ע.פ. 628+591/79 - יהודה אטיאס ואברהם קופר נגד מדינת ישראל
*הרשעה ביבוא סמים.
ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחל אביב בת.פ. 723+275/78 - הערעור נדחה בעיקרו).
אטיאס הורשע בעבירה של הבאת 70 גרם הרואין מחו"ל במקרה אחד והבאת 620 גרם הרואין בהזדמנות אחרת וכן בעבירות של נסיון לסחר והחזקה בקשר לכמות של 620 גרם הרואין. קופר הורשע בהשתתפות במימון עיסקת היבוא הגדולה. ההרשעה מבוססת בעיקרה על עדותו של אחד טודרוס שהוא שותף לדבר עבירה ושהפך לעד מדינה. הלה נעצר באוגוסט 1978 בהיותו במכונית עם אחיו של המערער אטיאס ועוד אדם וכשהמשטרה התקרבה לרכב זרקו מן המכונית שקית קטנה ובה 25 גרם הרואין. אחרי מעצרו מסרטודרוס שורה של הודעות שבהן לא סיבך את המערערים, אך לאחר כחודש, משהוענק לו מעמד של עד מדינה, מסר לראשונה את סיפורו, שעליו חזר בביהמ"ש, כי שני המערערים מעורבים בעיסקת היבוא של 620 גרם הרואין. באשר ליבוא של 70 גרם מסר טודרוס כי שמע על יבוא זה מפי אחרים כשישב יחד עם המערער ובני משפחתו. אשר לכמות הגדולה - המשטרה תפשה רק 25 גרם במכונית ולפי הראיות הנסיבתיות הושמד יתר החומר ע"י בני משפחת אטיאס לאחר שהלה נעצר. ביהמ"ש המחוזי גזר על אטיאס 6 שנים מאסר בפועל, שלוש שנים מאסר על תנאי, קנס של 50 אלף ל"י והפעלה במצטבר של מאסר על תנאי ל-6 חודשים, ועל המערער קופר גזר 3 שנים מאסר בפועל, שנתיים מאסר על תנאי וקנס של 50 אלף ל"י. שני המערערים חוייבו כל אחד בתשלום 16 אלף ל"י הוצאות המשפט. על ההרשעה ועל חומרת העונש נסב הערעור.
א. ביהמ"ש המחוזי נתן אמון מלא בעדותו של טודרוס ואין להתערב בכך, העובדה שטודרוס העלה את הטענה בדבר שותפותו של קופר במימון עיסקת היבוא רק בשלב מתקדם של חקירתו, לאחר שהפך לעד מדינה, אין בה כדי לפגום באמינותו מאחר והסביר מדוע לא מסר על כך לפני כן.
ב. הרשעת אטיאס ביבוא של 70 גרם הרואין אינה יכולה לעמוד. בוטרוס לא היה שותף למעשה האמור ולא יכול היה להעיד על הענין מידיעתו האישית, הוא העיד על דברים ששמע וביהמ"ש המחוזי סבר כי את הדברים שמע טודרוס מפיו של המערער, אולם מתוך הפרוטוקול עולה שטודרוס לא העיד כי שמע על היבוא הזה מפי אטיאס אלא מפי מאן דהו כשישבו ביחד. אם נאמרו הדברים ע"י מאן דהו אחר בנוכחותו של אטיאס אין בכך כדי להופכם להודאה. דברים שנאמרו בנוכחותו של נאשם, אפילו בנסיבות בהן ניתן היה באופן סביר לצפות לתגובה ממנו, עדיין אינם ראיה כשרה לאמיתות הדברים. אם הנאשם מאשר את הדברים הנאמרים בנוכחותו בין במלים ובין ע"י התנהגות, יוכל ביהמ"ש להחליט בהתאם לנסיבות הענין אם יש בכך משום אימות הדברים שהושמעו בנוכחותו. לאור נסיבות הענין אין לומר כי השתיקה יכולה להיחשב כהודאה.
ג. בענין היבוא של הכמות הגדולה היה צורך בסיוע מאחר שטודרוס היה שותף לדבר עבירה. את הסיוע ראה ביהמ"ש בעובדות אלה: לגבי אטיאס - בעדותו של יוסף טודרוס, בנו הקטין בן ה-7 של עד המדינה, אשר העיד על שקילת חומר לבן ע"י אטיאס יחד עם טודרוס במאזניים כדוגמתן נמצאו במכונית ועל אריזתו של החומר בשקיות, לגבי קופר - נמצא פתק בכתב ידו ובו רשומים סכומים בלירות ובדולרים המיוחסים לקופר, לאטיאס ולאחיו. אשר לעדות הקטין - הוא הושבע ע"י ביהמ"ש ונבדק אם הוא מבין מהותה של שבועה וביהמ"ש שוכנע כי הקטין הבין את טיבה של השבועה והתרשם מיכולתו לתאר פרטי פרטים בקשר לאירועים. דברי הקטין יכלו להוות סיוע לעדותו של אביו, מאחר והתייחסו במישרין לזיקתו של אטיאס אל הסם, ומאחר שאטיאס הכחיש קשר כלשהו לסם, היינו, לאור מהותן של הגירסאות הנוגדות, זו של טודרוס וזו של אטיאס, היה בדברי הסיוע
כדי לתמוך במישרין בנקודה המרכזית המהותית של המחלוקת בין הצדדים.
אשר לסיוע לענין קופר - נמצא כאמור פתק בכתב ידו של קופר ובו צויינו שמות של שלושה מן הנאשמים ועל יד השמות סכומי כסף שונים. פתק זה מסייע לעדות של טודרוס שהיתה עיסקה שבה השקיעו שלושת האנשים המוזכרים בפתק מכספם בעיסקה בעוד שטענה זו הוכחשה ע"י קופר. מקום בו יש התכחשות כוללנית לכל קשר עיסקי בין שלושת הנוגעים בדבר, יש בפתק האמור כדי לתמוך בגירסה כי היתה עיסקה שבה הושקעו ע"י השלושה כספים, ודי בכך שהראיה מסייעת בנקודה מהותית ומרכזית ומצביעה על הקשר שבין המערער לבין העבירה.
ד. לטענה כי לא היה (מקום להרשיע את קופר אלא לכל היותר בנסיון, מאחר ולא נתחוור מהו החומר שהובא מטורקיה, כי נתפסה רק כמות קטנה של כ-20 גרם - אין ממש בטענה זו, מאחר וביהמ"ש היה רשאי להסיק כי כמות הסם שנתפסה, זהה לכמות הכללית שהיתה בידי טודרוס ואטיאס.
ה. אשר למידת העונש - אטיאס אמנם זוכה בפרט אישום אחד, אך ביהמ"ש המחוזי ציין בגזר דינו שהוא רואה את הענין כולו כפרשיה אחת לצורך העונש, ומכאן שאין בזיכוי כשלעצמו כדי להצדיק התערבות בעונש. העבירות שבהן הורשעו המערערים מחייבות הטלת עונש מרתיע והעונש שנקבע אינו חמור מדי. מאידך לא היה מקום לחייב את השנים בהוצאה שהיתה כרוכה בהקלטת ההליכים בביהמ"ש. ביהמ"ש רשאי אמנם לחייב נאשם בתשלום הוצאות משפט אם הורשע בדין, ואולם יש לפרש את החוק באופן שאין בו כדי להרתיע נאשם מפני פריסת הגנתו המלאה בפני ביהמ"ש. לא באה טענה כי המערערים ניצלו לרעה את הליכי המשפט או שעלו טענות סרק, ועצם העובדה שחקרו את העדים באופן יסודי אין בה אלא שימוש כדין בזכות הקנויה להם עפ"י החוק. את השימוש בסעיף 79 לחוק העונשין יש לייחס למקרים שבהם ניתן לראות בהתנהגות הנאשם משום שימוש לרעה בהליכי ביהמ"ש, כאשר הנאשם פועל שלא בתום לב להארכת הדיונים ולסיבוכם.
(בפני השופטים: שמגר, אשר, בייסקי. החלטה - השופט שמגר עוה"ד י. מועלם וד. מור למערערים, עו"ד א. לנדשטיין למשיבה. 19.5.80).
