ע.א 539/78 - אדית לואל ומשה לוין נגד הרברט לויט ואח'
*הנסיבות שבהן יתן ביהמ"ש פס"ד הצהרתי.
(ערעור וערעור נגדי על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בתיק מ.א. 2474/77 - הערעור נדחה ברוב דעות השופטים י. כהן ובכור והערעור הנגדי נתקבל בחלקו).
בשנת 1968 ניתן בניו יורק פס"ד של גירושין בין הגב' לואל ובין מן לויט שהוא אזרח ארה"ב ותושב בה ולויט חוייב לשלם לגרושתו מזונות שבועיים של 215 דולר. בהמרצת הפתיחה נשוא ערעור זה עתר לויט לקבלת פסק דין המצהיר כי לואל הינה הידועה בציבור ובת זוגו של משה לוין וכי הם חיים כבני זוג מאז תחילת 1975 לפחות. נציגת היועץ המשפטי צורפה כמשיבה. ביהמ"ש המחוזי לא נעתר למשיב לתת פסה"ד כבקשתו במלואה אך נתן פסק המצהיר כי העובדות מראות לכאורה על חיים משותפים של לואל ולוין כזוג. ביהמ"ש המחוזי הבהיר שברור לו כי ביהמ"ש בניו יורק עשוי שלא לקבל את החלטת ביהמ"ש בתל אביב כראיה בדיון שלפניו, אך אלה שיקולים שלקח לויט על עצמו ביודעין, ואין בהם כדי לגרוע ממסקנת ביהמ"ש כי דיון בתובענה שהוגשה עשוי לקדם את עניני הצדק, וכי מחובת ביהמ"ש להמשיך בדיון כשרות שמוכן כל בימ"ש בארץ נאורה לשרת בימ"ש חברו בארץ אחרת כל עוד שאין הדבר חורג ממסגרת החוק. לגופו של ענין קבע ביהמ"ש המחוזי כאמור כי לפי העובדות שהוצהר עליהן ע"י שני חוקרים ואשר לא נסתרו, חיים השנים במשותף כזוג. מכאן הערעור.
השופט לוין (דעת מיעוט): א, אין סימוכין לפרופוזיציה הרחבה של ביהמ"ש המחוזי כי בימ"ש בישראל יעתר כענין שבשיגרה למתן סעד הצהרתי כשהדבר דרוש לצורך הליך משפטי בין בעלי הדין. אכן, אין גורסים צרות עין במתן סעד הצהרתי ולביהמ"ש בישראל סמכות ליתן סעד הצהרתי במגוון כמעט בלתי מוגבל של מצבים, אך השימוש בסמכות מוגבל ע"י שיקולים הקיימים לגבי כל תובענה וסעד הצהרתי בכלל זה, והמתחייבים מהנסיבות המיוחדות של כל מקרה. כשבא ביהמ"ש לעשות שימוש בשיקול דעתו למתן סעד הצהרתי, עליו למצוא את נקודת האיזון הנכונה בין זכויותיו הלגיטימיות של התובע לקבל סעד, והאינטרס של הנתבע שלא יוטרד פעמים אחדות בשל אותו ענין.
ב. המבחן לשימוש בשיקול דעתו של ביהמ"ש לתת סעד הצהרתי שמטרתו שימוש בהליך אחר, אינו שונה כשההליך האחר מתנהל בארץ מאשר כשהוא מתנהל בחו"ל. השאלה היא אם הצביע לויט על קיומו של אינטרס לגיטימי מספיק המצדיק שימוש בסמכות של ביהמ"ש למתן ההצהרה.
ג. אין לקבל את טענת ב"כ המדינה שאין להיעתר לתובענה בהיותה פוגעת בצינעת הפרט של לוין. אין גם לקבל טענה אחרת של המערערים שאין מקום להיעתר לתובענה כל אימת שקיימת האפשרות להגשת בקשה לחיקור דין ע"י הרשות הזרה מכח חוק עזרה משפטית למדינות חוץ.
ד. לכאורה עשויה לואל להישמע בטענה שאין להטרידה פעמיים בשל אותו הליך וכדי להתגבר על שיקול זה שומה היה על לויט לפחות להוכיח או להצביע על הסתברות שיצמח לו איזה יתרון ממשי מפסק הדין שינתן לטובתו. יש לציין כי: לא הובאה בפני ביהמ"ש שום עדות מפורשת שביהמ"ש הזר עשוי לקבל את פסה"ד ההצהרתי כראיה; העובדה שהיתה בידי לויט דרך חילופית של הגשת בקשה לחיקור דין; ביהמ"ש התבקש להצהיר על דבר קיומם של נתונים עובדתיים ומשקל המהימנות בענין זה הוא רב ואין חומר מספיק כדי לקבוע שביהמ"ש הזר היה מסתפק בשיקולי מהימנות של בימ"ש בישראל; בשעה זו לא קיימת כל בקשה של לויט בביהמ"ש בניו יורק לביטול פסק המזונות ורק בעקבות פסק
הדין הצהרתי הוא עומד להגיש תביעה כזאת. לאור הנ"ל המסקנה היא שלויט לא הצביע על אינטרס מספיק לקבלת הסעד ההצהרתי.
השופט י. כהן (דעת הרוב): א. המערערים מתגוררים בארץ זה שנים מספר ומבחינה עובדתית הרבה יותר נח לברר מה הם הקשרים ביניהם בהליכים בישראל מאשר בהליכים בפני בימ"ש בארה"ב, כאשר אותו ביהמ"ש יזקק לשם קביעת העובדות לדרך של חיקור דין או הבאת עדים לארה"ב.
ב. הוצגו בפני ביהמ"ש המחוזי אסמכתאות שלפיהן עפ"י הדין בארה"ב העובדה שהאשה גרה באופן קבוע עם אדם אחר יכולה להיות עילה להפסקת תשלום מזונות ובכך יצא המשיבידי חובתו להראות כי פסה"ד שינתן בישראל יכול להיות לו לתועלת בדיון בבקשה שתתברר בארה"ב בענין הפסקת תשלום המזונות.
ג. המשיב רשאי לבקש הצהרה לא רק לצורך שימוש בהליך שכבר קיים אלא גם לשם שימוש בהליך שהוא עומד ליזום. האפשרות הטובה והנוחה בשביל המשיב היא לבנות בסיס לתביעתו בפני ביהמ"ש בניו יורק ע"י קבלת הצהרה מביהמ"ש באותו מקום שבו מתגוררים המערערים.
ד. גם הצדק דורש שלא להעמיד מכשולים בפני המשיב. אילו היו טענותיו העובדתיות מחוסרות יסוד, נקל היה למערערים להתגונן בפניהן בפני ביהמ"ש הסמוך למקום מגוריהם מאשר בפני ביהמ"ש בארה"ב. אם טענותיו העובדתיות של המשיב הן נכונות בעיקרן, כפי שקבע ביהמ"ש המחוזי, הרי לא נגרם למערערים כל עוול ע"י מתן ההצהרה, אחרי שהיתה להם הזדמנות מלאה להביא את גירסתם ובחרו שלא להשתמש בהזדמנות זו.
ה. ביהמ"ש המחוזי לא היה מוכן להצהיר כי המערערים גרים באותה דירה כבני זוג מאז 1975, אע"פ שאחד החוקרים אמר בתצהירו שבתצפית שערך בשנת 1975 כבר חיו המערערים יחד כבעל ואשה. לפיכך יש לתקן את צו ביהמ"ש ולהוסיף להצהרה כי השניים גרים יחדיו מאז 1975. לעומת זאת אין לקבל את הערעור שכנגד על סירובו של ביהמ"ש המחוזי להצהיר כי השניים חיים כבני זוג.
(בפני השופטים: י. כהן, בכור, לוין. עוה"ד גרובס ואסטר למערערים, עו"ד טאוסיג למשיב, עו"ד גורני למדינה. 22.5.80).
ע.א. 500+506/78 - בנימין זימן והיועץ המשפטי לממשלה נגד יעקב קמישר ואח'
*צו ירושה לטובת בני משפחה כשלא הוכח שאין יורשים נוספים.
(ערעורים על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בתיק 663/77 - הערעור של היועץ המשפטי נתקבל והערעור של זימן נדחה).
המנוחה גולדה זימן נפטרה ובביהמ"ש המחוזי היו מספר טוענים לעזבון המנוחה, ובין היתר האחים זימן שטענו שהם יורשי המנוחה שאימצה את אביהם, ומאידך האחים קמישר (להלן בני קמישר) טענו שהם היורשים של המנוחה כצאצאים של הורי הורים של המורישה. ביהמ"ש המחוזי דחה את תביעת האחים זימן בנימוק שלא הוכח בפניו כי אבי האחים אומץ כדין ע"י המנוחה, ומאידך קיבל את תביעת בני קמישר. ביהמ"ש המחוזי דחה את טענות היועץ המשפטי שבני קמישר לא הביאו ראיות שלא נותרו יורשים אחרים למנוחה באותה דרגת קירבה כמו בני קמישר. בביהמ"ש המחוזי התנגד נציג היועץ המשפטי למתן צו ירושה לטובת בני קמישר לגבי כל העזבון, ואילו בביהמ"ש העליון הסכים למתן צו ירושה לטובת בני קמישר לגבי מחצית העזבון ועמדה זו נתקבלה. ביהמ"ש המחוזי דחה את טענת היועץ המשפטי בנימוק עיקרי כי משהוכח בפניו שבני קמישר הם יורשים ודאיים ולעומת זאת קיומם של יורשים אחרים מוטל בספק, יש להתעלם מן הספק. מכאן הערעור.
