ע.פ. 85/80 פנחס קטאשווילי נ ג ד מדינת ישראל
*מסדר זיהוי תמונות כאשר המזהה אינו חוזר על הזיהוי בביהמ"ש. * עדות שותף לדבר עבירה כסיוע לעדותו של שותף אחר.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בת.פ. 246/79 - הערעור נדחה.
אחד לוסקי, שעבד בנמל התעופה בן גוריון בתפקיד של ראש משמרת הממונה על הסבלים הפורקים מטענים מן המטוסים, השתתף באחד הימים, בשלהי 1978, בגניבת שק דאר שהגיע במטוס. לוסקי סיפר בעדותו כי שלח את סגנו, הוא המערער, לבדוק עבודת צוות סבלים. המערער נסע במכונית פולקסווגן ולאחר מספר דקות חזר וסיפר ללוסקי כי צוות הסבלים נתן לו שק דואר והוא הכניסו לתוך המכונית. בעוד הם נוסעים במכונית השיגה אותם מכונית סוסיתא בה נהג אחד בשם מתוק ובה ישב העד אלימלך משה, ואלימלך דרש מלוסקי והמערער שיתנו לו את השק כדי להוציאו משדה התעופה ויהיה שותף לשלל. תחילה סירב לוסקי, אך כשאלימלך איים למסור את הענין למשטרה נמסר לו השק, ולמחרת היום נפגשו וכשנפתח השק היו בו רק סוכריות וסיגריות ומספר מכתבים. העד מתוק אישר את התיאור בדבר גילוי הגניבה ע"י אלימלך ואת דבר הנסיעה ואלימלך סיפר איך נמסר שק הדאר למי שישב במכונית פולקסווגן ואיך נסע אחרי הפולקסווגן. בביהמ"ש אמר אלימלך כי אינו יכול לזהות את המערער, אך סיפר כי כשדיבר עם לוסקי שמע את לוסקי פונה לאדםהשני שהיה במכונית בשם "פנחס", הוא שמו של המערער. במסגרת החקירה ערכה המשטרה מסדר זיהוי תמונות באמצעות וידאו טייפ ובו זיהה אלימלך את המערער כמי שנסע יחד עם לוסקי במכונית בעת האירוע. במשפטו של המערער הועמדו לדין יחד אתו גם סבלים שלפי האישום הם שנתנו לו את שק הדאר, אך ביהמ"ש המחוזי זיכה את הנאשמים הנוספים מחוסר ראיות. המערער הורשע בעבירה על פקודת הדאר בגין גניבת שק הדאר ונגזר לו עונש מאסר של 4 וחצי שנים. מכאן הערעור.
א. הסניגור מתבסס על האמור בע.פ. 465/70 וטוען כי יש לזכות את המערער בדינו מאחר ויתר הנאשמים שהואשמו יחד עמו בכתב אישום אחד זוכו בדינם. לטענתו מערכת הראיות נגד כל הנאשמים היתה אחת ואם אין בה כדי להצדיק הרשעת היתר הרי שאין מקום כדי לבסס את חיובו של המערער. טענה זו אין לקבל. האמור בע.פ. הנ"ל איננו ישים בנסיבות מקרה זה. ביהמ"ש המחוזי זיכה את יתר הנאשמים משום שלא הובאו ראיות להוכיח כי הם אכן אותם אנשי צוות שנתנו את השק לידי המערער. אולם ברור שהיו סבלים שלקחו שק ומסרו אותו לידי המערער, כך שניתן היה להרשיע את המערער בגניבת שק יחד עם אחרים שזהותם לא הובררה. יתכנו כמובן נסיבות שבהן נובע מן הזיכוי של פלוני שממילא לא יכול להיות בסיס להרשעתו של פלמוני, כגון, כאשר אותה עדות ממש מובאת נגד שניים ואין זה מתקבל על הדעת שאחד יזוכה משום שהעדות אינה מהימנה ואילו השני יורשע. מה שאין כן בעניננו.
ב. באשר לטענה כי אין להרשיע את המערער בעבירת גניבה משום שעבירת הגניבה הושלמה לפני שהוא הגיע לעגלה שעליה היו עמוסים שקי הדאר - אין לקבל טענה זו. יכולים שניים להיחשב לעוברי עבירת גניבה במסגרת משימה פלילית אחת המכוונת לאותו רכוש, גם אם הכוונות הפליליות של כל אחד מהם לא התגבשו בעת ובעונה אחת וגם אם המעשים הפליליים לא בוצעו ע"י העבריינים השונים במקביל ובצוותא אלא בזה אחר זה. כאן לא מדובר בחפץ שכבר הוצא מחוץ לחצרים למקום מחבוא, אלא בשק שהיה עדיין בתוך החצרים על עגלת ההובלה כאשר נלקח ע"י המערער, נכון שלא הוכח קשר מוקדם בין המערער לבין אנשי הצוות, אך הכוונה הפלילית יכולה להיוולד על אתר, בגדר מזימה משותפת הנוצרת בו ברגע וספוטנטנית עם קבלת השק מן הסבלים. לאור הנסיבות אין לראות את המערער כמי שקיבל נכס גנוב אלא כשותף לגניבה ממש. ג. לאור דיני הראיות יש לראות בעד לוסקי, שעדותו היתה מהימנה, שותף לדבר עבירה הטעונה סיוע. את הסיוע ניתן היה למצוא בדברי העד אלימלך גם אם הוא עצמו היה
שותף לדבר עבירה, אם כי הוא כפה את עצמו על האחרים. בהקשר זה יש לבחון את ערכו וכוחו של מסדר הזיהוי שנערך בהקרנת תמונות כאמור. כפי שנרשם ע"י איש המשטרה בשעת הזיהוי הרי כשראה אלימלך את התמונה של המערער אמר מיד "זה פנחס, אני מכיר אותו בפנים וזה ישב עם לוסקי ודיברו ביניהם". בביהמ"ש אמנם לא היה העד מוכן לזהות את המערער אך סיפר כי לוסקי קרא למי שישב לידו בשם פנחס, אך לשאלת ביהמ"ש אם הוא טוען כי השוטר לא רשם את דבריו כפי שהושמעו, ענה אלימלך שהשוטר כתב את מה שהוא אמר לו. מכאן כי העד אישר בביהמ"ש את נכונות הרישום בדבר מהלך זיהוי התמונות ומה שנאמר במסגרתו. כיוון שכך ניתן היה להסתמך על הדברים שהושמעו במסדר הזיהוי כאילו נאמרו בביהמ"ש.
ד. לאור האמור לעיל אין עולה השאלה אם רשאי ביהמ"ש להסתמך במישרין על זיהוי במסדר הזיהוי כאשר העד איננו מוכן לאשר בביהמ"ש מחדש כי הוא מזהה את העד וכאשר איננו מאשר את אמיתותו ודיוקו של הרישום. אין ספק בקשר לכך שניתן להוכיח בביהמ"ש את העובדה שנתקיים מסדר זיהוי ומה נאמר במסגרתו ועל מסדר זיהוי כאמור לא חלים הכללים המסייגים באשר להבאת ראיות בדבר הודעות קודמות של העד הבאות להוכיח עקביותו. שאלה נפרדת היא אם רשאי ביהמ"ש להסתמך על הזיהוי אם העד איננו מוכן לזהות בביהמ"ש מחדש את מי שזיהה במסדר הזיהוי. ענין זה כמעט ולא נדון אצלנו. השופט שמגר הוסיף כי קבילותה וכוחה של ראיה בדבר מהלך מסדר הזיהוי ותוצאותיו כראיה בפני עצמה לשם הוכחת הזהות של פלוני מקובלת עליו.
