לקיחת הטובין. ההודעות שנגבו מהשניים הועברו למחרת גבייתן למערער. מיד אח"כ קיים המערער התייעצות בה נכחו מספר קצינים ובכללם סגן מנהל התחנה הפקד משה כהן. לישיבה הוזמן המפקח יוסף כהן והסביר כי השאיל את הטובין לשכן שיש לו סוסים ליד תחנת המשטרה וכי אותו שכן כבר החזיר את המזון. על אף הוראות הנוהל כי תלונה הנוגעת לקצין יש להעביר לדרג גבוה יותר החליט המערער לגנוז את התלונה, כי האמין להסברו של יוסף כהן ונעתר לבקשתו שלא להעביר ידיעה על הענין לממונים. כעבור כמחצית השנה, נפתחה נגד יוסף כהן חקירה בענין אחר במטה הארצי של המשטרה ואז הועלתה גם התלונה של סארי האמורה. לאחר שהחוקרים שמעו מסארי והעד השני כי נגבו מהם בזמנו הודעות בכתב, פנו למערער בענין ההודעות והוא ניסה להתחמק וחתם גם על הודעה כי לא זכור לו שנגבו הודעות. גם פקד משה כהן אמר לחוקרים שלא היו עדויות אלא בירור ראשוני. משה כהן הסביר בעדותו בביהמ"ש כי המערער אמר לו "אנחנו נגיד שהיה מידע ולא היו עדויות". אחרי חיפושים נמצאו ההודעות בגניזה. על רקע מעשים אלה הוגש נגד המערער כתב אישום הכולל 3 פרטי אישום: הדחה בחקירה - עבירה לפי סעיף 245 לחוק העונשין, שיבוש מהלכי משפט, עבירה לפי סעיף 244 לחוק הנ"ל וכן הפרת אימונים, עבירה לפי סעיף 284 לחוק הנ"ל. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בכל 3 העבירות הנ"ל והטיל עליו עונש של שנה מאסר בפועל, הערעור על ההרשעה נתקבל בחלקו והערעור על חומרת העונש נתקבל ועונש המאסר בוטל והומר בתשלום קנס של 10 אלפים ל"י. ביהמ"ש המחוזי יכול היה להגיע למסקנה כי אכן המערער ניסה להדיח את משה כהן שלא יספר את האמת על תלונות סארי וגביית ההודעות ובכך עבר את העבירה של הדחה בחקירה. כמו כן יכול היה ביהמ"ש להגיע למסקנה כי המערער לא גילה לחוקרים את דבר גביית ההודעות ובכך עבר עבירה של שיבוש מהלכי משפט. ברם, אשר להפרת אמונים בכך שהמערער לא העביר מלכתחילה את התלונה לממונים עליו, הרי בענין זה יש לקבל את ערעורו של המערער, אכן היו ראיות שתלונות נגד קצינים יש להעביר לדרגה יותר גבוהה והמערער ידע את הדבר, ואולם יש לקבל את טענתו כי
כאשר החליט לגנוז את התלונה טעה בהפעלת שיקול דעתו מבלי שתהיה לו כוונה פלילית או מודעות שהוא עושה מעשה אסור. לא כל הפרת משמעת היא הפרת אמונים, לפי סעיף 284 לחוק העונשין. בכדי שיורשע עובד ציבור בעבירה לפי הסעיף הנ"ל דרושה הוכחה כי עשה מעשה של מעילה באמון האסור על פי דין ופוגע בציבור, וכי עשה אותו בכוונה לגרום לתוצאה שהחוק רוצה למנוע אותה או שהמעשה נוגד את המוסר. יש לשפוט כל מקרה לפי מידותיו ונסיבותיו ויש להשאיר מרווח מסויים לשיקול דעתו של עובד הציבור. אשר לעונש - העונש שהוטל על המערער היה חמור ביותר וחרג מעבר למידה סבירה אפילו בהתחשב בכך שהוטל בגין 3 עבירות, כל שכן כשההרשעה העיקרית בוטלה. אכן אין לזלזל בחומרתן של עבירות ההדחה בחקירה ושיבוש הליכי חקירה, בפרט כשהן מבוצעות ע"י איש משטרה בעל משרה רמה, אך גם אין להגזים יתר על המידה בהערכת חומרתן, בפרט בהתחשב ברקע של הפרשה כולה. יש לציין גם את תכונותיו התרומיות של המערער שהוא בן 57 והקדיש ,את כל חייו לשירותי הביטחון. הוא מילא את תפקידיו בדבקות מתוך הקרבה וסיכון עצמי בחיסול פעולות עויינות ושימש דוגמא ומופת של מסירות לאנשים שעבדו בפיקודו, בכל הנסיבות יש לשנות את העונש כאמור לעיל.

