ע.א. 728/79 - קירור - אגודה שיתופית... בע"מ נגד עבד אלחפיז זיד
*תיקון כתב תביעה כאשר בינתיים עברה תקופת ההתישנות.
* תיקון כתב תביעה כשלא צורף תצהיר לבקשה.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה בע.א. 116/79 - הערעור נתקבל ברוב דעות השופטים לוין ושמגר כנגד דעתו החולקת של השופט בכור).
ביום 19.2.79, סמוך לתום תקופת ההתישנות, הגיש המשיב לבימ"ש השלום בחדרה תובענה נגד המערערת, ובסעיף 3 לכתב התביעה נאמר "ביום 21.2.1972 תוך כדי עבודתו באחסנת בננות בקירור הנתבעת שבחדרה וכתוצאה ממנה נקעה כתף ידו השמאלית של התובע, ובעקבות זאת הועבר לקופת חולים בחדרה...". נאמר בכתב התביעה מהו אחוז הנכות של המשיב וצורפה לכתב התביעה חוות דעת רפואית של רופא אורטופד הקובע את נכותו של המשיב, אלא שבחוות הדעת נאמר שהמשיב נפגע באפריל 1968 בעבודתו ונגרם לו נקע וכו'. ביום 11.5.79 הגישה קירור בקשה למחוק את התביעה על הסף נגדה מחוסר עילה וכחודש לאחר מכן הגיש המשיב בקשה לתיקון כתב התביעה. בכתב המתוקן מפרט המשיב כי ביום 21.2.72 הועסק בפירוק בננות, ועבד על מכונה מסויימת וכתוצאה מרשלנות המערערתנפגע תוך כדי עבודתו על אותה מכונה. המערערת טענה כי אין להעתר לבקשת התיקון משום שהיא לא נתמכה בתצהיר, אך טענה זו נדחתה ע"י שופט השלום. מאידך קיבל בימ"ש השלום את טענת המערערת שבין יום הגשת כתב התביעה המקורי ליום הגשת בקשת התיקון התישנה התובענה והרשאת תיקון כתב התביעה עשויה לגרום לנתבעת נזק שאינו ניתן לתיקון ע"י פסיקת הוצאות. לפיכך החליט בימ"ש השלום למחוק את התביעה על הסף. בבימ"ש המחוזי נתקבל ערעורו של המשיב ברוב דעות. שופטי הרוב קבעו שאכן לא צריך היה לתמוך את הבקשה לתיקון כתב התביעה בתצהיר, וכן שאין לקבל את טענת ההתישנות שכן מנוסח כתב התביעה המקורי אפשר להבין מכללא שהמדובר בתביעת נזיקין נגד המעביד, ולכן אין מניעה לאפשר לתובע להשלים את עילת התביעה למרות שהתישנה בתקופת הביניים. מכאן הערעור.
השופט לוין (דעת הרוב):
א. היה מקום לדחות את בקשת התיקון של כתב התביעה כבר מן הטעם שלא צורף תצהיר לבקשת התיקון. העותר לתיקון כתב טענותיו צריך לשכנע את ביהמ"ש שהתיקון דרוש לבירור הפלוגתות שהן באמת שנויות במחלוקת בין בעלי הדין. בענין זה אין חשיבות לשאלה אם מלכתחילה כבר הראה כתב הטענות עילת תביעה או הגנה אם לאו. כאשר במקרה שלא יורשה התיקון לא תועלה הפלוגתה שהיא באמת שנויה במחלוקת אז יש להרשות את התיקון. יש נסיבות שבהן התיקון המבוקש אינו מצריך אימות בתצהיר, כגון כשמדובר בשאלה טהורה שבדין או כשהעובדות הוכחו בעדות שנשמעה בינתיים. ברם במקרה הרגיל שומה על מבקש התיקון לצרף תצהיר שבו יפרט מה הסיבה שבעטיה נתבקש התיקון ויאמת בתצהיר את העובדות נשוא הבקשה, כדי שביהמ"ש ישתכנע שהתיקון דרוש לבירור הפלוגתאות שהן באמת השנויות במחלוקת בין בעלי הדין.
ב. צריך היה לדחות את בקשת התיקון גם מן הטעם שבין הגשת התביעה ובין הגשת הבקשה לתיקון חלה ההתישנות. אין בימ"ש מרשה תיקון של כתב טענות אם התיקון עשוי לגרום לבעל הדין האחר נזק שאינו ניתן לפיצוי ע"י פסיקת הוצאות. לפיכך אם מבקש בעל דין להעלות על דרך של תיקון כתב התביעה עילה שהתישנה תדחה הבקשה. כך למשל אם תבע פלוני חברה אלמונית באחריות שילוחית לא תהיה בד"כ, במקרה הרגיל, מניעה לתקן את כתב התביעה ע"י ייחוס אחריות לנתבעת במישרין, מה שאין כן כאשר בתקופת הביניים התישנה התובענה. אין מניעה להעתר לבקשת תיקון כשאינו חורג מגדר עילת התובענה שצויינה מלכתחילה, אולם השאלה היא אם כלל כתב התביעה המקורי מרכיבי יסוד כל שהם של העילה שמהם משתמעת, אפילו על דרך החסר, חבותו של הנתבע. במקרה שלפנינו אין מאומה בכתב התביעה הקושר את המערערת עם
האירוע ומטיל עליה חבות, אפילו לא נאמר בו במפורש שארעה תאונה. יתירה מזאת, למקרא מסמכי התביעה יש אפילו יסוד להנחה שעילת התובענה התישנה כבר בזמן הגשת כתב התביעה המקורי שכן האירוע אירע לפי התעודה הרפואית שצורפה בשנת 1968. אין מקרה זה שונה מכל מקרה אחר שבו הוגש כתב תביעה הקובע שהנתבע "חייב סכום כסף לתובע" בלי לפרט כל עובדה רלוונטית בקשר לחיוב. יש לראות תובע שהגיש תובענה כאמור, לענין ההתישנות, כמי שלא הגיש תובענה בכלל.
השופט בכור (דעת מיעוט):
א. בענין צירוף התצהיר - צדק בימ"ש השלום שלא היה צורך בהגשת תצהיר. היה ברור מלכתחילה שמדובר בתביעת נזיקין של העובד מאת המעביד, ובכתב התביעה חסרה טענה חיונית והיא הרצאת מסכת העובדות המהוות רשלנות המעביד וחסרון זה בולט לעין כל. בהעדר הסבר אחר כל שהוא אפשר לצאת מתוך ההנחה הנוחה ביותר למעביד שחסרון זה נעוץ ברשלנותו של ב"כ המשיב, אלא שבתי המשפט מפרשים פירוש ליברלי את התקנות ומרשים תיקון כאשר הוא דרוש לשם בירור השאלה האמיתית שבמחלוקת בין הצדדים ולשם עשיית צדק ביניהם, גם כאשר הצורך בתיקון הוא תולדה של רשלנות עוה"ד המייצג את המבקש. כאן ברור כי התיקון בא כדי להעמיד את השאלה האמיתית שבמחלוקת לדיון ולכן תצהיר לא יכול להוסיף דבר.
ב. אשר לשאלת ההתישנות - נכון שביהמ"ש לא ירשה תיקון כתב תביעה ע"י צירוף עילה אחרת ונוספת שכבר התישנה, וכן לא ירשה ביהמ"ש תיקון של הוספת צד או החלפתו, לרבות החלפת מעמדו כצד באופן אישי או כנציגו של אחר אם ע"י כך תפגע טענת ההתישנות כלפי מי שיהיה התובע על פי התיקון. אולם, בענין שלפנינו יש להכריע על פי התשובה אם הבקשה לתיקון באה להחליף את עילת התביעה או להציג עילת תביעה חדשה. לא מדובר כאן בתביעה שהגיש תובע נגד נתבע וכתב התביעה אינו מגלה כלל מה היא עילת התביעה, כגון מקרה שבו כותב התובע שהנתבע חייב לו סכום כסף בלי לטעון מניין נובע החיוב. כאן שונה המצב שהרי כתב התביעה המקורי מראה בבירור שמדובר בתביעת נזיקין של עובד מאת מעבידו בגין תאונת עבודה מיום 21.2.72 ומה שחסר הוא ענין של השלמה. נכון שהמשיב צירף לכתב התביעה תעודה רפואית שלפיה סבל לראשונה מנקע בכתף בשנת 1968 ולא נזכרת התאונה מהתאריך נשוא התביעה, ויתכן שהמשיב לא יצליח להוכיח את תביעתו אך אלה הן שאלות שיש לדון בהן לגופו של ענין.
השופט שמגר: בפסק דין קצר הצטרף לדעתו של השופט לוין הן בשאלת ההתיישנות והן באשר לצורך בתצהיר התומך בבקשה לתיקון כתב התביעה.
(בפני השופטים: שמגר, בכור, לוין. עו"ד צ. אלטר למערערת, עו"ד מ. מסראווה למשיב. 5.6.80).
ע.א. 437/79 - שלום תכני נגד מדינת ישראל
*תשלום פיצוי עבור קרקע שהופקעה (הערעור נתקבל ברוב דעות).