ה. מכאן לשאלה הנגררת אם עדותו של שותף אחד לעבירה יכולה לשמש סיוע לעדותו של שותף אחר. אכן, בפסיקתו של ביהמ"ש העליון נתגבש בעבר כלל כי עדות של שותף אחד איננה מהווה סיוע לעדותו של שותף אחר, ואולם בשנים האחרונות הובעו בביהמ"ש העליון ספיקות אם נכונה ההלכה הנ"ל. ההגיון מחייב כי משמעותו ומשקלו של סיוע ייבחנו, בכל מקרה, לאור נסיבות הענין ולאור מערכת הנתונים העובדתית, אם ניתן להסתפק בסיוע העולה מדבריו של השותף הנוסף או שמא יש לדרוש ראיה בלתי תלויה שאיננה נובעת מדברי השותף האחר. אין לקבוע כלל נוקשה באשר לאי קבלת סיוע של שותף אחד לעדות שותף אחר. הנתונים בעניננו הם כאלה שאין כל חשש שמא אלימלך היה מעונין לתמוך בעדותו של לוסקי ולא היתה לו כל סיבה לסבך את המערער בפלילים. ו. אשר לעונש - המחוקק קבע עונש חמור במיוחד של 15 שנות מאסר בגין עבירה של גניבת שק דאר, עונש העולה בהרבה על עבירת. גניבה רגילה. חומרה יתירה זו סיבתה מובנת בהתחשב בקשרי הדאר של הארץ עם החוץ שכל כולם תלויים באמון שניתן לרכוש בהסדרים הקיימים וכמעט אין דרך להבטיח שמכתב או חבילת דאר לא יעלמו בדרך אם אלה המופקדים על הענין ימעלו בתפקידם. ביהמ"ש גם יכול היה לשוות לנגד עיניו את היקפה של התופעה העבריינית שבה מדובר, היינו כאשר עבירה זו הפכה למעין מגיפה עבריינית. בכל הנתונים אין להתערב במידת העונש.
(בפני השופטים : שמגר, אשר, לוין החלטה - השופט שמגר עוה"ד א. מרינסקי וא. עמיקם למערער, עו"ד ח. ברוכי למשיבה. 25.5.80).
=ע.פ. 312/79 אהרון לוי אשווילי נ ג ד מדינת ישראל
*הרשעה בקבלת נכסים שהושגו בדרך של פשע כאשר טובין שנגנבו ממטוס נמצאו במכונית בה נסע הנאשם.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בת.פ. 464/79 - הערעור, וערעור נגדי על קולת העונש נדחו)
ן ביום 1.1.79 הוטען על מטוס בלונדון מטען של יהלומים ואבני חן. כשהגיע המטוס ללוד ביום 2.1.79 בשעה 1.30 לאחר חצות לא נמצא המטען הנ"ל. למחרת היום בשעות הצהריים עצר משמר משטרה מכונית שבה נהג בעליה, אחד בשם יהודה חזן, שהיה ידוע למשטרה, ולידו ישב המערער. בין שני הנוסעים נמצאה קופסה עטופה בנייר עיתון כשהמכסה חצי פתוח ובתוכה אבני חן. על גבי המדף שמעל לוח השעונים נמצאה מעטפת נייר ובה יהלומים, על רצפת המכונית ליד רגלו הימנית של חזן נמצאה עוד מעטפה ובה יהלומים. הוכח כי היהלומים ואבני החן בשווי של כ-12 מליון ל"י הם אלה שנעלמו מהמטוס. אבני החן שנמצאו מעל ללוח השעונים היו עטופים עדיין במסמכי המשלוח שכללו את רשימת כל היהלומים ואבני החן. תחילה הואשם המערער גם בקשירת קשר לבצע מעשה פשע וגם בעבירה של קבלת נכסים שהושגו בדרך של פשע, לפי סעיף 411 לחוק העונשין, אך לבסוף צומצם כתב האישום וביהמ"ש הרשיע את המערער בעבירה של קבלת נכסים שהושגו בדרך של פשע וגזר על המערער עונש של 3 וחצי שנים מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי. הערעור של המערער הוא על ההרשעה ועל חומרת העונש ואילו המדינה מערערת על קולת העונש.
א. ביהמ"ש המחוזי דחה כבלתי מהימנה את גירסת המערער שנסע עם חזן במכונית ובהיותם ליד רמזור פנה אליהם אחד שהצטרף לנסיעה לזמן קצר וביקש להעריך את תוכנה של הקופסה תוך שהוא משאיר את הסחורה בידיו. ביהמ"ש המחוזי מצא כי המערער החזיק ביהלומים ואבני החן חזקה תכופה וכי הוכח שהללו נגנבו בדרך של פשע והמערער ידע על כך.
ב. אין ממש בטענה נגד הממצא כי המערער החזיק בתוכנה של הקופסה. הסניגור תמך יתדותיו בע.פ. 100/53 שם החליט ביהמ"ש העליון כי כדי לקבוע שהנאשם "החזיק" ברכוש גנוב לא די בכך שנסע ליד אדם אחר שנהג במכונית והרכוש הגנוב נמצא בידיהם. אכן ספק הוא אם ביהמ"ש העליון היה מוכן ללכת היום בעקבות אסמכתא זו. מכל מקום, בעניננו קיימות נסיבות נוספות הקושרות את המערער עם אבני החן שבקופסה, שהרי המערער עצמו העלה גירסה שלפיה היה לו קשר עם תוכנה של הקופסה, וקשר עצמו בדרך כלשהי עם הקופסה. יש להוסיף לכך את דבריו של המערער בתמליל של הקלטה שהוגש, וכן את ההתנהגות הנרגשת ביותר של המערער כאשר נתפס ע"י המשטרה. ג. אין גם לקבל את הטענה החילופית שלא הוכח הקשר בין המערער לבין שאר היהלומים, מחוץ לתוכנה של הקופסה. ממסמכי המשלוח שבהם היתה עדיין עטופה הקופסה ברור שקיימת התייחסות למעטפות ועל יסוד העובדה שהוכחה שהיהלומים ואבני החן שנתפסו היו כולם במטוס במשלוח אחד ונעלמו יחד, יכול היה ביהמ"ש להסיק כי המערער החזיק בכל מה שנתפס במכונית ע"י המשטרה.
ד. אשר לטענה כי לא הוכח שהיהלומים ואבני החן הושגו בדרך של פשע או שהמערער ידע על כך - העובדה שהללו נעלמו מן המטוס זמן קצר לפני שנתפסו, ביחד עם הקביעה בדבר ערכם העצום בשיעור של 12 מליון ל"י והקביעה שהמערער קיבל יהלומים כשהם ארוזים במסמכי משלוח המראים שהיהלומים הגיעו זה עתה בדאר, היא הנותנת, בהיעדר הסבר סביר אחר, שהגיעו לידי המוסר או מי שמסר למוסר שלא בדרך של גניבה פשוטה. הטענה כי לא הוכח שהפשע בוצע והושלם בישראל - הוכח שהיהלומים ואבני החן הוטענו במטוס וגם אם בפועל נגנבו במהלך הטיסה, יש לראות את הפשע כמושלם כאשר הם הוצאו מ"המתקן", דהיינו מהמטוס ואין הסתברות או טענה שהם עזבו את המטוס במהלך הטיסה.
ה. אשר לעונש - ביהמ"ש המחוזי ציין שאלמלא נסיבותיו האישיות של המערער היה מטיל עליו עונש המתקרב לעונש המקסימלי, ואולם הנסיבות האישיות המתבטאות בכך שהמערער היה כלוא בחו"ל במשך 9 שנים כאסיר ציון, וכן שנפגע בראשו בתאונה שהיתה לו, הם שהביאו לידי הקלה בעונש. בנסיבות הענין אין לומר שביהמ"ש הקל יתר על המידה ואין גם לקבל את הערעור על חומרת העונש.
(בפני השופטים : בכור, בייסקי, לוין. החלטה - השופט לוי עו"ד מלחי למערער, עו"ד גב' רג'יניאנו למשיבה. 18.5.80). ע.פ. 401/79 אברהם למדן נ ג ד מדינת ישראל
*עבירה לפי סעיף 20 לחוק סוכני מכס, סעיף כוללני של נורמת התנהגות. * משיכת שיק ללא כיסוי.
* גניבה ע"י סוכן.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בת.פ. 687/74 - הערעור נתקבל בחלקו)
המערער הוא סוכן מכס העוסק במקצועו מזה שנים רבות. הוא הסתבך בקשיים כספיים, נטל כספים מלקוחות ללא ששחרר להם את הטובין והואשם בשורה של עבירות על סעיף 20 לפקודת המכס כשהמדובר הוא בטיפול רשלני, דהיינו, שלא בזריזות הצפויה והמובטחת, סחבת בטיפול ואיחור בשחרור המטענים מן המכס. כן הואשם והורשע במספר עבירות מרמה סחיטה ועושק, וגניבה. על ההרשעה נסב הערעור.
