ע.א. 238/79 - המגן חברה לבטוח בע"מ נגד יאנג אלום בע"מ
*פיצול סעדים.
* הודאת החייב בחלק מהתביעה כ"עילה נפרדת".
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה בע.א. 63/78 - הערעור נדחה)
ר
מפעל המשיבה היה מבוטח אצל המערערת נגד פריצה. המפעל נפרץ, נגנבו סחורות למיניהן ושמאי מטעם המערערת העריך את הנזק הכולל ב-540 אלף ל"י, אך ציין כי מתוך סכום זה הנזק המכוסה ע"י הפוליסה הוא 220 אלף ל"י בלבד. המערערת שילמה למשיבה 125 אלף ל"י
והציעה לסלק את היתרה עד כדי 225 אלף ל"י בתנאי שהמשיבה תוותר על כל תביעה נוספת בגין אותו אירוע. המשיבה סירבה לקבל תנאי זה. היא הגישה לבימ"ש השלום תובענה על סך100 אלף ל"י אשר לדעת השמאי של החייבת מכוסה בפוליסה. בכתב התביעה נאמר כי המשיבה מבקשת "לשמור לעצמה את הזכות להגיש בעתיד תביעה לסכום נוסף, מעבר לסכום שבו מודה המערערת, היינו מעבר לסכום של 100 אלף ל"י שהיא תובעת". כמו כן, מטעמי זהירות, ביקשה שביהמ"ש יתן לה היתר לפצל תביעותיה מכח תקנה 46 לתקנות סדר הדין האזרחי, המרשה פיצול סעדים בהיתר מביהמ"ש. המשיבה לא הגישה תביעה על מלוא הסכום שהיא דורשת שכן לפי סעיף 18 לפוליסה תנאי מוקדם לכל זכות תביעה על סמך הפוליסה הואשיושג תחילה פסק בוררים. באשר לסכום שהודתה המערערת יכלה המשיבה להגיש תובענה לביהמ"ש, ואילו באשר ליתרות הסכום לא יכלה להגיש תובענה. לפיכך היתה נאלצת לפצל אתהתביעה ובאשר לסכום הנותר ללכת לבוררות. בימ"ש השלום חייב את המערערת לשלם את הסכום של 100 אלף ל"י ולעומת זאת דחה את טענת המערערת כאילו מיצתה המשיבה את עילת תביעתה בתובענה זו וכי לכן לא תוכל להגיש בעתיד תביעה לתשלום נוסף בגין אותה פריצה. ביהמ"ש המחוזי דחה את ערעורה של המערערת וקבע כי לא מדובר כאן בפיצול סעדים לפי תקנה 46, אשר לגביו יכול ביהמ"ש לתת היתר להגשת תביעות נפרדות, אלא מדובר בפיצול תביעות שבו דנה תקנה 45, ולפי תקנה זו אין ביהמ"ש רשאי להרשות פיצול תביעה,אם כי בתביעה מלאה יכול הוא לתת פסק דין חלקי. אעפ"כ סבר ביהמ"ש המחוזי כי המשיבה לא איבדה את זכותה לתבוע את יתרת הסכום, משום שלדעתו מדובר כאן בעילות נפרדות, היינו, עילת התביעה על הסכום שבו הודתה המערערת היא עילה נפרדת מעילת התביעה של הסכום הנותר שהוא נובע מן הפוליסה. מכאן הערעור.
השופטת בן-פורת:
א. הודאה - בהנחה שזו קיימת - אינה מקימה עילת תביעה עצמאית וכוחה ראייתית גרידא. לפיכך, אחת מן השתיים - או שחלה תקנה 45 לתקנות סדר הדין ואז אין כל אפשרות לפצל את עילת התביעה על סמך הודאת הנתבע בחלק ממנה, או שחלה תקנה 46 הדנה בפיצול סעדים ואז אפשרות זו קיימת וההודאה יכולה לשמש לביהמ"ש נימוק המצדיק מתן ההיתר כמבוקש לפיצול הסעדים.
ב. ניתן לומר כי מדובר כאן בפיצול סעדים הנובעים מן העילה. אירוע ההתפרצות והגניבה המכוסה ע"י הפוליסה הם עילת התביעה אשר אותה אין לפצל, ולעומת זאת ערך הגנובים שהמשיבה תובעת הם התרופה או הסעד שהיא זכאית לו כתוצאה מאותה עילה. כרגיל הודאה בחלק מחוב אינה סיבה מספקת לפיצול הליכי משפט, שהרי לפי הוראה מיוחדת בסדר הדין אפשר לתת לתובע פסק דין חלקי בשיעור ההודאה. אולם שונה המצב במקרה שלפנינו שבו הפוליסה אוסרת הליכה לבימ"ש על סכומים השנויים במחלוקת לפני שהולכים לבוררות. בנסיבות אלה לא היתה למשיבה כל אפשרות לפנות לביהמ"ש בשלב זה בתביעת מלוא הסעדים המגיעים לה כתוצאה מעילת התביעה. לפיכך מן הדין להעניק למשיבה רשות פיצול כבקשתה, שתוצאתו אינה שונה מבחינה מעשית ממקרה בו היו לה שתי עילות תביעה כפי שסבר ביהמ"ש המחוזי.
ג. השיקול שבפנינו כביכול סעד אחד ולא סעדים אחדים אינו מעלה ואינו מוריד. ראשית, מדובר בששה סוגים של גנובים שערכם המצטבר מהווה את הסעד המלא ועל כן הוא ממילא מורכב מכמה סעדים. שנית, יהא זה בלתי הגיוני שסעד לפי סעיף אחד בחוזה ניתן להפרדה מסעד
לפי סעיף אחר באותו חוזה, אך הסעד המצטבר מכל אלה הופך ליחידה שאינה ניתנת להפרדה. אין כל הבדל, דרך משל, בין מכר של אלף חליפות בסכום המחושב לפי מחיר החליפה כפול הכמות לבין מכר של יהלום אחד. כשם שמותר להרשות פיצול סעדים במקרה הראשון כך הדעת נותנת שאפשר לעשותו במקרה האחרון.
ד. השאלה היא אם לקבל את הערעור שהרי היתר לפיצול סעדים ניתן למשיבה על סמך בקשתה דאז רק בשלב הערעור, או שמא יש לדחות את הערעור, שהרי התוצאה הסופית הן לגבי החיוב הכספי והן לגבי האפשרות שיש למשיבה להגיש בעתיד תביעה על יתרת המגיע לה בעינה עומדת. בידוע שמשיב התומך בתוצאה שאליה הגיע ביהמ"ש קמא, אם כי מנימוקים אחרים, אינו חייב בהגשת ערעור שכנגד. לפיכך יש לדחות את הערעור.
השופט בכור :
פוליסת הביטוח מקנה למבוטח זכות לקבל את סכום הפיצוי המגיע לו וניתן לומר שזהו סכום חד-פעמי שאין לפצלו בדרך כלל. בפוליסה נושא הדיון אין כל הוראה שלפיה זכאי המבוטח לדרוש תשלום חלקי מיד ולפני תום קביעת הסכום הסופי. לכן עלול להיווצר לא פעם מצב שבו חברת הביטוח לא תסכים לשלם למבוטח את הסכום המגיע גם לפי גירסתה היא, אלא אם הלה יוותר על זכותו לתבוע את היתר. גישה זו אינה הוגנת והצדק דורש לאפשר למבוטח לתבוע מיד את הסכום המגיע לו לכל הדעות, בלי לפגוע בזכות לתבוע את היתרה לאחר קיום כל התנאים המוקדמים להגשת תביעה עבור היתרה. מן הצדק לראות בסכום שבו מודה חברת הביטוח סכום שיש לשלמו מיד ושאין להתנותו בבירור הסכום הסופי, וזאת בלי לפגוע בזכות המבוטח לתבוע את העודף לאחר מכן. נכון שהודאת החייב אינה מקימה עילת תביעה וכוחה הוא ראייתי גרידא. אך נוסף לזה ניתן לראות בהודאת החייב דבר המקנה לנושה זכות לקבל סעד זה מיד בהליך מיוחד בסדר דין מקוצר, כסעד נפרד מן הסעד הנוסף שיהיה זכאי לו כאשר יתמלאו התנאים המוקדמים להפעלת זכותו לסעד הנוסף והסופי. בצירוף שני הדברים של זכות התביעה ושל הודאת בעל דין אפשר לראות דבר היוצר שוני גם ראייתי וגם דיוני בין אותו חלק של הסעדשלגביו קיימת הודאה לבין החלק האחר של הסעד שהתובע טוען לו לפי גירסתו והשנוי במחלוקת. לאור כל הנ"ל יש לראות בענין הנדון ענין של פיצול סעדים ולאפשר למשיבה לפצל את הסעדים.
מ"מ הנשיא ח. כהן:
יש להשאיר בצריך עיון רב את השאלה אם הודאת החייב היא תמיד בגדר ראיה בלבד או שמא יש גם והיא יכולה לשמש עילה עצמאית לתביעת החוב. על כל פנים גם בהנחה שהודאה היא אמצעי הוכחה בלבד, הרי הסתתמו טענותיה של המערערת על פי פוליסת הביטוח שלה עצמה ואין היא יכולה להישמע בטענה שהנזק שעליו קיימת פלוגתא והנזק אשר עליו אינה קיימת פלוגתא אינם יוצרים עילות תביעה שונות או אינם מזכים בסעדים שונים. הפוליסה מבדילה בין סעדים שיש לבקש בביהמ"ש, והם תשלומי כספים שאינם שנויים במחלוקת, לבין סעדים שיש להביא בפני בוררות. ממילא ומכללא היא פותחת לפני המבוטח פתח לרווחה "לפצל את הסעדים" והמערערת שניסחה את הפוליסה בצורה זו מנועה מלטעון שהסעדים זהים ואין לפצלם.