א. אשר לערעור האחים זימן - המנוחה נישאה בשנות ה- 20 בפולין לד"ר משה זימן אשר בשעת הנישואין כבר היו לו ילדים מנישואים קודמים והאחים זימן הם נכדיו. המנוחה, בעלה ושני האחים זימן, נכדי הבעל, עלו ארצה ואילו האחרים ניספו בשואה. טענת האחים היא כי אביהם אומץ ע"י המנוחה בפולין אלא שלמרות מאמציהם להשיג מסמכים משלטונות פולין המעידים על האימוץ לא הצליחו בכך. ביהמ"ש המחוזי לא ראה בעובדה שהמנוחה קראה להם נכדים והם קראו לה סבתא ראיה לאימוץ, שכן גם לנכדים חורגים קוראים נכדים. בכך אין להתערב. אשר להוכחת האימוץ בדרכים אחרות - אמנם ניתן להוכיח. אימוץ כזה לאו דוקא ע"י הצגת מסמך רשמי אלא בדרך אחרת, בהתחשב עם אי שיתוף הפעולה משלטונות פולין, אך לדעת השופט הראיות שהיו במקרה דנא. לא הספיקו להוכחת האימוץ ובדין קבע כך ביהמ"ש המחוזי. אין להביא ראיה למקרה דנא מהענין שנדון בע.א. 90/76 שכן באותו ענין הוכח ששלטונות הונגריה התייחסו אל היחסים שבין המנוח לבין הטוענים לאימוץ כאל יחסים שבין מאמץ ומאומצים, וביהמ"ש הפעיל את הכלל של חזקה על פעולות שלטונות שנעשו כדין. כמו כן היו שם ראיות אחרות שהצביעו על האימוץ מה שאין כן במקרה דנא. עם כל הרצון להקל עם מקרים כגון אלה, כאשר בפני הטוענים לזכות ירושה ניצבים מכשולים בהשגת ראיות, אין להרחיק לכת יותר מדי, ומן ההכרה לדרוש ראיות יותר משכנעות על קיום האימוץ מאלה שהובאו במקרה דנא.
ב. אשר לערעור היועץ המשפטי - תביעת בני קמישר מבוססת על קירבה בדרגה שלישית. הובאו ראיות על קירבה זו, אך לא הובאו ראיות שאין קרובים אחרים. ביהמ"ש המחוזי סבר כי הספק בדבר קיום יורשים אחרים הוא כה קטן עד כי מן הראוי להתעלם ממנו, בציינו כי מאורעות השואה ומצבם של ניצולי השואה מאחורי מסך הברזל אמנם מקשים על מציאת יחסי קירבה, אך מאידך עבר זמן ניכר מאז השואה ופוחתים הסיכויים שקיימים עדיין יורשים נוספים שאין יודעים עליהם. לפיכך אין לדרוש מן היורשים שיוכיחו שלא קיימים יורשים אחרים. אין להסכים למסקנה זה מי שתובע זכות בירושה עליו להוכיח את קירבתו המשפחתית וגם להביא ראיות שאין יורשים אחרים זולתו. התובע זכות בעזבון חובת הראיה עליה אכן, מן הראוי להקל בהבאת ראיות בדבר אי קיום יורשים אחרים כשמדובר בקרובי משפחה שעקבותיהם נעלמו בעת השואה, אולם אין להגיע לידי אותה עמדה קיצונית שנקט השופט שלפיה אין צורך כלל בראיות בדבר אי קיומם של יורשים אחרים. הקירבה שבין המנוחה ובין בני קמישר היא בדרגה רחוקה מאד ולעיתים קרובות, אף בזמנים כתקונם קרובים בדרגות כאלה אינם מקיימים כל קשר ביניהם ואינם יודעים האחד על קיומו של האחר. בנסיבות אלה אין לראות בעובדה שבני קמישר אינם יודעים על קיום קרובים אחרים, כל ראיה כי קרובים כאלה אינם קיימים. התוצאה מכך היא שיש לתת צו ירושה לטובת בני קמישר לגבי מחצית העזבון, ואילו לגבי המחצית השניה אין לתת צו שמא יופיעו ביום מן הימים יורשים אחרים.
(בפני השופטים: י. כהן, בכור, לוין. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד ע. בלום ליועץ המשפטי, עו"ד ש. ורשה לזימן, עו"ד מ. קליבץ לקמישר. 13.5.80).
ע.א. 326/78 - יהודית גרבוב ואח' נגד חיים פישמן
*טענות נגד תביעה עפ"י שיקים (הערעור נתקבל).
המערערת הינה אלמנת המנוח מרדכי גרבוב. בביהמ"ש המחוזי הגישו המערערת ויורשי המנוח תביעה נגד המשיב ובה נטענו שתי עילות. עילה ראשונה היתה שהמערערת מחזיקה בחמישה שיקים על סכום כולל של 22 אלף מרקים גרמניים
שנמשכו ע"י המשיב לזכות המנוח ואשר לא נפרעו ונמצאו בין ניירותיו של המנוח; ועילה שניה וחילופית היתה תביעת המערערים בשם עזבון המנוח להחזר הלוואה על סך 22 אלף מרקים שניתנה ע"י המנוח למשיב ושטרם הוחזרה. המערערים הציגו את השיקים בביהמ"ש ובעדותה סיפרה המערערת כי המנוח, שהיה ידידו וקרוב משפחתו של המשיב, עשה אתו שתי עיסקאות, האחת עיסקת הלוואה ובגינה ניתנו השיקים ועוד עיסקה של שותפות בעסק של מסעדה בגרמניה. גירסת המשיב היתה שהעיסקה היחידה היתה עיסקת שותפות בגרמניה ולאחר שהעסק הפסיד כספים הוחלט לחסל את העסק ומתוך הנחה כי החיסול ישאיר סכום של כ- 20 אלף מרקים לכל אחד מן השותפים, נתן למנוח את השיקים על סך 22 אלף מרקים כסכום משוער, אך לבסוף לא נותר מה לחלק. ביהמ"ש המחוזי לא נתן אמון בגירסאות אף אחד משני הצדדים ואמר שאין לו דעה ברורה בענין ודחה את התביעה. הערעור על כך נתקבל. סעיף 29(א) לפקודת השטרות מורה כי כל צד שחתימתו מצויה על השטר, חזקה לכאורה שנעשה צד בעד ערך. על כן חתימת השיקים ומסירתם ע"י המשיב למנוח יוצרים הנחה לטובת המנוח ועל החותם לשלם את סכום השיק אלא אם יצליח לסתור את ההנחה. על מנת לסתור את ההנחה על החותם להוכיח שלא ניתנה כלל תמורה או שהתמורה נכשלה לחלוטין ונטל הראיה מוטל על הנתבע. החזקה עפ"י סעיף 29 הנ"ל קיימת לטובת כל מחזיק ולא רק לטובת מחזיק כשורה, המשיב לא הצליח לסתור את החזקה הנ"ל שכן לא הוכיח שהשיקים ניתנו כגירסתו לשם סילוק יתרת חשבון שיגיע בעתיד למנוח לחיסול השותפות ולא הוכיח שלא נותר כל כסף לתשלום השותפים ורק אילו הוכיח שני דברים אלה במצטבר יכול היה לומר שהיה כאן כשלון מוחלט של התמורה. מאידך, אי האמון בגירסת המערערת אין בה כדי להכשיל את החזקה הנובעת מקיום השיקים החתומים בידי המשיב.
כאשר נשארים שטרות בעזבון הרי מנהל העזבון או היורשים יכולים לתבוע על פיהם, והם רשאים לאכוף את התשלום על יסוד הטענה שאלה הם חלק מנכסי העזבון. כאן לא הלכו המערערים בדרך הנ"ל וטענו שהמערערת היא המחזיקה בשטר וזו טענה שאינה תואמת את העובדות. כבר בביהמ"ש המחוזי הועלה ענין זה והמערערת לא ביקשה תיקון כתב התביעה, אך היא ביקשה תיקון כתב התביעה בביהמ"ש העליון כדי לטעון שהמנוח היה מחזיק בשיקים שהם חלק מן העזבון ועל זה לבסס את התביעה של העזבון והיורשים. ביהמ"ש העליון ציין שיש להרשות את התיקון של כתב התביעה בערעור. לביהמ"ש הכח להרשות תיקון בשלב הערעור אם הבקשה היא בקשה שבאה בתום לב והתיקון דרוש על מנת לברר את הענין לגופו ולעשות צדק עם שני הצדדים.