(בפני השופטים: אשר, אלון, בייסקי. החלטה - השופט אשר, עו"ד אבימר למערער, עו"ד ד. גורני למשיבה. 24.4.80).

ע.פ. 697/79 - הרצל בן משה כהן נגד מדינת ישראל

*הרשעה בהדחה לעדות שקר (הערעור נתקבל בחלקו).

המערער הורשע בביהמ"ש בירושלים בעבירה של הדחה לעדות בניגוד לסעיף 246 לחוק העונשין בכך שביום 3.1.79, שעות מספר לפני דיון בבקשת המשטרה להוציא פקודת מעצר נגד אחיו של המערער כחשוד בבעילת קטינה, פנה המערער לאותה קטינה וביקש ממנה לבוא לביהמ"ש ולומר כי היא סיפרה לעצור שהיא מעל גיל 17, וכי היא שיזמה את קיום היחסים עמו. ביהמ"ש המחוזי קבע כי בעשותו דברים אלה ניסה המערער להניע את המתלוננת לחזור בה מהודעתה במשטרה ולהעיד עדות שקר בהליך שיפוטי. ביהמ"ש המחוזי דן את המערער ל-3 חודשי מאסר בפועל ו-15 חודשים מאסר על תנאי ולקנס של 5 אלפים ל"י. הערעור על ההרשעה נתקבל וזו הוחלפה להרשעה בעבירה על סעיף 245, היינו הנעתו של אדם לחזור בפני חוקר משטרתי מהודעה קודמת שאותה מסר בחקירה על פי דין, ועונש המאסר בפועל בוטל ואילו הקנס הועמד על 15 אלף ל"י.
בפסק דינו קבע ביהמ"ש העליון:
הוראת החוק המדברת על הנעת אדם שבהליך שיפוטי לא יעיד אמת, אין כוונתה דוקא להנעה באמצעים פסולים כגון לחץ ואיום, אלא גם נסיון בשיחה פשוטה לשכנע את פלוני כי יעשה אחת מן הפעולות שסעיף 246 דן בהן ;
סעיף 246 מדבר על הדחה בכל הנוגע לעדות ב"הליך שיפוטי" וחקירה משטרתית כפשוטה אינה כלולה בהליך שיפוטי ועליה חל סעיף 245 ;
בעניננו אין צורך להחליט אם חקירה בפני חוקר נוער היא בגדר הליך שיפוטי, אך נראה כי אין לומר כי חקירה כזו היא בגדר הליך שיפוטי ;
האמור בסעיף 246 יכול להתייחס להנעה לחזרה מהודעה שנמסרה במשטרה, היינו להודעה שנמסרה שלא במסגרת הליך שיפוטי, ובלבד שההנעה בה מדובר תתייחס לכך כי החזרה מן ההודעה תיעשה במסגרת הליך שיפוטי ;
בעניננו לא הוכח שהמערער ביקש מהמתלוננת כי תחזור מן ההודעה שמסרה במשטרה במסגרת הליך שיפוטי ולפיכך לא ניתן להרשיעו אלא בעבירה לפי סעיף 245 שהוא קל יותר.