ע.פ. 14/80 - ולדמיר קוחנו נגד מדינת ישראל
*הרשעה באינוס.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה בת.פ. 239/79 - הערעור נדחה)
המערער נסע במכוניתו מתל אביב לכרמיאל ובכפר ויתקין אסף טרמפיסטית שביקשה להגיע לקיבוץ גשר הזיו. המערער סטה לכוון כפר אתא ולאחר מכן לכוון יער אחיהוד ושם, לטענת המתלוננת, בעל אותה המערער. המתלוננת סיפרה כי סטה מכיוון נסיעתו לאחר והציע לה כי יקיימו מגע מיני והיא סירבה. ביער אחיהוד עצר המערער את רכבו ומנע מהמתלוננת לברוח. גם בשלב הנסיעה וגם באותו שלב איים על המתלוננת באגרופו באומרו שלא תעצור בעדו. לפיכך לא התנגדה כאשר המערער השכיב אותה בתוך המכונית ובעל אותה. לאחר מעשה ביקשה לשמור על אווירה רגועה כי פחדה מפני המערער וקבעה מפגש למחרת היום. כשהגיעה לקיבוץ התכוונה לשמור את כל הארוע בסוד ולא להתלונן, אך כאשר פתחה בשיחה עם חברת הקיבוץ פרצה בבכי היסטרי ואז נתגלה המקרה והמתלוננת התלוננה במשטרה. כשנעצר המערער הכחיש את הגירסה שהיתה בעילה ואישר שהציע למתלוננת קיום יחסים מיניים, אך משסירבה לא עשה כן. בחקירותיו הראשונות טען המערער שלא סטה מדרך המלך ונסע בדרך הרגילה לכוון גשר הזיו. רק יותר מאוחר הודה כי סטה ממסלול
נסיעתו. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירה אינוס וגזר עליו 4 שנים מאסר בפועל ו-3 שנים מאסר על תנאי. מכאן הערעור.
א. אין לקבל את הטענות נגד אמינות דברי המתלוננת. ביהמ"ש המחוזי שמע אותה והתרשם בחיוב מעדותה ובכך אין להתערב, זאת ועוד, לא נמצאו סתירות מהותיות בדברי המתלוננת ולא הועלתה כל עילה, סבירה או בלתי סבירה, היכולה להיות למתלוננת כדי שתבוא ותעליל על המערער ותסבך אותו במעשה שלא עשה.
ב. אשר לסיוע הנדרש לדברי המתלוננת - המערער הכחיש מכל וכל את דבר הבעילה ולא טען כי זו נעשתה בהסכמתה של המתלוננת. ביהמ"ש המחוזי ראה סיוע בעדויות על מצבה של המתלוננת בערב שבו שבה מן הנסיעה; בעובדה והמערער סטה בעת הנסיעה מדרך המלך בה נסע והכחיש את דבר הסטיה כדי להרחיק עצמו ממקום אירוע העבירה; הגירסה המאוחרת שבה הודה שהיה ביער אחיהוד לא היה בה כדי להסביר את ההכחשה הראשונית וניתן היה על כן לראות בכזב שהתייחס לנקודה מהותית ביותר, סיוע לדברי המתלוננת. הסיוע נבחן בכל מקרה עפ"י טיבה של המחלוקת שבין הצדדים, היינו עפ"י מהותן של הגירסאות השונות. שונה, למשל, הסיוע הדרוש כשפלוני מאשר כי ביצע בעילה - אך עשה זאת בהסכמת המתלוננת לבין זה הדרוש כשהבעילה מוכחשת מכל וכל. לפיכך היה בנאמר לעיל סיוע כנדרש.
ג. אשר לטענה כי לא התקיימו יסודות העבירה, היינו שלא הוכח כי הבעילה נעשתה נגד רצונה של המתלוננת תוך שימוש בכח או תוך איום - אכן גם לפי גירסת המתלוננת היא לא התנגדה התנגדות פיזית לבעילה, אך אין ללמוד מכך את דבר הסכמתה. בהיעדר התנגדות פיזית אין להסיק כי המעשה נעשה מתוך רצון, אם יתר נסיבות המקרה מצביעות על כך שקורבן העבירה פעל תחת השפעתו של פחד מפני חבלה גופנית, כאשר פחד זה נבע מהתנהגותו של העבריין. אין הכרח שהעבריין ישתמש בכח ממש ודי אם הוא משיג את התוצאה המבוקשת ע"י איום בשימוש בכח, כאשר איום זה נותן יסוד לחשש שאם הקורבן לא יכנע לדרישה, צפוי לו מוות או חבלת גוף קשה. לא היה גם בהתנהגות המתלוננות מאומה שממנו יכול היה המערער להסיק כי נתנה את הסכמתה למעשה שביצע בגופה.
ד. אשר לעונש - אין הוא חמור מדי. מדובר בעבירה חמורה ונפוצה וביהמ"ש המחוזי לא התעלם משיקול כלשהו שצריך היה להביא בחשבון ולא הפריז לחומרה בקביעת העונש.
(בפני השופטים: שמגר, בכור, ברק. החלטה - השופט שמגר עו"ד נ. רם למערער, עו"ד י. בן אור למשיבה. 25.5.80.)
המ' 735/79 - דניאל ששון נגד מאיר בטון ואח'
*השכרת מושכר ע"י חלק מן הבעלים וטענת דייר מוגן (בקשה לרשות ערעור - הבקשה נדחתה).
המשיבים הם בעלים של חלקה שעליה מנהל המבקש, בן משפחתם, עסק של מסגריה, המשיבים הגישו תביעה לסילוק יד נגד המבקש, בימ"ש השלום נעתר לתביעתם, ביהמ"ש המחוזי דחה את ערעורו של המבקש והבקשה לרשות ערעור נדחתה. המבקש מחזיק בחלקה או בחלק ממנה החל משנת 1950 ולטענתו הוא שוכר מוגן של החלקה עפ"י קשר שכירות שנקשר בינו ובין סבו סלמן בסון. הוא הגיש ראיות שונות בדבר אותו קשר שכירות, וכן שאחד מן התובעים קיבל ממנו שכר דירה אחר פטירת הסב. אולם החלקה לא היתה בבעלותם של הסב ושל התובע ההוא בלבד, אלא היו גם בעלים אחרים בחלקה, והנתבע לא הצליח להוכיח שאלה הסכימו להשכרת
החלקה לנתבע. כיון שכך אין הנתבע שוכר של החלקה והגנת החוק אינה עומדת לו. בימ"ש השלום דחה את טענת הנתבע כי מהתנהגות הבעלים האחרים ניתן להסיק שידעו על ההשכרה והסכימו לכך. אמנם בעלים אלה ידעו שהנתבע החזיק בחלקה שנים רבות ולא מחו נגד זה, ברם מכך ניתן להסיק רק שהשלימו עם העובדה שהסב, שהיה ראש המשפחה, הרשה לנתבע להחזיק בחלקה, ועל כן הנתבע היה בר רשות ורשות זו בוטלה ע"י הבעלים. מסקנת בימ"ש השלום שאושרה ע"י ביהמ"ש המחוזי בדין יסודה. אשר לטענת המבקש כי הבעלים של החלקה חילקו ביניהם את ההנאה בחלקה עפ"י הוראות המג'לה ועל כן השכירות היא בעלת תוקף גם אם לא כל הבעלים הסכימו לה אלא רק אותם בעלים שהחזיקו בחלק שנמסר לנתבע - גם אם בפועל היתה חלוקת השימוש בחלקה בין הבעלים השונים, אין כל ראיה שהיתה חלוקה המאפשרת השכרת חלק מן החלקה ע"י המשתמש בחלק זה.
(בפני: השופט י. כהן. 4.6.80).
ב.ש. 129/80 - דוד ינאי ואח' נגד עירית חיפה ואח'
*העברת דיון מבימ"ש בחיפה לבימ"ש בת"א שבו מתנהלים דיונים בין אותם צדדים באותם נושאים (בקשה להעברת דיון - הבקשה נתקבלה).
בקשת המבקשים היא להעביר לבימ"ש השלום בת"א קובלנה פלילית פרטית על הוצאת לשון הרע שהגישו המשיבים נגד המבקשים בבימ"ש השלום בחיפה. קובלנה פלילית זו היא חלק מפקעת המשפטים הפליליים והאזרחיים שנוצרה מסביב להאשמות ההדדיות בין המבקש ובין ארגון נכי צה"ל ועירית חיפה, בקשר להקמת בית הלוחם ובית יד לבנים בחיפה. רוב רובם של המשפטים טרם הגיע לבירור עניני ועוד יעסיקו רבות את בתי המשפט. בנסיבות מיוחדות אלה השיקול העיקרי צריך להיות יעול הדיון, ומנקודת מבט זו אין ספק שמן הראוי להעביר את הקובלנה הפלילית מחיפה לתל אביב, על מנת שתובא בפני אותו שופט העומד לדון בשלוש קובלנות פליליות נוספות הנוגעות לאותו מכלול של משפטים. לפיכך יש לקבל את הבקשה. אין צורך בתצהיר בשבועה של המבקשים כדי להגיע למסקנה כי השופט שישמע את שלושת המשפטים יוכל לעשות סידורים עפ"י שיקול דעתו לשמיעת עדותם של עדים שיוזמנו להעיד על אותן פלוגתות עצמן, באופן שהעדות תינתן בתהליך רצוף בכל הקובלנות, וזאת גם אם לא יאוחדו כל ארבע הקובלנות איחוד פורמלי. כך גם תימנע האפשרות של ממצאי עובדות סותרים במשפטים שונים. העקרון האמור הוא כה מכריע, שהוא גובר על מחדלם של פרקליטי המבקשים שהשהו את הגשת הבקשה להעברת הדיון עד שהשופט הראשי בבימ"ש השלום בחיפה, השופט סביר, נתן החלטה שבה הביע מראש את הסכמתו לשינוי מקום השיפוט. שום דבר לא מנע מפרקליטי המבקשים לפנות אל השופט סביר סמוך לאחר שהתיק הובא לפניו, אחרי שהשופט לינדנשטראוס פסל את עצמו מלדון בו, אבל שום נזק לא נגרם עקב הדיחוי כי הדיון המהותי טרם החל.