(בפני השופטים : מ"מ הנשיא ח. כהן, גב' בן פורת, בכו עו"ד ב. זיגר למערערת, עו"ד פ. קלוג למשיבה. 10.7.80).
ע.א. 719/78 איליט בע"מ ואח' נגד אלקו בע"מ
*בקשה לביטול סעיף בהסכם בוררות.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בהמרצת פתיחה 517/77 - הערעור נדחה)
ר
המערערת שהיא חברה קבלנית חתמה באפריל 1975 חוזה שלפיו התחייבה לבנות מבנה תעשייתי עבור המשיכה ונקבע מחיר קבוע ובלתי משתנה. המערערת מסרה לידי המשיבה שתי ערבויות בנקאיות המסתכמות בכמיליון ו-200 אלף ל"י. הבניה לא הושלמה במועדים שנקבעו בחוזהובאפריל 1977 הפסיקה המערערת את ביצוע העבודות. נתגלעו מחלוקות בין בעלי הדין, ובסיכומו של דבר, התכנסו הצדדים ולאחר ישיבת לילה מאומצת נחתם זכרון דברים אשר עיקר הוראותיו שהמשיבה תחזיר למערערים את הערבויות הבנקאיות והמערערים יביאו ערבות בנקאית חדשה בסכום מופחת, נקבעה סנקציה אם לא יביאו ערבות בנקאית חדשה, וכן נקבעו תנאים שונים אחרים בזכרון הדברים ובכללם התחייבה המשיבה לשלם למערערים סכומי כסף המסתכמים במאות אלפי ל"י. אחד הסעיפים קבע כי כל אחד מן הצדדים יהיה זכאי לתבוע מן הצד השני נזקים שהוא טוען להם. סעיף 8 כהסכם קבע כי הצדדים מסכימים למסור את כל התביעות הדדיות לבוררות של דן יחידוקבעו עו"ד מסויים כבורר. עוד הסכימו הצדדים כי "כל אחד מהם יהיה מוגבל לתקרה של 500 אלף ל"י כסעד יחיד ומקסימלי. כל אחד מן הצדדים מוותר בזה מראש על כל סעד מעבר לסכום הנ"ל". חלפו 3 חודשים, המערערים קיבלו בינתיים מן המשיבה את כל הסכומים שעליהם התחייבה המשיבה, וכן קיבלו בחזרה את הערבות הבנקאית, ואז הגישו בקשה לביהמ"ש כי יחליט שההתחייבות שבה הוגבל הסעד שכל צד יוכל לתבוע כסכום של 500 אלף ל"י בטלה. בבקשת הביטול הסתמכו המערערים על סעיף 18 לחוק החוזים (חלק כללי), בטענם כי ההגבלה לתקרה של 500 אלף ל"י בלבד הוסכמה ע"י המערערים שהיו במצוקה, וכי המשיבה עשקה אותם וניצלה את מצוקתם. ההשהיה בכתיבת המכתב שבה מודיעים המערערים למשיבה על ביטול סעיף ההגבלה הוסברה ע"י המערערים עצמם בחשש שמא תעכב המשיבה כספים המגיעים למערערת והחזרת הערבויות הבנקאיות אם ההודעה תימסר מיד. ביהמ"ש המחוזי קבע כי לא הוכח קיומם של היסודות של עילת העושק הקבועה בסעיף 18 הנ"ל, המערערת לא היתה שרויה במצב שניתן לכנותו מצוקה מאחר ולא היתה משוללת יכולת להתנגד להפעלת הערבויות נגדה שכה איימה המשיבה, ואין גם להסיק כי תנאיו של זכרון הדברים היו במידה בלתי סבירה גרועים מן המקובל.טעם נוסף לדחיית העתירה היה מועד ביטול זכרון הדברים, היינו כשלושה חודשים לאחר חתימת זכרון הדברים. הודעת ביטול צריכה להינתן לאחר שנודעה עילת הביטול ותנאי זה לא נתקיים. כמו כן סבר ביהמ"ש כי המערערים לא קיימו את חובת ההשבה המוטלת עליהם לפי סעיף 21 לחוק. מכאן הערעור.
א. סעיף 18 לחוק החוזים קובע כי מי שנתקשר בחוזה עקב ניצול שניצל הצד השני את מצוקתו וכו' רשאי לבטל את החוזה. סעיף 19 קובע כי אם החוזה ניתן להפרדה לחלקים ועילת הביטול נוגעת רק לאחד מחלקיו אפשר לבטל אותו חלק בלבד. סעיף 20 קובע כי ביטול החוזה הוא בהודעת המתקשר לצד השני תוך זמן סביר לאחר שנודע לו על עילת הביטול ומשבוטל החוזה חייב כל צד להשיב לצד השני את מה שקיבל. עילת העושק כמוגדר בסעיף 18 מורכבת ממספר יסודות מצטברים, היינו, התקשרות בחוזה ; עקב ניצול מצוקה וכו' ; תנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל. צריך להיות קשר סיבתי בין ההתקשרות לבין ניצול המצוקה ורק אם התנאים גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל. חוזה שהוא תולדה של עושק איננו בטל מעיקרו אלא ניתן לביטול. מאחר שמדובר על יסודות מצטברים חייבים להתקיים כל היסודות כדי שתיווצר עילת העושק המאפשרת את ביטול החוזה, וגם אז צריך הביטול להיעשות תוך זמן סביר כאמור.
ב. המושג מצוקה כאמור בסעיף 18 טרם זכה לפירוש ממצה של ביהמ"ש העליון. אין צורך להיכנס במקרה דנא לפירוש הגדרת "מצוקה", שהרי לא הוכח כי תנאי החוזה "גרועים במידה
בלתי סבירה מן המקובל" ואין טעם לדיון ביסודות האחרים שהם תנאי להיווצרותה של העילה לפי סעיף 18. המחוקק נקט לשון "תנאי חוזה גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל" ופירושו של דבר שעל ביהמ"ש להשוות את התנאים של החוזה הנדון עם מה שמוכח בפניו כתנאי מקובל בסוגייה שבה מדובר או בסוג חוזים שעליו מדובר. צריך להביא בפני ביהמ"ש לא רק את התניה הנחשבת בעיני הצד שביטל את החוזה לגרועה במידה בלתי סבירה, אלא גם אמת-מידה השוואתית שעל פיה יוכל ביהמ"ש לבחון מה הוא המקובל אשר ממנו חרגו. לצורך נקיטת עמדה בשאלה מה הוא המקובל, הרי אם מדובר בחוזה שהוא שגרתי יכול ביהמ"ש להתייחס לראיות הבאות להוכיח מה הם התנאים שאותם מאמצים ברוב המכריע של המקרים הדומים. אולם כשמדובר על נושאים שאינם שגרתיים, כמו במקרה שלפנינו, כי אז חייב ביהמ"ש לקבוע מה הוא התנאי הסביר או הבלתי סביר. אין מדובר על תנאי בלתי הוגן אלא על תנאי בלתי מקובל, וככל הנראה אם הצד מתקשר עקב מצוקתו בחוזה אשר תנאיו אינם הוגנים לחלוטין, אך מקובלים עם זאת בחוזים מאותו סוג, אינה קמה עילת ביטול לפי סעיף 18.
ג. בעניננו אין לומר שהתנאים שנקבעו בזכרון הדברים חורגים במידה בלתי סבירה מן המקובל. התנאי המגביל את יתרת התביעה ל-500 אלף ל"י אין בו כדי להצביע על פניו שהוא גרוע במידה בלתי סבירה ועל כן מן הראוי לבחון אותו גם תוך זיקתו ליתר ההוראות. קביעת תיקרה להתדיינות, כשמדובר על הגבלה הדדית, כאשר כל אחד טוען כלפי רעהו שהוא חייב לשלם תשלומים שונים, אין בו כשלעצמו כדי להצביע על כך כי נגרע חלקה של המערערת באופן מהותי. בדיקת יתר התנאים של זכרון הדברים מחזקת את המסקנה שצדק ביהמ"ש המחוזי כשדחה את תביעת המערער. אין לדלות רק תנאי אחד ויחיד ולקבוע לפיו בלבד את בטלותו, כי יתכן שבתנאי אחר שבאותו זכרון דברים זכתה המערערת להטבה אשר משפה אותה על הפסד שיגרם לה עקב הסכמתה כאמור בסעיף 8.
השופט אלון: התייחס בפסק דינו להגדרת המושג "מצוקה" על פי הדין העברי בציינו כי חוק החוזים שהוא חלק מהקודפיקציה האזרחית הישראלית צריך להתפרש ראשית כל "מתוכו ומתוכנו" ואם בכך לא נבוא על סיפוקנו מן הראוי שנפנה בראש ובראשונה למקורות המשפט העברי, לפני שמחזרים על פתחיהן של מערכות משפטיות אחרות.
(בפני השופטים : שמגר, אלון, ברק. החלטה - השופט שמג עו"ד מ. שויג למערערים, עו"ד א. וולובסקי למשיבה. 14.7.80).
בג"צ 165/80 - יעקב אקשטיין ואח' נגד הועדה לתכנון ולבניה בת"א ואח'.