ביהמ"ש קבע עוד כי:
משנראה כי העדה מנסה בביהמ"ש להתחמק ממה שהיא סיפרה למשטרה רשאי היה התובע לרענן את זכרונה ע"י העיון בהודעתה למשטרה שנגבתה סמוך למועד אירוע העבירה ;
מכיון שהעדה הודיעה לאחר העיון במסמך כי זכרונה שב אליה צדק התובע שלא ביקש להגיש את המסמך לביהמ"ש, שכן לפי הכלל המקובל צד שהביא את העד אינו רשאי להגיש את המסמך ששימש לרענון זכרונו של העד אם הרענון נשא פרי ;
מאידך נראה שאם הצד השני, שלא הוא הביא את העד השתמש במסמך ששימש לרענון כדי לשאול את העד שאלות, הרי אותו צד צריך להגיש לאחר מכן לביהמ"ש את המסמך, אם כי המסמך אינו הופך בשל כך לראיה בזכות עצמה אלא רק לאמצעי לבחינת אמינותו של העד ;
אין לשלול מביהמ"ש את שיקול הדעת להחליט על העיון במסמך בנסיבות בהן נראה לו הדבר דרוש גם אם שימש רק את הצד שהביא את העד ;
אין לקבל את עמדת ביהמ"ש המחוזי שסירב להכריז על המתלוננת כעדה עויינת בעת החקירה החוזרת, אין כל מניעה לכך שאם הנסיבות מצדיקות זאת יוכרז העד כעד עויין גם בחקירה החוזרת.

(בפני השופטים: שמגר, אלון, בכור. החלטה - השופט שמגר. עוה"ד ש. תוסיה כהן וו. דורון למערער, עו"ד א. ראב למשיבה. 16.4.80).

ע.א. 514/78 - דניאל מיארה, קטין, ואח' נגד יעקב אריאלי ואח'

*אחריות בתאונת דרכים (הערעור נדחה).

ביולי 1972 בשעה 9 בערב נפגע המערער, שהיה אז בן 10, ע"י מכוניתו של המשיב בדרך הנצחון באשקלון, כאשר חצה את הכביש. תובענת המערער נגד המשיב נדחתה והערעור על כך נדחה. המשיב נסע בתוך שיירת מכוניות במהירות של 50 קמ"ש. לפני מכוניתו נסעה מכונית אחרת ואחריו נסע אוטובוס. הכביש הוא עירוני אך המעשה אירע בשטח שאינו בנוי בצפיפות, בשעת חשכה, וכשהכביש אינו מואר ועמוס בתנועה של כלי רכב משני הכיוונים. מימין הדרך היתה תחנת אוטובוסים שבה לא חנה בעת המקרה כלי רכב אחר ובתחנה המתינו מספר נוסעים. מקום האירוע היה סמוך לתחילתה של התחנה ולא הוכח אם המערער חצה את הכביש מימין לשמאל או משמאל לימין, לפי עדותו של נהג האוטובוס סטתה לפתע המכונית שנסעה לפני מכוניתו של המשיב שמאלה כדי להימנע מפגיעה במערער ואז פגע בו המשיב. לדברי נהג האוטובוס, אילמלא פגע המשיב במערער היה הוא פוגע בו. ביהמ"ש המחוזי קבע שהמשיב נסע במרחק של כ-12 מטר אחרי המכונית שסטתה שהוא מרחק סביר, והוא התרשל בנוסעו במהירות גבוהה מדי, אלא שגם אילו נסע במהירות סבירה של 40 קמ"ש לא היתה התאונה נמנעת. אשר לשמירת מרחק מהמכונית שלפניו - אם אמנם כטענת המערער צריך היה המשיב לשמור מרחק מהמכונית שנסעה לפניו, הרי הוא יצא ידי חובת שמירת המרחק בהתאם לנסיבות הנסיעה. אשר לאי תגובה במועד נוכח האירוע העומד להתרחש - אין אנו יודעים באיזה מרחק מן המערער היתה המכונית הראשונה כשהחלה לסטות ; אין אנו יודעים מתי נתגלה המערער לעיני המשיב ובאיזה מרחק ממנו נתגלה עם סטית המכונית הראשונה ; מבחינת המשיב היתה הסטיה אירוע בלתי צפוי לחלוטין בתנאי המקום והזמן וככל שהאירוע בלתי צפוי יותר קשה יותר לבוא בטרוניה כלפי מי שאינו מגיב באופן מידי על הנעשה. המירב שניתן לומר על המשיב שהוא התבלבל או טעה בשיקול דעתו. אין לומר עליו שיכול היה למנוע את התאונה או שהפר חובה שהיתה מוטלת עליו כלפי המערער.