אין ממש בטענת המשיבים כי החלטה שנתן הנשיא זוסמן לפני שנתיים, בה דחה בקשה קודמת להעברת הדיון, יש בה מעשה בית דין המונע את הדיון בבקשה זו כיום. הנשיא זוסמן דחה את הבקשה משום שהשופט לינדנשטראוס שטיפל בתיק לא הסכים להעברתו אך אותה החלטה היא בבחינת החלטת ביניים במשפט שהוגש, ואם נשתנו הנסיבות יכול הנשיא לעיין מחדש בענין עפ"י בקשה חדשה. כאן נשתנו הנסיבות, כי בעוד שסירובו של השופט לינדנשטראוס מנע מראש את הפעלת סמכותו של הנשיא לפי סעיף 36, הוסר עתה מכשול זה עם מתן הסכמתו של השופט סביר.
(בפני: הנשיא לנדוי. עוה"ד א. אברמוב ומ. מוזר למבקשים, עו"ד נ. ליפשיץ למשיבים. (11.6.81).
ב.ש. 140/80 - כמאל עזאם ואח' נגד מדינת ישראל
*שחרור בערובה (הערר נתקבל).
ארבעת העוררים הואשמו בעבירות של הברחה דרך "הגדר הטובה" ליד מטולה. העוררים הם תושבי כפרים בגליל המערבי והעליון. ביהמ"ש המחוזי החליט
לשחרר אותם בערובה עד לשמיעת המשפט, אך בין היתר הותנה תנאי שהעוררים יתגוררו באילת ויתייצבו שם בתחנת המשטרה וזאת כדי להרחיקם מגבול הצפון. תנאי זה הותנה שלא על פי בקשה מיוחדת של נציג הפרקליטות, כי עמדת הפרקליטות היתה שאין לשחררם בערובה כלל. התנאי הנ"ל בוטל ע"י נשיא ביהמ"ש העליון. לא היה צורך בהתנאת התנאי הזה של מגורים באילת, ויש בו טעם לפגם במובן זה שהתנאתו כדבר שבשגרה כאילו זו "ארץ גזרה" עלולה לפגוע בשמה הטוב של העיר אילת. לפיכך יש לקבל את הערר, התנאי הנ"ל יבוטל, ובמקומו יבוא תנאי שהעוררים יתייצבו אחת ליום בתחנות המשטרה שבאזוריהם. כן שונה צו ביהמ"ש המחוזי, באין התנגדות מטעם הפרקליטות, בכך שמקום פקדון במזומן של 200 אלף ל"י שהוטל על כל אחד מן העוררים, תבוא ערבות בנקאית באותו סכום.
(בפני: הנשיא לנדוי. עוה"ד ח. יעקבי, ר. וייס, פ. ברק לעוררים, עו"ד גב' הדר למשיבה. 3.6.80).
ב.ש. 155/80 - מדינת ישראל נגד יוסף הלפרין
*שחרור בערובה (הערר נדחה).
המשיב הואשם בעבירות מרובות של משיכת שיקים ללא כיסוי, קבלת טובין במרמה, גניבה ועבירות הקשורות בזיוף דרכון ולפי גירסת העוררת מדובר בטובין שערכם עולה על מליון וחצי ל"י. ביהמ"ש המחוזי דחה את בקשת התביעה לעצור את המשיב עד תום ההליכים והורה לשחררו בערובה, הכוללת ערבות עצמית וערבות צד ג' של חמישה ערבים בסכום של מליון ל"י. כן נצטווה המשיב להתייצב פעם בשבוע בתחנת המשטרה של מקום מגוריו. הערר נדחה פרט לכך שנקבע שעל המשיב להתייצב פעמיים ביום בתחנת המשטרה. מלכתחילה היה צידוק לחששה של העוררת שמא יצא המשיב לחו"ל, שכן לפי אחד האישומים כבר יצא פעם לחו"ל בדרכון מזוייף. כיום מבססת התביעה את התנגדותה לשחרור המשיב רק על החשש שמא ישוב ויעלם מן הארץ, ואין טענה של חשש שהמשיב עשוי לחזור לסורו. ביהמ"ש המחוזי ציין שמלכתחילה נמלט המשיב מן הארץ מחמת נושיו ועקב איומים שהופעלו עליו ובסופו של דבר בחר להסגיר את עצמו וכך חזר המשיב לישראל. המקרה דנא הוא מקרה גבול, ואם כי אין להקל ראש בחששה של התביעה שהמשיב יברח, הרי מאידך גיסא עשויה הימצאותו של המשיב מחוץ לכלא לסייע לו לגייס כספים הדרושים לשם תשלום לנושיו. לפיכך אין להתערב בשיקולי ביהמ"ש המחוזי. (בפני: השופט לוין. עו"ד לי רן לעוררת, עו"ד גרובר למשיב. (13.6.80).
ב.ש. 150/80 - מלבן בן משה קבלה נגד מדינת ישראל
*שחרור בערובה (הערר נדחה).
העורר, בעל עבר פלילי, הואשם בהצתת מכונית וביום 9.5.80 החליט ביהמ"ש לעצרו עד תום ההליכים, המשפט נקבע ליום 20.5.80 לשמיעת תגובתו של העורר על האישומים, ולאחר מכן נדחה לשמיעת הראיות לשלושה תאריכים החל ביום 6.7.80. פרקליטו של העורר טוען שעתה יש לשחרר את העורר בערובה בהסתמך על החלטת הנשיא זוסמן בב.ש. 312/78 אשר נסבה על חובת ביהמ"ש לפי סעיף 115 לחוק סדר הדין הפלילי להמשיך בשמיעת המשפט מיום ליום אחרי ששמיעת הראיות כבר החלה. הערר נדחה. ערר זה הוגש ביום 8.6.80 ואם טענת העורר היא שנשתנו הנסיבות מאז החלטת המעצר ביום 9.5.80 עקב דחיית המשפט לחודש יולי, מן הראוי היה שיפנה תחילה לביהמ"ש המחוזי הבקשה לדיון חוזר. ברם, גם בלאו הכי אין מקום לשנות את החלטת המעצר. בידי התביעה ראיה שהעורר שלח אש במכונית המתלונן. זהו אישום בעבירה חמורה והמשפט קבוע לגביית העדויות לתאריכים קרובים. (ב"ש 312/78, סביר י"ג 111).
(בפני: הנשיא לנדוי. עו"ד א. כהן לעורר, עו"ד גב' רבין למשיבה. 17.6.80).
ב.ש. 250/79 - מדינת ישראל נגד אלמונים
*חידוש מעצר לפי סעיף 49 לחוק סדר הדין הפלילי (בקשה לחידוש מעצר לפי סעיף 49 לחוק סדר הדין הפלילי - הבקשה נתקבלה).
חמשת המשיבים הואשמו בבית הדין הצבאי בכך שבשדה תעופה במדינה זרה ניסו לבצע פעולות שמטרתן להשמיד מטוס אל על וכן בעבירות של השתייכות לארגון חבלה בלתי חוקי. במטוס היו עשרות נוסעים וביצוע המעשה היה עלול לגרום למותם. המשיבים נלכדו ונמצאים במעצר מאז תחילת 1976. תחילה הוצאו צווי מעצר מנהליים שהוארכו מידי פעם בפעם, וצו המעצר האחרון עמד לפוג ביום הדיון בבקשת המדינה לצו מעצר לפי סעיף 49. כיון שצו המעצר עמד לפוג, יכלה המדינה ללכת בדרך של פנייה לפי סעיף 49 לחוק סדר הדין הפלילי, ואין היא חייבת ללכת דוקא בדרך של הארכת תוקפו של צו מעצר מנהלי. קיים צו מעצר של בית דין צבאי לעצור את המשיבים עד גמר ההליכים, ונראה שיש יסוד לטענת פרקליט המדינה כי גם על מעצר של בית דין צבאי חלים סעיפים 48 ו-49 לחוק סדר הדין הפלילי, לפיכך יש לדון בשאלה אם להאריך את מעצר המשיבים והתשובה לכך היא חיובית. מדובר בעבירות חמורות וקשה למצוא הרבה מקרים חמורים יותר ואין ספק שמעצר במקרה כגון זה מחוייב המציאות. טוען הסניגור כי על שופט ביהמ"ש העליון להשתמש בסמכותו לפי סעיף 49 כדבר יוצא דופן, וגם אם קיימת הצדקה להאריך תקופת מעצר בשלושה חודשים נוספים פעם או פעמיים אין הצדקה להארכת תקופת המעצר הכוללת לתקופה מצטברת של 4 שנים, נכון שזוהי טענה רצינית, ובמרבית המקרים יהיה לה משקל רב, אבל אין להתעלם מכך שמדובר במקרה חריג ויוצא דופן בחומרתו, והדחיה הממושכת בהבאת המשפט לסיומו נגרמה ע"י צעדים שבהם נקטו המשיבים מידי מעם וכולל פניות למוסדות בינלאומיים וכדו'. בידי המדינה הודאות של המשיבים בביצוע העבירות המיוחסות להם והודאות אלה עלולות להוות ראייה ממשית אם תתקבלנה בתום משפט זוטא. לפיכך יש לתת את הצו המבוקש.