השופט בכור :
א. סעיף 20 לחוק סוכני המכס קובע נורמה של התנהגות בקבעו כי "סוכן מכס יפעל בפעולות מכס במהימנות, בנאמנות וביושר הן כלפי רשות המכס והן כלפי לקוחותיו... כדי לסייע לרשות המכס על פי כל דין". הוראת העונשין נמצאת בסעיף 27 (ה) לחוק סוכני המכס העושה כל עבירה על הוראות הפקודה שלא נקבע לה עונש אחר עבירה פלילית שלצדה קנס עד לסך 2500 ל"י. הוראת סעיף 27 (ה) היא הוראה כוללנית אבל אין מניעה או פסול עקרוני בחקיקת הוראה זו, גם אם זה דבר יוצא דופן במידה זו או אחרת. כאמור, סעיף 20 לחוק קובע נורמה של התנהגות, במהימנות, בנאמנות וביושר וזו נורמה רחבת היקף שיכולה לחבוק בחובה דברים רבים שקשה להגדירם ולתחום להם תחום ברור, ואין זה מן הדברים המקובלים או הרצויים לעשות עבירה פלילית כגון זו, בעיה דומה נדונה בהרחבה בקשר לעבירת "תקלה לציבור" בע.פ. 53/54 והשופטים שם הביעו אי שביעות רצון מחקיקה פלילית כגון זו, אבל יחד עם זאת הביעו השופטים את דעתם שביהמ"ש אינו יכול לשים לאל את מצוות המחוקק ולעשות דברו פלסתר, אלא שבמקרה כזה על ביהמ"ש לתת להוראה פירוש דווקני ומצמצם ככל האפשר. כמו כן נאשם רשאי להנות מספק גם בפירוש החוק ואם החוק ניתן לשני פירושים יש לאמץ את הפירוש הנוח יותר לנאשם.
ב. לפי הסעיפים 20 ו-27(ה) הנ"ל כדי שתהיה עבירה בהתנהגות סוכן מכס צריך שתהיה לו כוונה לפעול שלא במהימנות, בנאמנות וביושר, או לפחות התנהגות רשלנית חמורה שלא רק גובלת באדישות ובלא איכפתיות לאינטרס של הלקוח, אלא שיש בה אדישות ולא איכפתיות כאלה.
ג. יש לתת את המשקל הראוי למלים בסיפא של סעיף 20 "כדי לסייע לרשות המכס במילוי תפקידה על פי כל דין". תפקיד רשות המכס הוא לגבות מהאזרח את דמי המכס והמס המגיע ממנו, ולכן ההתנהגות שמדובר בה בסעיף 20 צריכה להיות קשורה עם מילוי או הכשלת מילוי חובה זו. אין להרחיב את ההוראה של סעיף 20 למעשים או למחדלים אחרים. בעניננו הורשע המערער בכל העבירות על סעיף 20 בכך שפעל ברשלנות ושלא
בזריזות לטובת הלקוח, אבל אין טענה שהמערער עשה דבר כלשהו שלא כשורה כדי להשפיע על החבות במס ומכאן שאין כל קשר למחדלים של המערער עם מילוי תפקידה של רשות המכס לפי כל דין. לפיכך יש לזכות את המערער בכל העבירות שבהן הורשע בעבירה על פי הסעיפים 20 ו-27(ה) לחוק סוכני המכס.
ד. באחד האישומים הורשע המערער בעבירה על סעיף 212 לפקודת המכס בכך שאישר יפוי כח ומסמכים שנחתמו ע"י הלקוח כאילו נחתמו לפניו, בו בזמן שנחתמו לפני עובד מעובדי משרדו, ומסמך אחד התיימר להיות חתום בידי אדם שנפטר לפני התאריך המופיע על המסמך. הגנת המערער היתה כי דבר זה מקובל בין סוכני המכס. בין אם כן הדבר ובין אם לאו, היתה כאן עבירה, ומנהג פסול של חלק זה או אחר מסוכני המכס אינו יכול להוות הגנה.
ה. באישום אחר הואשם המערער במתן שיק ללא כיסוי, עבירה על סעיף 14 לחוק תיקון דיני העונשין. סעיף זה קשור למערכת עובדות שבהן נתן לקוח למערער 15 אלף ל"י על חשבון תשלום מסים לשחרור מטענים, המערער לא טיפל במטען בקצב הדרוש, אם כי שחרר כמה מטענים קטנים. הלקוח ביקש להוציא מידי המערער את הטיפול והמערער נתן ללקוח ביום 11.1.73 שיק על סך 10 אלפים ל"י כהחזר חלק מהסכום שקיבל ממנו. באותו זמן חשבונו של המערער בבנק היה ביתרת חובה והשיק לא נפרע. ביום 12.1.73 שחרר המערער את הסחורה מן המכס ושילם עבור המיסים כ-10 אלפים ל"י. הגנת המערער היתה כי נתן את השיק ללקוח כדי להרגיעו בעת רוגזה, ולמחרת שיחרר את המטען ובזה יצא ידי חובתו בענין השיק. אין זו הגנה כלל. העבירה היא מתן שיק שבמועד הנקוב בו אין חובה על הבנקאי לפורעו וכאן ידע המערער שהבנק לא יפרע את השיק ולפיכך נעברה העבירה.
י. באישום אחר הורשע המערער בעבירות של גניבה ע"י סוכן וקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות. בינואר 1973 היה המערער במצוקה כספית גדולה וקיבל מלקוח 25 אלף ל"י לשם תשלום מיסים לשחרור מטען. הוא הפקיד את השיק בחשבונו וע"י כך פחתה יתרת החובה שלו ולא התחיל כלל בטיפול בשחרור הסחורה. כעבור כחודש וחצי הוציא הלקוח את הטיפול מידיו והוא לא החזיר לחברה את הכספים, השופט קבע כי כאשר הפקיד המערער את השיק בחשבונו לא היה לו כל סיכוי שיוכל למשוך מהחשבון כסף לשחרור הסחורה. בנסיבות אלה היו ראיות מספיקות שהמערער קיבל את הכסף מן הלקוח במרמה. עם זאת יש לציין כי המערער הצליח בכמה מקרים, ואולי אף במרביתם, לגלגל כספים ובסופו של דבר שילם את המסים והחזיר את הפקדון ללקוח, אם כי היה מדובר במקרים שבהם הסכומים היו קטנים מן הסכום כאן, וכן לנוכח נסיבות המקרה והרקע האמור קיים ספק אם המעשים נעשו בנסיבות מחמירות.
באשר להרשעה בגניבה ע"י סוכן - יש לזכות את המערער מעבירה זו. הכסף ניתן למערער ע"י הלקוח ולא היתה מוטלת על המערער חובה להפקיד את הכסף בחשבון מיוחד, כגון פקדון שמקבל עו"ד ושעליו להפקידו בחשבון מיוחד לפי כללי האתיקה המקצועית. כאן היה המערער בעל עסק והכסף ניתן לו לכיסוי המסים ולא הובאה ראיה שמקובל אצל סוכני מכס לנהל חשבון בנק נפרד עבור כספים כאלה, וההיפך מזה הוכח. כיון שכך קיים לפחות ספק אם בעת קבלת הכסף היתה למערער כוונה לשלול את הכסף עולמית מאת הלקוח, ולא ניתן להסיק כוונה זו מן הנסיבות במידה מספקת של וודאות כדי לבסס הרשעה בעבירה חמורה זו.
ז. לנוכח קבלת חלק מן הערעור שונה גם גזר הדין ובמקום קנס של 27 אלף ל"י הועמד הקנס על 13,500 ל"י.
השופט אשר : מסכים.
הנשיא לנדוי :
יש להרחיק לכת לגבי פירושו של סעיף 20 לחוק המכס גם כאשר קוראים אותו ביחד עם סעיף 27(ה) של החוק. מעיקרו של דבר סעיף 20 אינו יוצר עבירה פלילית גם כאשר מצרפים אליו את הוראת העונשין שבסעיף 27(ה). סעיף 20 קובע נורמה של התנהגות ואינו משמיע דבר על הסנקציה שהמחוקק התכוון להטיל על סוכן מכס שהתנהגותו נופלת מן הנורמה הנקבעת בסעיף. כוונתו של המחוקק היתה לסנקציה משמעתית של מחיקת רישומו של סוכן מכס, שמנהל המכס יכול להטיל כאשר התנהגות הסוכן נופלת מן הרמה שהמחוקק קבע. אין למצוא כוונה ברורה בסעיף 27 שההוראה העונשית תחול גם על סעיף 20. סעיף 20 עצמו מנוסח בלשון כללית ויצירת עבירות פליליות בנוסח כללי כזה לא רק שהיא בלתי רצויה אלא שיש ליחסה למחוקק רק כאשר לשונו אינה מותירה דרך פרשנות אחרת, ובעניננו יש דרך פרשנות אחרת שאינה מחייבת הפיכת הסעיף לעבירה .