המערער הוא בעלים של חלקת אדמה בשטח של 2,200 מ"ר. ביום 31.10.63 פורסם צו בחתימת שר העבודה המחיל את הוראות פקודת הדרכים ומסילות הברזל על דרכים מסויימות שכללו חלק משטחו של המערער. החלק שנתפס למעשה היה פחות מאשר רבע מן השטח השייך למערער ולפי סעיף 7
לפקודה הנ"ל לא יהא בעל הקרקע זכאי לקבל פיצויים אלא אם כן היה שטח הקרקע שנלקח גדול מרבע השטח הכולל של החלקה שממנה נלקח. בסעיף 7 הנ"ל קיים סייג שלפיו "אם הוכח כי אם לא ישולמו לו פיצויים יהא נגרם לו סבל, רשאי שר העבודה... ליתן אותו סכום הפיצויים שימצא לנכון ...". המערער פנה לשר העבודה וזה נתן אישור לתשלום פיצויים אף כי השטח המופקע היה קטן מרבע. המדובר הוא ב- 136 מטר והערכה ליום ההפקעה היתה 12 ל"י למטר. המערער סירב לקבל פיצויים בשווי האמור. בינתיים התקבל בכנסת החוק לתיקון דיני הרכישה לצורכי ציבור ולפיו צריך התשלום להיות צמוד. ביקש המערער כי התשלום יהיה צמוד ואילו המדינה הסכימה לשלם צמוד לגבי כל הזמן, למעט תקופה של כשנתיים שלטענת המדינה מנע הבעלים את מסירת החזקה במקרקעין למדינה, ולפי חוק התיקון הנ"ל לא חלה הצמידות לגבי תקופה שנמנעה מסירת החזקה. המערער הגיש לביהמ"ש המחוזי תובענה לקבלת הפיצוי כדרישתו ואילו המדינה העלתה טענה טרומית כי מאחר שמדובר בתשלום של חסד, אין המערער זכאי להצמדת הפיצויים ולא קמה לו עילה לתבוע הצמדה מעבר למה שהמשיבה מוכנה לשלם לו. ביהמ"ש המחוזי קיבל את הטענה הטרומית ודחה את התובענה מבלי לדון לגופו של ענין. הערעור נתקבל והענין הוחזר לביהמ"ש המחוזי שידון לגופו של ענין באשר לשאלה מה היתה החלטת שר העבודה ואם אכן מנע המערער מסירת החזקה במקרקעין למדינה.
השופטים לוין והגב' בן פורת ציינו כי אילו אמנם קבע השר את סכום הפיצוי לא היה מקום להחיל את החוק לתיקון דיני הרכישה בדבר ההצמדה על התשלום, ואולם המערער טוען כי מה שהשר קבע בהחלטתו, החלטה שלא צורפה לתיק, היה כי המערער יקבל פיצוי כאילו הופקע ממנו שטח העולה על רבע משטחו, וכיון שכך חלים עליו כל הדינים החלים על ההפקעה שיש לשלם עבורה מכח החוק. בתצהיר התשובה של המדינה לא נטען שמדובר בתשלום קבוע של כסף, אלא נטען כי המערער לא זכאי להצמדת הפיצויים בגין התקופה שבה מנע את מסירת החזקה, והשאלה אם אכן מנע את מסירת החזקה לא התבררה בפני ביהמ"ש המחוזי. כיון שכך יש להחזיר את התיק לביהמ"ש המחוזי שיאפשר צירוף מסמכים נוספים להבהרת החלטתו של השר וכן שיוכל לדון בשאלה אם מנע המערער מסרת החזקה.
השופט שמגר סבר שיש לדחות את הערעור. הוא ציין כי לפי הסיפא של סעיף 7 אין קובעים פיצוי אלא אם הוכח שיגרם סבל לבעל המקרקעין ואם הוכח דבר זה רשאי השר ליתן אותו סכום פיצויים שימצא לנכון. בחומר שהוגש בתיק דנא לא הובאה כל ראיה שהשר נתן החלטה שהיה בה, עפ"י נוסחה, כדי להקנות זכות ליישם לצורך הענין שבפנינו את אמות המידה שנקבעו ע"י המחוקק, מאוחר יותר, בחוק לתיקון דיני הרכישה לצורכי ציבור. נוסח החלטת השר לא הוגש לביהמ"ש ועל כן לא הונח היסוד להעלאת הטענה שהשר קבע שהפיצוי יהיה כאילו הופקע למעלה מרבע מהשטח.
(בפני השופטים: שמגר, גב' בן פורת, לוין. עו"ד ש. בן יעקב למערער, עו"ד רובינשטיין למשיבה. 29.5.80).
ע.א. 65/78 - מעליות טל נגד מנהל אגף המכס והבלו
*היטלים בעקבות שינוי שער המטבע (הערעור נדחה).
ביום 10.11.74 פוחת שער המטבע ובו ביום נחקקו תקנות שעת חרום לקביעת היטלים בעקבות שינוי שער המטבע. תוקפן הוארך עד ליום 31.12.75 בחוק מיוחד להארכת תוקפן. בתקנה 10 לתקנות נקבע כי סוחר אשר ביום הקובע (10.11.74) היה בעלים של טובין שיובאו לישראל ואשר רישומם הותר לצריכה בארץ לפני אותו יום, חייב בתשלום היטל מלאי. לפי התקנות צריך היה להגיש תוך 14 יום דו"ח על הטובין. אם הסוחר השתמט ולא מסר דו"ח קמה סמכותו של המנהל לקבוע לפי מיטב שפיטתו את סכום ההיטל המגיע ולשומה זו לא נקבע מועד או פרק זמן בתקנות. המערערת עסקה בזמן
הרלוונטי ביבוא חלקי מעליות, הרכבתן והתקנתן עפ"י הסכמים שחתמה עם מזמינים, היא לא הגישה למנהל דו"ח על המלאי בטענה כי ביום הקובע לא היה לה כל מלאי, שכן כאשר הגיעו המעליות הובאו ישר לאתר הבניה של המזמין ומאותה שעה הפכו המעליות לרכוש של המזמינים. טענה זו נדחתה הן ע"י מנהל המכס, הן ע"י ביהמ"ש המחוזי וגם הערעור על כך נדחה. ביום 13.1.76, בעקבות דו"ח ביקורת, שלח המנהל למערערת דרישה למסור לו דו"ח מפורט על המלאי, ונאמר בדרישה שאם לטענת המערערת נמכרו המעליות לפני היום הקובע עליה לצרף לדו"ח את רשימת הקונים. המערערת נענתה לדרישה אך עמדה על דעתה שאין היא חייבת לעשות כן. לאחר שטענת המערערת נדחתה ע"י ביהמ"ש המחוזי, העלתה המערערת לראשונה טענה כי התקנות הן בגדר דין "זמני" שכן תאריך פקיעתן מצוי בתוכן (להבדיל מדין "תמידי" המבוטל ע"י חיקוק מאוחר ממנו) ועל כן לא היה המנהל מוסמך בשנת 1976 להוציא שומה לפי מיטב השפיטה על סמך תקנה שבתקנות שכבר פג תוקפן. ב"כ המערער ער לכך שלפי סעיף 14 (ב) לפקודת הפרשנות אין חיקוק המבטל דין משפיע על זכות שנרכשה או שנולדה לפי הדין המבוטל ואף לא על הליך משפטי בקשר לאותה זכות, אך לטענת המערער אין לסעיף הנ"ל תחולה על דין "זמני" וכזה הן התקנות שלפנינו. טענה זו של המערער נדחתה, ונקבע שסעיף 14 הנ"ל חל הן על דין תמידי והן על דין זמני, ובכך שונה המצב בישראל מאשר באנגליה. לפיכך אם נולדה הזכות ביום הקובע הרי העובדה שבינתיים פקע תוקפן של התקנות אינה משחררת את המערערת מתשלום החוב שנוצר ביום הקובע.
לגופו של ענין - בשאלה אם כאשר הובאו המעליות לאתרי הבניה הועברו לרשות הקונים או נשארו בבעלות המערערת, הרי עובדה זו תלויה בפירוש החוזים שבין המערערת לבין הקונים, ומתוך פירוש חוזים אלה עולה, לפי הנאמר בהם ולפי התנאים הכלולים בהם, כי הבעלות לקונים עוברת במעליות רק לאחר שהן מותקנות ומופעלות ותשלומן מתבצע. לפיכך צדק המנהל בקובעו כי המערערת היתה הבעלים של המעליות ביום הקובע. ביהמ"ש ציין כי לצורך קביעת בעל הטובין בתקנות אין לפנות להגדרת בעל טובין בפקודת המכס, שכן היא רחבה מדי, ויש לפרש את הביטוי "בעלות" לפי משמעותו בדיני הקנין, היינו, כאשר המוכר לא הותיר בידיו כל שיור של זכות בממכר, והקונה זכאי להעביר את הבעלות בו גם לזולת.
(בפני השופטים: שמגר, גב' בן פורת, בכור. החלטה - השופטת בן פורת. עו"ד תיק למערערת, עו"ד א. בן טובים למשיב. 20.5.80).
ע.א. 892+291/79 - משה כהן ואח' נגד ארמונד חזן
*אכיפת זכרון דברים למכירת דירה (הערעור נדחה).