(בפני: השופט בכור. פרקליט המדינה ג. בך למבקשת, עו"ד רוזנצוויג למשיבים. 12.9.79).
בג"צ 302/80 - רגינדר בן ברקליטינג ואח' נגד שר הפנים
*ביטול צו גירוש (העתירה נדחתה).
חמשת העותרים הורשעו בביהמ"ש בעבירה של מעשה מגונה בכפיה ועונשם הועמד על שנה אחת. העותרים הם תיירים מהודו ועתירתם היא נגד צו גירוש נגדם שהוציא שר הפנים. בקשתם היא שצו הגירוש יבוטל מאחר וגרושם מארץ כלשהי יש בו כדי להכתים את עברם והדבר יפריע להם בעבודתם ובעיסוקיהם בעתיד. הם מבקשים להישאר בארץ תקופה נוספת לאחר שחרורם, אם כי תקופה קצרה, כדי שיוכלו להתקשר עם משפחותיהם שישלחו להם כרטיסי חזרה ושיצאו מהארץ ללא כפייה. תוקף האשרה של העותרים פג ושר הפנים סבור כי מן הנכון לגרשם מן הארץ מיד עם ריצוי עונשם, אין לגלות פסול בשיקולי שר הפנים הסבור כי תייר שהורשע בעבירה כנ"ל מן הנכון לגרשו מן הארץ. ב"כ המדינה הודיע כי אם העותרים יצאו מן הארץ, מיד עם תום המאסר, על חשבונם, יהיו השלטונות מוכנים להימנע מהטבעת חותמת גירוש על דרכוניהם.
(בפני השופטים: שמגר, גב' בן פורת, בכור. החלטה - השופט שמגר. העותרים לעצמם, עו"ד ר. יאראק למשיב, 15.6.80).
בג"צ 179/80 - מחמד מחמוד אלגזאווי ואח' נגד הרכב בית המשפט הצבאי בעזה ואח'
*בקשה לפסילת שופט כאשר מכתב האישום עולה שהנאשם הוא בעל עבר פלילי (העתירה נדחתה).
העותרים מואשמים בפני בית משפט צבאי בעזה בעבירות שונות וביניהן אחת המתייחסת למגעים עם ארגון עויין. בכתב האישום נאמר, בין היתר, כי העותר התקשר עם אנשים מסויימים בעמן "מתוך מטרה לקבל לידיו כספים המגיעים לו מן הארגון (העויין) כפיצוי על ישיבתו בכלא עזה בגין השתייכותו לארגון הפת"ח". הסניגור טען שיש פסול בכך שכתב האישום מאזכר את העובדה שיש לעותר הראשון הרשעה כאמור
לעיל מאחר ויש בכך כדי להשפיע על שיקוליו של ביהמ"ש. בתגובה לכך ביקש התובע הצבאי כי המלים הנ"ל ימחקו מכתב האישום ואכן נמחקו. אז ביקש הסניגור כי ביהמ"ש יפסול את עצמו מהמשך הדיון, ביהמ"ש דחה את בקשתו ועתירת העותר נדחתה. טענת העותרים הינה כי מותב ביהמ"ש אינו יכול להמשיך בדיון מאחר ועצם הידיעה בדבר קיומה של הרשעה קודמת יכול להיות בה כדי להטות את כפות המאזניים כאשר ביהמ"ש הצבאי יבוא להכריע בשאלה אם לתת אמון בדברי העותרים או לאו. אין יסוד לטענה זו. אין פוסלים שופט מלשבת בדין אלא אם כן מצליחים להראות אפשרות ממשית של משוא פנים או דעה משוחדת והחשש או החשש בלבד אינם מספיקים לענין זה. דרך אגב, יש נסיבות שבהן מן הנמנע שלא להזכיר בכתב אישום את העובדה שהנאשם היה מעורב בעבירה קודמת וזאת למשל כשמדובר בעבירה שבוצעה ע"י אסיר בין כתלי בית הסוהר. נכון יהיה אם התביעה תצמצם ככל האפשר כל איזכור של הרשעה קודמת, אך יש נסיבות בהן לא ניתן לתאר את מערכת הנסיבות המשמשת יסוד לכתב האישום בלי לאזכר עובדה כגון זו. ביהמ"ש הצבאי היושב בשטח ממשל צבאי חייב לפעול עפ"י העקרונות והתפיסות של מערכת המשפט האזרחית במדינת ישראל וחזקה עליו כי החלטתו שיתעלם לצורך הדיון מקטע מסויים שנכלל בכתב האישום ונמחק מתוכו גם תקויים הלכה למעשה.
(בפני השופטים: שמגר, גב' בן פורת, בכור. החלטה - השופט שמגר. עו"ד אבו גוש לעותרים, עו"ד ש. צור למשיבים. 8.6.80).
בג"צ 331/80 - אליהו התשבי נגד שלמה חרון
*זכות עמידה בבג"צ בתביעה לאסור הפצת ספרות תועבה (העתירה נדחתה).
העותר ביקש צו נגד משטרת תל אביב שתפעל לסילוק דברי תועבה ודברי דפוס מגונים ואסורים מרחובות תל אביב, ובמיוחד מסביבות התחנה המרכזית בתל אביב, ותעמיד לדין עבריינים המפיצים דברי תועבה. העתירה נדחתה. העותר טוען כי פרסום תמונות תועבה ומכירת ספרות תועבה גורמים לו סבל רב וכל פניותיו למשטרה לא זכו לתגובה מתאימה. גם בהנחה שרגשותיו של העותר אכן נפגעים בצורה קשה כתוצאה ממראה עיניו, הרי פגיעה זו ברגשותיו אינה מקנה לו זכות עמידה, בבג"צ. פגיעה באינטרס הנושא אופי ציבורי קולקטיבי, כמו פגיעה ברגשות הדת והאמונה הדתית של בני הסקטור הדתי וכדו', איננה מספיקה כדי לבסס עליה זכות עמידה בעתירה לבג"צ. בין אם נפגעים ריגשותיו של העותר בהיותו יהודי שומר מצוות ובין אם נפגעו רגשותיו המוסריים הכללים, אין כאן מקרה של פגיעה באינטרס ממשי שלו בתור פרט, אלא פגיעה באינטרס כללי שלו בתור חלק מהציבור, וזוהי פגיעה באינטרס עקיף שאינה מקנה זכות עמידה. הקובלנה של העותר היא בעלת אופי ציבורי כללי ואין בג"צ המקום המתאים לבירור קובלנה מסוג זה כשלא נפגע אינטרס ממשי של העותר בתור פרט.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא ח. כהן, י. כהן, בייסקי. 20.5.80).
בג"צ 347/80 - יוסף דוויק נגד מנהל שירותי הדאר ירושלים
*עתירה לבג"צ לאסור על המדינה ביטול חוזה כאשר יש אפשרות לפנות לבימ"ש רגיל (העתירה נדחתה).
ביום 22.5.79 נחתם חוזה בין העותר לבין מדינת ישראל שלפיו יפעל העותר כסוכן דאר בשכונת גילה בירושלים ואחד מסעיפי ההסכם קבע כי המשיב רשאי לבטל את החוזה בלי ליתן הודעה מוקדמת אם הסוכן יפר חובות המוטלות עליו לפי החוזה. ביום 22.5.80 נמסר לעותר על ביטול החוזה לאלתר מכח הסעיף הנ"ל. סיבת הביטול קשורה בהמחאה על סך 6 אלפים ל"י לפקודת פלוני שנפדתה בסניף הדאר בגילה ביום 7.3.78 ללא הרשאתו של המוטב, והעותר הודה בחקירתו במשטרה כי הוא עצמו זייף את חתימתו של המוטב ונטל לעצמו את הכסף. העתירה נגד מנהל שירותי הדאר שלא יבטל את החוזה נדחתה. זהו סכסוך אזרחי, כאשר המדינה טוענת שעל פי הוראת החוזה יכלה להביא אותו לידי גמר, והעותר טוען שלא נתמלאו היסודות העובדתיים המאפשרים את ביטול החוזה.
