ע.א. 488/78 - קופת חולים נגד שלמה אלקסור ואח'
*אחריות רופאים לנכות בגין טיפול רפואי לקוי.
* הערכה נפרדת של נזק שנגרם ע"י שני מזיקים בזה אחר זה.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בבאר שבע בת.א 435/75 - הערעור נדחה).
המשיב נפגע בתאונת עבודה כאשר המעבידים הפעילו מדחס לצורך צביעה ע"י התזת צבע. למדחס היה מחובר צינור ובקצהו אקדח התזה. ביום התאונה התגלה חור בצינור המוליך את הצבע לאקדח ומשלא הצליחו לסתום את החור הורה אחד המעבידים לתובע להחזיק בצינור ולסתום את החור באצבעו. משהופעל המדחס נוצר נקב בבוהן ידו של המשיב ולתוכו הוזרם צבע. המשיב הבחין בצבע שנוזל מהנקב, הוא הובא לבית חולים שבבעלות המערערת ושם קיבלו אותו בחדר המיון רופא ואחות. נאמר לתובע שאין לו מה לדאוג ושהחומר יספג בדם. ניתנו לו כדורים לשיכוך כאבים והוראות לטבול את היד באמבטיה של מי סבון. הוראות טיפול אלה ניתנו ע"י הרופא בחדר המיון אחרי שהתיעץ עם מנתח בכיר שהיה בבית החולים ועפ"י הצעתו של אותו מנתח. הטיפול לא הביא לשיכוך הכאבים והתובע חזר לחדר המיון בשעות אחר הצהריים שם נתקבל ע"י האחות והיא אמרה לו להמשיך בטיפול שקיבל בבוקר. כאביו של התובע גברו וידו החלה להתנפח והוא חזר לחדר המיון בשעה 9 בערב. שוב נתקבל ע"י אחות, הפעם אחות אחרת, ששמעה את קובלנתו ואמרה לו שאין מקום לדאגה ושלחה אותו הביתה להמשיך בטיפולים היד המשיכה להתנפח ובבוקר שוב התייצב המשיב בחדר המיון ונשלח לקופת חולים לקבל כדורים. בקופת חולים בדק אותו רופא כירורג והלה נתן מיד הוראת אישפוז. התובע חזר לבית החולים ואושפז, בתחילת האישפוז נמשך הטיפול ע"י כדורים וטיפול מקומי במקום הנפגע. אך כעבור שבוע התפתח נמק בבוהן והיה צורך לקטוע את הבוהן. המעבידים הודו באחריותם לאירוע התאונה. נגד הרופא שקיבל לראשונה את המשיב בחדר המיון נדחתה התביעה וביהמ"ש קבע כי הוא יצא ידי חובתו ע"י שהתייעץ עם רופא בכיר וקיבל ממנו הוראות כיצד לטפל. אשר לתביעה נגד הרופא הבכיר, נגד קופת חולים והאחיות, נתמנו שני רופאים, אחד מטעם התובע ואחד מטעם קופת חולים על מנת שאלה יגישו חוות דעת. הם קבעו בחוות דעתם כי מקרה פגיעה ע"י צבע ואויר דחוסים אינם שכיחים, והפירסומים בספרות רפואית אינם רבים. על כן קשה להאשים רופא זוטר בחדר מיון שאינו יודע את המשמעות המלאה של הפגיעה, ומה גם שהוא התייעץ עם רופא בכיר. כן נאמר בחוות הדעת שניתן היה להקטין את סבלו של הנפגע אילו התקבל מיד לאישפוז. באשר לטיפול במקרה כזה הרי עפ"י הספרות הרפואית הטיפול הרצוי הוא פתיחה מיידית של מקום הפגיעה וניקוי הפצע אך אין לחזות מראש מה היתה התוצאה אילו קיבל הנפגע טיפול כזה. על כל פנים לדעתם הפגיעה היתה הרבה יותר קטנה במקרה כזה. לבסוף קבעו את שיעור הנכות ב - 34 אחוז. ביהמ"ש המחוזי קבע כי המנתח הבכיר התרשל בכך שלא נתן את ההוראות הנכונות, והאחיות התרשלו בכך שכשחזר הנפגע מידי פעם לחדר המיון והתלונן על כאבים עזים צריך היה להפנות אותו לרופא ולא להרגיעו שימשיך בטיפולים. ביהמ"ש המחוזי קבע עוד שאין אפשרות להפריד בין הנזק שנגרם ע"י המעבידים והנזק שנגרם ע"י עובדי המערערת ולפיכך חייב את שתי קבוצות המזיקים לשלם ביחד ולחוד לתובע את סכומי הנזק, ובאשר לחלוקת האחריות בין שתי כיתות המזיקים קבע השופט שיש לחלקה ביניהם בשווה. מכאן הערעור.
א. אין לקבל את הטענה כי מכיון שמדובר במקרה נדיר אין רשלנות בכך שהרופא לא ידע כי דרך טיפול שהוא ממליץ עליה אינה נכונה. לרופא המנתח היה צריך להיות ברור שלא מדובר בתאונה שגרתית וצריך היה להיות ער לכך שדרך הטיפול השגרתית שעליה הורה יכולה להיות מזיקה והיה עליו לשקול, בין היתר ע"י עיון בספרות רפואית, מהי דרך הטיפול הנכונה למקרה של חדירת חומרים כימיים מזיקים בלחץ רב לגופו של החולה. לא היה כאן מקרה של קשיים בקביעת ממצא רפואי מחמת תופעות בלתי שיגרתיות שקשה לעמוד עליהן, אלא מהות הפגיעה היתה ידועה. כמו כן צדק ביהמ"ש כשייחס רשלנות לאחיות שבנסיבות המקרה צריכות היו להפנות את התובע לרופא.