*התנגדות שכן לדיון חוזר בועדה מחוזית בתכנית מפורטת שהוגשה ע"י שכן אחר (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
המשיבים 3, 4 (להלן ; המשיבים) קיבלו היתר בניה ובנו שלא בהתאם לרשיון. הם הגישו בקשה לשינוי תוכנית מפורטת על-מנת שניתן יהיה לתת להם רשיון למפרע לגבי אותה בניה. העותרים הגישו התנגדות לשינוי התוכנית והועדה המחוזית החליטה לקבל את ההתנגדות, וזאת באשר נגרם לעותרים מטרד ע"י החריגה מקו הבניה. החלטת הועדה המחוזית האמורה התקבלה בפברואר 1977. בינואר 1980 ביקשו המשיבים מהועדה לקיים דיון חוזר בהחלטת הועדה ובעקבות פניה זו קיבלו העותרים הודעה טלפונית כי יערך בועדה דיון בענין התנגדות העותרים לשינוי התוכנית המפורטת. העותרים פנו לבג"צ בטענה כי ההחלטה על חידוש הדיון היתה שלא כדין, מכיון שלא היתה כל סיבה לדון מחדש בענין שכבר הוכרע. על יסוד כך ניתן צו על תנאי, אך מסתבר כי למעשה עדיין לא הוחלט לקיים דיון חדש בהתנגדות, אלא הועדה צריכה לדון אם יש לחדש את הדיון בבקשה
לשינוי התוכנית והעותרים הוזמנו לדיון הראשוני אם לחדש את הדיון. לכך אין להתנגד. יתכן שהעותרים צודקים בטענתם כי בקשת המשיב אינה מגלה עילה מספיקה לדיון מחודש בהחלטת הועדה, אך ההחלטה בענין זה צריכה ליפול בועדה המחוזית שתשמע את טענות הצדדים. נכון שכדי שענין שכבר נדון בועדה המחוזית וניתנה בו החלטה ויועמד מחדש לדיון חייבים להביא בפני הועדה נימוקים ממשיים שיצדיקו דיון מחודש, אך אין בג"צ יכול להגיד כבר בשלב זה כי המשיבים לא יוכלו להביא טעמים כאלה בפני הועדה המחוזית, ואין לחסום בפניהם את הדרך לשכנע את הועדה כי קיימים טעמים מיוחדים המצדיקים שינוי בהחלטתה הקודמת של הועדה .
(בפני השופטים: י. כהן, שמגר, בכור. עוה"ד רובינשטיין וליכטנברג לעותרים, עוה"ד מ. שקד וגרמנוב למשיבים. 14.7.80).
בג"צ 120/80 - שאול אנגל ודוד פרידמן נגד שר הפנים ואח'
*הענקת אשרת עולה לחשודים בביצוע עבירות אינוס בקנדה (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
העותרים הואשמו בקנדה בעבירות אינוס ובעבירות ביצוע מעשה מגונה וכליאת שוא הקשורות בעבירת האינוס. ממאי עד יולי 1977 התנהלו בקנדה חקירות מוקדמות נגד העותרים ועדי התביעה נחקרו ע"י הסניגורים, לאחר סיום החקירות המוקדמות החליטו השופטים להעמיד את העותרים לדין בפני חבר מושבעים. העותרים היו משוחררים בערובה והם ברחו לישראל באוגוסט 1977 עם אשרת מבקר. העותרים הם יהודים ובאותו חודש ביקשו לקבל תעודת עולה לפי חוק השבות והצהירו שאין קיימים נגדם צווי מעצר שיפוטיים ואין הם מבוקשים ע"י משטרה כלשהי. לעותרים הוסבר במשרד הפנים שהם יכולים לקבל תעודת עולה או רשיון לישיבה ארעית כעולה בכח, ולאחר ששקלו בדבר הודיעו כי הם מעדיפים לקבל רשיון לישיבה ארעית ולא תעודת עולה, וקיבלו רשיון כזה. באוקטובר 1978 הוגשה ע"י היועץ המשפטי עתירה להכריז על העותרים שהם "ברי הסגרה" וביהמ"ש המחוזי הכריז עליהם שהם ברי הסגרה וערעורם לביהמ"ש העליון נדחה. בשלב הביניים שבין החלטת ביהמ"ש המחוזי ובין ההחלטה בערעור הגישו העותרים בקשה לקבלת תעודת עולה ומשרד הפנים השיב כי "לאור החלטת ביהמ"ש המחווי שיש להסגיר את השניים לשלטונות קנדה... אין כעת כל אפשרות להעניק לנ"ל אשרת עולה. נשוב לדון בבקשתם כאשר נדע אם סייגי חוק השבות חלים עליהם, כלומר אחרי שיעמדו במשפט ונדע תוצאותיו". גדר המחלוקת בעתירה שלפנינו היא אם רשאי שר הפנים לדחות את מתן החלטתו בענין אשרת עולה לעותרים עד שיתברר בהליכים שיתקיימו בקנדה אם הם ביצעו את העבירות הנ"ל. לטענת ב"כ העותרים סמכות כזו אינה נתונה לשר הפנים עפ"י חוק השבות מכיון שלגבי העותרים לא נתמלא אף אחד מן הסייגים שבחוק השבות כעילה לסירוב לתת אשרת עולה. לטענתם אין למנוע מהם אשרת עולה על סמך אישום בפלילים בלבד, אלא רק על סמך הרשעה ואין לעכב את מתן אשרת העולה עד שתתברר שאלת הרשעתם. עוד טענו העותרים שאפילו יורשעו אין בכך כדי להראות שהם עלולים לסכן את שלום הציבור וגם מטעם זה אין לדחות את בקשתם לאשרת עולה. טענות העותרים נדחו ע"י בג"צ. אמת הדבר שבחוק השבות אין למצוא הוראה מפורשת המסמיכה את שר הפנים לדחות את החלטתו עד שיתבררו כל העובדות שלפיהן יוכל להחליט אם נתקיימו הסייגים המאפשרים דחיית בקשה לאשרת עולה, ברם סמכות כזו היא סמכות טבועה המצויה בידי כל רשות אשר מתפקידה להחליט אחרי בדיקה עובדתית, אם להיענות לבקשתו של האזרח. הדבר הוא כה ברור ומובן מאליו שאין צורך באסמכתאות לשם תמיכה במסקנה זו. אין גם לקבל את הטענה שגם אם יורשעו המערערים בקנדה לא תהיה בכך עילה לסרב לתת להם אשרת עולה. העבירות המיוחסות לעותרים הן בעלות חומרה רבה והרשעה בעבירות מסוג זה יכולה לבסס את קיומו של הסייג שלפיו אין להעניק אשרת עולה למי שהוא בעל עבר פלילי והוא עלול לסכן את שלום הציבור.
(בפני השופטים: י. כהן, ברק, בייסקי. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד ש. תוסיה כהן לעותרים, עו"ד ד. גולדמן למשיבים. 30.6.80).
בג"צ 123/80 - חנא נאצר נגד מפקד יהודה ושומרון ואח'.
*העברת עובדת מבית חולים באיזור רמאללה לעבודה באיזור בית לחם (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
העותרת היא תושבת בית לחם ואחות המועסקת במינהל שירותי הבריאות במפקדת יהודה ושומרון כשמקום עבודתה הוא במרפאה בבית יברוד שבאיזור רמאללה. בעבר היו סכסוכים בין העותרת לבין הרופא הממונה על איזור רמאללה והיו תלונות של העותרת על התנהגות שלא כדין של הרופא הנ"ל. לנוכח היחסים המתוחים נעשו נסיונות להעביר את העותרת למקום עבודה אחר, אך אלה לא בוצעו מחמת שהיו בלתי חוקיים. כעת מועמדת העותרת להעברה לתחנת האם והילד בבית סאחור שבאיזור בית לחם, קרוב למקום מגוריה, וטענתה היא שהעברה זו אין לה קשר לארגון מחדש של מקומות העבודה, אלא קשורה לסכסוך האמור בינה לבין הרופא. עתירתה נדחתה. הוגש תצהיר של גב' אקר, שהיא אחות מפקחת ראשית בשירותי הבריאות ביהודה ושומרון, שלפיו יזמה גב' אקר את העברת העותרת במסגרת ארגון ושיבוץ מחדש של חלק מהאחיות בנפות רמאללה ובית לחם, כדי לנצל את כח האדם המקצועי בצורה הטובה ביותר. אין כל סיבה שלא להאמין לתצהירה של הגב' אקר. העותרת היא תושבת בית לחם וכאשר יש צורך באחיות באיזור הקרוב למקום מגוריה אין כל הצדקה להמשיך להעסיקה במקום המרוחק מרחק רב ממקום מגוריה.
(בפני השופטים : בכור, ברק. בייסקי. החלטה - השופט בכור. עו"ד מטלון לעותרת, עו"ד גב' מ. שקדלמשיבים. 30.6.80).
בג"צ 94/80 - א.ח.ש. חב' להשקעות בע"מ נגד הבורסה לניירות ערך.