המערערת ציינה בכתב התביעה ובעדותה שהשיקים ניתנו בגין הלוואה ולטענת המשיב הדבר מחייב אותה ומאחר ולא הוכיחה את ההלוואה נכשלה התביעה. טענה זו אין לקבל. קיים שוני מהותי בין העובדות בענין זה לבין העובדות בע.א. 164/62 (פד"י י"ז 341). שם טענה התובעת והעידה שאת הכסף קיבלה כחלק ממחיר דירה והנתבע הוכיח שמחיר הדירה שולם בדרך אחרת ולא ע"י השיקים ולכן יוצא שלא היתה כל תמורה. כן נטען שם ענין התמורה כחלק מהעילה עפ"י השיקים. כאן בעילה עפ"י השיקים לא נטען דבר לענין מהות התמורה, ומה שנטען לענין ההלוואה נטען רק כעילה חילופית בתביעה עפ"י התמורה. מה שחשוב יותר הוא ששם הנתבע הצליח לסתור את התמורה שנטענה בלי שבאה ראיה על תמורה אחרת כלשהי, בו בזמן שכאן היה בעדות המשיב הרבה יותר מזה והוא בעצמו העיד שהשיקים ניתנו בעד תמורה וכהערכה של סכום שמגיע ממנו למנוח, ואם כך הדבר הרי הוא חייב אלא אם כן הוכיח לא רק שהשיקים ניתנו על תנאי אלא גם שלפי התנאי המוסכם נכשלה התמורה במלואה ואת זאת הוא לא הצליח להוכיח.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא ח. כהן, בכור, בייסקי. החלטה - השופט בכור. עו"ד י. גולדנצוייג למערערים, עו"ד ב. שטיינר למשיב. 11.5.80).
ע.א. 730/79 - איריס הלר ואח' נגד אריה הלר
*הפסקת תשלום חלק ממזונות שנפסקו לילדים כאשר אחד הילדים חדל להיות קטין (הערעור נדחה).
בהזדמנות קודמת הגיעו המשיב ואשתו, אמן של שתי המערערות, להסכם פשרה בתביעה שהוגשה ע"י האם ושתי בנותיה הקטינות נגד המשיב. בהסכם נאמר כי הנתבע ישלם למזונות... (המערערות)... לסיפוק כל צרכיהן... 1,500 ל"י לחודש". בינתיים הגיעה אחת הבנות לגיל 18 והיא משרתת בצה"ל. המשיב החל לשלם רק מחציתו של הסכום שבו חוייב ואז פנתה האם להוצל"פ ודרשה את מלוא הסכום, ראש ההוצאה לפועל החליט כי מאחר ופסק הדין לא קבע איזה חלק מהמזונות מתייחס לכל אחת מן הזוכות, יש לראות את פסה"ד כולו כבר ביצוע. המשיב פנה לביהמ"ש המחוזי וביקש פס"ד הצהרתי שלפיו סכום המזונות שנפסק לשתי המערערות בתיק המזונות האמור היה מיועד לכל אחת מן השתיים בחלקים שווים, וכאשר אחת מהן הגיעה לגיל 18 אין המשיב חייב לשלם את המחצית של אותה זוכה. ביהמ"ש המחוזי קיבל את טענת המשיב בציינו כי זכות המערערות למזונות קיימת עד שיגיעו לגיל 18 והדבר נובע מהתחייבות המשיב ומנוסח ההסכם. הערעור נדחה, המערערות טענו כי על המשיב היה להגיש תביעה חדשה לקביעת מזונות וכי הדרך הדיונית שבחר בה היא פגומה, וכן שביהמ"ש המחוזי החליט 4 באחת הישיבות לדון בטענות טרומיות בציינו כי אם תידחנה הטענות הטרומיות ישמע את הצדדים לגופו של ענין, אך בישיבה הבאה דחה את הטענות הטרומיות ונתן החלטה סופית לגופו של ענין לפני שנתקיים הדיון. כן טענו כי ההחלטה אינה מוצדקת לגופו של ענין באשר הבת הגדולה המשרתת בצבא סמוכה על שולחן האם.
אשר לשאלה מה הדרך הדיונית הנכונה - מדובר בהסכם שניתן לו תוקף של פסק דין ועל כן כל שאלת פרשנות הינה שאלה המופנית לפירושו של פסק הדין ולא לפירושו של הסכם. ניתן לפנות לראש ההוצאה לפועל בהתאם לסעיף 12 לחוק ההוצאה לפועל, כדי שהלה יפנה לביהמ"ש שנתן את פסק הדין ויבקש הבהרה ואולם אפשרות הפעולה הדיונית האמורה אינה צריכה להיות סיבה לקביעת תחומים צרים בבקשה לפסק דין הצהרתי. אין פסול בדרך החילופית שבה נקט המשיב. אגב, לא היה מקום להגשת המרצת פתיחה כפי שהעיר ביהמ"ש המחוזי, כי הענין איננו מתייחס לקטין ואין גם לראות את פסק הדין בגדר מסמך שאליו מתייחסת תקנה 314. על כל פנים לא היה צורך בהגשת תביעת מזונות חדשה דוקא. עם זאת, מן הראוי היה שביהמ"ש יתן לצדדים הזדמנות נאותה לטעון את טענותיהם ולא יכריע לאחר שנדונה הטענה הטרומית, אך בשל כך בלבד אין להחזיר את הדיון לביהמ"ש המחוזי, שכן המערערות כבר העלו בביהמ"ש העליון את כל הטענות שביקשו לטעון בערכאה הראשונה, ולא נגרם כל עיוות דין למערערות.
לגופו של ענין - כאשר פוסקים מזונות למספר זכאים מן הראוי לקצוב בבירור את הסכום אשר כל אחד מאלה זכאי לו, אך אם לא נקבעה חלוקה יש לראות בדרך כלל כל סכום גלובלי כסכום המתחלק באופן שווה בין הזכאים למזונות. לפיכך, במקרה שלפנינו מיועדת מחצית סכום המזונות שנפסק לכל אחת משתי הקטינות. אשר לשאלה אם יש לפרש את ההסכם כמחייב תשלום מזונות עד שיגיעו הבנות לגיל 18 - התשובה לכך היא חיובית. סתם פסק דין למזונות ילד כוחו יפה רק כשהוא קטין ומשגדל הקטין פוסק תוקפו של הפסק ואין הנתבע חייב להמשיך בתשלום גם אם לא בוטל הצו שניתן. אגב, האמור כאן מתייחס רק לפירוש פסק הדין הקודם, ואין בו משום הבעת דעה בשאלה שהועלתה אם זכאית הבת שבגרה למזונות מכח האמור בסעיפים 4 ו- 5 לחוק לתיקון דיני משפחה מזונות. נושא כזה יכול להיות נידון רק עפ"י תביעת מזונות חדשה ונפרדת.
(בפני השופטים: שמגר, אשר, בכור. החלטה - השופט שמגר. עו"ד י. דרמר למערערות, עו"ד ד. רוזאנסקי למשיב. 8.4.80).
ע.א. 415/79 - סעיד אסתר נגד מנחם יפה ואח'
*תביעת אשה לחלק בנכסים עפ"י הלכת המשאבים המשותפים (הערעור נתקבל בחלקו).
המנוח חיים סעיד עלה ארצה מתימן בשנת 1949 והתגורר בנחלת יהודה עם שני ילדיו המשיבים. בדצמבר 1953 זכה בהגרלה ב"נחלה" וקיבל בנחלת יהודה שטח של 5 דונם. בשנת 1954 נשא המנוח את המערערת, אשתו השלישית. בהתחלה גרו בדירה הישנה יתד עם הבת של המנוח, היא המשיבה השניה, ולאחר מכן בנה המנוח בית על הנחלה שזכה בה, ובשנת 1965 עבר לגור בבית עם המערערת ועם בתו. הבת נישאה והמנוח ואשתו נשארו לבד. הם חיו חיים משותפים בשלום ובהרמוניה ולא נולדו להם ילדים. בשנת 1967 נפצע המנוח בתאונת דרכים וקיבל פיצויי פיטורין וביוני 1968 נפטר. בעת פטירתו היו למנוח שני חשבונות בנקים, האחד חשבון משותף לו ולמערערת והשני חשבון משותף לו ולשני המשיבים כשהחשבון האחרון גדול פי כמה מאשר החשבון עם המערערת. לפני פטירתו עשה המנוח צוואה בה ציווה את הנחלה ואת כל רכושו לילדיו, ולמערערת ציווה זכות מגורים בדירה. חודשיים לפני פטירת המנוח הגישה המערערת המרצת פתיחה שבה ביקשה הצהרה כי היא הבעלים של מחצית הנחלה וחשבון הבנק שעל שם המנוח וילדיו, וביהמ"ש המחוזי דחה את תביעת המערערת. הערעור נתקבל בחלקו וביהמ"ש העליון הכריז כי בנחלה זכאית המערערת למחצית ואילו באשר לחשבון הבנק נדחה הערעור.