ב. אשר לחוות הדעת הרפואית שגם אילו אושפז הנפגע מיד והיו מבצעים את הניתוח לא היתה נמנעת הנכות לגמרי - הרופאים בחוות דעתם לא אמרו, כפי שטוענת המערערת, כי ניתוח לא היה מקטין את הנזק, אלא מחוות הדעת, אם כי היא מעורפלת במקצת, מתבקשת המסקנה כי לו ניתן הטיפול הנכון במועד הנכון היתה סבירות רבה להקטנת הנזק במידה משמעותית ובכך די כדי להטיל אחריות על המערערת.
ג. אשר לטענה כי טעה השופט בקובעו שאין אפשרות להעריך בנפרד את הנזק שנגרם ע"י המעבידים והנזק שנגרם ע"י הטיפול אצל המערערת - ההלכה היא שאם שני מזיקים גרמו ע"י מעשי עוולה נפרדים לנזק אחד והנזק אינו ניתן לחלוקה אחראי כל אחד מהמעוולים למלוא הנזק. אין להבחין בין מקרה שבו מזיקים נפרדים גורמים יחידת נזק אחת לבין המקרה דנא למרות שכאן התרשלו עובדי המערערת לגבי תובע שכבר נפגע. אמנם יש מקרים שבהם ניתן להפריד בין נזק שנגרם ע"י שני מזיקים נפרדים, כאשר אחד גרם את הנזק המקורי והשני ע"י התרשלות החמיר את התוצאה של הנזק המקורי, אך במקרה דנא הפרדה כזו היא בלתי אפשרית. כל חלוקה בין שתי כתות המזיקים תהיה בנסיבות מקרה זה שרירותית לחלוטין.
ד. אשר לחלוקת האחריות בין המזיקים על כל אחד מחצית הנזק - אין לומר שרשלנות המעבידים היתה חמורה יותר עד כדי להטיל עליהם, כדרישת המערערת, 80 אחוז מן הנזק. אכן רשלנות המעבידים היתה חמורה, אך גם אשמת עובדי המערערת היתה רצינית.
(בפני השופטים: י. כהן, גב' בן פורת, בייסקי. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד ג. קלינג למערערת, עו"ד מ. ענבר לנפגע, עו"ד י. מרש למעבידים. 25.6.80).
ע.פ. 796/79 - אבשלום צור ויוסף אמויאל נגד מדינת ישראל
*הרשעה באונס של האנס ושל חברו שסייע לו.
* סיוע לעדות המתלוננת בעדות חברתה שהתלוננה על מעשים מגונים.(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בבאר שבע בת.פ. 256/79 - הערעור נדחה).
שני המערערים שהו באילת עם רכב, נסעו למרכז התיירות שבו יש מקום ריכוז של מבקשי הסעה. שתי תיירות צעירות ביקשו הסעה, המערערים אמרו כי הם נוסעים לנביעות והסכימו להסיע את התיירות לדהב. אמויאל נהג במכונית וצור ישב במושב האחורי ובמהלך הנסיעה החל צור לבצע מעשים מגונים בזו שישבה לידו למרות התנגדותה. לאחר מכן התחלפו שתי התיירות וצור המשיך לבצע מעשים מגונים בתיירת השניה למרות התנגדותה, היא נשכה את ידו, הוא סטר לה והכה את הצעירה השניה שישבה במושב הקדמי וביקשה לעזור לחברתה. השתיים ביקשו מאמויאל לעצור את הרכב ולתת להן לרדת אך הוא סירב והגביר את מהירות הנסיעה. משהגיעו לקרבת נביעות הסיע אמויאל את המכונית מהכביש לשפת הים, וכאשר המכונית עצרה יצאו שתי הצעירות והחלו לברוח. המערערים רדפו אחריהן ותפסו אותן והחזירו אותן למקום. צור לקח בכח את אחת הצעירות אל מאחורי הסלעים ותוך הנחתת סטירות ואיומים בעל אותה בניגוד לרצונה. אמויאל נשאר עם הצעירה השניה ליד המכונית, מנע ממנה לעזור לחברתה, ניסה לנגוע בגופה אך לנוכח התנגדותה נמנע מכך. לאחר מכן עבר אוטובוס והתיירת הצליחה להיחלץ מידי המערער ולרוץ לכוון הרכב. אז באו נוסעים לעזרת השתיים וחילצו אותן מהמערערים. התיירות הגיעו לכפר דייגים סמוך והתלוננובמשטרה. המערערים שנעצרו לאחר מכן הכחישו את התיאור הנ"ל של המתלוננות. צור הכחיש במשטרה מלכתחילה כל נסיעה כרכב בכלל ובדרום הארץ בפרט, וכן שנפגש בכלל עם המתלוננות. בהודעות נוספות למשטרה, לאחר עימות עם המתלוננת, הודה שנסע במכונית, אך טען כי הנסיעה היתה רוגעת ושלווה וטען כי טייל עם המתלוננת על חוף הים והיא התפשטה אך הוא לא בעל אותה. אמויאל טען כי לא שם לב למה שהתרחש בעת הנסיעה וגם לא שם לב למה שאירע על שפת הים. כי הוא נשאר עם אחת התיירות במכונית, ומשזו התחילה לבכות, הרגיע אותה ותו לא. ביהמ"שהמחוזי קבע כי עדויות המתלוננות ראויות לאמון ודחה את גירסת המערערים. הוא קבע כי הוכחו יסודות עבירת האינוס של אחת משתי התיירות, ומצא את הסיוע בעדותה של חברתה שראתה לא רק
שצור גורר את הנערה ומרחיק אותה מן המקום, אלא גם ראתה את המערער וחברתה בעת הבעילה. סיוע נוסף נמצא בדברי הנוסעים שתיארו את הופעתן ומצבן הנפשי של שתי המתלוננות ואת בריחתן לאוטובוס. כן מצא ביהמ"ש סיוע בשקריו של המערער צור בהודעתו הראשונה במשטרה. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את שני המערערים באינוס בנסיבות מחמירות, במעשה מגונה בכפייה ובכליאה שלא כדין. ודן את צור ל- 7 שנות מאסר, ואת אמויאל ל- 4 שנות מאסר, ואת השניים פסל מנהיגה לתקופה של 3 שנים לאחר ריצוי העונש. מכאן הערעור.