(בפני השופטים: אלון, ברק, לוין. החלטה - השופט לוין. עו"ד ח. גזית למערערים, עו"ד א. שלוש למשיבים. 22.5.80).

ע.א. 116/79 - מרכז הארגזים בע"מ נגד משרד החקלאות (מדינת ישראל)

*סעד הצהרתי (הערעור נדחה).

למערערת עסק של השכרת ארגזי אריזה לסוחרי פירות וירקות ולחקלאים, ולפי החומר שהוגש העסק הוא במצב רע, לא משום שדמי השכירות שהמערערת רשאית לגבות הם תחת פיקוח ונמוכים מדי, אלא משום שלקוחותיה אינם מחזירים את כלי האריזה לאחר השימוש החד פעמי כמוסכם. המערערת ניסתה לפתור בעיותיה ע"י השגת פסק דין הצהרתי שהיא בעלת הארגזים וכלי האריזה, היא המשכירה אותם והיא הגובה דמי השימוש וכו'. המערערת הזמינה את משרד החקלאות כמשיב בהנמקה כי המשרד הוא היחידי היודע את המצב המשפטי לאשורו ואת גדר הזכויות של המערערת בארגזים, ולמשרד החקלאות יש ענין אמיתי למנוע הצהרה לא נכונה. משרד החקלאות ביקש לדחות את התביעה נגדו מחמת חוסר יריבות וביהמ"ש המחוזי אכן דחה את התביעה, אך לא מחמת חוסר יריבות אלא מחמת חוסר תכלית וחוסר יעילות של הסעד ההצהרתי המבוקש. הערעור נדחה. לענין חוסר היריבות, די היה, אם לא רצה משרד החקלאות לשמש צד, לבקש מחיקתו כמשיב עפ"י תקנה 24 לתקנות סדר הדין, ולהשאיר את בחירת המשיב הנכון לשיקולי ב"כ המערערת. בערעור הוסיפה המערערת כמשיבה את "מדינת ישראל" אך גם למדינה אין כל ענין בהליכים אלה. המדובר הוא בזכות המערערת במטלטליה והמדינה אינה מחזיקה בהם ואינה תובעת זכויות בהם. ברם, בצירוף משיב שלא כהלכה אין כדי למנוע בעד ביהמ"ש "לפסוק ולהכריע ביעילות ובשלמות בכל השאלות הכרוכות בתובענה" כפי שנאמר בתקנה 24 הנ"ל, ואילו היה טעם במתן סעד הצהרתי צריך היה להחזיר את התיק לביהמ"ש המחוזי שיצווה על צירוף משיבים נכונים. ברם המערערת לא נתנה כל תשובה למסקנת ביהמ"ש המחוזי שכל סעד הצהרתי שיושיט למערערת ישאר בלתי יעיל ובלתי מועיל. גם כשיהיה בידי המערערת פסק הצהרתי על בעלותה בארגזים לא יהא מצבה כלפי הלקוחות שונה ממה שהוא בלאו הכי. עדיין תצטרך לתבוע כל לקוח כזה לחוד בטרם תוכל לתפוס חזקה במטלטליה. אם חפצה המערערת לנפנף בפסק הצהרתי שבידיה תוך מצג שיש בו מה שאין בו, או תוך איום שאי ציות לפסק יגרור תוצאות שלא יוכל לגררם, הרי שבימ"ש לא יושיט לכך יד עזר ומה גם שמדובר בסעד שביושר.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא ח. כהן, שמגר, גב' בן פורת. החלטה - מ"מ הנשיא ח. כהן. עו"ד נ. אבולוף למערערת, עו"ד י. בן אור למשיבה. 14.5.80).