תביעת המערערת מתבססת על הלכת השיתוף במשאבים בין בני הזוג, כפי שפותחה והתגבשה בפסיקת ביהמ"ש העליון. ההלכה מבוססת על מעין הסכם מכללא שנוצר בין בני זוג החיים חיים משותפים במשך השנים. הנחה זו ניתנת לסתירה ע"י קיום הסכם בין הצדדים, או ע"י הוכחת כוונה אחרת. השאלה מה היתה כוונת הצדדים היא בעיקרה שאלה של עובדה, ומחומר הראיות שבעניננו אין להסיק כי כוונת הצדדים היתה שלילת השיתוף בנכסים בכל הנוגע לדירה והנחלה. השאלה איננה מה היתה כוונת הצדדים בחדשים האחרונים של חיי המנוח כאשר עשה את הצוואה וכאשר הוגשה תביעת המערערת, אלא מה היתה הכוונה במשך כל שנות החיים המשותפים. באשר לנחלה הרי זו נרכשה אמנם לפני הנישואין, ואולם הבית נבנה לאחר הנישואין וכאשר מדובר בנכס העומד לרשות המשפחה ושימושה, כגון דירת מגורים, יש צורך בכמות גדולה יותר ומשכנעת יותר של ראיות לסתירת חזקת השיתוף בנכסים, מאשר כאשר מדובר בנכסים עסקיים של בן הזוג. לפיכך, המסקנה היא שלא נסתרה לגבי הנחלה חזקת השיתוף בנכסים. שונה המצב לגבי חשבון הבנק. למנוח היו שני חשבונות בנק ופתיחת חשבון שני בשמות המשותפים של המנוח וילדיו, כשהיה לו חשבון בנק משותף עם אשתו, מצביעה על כוונת המנוח ליצור קרן מיוחדת לילדיו, כספים אלה באו לו, לכאורה, מפיצויי נזיקין שקיבל המנוח בגין תאונת דרכים שבה נחבל, ונראה ברורות שהוא רצה לייחד לילדיו כספים אלה.
(בפני השופטים: שמגר, בכור, בייסקי. החלטה - השופט בכור. עו"ד ד. מרקמן למערערת, עו"ד ה. שפרן למשיבים. 25.5.80).
ע.א. 685+742/78 - רבקה פייט נגד כפר הנוער דוד רזיאל
*פיצויי תאונת דרכים (הערעור נתקבל בחלקו).
בתאונה שאירעה למערערת כשהיתה בת 14, ברשלנותה של המשיבה, נקטע חלק מאצבע ידה השמאלית. ביהמ"ש המחוזי חייב את המשיבה לשלם למערערת סכום של 15 אלף ל"י בשל אובדן השתכרות בעתיד לפי שיטת החישוב הגלובלי וסכום של 15 אלף ל"י בעד כאב וסבל. הערעור נתקבל. אמנם אין להתערב בשיקולי ביהמ"ש שקבע את הפיצוי בגין אובדן ההשתכרות עפ"י בסיס גלובלי ולא על יסוד אחוזי נכות, ואולם הסכומים שנקבעו נמוכים במידה המצדיקה התערבות ביהמ"ש שלערעור, המערערת מועסקת בעבודות של כתיבה במכונה והסכום בגין
אובדן כושר ההשתכרות יש להעמיד על 25 אלף ל"י. אשר לכאב ולסבל - המערערת היא צעירה כבת 21 שנה וכריתת חלק מן האצבע עשוייה לגרום לה לא רק ליקויים במגעיה החברתיים, אלא גם הפרעה ניכרת ומשמעותית בעבודות הבית ובחיי היומיום. לכן הסכום בראש נזיקין זה יהיה 30 אלף ל"י. לסכומים אלה נתווספו הפרשי הצמדה.
(בפני השופטים: בכור, לוין, גב' בן עתו. עו"ד אלדור למערערת, עו"ד מנדלבוים למשיב. 5.6.80).
ע.א. 601/78 - רוני אורן נגד דוד תבור ואח'
*טענת אילוץ ותרמית נגד אכיפת הסכם (הערעור נתקבל).
בין המערער לבין המשיב ואחד יעקובסון נעשה הסכם פשרה ובו נקבע כי הואיל והמשיב ויעקובסון חייבים למערער כ- 94 אלף ל"י אשר תמורתו ניתנו שיקים ואלה חוללו, הוסכם בין הצדדים כי המשיב ויעקובסון ימסרו למערער סחורה בשווי החוב. על הסכם הפשרה חתמו כל הצדדים. רק חלק מן הסחורה סופק והמערער תבע את המשיב ואת יעקובסון לתשלום סכום של כ- 74 אלף ל"י, המשיב ביקש רשות להתגונן וזו ניתנה לו ובהגנתו טען כי חתימתו על הסכם הפשרה הוצאה ממנו במרמה וכי אינו חב כל חוב למערער. ביהמ"ש המחוזי דחה את תביעת המערער מן הטעם שהמשיב אולץ והוטעה ובשל כך חתם על הסכם הפשרה. הערעור נתקבל. בין המערער לבין המשיב ויעקובסון נעשה הסכם פשרה המחייב את החתומים עליו. טוען המשיב כי אולץ והוטעה ועל כן ההסכם אינו מחייב, ואולם נטל השכנוע בטענות אלה מוטל על הטוען אותן. נטל זה כבד הוא. טענת האילוץ וטענת התרמית הן טענות חמורות ונדרשת מידת הוכחה גדולה יותר מאשר בתביעה רגילה, בעניננו, לא נטענה כלל טענת האילוץ בתצהירו של המשיב שהפך לכתב הגנה ודי בכך שלא להיזקק לטענה זו, ברם, גם לגוף הענין לא הובאה כל ראיה בענין האילוץ, והראיה היחידה שהובאה אינה מצביעה על אילוץ שהביא את המשיב לחתום על הסכם הפשרה. אשר לטענת התרמית - המשיב טען כי אינו חב כספים, וכי חתם על הסכם הפשרה כי נמסר לו שהוא חב עפ"י השטרות, ואולם טענת התרמית היא טענה חמורה ואין בדבריו של המשיב אותה מידת וודאות הנדרשת כדי לבסס ממצא של תרמית. לפיכך יש לקבל את הערעור ולהחזיר את התיק לביהמ"ש המחוזי שידון בכל הנושאים האחרים הנוגעים להסכם הפשרה.
(בפני השופטים: בכור, ברק, גב' בן עתו. החלטה - השופט ברק. עו"ד א. אמיתי למערער, עו"ד מרכוס למשיבים. 19.6.80).
ע.א. 312/79 - חיים צ'רני נגד מנשה אברהם ואח'
*ערעור ע"י בעל דין שלמעשה הסכים לבצע את הפעולה שבגינה הוגשה התובענה ואיננו בגדר בעל דין שקופח (הערעור נדחה).
המערער היה בעל מקרקעין ועשה הסכם עם המשיבים בדבר בניית דירות תמורת מחצית המגרש. כשנסתיימה הבניה והמשיבים מכרו חלק מן הדירות לאחרים סירב המערער לחתום על המסמכים הדרושים לרישום הבית המשותף ולהעברת הדירות בתואנה שלא ניתנה לו אפשרות לבדוק את הגג. המשיבים עתרו לביהמ"ש על דרך המרצת פתיחה למינוי כונס נכסים שיבצע את הרישום ואת ההעברה במקום המערער. במהלך הדיון הסכים המערער לחתום על המסמכים ואעפ"כ מינה השופט כונס נכסים וחייב את המערער בהוצאות. הערעור נדחה. מאחר שבינתיים נחתמו המסמכים הדרושים ע"י המערער אין עוד טעם לערעור. אומר המערער שהוא חושש ממעשה בית דין ביחסים שבינו לבין המשיבים שעומדים להגיש נגדו תביעת נזיקין, ואולם אין יסוד לחשש זה. כשהסכים המערער לחתום על המסמכים שוב אין קיים סכסוך אקטואלי בין בעלי הדין ואין המערער בחינת בעל דין שקופח היכול לערער. נוכח ההסכמה האמורה שניתנה "מבלי לפגוע בזכויות" ברור שכל שנאמר בפסק הדין אינו קושר את המערער כהשתק פלוגתא. מינוי כונס הנכסים אינו מעלה או מוריד בהיותו הליך של ביצוע
גרידא. ברם, אף אם תאמר שבפסק דין שניתן שלא בהסכמה מדובר, יש יסוד לממצאו של השופט שלא היה שחר לסירובו של המערער לחתום על המסמכים.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, ברק, לוין. החלטה - השופט לוין. עו"ד נ. צורן למערער, עו"ד י. בר מור למשיבים. 19.6.80).
ע.א. 151/78 - שושנה הלוי נגד יעקב הרברט ואח'
*פיצויים בתאונת דרכים (הערעור נתקבל).