(בפני השופטים : הנשיא לנדוי, אשר, בכור עו"ד ד. שיינמן למערער, עו"ד ד. שפי למשיבה. 15.5.80).
ע.פ. 841/79 מדינת ישראל נ ג ד משה יולביץ ושלום תורג'מן
*ביצוע עבודת חפירה ללא היתר לפי פקודת הדאר.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בע.פ. 656/79 - הערעור נתקבל ברוב דעות השופטים י. כהן ובכור כנגד דעתו החולקת של מ"מ הנשיא ח. כהן)
המשיב הראשון הוא טרקטוריסט והשני מנהל עבודה. שניהם עובדים של חברת סולל בונה. בבימ"ש השלום הועמדו לדין בעבירה על סעיף 107 על פקודת הדאר הקובע כי "לא יבצע אדם בין בעצמו ובין ע"י אחר מטעמו עבודת חפירה... תוך 30 מטר מציר של דרך, אלא בהיתר מאת השר". בסעיף משנה ג' לסעיף 107 נקבע כי העובר על הוראות סעיף זה דינו מאסר 6 חודשים. המשיבים שפעלו מטעם סולל בונה הורשעו בבימ"ש השלום בעבירה שהואשמו בה ואילו ביהמ"ש המחוזי קיבל ברוב דעות את ערעורם וביטל את הרשעתם. מכאן הערעור.
מ"מ הנשיא ח. כהן (דעת מיעוט) :
א. המרחק של 30 מטר צריך להיות מ"ציר של דרך" ואין לדעת "ציר של דרך" מהו, לא ברור אם פירושו אמצע של דרך או צדו של הדרך, ואולם מכל מקום היתה העבודה בתוך 30 מטר מן הכביש גם אם ציר של דרך פירושו אמצע הדרך. לטענת הסניגור שבאין "ציר" אין עבירה, ושחובה היתה על התביעה להוכיח קיומו ומקומו של "ציר" כאחד אלמנטים של העבירה - טענה זו אינה נכונה. זכאי נאשם להנות מן הספק המתעורר בדבר מיקומו המדוייק של הציר, אם יכול ועבודתו נעשתה במקום שהוא מעבר ל-30 מטר מאותו "ציר", אבל אם העבודה נעשתה בתוך 30 מטר מן הציר היכן שלא יהיה מקומו המדוייק, הרי שום ספק אינו יכול להתעורר שהנאשם יכול ליהנות ממנו. ב. ברם יש לאשר את זיכויים של המשיבים משום שאין הם בגדר מבצעי עבודת חפירה אשר לפי סעיף 107 חייבים להצטייד בהיתר מאת השר תחילה. סעיף 107(א) אוסר ביצוע עבודות ללא היתר מאת השר ואין זו הוראה עונשית כי אם הוראה מינהלית גרידא. חייב להצטייד בהיתר מי שיוזם את העבודה ונושא באחריות כלכלית וענינית לעבודה ואין
נפקא מינה אם הוא מבצע את העבודה בעצמו או על ידי שלוחיו. ההוראה העונשית המצויה בסעיף קטן (ג) אינה קובעת עונש למי שחופר אלא רק למי שצריך היה להצטייד בהיתר. יש להעמיד את המחוקק בחזקתו שאיסוריו הם בגדר גזרות שרוב הציבור יכולים לעמוד בהן, ואין הדעת סובלת שפועל תמים "המבצע" נאמנה את העבודה שמעבידו מטיל עליו, יסתכן בעבירה פלילית מפני שלא הלך תחילה אל שר התקשורת והשיג ממנו היתר חפירה.
ג. מחומר הראיות עולה שכלל אין שר התקשורת או מאן דהו אחר מוציא היתרים לענין סעיף 107. הפרוצדורה הנוהגת היא שמודיעים לממונים במשרד התקשורת על עבודת החפירה שעומדים לעשות, ועל פי הודעה זו שולחים הממונים למקום העבודה מפקח שיפקח על כך שכבלי הטלגרף לא יפגעו. אין בסעיף 107 הנ"ל כל רמז לפרוצדורה מעין זו. האזרח חוייב להצטייד בהיתר מאת השר והשר חוייב לתת לאזרחים היתרים. בהיעדר מנגנון למתן היתרים, אין לבוא בתרעומת על האזרחים שאינם משיגים אותם. גם מטעם זה צריכים המשיבים לצאת זכאים בדינם.
השופט י. כהן (דעת הרוב) :
א. אין לקבל את הדעה כי האיסור שלא לבצע עבודת חפירה כאמור חל רק על האדם שמטעמו מבוצעת העבודה ושרק עליו חלה החובה לקבל היתר למעשיו. לשון האיסור ברורה למדי והוא חל על מי שמבצע עבודה לפי משמעות ביטוי זה בלשון רגילה של בני אדם. בעניננו לא מדובר בפועל פשוט שממלא את הוראות הממונה עליו ושקשה לדרוש ממנו שיחקור בשאלה אם קיים היתר, ועל כן אפשר להשאיר בצריך עיון את השאלה אם האיסור חל גם על פועל כזה. כאן המשיב השני הוא מנהל עבודה ובפועל היה ער לכך שקיימת אפשרות של פגיעה בקווי טלפון וגם המשיב הראשון, שבפועל ביצע את העבודה, היה ער לכך שבעבודה מסוג זה קיימת סכנה של פגיעה בכבל. כיון שכך אסור היה להם לבצע את העבודה ללא היתר מאת השר.
ב. העובדה שבפועל לא היה מנגנון להוצאה היתרים ע"י השר או מטעמו, אלא שהיה מקובל שמפקח מטעם משרד הדאר בודק עפ"י מפה שברשותו אם קיימת סכנה של פגיעה בקווי טלפון, ואם לא היתה סכנה כזו היו רואים בכך היתר לביצוע העבודה, אינה יכולה להועיל למשיבים. אילו היו המשיבים במקרה דנא מראים שמפקח מטעם משרד הדאר התיר להם לבצע את העבודה היו צריכים לצאת זכאים בדינם מאחר וקיבלו "היתר" על פי הנוהג המקובל, ואולם המשיבים לא פעלו על פי אותו נוהל, ולא עשו את המוטל עליהם כדי לוודא שאין סכנת פגיעה בקווי טלפון.
(בפני השופטים : מ"מ הנשיא ח. כהן, י. כהן, בכור עו"ד ח. לירן למערער, עו"ד פ. גירון למשיבים. 11.5.80). ע.פ. 835/79 מאיר בר אל נגד מדינת ישראל
*עבירות של אי הגשת דוחו"ת מע"מ.(הערעור נתקבל).
המערער לא הגיש במועדם 16 דוחו"ת תקופתיים כאמור בסעיף 67 לחוק מס ערך מוסף והורשע ב-16 עבירות לפי סעיף 117 (ב) לחוק מס ערך מוסף. הוטל עליו עונש של 10,000 ל"י בגין כל עבירה. הערעור באשר לסעיף ההרשעה נתקבל ובמקום הרשעה לפי סעיף 117 (ב) הרשיע ביהמ"ש העליון את המערער בעבירות של הפרת הוראה שבסעיף 67 לחוק, הפרות המהוות עבירות לפי סעיף 118 לחוק, וכאן העונש המקסימלי הוא 5 אלפים ל"י לכל עבירה, לפיכך הומר סכום הקנסות מ-10 אלפים ל"י לכל אחת מן העבירות ל-5 אלפים ל"י. סעיף 117 הנ"ל קובע עבירות שונות ובכללן עבירה של עוסק אשר "לא הגיש במועד דו"ח שנדרש להגישו". ביהמ"ש העליון קבע כי העובדה שאדם
חייב להגיש דו"ח במועד לפי החוק, עדיין אינה אומרת "שנדרש" להגיש דו"ח כזה, ובחוק זה המלה "שנדרש" הינה דרישה מפורשת ע"י פקיד להגשת דו"חות ולא דרישה ע"י החוק. כמו כן קבע ביהמ"ש העליון כי אין להחיל על אי הגשת הדו"ח מעשים אחרים המצויים בסעיף 117
(בפני השופטים : מ"מ הנשיא ח. כהן, י. כהן, אלון. החלטה - מ"מ הנשיא ח. כהן. עו"ד ש. חשיןלמערער עו"ד גב' ע. ראובני למשיבה. 14.5.80).