המערערים מכרו למשיב דירה עפ"י זכרון דברים שהכיל את כל התנאים והתניות הדרושים לחוזה מושלם. ברם טענת המערערים היתה כי המשיב הפר את זכרון הדברים ע"י מחדלו מלחתום על החוזה הסופי במועד שנקבע לכך וע"י אי תשלום שעורי המחיר כפי שנקבעו בזכרון הדברים, וכי ההפרות הצדיקו את ביטול החוזה בידי המוכרים. ביהמ"ש המחוזי דחה טענה זו, לא רק משום שלא שוכנע שהיו אלה הפרות ולא כל שכן הפרות יסודיות מצד המשיב, אלא גם משום שהמוכרים למעשה לא ביטלו את זכרון הדברים בדרכים הקבועות לכך בחוק. על כן ציוה ביהמ"ש המחוזי על המערערים לקיים את ההתחייבות שבזכרון הדברים. לפי פסה"ד צריך היה המשיב לשלם את יתרת המחיר בסך - 495,000 ל"י עד ליום 20.3.79, הוא נתן למוכרים שיק ללא כיסוי ביום 21.3.79 ושילם את התשלום רק ביום 26.3.79 כשהפקיד סכום זה בקופת ביהמ"ש. אז הגישו המערערים המרצת פתיחה ובקשו הצהרה כי מחמת הפיגור של המשיב בתשלום, פגה חבותם של המערערים על פי פסק הדין הקודם. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה. הערעור על שתי ההחלטות נדחה. טעמו של השופט לדחיית הבקשה השניה נעוץ היה
בהוראת סעיף 43 (א) לחוק החוזים (חלק כללי), החל גם על חיובים פסוקים מכח הוראת סעיף 61 (ב) לחוק האמור, ושלפיה נדחה חיוב המערערים להעביר למשיב את הדירה עד שישלם את יתרת המחיר. החוק קובע דחית הביצוע אך לא ביטולו. אם יש בדחיה כזו להסב נזק לבעל החיוב הרי ביהמ"ש מוסמך לפסוק לו פיצויים.
בענין אחד התערב ביהמ"ש העליון, והוא באשר להצמדת יתרת המחיר למדד יוקר המחיה. אכן לא באה לפני ביהמ"ש המחוזי טענה או תביעה מצד המערערים להצמדה כזו, ואולם מכח סעיף 4 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) ומכח סעיף 43 (ב) לחוק החוזים יכול ביהמ"ש מיוזמתו שלו להתנות את אכיפת חיובי המערערים בתשלום פיצויים על הפחתת ערך הכסף בתקופה שעברה בינתיים. בנסיבות המקרה מן הדין שהמשיב יפצה את המערערים על ירידת ערך הכסף שחלה מאז מועדי פרעון המחיר שנקבעו בזכרון הדברים ועד לתשלום בפועל. אשר לסכום שהופקד בביהמ"ש ולא הושקע בצמודים אלא בתאריך מאוחר יותר - ישאו שני הצדדים שווה בשווה בהפסדים שנגרמו ע"י אי השקעת הכסף מאז הפקדתו ועד השקעתו. ביהמ"ש העליון קבע כי אם לא ישולמו הפרשי הצמדה עד לתאריך מסויים שנקבע בפסק הדין, תבוטל ההוראה המחייבת את המערערים לבצע את זכרון הדברים.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא ח. כהן, י. כהן, ברק. החלטה - מ"מ הנשיא ח. כהן. עו"ד קרייטר למערערים, עוה"ד הרפז ובנציגר למשיב. 7.7.80).
ע.א. 765/78 - רובינשטיין ושות' בע"מ נגד מנהל מס שבח מקרקעין
*פירוש הסכם מכר של קרקע תמורת דירות לצורך תשלום תוספת מס (ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו).
המערערת היא חברה קבלנית. לקופת חולים היו שתי חלקות קרקע בתל-אביב. בין הצדדים נחתם הסכם שלפיו מכרה קופת- חולים למערערת 60 אחוז בחלקות תמורת תשלום של 7.2 מליון ל"י ששולם במזומנים. בהסכם נקבע ביחס ל- 40 אחוז הנותרים, כי גם עליהם תבנה המערערת דירות, המערערת תמכור את הדירות והתמורה תחולק 60 אחוז למערערת ו- 40 אחוז לקופת- חולים. צוין בהסכם כי קופת- חולים תתן למערערת יפוי כח לפעול בשמה וכן תרשם הערת אזהרה בגין ההסכם. יפוי הכח הוא בלתי חוזר והוא מזכה את המערערת למכור לפי שיקול דעתה את כל הדירות שתבנה כאילו היתה הבעלים של החלקות. כן צויין כי במכירת הדירות שעל כל החלקה תחתום המערערת לגבי 60 אחוז כבעלים ולגבי 40 אחוז בשם קופת- חולים שתהיה הצד הפורמלי בהסכם לגבי אותם 40 אחוז. המערערת טענה כי לגבי אותם 40 אחוז שלא שילמה עבורם במזומן לא נעשתה עסקה לצורך מס שבח ותוספת מס, והמשיב סבר כי יש לראות את כל 40 אחוז הנותרים כמי שנמכרו למערערת, בית המשפט המחוזי קבע כי מתוך אותם 40 אחוז יש לראות 60 אחוז כמי שנמכרו למערערת ו- 40 אחוז שלא נמכרו והערעור על כך נדחה. כשבאים לקבוע מה היא מהות ההסכם בענין כל שהוא, יש לבדוק את מכלול התנאים ולראות את העסקה כמקשה אחת על כל תנאיה. קשה להסיק מסקנות כאשר משווים תנאי זה או אחר עם תקדים זה או אחר בלי לראות את התמונה הכוללת. המסקנה של בית המשפט המחוזי היא המסקנה הסבירה המתקבלת ממכלול הוראות ההסכם וטיב ומהות העסקה כפי שמשתמעת מהוראות ההסכם כמכלול שלם בלי לשים דגש יתר על המידה על פרט זה או אחר. אשר לטענת המשיב כי לפי סעיף 1 לחוק מס שבח מקרקעין רואים "מכירה" לצרכי החוק ככוללת "הענקה של זכות להורות על הענקה או הסבה של זכות במקרקעין" וכאן נתנה קופת חולים למערערת זכות להעניק ולהסב זכויות במקרקעין ע"י מכירת הדירות ולפיכך יש לראותה כמי שמכרה את כל החלקות - אין לקבל טענה זו בצורתה הגורפת בנסיבות מקרה זה. אין לראות בכל מקרה מתן הרשאה של בעל מקרקעין לסוכנו לעשות עסקות ולמכור זכויות לפי שיקול דעתו במקרקעין כמכירה. יכולים להיות מקרים שבהם העסקה אינה עסקה רגילה של הרשאה הניתנת לסוכן, כי אם עסקה של
הקנית זכות לסוכן אישית ולא בתור סוכן, להקנות זכויות, ועסקה כזו עלולה להתפס בהגדרה של החוק בנסיבות מתאימות, אבל אין זה המקרה כאן. ההסכם הזה מורה במפורש שבחוזים למכירת הדירות תהיה קופת חולים המוכרת לגבי 40 אחוז, והענקת הכוח למערערת למכור לפי שיקול דעתה אינה עושה את המערערת למי שהוקנתה לה הזכות למכור ולהעביר גם את 40 אחוז אלה בשמה ועל פי זכותה היא ולא כנציגת קופת חולים.
(בפני השופטים: אלון, בכור, גב' בן- עתו. החלטה - השופט בכור. עו"ד ד. רביב- ברסון למערערת, עו"ד ח. ברנזון למשיב. 10.7.80).
ע.א. 328/79 - מנהל מס שבח מקרקעין רחובות נגד ישראל גפני
*פירוש הסכם מכר של קרקע תמורת דירות לצורך תוספת מס (הערעור נתקבל ברוב דעות השופטים י. כהן ובכור, נגד דעתו החולקת של השופט לוין).
שני בעלי מקרקעין עשו הסכם עם חברת יבנה תעשית בנינים בע"מ שלפיו אמורה היתה יבנה לבנות בנינים על החלקות, בהשקעת כספה שלה, ושני השותפים היו אמורים למכור את הדירות. נקבעו תנאים שונים בהסכם בדבר רישומי הערת אזהרה, מתן יפוי כח בלתי חוזר, דרכי המכירה וגביית הכספים וחלוקתם. בינתיים פשטה יבנה את הרגל והמשיב, שהוא כונס הנכסים שלה, מכר את זכויותיה של יבנה לאחרים. התעוררה שאלה אם יבנה רכשה זכויות במקרקעין מאת בעלי המקרקעין ואז היא חייבת בתוספת מס בגין העיסקה, או שמדובר בהסכם של בניה בלבד ויבנה לא רכשה זכויות במקרקעין ואז אין היא חייבת בתוספת מס. המערער קבע כי יש לשלם תוספת מס, ועדת הערר קיבלה את ערעורו של המשיב והערעור על כך נתקבל ברוב דעות השופטים י. כהן ובכור, כנגד דעתו החולקת של השופט לוין.