המערערת נפגעה בתאונת דרכים שהמשיבים היו אחראים לה. כתוצאה מן התאונה היה צורך לכרות למערערת את הטחול ולאחר מכן התפתחה אצלה מורסה והיא נזקקה למספר טיפולים וכחודשיים אישפוז. המומחה העיקרי העריך את נכותה של המערערת בשיעור של 10 אחוז עקב כריתת הטחול, 5 אחוז עקב הצלקת בבטן בגין הניתוח, ועוד 10 אחוז נכות בתחום הפסיכיאטריה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי למרות הנכויות מן הבחינה הרפואית, הרי מבחינה תפקודית אין לדבר השפעה על כושר עבודתה והשתכרותה של המערערת. המערערת טענה כי הצלקת בבטנה יש בה כדי להפריע בקריירה שלה כדוגמנית, אך ביהמ"ש המחוזי לא השתכנע כי יש בטענה זו ממש, הן משום הארעיות והמקריות שבה עסקה המערערת כדוגמנית לפני התאונה, והן משום שהצלקת לא היתה עשויה להפריע לה בעיסוק זה אלא אם מדובר בדוגמנות לבגדי ים מסויימים. בכל זאת, ורק לפנים משורת הדין, פסק ביהמ"ש למערערת סכום של 50 אלף ל"י בגין הפסד השתכרות בעתיד. עוד קבע ביהמ"ש המחוזי סכום של 35 אלף ל"י בגין כאב וסבל. הערעור בגין מיעוט הסכום נתקבל. גם אם הוצאת הטחול איננו גורם לנכות תפקודית הרי ככל שמדובר בכאב וסבל היה על המערערת לעבור שלושה ניתוחים ואישפוז של כחודשיים, פסק הדין ניתן בפברואר 1978 ולנוכח האמור לעיל הרי הסכום של 25 אלף ל"י נמוך מדי ויש להוסיף בגין פריט זה עוד 25 אלף ל"י. גם הסכום שנפסק בגין הפסד השתכרות בעתיד הוא על הצד הנמוך. אכן השופט לא ייחס חשיבות למגבלה בהשתכרות אך גם לא דחה אותה מכל וכל, ואם כך הדבר, ובהתחשב בגילה של המערערת, יש להוסיף גם 25 אלף ל"י בפריט זה. התוצאה היא שיש להוסיף למערערת עוד 50 אלף ל"י כשסכום זה ישא ריבית והצמדה מיום מתן פסק הדין בביהמ"ש המחוזי.
(בפני השופטים: י. כהן, ברק, בייסקי. החלטה - השופט בייסקי. עו"ד ד. אלדור למערערת, עו"ד ב. זייגר למשיבים. 22.6.80).
ע.א. 896/79 - עזבון המנוח יוסף זילברמן ז"ל נגד מרדכי ורינה פרל
*קיום צוואה (הערעור נתקבל).
המנוח יוסף זילברמן היה מאושפז בבית חולים מאיר בכפר סבא ובאחד הלילות קרא לשתי אחיות ואלה רשמו מפיו, לפי בקשתו, דברים שונים, שבהם ביקשו המשיבים לראות צוואתו האחרונה של המנוח. ביהמ"ש המחוזי קיים את המסמך האמור כצוואתו של המנוח והערעור על כך נתקבל. המערער טען כי מכיון שבינתיים ניתן צו ירושה, שלפיו חולק העזבון בין היורשים על פי דין, הרי ביהמ"ש מנוע מלשוב ולדון בענין העזבון עפ"י הצוואה. ביהמ"ש המחוזי לא קיבל טענה זו בהסתמכו על סעיף 72 לחוק הירושה ולכאורה צדק בהחלטתו האמורה. ברם אין צורך לדון כאן בשאלה זו לעומקה, מאחר והבעיה מרחיקת הלכת היא השאלה אם המסמך שהוגש לביהמ"ש יכול לשמש צוואה או שמא מדובר על נוסח דברים סתום אשר רואים אותו כבטל עפ"י האמור בסעיף 33 לחוק הירושה. אכן, גם ביהמ"ש המחוזי לא התעלם מן הקשיים שבפירוש הדברים הנ"ל ודן בפירוט רב בקטעים השונים של המסמך כדי לנסות ולפרשו לפי אומד דעתו של המצווה וכפי שהוא משתמע מתוך הצוואה או מתוך הנסיבות. לאחר שנוכח כי יש קטעים הניתנים לפירושים שונים, ביקר ביהמ"ש המחוזי את הפירוש המקיים את הצוואה על פני הפירוש שלפיו היא בטלה. אולם לפי סעיף 33 לחוק הירושה יש לבטלה. סעיף זה מתייחס
בהוראותיו לצוואה שאין לראות מתוכה למי ציווה המצווה, או מה ציווה, או שאין להבין משמעותה. נוסח הדברים המובא במסמך שהוגש כצוואה תואם את כל אחד משלושת המומים שהוזכרו מאחר ולא ניתן ללמוד מתוכו למי ציווה המנוח את רכושו, מה הוא ציווה ומה משמעותם של חלק מן הדברים הרשומים בו.
(בפני השופטים: שמגר, בכור, בייסקי. החלטה - השופט שמגר. עו"ד לוטמן למערער, עו"ד בן יקר למשיב, 16.6.80).
על"ע 6/79 - עו"ד פלוני נגד הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין
*כתיבת מכתבים מעליבים לעו"ד ונגד שופט (הערעור נדחה).
המערער כתב מכתב לעו"ד ובו הוא מתרעם על כך שאותו עו"ד נטל קליינט של המערער ומתחמק מלשלם לו חלקו בשכר הטירחה. הוא כתב לו בין היתר "הגולם קם על יוצרו,.. אתה רוצה לגזול ממני שכר הטירחה... אל תאלץ אותי לפנות לבימ"ש בכדי לדרוש החזרת הגזילה ... כי אחרת אתה מסתכן בדברים לא נעימים בכלל ...". בגין מכתב זה הוגש אישום אחד כנגד המערער. עוד אישום הוגש נגדו בגין מכתב ששלח לשופט הראשי בבימ"ש השלום בתל אביב בקשר לתביעה שהיתה תלויה ועומדת בפני אחד השופטים ובמכתבו כתב בין היתר "מדובר בשופט שלום... אשר מפלה לרע את הנתבע ... מנסה לאלץ את הנתבעים לשלם חוב ... וזאת בדרך בלתי חוקית ... הוא עשה בתיק הזה המון שינויים...". בית הדין המשמעתי הרשיע את המערער בשני אישומים של עשיית מעשה שאינו הולם את המקצוע וגזר עליו עונש השעייה לחודשיים ללא פרסום שמו של המערער. ביה"ד הארצי קיבל את ערעור הועד המחוזי וציווה על פירסום דבר ההשעייה בילקוט הפירסומים ומשלוח הודעה לנשיאי בתי המשפט בארץ בציון שמו של המערער. הערעור נדחה. השאלה שניצבה בפני בתי הדין המשמעתיים לא היתה אם יש למערער עילה לתרעומת על חברו למקצוע או על השופט, אלא דרך ההתבטאות בה בחר המערער והסגנון בו נקט. אין פסול בכך אם פרקליט פונה לחברו למקצוע או למוסדות הלשכה בטרוניה על דרך טיפולו של עמיתו בענין הנתון בידיו, אך הפנייה של הפרקליט חייבת לעולם להיות מנומסת, מאופקת ומרוסנת. אין סתירה בין ייצוג עניני הלקוח במסירות ובנאמנות, לבין הקפדה על סגנון דיבור וכתיבה נאותים. אם סבר המערער שחברו למקצוע איננו נוהג כראוי, רשאי היה להעמידו על דרישותיו בע"פ או בכתב, או לפנות למוסדות הלשכה או לנקוט כל דרך משפטית אחרת הפתוחה בפניו. אולם אין מקום לנקיטת לשון "גזילה" או ביטויים כיוצא באלה ולהעלאת דברי איום כוללניים. מן הראוי שצורת פנייתו של פרקליט תהיה שונה מזו המקובלת ברחוב. דברים אלה נאמרים ביתר שאת על המכתב אל השופט אשר נוסח בסגנון מעליב ונכללו בו אשמות חמורות נגד השופט. לגבי נושא כגון זה פתוחה בפני המערער דרך ערעור והעלאת האשמות לגבי תיק תלוי ועומד במכתב שהועבר במישור המנהלי היא כשלעצמה התנהגות פסולה.
(בפני השופטים: שמגר, גב' בן פורת, בכור. החלטה - השופט שמגר. המערער לעצמו, עו"ד א. פכטר למשיב. 24.6.80).
על"ע 8/79 - עו"ד פלוני נגד הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין
*מכירת נכס ללא הסכמת הבעלים ואי מסירת דיווח על כספים שנתקבלו (הערעור נדחה).