ע.פ. 623/79 - מדינת ישראל נגד מישל אבוטבול ואח'
*זכותה של התביעה לחזור בה מהודעתה שאין על הנאשם להשיב לאשמה.(הערעור נתקבל).
בפני ביהמ"ש המחוזי בבאר שבע הועמדו לדין פלילי ארבעה נאשמים ובכללם שני המשיבים. עד התביעה העיקרי (אחד עמר) חזר בו מעל דוכן העדים מגירסתו המפלילה והוכרז עד עויין. התובע הסכים, באשר למשיבים, כי אין לחייבם להשיב לאשמה בהיעדר עדותו של עמר. השופט דחה את מתן החלטתו לתאריך אחר, הורה על מעצרו של עמר ולפני שהגיע מועד מתן ההחלטה בדבר חובת התשובה של הנאשמים, ביקשה התביעה להחזיר את עמר לדוכן העדים. השופט החליט לשמוע את עדותו של עמר ובהכרעת הדין הרשיע את הנאשמים האחרים והביע דעתו שאין מקום לאבחן בינם לבין המשיבים, אלא שהוא רואה עצמו קשור להלכה שנפסקה בע.פ. 116/78 (סביר י"ב 391). במקרה ההוא הגישה התביעה הודאה של נאשם ולא הביאה "דבר מה" הדרוש בנוסף להודאה. מאחר שביהמ"ש סירב לאפשר לתביעה בשלב מאוחר להביא את הראיה המבוקשת, הודיע ב"כ התביעה כי על ביהמ"ש "להחליט שאין מקום להשיב על האשמה ולזכות". באותו מקרה קבע השופט שעל הנאשם להשיב על האשמה, ומשסירב להעיד ראה בסירוב "דבר מה" המחזק את ההודאה והרשיע את הנאשם. ביהמ"ש העליון קבע באותו מקרה, כי משהודיעה התביעה שאין מקום להשיב על האשמה "ולזכות" הרי זה "כחזרה מאשמה" המקנה לנאשם זכות לקבל פסק זיכוי במקום, ולפיכך מה שקרה לאחר מכן אינו יכול, להוות חיזוק להודאה. השופט המחוזי ראה בעניננו את עצמו קשור להחלטה האמורה בע.פ. 116/78, והערעור נתקבל
השופטת בן פורת ציינה כי אין מקום לאבחן את המקרה דנא מנשוא ע.פ. 116/78 ואילו קיבלה את עמדת התביעה שחזרה מאישום יוצרת זכות קנויה לנאשם שזיכוהו בדין על אתר, כי אז לא היה מפלט משקילה מחודשת של ההלכה שנפסקה בע.פ. 116/78, היינו אם יש דין אחד לטענת התביעה שאין מקום לחייב נאשם להשיב כמו להודעה על חזרה מאישום או שמא אלה שני דברים שונים. ברם, לדעת השופטת בן פורת חזרה מאישום אינה יוצרת לנאשם זכות קנויה ששוב אין לפגוע בה. אכן, חזרה מאישום נתונה לשליטתו הבלעדית של הקטגור ואין היא כפופה לפיקוחו של ביהמ"ש ועליו לפעול כמבוקש ע"י התביעה, אולם אין כל סיבה שהמדינה שבשליטתה נתון הדבר לא תוכל להודיע על שינוי עמדתה ולבקש להמשיך בדיון, בתנאי שההחלטה בעקבות ההודעה הראשונה על חזרה מאישום טרם ניתנה, וגם לא קרה דבר שבעטיו תגרום הנסיגה עוול לנאשם. הדיבור "יזכה" בסעיף 84 לחוק סדר הדין הפלילי, במקרה של חזרה מאישום, אמנם בלשון ציווי הוא, אך יש לפרשו כמתייחס להודעת המדינה על חזרה מאישום בעת שניתנה ההחלטה, אך לא להודעה קודמת שהמדינה בינתיים חזרה בה ממנה. כיון שכך ניתן לאבחן את המקרה נשוא ע.פ. 116/78 מן המקרה שלפנינו. במקרה ההוא "הוקפאה" עמדתו של נציג התביעה והוא לא חזר בו מהודעתו שאין מקום להשיב על האשמה, ואילו במקרה דנא חזרה בה התביעה מעמדתה הקודמת שאין לחייב את הנאשמים להשיב על האשמה. השופטת בן פורת העירה, דרך אגב, כי אין לאבחן בין המקרה דנא לבין המקרה בע.פ, 116 הנ"ל על יסוד המלה "ולזכות" המופיעה בסוף דברי התובע שם, וגם לא על יסוד הבקשה להחזיר את עמר להעיד
שכן גם זו פגיעה בזכות הקנויה, אם היא קיימת. השופטת בן פורת הוסיפה כי יש טעם רב בטעון שיש להבדיל בין הודעה על חזרה מאישום לבין הודעה של התביעה שאין על הנאשם להשיב על האשמה. בעוד שחזרה מאישום נקבעת בהתאם לרצון הקטגוריה ואין לביהמ"ש ברירה אלא לזכות, הרי טיעון בשאלת התשובה להשיב הוא טיעון משפטי ובכגון דא אין ביהמ"ש חייב לקבל את עמדת התביעה. ברם לאור האיבחון האמור אין צורך להיכנס כאן לעובי הקורה
השופט לוין כתב בפסק דינו כי המקרה שלפנינו שונה בשתיים מן המערכת העובדתית שנדונה בע.פ, 116/78. לא זו בלבד שבמקרה שלפנינו לא ביקשה התביעה לזכות את המשי- בים כמו במקרה ההוא (ואין צורך לחוות דעה סופית אם הבדל זה לבדו קובע), אלא ששם לא ביקשה התביעה לחזור בה ולהעיד מחדש עד שמסר בשלב קודם עדות מתחמקת. כשם שלאחר סיום פרשת הראיות רשאי ביהמ"ש להיעתר לבקשת צד להעיד מחדש עד שכבר העיד, כך הדין בשלב שבו נטען שאין להשיב על האשמה ובטרם ניתנה החלטה. השופטת בן עתו : מבלי להכנס לשאלה אם יש זכות קנויה לנאשם להיות מזוכה מיד כאשר מודיעה התביעה שהיא חוזרת בה מן האישום, ללא כל זכות חרטה לתביעה, ברור כי אין זכות כזו כל עוד יש בעמדת התביעה רק משום הבעת דעה בנקודה משפטית שאין בצדה בקשה פורמלית לזכות את הנאשם. כל עוד מתנהל הדיון ולא ניתן פס"ד שממנו אין חזרה, ספק אם נוצרות זכויות קנויות לנאשם החוסמות את הדרך בפני ביהמ"ש למלא את תפקידו ולגלות את האמת. ניתן להשאיר בצריך עיון את טענת המדינה שיש לשנות את ההלכה שנפסקה בע.פ. 116/78 הנ"ל, שכן ניתן לאבחן במקרה דנא בין שני המקרים, ששם ביקשה התביעה במפורש לזכות את הנאשם ולא כך אצלנו.
(בפני השופטים : גב' בן פורת, לוין, גב' בן עמי. עו"ד טפיירו למערערת,עו"ד קניג למשיבים. 8.5.80) .
ע.פ. 25/80 - מוחסין מוחמד ביומי נגד מדינת ישראל
*הרשעה בהחזקת סמים.
(הערעור נתקבל).
המערער הורשע בביצוע שתי עבירות של החזקת סם מסוכן לפי סעיף 7 לפקודת הסמים המסוכנים והוטל עליו עונש של 6 חודשי מאסר עבור שתי העבירות יחד. בעת ביצוע העבירות הפר המערער תנאי שבו היה מותנה מאסר על תנאי של שנה אחת. המאסר על תנאי הופעל בחופף למאסר החדש. הערעור על ההרשעה נתקבל בחלקו. ביהמ"ש המחוזי קבע, שהסם שנמצא בדירה שבה היה המערער יחד עם שני נאשמים אחרים היה בהחזקת כולם וזאת על אף העובדה שמי שהיתה הנאשמת השניה באותו משפט הודתה מיד עם מציאת הסם שהיא רכשה אותו והוא שייך לה, מהעובדות ניתן היה אולי להסיק שהמערער ידע שהסם נמצא בדירה, אך אין להסיק מהן בתור מסקנה הכרחית שהוא גם הסכים להחזקת הסם ע"י הנאשמת או שהסם היה באיזה אופן שהוא בשליטתו. על כן יש לבטל את ההרשעה הנוגעת לאישום הראשון. לעומת זאת יש להשאיר את ההרשעה לגבי האישום השני. היו ראיות שעל פיהן ניתן לקבוע שהסם שהוחזק בדירה שבה היה המערער, לפי האישום השני נמצא שם לא רק בידיעתו של המערער אלא גם בהסכמתו ושהיתה למערער שליטה על אותו סם.