א. לטענת צור כי לא הוכחה בעילה ממש - הנעילה הוכחה ע"י עדותה המפורשת של המתלוננת אשר לגביה בוצעה העבירה וביהמ"ש נתן אמון מלא בדבריה. די בראיה זו כדי להוכיח את יסוד הבעילה. זאת ועוד, המתלוננת השניה שהיתה יחד עם אמויאל העידה כי ראתה את הבעילה ומכאן סיוע ברור לעדותה של המתלוננת הראשונה.
ב. אין מניעה לכך שהסיוע לדברי המתלוננת שנאנסה יעלה מדברי המתלוננת השניה שנמצאה בקרבת מקום. גם דברי אמויאל ועדות נוסע האוטובוס סותרים את הגירסה של צור כי המתלוננת הסכימה למגע המיני. אמויאל טען כי הנערה שהיתה עמו בכתה ורעדה ותיאור עובדתי זה יש בו כדי לסתור את התיאור האידיאלי כביכול שעלה מפיו של צור, ונוסעי האוטובוס העידו כי הצעירות היו במצב נפשי חמור.
ג. ביהמ"ש יכול היה למצוא סיוע נוסף בשקריו של צור שטען בהודעתו הראשונה במשטרה כי לא היה כלל במקום. אין לקבל את הטענה כי ניתן להסיק דבר קיומו של סיוע בשקריו של המערער רק אם מדובר על שקר מתמשך ולא על אמירה חד פעמית כאשר החשוד משנה לאחר מכן את האמור וחוזר בו מהכחשתו. די בכך שהשקר מתייחס לענין מהותי ביותר היינו לשאלה אם המערער נכח במקום, וכי השקר הוכח מתוך עדות עצמאית ולא מתוך העדות העיקרית הטעונה סיוע, והוא נאמר בזדון ומתוך כוונה להעלים את האמת.
ד. אשר לערעורו של אמויאל - מערער זה היה יחד עם חברו כשאספו את התיירות באילת, היה עד לאורך כל הדרך לנסיונות צור להפשיט את הצעירה שישבה לידו למרות התנגדותה, ידע שהצעירות מתנגדות להתנכלויותיו של צור ובכל זאת פנה מן הכביש והסיע את המכונית לכוון הים וזאת כדי לשרת את מטרותיו של צור. עיקרו של דבר, כאשר שתי הצעירות ברחו רדף יחד עם חברו אחריהן והשתלט על השתיים. הווה אומר, כי הוא מנע התנגדות בצוותא של השתיים למעשיו של צור ומנע מן הצעירה השניה לעזור לחברתה שנאנסה. בכל אלה יש כדי להטיל על אמויאל אחריות ברורה כשותף למעשה האינוס. השותפות לעבירה איננה צריכה להיות נטילת חלק פעיל במעשה האינוס הממשי, ורואים גם את מי שעשה מעשה כדי לאפשר לחברו לעבור את העבירה כנושא לאחריות בעבירה, והוא הדין אם נוכח במקום כדי להרתיע התנגדות וכדי לאמץ את המבצע בהחלטתו, או כדי להבטיח ביצועה של העבירה. זאת ועוד, לא רק סיכול התנגדות מצד הקורבן, אלא גם מניעתה של הושטת עזרה להצלת הקורבן משמעותם סיוע למעשה עבירה.
ה. גם אם בוחנים את מעשיהם של המערערים עפ"י אמות המידה הקבועות בסעיף 8 לחוק העונשין, אין אלא להגיע למסקנה בדבר אחריותו הפלילית של אמויאל למעשה האינוס. גם אם יוצאים מתוך הנחה הנוחה לאמויאל שלא ידע על כוונת חברו לאנוס את התיירת שאותה משך לכוון הסלעים, הרי ברור, לאור הפעלת הכח, בעקבות הסטיה המתוכננת מהכביש, כי השניים חברו יחד להשיג מטרה בלתי חוקית אחרת, היינו ביצוע מעשה מגונה בכפייה. עבירת האינוס היא לפי טבעה תוצאה מסתברת של מעשה מגונה בכפייה, כאשר הנסיבות הן כמתואר במקרה דנן. על כן יחול כאן האמור בסעיף 28 לחוק, היינו, יראו כל אחד מאלה שנכחו בשעת העבירה כאילו הוא עבר אותה.
ו. אשר למידת העונש - לעבירת האינוס הנדונה נקבע עונש מקסימום של 20 שנה ואין לומר כי ביהמ"ש המחוזי החמיר עם המערערים יתר על המידה, עברם של השניים איננו נקי. ימים מספר לפני המעשה נשפט צור ע"י ביהמ"ש המחוזי למאסר בפועל וקיבל דחיה של ריצוי העונש לצורך ביצוע סידורים ובתקופת ביניים זו ביצע את העבירה החמורה נשוא ערעור זה. כמו כן הרשעותיו הקודמות כוללות מעשי אלימות לרוב. גם לחובת אמויאל מספר הרשעות קודמות אם כי לא כה מרובות. לא רק מהותה של העבירה חמורה אלא יש לתת את הדעת על נפוצותה. בקביעת אמת המידה המרתיעה מן הראוי שביהמ"ש יתן דעתו לשאלה אם מדובר על תופעה יוצאת דופן ואין חשש שאחרים יגררו למעשים דומים, או שמא מדובר על תופעה הקורית באופן תדיר ומשפיעה על האוירה בארצנו. אין להתעלם מכך כי הפגיעות בנערות המזדמנות לקרבתם של בעלי נטיה אלימה ותוקפנית הפכו לנפוצות ביותר וביהמ"ש חייב לשקול מה הם האמצעים הדרושים כדי שהתהלכותה של נערה ברשות הרבים או נסיעתה למקומות נופש לא תהפוך למסוכנת.