המערער ערך ביום 2.4.74 הסכם למכירת דירה בין אחת גניה פרידמן שהיתה בעלת שליש מן הדירה, לבין אחד ציון מועלם. שני שלישים מן הדירה היו שייכים לאחת לילי סירקיס שקיבלה בירושה מבעלה המנוח. בחוזה ציין המערער כי גב' סירקיס הינה הבעלים של שני שלישים מן הדירה וכי המכר מותנה בהסכמת ביהמ"ש, אך הוא לא ביקש ולא קיבל את הסכמת סירקיס לעריכת חוזה המכר מעיקרו, לא הודיע לקונה על היעדר הסכמה כאמור, לא כאשר ערך את ההסכם ולא כשנטל מהקונה את התמורה בסך 45 אלף ל"י ומסר לו את מפתחות הדירה כדי שהלה יתפוס בה חזקה. כלומר, חזקה בדירה שהיתה בחלקה בבעלותה של סירקיס נמסרה לאחר, שלא על דעתה וללא הסכמתה וללא
אישור ביהמ"ש למרות שהמערער ידע כי דרושים הסכמה או אישור כאמור. זאת ועוד, משנתקבלה התמורה הכספית מידי מועלם לא הועבר חלקה של סירקיס לידיה, אלא הופקד, לטענת המערער, בחשבון פקדון הנושא את שמו ובבית הדין ציין כי יוכל להמציא אישור על הפקדת הכסף, אך האישור לא הומצא לבית הדין. ביום 23.10.74 מונה מנהל עזבון לנכסי המנוח משה סירקיס וביום 9.12.74 נתקיימה ישיבה במשרדו של מנהל העזבון בה דיווח המערער שהדירה עדיין נמצאת בחזקתה של גב' פרידמן. בפברואר 1975 ביקש מנהל העזבון מן המערער שימסור לו העתק מהסכם המכר וכן התמורה שנתקבלה מן הקונה, אך למרות מספר פניות לא נענה המערער והיה צורך לפנות בשל כך לביהמ"ש. לאור העובדות הרשיע בית הדין המשמעתי את המערער בשתי עבירות של עשיית מעשה שאינו הולם את המקצוע בניגוד לסעיף 61 (3) לחוק לשכת עורכי הדין, האחת מתייחסת למכר הדירה כאמור והשניה לאי מסירת המידע למנהל העזבון. בית הדין גזר על המערער, ברוב דעות, עונש השעייה ל- 5 שנים כאשר דעת המיעוט היתה כי יש להרחיקו מן הלשכה, ובית הדין הארצי קיבל את ערעורו של הועד המחוזי וקבע שיש להוציא את המערער מן הלשכה. הערעור נדחה. במסגרת טעמי הערעור טען המערער כי המעשים המיוחסים לו אינם בגדר עבירה על סעיף 61 (3) לחוק לשכת עורכי הדין, כי הסעיף כללי וסתמי מאד בהוראותיו ואינו מגדיר את יסודות העבירה, ומכל ומקום אין לראות במעשיו אלא תוצאה של שיקול דעת מוטעה ולא עבירה על כללי האתיקה. טענות אלה נדחו. למרות כלליותו של הניסוח שבו נקט המחוקק בסעיף 61 אין האיסורים העולים ממנו נעדרי תחומים וצורה. לאור הקבוע בסעיף 61 הנ"ל חייב עו"ד לפעול שלא יהא בהתנהגותו פסול הפוגע ביסוד המסד של מעמד עורך הדין. מעמדו של הפרקליט איננו נובע אך ורק מן הידע שרכש, אלא חובה עליו גם לנהוג בכל עת ביושר, בהגינות ובנאמנות כלפי אלה שאתם הוא מקיים קשרים בתוקף תפקידו המקצועי. אין פירושה של חובה זו רק כי עליו להימנע מביצוע מעשים המוגדרים בחוק העונשין כמעשי עבירה. העובדות שיוחסו למערער מהוות באופן גלוי וברור הפרת החובה לנהוג בנאמנות וביושר, אשר למידת העונש - אכן עונש של הוצאה מן הלשכה יש בו תוצאות כלכליות חמורות למערער, ואולם אין להתעלם מן העובדה שהמערער נדון כבר בעבר, לא פעם, בשל עבירות של חוסר יושר והוטלו עליו עונשי השעיות לתקופות קצובות. יש קושי רב בגזירת העונש הקבוע בסעיף 68 לחוק כאשר מדובר באדם שפעל בתחום המקצוע במשך שנים רבות ואשר יקפח מקור פרנסתו, אך מול קושי זה ניצבת החובה להגן על הציבור הרחב ולשמור על מעמדו של מקצוע עריכת הדין.
(בפני השופטים: שמגר, בכור, גב' בן עתו. החלטה - השופט שמגר. המערער לעצמו, עו"ד י. בלום למשיב. 10.6.80).
על"ע 21/79 - עו"ד פלוני נגד הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין
*השעיה בגין אי פרעון שיק (הערעור נדחה).
גזר הדין שבו הושעה המערער למשך 3 חודשים ניתן אמנם ברוב דעות וגם אושר ברוב דעות בבית הדין הארצי, אולם קובעת דעת הרוב שהיא המייצגת את דעתם של חברי המערער למקצוע, על התנהגותו באי פרעון השיק הנדון עד להבאת המערער לדין משמעתי, וזאת אחרי שתי הרשעות קודמות בעבירות משמעת. את המערער פקד אסון במות עליו אשתו ועובדה זו פגעה קשות ביכולתו לנהוג בענינו ככל האדם, אך עובדה זו היתה לנגד עיניהן של שתי הערכאות דלמטה והן נתנו לה את מלוא המשקל. ביהמ"ש העליון יתערב במידת העונש רק כשהערכאה המשמעתית חרגה לדעתו במידה רבה, ממידת העונש שמן הראוי להטילו וכזאת אין לומר במקרה זה. אשר לבקשה החילופית לדחות את ביצוע ההשעייה - נוכח המסקנה העולה ברורות מן ההוראה של סעיף 72 לחוק לשכת עורכי הדין אין לביהמ"ש העליון סמכות להורות על דחיית הביצוע.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, אלון, בייסקי. עו"ד ש. תוסיה כהן למערער, עו"ד ד. רימלט למשיב. 15.6.80).
עש"מ 4/80 - מאיר שנון נגד עירית תל אביב
*הרשעה בעבירה של מורה בבית ספר מקצועי שניהל מסגריה פרטית ללא היתר (ערעור וערעור נגדי - הערעור נדחה והערעור הנגדי נתקבל).
המערער הוא מהנדס ושימש מורה בבית ספר מקצועי של עירית תל אביב. הוותק שלו כעובד הוראה הוא 17 שנים. ביה"ד למשמעת של עובדי העיריה הרשיע את המערער בעבירת משמעת בכך שניהל נגריה שבבעלותו, במקביל לעבודתו כעובד עיריה, ללא קבלת היתר. כן הורשע בכך שבשני ימים שבהם היתה בידו תעודת מחלה ולא בא לעבודתו בביה"ס עבד בנגריה שלו. בית הדיןהטיל על המערער עונש של פיטורין ותשלום פיצויי פיטורין מלאים. ערעורו של המערער על הרשעתו וחומרת העונש נדחה ומאידך נתקבל ערעור המשיבה על קולת העונש ונקבע כי המערער יקבל רק 50 אחוז מפיצויי הפיטורין.
טעם הערעור הראשון של המערער היה נגד הרכבו של בית הדין, וטענת הסניגור היאכי ביה"ד לא הורכב כדין עפ"י הוראות סעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות מאחר ובהרכבו לא נכלל עובד הוראה. טענה זו יש לדחות. לפי סעיף 3 יהיה בית הדין מורכב משלושה חברים מתוך שלוש רשימות - רשימת משפטנים הכשרים להתמנות שופטי בימ"ש שלום, רשימה המוגשת ע"י מועצת הרשות המקומית ורשימה של ארגון העובדים המייצג את המספר הגדול ביותר של עובדי הרשות המקומית. אין כל צורך כי אחד מחברי בית הדין יהיה מעובדי ארגון ההוראה.
אשר לטענה כי מטרת חוק הרשויות המקומיות (משמעת) היא למנוע ביצוע עבודה שיש בה משום ניגוד אינטרסים ובהיעדר חשש כזה אין איסור על עבודות חוץ - סעיף 177 לפקודת העיריות אוסר על עובדי העיריה לעסוק בעבודות חוץ אלא אם יש לעובד היתר לעסוק בעבודה כזו. אין להסיק מנוסחן של הוראות החוק כאילו מצטמצם האיסור אך ורק לעבודות שביניהן לבין התפקיד כעובד עיריה יש משום ניגוד אינטרסים. המחוקק ביקש להנהיג פיקוח כללי על העבודות אותן מבצע העובד בנוסף לעבודתו בעיריה ומגמתו היתה למנוע לא רק ניגוד אינטרסים מהותי, אלא גם תחרות אינטרסים, היינו מצב שבו מוסר העובד את מירב תשומת הלב והמסירות לעיסוק אחר הדורש זמן ומאמץ, במקום לשקוד על התפקיד עבורו הוא מקבל שכר מלא מקופת הציבור. העובדה שהממונים הישירים על המערער ידעו על עבודת החוץ אין בה כדי לפטור אותו מאחריות שכן היתר לעבודת חוץ יכול להיות מוענק רק ע"י מי שמוסמך לכך.