אשר לעונש - ביקש הסניגור שלא יופעל המאסר על תנאי אלא יוארך, והעלה בסיבות שונות לתמיכה בבקשתו זו. ביהמ"ש העליון דחה את הבקשה בציינו שלמערער שורה ארוכה של הרשעות קודמות, לא רק בעבירות של החזקת סם ושימוש בו, אלא גם בעבירות אלימות ועבירות מין. מכיון שההרשעה באחד האישומים בוטלה הועמד עונש המאסר החדש על 3 חודשים שיהיה חופף את המאסר על תנאי שהופעל.
(בפני השופטים : י. כהן, שמגר, בכור. עו"ד ד. אפל למערער, עו"ד י. בן אור למשיב. 5.5.80).
ע.פ. 800/79 - שמעון ואלי בן הרוש נגד מדינת ישראל
*הרשעה בהחזקת סמים.(הערעור נדחה).
המערערים, אב ובנו, הואשמו בהחזקת סמים ובעוד המערער הראשון, האב, זוכה מן האישום הרשיע ביהמ"ש את הבן, (להלן המערער), בביצוע העבירה שיוחסה לו ודן אותו ל-6 חודשים מאסר בפועל. האב מערער על כך שביהמ"ש לא פסק לו את הוצאות הגנתו, והמערער מערער על הרשעתו ועל חומרת העונש. הערעור נדחה. האירועים אירעו במסעדה של האב שנוהלה ע"י בנו, המערער, ולהכרעת הדין היו שלושה נדבכים : עדותו של השוטר טויטו, שהיה איש משטרה מוסווה, שהאזין לשיחה בין המערער לבין שני אנשים ובה נשמעה המלה "משטרה וכן האזין לשיחה נוספת בין המערער לבין אדם נוסף ובשיחה זו נתבקש המערער לספק לאותו אדם חתיכת חשיש והמערער ענה לו כי יבוא למחרת היום ; עדותו של השוטר המוסווה אוחיון שראה תיירים שהתלחשו עם מלצר במסעדה והמלצר, או המערער, פנה למקום מסויים ליד המסעדה שבו היו מונחים ארגזים המכילים בקבוקים ריקים השייכים למסעדה ולאחר מכן חזר ומסר חומר כלשהו לתיירים, וזמן קצר לאחר מכן מצאה המשטרה בין הבקבוקים כמות של 12 גרם חשיש, ובמרחק 15 מטר משם 12 גרם אופיום ושוב במרחק לא רב גרם אחד חשיש. בדין בוססה ההרשעה על נתונים אלה. עדותו של השוטר טויטו היה בה כדי להוכיח שהמערער קשור במסחר בסמים או בהחזקתם ודבר זה יש בידו לסייע לקביעת הממצאים שביהמ"ש הסיק ממשקלן המצטבר של הראיות האחרות. אשר לטענה שלא הוכח שהמערער החזיק בסמים שנתגלו מחוץ לשטח המסעדה, ומכל מקום ניתן היה להרשיעו רק בהחזקת הסמים שנתגלו בין ארגזי הבקבוקים ולא בסמים שנתגלו מעבר לזה - מכח סעיף 8 לפקודת הסמים המסוכנים רואים אדם כמחזיק בסם אף אם הסם נמצא במקום שאינו ברשותו, או שאינו נתון בפיקוחו או בהשגחתו של אדם כלשהו. הקשר בין המערער לבין הסם שבערימת הארגזים הוכח בראיות שהובאו לעיל, ואין לקבל את האפשרות שכמויות הסם האחרות הונחו במקום ע"י ביטניקים שהיו מסתובבים במקום, שכן אין דרכו של אדם להפקיר סם בעל ערך במקום שאינו קרוב אליו, והעובדה שהמערער נקשר אל כמות הסם הראשונה היא הנותנת, כמסקנה מסתברת, ובאין הסבר אחר, שהוא קשור גם לשתי קבוצות הסמים האחרות, היו ראיות כי הנוהג של סוחרי סמים הוא לפזר את כמויות הסם במרחקים שונים זה מזה. אשר לחומרת העונש - אם כי זו עבירתו הראשונה של המערער הרי מדובר במקרה גבול בין החזקת סמים לבין המסחר בהם והעונש הוא קל. אשר לבקשת המערער הראשון לחייב את המדינה בתשלום הוצאות הגנתו - העובדה שהסם נמצא באתר המסעדה שבבעלותו או בסביבתו, היא הנותנת שמלכתחילה היה מקום להגשת האישום נגד המערער הראשון.
(בפני השופטים : גב' בן פורת, בייסקי, לוין. עו"ד א. פפקין למערערים, עו"ד ר. סוכר למשיבה. 18.5.80).
ע.פ. 287/80 - מדינת ישראל נגד שמואל אזאווי
*קולת העונש (פיצוץ חומר נפץ ליד דירת מגורים).
(ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל). המשיב הורשע בהנחת חומר נפץ ליד דלת דירתו של אחד ועקנין בבית שמש, חומר הנפץ הופעל וגרם להרס של דלת הכניסה ונזקים בתוך הדירה. בעת הפיצוץ היו הדיירים בביתם. הפיצוץ בוצע על רקע חשדות שהועלו נגד בעל הדירה כאילו הוא מסייע למשטרה. ביהמ"ש המחוזי ציין כי הוא נותן דעתו להמלצותיו של שרות המבחן למבוגרים שבדק את סיכויי השיקום של המשיב וציין כי הוא מתרשם כי יש סיכוי להחזירו לדרך הישר, ודן את המשיב ל-18 חודשים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור על קולת העונש נתקבל. גם בהנחה שיש סיכוי לכך שהמשיב יחזור למוטב וישתקם, גזר הדין נוטה במידה מוגזמת לקולא ואין בו כדי לבטא כראוי את חומרתה המפליגה של העבירה שעונשה המירבי הוא 15 שנות מאסר.
קיימים סיכונים רבים בנפש הכרוכים בביצועה של עבירה זו בדרך כלל, והיו כרוכים בה גם הפעם. אין גם להתעלם מכך כי השימוש בחומר נפץ כמטרת "חיסול חשבונות" הפך לנפוץ, ויש בו כדי להוסיף מימד מסוכן למציאות בה אנו חיים. לנוכח כל אלה יש להעמיד את עונש המאסר בפועל על 3 שנים, ומאסר על תנאי לחצי שנה.
(בפני השופטים : שמגר, אשר, בייסקי. החלטה - השופט שמגר. עו"ד ד. בר חיים למערערת, עו"ד ל. יוסף למשיב. 7.5.80).
ע.פ. 775/79 - בורזאל סינג נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (אינוס)(ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער הורשע בעבירה של אינוס תיירת, שנזדמנה לחדרו כדי לנוח שם, תוך כדי שימוש באלימות, ונדון ל-6 שנים מאסר שמתוכן 4 שנים מאסר בפועל. הערעור על חומרת העונש נתקבל. באופן רגיל אין להגיד שהעונש חמור בהתחשב בנסיבות, ברם במקרה דנא קיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות הקלה נוספת בעונש. המערער הוא תייר מהודו, אין לו בארץ משפחה והוא דובר בשפה שאיננה שגורה בארץ, ועל כן במאסרו קשה לו למצוא קשר עם אסירים אחרים ואף עם שלטונות בתי הסוהר. ריצוי העונש גורר אחריו סבל ניכר מעבר לסבל הרגיל של כל אסיר אחר, וביהמ"ש המחוזי לא נתן את מלוא המשקל לנסיבה זו. לפיכך יש לקבל את הערעור ולהעמיד את תקופת המאסר הכוללת על 5 שנים שמתוכן שנתיים וחצי יהיו מאסר בפועל.
(בפני השופטים : י. כהן, שמגר, בכור. עו"ד חכמון למערער, עו"ד י. בן אור למשיבה. 5.5.80). ע.פ. 107/80 - רזינגר ליסינג סינגד ואח' נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (מעשה מגונה בכח).
(ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל). חמשת המערערים הורשעו בעבירה של אינוס ולאחר שביהמ"ש שמע עדויות מטעם התביעה נעשתה עיסקת טיעון שלפיה תוקן כתב האישום ובמקום עבירת אינוס יוחסה למערערים עבירה של עשיית מעשה מגונה בכח בגופה של המתלוננת. המערערים הודו בעובדה שביצעו מעשה מגונה בכח בגופה של המתלוננת, הורשעו, ונדונו ל-18 חודשים מאסר בפועל. הערעור על חומרת העונש נתקבל, לאחר ששונה סעיף האישום והמערערים הודו באופן סתמי בביצוע מעשה מגונה לא הובאו בפני ביהמ"ש נסיבות המקרה ולא ניתן היה להתייחס לנסיבות הענין לשם קביעת העונש. ביהמ"ש המחוזי ציין שהמעשה בוצע בנסיבות חמורות, ואולם לא היתה בפני ביהמ"ש הודאה מלאה של המערערים בעובדות שתצדיק את המסקנה שנסיבות המקרה היו חמורות. בהתחשב בפגם זה בגזר הדין יש להפחית במידת מה את העונש ולהעמידו על שנה אחת מאסר בפועל. פסה"ד ניתן מפי השופט י. כהן, והשופט שמגר הוסיף כי כאשר הביעו המערערים נכונות להודות בעבירה של עשיית מעשה מגונה כאמור, הסכימה לכך התביעה בלי שטרחה להתייחס בצורה כלשהי למערכת העובדות שעליה תישען ההרשעה, אם ביהמ"ש יקבל את ההודאה בעובדות של המערערים. כשנעשית עיסקת טיעון והנאשם מוכן להודות בעובדות השונות מאלה שנטענו בכתב האישום, חייבת להיות בידי התביעה תיזה כלשהי לגבי מהות האירועים שאליהם תתיחס ההרשעה. מאחר וניתן להודות בעובדות בלבד, ולא באשמה, חייבת התביעה להבהיר מהן העובדות שבעקבות הודאה בהן היא מוכנה לוותר על המשך הוכחת הנטען בכתב האישום. (בפני השופטים ; י. כהן, שמגר, בכור. החלטה - השופט י. כהן. עוה"ד חכמון וטל למערערים, עו"ד י. בן אור למשיבה. 5.5.80).
ע.פ. 714/79 - רומן רזילוב נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (פריצה וגניבה).
(ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל בחלקו). המערער הורשע ב-18 עבירות של פריצה וגניבה ונדון ל-5 שנות מאסר שמתוכן 16 חודשים לריצוי בפועל ו-41 חודשים
מאסר על תנאי. ביהמ"ש המחוזי לא קבע כי המאסר יימנה מיום המעצר ובביהמ"ש העליון ביקש המערער להקל בעונשו, וכן ביקש כי תקופת המאסר תימנה מיום 26.5.79 שבו נעצר בקשר לעבירות נשוא ערעור זה. הערעור נתקבל בחלקו כך שהמאסר יתחיל מיום 26.5.79, וכן החליט ביהמ"ש העליון להפחית את תקופת המאסר על תנאי מ-41 חודשים ל-24 חודשים. לאור נוסחו של התנאי יכול והוא יופר לאו דווקא ע"י מעשה פשע, אלא גם ע"י עבירות שהן בגדר עוון, ותקופת המאסר על תנאי ארוכה יתר על המידה, ונעדרת פרופורציוניות סבירה בין תקופת המאסר לריצוי בפועל ובין תקופת התנאי.
(בפני השופטים : שמגר, אשר, אלון. החלטה - השופט שמגר. המערער לעצמו, עו"ד ח. לי רן למשיבה. 1.5.80).
ע.פ. 17/80 - חיים ממן נגד מדינת ישראל
*שינוי סעיף הרשעה מקבלת נכסים שהושגו בדרך של פשע לקבלת רכוש גנוב. * בקשה להפעיל מאסר על תנאי ע"י ערכאת הערעור(הערעור נתקבל).
המערער הורשע בביהמ"ש המחוזי בעבירה של קבלת נכסים שהושגו בפשע ונדון ל-3 שנות מאסר שמתוכן שנה אחת מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור נתקבל. המערער אמנם הואשם בקבלת נכסים שהושגו בדרך של פשע ואולם נעשתה עיסקת טיעון שבעקבותיה הודיע המערער כי "אני מודה כי הרכוש הגיע אלי וידעתי שהרכוש גנוב". מכאן שמן הנכון היה להרשיע את המערער בעבירה של קבלת רכוש גנוב.
אשר למידת העונש - בעקבות עיסקת הטיעון הודיעה התביעה שאיננה מבקשת הטלת מאסר בפועל, מאחר והמשפט שהתקיים בסוף 1979 התייחס לעבירה מאפריל 1976. ביהמ"ש המחוזי החליט להטיל מאסר בפועל, מבלי שנימק את שיקוליו, ויש להניח שעשה כן לנוכח רשימת ההרשעות הקודמות הארוכה שיש למערער. הסניגור ביקש שביהמ"ש העליון יתן דעתו לכך שהמערער החל לשקם עצמו, כי יש לו עתה מקום עבודה והוא מתפרנס מיגיע כפיו, וכי הזמן שחלף מעת ביצוע העבירה הוא ארוך יחסית, ואין לשלוח עתה את המערער למעצר בשל עבירה שנעברה לפני 4 שנים. בהקשר זה העיר ב"כ המדינה כי לפני שנעברה עבירה זו הוטלו על המערער 15 חודשים מאסר על תנאי בשל עבירת פריצה וכי מאסר על תנאי זה לא הופעל ולפיכך הוא ביקש להפעיל אותו עתה. ביהמ"ש העליון דחה בקשה זו. לא ברור מדוע לא הופנתה תשומת לב ביהמ"ש המחוזי לקיומו של המאסר על תנאי. אין בידי ביהמ"ש העליון פרטים על שיקולי ביהמ"ש ואין גם לנקוט עמדה בשאלה אם התביעה רשאית עתה לפנות לביהמ"ש העליון בבקשה להפעלת המאסר על תנאי. לאור מכלול נסיבות המקרה אין מקום להתייחס לסוגייה זו בשלב הדיוני שבו אנו נמצאים. לגופו של ענין, בהתחשב במשך הזמן שחלף מאז בוצעה העבירה והשינוי שחל בהתנהגות המערער, יש להעמיד את המאסר על שנתיים שיהיה כולו על תנאי.
(בפני השופטים : שמגר, בכור, ברק. החלטה - השופט שמגר. עו"ד שיאון למערער, עו"ד י. בן אור למשיבה. 25.5.80).
ע.פ. 494/79 - שמעון דהן נגד מדינת ישראל
*הפעלת מאסר על תנאי שהותנה בביצוע עבירה תוך 3 שנים מיום שחרור ממאסר כשהעבירה החדשה בוצעה בתוך כתלי הכלא לפני השחרור ממאסר.
(הערעור נתקבל בחלקו).
המערער נדון בשעתו בגין עבירה פלונית ל-5 שנות מאסר וביהמ"ש העליון קיבל את ערעורו וקבע שמתוך 5 השנים שנה אחת תהיה מאסר על תנאי "והתנאי הוא שלא יעבור עבירה שהיא פשע תוך 3 שנים מיום שחרורו ממאסרו". בתוך ריצוי המאסר נטלו המערער וחברו לתא המאסר ערימת מזרונים והציתו אותה. תודות למאמצי הסוהרים נחלצו מתוך הלהבות המציתים יחד עם קבוצת אסירים אחרים שהיו בתוך התא. בגין ההצתה נדון המערער לשנתיים וחצי מאסר בפועל ושנתיים וחצי מאסר
על תנאי, וכן הופעלה שנת המאסר על תנאי שנגזרה כאמור. הערעור על חומרת העונש בגין העבירה החדשה נדחה, ואולם הפעלת המאסר על תנאי בוטלה, התנאי היה שהמערער לא יעבור עבירה תוך 3 שנים "מיום שחרורו ממאסרו" ואילו העבירה דנא בוצעה בין כתלי בית הסוהר ובעת שהוא עדיין מרצה את המאסר של 4 שנים.