(בפני השופטים: י. כהן. שמגר, בכור. החלטה - השופט שמגר. עו"ד מ. אלוני לצור, עו"ד ח. משגב לאמויאל, עו"ד ד. גורני למשיבה. 30.6.80).
ע.פ. 8+9/80 - מרקו מונסונגו ודוד אוחיון נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירה של נסיון לרצח.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה בת.פ. 377/79 - הערעור נדחה).
באחד הערבים היתה קטטה בעכו ואחרי הקטטה, בקרבת מקום לאירוע נדקרו, בנפרד, שניים שהיו מעורבים בקטטה. אחד מהם ציון אטיאס (להלן ציון) והשני המכונה צ'יטו (להלן צ'יטו). בקשר עם דקירתו של ציון היתה עדות ישירה של אחד שלמה בן שושן שתיארה את המפגש בין ציון לבין אוחיון, את הסתלקותם של השניים הצדה לפי בקשת אוחיון ואת הקטטה שהתפתחה. גם ציון עצמו תיאר את הפגיעה הגופנית בו וסיפר בעדותו כי תחילה הוכה ולאחר מכן נדקר בצד השמאלי של החזה. עם זאת לא היה מוכן להעיד בבירור על זהותו של התוקף ואם כי עלה מקטע מסויים מעדותו שהוא מייחס את המעשה לאוחיון, הרי הנימה הדומיננטית בעדותו היתה שאינו יכול לזהות את התוקף. ביהמ"ש המחוזי ביסס את הרשעת אוחיון בעבירה של נסיון לרצח על עדותו של בן שושן כשהוא משלב אותה עם התיאור של התקיפה, כפי שעלתה מדברי ציון. אשר למערער מונסונגו הרי הרשעתו מבוססת על עדותו של צ'יטו כי מונסונגו קרא לו לשיחה וכאשר ניפנה לדבר איתו שלף סכין ודקר אותו באיזור הלב. מקרה זה אירע לא רחוק מקיוסק ואחד בשם אבו יצחק שהיה במקום כשצ'יטו הגיע לקיוסק סיפר כי צ'יטו נשאל מי דקר אותו והשיב כי עשה זאת מונסונגו. על יסוד עדותו של צ'יטו ועדות אבו יצחק זה הרשיע ביהמ"ש גם את מונסונגו בנסיון לרצח. מכאן הערעור.
א. אין כל סתירות ותמיהות בעדות בן שושן באשר לפציעתו של ציון באותה מידה שהיתה מצדיקה התערבות של ערכאת ערעור בממצאי המהימנות של ביהמ"ש המחוזי. הנקודות שעליהן הצביע הסניגור ספק אם הן סתירות בכלל. כמו כן רשאי היה ביהמ"ש לשלב את דברי העד בןשושן עם התיאור שניתן ע"י ציון, אף אם ציון לא היה נכון להעיד מי היה האדם שדקר אותו. זאת ועוד, היה בדברים שהשמיע המערער לאחד השוטרים שליווה אותו לבית המשפט להוצאת פקודת מעצר משום הודאה בחצי פה כי המערער מעורב באירוע. גם העובדה שהמערער, אחרי שנודע לו שהמשטרה מחפשת אותו בעקבות המעשה, ברח והתחבא כשבוע ימים יש בה כדי לתמוך במסקנת ההרשעה. יכולות אמנם להיווצר נסיבות שבהן חושש פלוני מהסתבכות עם המשטרה בלי שהדבר קשור לאירוע שלגביו הוא נחקר, אך במקרה כגון זה צריך להעלות הסבר סביר כלשהו בדבר סיבת ההתנהגות של הימלטות מן המשטרה, והסבר כזה לא ניתן.
ב. אין גם להתערב בממצאיו של ביהמ"ש באשר לדקירתו של צ'יטו. אכן מדובר בעדותו של קורבן הדקירה, אך ביהמ"ש ששמע את דבריו יכול היה להתרשם ממידת אמינותם. זאת ועוד, נאשם אמנם אינו חייב לתת הסבר למניעים הסמויים של עד המעיד נגדו, אך כאשר מדובר על טענה שהעדים משקרים צריך להיות לפחות ראשיתו של הסבר מדוע עד זה או אחר יכוון דבריו נגד אדם פלוני וייחס לו את מעשה התקיפה. לא ניתן לראות בהיעדר הסבר כאמור ראיה כלשהי נגד החשוד או הנאשם, אך כשמבקשים לשכנע את ביהמ"ש שעד שיקר או רקם עלילה, רשאי ביהמ"ש לכלול במסגרת שיקוליו גם את השאלה אם יש הסבר כלשהו למעשה המיוחס לעד. צ'יטו טען את אשר טען לא רק בביהמ"ש אלא גם מיד לאחר התקיפה כשהגיע לקיוסק, ובכך יש כדי לחזק את עדותו. נוסף לכך הרי העובדה שמונסונגו הכחיש מכל וכל שהיה במקום, טענה שהופרכה, והעובדה הבלתי מוסברת שהוא ביקש להרחיק עצמו ממקום האירוע, יש בה כדי לחזק תיאורו של צ'יטו שהיה אמין על ביהמ"ש.