אשר לעונש - העיריה טענה כי אין הצדקה לכך שתחוייב בתשלום פיצויי פיטורין כאשר המערער יזכה לתשלום חלקו מקופת התגמולים. אכן, הענקת מלוא פיצויי פיטורין למי שעבר עבירות כגון אלה שפורטו כאן יש בה כדי להחליש במידה מהותית את כוחו המרתיע של האמצעי המשמעתי. אמנם אין למערער הרשעות קודמות, אך הוא ביצע את עבירותיו באופן מתמשך ולא באירוע חד פעמי, והפגם שדבק בהתנהגותו איננו מתייחס ,4י רק למחדל הפורמלי של אי קבלת היתר, אלא לעיסוק הקבוע והמתמשך בעבודת חוץ אשר עמדה בסתירה להעסקתו במשרה מלאה כעובד עיריה. לפיכך יש להעמיד את פיצויי הפיטורין על 50 אחוז בלבד.
(בפני: השופט שמגר. עו"ד פיינגולד למערער, עו"ד ר. סמו למשיבה. 23.6.80).
עש"מ 3/80 - נסים לוי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (גניבת כספים ע"י קופאי בבית משפט ברמלה) (הערעור נדחה).
המערער היה אחראי על קופת בימ"ש השלום ברמלה. במסגרת תפקידו קיבל ב- 6 הזדמנויות מזומנים והמחאות בסכומים שמסתכמים בכ- 7 אלפים ל"י ונטל אותם לעצמו. ביה"ד למשמעת גזר על המערער פיטורין משירות המדינה תוך תשלום פיצויי פיטורין בשיעור של 50 אחוז והערעור על מידת העונש נדחה. המערער טוען כי האמצעים המשמעתיים מופרזים לחומרה מאחר ואין בהם התחשבות מספקת בנסיבותיו האישיות, עד היום לא נקלט בעבודה אחרת ופיצויי הפיטורין ששולמו מוגבלים ביותר ולא
יסייעו בשיקומו. אכן, העונש והאמצעים המשמעתיים אינם נגזרים לעולם תוך התחשבות בלעדית עם מהותה של העבירה ונסיבותיה בלבד, וחובה לתת, את הדעת גם לאדם הנמצא בפני ביהמ"ש, אך השאלה בכל מקרה היא מהו המשקל היחסי של כל אחד מן המרכיבים אשר בפני ביהמ"ש ואשר כולל יסודות שונים ולא רק את נסיבותיו של הנאשם. בית הדין המשמעתי משווה לנגד עיניו תמיד את נסיבותיו האישיות של האדם העומד בפניו לדין מצד אחד ומאידך את הנזק שנגרם ע"י העבירה, ויש והנזק שמבקשים למנוע במקרים דומים, משקלו רב יותר מן המשקל שניתן לייחס לנסיבות האישיות. אשר לטענת הסניגור כי הפיטורין יש בהם בראש ובראשונה משום פגיעה במשפחת המערער - טענה זו אפשר לטעון ברוב המקרים בהם מוטל עונש מאסר או עונש פיטורין או אף עונש של קנס על עבריין שהוא בעל משפחה. אולם על העבריין היה לשקול לפני שביצע את מעשיו מה הסיכונים עבור עצמו ועבור אלה התלויים בו שהוא נוטל על עצמו, ואם לא ריסן עצמו לפני המעשה קשה לסייע בידיו עתה. בעניננו, מדובר מצד אחד באדם צעיר שעבד בשרות המדינה כ- 8 שנים שיצטרך להתחיל מבראשית, ומאידך אין כל הצדקה לכך כי אדם שמעל בקופת ביהמ"ש יוחזר לעבודתו. אין גם להתערב בקביעה שהמערער יקבל רק 50 אחוז מפיצויי הפיטורין מאחר ומדובר על שליחת יד בכספי הציבור וחסד עשה בית הדין עם המערער כאשר קבע שהוא זכאי ל-50 אחוז מהפיצויים.
(בפני: השופט שמגר. עו"ד ז. אפיק למערער, עו"ד ד. קובל למשיבה. 18.6.80).
המ' 819/79 - אביבה שנור נגד מיכאל שנור
*בקשה לחלוקת מטלטלין כאשר מתקיים דיון בבי"ד רבני על שלום בית (בקשה לרשות ערעור - הבקשה נדחתה).
המשיב הגיש בבית הדין הרבני תביעה לשלום בית נגד המבקשת שעזבה את דירת בני הזוג. בבימ"ש השלום הגישה המבקשת תביעה נגד בעלה המשיב לחלוקת מטלטלין הנמצאים בדירה ביהמ"ש המחוזי החליט בערעור מבימ"ש השלום לעכב את הדיון בתביעת האישה עד להכרעת ביה"ד בהתדיינות האמורה. המבקשת טוענת כי הדיונים בבית הדין הרבני בתביעה לשלום בית נמשכים זה זמן רב, ומכל מקום אין בדעתה להשלים עם המשיב ואין לעכב את הדיון בתביעה שהמטלטלין יחולקו לפי סעיף 10 לחוק המטלטלין. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. ביהמ"ש המחוזי השתמש בשיקול דעתו ואין מקום להשמיד את הענין למבחן נוסף בביהמ"ש העליון. למרות ההשעייה בדיון בבית הדין הרבני, עדיין מוטב שבירור זה יקדם לדיון בתביעה לחלוקת המטלטלין של בני הזוג, כי חלוקה כזו עלולה ליצור משפט קדום בשאלת חייהם המשותפים של בני הזוג, שאלה הנתונה לסמכותו של בית הדין הרבני. אם המבקשת סבורה שאין סיכוי לשלום בית יהיה עליה להגיש מצדה תביעת גירושין. אולם, פרקליטה הודה כי לכך אין המבקשת מוכנה, ובמקום זאת היא בוחרת לנקוט "טקטיקה משפטית" במטרה גלויה להביא בעקיפין לא רק לפירוק השיתוף במטלטלין אלא גם לפירוק החיים המשותפים של בני הזוג. אין להרשות נקיטת תכסיס כזה שיש בו משום עקיפת סמכותו של בית הדין הרבני.
(בפני: הנשיא לנדוי. עו"ד י. פלינר למבקשת, עו"ד גרינשטיין למשיב. 19.6.80).
המ' 5/80 - הרי גינגולד ואח' נגד הטכניון
*השבת כספים לפי ערך הדולר כיום כאשר ההלוואה היתה בדולרים. 205 (בקשה לרשות ערעור - הבקשה נדחתה).
ביולי 1974 נערך חוזה הלוואה בין המבקש לטכניון שלפיו אושרה למבקש הלוואה בסכום של 2000 דולר לצורך לימודיו בחו"ל והלה התחייב בהסכם להחזיר את הכספים לטכניון. בסעיף 2 לחוזה נאמר שהמשיב יעמיד לרשות המבקש סכום של 8,400 ל"י ע"י הפניה לאנשי הטכניון בחו"ל להעמיד לרשות המבקש סכום של 2,000 דולר. המחלוקת בין הצדדים היתה אם חייב המבקש להשיב את ההלוואה למשיב
בדולרים או בלירות ישראליות לפי ערכן ביום מתן ההלוואות. בימ"ש השלום סבר כי על המבקש להשיב למשיב לירות ישראליות בסכום ההלוואה ואילו ביהמ"ש המחוזי הגיע למסקנה שמדובר בחיוב בדולרים. עוד קבע ביהמ"ש המחוזי כי מאחר ולא ניתן לחוזה היתר מטעם המפקח על מטבע חוץ, הרי החוזה בטל והמבקש חייב להשיב למשיב את מה שקיבל ממנו. אשר לענין אי החוקיות, סבר ביהמ"ש המחוזי, בעשותו שימוש בסעיף 31 לחוק החוזים, שהצדק מחייב השבת מה שהמבקש קיבל מן המשיב. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. אכן שאלה של פרשנות החוזה היתה זו שבה נחלקו הערכאות הקודמות, אך בכך לא סגי כדי להתיר בדיקה נוספת של הענין בגלגול שלישי. מדובר בשאלה, שהיא בעיקרה שאלה עובדתית ואינה מעוררת פלוגתא בעלת חשיבות כללית, ולפיכך גם אם לא צדק ביהמ"ש המחוזי אין צידוק ליתן למבקשים רשות לערעור.
(בפני: השופט לוין. עו"ד ח. תלמי למבקשים, עו"ד ד. ארדשטיין למשיב. 24.6.80).