סכסוך באשר לזכויותיו של צד לפי החוזה און מקומו בבג"צ אלא בביהמ"ש המוסמך. העותר ביקש להצדיק את סמכות בג"צ בשני טעמים: ראשית, החוזה עם העותר העניק לו משרה ציבורית ועל כן שיקוליו של מנהל שירותי הדאר כפופים לכללי המשפט הציבורי וכפיפות זו מעניקה סמכות לבג"צ; שנית, העותר לא יזכה, בביהמ"ש האזרחי בסעד של אכיפה שאותו הוא מבקש, שהרי לפי סעיף 5 לחוק תיקון סדרי הדין האזרחי (המדינה כבעל דין) אין ליתן צו ביצוע בעין נגד המדינה. אין בטענות אלה כדי לסייע לעותר. נכון שעל שיקול דעתו של מנהל שירותי הדאר בענין דנא עשויות לחול שתי (מערכות של דינים, המערכת החלה על כל צד של חוזה עפ"י הוראות חוקי החוזים ומערכת הדינים של המשפט הציבורי החלה על עובד ציבור הפועל מטעם המדינה, אך מכך עוד לא מתבקשת המסקנה כי הסמכות נתונה לבג"צ. כללי המשפט הציבורי חלים גם בביהמ"ש האזרחי ולאו דוקא בבג"צ. אשר לטענה השניה, הרי העותר יוכל לבקש פסק דין הצהרתי שלפיו ביטול החוזה אינו כדין, וחזקה על המדינה שתפעל עפ"י האמור בפסק דין הצהרתי.
(בפני השופטים: י. כהן, בכור. ברק. החלטה - השופט ברק. עו"ד י. דוייק לעותר, עו"ד בן טובים למשיב. 8.6.80).
בג"צ 222/80 - שלמה אל חי נגד שרותי בתי הסוהר
*סירוב שרות בתי הסהר לקיים צו בימ"ש כי העותר שבוטל רשיונו ישא את יתרת ענשו חופף לעונש החדש (העתירה נדחתה).
העותר היה אסיר משוחרר ברשיון וביצע אז עבירה, וכתוצאה מכך החליטה ועדת שחרורים שעליו לשאת את יתרת עונשו מהעבירה הקודמת, כארבעה חודשים לאחר מכן הורשע העותר בעבירה החדשה וביהמ"ש הטיל עליו עונש של 5 שנות מאסר חופף ליתרת תקופת המאסר מהעבירה הקודמת. העותר ערער על פסק הדין לבית המשפט העליון וערעורו נדחה. בעת הערעור לא הופנתה תשומת לב ביהמ"ש ולא נדונה הטעות שנפלה בפסק דינו של ביהמ"ש המחוזי כאשר הורה שיתרת תקופת המאסר מהעבירה הקודמת תהיה חופפת עם עונש המאסר החדש, הוראה העומדת בניגוד לסעיף 34 לפקודת בתי הסוהר שלפיו "מי שרשיונו בוטל ישא את יתרת עונשו לאחר שישא כל עונש אחר שהוטל עליו בעד העבירה או המעשה שבגללם בוטל רשיונו". העותר טוען בעתירתו ששלטונות בית הסהר מסרבים לקיים את הוראת ביהמ"ש המחוזי. העתירה נדחתה, על פי ההלכה שנפסקה אין ביכולתו של ביהמ"ש העליון לתקן את הפגם שנפל בביהמ"ש המחוזי שעליו כבר הוגש ערעור והערעור כבר נדחה. העוול שהעותר טוען שנגרם לו עקב אי מילוי הוראת ביהמ"ש המחוזי בדבר חפיפת העונשים יוכל לבוא על תיקונו או בחנינה שהעותר יזכה מנשיא המדינה לאחר שהגיש בקשה לחנינה, או ע"י כך שועדת השחרורים תתחשב בין יתר שיקוליה בקשר עם הפחתת תקופת מאסר של העותר גם בתקלה הנ"ל.
(בפני השופטים: י. כהן, בכור, ברק. העותר לעצמו, עו"ד מ. שקד למשיב. 8.6.80).
בג"צ 357/80 - מאיר בלישע נגד עירית ירושלים
*חוסר עמידה בעתירה בענין מכרז כאשר הצעת המציע לא היתה ברורה ולא היתה ראויה להתקבל (העתירה נדחתה).
המשיבה פרסמה מכרז לשכירת רכב לציוד מכני והעותר נענה להזמנה והגיש את הצעתו. ועדת המכרזים דנה בהצעות השונות ולא קיבלה את הצעת העותר. לטענת העותר הצעתו היא הזולה ביותר שכן הוא צירף להצעתו התחייבות לוותר על התוספת הראשונה שתאושר לענף המשאיות ע"י משרד התחבורה וכן ויתר על תוספת היוקר הראשונה שתשולם במשק ואילו נלקחו נתונים אלה בחשבון היתה הצעתו הזולה ביותר. זאת ועוד, לטענתו נדחתה ההצעה בשל מידע שנמסר לועדת המכרזים על נסיון שלילי שהיה לעיריה עם העותר ולטענתו מידע זה אינו נכון. העתירה נדחתה. הלכה פסוקה היא כי בג"צ ידון בעתירתו של משתתף במכרז הטוען לפגמים בהליך קבלת החלטות במכרז, רק אם הצעתו שלו ראויה להתקבל (בג"צ 433/77 - סביר י"ב 11) ובתנאי מוקדם זה לא עומד העותר. הצעתו אינה ודאית במידה הדרושה עפ"י דיני המכרזים, עם הגשת
ההצעה, אין לדעת מהו המחיר המוצע ע"י העותר, שכן אין לדעת מראש את ההתייקרות ושיעורה. בשל חוסר ודאות זו נשמט הבסיס הראוי להשוואה בין הצעת העותר לבין המשתתפים האחרים (ראה בג"צ 431/66 - סביר א' 395). העותר הצביע על כך שבשעת פתיחתו של המכרז והדיון בו כבר התבררה התמונה ושיעורי ההתייקרות כבר היו ידועים וברורים, אך אפילו כך הם פני הדברים אין בכך לסייע בידי העותר. הבהירות הנדרשת חייבת להסתיים עם הגשת ההצעה ולא בעת הדיון בהצעה או לאחר מכן. נכון כי בגבולות צרים וידועים ניתן להבהיר בדיעבד חוסר בהירות הטמון בהצעה מראש, אך בעניננו אין באירועים שהתרחשו לאחר פתיחת ההצעה כדי להבהיר דבר סתום בהצעה. ההצעה עצמה היא ברורה אך אינה ודאית.
(בפני השופטים: ברק, לוין, גב' בן-עתו. החלטה - השופט ברק. עו"ד א. כהן לעותר. 11.6.80).
בג"צ 221/80 - מוחמד דרויש נגד שירות בתי הסוהר
*טענות של אסירים בטחוניים נגד התנאים בכלא (העתירה נדחתה פרט לענין אחד שלגביו ניתן צו על תנאי).
העותר הוא אסיר בטחוני המרצה עונש מאסר לתקופה ממושכת. הוא כלוא בכלא אשקלון ובעתירתו העלה תלונות שונות על תנאי מאסרו. עתירתו נדחתה, בג"צ אינו יכול לשים עצמו במקום הממונים על ניהול בתי הסוהר במדינה הפועלים במסגרת של אילוצים שונים שמקורם בצפיפות הקיימת בבתי הסוהר, ובג"צ אינו יכול לעשות להסרת האילוצים כאשר לשם כך דרושה השקעת כספים מתקציב המדינה. זה ענין של קביעת עדיפויות שלא בג"צ מופקד עליו. העותר משווה את המצב השורר בכלא אשקלון בו כלואים אסירים בטחוניים לעומת המצב בבתי סוהר האחרים, ומבקש לשפר את התנאים באשקלון. תשובת הפרקליטות היא שהאסירים באשקלון הם אסירים בטחוניים שלגביהם דרושים אמצעי בטחון מיוחדים. כך המצב ביחס להחזקת מכשירי רדיו כאשר החשש הוא שבאמצעות מכשירים אלה ניתן יהיה להעביר הוראות אל בין כתלי הכלא לארגון שביתות וכדו'. הוא הדין בקולבנות על סידורי הטיול היומי ועל מניעת תפילה יומית בצוותא. בענין תלונת העותר שבכלא אשקלון מאפשרים לאסירים קניות בסכומים קטנים מן הסכומים המותרים בבתי סוהר אחרים, הרי הסיבה היא שהאסירים בכלא אשקלון מסרבים לצאת לעבודה ולפיכך עומד לרשותם פקדון קטן יותר. נותר ענין אחד בלבד והוא שהעותר וחבריו נאלצים לישון בלא מיטות ובגין עובדה זו הוצא צו על תנאי.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, שמגר, ברק. החלטה - הנשיא לנדוי. העותר לעצמו, עו"ד ש. דור למשיב. 4.6.80).