*דיון בבג"צ בהחלטה שלא לקיים מסחר במניות בבורסה כשהדבר נתון לסמכות בימ"ש מחוזי (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
העותרת הגישה עתירה במרץ 1980 , בה ביקשה לחייב את המשיבה לבטל את החלטתה לקיים מסחר במניות העותרת רק פעם אחת בשבוע וכן לקבוע כי הוראת תקנון הבורסה לניירות ערך בענין זה בטלות מחמת חריגה מסמכות לפי סעיף 46 לחוק ניירות ערך. המשיבה הגישה את תשובתה לצו על תנאי אך כפתיחת הדיון עורר ביהמ"ש מיוזמתו את השאלה אם הענין הנדון אינו בסמכותו של ביהמ"ש המחוזי, ואם כך הדבר הרי העותרת יכולה לבוא על סיפוקה בהגשת תובענה לביהמ"ש המחוזי. בג"צ קבע כי אכן הענין נתון לסמכות ביהמ"ש המחוזי ולפיכך לפי הוראות סעיף 7(א) לחוק בתי המשפט אין בג"צ צריך לדון בו. טוענת העותרת שמן הראוי שהענין יתברר בבג"צ מכיון שהמשיבה היא גוף ציבורי וכן כבר דן בג"צ פעמים אחדות בסכסוכים דומים הנוגעים למשיבה, וכיון שכבר ניתן צו על תנאי והעותרת הפסידה זמן יקר והמשיבה כלל לא העלתה בתשובתה את טענת הסמכות, אין לדחות כעת את העותרת ולהפנותה לביהמ"ש המחוזי שבו עלול בירור התביעה להימשך זמן ניכר. אין לקבל טיעון זה. העובדה שדבר דומה נדון בבג"צ איננה קובעת לענין הסמכות ומה גם שבאותם ענינים לא התעוררה שאלת הסמכות. יש להצטער על כך שלעותרת נגרם הפסד זמן אך לנוכח העובדה שבג"צ מוצף בעתירות רבות, שחלק ניכר מהן יכול לבוא לדיון בפני בימ"ש מחוזי, מן הראוי שבג"צ יקפיד בענין תיחום הסמכויות ולא יזקק לעתירות שמקומן בבתי משפט אחרים.
(בפני השופטים: י. כהן, לוין, גב' בן עתו. עו"ד י. מוריץ לעותרת, עו"ד א. א. קירשנר למשיבה. 2.7.80).
בג"צ 179/79 - אבו קרן סלימאן ואח' נגד מינהל מקרקעי ישראל ואח'.
*הפקעת מקרקעין לצרכי צבור כדי להקים ישוב בדואי (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
ענינה של עתירה זו הפקעת מקרקעין לצורכי ציבור באיזור אל לקיה ליד באר-שבע על מנת להקים על האדמה המופקעת עיירה המיועדת ליישובם של בדואים במקום. ההודעה על ההפקעה לפי סעיפים 5 ו-7 לפקודת הקרקעות נתפרסמה ביום 18.8.75 ופורסמה כעבור כחודשיים בילקוט הפרסומים. העותרים טוענים שהם בעלים של 180 דונם מתוך השטח המופקע שהוא 3,185 דונם, ולטענתם אין מקום להפקיע את הקרקע שהיא קרקע חקלאית על מנת לבנות מקום יישוב. בג"צ ציין כי למעשה ניתן היה לדחות את העתירה על הסף מחמת שיהוי, שכן מאז פורסם צו ההפקעה ב-1975 עבר זמן רב ומעבר הזמן לא נשאר בלא תוצאות
לוואי מבחינת המשיבים, שכן אלה נכנסו להתחייבויות על יסוד ההפקעה. ברם יש לדחות את העתירה גם לגופו של ענין.
הטענות מטעם העותרים נוסחו בסגנון חריף מתוך ייחוס שיקולים פסולים ואף כוונות מרמה למשיבים. נאמר כי ההפקעה נעשתה שלא בתום לב וכי הובאו בפני השר עובדות מסולפות והעלימו מפניו נתונים וכן כי הבדואים מופלים לרעה ביחס לאזרחי המדינה האחרים, וכי מינהל מקרקעי ישראל הוליך את העותרים שולל ביודעין וכדו'. לאור חומר הראיות שהובא בפני בג"צ, ובתוכו הראיות שהיו בידי העותרים לא היה כל יסוד לנקיטת סגנון בוטה ותוקפני כזה. אין ספק כי צד הרואה עצמו נפגע רשאי להעלות את מלוא טענותיו וטרוניותיו בפני ביהמ"ש, ואם סבור הפרקליט בתום לב שהצד שכנגד נהג בדרך פסולה או בלתי הוגנת הוא רשאי להביע זאת, ואולם זכותו האמורה של הפרקליט מוגבלת לכך שיהיה יחס סביר בין הנתונים המשמשים רקע לטיעון לבין הביטויים והסגנון שבהם הוא נוקט. כאשר אין יחס סביר כאמור בין מה שהוכח לבין מה שנטען, יכול להיווצר הרושם כי נוסח הדברים של הפרקליט, דוגמת זה שהשתמשו בו בעניננו, אינו מיועד לאזניו ועיניו של ביהמ"ש, אלא נועד לשמש מטרות הזרות להליך השיפוטי.
בקשת העותרים להגשת ראייה נוספת של אדריכל מסויים נדחתה שכן היתה לעותרים תקופה של למעלה משנה להגיש כל חומר שביקשו ואין מקום להעלות עתה בקשה להגשת חומר חדש. זאת ועוד, בג"צ איננו יושב לדין כדי לקבוע מהו התכנון האדריכלי העדיף או המעולה יותר מבין שניים או יותר המוצגים בפניו, לא טיבה של האדריכלות ורמתה המקצועית עומדת לביקורת אלא אם הפעולה השלטונית נעשתה בתום לב ומתוך שיקולים עניניים ובמסגרת הסמכויות המוקנות לרשויות עפ"י דין.
משנתן שר האוצר צו ואישר כי המטרה שלמענה מופקעים המקרקעין היא מטרת ציבורית, שוב אין לחלוק עליו ולטעון כי המטרה של ההפקעה איננה ציבורית. אך גם אילולא הסייג האמור המונע בחינתה לעומק של הפקעה המעוגנת בטעם המפורש שהמקרקעין דרושים לצורכי ציבור, וגם אילו היה בג"צ בוחן את הענינים לגופם לא היה מגיע למסקנה שונה, לא יכול להיות ספק שהקמת עיירה חדשה ביוזמת המדינה היא מטרה ציבורית ותהיה דעתם של אנשים שונים על צורת האיכלוס ודרך ריכוזם של הבדואים בעיירה אשר תהיה.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, שמגר, ברק. החלטה - השופט שמגר. עו"ד ג. פנר לעותרים, עו"ד ד. ביניש למשיבים. 15.7.80).
בג"צ 603/79 - שוגעי עבוד ואח' נגד ראש עירית שפרעם ואח'.
*הפרוצדורה המתאימה לבחירת סגני ראש עיר (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
העותרים הם שלושה מחברי מועצת שפרעם. המשיב הראשון נבחר לתפקידו וזימן ליום 21.12.78 ישיבה שעל סדר יומה בחירת סגנים. בישיבה שאל ראש העיר אם יש מועמדים לסגנות ואחד מחברי המועצה הציע את מועמדותם של שני חברי מועצה שאחד מהם הוא המשיב השלישי. לא הוצגה מועמדות אחרת וההצעה קיבלה רוב. לאחר ההצבעה ציין ראש העיר מה יהיו תפקידיו של הסגן האחר, ובאשר למשיב השלישי ציין כי הוא יעסוק בפעולות יום יומיות מסוגים שונים, יהיה אחראי לענינים אדמיניסטרטיביים בהיעדר ראש העיר לרבות חתימה ואישורים וניהול ישיבת המועצה. העותר פנה לממונה על המחוז בטענה כי החלטת המועצה אינה חוקית, באשר לא נקבע בה מי נבחר כסגן ממלא מקום לפי סעיף 14 לחוק הרשויות המקומיות, ומי נבחר כסגן לפי סעיף 15 לחוק. הממונה על המחוז העיר לראש העיר על דבר הליקויים הנ"ל, ובעקבות זאת זימן המשיב ישיבה שנייה ובאותה ישיבה הסביר שמטרת הישיבה היא להזכיר שבישיבה הראשונה מיום 21.12.78 נבחר המשיב השלישי כסגן ממלא מקום לפי סעיף 14 לחוק. לאחר מכן נרשמו בפרוטוקול דברי התנגדות של העותר הראשון ועוד חבר מועצה שתמך בהתנגדות ומיד לאחר מכן נאמר בפרוטוקול שהצעת ראש העיריה קיבלה רוב. העותר טען שגם הפעם לא היתה ההצבעה כדין ואין זה נכון שהצעת ראש העיריה זכתה ברוב,
ועתירת העותרים נדחתה. לפי סעיף 14 לחוק ראש העיריה הוא שבוחר את הסגן ממלא המקום ותפקיד המועצה הוא לאשר את הבחירה. הודעת ראש העיריה כאן על התפקידים שהוא מוסר למשיב השלישי כמוה כהודעה שהוא בוחר אותו לממלא מקום. התפקידים שראש העיריה הודיע בישיבה הראשונה של הבחירה שהוא מטיל על המשיב השלישי, מצביעים על כך שראש העיריה ראה בו את מי שימלא את מקומו. לישיבה השניה הביא ראש העיריה את ההצעה שהמועצה תאשר שהמשיב השלישי נבחר ואושר למעשה כסגן ממלא מקום. התעוררה מחלוקת על מה שאירע באותה ישיבה ואולם לפי פקודת העיריות פרוטוקול של החלטות מישיבות המועצה מתקבל כראיה בלי צורך להוכחה נוספת. הדברים שנרשמו בפרוטוקול כי הצעת ראש העיריה קיבלה רוב, פירושם שהיתה הצבעה בצורה זו או אחרת והצעת ראש העיריה קיבלה רוב. אין בחוק הוראה על צורת ההצבעה, אלא שהיא צריכה להיות גלויה.