ג. אשר לטענה כי לא הוכח שהיתה למערערים הכוונה להמית את אוחיון או את צ'יטו וכי לכן לא הוכחה העבירה של נסיון לרצח - אכן, לצורך הוכחת העבירה של נסיון לרצח יש להוכיח שנתקיימה הכוונה להמית, ואולם כמו בכל מקרה אחר שבו מדובר על הוכחת הכוונה רשאי ביהמ"ש להסיק דבר קיומה של הכוונה לאו דוקא מהצהרות מפורשות, אלא גם מנתונים עובדתיים אחרים שהם חלק ממערכת העובדות שהוכחו במשפט. בעניננו מדובר על שימוש בפגיון חד שהוא כלי היכול לגרום למותו של אדם כשנועצים אותו באיזור הלב והוא הדבר שנעשה כאן. הווה אומר, הן הכלי שבו נעשה שימוש והן איזור הפגיעה יש בהם כדי להצביע על ההחלטה להמית. אשר להכנה - שליפת הסכין כשלעצמה לשם שימוש בה יש בה כדי להצביע על ההכנה למעשה העבירה.
(בפני השופטים: שמגר, גב' בן פורת, לוין. החלטה - השופט שמגר. עו"ד הבר למערער הראשון, עו"ד אוחיון למערער השני, עו"ד ח. לי רן למשיבה. 29.5.80).
ע.פ. 12/80 - אברהם מויאל נגד מדינת ישראל.
*הרשעה בפריצה ודרך הזיהוי (הערעור נדחה).
באחד הימים נפרצה דירתו של המתלונן בבת-ים. כאשר הגיע לדירה ראה שניים המחטטים בדירה וכשנכנס ברחו דרך המרפסת. המתלונן הזעיק את המשטרה, אמר לשוטרים כי יוכל לזהות את הפורצים ויצא עם המשטרה לסיור בסביבה.עפ"י הסימנים שמסר החליטה המשטרה לצאת לדירתו של פלוני ובתוך הדירה נמצאו שניים שאחד מהם הינו המערער. הלה נתבקש ע"י המשטרה לצאת לרחוב ואז ראה אותו המתלונן וזיהה אותו כאחד הפורצים. כששמע המערער את קריאת הזיהוי מיהר לכסות פניו וחזר לדירה בטענו שאנשי המשטרה התכוונו לערוך לו מסדר זיהוי מבלי שהזהירו אותו מראש מה כוונתם. בעקבות זאת הוגש כתב אישום וגם בביהמ"ש זיהה המתלונן את המערער כאחד מן השניים שראה בדירה. ביהמ"ש המחוזי נתן דעתו לכך שהזיהוי הראשון האמור לא בוצע תוך הצבעה על המערער כאשר הוא אחד מתוך מספר אנשים. ביהמ"ש המחוזי העיר כי מסוכן להרשיע על יסוד הזיהוי המתואר לבד, אלא אם יש תימוכין (לאו דוקא סיוע) ממקור אחר. תימוכין כאלה מצא ביהמ"ש בעובדה שבכיסו של המערער נמצאו מפתחות של מכונית, וכשנשאל היכן המכונית נתן תשובה כוזבת שהיא נמצאת במוסך, ולבסוף נתגלתה ליד הדירה שנפרצה. על יסוד הזיהוי ופרשת המכונית הורשע המערער בעבירת פריצה והערעור נגד ההרשעה נדחה. ענינו של זיהוי כגון זה שלפנינו צריך להיות מוכרע עפ"י המשקל שאותו מייחס ביהמ"ש לעדויות המושמעות בפניו. אין ספק שהמשטרה לא פעלה בדרך הראויה, והיתה צריכה לערוך מסדר זיהוי ממשי מבלי לתת
לעד לראות את החשוד לפני מסדר הזיהוי. בכך היתה המשטרה פועלת כחובתה כדי להסיר כל ספק, והיתה מונעת היווצרות נסיבות שבהן לא די בזיהוי בלבד כדי להבהיר את השאלה אם פלוני אכן היה בדירה ואם לאו, אולם ביהמ"ש צריך לתת דעתו גם לראיה של "זיהוי ספונטני" שלא נערך תוך נקיטת אמצעי הזהירות הנדרשים במסדר זיהוי, אלא תוצאה של עימות מזדמן בין קורבן העבירה לבין החשוד בביצועה. על המשטרה לעשות כל אשר לאל ידה כדי לא להזדקק לזיהוי ספונטני, אולם אם אירע זיהוי כאמור במסגרת מרדף אחרי עבריין או בנסיבות דומות ניתן להביא ראיה זו בפני ביהמ"ש, אשר ישקול בכל מקרה את ערכה ומשקלה של ראיה כאמור. ביהמ"ש יתן בין היתר דעתו אם היתה התרשמות קודמת שנחרתה בזכרונו של העד שבאה לידי ביטוי בעת הזיהוי או שמא יש חשש שהעד נגרר לעבר פרשנות של הנסיונות והסיק מסקנה מדבר הימצאותו של פלוני בידי אנשי המשטרה. בעניננו צדק ביהמ"ש כשראה את דבריו של המתלונן בעת המפגש עם המערער כקבילים וראה בהם ראיה לזהותו של העבריין, ויחד עם זאת צדק כאשר חשש להסתמך על עובדת הזיהוי בלבד וחיפש תימוכין לענין הזיהוי. ביהמ"ש יכול היה למצוא תימוכין בענין המכונית ואין להתערב במסקנתו. אשר לעובדה שאיש המשטרה לא רשם דבר על הדו-שיח שבינו לבין המערער בדבר המכונית - זהו ליקוי חוזר ונשנה בעבודת המשטרה, שאינה מקפידה על עריכת תרשומות בהליכי חקירה, אך אין בכך כדי לשלול כל אמינות מדברי עד המשטרה. איש המשטרה נחקר בנושא ע"י הסניגוריה ומהימנות דבריו הועמדה במבחן וביהמ"ש רשאי היה לסמוך על עדותו.