ע"א 210/79 - קצין התגמולים נגד אתי אטיאס

*תאונה בזמן השרות הצבאי אך לא עקב השרות (הערעור נתקבל).

המשיבה שרתה בצה"ל בתפקיד מדריכת נוער והצבא סיפק לה מקום מגורים בטבריה יחד עם חיילות אחרות. היא היתה רשאית לצאת ממקום מגוריה רק בהסכמת מפקדה. באחד הימים יצאה מהדירה והסתכלה במשחק כדור סל שהתנהל סמוך למקום מגוריה. שני ילדים קפצו ואחד מהם פגע באפה. היא הגישה תביעה לתגמולים עקב הפציעה, קצין התגמולים דחה את תביעתה וועדת העררים קיבלה את עררה והערעור על כך נתקבל. בהחלטת הועדה נאמר שהפגיעה אירעה עקב השרות, מכיון שמקום השרות סמוך למקום האירוע, וביציאת המשיבה למתקן הספורט הסמוך למקום מגוריה אין לראות פעילות שהיא מחוץ למסגרת שירותה ואין לראות במעשה זה חשיפה לסכנה מיוחדת. בקבלו את הערעור ציין ביהמ"ש העליון כי בשאלה אימתי פגיעה שנגרמה לחייל בעת השרות היתה עקב השרות נחלקו לא פעם דעות השופטים. ברם, גם לפי הגישה הליברלית ביותר לטובת החייל, אין להגיד שבמקרה כגון זה שלפנינו החבלה נגרמה עקב השרות. השופט זילברג קבע פעם כי אין השופט רשאי להציג לעצמו את השאלה מה היה קורהלחייל אילמלא שירותו, אם היה נפגע פגיעה דומה, אלא על ביהמ"ש לרכז את מעייניו לפגיעה קונקרטית, ולשאול אם זו היתה מתרחשת באותה שעה ובאותה צורה אילו החייל
אותה שעה לא היה חייל אלא אזרח ומצוי מחוץ לתנאי ונסיבות השירות הצבאי. על מבחן זה חזרו שופטים בהזדמנויות אחרות, ואם כי אין לומר שהמבחן הנ"ל הוא מבחן ממצה המתאים לכל מקרה ומקרה, הרי הוא אחד המבחנים האפשריים שניתן ללכת לפיו במקרה דנא. לפי מבחן זה התאונה שאירעה למשיבה לא אירעה עקב השרות.

(בפני השופטים: י. כהן, אשר, בייסקי. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד ע. ראובני למערער, המשיבה לעצמה. 6.5.80).

ע.א. 96/78 - רחמני מזרחי נגד המייסדים בע"מ ואגבאריה

*פרוש הסכם מכירת מניות בחברה פרטית (הערעור נתקבל בחלקו).