(בפני השופטים: י. כהן, בכור, לוין. החלטה - השופט בכור. עו"ד ג'ורג'ורה לעותרים, עוה"ד ביינישומ. עמאר למשיבים. 10.7.80).
ע.א. 525/78 - רחל סנונסקי ואח' נגד חנה לבון.
*החלטה כי דירה הרשומה ע"ש המנוח נרכשה בכספי הידועה בציבור ועבורה (הערעור נדחה ברוב דעות השופטים בכור וגב' בן עתו כנגד דעתה החולקת של השופטת בן פורת).
המערערות הן אלמנותיו ובנותיו של המנוח עו"ד משה סנובסקי והמשיבה הינה מי שגרה עם המנוח ביחד בדירה כבעל ואשתו. בשנת 1964 נסעה המשיבה לארה"ב ולטענתה נתנה למנוח לפני נסיעתה סכום של 20 אלף ל"י על מנת שיקנה עבורה דירה ולאחר מכן הועברו חפציה ורהיטיה לאותה דירה. בספטמבר 1967 חתם המנוח הסכם לרכישת הדירה הנדונה ולאחר פטירת המנוח ביקשה המשיבה מבית המשפט כי יכריז שהדירה הנ"ל נקנתה מהכספים שלה ושהיא שייכת לה ולא לעזבון. ביהמ"ש המחוזי קיבל כמהימנה את עדות המשיבה כי היא מסרה את הכסף למנוח ופסק כי הדירה שייכת לה. הערעור על כך נדחה ברוב דעות השופטים בכור והגב' בן עתו כנגד דעתה החולקת של השופטת בן פורת.
השופט בכור ציין כי ביהמ"ש המחוזי האמין לעדותה של המשיבה ובענין של מהימנות אין ביהמ"ש מתערב בדרך כלל. כמו כן היה סיוע לגירסת המשיבה בעדות קרובה של המשיבה שסיפר כי אביה של המשיבה אמר לו בזמנו שהוא מתאמץ לחסוך כספים עבור בתו וזו אכן טענה כי את הכסף עבור הדירה קיבלה מאביה. כן היה סיוע בעדותו של מוכר הדירה שסיפר כי המנוח אמר לו כשקנה את הדירה כי המשיבה נתנה לו את הכסף והוא בזבז אותו ולכן הוא רוצה לקנות את הדירה בתשלומים. עדותו של הקרוב על הדברים שאמר לו אביה של המשיבה אמנם מהווה עדות שמיעה, ואולם ב"כ המערערות לא התנגד להשמעת עדות זו והלכה פסוקה היא שעדות בלתי קבילה שנתקבלה בלי התנגדות הצד שכנגד מהווה עדות קבילה באותו הליך. אשר לעדותו של המוכר, הוא אמנם הורשע בינתיים בפלילים בגין זיוף בנקנוטים, אך ביהמ"ש המחוזי נתן דעתו לאופיו של העד ובכל זאת קבע כי דבריו דברי אמת הם. היו כמה תמיהות וסימני שאלה בנושא הנדון ואולם על אף תמיהות אלה החליט ביהמ"ש המחוזי להאמין לעדות המשיבה ולראיות הסיוע ולפיכך אין להתערב בכך.
השופטת בן פורת ציינה כי יש כל כך הרבה תמיהות בהתנהגות המנוח ובהתנהגות המשיבה, עד כי המסקנה הסופית מכך הינה שאין לתת אמון בעדותה של המשיבה.
(בפני השופטים: גב' בן פורת, בכור, גב' בן עתו. עו"ד מ. עינבר למערערות, עו"ד ויינס למשיבה. 10.6.80)
ע.א. 920/79 - רופא פלוני נגד מנהל משרד הבריאות.
*העמדת רופא בפני ועדה רפואית לצורך קביעה אם אינו סובל ממחלה המונעת ממנו לעסוק ברפואה (הערעור נדחה).
עפ"י סעיף 32 לפקודת הרופאים אם "היה למנהל חשש סביר כי מבקש רשיון לעסוק ברפואה סובל ממחלה מסכנת, רשאי הוא לדרוש מן המבקש להתייצב בפני ועדה רפואית לשם בדיקה". המערער עלה ארצה מארה"ב שם היה בעל רשיון לעסוק ברפואה החל
משנת 1963 ועסק ברפואה. לטענתו היה שם רופא בעל מוניטין ועסק גם בעבודה מדעית רפואית ופירסם מאמרים רפואיים ולטענתו אין כל חשש סביר שהוא סובל ממחלה מסכנת. הערעור על החלטת המשיב נדחה. החלטת המשיב מבוססת על מכתב שכתב המערער בחודש מרץ 1977 למשרד המשפטים ואליו צירף מכתב שהיה מופנה לעוה"ד של המערער בארה"ב. באותו מכתב תיאר המערער מאורעות שונים מאז שהגיע ארצה באוקטובר 1976 , כולל התנכלויות שונות כלפיו ע"י שירותי הביון של ארה"ב. הוא טען באותו מכתב כי ניתנו לו, שלא בהסכמתו סמים שונים שהוכנסו למאכלים שלו וכן נעשה שימוש נגדו בגזים מזיקים וכד'. לטענת המשיב הדברים שנאמרו במכתב מספיקים כדי לבסס חשש סביר המצדיק העמדת המערער לבדיקה בפני ועדה רפואית. המערער טוען כי הדברים שכתב במכתב היו ביסודם נכונים גם אם היו בהם אי-דיוקים, ולכן אין יסוד להעמידו לבדיקה רפואית. בדחותו את הערעור ציין ביהמ"ש העליון כי על פי האמור במכתב הנ"ל של המערער רשאי היה המשיב להגיע לכלל דעה שקיים חשש סביר שהמערער סובל ממחלה מסכנת. העובדה שהמערער היה רופא בעל שם בארה"ב ועסק בפעולה מדעית אינה שוללת את המסקנה הנ"ל. החלטת המשיב אינה באה לקבוע אם אכן סובל המערער ממחלה כאמור, אלא להעמידו בפני ועדה, והתפקיד לקבוע אם הוא בריא או חולה מוטל על הועדה המורכבת מרופאים מומחים.
(בפני השופטים: י. כהן, שמגר, בכור. המערער לעצמו, עו"ד ארד למשיב. 29.6.80).
ע.א. 553+554/78 - יעקב לסרי נגד עזיז ויטלי ואח'.
*חלוקת נכסים בפירוק שותפות (הערעור נתקבל).
בין הצדדים הוקמה שותפות שעל פי תנאיה על המערער היה להשקיע 80 אלף ל"י ואילו על המשיבים היה להשקיע מכונות וציוד. השקעת המערער היא שליש מהון השותפות והשקעת המשיבים שני שליש ממנה. המערער שילם על חשבון השקעתו כ-25 אלף ל"י ואת היתרה התחייב לשלם לאחר זמן, אך בינתיים פרץ סכסוך בין הצדדים והמשיבים נטלו את המכונות לחזקתם. הוגשה בקשה מטעם המשיבים לפרק את השותפות ומונה מפרק. הלה ביקש הוראות בענין מכירת הציוד וביהמ"ש הורה על מכירת המכונות למרבה במחיר ומדמי הפדיון להחזיר למערער את השקעתו ואת היתרה להחזיר למשיבים. ביהמ"ש סירב לתת הוראות בענין עריכת חשבון הפדיון מהמכירות מלפני שפורקה השותפות ובענין פיצוי השותפות על מניעת השימוש במכונות שנתפסו ע"י המשיבים, המשיבים ביקשו להשאיר את המכונות בידם וביהמ"ש הסכים בתנאי שישלמו למערער את הסכום המגיע לו. הערעור נתקבל. טעה ביהמ"ש המחוזי כאשר העמיד את זכותו של המערער בפירוק השותפות על השבת הסכומים ששילם בפועל. המערער איננו נושה רגיל של השותפות אלא שותף הנושא בהפסדים ונהנה מן הרווחים. עם פירוק השותפות על המערער להשלים את התחייבותו כלפיה, היינו לשלם את יתרת הסכום שהתחייב ולאחר שישולמו חובות השותפות הוא זכאי להשתתף בחלוקת יתרת הונה. היתרה מתחלקת לפי השיעורים שלפיהם יש לחלק את הרווחים. בעניננו חלקו של המערער הוא שליש מסכום ההון ועל כן הוא זכאי לשליש מנכסי השותפות לאחר תשלום החובות. הנמקתו של ביהמ"ש המחוזי שלא לערוך חשבון הכנסות השותפות באשר איננו מאמין שהאמת תתגלה אינה משביעת רצון. זאת ועוד, מכונות השותפות הוחזקו בידי המשיבים ויש גם לערוך את חשבון ההפסד של השותפות. כיון שכך צודק המערער גם בטענתו שיש למכור את המכונות ולא למסור אותן למשיבים תמורת התשלום של הכסף המגיע למערער.
במכירת הרכוש שתיעשה לכל המרבה במחיר יכולים גם השותפים עצמם להשתתף. כאשר מכירת נכסי השותפות נעשית ע"י המפרק שהוא גורם בלתי תלוי בשותפים אין כל מניעה שהשותפים עצמם ישתתפו במכירה זו.
אשר למילוי התחייבות המערער כלפי השותפות ע"י תשלום יתרת החוב בסך 55 אלף ל"י בקירוב, נחלקו הצדדים באשר לשיערוך סכום זה. כיון שלא הונחה התשתית לאי תשלום הנ"ל, מי
אשם בכך, מתי התגבש החוב וכדו', אין ביהמ"ש יכול לפסוק בשאלת הצמדת הסכום וביהמ"ש המחוזי שהתיק מוחזר אליו הוא שיחליט לפי הנתונים בדבר הצמדת הסכום הנ"ל.