השופט לוין ניתח את כל סעיפי ההסכם והגיע למסקנה שלא הועברו לפיו זכויות ליבנה במקרקעין. הוא ציין כי ההגדרות שבהן הגדירו הצדדים את משמעותה המשפטית של העיסקה כוחן יפה רק כראיה לכאורה אך אין הן מונעות מביהמ"ש לברר את משמעותה האמיתית של העיסקה, וכן כי התוצאה נקבעת בדרך כלל לפי הלבוש שהלבישו הצדדים את העיסקה, ויכול והצדדים לעיסקה פלונית עשויים להגיע לתוצאות שונות בתחום המיסוי אם הלבישו את ההסכם ביניהם במלבושים משפטיים שונים כדי להגיע לאותה מטרה. בעניננו סבר השופט לוין כי אין לקבוע שנמכרו זכויות במקרקעין ליבנה ולפיכך אין חלה חובת תשלום תוספת מס על העיסקה.
השופט י. כהן, אליו הצטרף השופט בכור, קבע כי עפ"י תנאי החוזה יש לאמר כי הוקנו ליבנה זכויות במקרקעין שלגביהם נעשו החוזים ולפיכך חלה תוספת מס.
(בפני השופטים: י. כהן, בכור, לוין. עו"ד ד. גורני למערער, עו"ד א. מנדלמן למשיב. 29.5.80).
ע.א. 814/79 - הרפנס פנחס נגד הרפנס עליזה
*סירוב לקבל מסמכים נוספים של הרצאת פרטים בתביעת מזונות בביהמ"ש שלערעור (הערעור נדחה).
המערער והמשיבה נישאו בשנת 1951 ולהם ילדים בגירים. ביהמ"ש המחוזי חייב את המערער בתשלום 5000 ל"י מזונות לחודש למשיבה והערעור נדחה. המערער עבד כשרת בבית המדרש למורים בבאר שבע ופרש לגמלאות וכעת הוא מנהל קיוסק. המערער לא הגיש טופס פרטים וזאת לטענתו מכיון שלא היה מיוצג, ופרקליטתו שייצגה אותו בערעור צירפה לסיכומים בכתב טופס פרטים ומסמכים נוספים מבלי לבקש רשות להגשת ראיות נוספות. ביהמ"ש העליון החליט שלא לקבל את המסמכים בדרך שבה נעשה הדבר. לא רק שלא ניתן הסבר כלשהו מדוע לא נהג המערער עפ"י סדר הדין בביהמ"ש המחוזי, אלא שיש בדרך שבה נהג עתה כדי להביא לביהמ"ש נתונים חלקיים ובלתי בדוקים. הגשת מסמכים בשלב זה מונעת חקירה ע"י הצד שכנגד והצגת שאלות ע"י ביהמ"ש. הגשת מסמכים בדרך כנ"ל יש בה כדי לפתוח פתח לעקיפת הליכי הדין, מתוך מגמה שלא להציג את הראיות אלא אם יעלה ההכרח בכך בעקבות הכרעת ביהמ"ש
של הערכאה הראשונה. ביהמ"ש המחוזי רשאי היה לנהוג עפ"י האמור בתקנה 363 י"ד(א) להקנות סדר הדין שלפיה בעל דין שלא מסר פרטים והפרט הוא בתחום ידיעתו האישית יראוהו כמי שמודה בפרט שמסר בעל הדין שכנגד, ולענין זה לא די בהכחשה סתמית. המשיבה טענה בכתב תביעתה כי המערער משתכר מהקיוסק 20 אלף ל"י לחודש ולאור הנתונים הנ"ל, וטענתו הכללית של המערער שהכנסתו מהקיוסק מגיעה לאלפיים ל"י לחודש, יכול היה ביהמ"ש להגיע למסקנתו כנ"ל. אגב, הזוג התגרש בינתיים והענין כולו פניו ממילא לעבר בלבד.
(בפני השופטים: שמגר, בכור, בייסקי. החלטה - השופט שמגר. עו"ד ח. קורן למערער, עו"ד א. אליאב למשיבה. 7.7.80).
ע.א. 127/80 - יוסף מילר נגד דינה ברקוביץ (מילר)
*מזונות (הערעור נדחה).
המערער והמשיבה נישאו באפריל 1970 וכששה חודשים לאחר מכן עזבה המשיבה את ביתם של בני הזוג. באפריל 1973 ניתן פס"ד ע"י ביה"ד הרבני שבו קיבל את תביעת המשיבה לגירושין והטיל על המערער לגרש את אשתו ללא השהייה ועכוב. ביה"ד הביע ביקורת חריפה על המערער, אופיו והתנהגותו. כבר עברו 7 שנים והמערער לא גירש את אשתו. ב- 1979 הגישה האשה תביעת מזונות וביהמ"ש המחוזי פסק לה סכום של 5 אלפים ל"י לחודש. ביהמ"ש המחוזי לקח בחשבון את משכורתו של הבעל המסתכמת ב- 10 אלפים ל"י לחודש ואת העובדה שהאשה עובדת. השופט דן בהוראות סעיפים 2א ו- 2(א) לחוק דיני המשפחה (מזונות) שלגביהן חלוקות דעות השופטים בביהמ"ש העליון. השאלה היא אם יש תחולה להוראות סעיף 2א' כאשר חל הדין האישי של בני הזוג כמצוות סעיף 2(א), ומהו החוק, בנסיבות כגון דא שעל פיו יש לפסוק את המזונות, האם על פי הדין היהודי שהוא הדין האישי של הצדדים או על פי סעיף 2א לחוק. ביהמ"ש המחוזי הגיע למסקנה שאין צורך להכריע בשאלות אלה בענין זה והנמקתו היא שאם יש לפסוק מזונות עפ"י הדין האישי כי אז אין להביא בחשבון את הכנסות האשה מיגיעתה כאשר מדובר באשה המעוכבת מלהינשא לאחר ע"י הבעל בניגוד לפסק דין המחייב אותו לתת גט פיטורין; ואם יש לפסוק מזונות למשיבה עפ"י הוראות סעיף 2א' הנ"ל, גם אז לביהמ"ש שיקול דעת אם להתחשב בהכנסת האשה מיגיעתה האישית, ונסיבות מקרה זה מצדיקות, במסגרת שיקול הדעת, שלא להביא בחשבון את השתכרותה של האשה. הערעור נדחה. השופט שמגר ציין כי הוא מחזיק בדעתו כי סעיף 2א' חל גם על מזונות שעליהם חל הדין האישי לפי סעיף 2(א), וגם אם לא גובשה מסקנה סופית בשאלה זו ע"י ביהמ"ש העליון, על כל פנים מדובר במקרה שלפנינו על "מעשה ידיה" ואי הבאתם של אלו בחשבון איננה נוגדת את האמור בסעיף 2א. האמור בסעיף 2א' אינו בא לפגוע בשיקול דעתו של ביהמ"ש, אלא להרחיב את מנינם של הנושאים שאותם הוא רשאי להכליל בגדר שיקוליו, עובר למתן החלטתו בענין פסיקת מזונות. ביהמ"ש רשאי להביא בחשבון לצורך קביעת מידת המזונות מה הן הכנסותיו של בן הזוג מנכסים, מה הן הכנסותיו של בן הזוג מעבודה ומכל מקור אחר. משמעות הדבר כי ככל שהדבר נוגע לענין שבפנינו רשאי היה ביהמ"ש להביא בחשבון כי למשיבה הכנסות משלה וממעשי ידיה כפקידת בנק, ואולם אין בהוראת הסעיף הנ"ל כדי לכפות על ביהמ"ש לנכות באופן אוטומטי מסכום המזונות את הכנסתה כולה או מקצתה. ביהמ"ש היה ער לכך שהמשיבה עזבה את הדירה ואינה יכולה להתקיים מסכום של 5 אלפים ל"י, המערער יצא לאחרונה לחופשה ללא תשלום באמתלאות שונות אך אין לראות בכך אלא תכסיס להתחמקות מתשלום מזונות.
השופט בכור ציין כי כאשר הבעל מונע מן האשה להינשא לאחר אין להביא בחשבון את הכנסת האשה מיגיעתה, בפרט כשמדובר בהכנסה צנועה למדי של אשה הצריכה לדאוג
גם לדיור לעצמה. השופט בכור הוסיף כי גם אילו היה מגיע למסקנה שיש להביא בחשבון את הכנסת האשה מיגיעתה, לא היה משנה את החיוב שהוטל על המשיב בהתחשב בנתונים של המקרה שלפנינו.
השופט בייסקי ציין שאין צורך לנקוט כאן עמדה בשאלת תחולתו של סעיף 2א' לחוק שכן בכל מקרה אין בו כדי לפטור את המערער מחובת המזונות. אם יש לפסוק מזונות עפ"י הדין האישי, כי אז המשיבה היא בבחינת "מעוכבת" מלהינשא, ולפי הדין האישי אין להביא בחשבון הכנסות אשה מעוכבת מחמת הבעל אף שההכנסות הן ממעשי ידיה. ואילו אם עפ"י הסעיף 2א הנ"ל יש לקצוב מזונותיה, עדיין רשאי ביהמ"ש לשקול אם ובאיזו מידה להתחשב בהכנסות בן הזוג, ואין למצוא פגם בשיקולים שפירט השופט שלא להביא בחשבון את ההכנסות של האשה.
(בפני השופטים : שמגר, בכור, בייסקי. המערער לעצמו, עו"ד ע. דיבון למשיבה. 30.6.80).
ע.א. 812/79 - ראובן בבאי נגד ויקטוריה בבאי ואח'
*מזונות (הערעור נדחה).