בג"צ 263/80 - שלום ז'ק נגד משטרת ישראל
*טענה נגד אי נקיטת צעדים פליליים נגד חשודים בשוד (העתירה נדחתה).
העותר התלונן במשטרה שנשדד ממנו סכום של 4 אלפים ל"י ואף מסר תיאור של מבצע העבירה. המשטרה פתחה בחקירה ועצרה מספר חשודים שהיו בצוותא ובידיהם סכום העולה על 4 אלפים ל"י. העותר טען כי הכסף אינו שלו. המשטרה בדקה את חומר הראיות והגיעה לכלל מסקנה כי אין מקום לנקיטת הליכים פליליים נגד החשודים ופנתה לבימ"ש השלום בשאלה מה יעשה בכסף שנתפס. ביהמ"ש הורה כי הכסף יוחזר לידיהם של החשודים. העותר הגיש ערר לביהמ"ש המחוזי, אך זה החליט כי אין לו סמכות לדון בערר על החלטה לפי סעיף 34 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) ואז פנה העותר לבג"צ. עתירתו נדחתה. אין למצוא פסול בהחלטה להחזיר חפץ שנתפס לידי חשוד עם הפסקת החקירה בשל היעדר ראיות ואם אין כל ראיה בידי המשטרה כי החפץ שייך לאחר. העותר טוען כי משטרת ישראל שגתה בכך שלא נקטה בהליכים פליליים נגד החשודים, אך אין בג"צ יכול להיכנס לדיון בשאלה אם יש מספיק חומר ראיות ואם לאו.
העותר יכול לחזור ולפנות למשטרה בענין זה, וכן פתוחה, בפניו הדרך לנקוט הליכים משפטיים אזרחיים נגד אלה המחזיקים בכספו, אם הוא סבור שיש בידו ראיות להוכיח זאת.
(בפני השופטים: שמגר, ברק, גב' בן-עתו. החלטה - השופט שמגר, העותר לעצמו, עו"ד ר. יאראק למשיבה. 24.6.80).
בג"צ 254/80 - יצחק טוביהו נגד ביה"ד לעבודה והמועצה לענף החלב
*עתירה נגד ביה"ד לעבודה שענינה למעשה ערעור על ממצאים עובדתיים (העתירה נדחתה).
העותר הושעה מהעבודה אצל המועצה לענף החלב ולאחר מכן פוטר. הסכסוך בין העותר לבין המשיבה הינו פירוש הסכם העבודה שביניהם ואם חל על יחסי עבודה אלה התקשי"ר של עובדי המדינה, ואם לאו. בית הדין מצא כי העסקתו של העותר היא על פי חוזה אישי, אף שבענינים מסויימים מצויה בו הפניה להוראות התקשי"ר, ועל עניני השכר עבור תקופת ההשעיה והפיטורים אין חלות הוראות התקשי"ר. עתירת העותר נדחתה. טענתו העיקרית של העותר היא כי הכרעת ביה"ד לעבודה מוטעית ונוגדת את כללי הצדק הטבעי. בשורה של פס"ד נקבע ע"י בג"צ כי אף שנתונה בידיו הסמכות לפקח על פסיקת בית הדין לעבודה, לא ישתמש בסמכות זו אלא במקרים נדירים ובזהירות מיוחדת מתוך מגמה לשמור על מעמדם העצמאי של בתי הדין לעבודה בשטח שהם מתמחים בו. ואף זאת, גם אם השאלה המשפטית המתעוררת בפני בית הדין לעבודה לא היתה קלה והיו לה פנים לכאן ולכאן לא יתערב בג"צ בקביעת בית הדין לעבודה כאשר אין היא חסרת טעם בעליל, ובעיקר לא כאשר מדובר, בהכרעה על רקע עובדתי ובית הדין הגיע למסקנתו עפ"י החומר שהובא לפניו. בעניננו, השאלה השנויה במחלוקת נדונה בהרחבה ע"י שתי ערכאות של בית הדין לעבודה ואין למצוא פגם בהכרעה כפי שהכריעו. נסיונו של העותר להביא ענין זה לבחינה, נוספת אינו אלא נסיון לערער על ממצאים עובדתיים או על הפירוש הנובע מן הנסיבות ובכגון דא אין בג"צ מתערב.
(בפני השופטים: בכור, בייסקי, גב' בן-עתו. החלטה - השופט בייסקי. העותר לעצמו. 3.6.80).
בג"צ 376/80 - פעלים בע"מ ואח' נגד התעשיה האוירית בישראל בע"מ
*זכותה של חברה ממשלתית שלא לקיים מכרז או לקיים מכרז מוגבל (העתירה נדחתה).
המשיבה מוסרת מידי שנה הזמנות ליצור יומני שנה עבורה ולשנת תש"מ זכתה העותרת הראשונה בהזמנה. באפריל 1980 פנתה העותרת למשיבה בקשר למכרז ליומן לשנת תשמ"א, והמשיבה השיבה שאין היא חייבת להוציא מכרז להזמנה זו, כי היא מעוניינת ברוטציה של ספקים ולכן לא שיתפה את העותרת במכרז ליומן תשמ"א, וכן צויין שהמשיבה היה לה נסיון לא טוב עם העותרת בשנים קודמות. הוגשה עתירה לבג"צ וזו נדחתה. היה זה מכרז סגור או מוגבל, היינו, מכרז שנשלח למספר מוגבל של יצרנים שמהם ביקשה המשיבה להגיש הצעות. המשיבה היא חברה ממשלתית במובן חוק החברות הממשלתיות, ואין כל חוק המחייב חברות ממשלתיות להוציא מכרזים למסירת הזמנות לעבודות או להספקת טובין. חוק החברות הממשלתיות מורה כי אלה תפעלנה עפ"י שיקולים עיסקיים, אלא אם נקבע אחרת בהוראות הממשלה, וכאן אין כל הוראות המורות להוציא מכרזים. נכון שכאשר חברה ממשלתית שאינה חייבת בהוצאת מיכרז מחליטה להוציא מכרז, עליה לפעול בהגינות וללא הפלייה, כמו כל חברה אחרת לפי חוק החוזים, קיימת מחלוקת בין השופטים באיזו מידה יתערב בג"צ בנושאים מסוג זה, אבל גם לפי המרחיקים לכת, כל מה שביהמ"ש יבדוק הוא אם פעלה החברה בהגינות וללא הפליה. כאשר לא קיימת חובה להוציא מכרז פומבי, אין כל פגם שהחברה תוציא מכרז פנימי מוגבל בו יתחרו כמה אנשים וגופים כמו שאין פגם במסירת עבודה ללא כל מכרז.
(בפני השופטים: י. כהן, בכור, ברק. החלטה - השופט בכור. עו"ד ד. פישלר לעותרים. 28.6.80).