(בפני השופטים: שמגר, גב' בן פורת, לוין. החלטה השופט שמגר. עו"ד גב' כ. חנוך למערער, עו"ד ח. לוין למשיבה. 29.5.80).
ע.פ. 359/80 - מדינת ישראל נגד משה יקר.
*קולת העונש (סמים) (ערעור על קולת העונש - הערעור נדחה ברוב דעות מ"מ הנשיא ח. כהן ובכור נגד דעתו החולקת של השופט לוין).
המשיב הואשם תחילה ביבוא סמים בכך שהגיעו מכתבים אליו מחו"ל ובהם כמויות המצטברות ל- 37 גרם קוקאין, אך התביעה הגיעה לעיסקת טיעון עם המערער והוא הורשע בקשירת קשר ליבוא סמים ובהחזקת חצי גרם חשיש ונדון ל- 3 חודשי מאסר בפועל, שנה מאסר על תנאי וקנס של 10 אלפים ל"י. הערעור על קולת העונש נדחה ברוב דעות מ"מ הנשיא ח. כהן ובכור כנגד דעתו החולקת של השופט לוין. ביהמ"ש הביע תמיהה על גישתה של התביעה אשר עשתה עיסקת טיעון עם המשיב, ויתרה על האישום של יבוא סמים והסתפקה בהודאת המשיב בקשירת קשר ליבוא ובהחזקת החשיש. היו בידי התביעה הוכחות ברורות להרשעה בסעיף של יבוא הקוקאין ואין להבין על שום מה ויתרה על כך התביעה על כל פנים משוויתרה על כך התביעה הרי היו לפני ביהמ"ש רק העבירות הנותרות. למרות שהמדינה ויתרה על האישום ביבוא הסמים הגישה התביעה תוך כדי טיעונה לעונש את המכתבים שנכתבו למשיב ע"י אחת שאיתה קשר את הקשר, ואילו המשיב מצדו הגיש כראיה את התצהיר של אותה אשה שלפיו אין למשיב קשר עם היבוא. באשר להגשת חומר בשלב של הכרעת הדין נוהגים בתי המשפט נדיבות לענין קבלת ראיות ואינם מקפידים עם בעלי הדין לא בדבר קבילותן ולא בדבר דרך הגשתן ובדרך כלל אין בקבלת ראיה בשלב זה משום מידה סבירה לערעור על מידת העונש.
לגופו של ענין ציין מ"מ הנשיא ח. כהן, היה המשיב ראוי למאסר לתקופה ממושכת בגין הקשר שקשר ליבא קוקאין ארצה, אך שיחק לו מזלו וביהמ"ש המחוזי הסתפק במאסר בפועל לתקופה של 3 חודשים בלבד. בינתיים שוחרר המשיב ממאסרו ואם ביהמ"ש יחליט להחמיר בדינו יצטרך הוא להחזיר אותו לכלא. כלל גדול הוא בביהמ"ש העליון שאין מחזירים לבית הסוהר אסיר ששוחרר משם לאחר שנשא עונשו. בהחזרת אדם לכלא, כאשר שוחרר מתוך ידיעה שגמר לרצות את עונשו בגין אותה עבירה, יש משום התאכזרות בלתי אנושית ואין
להתאכזרות אשר כזו כל הצדקה זולת מקרה אחד ויחיד בלבד כשיש יסוד לחשוש כי בהתהלכו חופשי יוסיף האיש לסכן את שלום הציבור סכנה של ממש. בעניננו אין יסוד לחשוש לכך. אילו היה המשיב סוחר סמים ניתן היה לשקול בכובד ראש אם למען ההגנה על שלום הציבור לא יהא זה מן ההכרח להחזירו לכלא לתקופה ממושכת. אין שום יסוד לחשש שהוא סוחר סמים ואף לא נטען כאילו קיים חשש כזה. כל הסימנים מעידים שהקשר בין המשיב לבין ספקית הסם נותק וכי המשיב מצא בינתיים עבודה כשרה המפרנסת את בעליה ובנסיבות אלה אין להחזירו לכלא.
השופט לוין בדעת מיעוט ציין כי עיסקת הטיעון כשהיא לעצמה מעוררת תמיהה ודאגה וקשה להבין מה היו שיקולי התביעה כאשר ויתרה על האישום ביבוא סמים. ברם, גם אם אין מדובר בעבירה של יבוא סמים עדיין העונש קל מדי. עבירות הסמים רבו לאחרונה לאין שיעור והפכו למכת המדינה שיש להילחם בה ביד קשה וללא רתיעה וברוב המכריע של המקרים משקל נסיבותיו האישיות של הנאשם הוא מועט. עד כה לא מילאו בתי המשפט את חובתם המלאה בענין זה ואם כי סולם העונשים הולך ועולה לא נעשה די בתחום הענישה כאשר בעבירות הסמים יש לענישה מחמירה אפקט מרתיע. אין לקבל את גישתו של ביהמ"ש המחוזי כי המשיב איננו אישיות עבריינית ומדובר על כשלון חד-פעמי. אכן, הכלל הוא שבערכאת הערעור אין מחזירים נאשם לבית הסוהר, אך בעבירות סמים, כשהמרחק בין העונש שהוטל ובין העונש שראוי להטילו כה גדול, אין ברירה אלא לסטות מן הכלל. העונש המינימלי שיש לגזור על הנאשם הוא שהשנה מאסר על תנאי תהיה מאסר בפועל.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא ח. כהן, בכור, לוין. עו"ד י. בן אור למערערת, עו"ד נ. קנת למשיב. 4.7.80).