המשיבה היא אשתו של המערער והמשיב השני הוא בנו הקטין הלומד בפנימיה. המערער משלם עבור החזקת המשיב בפנימיה סכום של 1500 ל"י לחודש, המשיבה מרוויחה כ- 2200 ל"י לחודש, וביהמ"ש המחוזי פסק לה מזונות זמניים בשיעור של 3500 ל"י לחודש. הערעור נדחה. המשיבים טענו כי הכנסת המערער מגיעה לכדי 25 אלף ל"י לחודש, ותבעו מזונות של 12 אלף ל"י, ואילו המשיב טען בכתב הגנתו שהוא מרויח 4 אלפים ל"י לחודש אך בהרצאת הפרטים שהוגשה על ידו ציין גם הכנסות משכר דירה, וכן כי יש לו שליש של חנות ברחוב הרצל בתל אביב. ביהמ"ש המחוזי הדגיש כי מאחר ומדובר במזונות זמניים בלבד אינו רואה צורך להיכנס לפרטי הבעיה ודי לו בשלב זה במסקנה כי המשיבה זכאית למזונות ומה גם שהיא מכלכלת את הבן כשהוא בא לחופשות מן הפנימיה. אשר לטענת המערער כי לא היה מיוצג בביהמ"ש המחוזי ועל כן שגה ביהמ"ש שלא הנחה אותו ולא הדריך אותו שהוא רשאי לחקור את המשיבה על תצהירה - היעדר הייצוג לא פגע באופן מהותי בזכויות המערער, ומכל מקום אם בחר להופיע בגפו מבלי לשכור פרקליט אין הוא יכול לבקש את חדוש הדיון בשל כך בלבד, ומה גם כשמדובר בהחלטה בדבר מזונות זמניים. ביהמ"ש המחוזי עצמו ציין שאינו פוסק סופית בזכויות הצדדים וטרם נכנס לבירור המחלוקת שביניהם, וככל שמדובר במזונות זמניים בלבד אין לגלות כל פסול בהחלטת ביהמ"ש המחוזי, והמערער יהיה רשאי להעלות כל טענות שיש לו כשיהיה הדיון לגופו של ענין.
(בפני השופטים : שמגר, בכור, בייסקי. החלטה - השופט שמגר. עו"ד א. שבירו למערער. עו"ד מ. סומך למשיבים. 7.7.80).
ע.א. 881/79 - משה קריג נגד שרון קריג ואח'
*מזונות (הערעור נדחה).
ביהמ"ש המחוזי פסק כי על המערער לשלם למזונותיהם של שני ילדיו הקטינים מזונות בשיעור של 6,500 ל"י החל מיום 1.11.79 וכן כי קיצבת הילדים תשולם לאם. כן דחה ביהמ"ש המחוזי תביעת שיפוי שהגיש המערער נגד אמם של הילדים. הערעור נדחה. המערער ואשתו התגרשו ביוני 1978 ובהסכם הגירושין נקבע כי הילדים ישארו בחזקת האם, המערער ישלם למזונות הילדים סכום של 2000 ל"י לחודש צמוד למדד דצמבר 1977, ונקבעה חובת שיפוי של האם למקרה של הגדלת סכום המזונות עפ"י תביעת הילדים. הסכום שהיה על האב לשלם עפ"י ההסכם בתוספת המדד היה מסתכם בתאריך פסק הדין בנובמבר 1979 בכ- 4,600 ל"י. ביהמ"ש המחוזי קבע בממצאיו כי האם עובדת בקופת חולים ומשתכרת כ- 5 אלפים ל"י והאב הוא בעלים של 40 אחוז ממניות חברה ומשתכר 15 אלף ל"י ברוטו לחודש, ובנוסף לכך הוא מקבל אשל והועמד לרשותו
רכב של החברה, הוא ממשיך לגור בדירה המרווחת של בני הזוג ואינו חייב בדמי שכירות, ואילו האשה חייבת בדמי שכירות. ביהמ"ש המחוזי הביע ספק אם אכן מסתכמת הכנסת המערער רק ב- 15 אלף ל"י אך אין לדבר משמעות מעשית, בדחותו את תביעת צד ג' של האב ציין ביהמ"ש המחוזי כי שכרה של המשיבה אינו מאפשר לה להשתתף בתשלום מזונות הילדים. בדחותו את הערעור בדבר עצם הגדלת סכום המזונות, ציין ביהמ"ש העליון כי אין משמעות לשאלה אם חל שינוי בנסיבות מאז הסכם הגירושין ואם לאו.הסכם הגירושין בין ההורים אין בו כדי לחסום את דרכם של הילדים לתבוע מזונות, ואין הם צריכים להוכיח כי חל שינוי בנסיבות בהשוואה למצב שהיה קיים כאשר ההורים קבעו ביניהם לבין עצמם מה החיובים החלים על כל אחד מהם. אין גם לומר כי ביהמ"ש הפריז בקביעת שיעור המזונות. על יסוד הנתונים, הרי גם לפי מה שמרויח האב, על פי טענתו, יחד עם האשל והמכונית, כשמצרפים לסכום זה את הכנסת האם וקיצבת הביטוח הלאומי, ומחלקים את הסכום הכולל למספר הנפשות הנוגעות לענין, עדיין ישאר בידי האב חלק נכבד מהכנסתו מעל ומעבר למה שביהמ"ש קצב לשני ילדיו. מכאן שאין נפקא מינה אם אכן מרויח האב יותר ממה שהצהיר או לא. אשר לדחיית הודעת צד ג' - ביהמ"ש המחוזי פעל עפ"י הקווים המנחים שנקבעו ע"י ביהמ"ש העליון, שלפיהם אם שיפוי האב ע"י האם, כעולה מתוך הסכם בין ההורים, משמעותו שהחזרת הכספים ע"י האם תביא לכך שהילדים יסבלו מחסור, מאחר ולא יהיו בידי האם משאבים המשלימים את דמי המזונות המשולמים ע"י האב כדי לכסות את צורכי הילדים, לא יפעיל ביהמ"ש את חובת השיפוי כאילו מדובר בחובה פורמלית שאין מערערים עליה. ביהמ"ש הגיע למסקנתו עפ"י צרכי הקטינים ומכלול הנתונים, ואם יוקטנו המשאבים הריאליים העומדים לרשות הילדים ע"י השיפוי יחזור הגלגל אחורה והחלטת ביהמ"ש המחוזי באשר לשיעור המזונות תרוקן מתוכנה.
(בפני השופטים : שמגר, בכור, בייסקי. 23.6.80).
ע.א. 888/79 - יפת מנסור נגד גילה מנסור ואח'
*מזונות (הערעור נדחה).
המערער חוייב בתשלום מזונות למשיבים שהם ילדיו הקטינים בסכום של 11 אלף ל"י לחודש החל מיום 1.10.79 כשסכום זה צמוד למדד, כן תועבר לאם קיצבת הילדים של המוסד לביטוח לאומי. למערער 10 ילדים שמהם 6 עדיין קטינים, ומתוך אלה שניים הם מעל גיל 15. ביהמ"ש המחוזי קבע כי האם עזבה את בעלה לאחר שנהג בה באלימות וששת הילדים הקטינים הלכו בעקבותיה. הבעל נשאר בדירה והאם שכרה דירה והיא משלמת דמי שכירות חודשיים של 3 אלפים ל"י. ביהמ"ש בחן בצורה קפדנית ומפורטת מה הם צורכי הקטינים מה הן ההכנסות של המערער העובד במחלקת התברואה של עירית פתח תקוה ושל האם העובדת כמנקה בבית החולים השרון. בחודש ספטמבר 1979 קיבל המערער 13 אלף ל"י נטו והאם קיבלה 8500 ל"י. קיצבת הביטוח הלאומי הגיעה לכדי 4,200 ל"י. המערער מסיים את עבודתו הרגילה בעיריה, שהיא עבודת נקיון, בסביבות השעה 9 בבקר, ובמשך כל השנים עבד עבודה נוספת ואותה הפסיק לאחרונה, וביהמ"ש ציין כי עשה זאת כדי להתחמק מעול תשלום מזונות. ביהמ"ש איבחן לענין המזונות בין הילדים שהם מעל גיל 15 שבמזונותיהם נושאת האם בחובה שווה לזו של האב לבין אלה שהם פחות מגיל 15, וכן ציין את העובדה שהמערער יש לו דירה ורהוט משלו, ובכל הנתונים הגיע לחיוב במזונות כאמור. הערעור נדחה. המערער טוען כי הסכום שבו חוייב עולה על הכנסתו ואולם ענין יכולתו הכספית של המערער נבחנה ע"י ביהמ"ש המחוזי וממצאיו אינם מאמתים את טענת המערער. המערער טוען כי לפי פקודת העיריות אסור על עובד עיריה לעסוק בכל עיסוק מחוץ לשירות העיריה, ואולם אין מניעה לכך שהמערער יחפש עיסוק שלגביו יוכל לקבל היתר לעבודה בשכר לפי פקודת העיריות. אין הצדקה לכך שששת ילדיו הקטינים יסבלו ממחסור מכיון שהמערער
מעדיף לסיים את עבודתו תוך 4 שעות ואיננו מוכן לחפש עבודה נוספת לאחר השעה 9 או 10 בבקר. המערער טען גם נגד העובדה שחוייב בתשלום 10 אלפים ל"י שכר טירחה בביהמ"ש המחוזי, אך ביהמ"ש העליון אינו מתערב בקביעת ההוצאות אלא במקרים קיצוניים שבהם נפלה טעות מהותית או שביהמ"ש התעלם מנתון בעל חשיבות.