בג"צ 854/79 - עזבון שריף שנטי ואח' נגד הועדה המקומית לתכנון ובניה ואח'
*פניה לבג"צ לבטל הפקעה כאשר העותר המשיך לקבל כספי פיצויים בגין ההפקעה (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
בקשה לתוכנית מיתאר שענינה ביצוע תוכניות נחל איילון הופקע שטח של למעלה מ-23 דונם שהיה שייך לעותרים, התנהלו הליכים משפטיים שונים, ובביהמ"ש המחוזי נמצאת תביעת העותרים בענין גובה הפיצוי שיש לשלם להם. ההפקעות בוצעו בין שנת 1974 ל-1976, ובשנת 1977, כנראה מסיבות של חוסר תקציב לביצוע התוכנית הגדולה, פנה ראש אגף הנכסים של חברת נתיבי איילון למינהל ההנדסה של העיריה במכתב שבו הוא מציין כי לפי תוכנית חדשה השטח הדרוש לנתיבי נחל איילון מתוך החלקה של העותרים הינו כ-7 וחצי דונם. בעוד המשפט על גובה הפיצויים נמשך שילמה העיריה לעותרים כספים על חשבון הסכום שאינו שנוי במחלוקת, ובסך הכל כ-2 וחצי מליון ל"י. סכומים אלה שולמו לאחר שנשלח המכתב הנ"ל מחברת נתיבי נחל איילון לעיריה. בינתיים ביקשו העותרים לעכב מתן פסק הדין בתיק הפיצויים ופנו לבג"צ בבקשה להורות למשיבים כי לא תופקע כל החלקה, אלא אותו חלק של כ-7 וחצי דונמים הדרוש עתה למשיבים. העותרים הסתמכו על פסיקת ביהמ"ש העליון כי כי משנתברר שהמטרה שלשמה הופקעה האדמה אינה קיימת עוד יש לבטל את ההפקעה או לפחות את ההפקעה ביחס לשטח העולה על הדרוש. על כך השיבו המשיבים כי אם אמנם השטח אינו דרוש לנתיבי איילון הרי הוא דרוש לעיריה וכי ההפקעה, במקורה היתה לצורכי ציבור בכלל וממילא העיריה יכולה להשתמש בשטח למטרות אחרות. בג"צ לא הכריע בטענות הצדדים והחליט לדחות את העתירה מן הטעם שהעותרים המשיכו לקבל את הכספים מן העיריה לאחר שכבר הודיעה חברת נתיבי איילון שאין היא זקוקה למלוא השטח המופקע. המכתב נשלח באוקטובר 1977, לפני קבלת התשלום הראשון ע"י העותרים, ומשנשאל פרקליט העותרים מתי הגיע מכתב זה לידיעת העותרים לא ידע להשיב, ולפיכך יש להניח לחובת העותרים שידעו עליו בסמוך למועד כתיבתו. טוענים העותרים כי קיבלו את הכספים באשר נקלעו למצב קשה כי לפי החוקים הנוגעים להפקעת מקרקעין ותשלום פיצויים אין ההצמדה מלאה ולפיכך נאלצו לקבל לעת עתה מה שהציעו להם - אולם העיקר איננו בכספים שנתקבלו ושניתן להחזירם או לזוקפם על חשבון אותו חלק שהעותרים מסכימים להפקעתו, אלא בעצם העובדה ובעת ובעונה אחת פנו העותרים לבג"צ בטענה שיש לבטל את ההפקעה ועם זאת לא הניחו ידם מתביעת הפיצויים המבוססת על ההנחה שההפקעה שרירה וקיימת. פירושו של דבר לשלול ולחייב בנשימה אחת וכזאת לא יתכן. העותרים גם לא הודיעו לביהמ"ש הדן בענין הפיצויים שהם ממשיכים בהליכים ההם תוך הסתייגות ושמירה על זכותם לטעון שיש לבטל את ההפקעה כולה או מקצתה.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, ברק, לוין. החלטה - הנשיא לנדוי. עו"ד ש. ליבליך לעותרים, עו"ד נ. קינשטוק למשיבים. 25.6.80).
ע.פ. 847/79 - מיכאל מועלם נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (גרימת חבלה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער נטל ללא רשות רכב של קרוב משפחה בשעות הערב ולפנות בוקר תקף יחד עם אחרים את נהגו של רכב אחר שהתלונן על צורת הנסיעה של הרכב שבו נהג המערער. למתלונן נגרמו חבלות של ממש. ביהמ"ש המחוזי דן את המערער ל-6 חודשי מאסר בפועל והפעיל תקופת מאסר על תנאי של 18 חודשים כששני העונשים מצטברים. הערעור על חומרת העונש נדחה. למערער הרשעות קודמות רבות ובשעתו הפחית ביהמ"ש העליון את עונשו של המערער מתוך תקווה כי הדבר ידרבן אותו לחזור למוטב. התקווה נכזבה ועתה אין להתערב במידת העונש.
(בפני השופטים: שמגר, גב' בן פורת, לוין. החלטה - השופט שמגר. המערער לעצמו, עו"ד ח. לירן למשיבה. 29.5.80).
ע.פ. 647/79 - ציון בן אברהם דדון נגד מדינת ישראל
*הרשעה בסחר בסמים וחומרת העונש (הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל).
המערער הורשע בסחר בסם מסוכן ונדון לשנתיים מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי כשהעונש מצטבר לעונש אחר של 6 שנות מאסר שנגזר על המערער בגין עבירת שוד. הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל באופן שמתוך השנתיים שנגזרו על המערער בתיק זה תהיה שנה אחת חופפת את המאסר השני ואחת מצטברת.
אשר להרשעה - בנובמבר 1975, בשעות הערב, קיים צוות של אנשי המשטרה תצפית לעבר פתחו של בית קפה בכפר שלם. אחד מאנשי משטרה העיד כי ראה שם שני בחורים, שאחד מהם היה המערער המוכר לו מלפני כן. למקום הגיעה מכונית דודג' והמערער קיבל משהו מידי נוסע במכונית, פנה לכוון קיר של בית, התכופף שם, חזר למכונית ומסר משהו ליושבים בתוך המכונית. אחרי כמה דקות נעצרה המכונית ובתוכה נתגלו שתי אצבעות חשיש. נוסעת אחת במכונית (להלן ז'קלין) שהובאה לדין יחד עם המערער הודתה כי באה למקום ביוזמתה כדי לרכוש סם ואף עשתה כן, היא תיארה את הדרך שבה רכשה את הסם התואמת את התיאור של איש המשטרה, אולם טענה שאינה מכירה את האנשים שמהם קנתה את הסם ואינה יכולה לזהותם. המערער וחברו פתחו במנוסה ונעצרו, המערער טען כי בא למקום כדי לקחת חברה למסיבה אך לא פירט את שם החברה ולא מקום המסיבה. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בציינו כי עדות אנשי המשטרה וז'קלין יוצרות שרשרת אחת שלמה המובילה בבטחון גמור למסקנה שהנאשמים עסקו בסחר בסם מסוכן ומכרו שתי אצבעות חשיש לעדה ז'קלין. צדק ביהמ"ש המחוזי בקביעתו הנ"ל.
אשר לעונש - המקרה אירע בשנת 1975 וגזר הדין ניתן ביולי 1979, המערער היה כבן 17 בלבד בעת ביצוע העבירה ואין לו הרשעות קודמות פרט לעבירה אחת קודמת. הנאשם השני הוא בעל הרשעות קודמות רבות ונגזר עליו אותו עונש. המערער ששוחרר בערבות הורשע בינתיים בעבירת שוד שביצע לאחר מכן ונדון ל-6 שנות מאסר, ולטענת הסניגור שקל ביהמ"ש לחומרה את עובדת ההרשעה בעבירת השוד שאירעה לאחר המעשה ואת זאת לא היה צריך לעשות. מתסקיר שירות המבחן עולה כי המעצר בו נתון המערער החל לתת סימנים ראשונים של התפתחות מודעות של המערערת למצבו ולצורך לשנות את אורחותיו. כדי לעודד תהליך זה ניתן להקל עימו במידת מה כאמור.
(בפני השופטים: שמגר, אשר, גב' בן פורת. החלטה - השופט שמגר. עו"ד א. גורן למערער, עו"ד גב' רבין למשיבה. 11.5.80).
ע.פ. 194/80 - מדינת ישראל נגד חיים דיין
*קולת העונש (שוחד) (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
המשיב שהועסק כעובד טכני במחלקה לתרבות בעירית ירושלים זימן למשרדו את המתלונן, אחד הספקים שהגישו לעיריה הצעת מתיר לציוד קולי, ודרש ממנו שוחד על מנת שידאג כי הצעת המתלונן תתקבל. כעבור למעלה מחודשיים התקשר המשיב למתלונן טלפונית ווידא שכבר קיבל את התמורה מהעיריה ושאלו אם הכין עבורו "את מה שביקש בענין ההזמנה", ולבסוף קיבל המשיב כסף על החשבון. המשיב הורשע בלקיחת שוחד ונדון לחודשיים מאסר בפועל ו-10 חודשים מאסר על תנאי. הערעור על קולת העונש נתקבל. העבירה היא חמורה לא רק לפי טיבה כאשר מדובר בעובד ציבור המועל באמון, אלא גם משום הנסיבות המיוחדות, כאשר היוזמה יצאה מן המערער שהאיץ במתלונן כדי לקבל את השלמונים. העובדה שהמציע הזול ביותר היה אדם אחר גם היא מוסיפה נופף לחומרה, תיאור עובדתי זה עומד בסתירה לתדמיתו כפי שעלתה מפי עדי האופי אשר שיבחו את המערער שעלה מאשפתות וחרף תנאים קשים בחר בדרך הטוב ושירת את הציבור בתחומים שונים ביושר. המערער כבן 43, נשוי לאשה נכה ויש לו בת נכה ואם זקנה והוא אב ל-6 ילדים. לאור שיקולים אלה הטיל ביהמ"ש
את העונש האמור. טוענת ב"כ המדינה שיש לתת את מירב המשקל לחומרת המעשה כדי להרתיע עבריינים בכח. אכן, ראוי המעשה מפאת חומרתו שידחה מפניו את כל שאר השיקולים והעונש צריך היה להתבטא בכליאה בפועל לתקופה ארוכה. כנגד זה עומדים שני שיקולים מצטברים שבגינם אין להטיל בשלב הנוכחי את העונש הראוי לו או אף קרוב לו: ראשית - המערער כבר ריצה את מלוא עונש המאסר בפועל ופרט למקרים יוצאי דופן נמנע ביהמ"ש העליון מלהחזיר נאשם לכלאו; שנית - כלל נקוט בידי ביהמ"ש העליון שלא למצות את הדין עם נאשם כשמוגש ערעור על קולת העונש. אולם כדי להביע מורת רוח מקולת העונש יש להחמיר בעונש, ולו במקצת, באופן שעל המערער יוטל עונש של 3 חודשים מאסר במקום חודשיים וכן 18 חודשים מאסר על תנאי וקנס של 5 אלפים ל"י.