(בפני השופטים : הנשיא לנדוי, בכור, ברק. החלטה - השופט ברק. עו"ד א. לין למערער, עוה"ד נ. קנתוש. צנג למשיבים. 18.6.80).
ע.א. 76+55/78 - ויטוריו מימון נגד עירית נתניה ומדינת ישראל.
*אחריות העיריה והמדינה לתאונה שבה נפגע המערער בהתפוצצות חומר נפץ (ערעור וערעור נגדי - הערעור נדחה והערעור הנגדי נתקבל).
המערער נפצע בהתפוצצות שקרתה על שפת ימה של נתניה בשעות הבוקר המוקדמות והוא תבע נזקיו מעירית נתניה וממדינת ישראל. מעירית נתניה משום שהתאונה אירעה לטענתו על שפת הים בחוף המוסדר, ומהמדינה משום שמקום התאונה קרוב לשטח אימונים של צה"ל ולטענתו החפץ שהתפוצץ הגיע למקום כתוצאה מהאימונים. מאידך העידו מומחים מטעם המשיבים כי העובדה שלא נותר כל סימן של פגיעה מתכתית במערער מצביעה על כך שמה שפוצץ זה חומר נפץ ולטענתם הלכו המערער וחברו לים לדוג דיג בחומר נפץ וכך אירעה התפוצצות. ביהמ"ש המחוזי הטיל על המשיבים שני שליש מהאחריות לתאונה ושליש על המערער בגין רשלנות תורמת. ערעורו של המערער נדחה וערעור המשיבים נתקבל. המערער טוען כי הגורם להתפוצצות אינו ידוע לו, כי הוא רץ על שפת הים בנתניה נפל על גוף מסויים וזה התפוצץ לו. עפ"י התאור לא יכול היה ביהמ"ש המחוזי לקבוע מה היה החפץ או החומר שהתפוצץ, וביהמ"ש המחוזי ציין כי יוכל להסיק על דרך השלילה שהחפץ הנדון לא היה פגז של נשק כגון זה שהתאמנו בו במטווח הירי הקרוב, אלא אולי כדור נפיץ של נ.מ. שנורה ולא התפוצץ. על כל פנים מאזן הסבירות, כך קבע ביהמ"ש המחוזי, נוטה לכך שהחפץ מוצאו בשטח האימונים. ביהמ"ש המחוזי הגיע למסקנה שמאזן ההסתברות נוטה לחובת המדינה והעיריה - המדינה שלא דאגה להסיר סיכונים חבויים ובלתי צפויים והעיריה שלא הזהירה מפני סיכונים אלה. בקבלו את הערעור ציין ביהמ"ש העליון כי מסקנת ביהמ"ש המחוזי אינה יכולה לעמוד עפ"י כללי הראיות ובמיוחד עפ"י נתונים אובייקטיביים שממשקלם התעלם ביהמ"ש. ההחלטה בענין האחריות נפלה עפ"י סעיף 41 של פקודת הנזיקין. כידוע מצויים שלושה יסודות לאחריות המזיק לפי סעיף זה: אי ידיעת התובע על הנסיבות שגרמו לנזק, גרם הנזק ע"י נכס שלנתבע היתה שליטה מלאה עליו, ומאזן ההסתברות, דהיינו אם נראה לביהמ"ש שאירוע המקרה מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשרת עם המסקנה שנקט זהירות כזו. לכל הדעות חייב התובע לשכנע את ביהמ"ש שלפי מאזן ההסתברות קיים קשר סיבתי פיזי בין חפץ שבשליטת הנתבע לבין הנזק שנגרם לתובע. בעניננו לא הוכח במידת ההסתברות הדרושה כי מקור החומר היה בבסיס האימונים של צה"ל. ביהמ"ש לא האמין לתובע בפרט חשוב בעדותו, היינו המקום שבו קרתה התאונה, ואם כי מותר לביהמ"ש לקבל חלק מן העדות ולדחות חלק אחר מעדותו של אותו עד, הרי חלוקה כזו של עדות התובע דנן מעוררת קושיה חמורה, כי הרי הפציעה והמקום שבו קרתה שלובים זה בזה, וחוסר אמון בגירסה בדבר מקום הפגיעה חייב לפגום גם בגירסה על סיבת הפגיעה. אך העיקר הוא שעל פי הגירסה שנראתה לביהמ"ש המחוזי כסבירה, אין שום הסבר מתקבל על הדעת לעובדה שהתובע לא נפגע בגופו ברסיסי מתכת כלשהם. ביהמ"ש הביע סברה שמדובר בכדור נפיץ של נ.מ. ואין בעדויות שום יסוד להנחה כזו. מאידך היתה עדות מטעם ההגנה כי פציעת התובע נגרמה ע"י חומר נפץ פלסטי שבו משתמשים לשם דיג תת-מימי. ביהמ"ש המחוזי הזכיר דברים אלה מבלי לומר אם הוא מקבל אותם או לא. לזאת יש להוסיף שהתובע עצמו שימש מדריך נשק באותו בסיס הדרכה בעבר, ויכול היה לתת עדות יותר ממשית לביסוס הגירסה שמקור הפגיעה היה בכדור שנורה מן המטווח של אותו בסיס ולתאר את החפץ שבו נתקל. כיון שלא הוכח, במידת ההסתברות הדרושה, הקשר שבין פציעת התובע ובין איזה חפץ שלהימצאו על החוף אחראית המדינה או העיריה, יש לדחות את התביעה.
(בפני השופטים : הנשיא לנדוי, בכור, בייסקי. החלטה - הנשיא לנדוי. עו"ד א. ברקאי למערער, עו"ד א. קמר לעיריה, עו"ד גב' ע. ראובני למדינה. 19.6.80).
ע.א. 678/79 - סולימן יוסוף וחברה לביטוח ציון נגד אמג'ד עבדול קדיר.
*אחריות בתאונת דרכים (הערעור נדחה).
המשיב, קטין, מתגורר עם משפחתו בכפר פרעון ליד תול כרם, בית המשפחה פונה לסימטת אספלט שמשני צידיה אבני שפה המיועדות לתחילתה של מדרכה, קיר הבית של הקטין מרוחק כשני מטר מן הכביש ומדרגות הכניסה לבית נמצאות במרחק של כחצי מטר עד מטר מן הדרך. המערער נהג במשאית ששימשה להולכת פועלים והתאונה אירעה לפנות ערב לאחר הורדת הפועלים וכשהנהג היה בדרכו חזרה לתול כרם. המשאית היא גדולה, אורכה כ-9 מטר ורוחבה כרוחב הסימטה כולה מאבן שפה אחת עד השניה. בשל תנאי הסימטה נסעה המשאית במהירות של 10 קמ"ש, מהירות שאיננה מופרזת, הנהג ראה את הקטין שהיה אז בן שנתיים ואת אחותו בת 5 שעמדו על המדרגה התחתונה בעת שהתקרבה המכונית. לאחר שהמכונית עברה על פניהם של הילדים נפל הקטין מתחת לגלגל האחורי של המשאית ונפגע. ששה מטר מפרידים בין תא הנהג לבין הגלגל האחורי והנהג לא שם לבו לתאונה עד ששמע צעקות ועצר. ביהמ"ש המחוזי חייב את הנהג ואת חברת הביטוח בתשלום פיצויים לקטין והערעור על כך נדחה. הנהג טוען שאין לצפות ממנו לאמצעי זהירות נוסף לאלה שבהם נקט, הוא נסע באיטיות מירבית, השגיח על הדרך וראה שהילדים הבחינו בו, ובנסיבות אלה, כך הוא טוען לא היה טעם להזהירם בצפירה או בכל דרך אחרת ואין הוא יודע מה עוד נדרש לעשות ולא עשה. לעומת זאת קבע ביהמ"ש המחוזי כי בנסיבות המקרה חייב היה הנהג לנקוט באמצעי זהירות מפליגים ואפילו בלתי מקובלים. הוא חייב היה לדאוג להרחקת הילדים בין בדרך של גערה ובין בדרך אחרת, ואפילו צריך היה לעצור לגמרי, לרדת מן המכונית ולהכניס את הילדים לביתם. כן קבע ביהמ"ש שהנהג צריך היה להישאר בקשר עין עם הילדים מהראי הימני עד שתחלוף המכונית כולה מעל פניהם ויצאו מכלל סכנה. ביהמ"ש העליון ציין כי באשר לענין הראי ניתן להתעלם מקביעת ביהמ"ש, אם כי נהג שהוא ער לסיכון הילדים היה בודאי מציץ בראי. אולם אין כל ראיה שהצצה בראי יכלה למנוע את התאונה, כך שלא הוכח קשר סיבתי שבלעדיו הופך נושא הראי לבלתי רלוונטי. אין אפילו אותם 51 אחוז מפורסמים של מאזן ההסתברות שמסתפקים בהם לענין זה. לעומת זאת צדק ביהמ"ש המחוזי כי בנסיבות מיוחדות אלה ניתן היה לדרוש מן הנהג שינקוט באמצעי זהירות קיצוניים אפילו כאלה שבדרך כלל אינם סבירים. הזהירות הנדרשת לגבי קטין היא יותר גדולה מאשר לגבי בגיר. כל אחד יודע מנסיון החיים שילד לא נחן בתבונה הדרושה להעריך כל מצב כהווייתו, והוא עלול להפתיע במעשים בלתי צפויים ולסכן אחרים ונהג חייב להביא זאת בחשבון ולכלכל את צעדיו ומעשיו בהתאם לכך. שני ילדים קטנים כאלה שנמצאו במרחק של חצי מטר עד מטר ממשאית ענק החולפת על פניהם, חייבת להדאיג את הנהג כשהוא חולף על פניהם מבלי שהוא יכול לעקוב אחרי תנועותיהם. אם צודק הנהג שאפילו היה רואה את הילד בראי הימני כשהוא קופץ מתחת לגלגל היתה כבר התאונה בלתי נמנעת - היא הנותנת שהנהג צריך היה למנוע היווצרות מצב כזה ע"י נקיטת אמצעי זהירות לפני שהחל חולף על פני הילדים. אין ללמוד מן המקרה הזה שגם בנסיבות שונות תדרש מהנהג אותה מידת זהירות. לא יתכן, למשל, נהגים בדרך בינעירונית יידרשו להעמיד מכוניותיהם ולדאוג להרחיק ילדים משולי הדרך. אולם, כאן מדובר בסימטה שאפילו עוברת בה לפעמים מכונית, בודאי נועדה מלכתחילה לחמורים ולעגלות ולא למשאית הממלאת את כל חללה. מידת הזהירות שאפשר היה לצפות לה מהקטין הזה היתה קרובה לאפס ולכן כמשקל נגדי מתקרבת האחריות המוטלת על הנהג לכדי אחריות אבסולוטית.