(בפני השופטים : שמגר, בכור, בייסקי. החלטה - השופט שמגר. עו"ד י. מרחבי למערער, עו"ד ש. בן שלמה למשיבים. 23.6.80).
ע.א. 493/79 - שמשינס חב' קבלנית לבנין בע"מ ואח' נגד הרשמן פרידריך ואח'
*עיכוב הליכים כשקיים פסק בוררות וכאשר בשטר הבוררים חתום מנהל הנתבעת ולא הנתבעת עצמה (הערעור נתקבל).
בשנת 1974 קנו המשיבים מאת המערערות, שתי דירות בבית שבנו המערערות בחיפה. בשנה 1977 הגישו המשיבים תביעה לתשלום פיצויים בגין ליקויים שנתגלו בדירות מאז תחילת המגורים. המערערות התגוננו בטענה שהסכסוך נדון בפני בורר וניתן פסק בורר והן מילאו אחריו. בשנת 1979, לקראת קיום קדם משפט, הגישו המערערות בקשה לדחיית תביעת המשיבים על הסף בגין קיום מעשה בית דין, שהוא פסק בוררות שבוצע על ידן, ולהוכחת טענתן הגישו תצהיר של אחד גרשון הופמן מנהל המערערת השניה, ולתצהיר צורפו עותקים של שני שטרי בוררות שנחתמו בין המצהיר לבין כל אחד משני הקונים. שטרי הבוררות נושאים תאריך של אפריל 1976 ולפיהם נמסרו להכרעת הבורר "הסכסוכים בקשר עם תיקונים שנתיים וליקויים בדירה". צורפו לתצהיר פסקים שהוציא הבורר ושבהם הורה על שורה של תיקונים שחייב "הקבלן הופמן לבצע". בתצהיר נאמר שהתיקונים בוצעו, וכן נאמר כי שטר הבוררים נחתם ע"י המצהיר "מתוך הבנה והסכמה" שהוא מייצג את שתי המערערות. המשיבים לא הגישו תצהיר נגדי, וביקשו שהמצהיר הופמן יופיע לחקירה בעת שמיעת הבקשה. הבקשה נדונה בקדם משפט, באי כח הצדדים נכנסו ללשכת השופטת ששמעה את טענותיהם, ולאחר מכן נתנה החלטה שבה קבעה "הנני דוחה את הבקשה. המבקשות לא מופיעות בשטרי הבוררים ולא היו צד לבוררות". הערעור נתקבל. אמנם שמות המערערות אינם מופיעים בשטר הבוררות, אבל הופמן שהוא מנהל המערערת השניה הצהיר כי בענין הבוררות פעל כנציג המערערות ומטעמן, הסביר שהדבר נעשה על מנת להחיש את הטיפול ואכן הבורר נתן את פסקו תוך יומיים. נושא הבוררות היה תביעת המשיבים בגין ליקויים ותיקונים בדירות ואלה הן הדירות שקנו מאת המערערות ולא מאת הופמן, ואיש אינו טוען שלמשיבים היה קשר אחר עם הופמן מלבד קניית הדירות. כאמור לא הגישו המשיבים תצהיר נגדי, ופרקליט המשיבים טוען כי ביקש לחקור את המצהיר אך חיכה עד לאחר שיטען טענותיו, אלא שמיד לאחר מכן ניתנה החלטת השופט. טענה זו אין לקבל, שהרי על פי ההלכה על הצדדים להביא את ראיותיהם לפני שהם טוענים את טענותיהם לקבלת או לדחיית הבקשה, פרט למקרה בו נטענות טענות טרומיות ואין זה המקרה כאן. בנסיבות אלה נשארת הגירסה בתצהיר הגירסה היחידה.
טוענים המשיבים שאין לביהמ"ש לשמוע עדות בע"פ הסותרת תוכנו של הסכם שטר הבוררות שהועלה על הכתב, שכן דבר זה נוגד את הוראות סעיף 89 לחוק הפרוצדורה האזרחית העותומנית, ושטר הבוררות מציין את הופמן כצד לבוררות ולא את המערערות. אכן, אין להוכיח בראיות בע"פ דבר הסותר את מה שהועלה על הכתב, אך השאלה היא אם באה עדות הופמן לסתור את ההסכם בכתב במובן סעיף 80 הנ"ל, או אם היא באה להוסיף עליו ולהשלים את התמונה. בזמנו נפסק (ע"א 52/53 פד"י ט' 1362) כי עדות בע"פ שצד להסכם בכתב פעל לא בשמו הוא כי אם כשלוחו של אחר היא עדות הסותרת את ההסכם בכתב ואיננה קבילה, ואולם לנוכח חקיקת חוק השליחות נראה שחל שינוי בענין זה. על כל פנים בעניננו החוזים בכתב לרכישת הדירות היו בין המערערות לבין המשיבים ובחוזים אלה ניתן לראות ראשית ראיה בכתב על זהות המתדיינים בבוררות. המערערות
ביצעו בינתיים את התיקונים שציווה הבורר ובנסיבות אלה הראיה בע"פ היתה קבילה. על כל פנים, הראיה בע"פ התקבלה בלי התנגדות והטענה נגד קבילותה נטענה לראשונה בעת הערעור והלכה היא שאם נתקבלה ראיה שאינה קבילה במשפט אזרחי בלי שהצד שכנגד התנגד הופכת הראיה כשרה לכל דבר. נותרה טענת המשיבים כי התיקונים נושא הדיון הם אחרים ונוספים לאלה שהיו נושאי הבוררות, אך הפרקליט לא פירש אם אלה תיקונים וליקויים שנתגלו לאחר הבוררות או כאלה שהיו קיימים וידועים ולא נכללו בבוררות. הבוררות היתה בענין כל הסכסוכים בקשר עם התיקונים השנתיים וההלכה היא שהתובע חייב לכלול בתביעתו את כל המגיע לו עפ"י עילת התביעה ואינו יכול לפצל את תביעתו ללא רשות ביהמ"ש. כיון שקיימת מחלוקת בין הצדדים בשתי שאלות : האחת היא שלא מוסכם שכל הליקויים שעליהם מדובר הם ליקויים שהיו קיימים בעת ההליכה לבוררות והשניה אם בוצעו כל התיקונים בהתאם לפסק הבורר, יש להחזיר את הדיון לביהמ"ש המחוזי על מנת שהמשיבים יבקשו לתקן את כתב תביעתם ויתבעו בעילת ליקויים שנתגלו לראשונה לאחר שנחתם שטר הבוררות או ליקויים שציווה עליהם הבורר ולא תוקנו.
(בפני השופטים : י. כהן, בכור, גב' בן עתו. החלטה - השופט בכור. עו"ד שטראוסמן למערערות, עו"ד א. שילה למשיבים. 15.6.80).
ע.פ. 103/80 - יחיאל קרני נגד מדינת ישראל
*עדות של אשה נגד בעלה בעבירה של הצתה (הערעור נדחה).
המערער הורשע בעבירה של נסיון להצית ונדון לשנה וחצי מאסר בפועל ושנתיים וחצי מאסר על תנאי. ערעורו על ההרשעה נדחה. באחד הערבים, בשעה 9 בערב, הוצתו סמרטוטים רוויים נפט ליד דלת הכניסה לדירה שבה גרה אשת המערער וילדיה, המצית נמלט מהמקום ואש אחזה בדלת הכניסה לדירה וכובתה. במשך תקופה מסויימת לפני המקרה היו סכסוכים בין המערער ואשתו וניתן צו האוסר על המערער להכנס לדירת בני הזוג. אשת המערער העידה כי ראתה את המצית וזה היה בעלה המערער. הסניגור התנגד לשמיעת עדות האשה נגד בעלה בהסתמכו על הוראת סעיף 5 לפקודת הראיות. הסייג בדבר איסור העדת בן זוג לחובת בן זוג אחר איננו חל "במשפט פלילי על עבירה של חבלת גוף או אלימות...", ולטענת הסניגור העבירה שיוחסה למערער איננה ביסודה עבירת אלימות. אין לקבל את טענת הסניגור כי את הביטוי "עבירה של אלימות" יש לפרש על דרך הצמצום באופן שיתיחס רק לשמוש בכוח פיזי ניכר ורק אם שמוש כזה נעשה נגד גופו של אדם ולא נגד הרכוש. יש לתת לביטויים המופיעים בסעיף 5 הנ"ל את הפרוש הרגיל והמקובל. אין כל הגבלה בסעיף 5 המצדיקה את המסקנה שהמחוקק התכוון להגביל את ההגדרה "אלימות" רק לפגיעות נגד הגוף ולא לפגיעות נגד רכוש. אכן הביטוי "אלימות" מובנו הפשוט מצריך שמוש בכח פיזי, אך לאו דוקא כח פיזי ניכר. גם כשאדם מבצע עבירה שבה השתמש בכח פיזי מועט הרי בלשון רגילה תחשב עבירה כזו לעבירה של אלימות בהתחשב בין היתר גם בתוצאותיה. אדם אשר משלח אש בדבר הנמצא במקום שממנו עלולה האש לאחוז היא מעצם מהותה עבירה של אלימות. אשר לטענה כי אין לסמוך על עדות האשה בדבר הזהוי - ביהמ"ש המחוזי שקל בזהירות את ענין מהימנות האשה והגיע למסקנה שהזיהוי שנעשה על ידה הוא זיהוי בטוח וניתן לסמוך עליו ובכך אין להתערב.