אשר לחומרת העונש - המציתים העמידו בסכנה את חבריהם לתא וגרמו נזקים לרכוש בית הסוהר. אין לומר כי העונש הינו חמור, ולהיפך, זהו עונש קל שביהמ"ש המחוזי הטיל אותו תוך התחשבות בנסיבות לקולא שהובאו לפניו. המערער מתרעם בעיקר על כך שחברו למעשה נדון ל-3 שנות מאסר בלבד, שמהן שנה וחצי לריצוי בפועל, והוא רואה בכך הפלייה וחוסר אחידות בענישה. ואולם ביהמ"ש המחוזי פירט בגזר דינו את כל השיקולים והנימוקים לגבי כל אחד משני הנאשמים ומדוע הוא מטיל את העונש כפי שהוא מטיל על כל אחד מהם. אין לומר איפוא שהיתה הפליה בין שני נאשמים אלא להיפך היתה כאן אבחנה בהתחשב בנסיבות השונות.
(בפני השופטים : בכור, בייסקי, לוין. עו"ד א. רונן למערער, עו"ד מ. ארד למשיבה. 24.4.80) =ע.פ. 480/79 - יגאל זכריה קציר נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סחר בסמים)(ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער מכר לשוטר מוסווה בשתי הזדמנויות כמות של 11 גרם הרואין בכל מקרה וכן נמצא בדירתו 21 גרם הרואין ומאזניים לשקילת סם. המערער נדון ל-6 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נדחה. המערער ביקש כי ינתן משקל רב יותר לנסיבותיו האישיות, וטען כי יש לראות את העבירות שנעברו בתוך מספר ימים כאירוע אחד, וכן טען כי הוא מבקש לחזור למוטב. אולם למערער הרשעות קודמות לא מועטות, ובתוכן גם עבירות על פקודת הסמים המסוכנים. עיקרו של דבר, העבירות שבהן הורשע חמורות ביותר באופיין. הסחר בסמים יש בו משום פגיעה ישירה בשלומו של הציבור ועל אחת כמה וכמה כשמדובר בסם הרואין שסיכונו רב במיוחד.
(בפני השופטים : שמגר, אשר, אלון. החלטה - השופט שמגר. עו"ד פדרמן למערער, עו"ד לי רן למשיבה. 1.5.80).
ע.פ. 20/80 - מאיר דהן נגד מדינת ישראל
*הרשעה בפריצה וחומרת העונש.(הערעור נדחה).
המערער הורשע בהתפרצות לדירה וגניבת תכשיטים ודברי אוכל ומשקה. ביהמ"ש המחוזי תמך את הרשעתו בעיקר על אלה : חלק מן הרכוש הגנוב נמצא בדירתו של המערער שעות ספורות לאחר ההתפרצות ובכלל זה שרשרת זהב, שעון יד לגבר ובקבוקי משקה, כשכל הפריטים זוהו ע"י בעל הדירה שנפרצה : הוכח כי המערער שיקר לשוטרים בעת מציאת החפצים כשאמר שהשרשרת שייכת לאחותו והאחות הכחישה שנתנה לו אי פעם שרשרת. נער שנמצא באותו לילה בבית המערער לקח על עצמו את האחריות להתפרצות, אך ביהמ"ש המחוזי לא האמין בכך, הן משום שהדבר לא מתיישב עם שקריו של המערער והן משום שבאה בפני ביהמ"ש עדות של איש משטרה ששמע בתא המעצר שיחה בין המערער לבין הנער ובה ביקש המערער מן הנער כי יקח על עצמו את תיק הפריצה. ביהמ"ש גזר על המערער 4 שנות מאסר בפועל בצירוף 18 חודשים מאסר על תנאי שהופעל. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. אשר להרשעה - יכול היה ביהמ"ש לבסס את הרשעתו על הממצאים הנ"ל. עפ"י חזקת החזקה התכופה ובהיעדר הסבר מתקבל על הדעת למציאת החפצים בדירת המערער היה מקום להרשיעו. אשר לעונש - אכן אין זה עונש קל, אך למערער, שהוא בן 35, יש 15 הרשעות קודמות, הוא כבר ריצה עונשי מאסר קלים וכבר הוארך לו מאסר על תנאי וכל אלה לא הועילו.
המערער לא הצביע על שום עובדה הנותנת מקום לתקוה שישנה דרכו בעתיד. בנסיבות אלה, אפילו החמיר השופט למעלה מן המקובל בנסיבות דומות אין מקום להתערב בכך.
(בפני השופטים : אלון, לוין, גב' בן עתו. עו"ד ש. זכריה למערער, עו"ד ד. גורני למשיבה. 6.5.80).
ע.פ. 79+886/78/22 - וואחיד דיאב ועטאף חסן נגד מדינת ישראל *ביטול הרשעות של גרימת חבלה חמורה והרשעה בסעיף קל יותר של קטטה במקום צבורי(הערעורים נתקבלו בחלקם). בין שני המערערים התפתחו חילופי דברים עקב נהיגה שנראתה לצד השני בלתי זהירה, המערער עטאף החנה את מכוניתו בה היה עם אשתו, ובאותה עת צעדו אליו המערער וואחיד ושניים מחבריו, ויש יסוד להניח כי המערער עטאף סבר כי השלושה מתכוונים לתקוף אותו. מכל מקום התפתחה קטטה שבמהלכה הובא עטאף לבית החולים עם שבר בלסתו ואילו וואחיד נפצע פצעים שטחיים. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את וואחיד בגרימת חבלה חמורה ובגרימת נזק לרכוש ודן אותו לשלושה חודשים מאסר בפועל ו-6 חודשים על תנאי וקנס של 5 אלפים ל"י, ואילו עטאף הורשע בתקיפה בנסיבות חמורות ונדון לחודש אחד מאסר בפועל ו-5 חודשים מאסר על תנאי ולקנס של 5 אלפים ל"י. הערעור נתקבל בחלקו. הממצאים שנקבעו ע"י ביהמ"ש המחוזי לא התייחסו בפרוטרוט להתפתחות של מהלך הענינים ושלבי האירוע והסקת מסקנה מי אחראי לכל שלב. מכאן שאין אפשרות לקבוע מסקנות בדבר מהלך הענינים, ומי החל בקטטה ומי נגרר אחריה, ואם סבר צד כלשהו כי הוא רשאי לנקוט צעדים לשם הגנה עצמית. אי לכך יש להרשיעם רק בעבירה על סעיף 161 לחוק העונשין. המערער הראשון הוא בעל הרשעה קודמת של התפרעות במקום ציבורי ולפיכך יועמד עונשו על 6 חודשים מאסר על תנאי והקנס יעמוד בעינו. כן ישלם למערער עטאף פיצוי של 1500 ל"י בשל הנזק שנגרם לו. נגד המערער השני רשומה הרשעה קודמת בעבירה נגד הרכוש ועונשו יועמד על 4 חודשים מאסר על תנאי ואילו הקנס יהיה 2000 ל"י.
(בפני השופטים : שמגר, אשר, אלון. החלטה - השופט שמגר. עו"ד נ. רס לוואחיד, עו"ד א. אנגלרדר לעטאף, עו"ד נ. ליבנה למשיבה. 12.5.80).
ע.פ. 170/80 - מדינת ישראל נגד דוד כהן ואברהם אוחנה
*קולת העונש (סחר בסמים).
(ערעור על קולת העונש - הערעור נגד אוחנה נתקבל והערעור נגד דוד כהן נדחה). המדינה מערערת על קולת העונשים שנגזרו על המשיבים בשל עבירות של סחר בסמים. אוחנה הורשע במכירת 2,4 גרם חשיש ושתי גלולות מדון לשוטר מוסווה בשתי הזדמנויות ונדון ל-10 חודשים מאסר, וביחס אליו נתקבל הערעור על קולת העונש. לאוחנה הרשעות קודמות רבות. יש להחמיר בענישה על המסחר בסמים, וכשמדובר בעבריין מועד אין לסמוך על הבטחתו שעתה יחדל מפשיעה נוספת. העונש שהוטל עליו מופרז בקולתו ויש להעמידו על שנתיים מאסר בפועל. אשר למשיב דוד כהן - הוא עדיין צעיר ולפי תסקיר שירות המבחן יש תקוה שיחזור למוטב. הוא נדון ל-3 חודשים מאסר בפועל ר5 אלפים ל"י קנס ומאסר של שנה על תנאי, ואם כי העונש קל מאד אין להתערב בכך, במיוחד שהמשיב עומד להשתחרר כבר מבית הסוהר.
(בפני השופטים : הנשיא לנדוי, גב' בן פורת, אלון. עו"ד בלטמן למערערת, עו"ד א. ברדוגו לכהן, עו"ד ש. זכריה לאוחנה. 5.5.80).