בערעור נגדי טענו המשיבים בענין שכר הטירחה שנפסק שהוא פחות מן השכר המינימלי. ביהמ"ש המחוזי פסק 250 אלף ל"י והמשיבים טוענים כי לפי התעריף צריך לפסוק עוד 70 אלף ל"י. אכן, ביהמ"ש העליון קבע פעמים רבות שהצד הזוכה ראוי שיפסקו לו הוצאות בסכום שימנע ממנו חסרון כיס, ורצוי שביהמ"ש יונחה בענין זה ע"י התעריף המינימלי, אולם ברוב המקרים יתערב ביהמ"ש העליון רק כאשר קיים פער ניכר בין הסכום שנקבע לבין הסכום הנובע מן התעריף המינימלי, ובמקרה שלנו אין הפער גדול דיו כדי שיצדיק התערבות.
(בפני השופטים : אלון, בכור, גב' בן עתו. החלטה - השופטת בן עתו. עו"ד ד. ויסגלס למערערים, עו"ד ש. בן-יעקב למשיבים. 5.6.80).
ע.א. 680/79 - מאיר אסטרייכר עו"ד ואח' נגד נעמי איילון.
*הארכת מועד לבקשה לביטול פסק בוררים ופסיקת שכ"ט הבוררים (הערעור נדחה בעיקרו).
שלושת המערערים, עורכי דין, התמנו כבוררים בסכסוך ארוך וממושך שהיה בין המשיבה לבין אחותה, בגין ירושת אביהם המנוח. הסכסוך כלל התדיינויות מרובות בבתי המשפט ולבסוף הצליח שופט ביהמ"ש המחוזי לשכנע את הצדדים לפנות לבוררות. בשטר הבוררים נתמנו שלושת עורכי הדין כבוררים ונאמר בו שמטרת הבוררות היא לטהר את האוירה בין הצדדים ולברר כל הטענות הכספיות שיש בין הצדדים. לאחר מכן נחתם נספח לשטר הבוררים שבו הוסמכו הבוררים לפסוק ולחלק את כל הנכסים שהיו בבעלות המוריש וכן לחלק את הנכסים המשותפים באופן שירשמו בנפרד על שם כל אחד מן הצדדים בכל דרך שהיא. הבוררים קיימו את הבוררות וחתמו על פסק הבוררות שבו היו הוראות שונות בדבר חלוקת המקרקעין וחיסול הבעלות המשותפת בעזבון וכו'. הבוררים קבעו את שכרם בסכום כולל של 450 אלף ל"י בציינם כי "שכר טירחתנו הנ"ל נפסק בגין טירחתנו כבוררים, טוענים, כונסי נכסים ומוציאים לפועל של פסק בוררים זה לרבות וכולל מכירות של נדל"ן...". הוגשה בקשה לביהמ"ש לאישור פסק הבוררים וביהמ"ש אישר את הפסק, ללא התנגדות, הבוררים טיפלו לאחר מכן בביצוע ובהוצאה לפועל של הוראות פסקם, ובין היתר מכרו נכסים וחלק מן התמורה קיבלה גם המשיבה. כשנה וחצי לאחר שניתן ואושר פסק הבוררים פנתה המשיבה לביהמ"ש המחוזי בבקשה להפחית את שכר הבוררים ובקשתה נדחתה כן ביקשה להאריך לה את המועד להגשת בקשה לביטול פסק הבוררים וגם בקשה זו נדחתה. בחודש מאי 1979 הגישה המשיבה המרצה בה ביקשה שהבוררים יתנו חשבונות בעניני הבוררות וביהמ"ש החליט שעל המערערים להגיש דו"ח על פעולותיהם הכספיות וכך עשו המערערים. עפ"י הדו"ח הגיעו לידי המערערים כספים שונים שחילקו בין הצדדים למחלוקת, וכן נטלו לעצמם סכום של כ-765 אלף ל"י כתשלום "שכר טרחתם של הבוררים כולל הפרשי הצמדה". בישיבות ביהמ"ש נחקר אחד המערערים על התצהיר שהגיש ובין היתר נחקר לסמכות הבוררים לבצע חלק מן הפעולות שעשו, ובשלב מסויים של חקירת המערער ביקשו באי-כח המשיבה שינתן צו המחייב את המערערים להחזיר את הפרשי ההצמדה שנטלו לעצמם. ביהמ"ש, מבלי שנתן לצדדים להביא את כל הראיות ולסכם, נתן החלטה קצרה שבה קבע כי הבוררים התיימרו למנות עצמם כמבצעים של פסק דינם, בעוד שלדבר זה אין זכר בחוק הבוררות, ולא היתה הסכמה של הצדדים. לפיכך הורה על המערערים להפסיק כל טיפול בנכסים של הצדדים, ושלא יעשו דבר לביצוע פסק הבוררות. כמו כן הורה להפקיד בידי ב"כ המשיבה את תוספת הפרשי ההצמדה שנטלו לעצמם. הערעור נתקבל פרט לענין הפרשי הצמדה וביהמ"ש העליון פסק שלא היה בסמכותם ליטול לעצמם הפרשי הצמדה.
ביהמ"ש העליון קבע כי ביהמ"ש המחוזי טעה בדרך סדרי הדין כאשר נתן החלטה מבלי לשמוע את הצדדים. כן קבע ביהמ"ש העליון כי ההחלטה של ביהמ"ש המחוזי סיימה את ההליך באותה בקשה ולפיכך לא היו זקוקים המערערים לרשות ערעור. אשר לסמכויות המערערים קבע ביהמ"ש העליון כי אין מניעה לכך שהבוררים יוסמכו בשטר הבוררים לבצע את פסקם, ובעניננו הבוררים הוסמכו לבצע את פסקם, מסקנה זו נובעת הן מתוך הסכם הבוררות והן מפסק הבוררים שאושר ע"י ביהמ"ש בהסכמה. בפסק צויין כי הבוררים יבצעו את פסקם ואין המשיבה, שהיתה בשעתו צד לדיונים יכולה להעלות עתה טענות המנוגדות לתוכן הפסק כפי שאושר בהסכמתה. כמו כן, אם בכלל קיים ספק לגבי פירוש תוכן הסכם בוררות, ניתן להיעזר בהתנהגות הצדדים לאחר מעשה על מנת להגיע לפירוש הנכון של כוונתם. בענין זה הבוררים פעלו בפועל לשם ביצוע הוראות הפסק, חילקו רכוש ומכרו פריטים והמערערת לא רק שלא התנגדה לפעולות אלה, אלא נהנתה מפרי עמלם של הבוררים וקיבלה מידיהם תשלומים של מאות אלפי לירות. בנסיבות אלה לא היה מקום לתת צו שהבוררים יפסיקו את פעולתם ויש לבטל חלק זה של הצו.
בשאלת הפרשי ההצמדה צודקת המשיבה שהמערערים לא יכלו ליטול לעצמם הפרשי הצמדה. כאשר ניתן הפסק עדיין לא חוקק התיקון לחוק פסיקת ריבית שעל פיו פוסקים בתי
המשפט הפרשי הצמדה. ובאותו זמן גם לא היה מקובל לפסוק תשלום ריבית על הוצאות ושכר טירחת עו"ד שנפסקו בבתי המשפט. בפסק הבוררים עצמו לא נאמר דבר על תשלום הפרשי הצמדה או ריבית. אין כל אסמכתא חוקית אשר זיכתה את הבוררים לגנות תוספת הפרשי הצמדה על שכר הטירחה שפסקו לעצמם. כשנתנו את פסקם ידעו היטב כי אין כספים באותה שעה לשלם להם את שכר טירחתם, ואעפ"כ לא הורו על תשלום ריבית או תוספת הפרשי הצמדה על סכום שכר הטירחה. בהיעדר הוראה כזו בפסק הבוררות ובהיעדר הוראה בחוק המזכה אותם בתוספת הפרשי הצמדה לא היו הבוררים זכאים לגבות תוספת זו. (בפני השופטים: הנשיא לנדוי, בכור, לוין. החלטה - השופט בכור. עו"ד אסטרייכר למערערים, עו"ד ש. קינג למשיבה. 19.6.80).