המ' 83/80 - סוכנות מכוניות לים התיכון בע"מ נגד רון טראוב
*הפעלת סנקציה שנקבעה בפס"ד בעקבות פשרה כאשר התשלום לא בוצע בזמן (בקשה לרשות ערעור - הבקשה נדחתה).
המשיב הגיש לבימ"ש השלום תביעה נגד המבקשת לפיצויים של כ- 15 אלף ל"י עבור נזק שנגרם לו בשל פגמים במכונית שסיפקה לו המבקשת ביוני 1974. לאחר שמיעת עדי המשיב הגיעו הצדדים להסכם פשרה ביום 21.5.79 ולפיו תשלם הנתבעת לתובע את סכום התביעה ... בתוך שבועיים מהיום. ביהמ"ש יהיה מוסמך לקבוע סנקציה במקרה של אי תשלום במועד. מבקשים פסק דין בהתאם". על יסוד הסכם זה נתן ביהמ"ש פס"ד המחייב את הנתבעת לשלם לתובע "בתוך שבועיים מהיום" את סכום התביעה והוסיף השופט כי "אם לא ישולם סכום זה במועד והאיחור יהיה מעל 7 ימים, יהיה הסכום צמוד למדד יוקר המחייה על בסיס המדד שפורסם לפני חודש אוקטובר שנת 1976. בגלל הזנחה במשרד המבקשת הגיע התשלום למשיב יומיים לאחר האיחור של 7 ימים שעליו מדובר בפסק הדין, והמשיב עמד על כך שיקבל את הסכום בצירוף הצמדה. המבקשת התנגדה וטענה שלמרות הסכמת פרקליטי הצדדים שביהמ"ש יהיה מוסמך לקבוע את הסנקציה, הרי השופט לא היה מוסמך לקבוע את אשר קבע ומכל מקום, טוענת המבקשת, השתמש השופט שלא כהלכה בשיקול הדעת שניתן לו. טענת המבקשת נדחתה והבקשה לרשות ערעור נדחתה. אין מניעה לכך שבעל דין ימסור את קביעת "הסנקציה" לאי תשלום לצד שלישי שימלא בזה תפקיד של מעין בורר. עדיין שאלה היא אם רצוי הוא ששופט יערב בדרך זו בין תפקידו כפוסק לתפקיד של מעין בורר, אך מבחינה משפטית אין בזה כל פסול. זאת ועוד, בענין דנא היתה נתונה לביהמ"ש הסמכות לקבוע תשלומי הצמדה לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, ובסמכות זו יכול היה השופט להשתמש בתור פוסק בתום המשפט שהתברר לפניו, ואין איפוא לראות חריגה מסמכותו בזה שקבע את תשלום ההצמדה כסנקציה שצורפה למה שהוסכם בין בעלי הדין. אין גם לראות טעות בדרך שבה הפעיל השופט את שיקול דעתו. בפני השופט כבר היו הוכחות לכאורה מפר עדי המשיב, ולפי חוק פסיקת ריבית ניתן היה לפסוק הצמדה מיום היווצרות עילת התביעה, היינו מיוני 1974, והשופט כבר עשה מעין פשרה שקבע את תקופת ההצמדה החל בשנת 1976 למקרה של אי תשלום תוך המועד הקבוע.
(בפני: הנשיא לנדוי. עו"ד י. עבר כהן למבקשת, עו"ד סטמרי למשיב. 19.6.80).
המ' 300/80 - שמואל בדיחי וחיים שרעבי נגד מעון חוה בע"מ ואח'
*סעד מן הצדק בפס"ד פינוי של בית עסק (בקשה לרשות ערעור - הבקשה נדחתה).
נגד המבקשים הוצא צו פינוי מחנות השייכת למבקשת, לאחר שהוכחו שתי עילות פינוי: העברת הזכויות בחנות בדרך השכרת משנה ללא רשות בעלת הבית בניגוד לתנאי השכירות; עשיית רווח מופרז מאותה השכרת משנה. בימ"ש השלום סירב להושיט סעד מן הצדק בציינו לענין זה את הנימוקים דלהלן:
מחמירים לענין הושטת סעד מן הצדק יותר ביחס לבית עסק מאשר ביחס לבית מגורים; התנהגות המערערים שזלזלו במשך שנים בזכויות בעלת הבית; למבקשים עסקים נוספים כך שלא ישבר מטה לחמם אם החנות תפונה, ביהמ"ש המחוזי דחה את ערעור המבקשים והבקשה לרשות ערעור נדחתה. ב"כ המבקשים טען כי בימ"ש השלום שגה כשהניח שלמערערים עסקים נוספים ולכן אין חשש לפרנסתם, וביהמ"ש המחוזי הסכים שלא היו ראיות מספיקות על כך, ואולם הוכחת עובדות שיצדיקו את הושטת הסעד היתה מוטלת על המבקשים ואלה לא הוכיחו דבר באשר למצבם הכלכלי ואף לא עלו על דוכן העדים. ב"כ המבקשים ביקש כי תינתן לו רשות ערעור כדי שביהמ"ש העליון יחזיר את הדיון לבימ"ש השלום על מנת שיגבה ראיות נוספות בשאלה זו, ולטענתו למבקש הראשון אמנם עסקים אחרים אבל מטה לחמו של המבקש השני ישבר כתוצאה מהפינוי. הבקשה נדחתה. המבקשים נקטו במשפט במתכוון קו הגנה כוזב והימנעותם מלהעיד תאמה את הקו הזה. אין לתת להם עתה הזדמנות נוספת לבירור עובדתי בערכאה ראשונה, שהיה חורג מאותו קו שנקטו. עומדת בעינה העובדה שבמשך זמן רב התמידו בהפרה חמורה של תנאי ההשכרה והפיקו רווח מוגזם ע"י גביית דמי שכירות שעלו כמה מונים על דמי השכירות ששילמו לבעלת הבית. כנגד זה עומדת טענת המבקש השני בדבר הפגיעה בפרנסתו כטענה סתם שאין הוכחה בצדה.
(בפני: הנשיא לנדוי. עו"ד ח. זולטי למבקשים, עו"ד מ, שמיר למשיב. 19.6.80).
המ' 53/80 - חיים פרויד נגד אפרים שורץ
*חוסר סמכות בי"ד לשכירות לתת פס"ד הצהרתי כי פלוני הוא דור מוגן (בקשה לרשות ערעור - הבקשה נדחתה).
המבקש פנה לבית הדין לשכירות בבקשה למתן פסק דין הצהרתי שבתוקף סעיף 20 (א) לחוק הגנת הדייר הוא דייר מוגן בדירה שבה הוא מחזיק. בית הדין לשכירות שמע את המשפט ונתן למבקש את ההצהרה המבוקשת. על כך ערער בעל הבית, המשיב, בביהמ"ש המחוזי וכאן עורר ביהמ"ש מיוזמתו את שאלת הסמכות של ביה"ד לשכירות לתת הצהרה מעין זו, והחליט כי סמכותו של בית הדין לשכירות הקבועה בסעיף 140 (א) לחוק אינה כוללת מתן הצהרה כמו זו, ועל כן פסק דינו הוא כאין וכאפס. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
הנשיא לנדוי העיר כי עתה, משבוטל שיתופם של נציגי ציבור בבית הדין לשכירות, וממילא יושב באותו בית דין שופט שלום כדן יחיד, ניתן היה לפשט את הדין ע"י הקנית כל הסמכויות לפי החוק הנדון לבימ"ש השלום. ברם, מאחר והדבר טרם נעשה יש לקיים את פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי.
(בפני: הנשיא לנדוי. עו"ד ע. חרלף למבקש, עו"ד י. לוי למשיב. 8.6.80).
ב.ש. 152/80 - שלמה כהנא נגד מדינת ישראל
*שחרור בערובה
(הערעור נדחה).
הוגש כתב אישום נגד שלושה נאשמים שמהם שניים נתפסו, לפי הנטען, כשהם מבצעים פריצה לדירה, ואילו העורר נמצא במכונית של אחד מהם במרחק כמה בתים מן הבית שבו בוצעה הפריצה. במשטרה מסר העורר גירסה שלא היה קשור לפריצה, ואילו בידי המשטרה נמצאת גם גירסה שהעורר מסר לאחד השוטרים וזו קושרת אותו למעשה הפריצה. ביהמ"ש המחוזי הורה לעצור את העורר עד גמר ההליכים והערר נדחה. גירסתו של העורר שנמסרה, כאמור, לאחד השוטרים, ביחד עם העובדה שהוא נמצא בקירבת מקום במכונית של אחד מן הפורצים, יש בהן לכאורה חומר ראיות מספיק הקושר את העורר לביצוע המעשה המיוחס לו. לעורר שורה של הרשעות קודמות והמעשה דנא בוצע בתקופת התנאי בגין עבירה קודמת. בנתונים אלה אין להתערב בהחלטת ביהמ"ש המחוזי לעצור את העורר.
(בפני: השופט לוין. עו"ד לירן לעוררת, עו"ד גרובר למשיב. 13.6.80).