המערער ואגאבריה היו בעלי מניות בחברה המשיבה. נעשה הסכם בין אגבאריה, החברה והמערער, שלפיו העביר המערער את כל זכויותיו בחברה לאגבאריה תמורת סכום של 100 אלף ל"י. התמורה נתקבלה ע"י המערער. בהסכם היה סעיף שלפיו התחייב אגאבריה לשלם למערער 3 אחוז מרשימת עבודות שצורפה לחוזה שיבוצעו על ידו ואשר היתה בביצוע כאשר המערער עזב את החברה. כמסתבר בוצעו אחר כך אותן עבודות ע"י החברה ולא ע"י אגאבריה והלה סירב לשלם את שלושת האחוזים למערער. המערער הגיש תביעה לשלושת האחוזים האמורים, וכן לקבלת שני סכומים של כ-54 אלף ל"י. ביהמ"ש המחוזי דחה את תביעת המערער בפסק דין שניסוחו והתבטאויות שבו עוררו תמיהה אצל שופטי ביהמ"ש העליון והערעור נתקבל בחלקו. ברור שהצדדים להסכם התכוונו כי מן העבודות שברשימה יקבל המערער את האחוזים, ואין זה חשוב אם העבודות יבוצעו ע"י אגאבריה או ע"י החברה. היה ברור שהעבודות הן במהלך ביצוע ע"י החברה ולא ע"י אגאבריה. אשר לסכומי הכסף שנתבעו - ביהמ"ש המחוזי קבע כי הוא מאמין לגירסת הנתבעים ולא לגירסת התובע, וביהמ"ש העליון ציין כי התבטאויות השופט בפסק דינו גרמו לו להיסוס אם אין זה מקרה שבו יש מקום להתערב בממצאים של מהימנות, אך בכל זאת הגיע למסקנה שאין להתערב,

(בפני השופטים: בכור, ברק, בייסקי. החלטה - השופט בכור. עו"ד כהן למערער, עו"ד עספור למשיבים. 25.5.80).

ע.א. 157/80 - גדעון דקל נגד אטל דקל ואח'

*איסור כניסת הבעל לדירת בני הזוג (הערעור נדחה).

המבקש הוא בעלה של המשיבה ואביו של המשיב השני. השניים נישאו בשנת 1974 וילדם נולד בשנת 1976. הנישואין לא עלו יפה והאשה הגישה תביעת מזונות בביהמ"ש המחוזי. היא ביקשה צו זמני האוסר על הבעל להיכנס לדירת המשפחה ולאחר שהוגשו תצהירים והצדדים נחקרו החליט ביהמ"ש המחוזי לקבל את גירסת המשיבה שהמערער מתנהג כלפיה באלימות ונתן צו זמני האוסר עליו להיכנס לדירת בני הזוג. הערעור נדחה. השופט המחוזי שקל את הראיות שלפניו והגיע למסקנה שגירסת המשיבה אמינה יותר מגירסת המערער אף שגם היא הפריזה בגירסתה. אין זה נכון שביהמ"ש קבע כי המשיבה לא דיברה אמת. ביהמ"ש קבע רק זאת שהיו אי דיוקים בדבריה והפרזה בגירסתה, אבל ביהמ"ש נתן אמון בעיקרי גירסת המשיבה, כי ביחסים שנוצרו אין אפשרות להמשך החיים של בני הזוג בצוותא. כן הסיק ביהמ"ש כי האשה סובלת מאלימות פיזית ורוחנית והמגורים יחדיו אינם מגורים שקטים. זו מסקנה שיש לה יסוד בראיות ואין להתערב בכך. בא כח המערער טען כי המערער נבדק בפוליגרף ואילו המשיבה מסרבת לעשות כן, אבל אין בכך כדי לעזור למערער. סירוב המשיבה להיבדק בפוליגרף אינה יכולה להתפרש נגדה.
טוען המערער כי מתן הצו הוא ענין של סעד שביושר הנתון לשיקול דעת ביהמ"ש ואין לתת סעד כזה כאשר המבקש בא בידיים לא נקיות ומעלים עובדות מביהמ"ש. אמנם באופן כללי זוהי ההלכה, אבל השאלה היא כרגיל יישום ההלכה עפ"י העובדות והנסיבות המיוחדות של הענין העומד לדיון. אשר לאיסור הכניסה לדירה - צו המונע מבעל להיכנס
לדירת בני הזוג הינו דבר חמור ומה גם שמדובר בצו ביניים ולא בנקל יתן ביהמ"ש צו כזה, אבל שוב הענין תלוי בנסיבותיו של כל מקרה. מצב הדברים בעניננו מצביע על נזק שעלול להיגרם מהמשך החיים המשותפים לא רק לאשה אלא גם לנפשו של הילד.