(בפני השופטים : י. כהן, אלון, ברק. עו"ד י. כהן למערער, י. טפיירו למשיבה, 16.6.80).
ע.פ. 328/80 - יוסף זועבי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (התפרצות וגניבה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער פרץ לבית מגורים בכפר שבו הוא מתגורר וגנב מתוכו צמיד וכסף. ביהמ"ש בנצרת דן אותו ל- 9 חודשים מאסר בפועל ו- 15 חודשים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה. הסניגור הביא בפני
ביהמ"ש העליון חמשה גזרי דין שניתנו ע"י ביהמ"ש בנצרת שבכולם הקל ביהמ"ש עם נאשמים במעשי התפרצות וגניבה ודן אותם למאסר על תנאי בלבד. אין להביא מכאן ראיה לעניננו, שכן בכל המקרים הללו היו אלה עבירות ראשונות וכן יכול להיות שגזרי הדין אמנם היו קלים מדי. שאלה זו אינה עומדת בפני ביהמ"ש כעת. למערער מספר הרשעות קודמות וביהמ"ש המחוזי נתן את דעתו לצורך להרתיע מפני מעשי גניבה כאלה בכפרים, כדי שאדם יהיה בטוח בשמירה על רכושו ללא צורך לנעול את ביתו על מנעול ובריח.
(בפני השופטים : הנשיא לנדוי, שמגר, ברק. עו"ד ליכט למערער, עו"ד צור למשיבה. 4.6.80).
ע.פ. 828/79 - שלום בן שאול יהודה נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (אינוס קטינה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בעבירה של אינוס נערה בת 14 וחצי וכן בשתי עבירות נוספות של הכשלת שוטר בעת מילוי תפקידו ותקיפת שוטרים ונדון ל- 6 שנים מאסר בפועל ו- 3 שנים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה. הסנגורית טענה כי ביהמ"ש המחוזי לא שקל את הנסיבות האישיות של המערער אשר, לפי תסקירי שרות המבחן, גילה רצון לשקם את עצמו אחרי תקופה שבה עבר עבירות והיה במאסר פעמיים, והעונש הוא כה חמור שהוא עלול לסכל את הנסיונות לשיקום המערער. ואולם בגזר הדין צויין כי השופטים שקלו אם להקל על הנאשם ואף היו חילוקי דעות בין השופטים בשאלה אם קיים סיכוי ממשי להשפיע על התנהגות המערער ע"י טיפול בו, ומכאן ברור כי השופטים שקלו את כל הנסיבות כשגזרו את עונשו של המערער. העבירה של אינוס ילדה צעירה היתה חמורה ביותר בנסיבותיה, ולמערער שורה של הרשעות קודמות אם כי לא בעבירות מין. כבר פעמיים היה במאסר וכמסתבר היו מקרים לא מעטים שביהמ"ש הסתפק בהטלת מאסר על תנאי ואף האריך תקופת התנאי אחרי שהופר, וכל זאת מתוך תקוה שהמערער לא יוסיף לעבור עבירות. בנסיבות אלה אין העונש חמור מדי.
(בפני השופטים : י. כהן, אלון, ברק. עו"ד גב' י. עשבי למערער, עו"ד י. טפיירו למשיבה. 16.6.80).
ע.פ. 118/80 - אברהם זערור נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת גניבה וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער הורשע בשלוש עבירות של שימוש ברכב ללא רשות הבעלים ונהיגה ללא רשיון, נהיגה בפזיזות והפרעה לשוטר בעת מילוי תפקידו, ובעבירה נוספת של גניבת דרכון. ביהמ"ש הטיל על המערער בגין שלוש העבירות הראשונות מאסר לשנתיים בפועל ושנה אחת על תנאי וכן פסל אותו מלקבל רשיון לשלוש שנים מיום שחרורו. בגין העבירה של גניבה נדון לתקופה של שנתיים מאסר שמהן אחת מצטברת ושנה אחת מאסר על תנאי. כן הופעלו שני עונשי מאסר על תנאי לתקופה של 21 חודשים שמתוכם ששה חודשים מצטברים וחמישה עשר חופפים את המאסר החדש. מכאן שתקופת המאסר בפועל שעל המערער לרצות היא של 3 וחצי שנים. הערעור נסב על ההרשעה בגניבת הדרכון ועל חומרת העונש. הערעור נדחה. אשר לגניבת הדרכון - הטענה היחידה של המערער היא כי לא הוכח שהיתה לו כוונה לשלול את הדרכון דרך קבע מן הבעלים ואולם כוונה כזו ניתן להסיק אף מהנסיבות. הוכח שהמערער פגש לאחר מעשה את בעל הדרכון ולא היפנה את תשומת לבו כי הדרכון נמצא ברשותו, ורק לאחר מעצר המערער נמצא הדרכון. בנסיבות אלה צריך היה המערער לתת הסבר לנטילת הדרכון על ידו, אך ההסבר שנתן לא נמצא אמין ע"י ביהמ"ש. אשר לחומרת העונש - לא זו בלבד שהמערער נטל מכונית ללא רשות הבעלים, אלא שנמלט מאנשי משטרה שגילו אותו והוא עשה כן כשהוא נוהג בצורה מסוכנת תוך כדי שאנשי המשטרה מקיימים אחריו מרדף. הוא נמלט מן המקום וכחודש וחצי לאחר מכן כשהבחין במשמר המשטרה שדלק אחריו שוב ברח והפעם נלכד לאחר שנורו יריות אזהרה. היה זה ללא ספק מעשה מובהק של בריונות.
לכך יש להוסיף שלמערער שורה ארוכה של עבירות קודמות שבחלקן הגדול קשורות אף הן בנהיגת ברכב ובנטילתו שלא ברשות, ואין לומר שביהמ"ש המחוזי החמיר עם המערער כלל ועיקר. ביהמ"ש עשה חסד עם המערער כשקבע שמרבית תקופתם הכוללת של המאסרים על תנאי יופעלו בחפיפה לתקופת המאסר החדשה. כן אין להקל בפסילה שנגזרה.
(בפני השופטים : גב' בן פורת, ברק, לוין. עוה"ד ז. נש וד. סהר למערער, עו"ד גב' ע. ראובני למשיבה. 12.6.80 ).
בג"צ 217/80 - זאב סגל נגד שר הפנים
*חובת שר הפנים להנהיג שעון קיץ (התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי ברוב דעות מ"מ הנשיא ח. כהן והשופט לוין כנגד דעתו החולקת של השופט ברק).
בעתירה זו התעוררה שאלה אם פירושה של פקודת קביעה זמן, 1940, הינו שעל שר הפנים מוטלת חובה להנהיג שעון קיץ או שמא מעניקה לו הפקודה שיקול דעת להנהיג או לא להנהיג שעון קיץ. שופטי הרוב, מ"מ הנשיא ח. כהן והשופט לוין, הגיעו למסקנה כי הפקודה מטילה חובה על שר הפנים להנהיג שעון קיץ. שופט המיעוט, השופט ברק, סבר כי הפקודה אך מעניקה רשות לשר להנהיג שעון קיץ, על השר לשקול בדעתו אם להנהיג שעון קיץ ואם לאו ובעניננו נחה דעתו כי השר שקל את הנושא וכי שיקולו סביר. השופט ברק הטעים שאין כל פגם בכך שבין יתר השיקולים שקל השר גם את ענינם של יהודים דתיים אשר הנהגת שעון הקיץ עשויה להפריע להם בסדרי תפילתם וכדו'.
שאלה אחרת היתה אם יש לעותר מעמד בפני בג"צ במקרה דנא, ובקשר לכך הגיעו שלושת השופטים למסקנה שיש לדון בנושא. מ"מ הנשיא ח. כהן סבר שאין כלל צורך להיכנס לשאלה אם יש לעותר מעמד ואם לאו, שכן במקרה כגון דא, כאשר השלטון מפר את החוק, על ביהמ"ש להתערב בדבר בין אם יש לעותר מעמד ובין אם לאו. מעמדה זו הסתייג השופט לוין שסבר כי אין לפרוץ באופן מוחלט את הסכר של זכות המעמד, ולדידו עדיף לקבוע על דרך של פרשנות מרחיבה כי הוראת דין פלונית מעניקה "זכות" על פני השגתה של אותה תוצאה בדרך פריצת כל הגבולות של המעמד. השופט לוין הבהיר כי הפקודה בדבר הנהגת שעון קיץ באה לטובתו של כל אזרח, היא מקנה לכל אזרח זכות לנהל את אורחות חייו עפ"י שעון הקיץ, ועל כן יש לכל אזרח זכות לדרוש את הנהגתו של שעון הקיץ. השופט ברק בפסק דין מקיף סקר את כל השאלות הנוגעות למעמד בפני בג"צ והביע דעתו שיש לנהוג ליבראליות בשאלה זו וכאשר מדובר בהפרה של חוק אין לומר כי לעולם לא יושיט ביהמ"ש סעד כאשר לעותר אין מעמד. כאשר הבעיה המתעוררת היא בעית אופי קונסטיטוציוני, כגון היחס בין חוק רגיל לחוק יסוד, מן הראוי לפתוח את שעריו של בג"צ מבלי לבדוק יתר על המידה את שאלת האינטרס, ובלבד ששלטון החוק מחייב זאת. אשר לכללי האינטרס עצמם, גם כאן יש מקום לליבראליזציה נוספת, כך שבג"צ לא ידרוש מן העותר שיש לו אינטרס ממשי וישיר כי האינטרס יהיה מיוחד לו דוקא. די שיש לאזרח אינטרס ממשי וישיר וגם אם הוא אינטרס כחלק מן הציבור כולו.