ע.א. 258/79 - לוטפי סלים זרייק ואח' נגד נאיפה לוטוף ח'ורי ואח'.
*נפגע לצורך הדיון לפי סעיף 59 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין (הערעור נתקבל).
המערער הוא בעלים רשום של חלקת קרקע שעליה מבנים ונשוא הדיון הוא חלקה הגובלת עם זו של המערער. (החלקה הגובלת תיקרא להלן "החלקה" והנכס של המערער יקרא להלן "הבנין"). החלקה היתה מיועדת לדרך ציבורית אולם עדיין לא נשלמו לגביה פעולות הסדר המקרקעין. לאור יעוד זה של החלקה קיבל המערער היתר בניה ובנה את הבנין. הגישה היחידה מן הבנין אל רשות הרבים היא דרך החלקה, או יותר נכון החלקה עצמה היא היא רשות הרבים. כשהוצג לוח הזכויות ע"י פקיד ההסדר לא נקט המערער בשום בקשה לתקון לוח הזכויות, משום שרשום החלקה על שם העיריה תוך יעודה לדרך ציבורית, כפי שפורסם בלוח הזכויות, תאם את האינטרס של המערער. ברם, ביום האחרון לפני תום המועד להגשת בקשה לשינוי החלטת פקיד ההסדר, הגישו המשיבים בקשה לתיקון הזכויות ולרישום החלקה על שמם. מיד פנו המערערים לביהמ"ש וביקשו לצרף אותם כצדדים לדיון שיתנהל במסגרת סעיף 59 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין. בקשת המערער נדחתה והערעור על כך נתקבל. ביהמ"ש העליון קבע כי יש לראות את המערער כ"נפגע" לצורך הדיון בביהמ"ש לפי סעיף 59 ולאפשר לו להצטרף כצד למשפט. בין היתר יכול המערער הרואה את עצמו נפגע לבקש מפקיד ההסדר שיפעל עפ"י סעיף 30 לפקודה היינו שיתחום דרך או שביל כדרך ציבורית לטובת בעל מקרקעין המוקפים חלקות אחרות.
(בפני השופטים: בכור, ברק, גב' בן עתו. החלטה - השופטת בן עתו. הוסיפו השופטים בכור וברק. עו"ד נ. אברהים למערערים. עו"ד א. אבו חנא למשיבים, עו"ד מוחמד סרחאן לעירית נצרת. 25.6.80).
ע.א. 566/79 - מאיר בצלאל נגד רז צוק חברה קבלנית בע"מ.
*פירוק שותפות (הערעור נתקבל).
המשיבה היא חברה קבלנית לבנין. בפברואר 1970 נחתם הסכם בינה לבין המערער, ובו נאמר כי המשיבה רכשה זכות בעלות בחלקת קרקע וכי ברצון הצדדים להיכנס בעיסקה משותפת של הקמת בנין מסחרי בחלקה, מכירת היחידות וחלוקת הרווחים וההפסדים ביניהם. נקבעו תנאים שונים לחלוקת הרווחים והשקעת הכספים ובסופו של דבר נבנה הבנין ונמכרו מרבית היחידות פרט לקומה העליונה וחלק מקומת הקרקע. במאי 1979 הגיש המערער לביהמ"ש המרצת פתיחה בה ביקש לצוות על פירוק השותפות, מינוי כונס נכסים שיבצע את הפירוק וכן ביקש כי כונס הנכסים יערוך חשבון בין הצדדים וישלם לכל אחד את המגיע לו. בתצהיר התשובה של מנהל המשיבה ישנן טענות המתחלקות לשניים : שלא קיימת כל שותפות כי אם עיסקה משותפת; שכל הענין תם ונשלם, שלמערער הוגש חשבון סופי ושלגבי חלקי הבית שלא נמכרו קיימת בין הצדדים חלוקה עפ"י הסכם. ביהמ"ש המחוזי החליט למחוק את בקשת המערער ונימוקו שלא היתה כאן שותפות כי אם עיסקה משותפת וישנה מחלוקת על עצם קיום השותפות ולכן אין זה הליך שניתן לברור בדרך של המרצת פתיחה לפי תקנת 313 לתקנות סדר הדין האזרחי. הערעור נתקבל.
שותפות בעיסקה אחת גם היא שותפות והעיסקה המשותפת כאן היתה שותפות לכל דבר.
על פי פקודת השותפויות, שותפות תפורק אם התכוננה לשם עסק יחידי בהסתיים העסק. כאן נוצרה השותפות כדי לבנות את הבנין והבנין כבר נבנה ונמכרו מרבית היחידות. תקנה 313 הנ"ל מורה כי שותף זכאי לבקש בהמרצת פתיחה פירוק שותפות וחיסולה כאשר אין מחלוקת בשאלת קיום השותפות או בשאלה אם השותפות מתפרקת. בענין הנדון אין מחלוקת בשתי שאלות אלה, ועל כל פנים אין מחלוקת ממשית ובתום לב, הטענה הסתמית שהיתה כאן עיסקה משותפת ולא שותפות אינה לענין כלל, כי הרי גם שותפות לעיסקה אחת היא שותפות. אם קיימת מחלוקת עובדתית בשאלת החשבונות ובמה שנותר לעשות לחיסול השותפות הרי זהו בדיוק מה שנותר לעשות.
פסק הדין נכתב ע"י השופט בכור והוסיף השופט בייסקי לענין הכחשת קיום שותפות לפי תקנה 313 הנ"ל. אין די בהכחשה סתמית בדבר קיומה של שותפות כדי שהענין לא יוכל להיות נידון בהמרצת פתיחה, אלא יש להביא ראיות סותרות שיועלו בתצהיר ורק כשיש הכחשה מפורשת הנסמכת בראיות סותרות רואים את עצם קיום השותפות כשנויה במחלוקת. (בפני השופטים: גב' בן פורת, בכור, בייסקי. עו"ד ס. וולף למערער, עו"ד טורבוביץ למשיבה. 25.6.80).
ע.פ. 64+46/80 - מרדכי אלמקייס נגד מדינת ישראל.
*הרשעה בבעילת קטינה וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער שהוא יליד 1938 הורשע בבעילת קטינה בת 14 וחצי. הנערה הסתכסכה באחד הערבים עם בני משפחתה ויצאה מביתה, היא פגשה במערער כאשר ביקשה לקנות משהו בדוכנו והוא הלין את הנערה בביתו וביצע את המעשה כאשר ישנו יחד במיטה זוגית. על המערער הוטל עונש של שנתיים מאסר בפועל ושנתיים על תנאי והערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. לטענת המערער כי לא היה מקום להרשיעו בעבירה על סעיף 347 באשר לא הוכחה חדירה כלשהי - ביהמ"ש המחוזי נתן אמון בדברי הנערה וקבע כי דבריה אינם מותירים ספק כי היתה תחילת חדירה. מאחר והוכחה תחילתה של חדירה די בכך לאור העקרונות שנקבעו ע"י ביהמ"ש העליון כדי להוכיח את יסוד הבעילה. אשר לעונש - המערער טוען כי הוא תומך באמו הזקנה והמאסר הממושך יפגע בה ולפיכך ביקש הקלה בעונשו. אין אפשרות להקל בעונשו של המערער. יש למערער 22 הרשעות קודמות, בחלקן עבירות הקשורות במעשי אלימות, ועיקרו של דבר, ביצוע מעשה כזה בנערה בת 14 וחצי, אחרי שהיתה למערער הזדמנות לעמוד על טיבה ועל הנסיבות שהביאו להסתלקותה מן הבית, הוא ענין חמור על פניו ועל כן אין לומר שביהמ"ש המחוזי החמיר יתר על המידה.
(בפני השופטים: שמגר, גב' בן פורת, בכור. החלטה - השופט שמגר. עו"ד אשכנזי למערער, עו"ד ח. לי רן למשיבה. 15.6.80).
ע.פ. 606/79 - מרדכי נחומקה נגד מדינת ישראל.
*מידת העונש (התפרצות וגניבה)
(ערעור וערעור נגדי על מידת העונש - הערעור נדחה). בגין עבירת התפרצות לדירה וגניבה מתוכה נדון המערער לשנתיים מאסר בפועל וביהמ"ש המחוזי הפעיל מאסר על תנאי של שנה וחצי כששני העונשים חופפים. המערער ערער על חומרת העונש והמדינה ערערה על קולת העונש ושני העונשים נדחו. העונש אינו חמור בהתחשב בהרשעות הקודמות של המערער הכוללות עבירות רבות מאותו סוג, עובדה אחת הראויה לברור היא שהשופט לא ניכה מתקופת המאסר את תקופת מעצרו של המערער במשך 4 חודשים. בדרך כלל מן הראוי שתקופת המעצר תנוכה מעונש המאסר, אבל במקרה דנן הפעיל השופט את המאסר על תנאי חופף למאסר החדש וחפיפה מרחיקת לכת כזאת היא מעשה חסד יוצא דופן, ובהתחשב בכך אין זה מן הראוי להקל עוד בעונש ולהורות על ניכוי תקופת המעצר. יחד עם זאת אין זה מקרה המחייב הארכת תקופת המאסר כפי שנטען בערעור המדינה. היו בפני השופט ראיות שהצביעו על תקווה מסויימת שהמערער לא יחזור לסורו ובנסיבות אלה אין להתערב במידת העונש.
(בפני השופטים: י. כהן, שמגר, בכור. עו"ד ניומן למערער, עו"ד גב' מ. ארד למשיבה. 14.7.80).