ע.פ. 724/79 - אורי הרמן נגד היועץ המשפטי לממשלה.
*חומרת העונש (מרמה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בשורה של עבירות קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, משיכת שיקים וזיוף שיקים ונדון ל- 3 שנות מאסר. הערעור על חומרת העונש נדחה. העבירות הן חמורות וביצוען משתרע על תקופה של כ- 9 חודשים, כשהסכומים שבהם מדובר מסתכמים במאות אלפי לירות. נכון כי אין למערער הרשעות קודמות, הוא גדל בתנאים קשים בגין מצב משפחתי יוצא דופן והודה במשטרה ושיתף פעולה עם חוקריו, אך עובדות אלה היו לפני ביהמ"ש המחוזי, ובהתחשב בכל האמור אין לומר שהעונש חמור יתר על המידה.
(בפני השופטים: בכור, לוין, גב' בן עתו. עו"ד ג. גסר למערער, עו"ד ר. בר חיים למשיב, 5.6.80).
ע.פ. 28/80 - יוסף בן חיים דהן נגד מדינת ישראל.
*חומרת העונש (התפרצות וגניבה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער הורשע בעבירה של התפרצות לבית קפה וגניבת משקאות, התפרצות לבית כנסת וגניבת מאוורר ו- 75 ל"י מכספי צדקה, וכן במסירת שם, כתובת ומספר תעודת זהוי בדויים במהלך החקירה לאחר ההתפרצות לבית הכנסת. בגין כל אלה נדון המערער ל- 15 חודשים מאסר בפועל ו- 21 חודשים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נתקבל. למערער 10 הרשעות קודמות נגד הרכוש וביהמ"ש המחוזי כבר הביא בחשבון לצורך קולת העונש את ההודייה, הבעת חרטה והטענה שהמערער היה מכור לסמים ועתה הוא נמצא בתהליך של גמילה. כן נשקל האיחור הרב בהגשת כתב האישום, אך כפי שציין ביהמ"ש האשמה לאיחור זה תלויה במערער שמסר פרטים אישיים כוזבים. מתסקיר שירות המבחן עולה כי אין השירות רואה תכלית להוציא צו מבחן במקרה זה. לאור כל אלה אין לכאורה עילה להמתיק את העונש ואולם אחרי ביצוע עבירות אלה הורשע המערער בעבירות אחרות שבגינן הוא מרצה עונש מאסר בפועל לתקופה ארוכה. אמת, מסירת הפרטים
האישיים הכוזבים היא שגרמה אי צירוף העבירות של התיק הנוכחי לעבירות האחרות במהלך אותו דיון, אך חרף עובדה זו יש לתת משקל ראוי להנחה כי בדיון משותף היה העונש הכולל קטן במידה ניכרת מחיבור תקופות המאסר בשני ההליכים. לאור שיקול זה ומתוך רצון לעודד את המערער במאמציו לחזור למוטב ניתן להקל בעונשו במידת מה, באופן שהמאסר בפועל יעמוד על 10 חודשים.
(בפני השופטים: גב' בן פורת, ברק, לוין. החלטה - השופטת בן פורת. המערער לעצמו, עו"ד גב' ע. ראובני למשיבה. 12.6.80).
ע.פ. 184+238/80 - מדינת ישראל נגד מאיר מיארה
*קולת העונש (סמים) (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
ערעור המדינה הוא על קולת העונש בשני תיקים. בתיק אחד הורשע המשיב ב- 5 עבירות של סחר בסמים ובגין עבירות אלה נדון ל- 18 חודשים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. בתיק אחר הורשע המשיב בעבירה של סחיטה באיומים ותקיפת המתלונן ובגין עבירות אלה נדון ל- 12 חודשי מאסר שמהם 6 חודשים ריצוי בפועל ומתוכם שני חודשים מצטברים לעונש בתיק הקודם ו- 4 חודשים חופפים וכן הופעל מאסר על תנאי של 6 חודשים גם אלה חופפים. הערעור על קולת העונש נתקבל. בגזרו את העונש ציין ביהמ"ש המחוזי כי לפי סעיף 45(ב) לחוק העונשין "מי שנידון במשפט אחד לעונשי מאסר בשל עבירות שונות, ולא הורה ביהמ"ש שישאם... בזה אחר זה, לא ישא אלא את עונש המאסר של התקופה הארוכה ביותר". בכך ראה השופט כוונה מצד המחוקק לחפיפת העונשים תוך מתן סמכות לביהמ"ש להחליט במקרה המסויים אחרת. ב"כ המדינה הדגישה את חומרת העבירות, הסחר בסמים נמשך תקופה של כ- 9 חודשים ומדובר בכמות כוללת של 50 גרם חשיש וכמות נוספת של 30 גרם שנמצאה בחזקת המשיב. גם הסחיטה באיומים היתה חמורה בפני עצמה, כאשר המשיב ביקש מן המתלונן, תוך שימוש באיומים, שיתן לו 1000 ל"י בגלל נזק שגרם לו כביכול. בכל הנתונים צודקת המדינה כי יש להחמיר בעונש. גם עברו של המשיב אינו לגמרי נקי, אם כי מדובר עתה במאסר הראשון לריצוי בפועל. לפיכך החליט ביהמ"ש העליון להשאיר אמנם את שני העונשים בשני התיקים כמות שהם, אלא שכל העונשים יהיו מצטברים ולא חופפים כך שהמערער ירצה 30 חודשי מאסר בפועל ולא 20 חודשים. (בפני השופטים: הנשיא לנדוי, גב' בן פורת, אלון. החלטה - השופטת בן פורת. עו"ד גב' ר. סוכר למערערת. עו"ד א. וידרמן למשיב. 11.6.80).
ע.פ. 734/79 - פתחי אבו שבאב נגד מדינת ישראל.