(בפני השופטים: הגב' בן פורת, בייסקי, לוין. עו"ד גב' ר. סוכר למערערת, עו"ד גבעתי למשיב.18.5.80).
ע.פ. 725/79 - אלי אביטן נגד היועץ המשפטי
*חומרת העונש (סמים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בשתי עבירות סמים שביצע בהפרש של 3 ימים כאשר מכר שתי אצבעות חשיש במשקל של 8 גרם ו-3 אצבעות חשיש במשקל של 10 גרם ונדון לשנתיים מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי. הערעור נדחה. המערער הוא בן 26 וזו עבירתו הראשונה, במשך 8 שנים עבד במפעל אחד עבודה מסורה ומועילה, כחודשיים לפני מועד ביצוע העבירה נפטר אביו של המערער והוא נשאר עם אמו שהיא חולה ותומך בה. אכן, כשביהמ"ש בא לגזור דינו של נאשם עליו לתת את דעתו על הנסיבות האישיות ובמיוחד לכך שלנאשם אין הרשעות קודמות ושקיימים סיכויים רבים וטובים שיחזור וישתלב בחברה בחיי עבודה תקינים. דא עקא, שבמקרה שלפנינו בולט הגורם של קביעות ומיסוד העבירות שאותן ביצע המערער. הסחר בסמים התנהל באמצעות בחור שהתהלך במרכז השכונה ושאליו פנה השוטר המוסווה שביקש לקנות את החשיש, והמתווך הוביל את השוטר לדירתו של המערער. זאת, פעמיים בהפרש של 3 ימים. עבירות סמים חומרתן מרובה, הן מסכנות את בריאותו של הציבור ומכרסמות כנגע בחיי החברה התקינים.
(בפני השופטים: אלון, ברק, לוין. החלטה - השופט אלון. עו"ד מרוז למערער, עו"ד גב' ר. רבין למשיב. (22.5.80).
ע.פ. 884/79 - יעקב חי נגד היועץ המשפטי לממשלה
*חומרת העונש (סמים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער הורשע בעבירת סמים ונדון ל-3 חודשים מאסר בפועל ו-6 חודשים מאסר על תנאי וכן לקנס של 3 אלפים ל"י. הערעור על חומרת העונש נתקבל והמאסר בפועל בוטל. המערער פנה אל פלונית, בה פגש במקום עבודתם, ושאל אותה אם היא רוצה לעשן חשיש. האשה שבעלה עובד כשוטר במחלק הסמים עשתה עצמה כאילו היא נענית להצעה וקבעה עם המערער פגישה למחרת היום. בפגישה הביאו המערער וחברו כ-2 גרם חשיש לפלונית וקיבלו ממנה 150 ל"י כשהמערער אמר לה שזה הסכום שתשלם. כתב האישום הוגש כעבור למעלה משנה משום שהמשטרה חיפשה אחרי שותפו של המערער ולבסוף הוגש כתב אישום נגדו בלבד, המערער טען כי עשה מה שעשה לא כסוחר סמים אלא כדי למצוא חן בעיני הבחורה שקנה לה את החשיש, ועובדה היא שהוא לא הרוויח עליו. אין ספק כי יש להתייחס בחומרה רבה לעברייני סמים החוטאים והמחטיאים את הרבים ויש לנהוג עמם במידת הדין. המלחמה בסמים אינה מתמקמת רק בסוחרים אלא גם במשתפי פעולה אחרים ויחס סלחני כלפיהם רק מעודדם להמשיך במעלליהם. ברם, גם בעבירה חמורה זו אין ביהמ"ש פטור מלשקול את נסיבותיה, את טיבו של העבריין ואת מידת הסבירות לשיקומו של העבריין. למערער אין הרשעות קודמות,
אין הוא סוחר בסמים, הוא בן למשפחה בת 5 ילדים שחיה בתנאי מצוקה קשים, וההורים גידלו אותם וחינכו אותם לדרך טובה ומועילה. כל המעבידים של המערער מעידים עליו שהוא עובד חרוץ, אחראי וממושמע. שרות המבחן עמד על היסודות הטובים של המערער שהביע חרטה על אשר אירע. בעבירת סמים יש לראות, לצורך העונש, את טובת הציבור כשיקול מכריע. במקרה שלפנינו אף טובת הציבור היא שהמערער לא ישלח לבית הסוהר, שם הסכנה של השפעת מוקדי העבריינות גדולה ומוחשית היא. כמו כן עבר זמן רב מאז ביצוע העבירה וענוי דין זה נגרם שלא בעטיו של המערער. בכל הנסיבות הודיעה גם ב"כ המדינה כי אין היא מתנגדת לביטול המאסר בפועל. לפיכך הוחלט כאמור. ( בפני השופטים: אלון, ברק, לוין. החלטה - השופט אלון. עו"ד מ. אסולין למערער, עו"ד גב'ר. סוכר למשיב. 22.5.80).
ע.פ. (661/79 - משה פרץ נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סמים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בשתי עבירות של סחר בסם מסוכן כאשר פעם אחת מכר לשוטר מוסווה כ-10 גרם חשיש ובפעם שניה מכר גרם אחד אופיום. ביהמ"ש המחוזי הטיל על המערער עונש של 15 חודשים מאסר בפועל וכן הפעיל מאסר על תנאי חלק מצטבר וחלק חופף באופן שעל המערער לרצות כ-4 שנים מאסר. הערעור על חומרת העונש נדחה. הועלה מצבו המשפחתי של המערער שהוא נשוי ואב ל-4 ילדים, הוא מכור לסמים וטרם נגמל מרעה זו. הסניגור טען כי המערער נגרר למעשה העבירה בשל מעשהו של השוטר שפעל כסוכן מדיח ולטענת הסניגור יש לשלול דרך זו של אנשי המשטרה המביאים אנשים לידי עבירה. אין מקום להתערבותו של ביהמ"ש במידת העונש. למערער רשימה ארוכה של הרשעות קודמות והעבירות נשוא ערעור זה היוו הפרה של תנאי שהתייחס בין היתר גם לעבירה לפי פקודת הסמים המסוכנים. בעת הערעור בקשר לעבירה הקודמת הקל ביהמ"ש העליון עם המערער והפחית את תקופת המאסר בפועל, אך המערער לא התרחק מן העבריינות. על רקע זה אין לומר שהעונש חמור יתר על המידה אלא נהפוך הוא, ביהמ"ש המחוזי כבר נתן ביטוי לנסיבות האישיות של המערער כאשר לא הטיל עונש יותר חמור. העבירות אמנם בוצעו בעקבות פנייתו של שוטר מוסווה למערער, אך אין לבוא בשל כך בטרונייה אל השוטר, כי לא הוא ששם את הסם בידיו של המערער. כל מה שהשוטר עשה הוא גילוי עיסוקו של המערער.
(בפני השופטים: שמגר, ברק, לוין החלטה - השופט שמגר. עו"ד עו"ד ח. קאזיס למערער, עו"ד ד. קובל למשיבה. 27.5.80).
ע.פ. 223/80 - ענאש שאקר נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (מעילה ע"י פקיד בנק)
(ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה). המערער היה פקיד בנק ובמסגרת עבודתו מעל בסכומים של כ-65 אלף ל"י במשך תקופה של כמה חודשים. ביהמ"ש המחוזי גזר על המערער שנה אחת מאסר בפועל והערעור על חומרת העונש נדחה. הסניגור העלה נסיבות מקילות ובכללן היעדר הרשעות קודמות, החזרת כל סכום המעילה, גילו הצעיר ומצב בריאותו הרופף של המערער, וכן המלצת שירות המבחן שלא להטיל עליו עונש מאסר בפועל. הערעור נדחה. מדובר כאן במעילה ע"י פקיד בנק וכבר נפסק שבעבירה מסוג זה מן ההכרח להחמיר בעונשים, כדי להרתיע אחרים מלבצע עבירות כאלה. כל הנסיבות המקילות נשקלו כראוי ע"י ביהמ"ש המחוזי ואין לומר שהחמיר בעונש. (בפני השופטים: י. כהן, אשר, גב' בן פורת. עו"ד ע. טהה למערער, עו"ד י. טפירו למשיבה. 19.5.80).