(בפני השופטים: י. כהן, בכור, ברק. החלטה - השופט בכור. עו"ד ב. חיים למערער, עו"ד ליבוביץ למשיבים. 6.5.80).

ע.א. 115/78 - אריה רוזנפלד נגד יעקב אלמוני

*טענות נגד תביעה עפ"י שטר

(הערעור נדחה).

המערער עשה ביום 6.9.73 שטר חוב לפקודת המשיב על סך 66,666 ל"י, ובהגיע מועד פרעונו לא פרע אותו. המערער טען כי המשיב אמור היה להלוות לו סכום של 50 אלף ל"י והעודף של 16,666 ל"י היה ריבית לשנה שצורף לסכום השטר, אך לטענת המערער ברגע שחתם על השטר נמלט המשיב עם השטר ועם המזומנים, ובעדותו סיפר כי התלונן על כך למחרת היום במשטרה. מאידך טען המשיב כי הלווה למערער סכום של 60 אלף ל"י במזומן וההפרש היה ריבית. ביהמ"ש המחוזי דחה את הגנתו של המערער לאחר ששמע ראיות הצדדים. הערעור נדחה. בשטר החוב נאמר "התמורה קיבלתי במזומנים" וטענת המערער לא היתה כי הכסף נמסר לו ונחטף ממנו, שאז היתה זו טענה "נגד התביעה" שאפשר להוכיחה בראיות בע"פ, אלא טען כי לא קיבל כלל את הכסף כשמסר את השטר, והרי זו "טענה הנטענת נגד המסמך" ואין המערער רשאי להוכיחה ע"י עדות בע"פ. אילו היה ב"כ המשיב ער להוראת דין זו, היה בידו להתנגד לראיות שבאו לסתור מסמך בכתב. ברם, הוא לא עשה כן ולפיכך צריך היה ביהמ"ש להכריע בין שתי הגירסאות, העדיף את עדות המשיב, שעשה עליו רושם מהימן, על פני עדות המערער וערכאת הערעור אינה מתערבת בכגון דא. די בכך כדי לדחות את הערעור. נכון שביהמ"ש המחוזי קיבל את גירסת המערער באשר לסכומי הקרן והריבית ואולם עובדה זו אינה מחייבת פסילת גירסת המשיב בכללותה. יכול היה ביהמ"ש המחוזי להאמין למשיב שמסר את סכום הקרן למערער מבלי להאמין לו מה היה שיעורה של אותה קרן.
ב"כ המערער ביקש להביא בגמר פרשת הראיות שני עדים וביהמ"ש המחוזי סירב להרשות העדתם, אך אין בכך כדי לשנות את המסקנה. עד אחד היה אמור להעיד מה היה סכום הקרן ולחזק את גירסת המערער, אך עדות זו לא יכלה לשנות דבר, שכן ביהמ"ש המחוזי קיבל את עדותו של המערער בענין זה. העד השני היה אמור לחזק את גירסת המערער שהתלונן במשטרה למחרת היום. עד זה הוזמן ע"י המערער ולא הופיע וזה סיכון שצד נוטל על עצמו. ביהמ"ש רשאי היה לסרב לדחות את המשפט לשם שמיעת עדותו ואין להתערב בכך. יש לציין גם שביהמ"ש המחוזי לא שלל את עדותו של המערער כי אכן התלונן למחרת היום.