(בפני השופטים : מ"מ הנשיא ח. כהן, ברק, לוין. החלטה - מ"מ הנשיא ח. כהן. עוה"ד א. לין וש. שילה לעותר. 13.7.80).
בג"צ 407/80 - עזר כהן ואח' נגד משטרת ישראל ואח'
*פלישה "טריה" למקרקעין לענין פינוי הפולש בכח ללא צו בימ"ש (העתירה נדחתה).
ביום 8.6.80 נכנסו העותרים, בשעה 3 לפנות בקר, לשטח פתוח ריק ליד שכונת הקטמונים בירושלים, השייך למינהל מקרקעי ישראל, והקימו עליו מחנה אוהלים. ביום 19.6.80 פנו העותרים לבג"צ וביקשו צו כי המשטרה לא תשתמש בכח לפינויים כל עוד לא יהיה צו שיפוטי המורה על הפינוי. בו ביום ניתן צו ביניים אך למחרת ב- 19.6.80 הוחלט שלא להוציא צו על תנאי ולבטל את צו הביניים. העותרים טענו ביום הגשת העתירה, ב- 18.6.80, כי נאמר להם שעליהם לפנות את המקום ולטענתם
היות ועברו 11 יום למן כניסתם לשטח עד לדרישת הפינוי, שוב אין התפיסה "טריה" לצורך הרחקתם בכח לפי סעיף 18(ב) לחוק המקרקעין. במהלך הדיון התברר כי העותרים העלימו שורה של עובדות מביהמ"ש : הם לא גילו כי 3 ימים לאחר תפיסת השטח הגיש איש המינהל תלונה למשטרה ובה הסביר כי מלכתחילה סברו אנשי המינהל שמדובר בהפגנה גרידא שתתפנה מעצמה אלא שבתאריך התלונה החלו בבנייה קשה במקום, וכן סיפר המתלונן שמפקחים של המינהל נכנסו לשטח וגורשו ולפיכך ביקש את עזרת המשטרה. כמו כן לא צויין בעתירה כי ב- 13 ביוני וב- 15 ביוני התקיימו פגישות בין נציגי העותרים לבין אישים בשלטון והושג סיכום שלפיו יתפנו הפולשים מן המקום במהלך יום 16.6.80 וכי סיכום זה לא בוצע. מסירת רקע עובדתי מקוטע אשר יוצר את הרושם המטעה כאילו ישבו המשיבים בחיבוק ידיים משך 11 ימים, כאשר השאלה המרכזית היא אם נקטו הללו בפעולה מתאימה בעוד הפלישה היא "טריה", די בה כשלעצמה כנימוק יחידי לדחיית העתירה על הסף. זאת ועוד, לא מדובר כאן באדם התובע לעצמו זכות במקרקעין שאליהם פלש. העותרים מודים בפה מלא שאין להם כל זכות במקרקעין אלה. הם מודים שהמינהל הוא הבעלים ואעפ"כ פלשו למקום. זהו מעשה בלתי אחראי הנוגד את טובתם הם ואת טובת הציבור גם יחד ובג"צ לא יושיט סעד כדי לעודדו. לא נעלם מעיני בג"צ הצורך הדחוף לפתור את בעיית מצוקת הדיור, אך אפילו מטרה זו, חשובה כאשר תהיה, אינה מקדשת אמצעים פסולים המלבים יצרים ועלולים לסכן את שלומם ובריאותם של אנשים חפים מפשע לרבות נשים וטף.
לפי סעיף 18(ב) לחוק המקרקעין רשאי המחזיק במקרקעין להשתמש בכח סביר כדי להרחיק פולש ובלבד שעשה כן בנסיבות הענין תוך זמן סביר. כל עוד ראו המשיבים במחנה האוהלים הפגנה גרידא שתתפנה מעצמה מותר היה להם להמתין, ואפשר שהתאפקותם נבעה מהבנה לרוחם הסוערת של הנתונים במצוקה. אך משהוברר שכוונת העותרים חורגת מן ההפגנה גרידא, פנו בו ביום בתלונה למשטרה ומכאן שהזדרזו בנסיבות הענין לבקש את עזרת המשטרה.
אשר לטענת העותרים כי אין למשיבים זכות לפנותם אפילו כאשר הפלישה היתה טריה וזאת בשל היעדר שליטה ישירה במקום - מבלי להביע דעה אם החזקה בפועל מצד הבעלים של הנכס היא תנאי לעזרה עצמית לפי סעיף 18 הנ"ל, דיינו אם נאמר שקיומה במקרה המסויים הוכח במידה מספקת. איש המינהל הצהיר כי הוא מקיים פיקוח שוטף באיזור והוא נמצא בשטח כמעט מידי יום, וכאשר מדובר בשטח ריק שיעודו למגורים עדיין נמצא בשלבי תכנון, אין לצפות לחזקה בפועל מלבד פיקוח כזה.
(בפני השופטים : גב' בן פורת, בכור, לוין. החלטה - השופטת בן פורת. עו"ד ש. שטרית לעותרים, עו"ד ד. בייניש למשיבים. 10.7,80).
המ' 111/80 - חוסיו יאסין נגד מדינת ישראל
*רשות ערעור על תקופת פסילה מנהיגה
(בקשה לרשות ערעור - הבקשה נדחתה).
המבקש נהג במכונית בצורה מסוכנת בהיכנסו לצומת בשעות החשיכה במהירות מופרזת, וכך פגע במכונית אחרת שהיתה לה זכות קדימה בנסיעה, ונהרג נהג המכונית האחרת ואחדים נפצעו ובכללם המבקש ואשתו. בימ"ש השלום פסל את המבקש מנהיגה למשך תקופה של שנתיים וביהמ"ש המחוזי החמיר בעונש וקבע פסילה לתקופה של 7 שנים. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. רשלנותו של המבקש היתה רבה ולמבקש הרשעות קודמות מרובות בעבירות תנועה שיש בהן משום סיכון הזולת. הסנקציה היעילה ביותר למניעת סיכונים נוספים ע"י נהג בלתי זהיר והרתעת אחרים היא סילוק נהג כזה מן הכביש לתקופה ארוכה. המשפט הוגש רק שנתיים לאחר התאונה ללא הצדקה, אך אלמלא כן יכול היה ביהמ"ש המחוזי להחמיר עוד בדרך הטלת מאסר בפועל על המבקש בנוסף על הפסילה.
(בפני : הנשיא לנדוי. עו"ד צ. גרובר למבקש, עו"ד גב' מרגלית למשיבה. 24.6.80).
ב ת ו כ ן
* ע.א. 728/79 - ... .............258 ─ * תיקון כתב תביעה כאשר בינתיים עברה תקופת ההתישנות.
─ * תיקון כתב תביעה כשלא צורף תצהיר לבקשה.
─
─* ע.א. 437/79 - תשלום פיצוי עבור קרקע שהופקעה..............................259 ─* ע.א. 65/78 - היטלים בעקבות שינוי שער המטבע...............................260 ─* ע.א. 892+291/79 - אכיפת זכרון דברים למכירת דירה..........................261 ─* ע.א. 765/78 - פירוש הסכם מכר של קרקע תמורת דירות לצורך תשלום ─ תוספת מס...................................................262 ─* ע.א. 328/79 - פירוש הסכם מכר של קרקע תמורת דירות לצורך ─ תוספת מס...................................................263 ─* ע.א. 814/79 - סירוב לקבל מסמכים נוספים של הרצאת פרטים בתביעת מזונות ─ בביהמ"ש שלערעור............................................263─* ע.א. 127/80 - מזונות.....................................................264 ─* ע.א. 812/79 - מזונות.....................................................265 ─* ע.א. 881/79 - מזונות.....................................................265─* ע.א. 888/79 - מזונות.....................................................266 ─* ע.א. 493/79 - עיכוב הליכים כשקיים פסק בוררות וכאשר בשטר הבוררים ─ חתום מנהל הנתבעת ולא הנתבעת עצמה...........................267 ─* ע.פ. 103/80 - עדות של אשה נגד בעלה בעבירה של הצתה........................268 ─* ע.פ. 328/80 - חומרת העונש (התפרצות וגניבה)...............................268─* ע.פ. 828/79 - חומרת העונש (אינוס קטינה)..................................269 ─* ע.פ. 118/80 - הרשעה בעבירת גניבה וחומרת העונש............................269─* בג"צ 217/80 - חובת שר הפנים להנהיג שעון קיץ..............................270 ─* בג"צ 407/80 - פלישה "טריה" למקרקעין לענין פינוי הפולש בכח ללא צו בימ"ש...270 ─* המ' 111/80 - רשות ערעור על תקופת פסילה מנהיגה............................271 ─
─
─
─
─
─