*חומרת העונש (סמים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בשתי עבירות של סחר בסמים כאשר מכר בשני מקרים חשיש לאיש משטרה מוסווה. פעם אחת מכר כ- 10 גרם ופעם שניה כ- 27 גרם. ביהמ"ש המחוזי דן את המערער ל- 3 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נדחה. למערער אין הרשעות קודמות בעבירות מאותו סוג ואם כי העונש איננו קל, ויתכן שהוא עולה במידת מה על עונשים שכרגיל מטילים בתי המשפט בעבירות מסוג זה. כאשר אין לנאשם עבר פלילי בעניני סמים, אין לומר שהעונש מופרז בחומרתו במידה שתצדיק התערבות ביהמ"ש העליון. הסכנה של סחר בסמים מרובה ויש צורך להרתיע אנשים מסוג זה אם עד כה לא מיצו בתי המשפט את הדין עם הנאשמים, הרי הגיע הזמן להחמיר בענישה כדי לנסות בדרך זו לעצור את הנגע.
(בפני השופטים: י. כהן, אלון, לוין. עו"ד ג. כפיר למערער, עו"ד גב' ר. רבין למשיבה. 10.6.80).
ע.פ. 78/80 - מדינת ישראל נגד חיים אדרי בן אליאס.
*קולת העונש (חבלה חמורה) (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
למשיב סכסוך עם גרושתו המחזיקה בילדתם המשותפת. באחד הימים הופיע המשיב בבית גרושתו כשבידו סכין שהכין אותה מראש ואף
השחיזה בנגרייתו ודקר בה את גרושתו, בפנים, בצוואר, בברך, באגן הירכיים ובכפות הידיים ואף ניסה לדקור אותה בעיניה. בתו בת ה- 16 שהיתה במקום וניסתה להציל את אמה נדקרה אף היא ע"י המשיב. ביהמ"ש המחוזי דן את המערער ל- 4 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי והערעור על קולת העונש נתקבל. המשיב ניסה להסביר כי אשתו בגדה בו בעודם נשואים וממשיכה לנהל אורח חיים מופקר לאחר גירושיה והוא בא לעשות עמה משפט צדק ולהציל את בתו מידיה. מעשהו של המשיב חמור ומזעזע. תוך תכנון מוקדם ואכזריות רבה דקר את גרושתו ופצע את בתו. המקרה אינו רק ביטוי חמור של "תרבות הסכין והאגרוף" אלא אף ביטוי קיצוני של "לית דין ולית דיין" כאשר המשיב רואה עצמו חופשי לעשות בגרושתו כאילו חפץ היא בידיו ולא בת אנוש. רק בהתחשב בעובדה שמדובר בערעור שבו אין ביהמ"ש ממצה את הדין עם הנאשם, הסתפק ביהמ"ש העליון בכך שעונש המאסר בפועל הועמד על 6 שנים.
(בפני השופטים: גב' בן פורת, ברק, לוין. החלטה - השופט ברק. עו"ד ע. ראובני למערערת, עו"ד ש. קרבים למשיב. 12.6.80).
ע.פ. 207+169/80 - מדינת ישראל נגד גדעון בצלאל.
*קולת העונש (סמים) (ערעור על קולת העונש - הערעור נדחה).
המשיב הורשע בעבירות של סחר בסמים והתפרצות למקום מגורים וגניבה ונדון ל- 18 חודשים מאסר בפועל ו- 24 חודשים מאסר על תנאי. הערעור על קולת העונש נדחה. המערער התפרץ לדירה וגנב מתוכה קופת ברזל שלמעשה היא לא הכילה רכוש בעל ערך כספי וכן הורשע במכירת כ- 6 גרם חשיש פעמיים. לנאשם הרשעות קודמות והעבירות בוצעו לאחר שיחרורו ממאסרו הקודם. מאידך הוגש תסקיר של שרות המבחן שלפיו מגלה המערער, שטרם מלאו לו 20 שנה, רצון חזק לחזור למוטב. לנוכח האופי החמור של העבירות נטה ביהמ"ש העליון להחמיר בעונשו של המשיב, אך רק בהתחשב בתסקיר שרות המבחן החליט לא להכביד על האפשרות המזדמנת שהמערער יחזור למוטב וישוקם. עם זאת החליט ביהמ"ש העליון להעמיד את המערער במבחן למשך תקופה של שנתיים מיום שחרורו ממאסרו.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, גב' בן פורת, אלון. החלטה - השופט אלון. עו"ד גב' ר. סוכר למערערת, עו"ד ברדוגו וש. פרנקו למשיב. 11.6.80).
ע.פ. 364/80 - שותפות שיפודי מדינה ואח' נגד מדינת ישראל.
*סירוב פסילה של שופט (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).
המערערים הועמדו לדין בפני שופט שלום בתל-אביב בעבירות לפי פקודת מס הכנסה, והכרעת הדין ניתנה שם ביום 16.1.80 ובה הורשע המערער השני (להלן המערער), שהוא אחד השותפים בשותפות, בעבירות מס הכנסה. השופט דן באותו משפט בהערכת העדויות שנגבו והעדיף עדותו של עד המדינה על עדות המערער שלא זכתה לאמונו. עתה הועמדו המערערים לדין בפני אותו שופט בשל עבירות על חוק מס ערך מוסף, והמשפט הובא לדיון בפני השופט ביום 22.4.80, כשלושה חודשים בלבד אחרי סיום המשפט הקודם. המערערים ביקשו כי השופט יפסול את עצמו, אך השופט דחה את הבקשה ובהחלטתו הוא מעיד על עצמו שפרטי הענין אינם זכורים לו. הערעור על כך נתקבל. יש להניח שאחרי התחלת התהליך של גביית הראיות במשפט זה היה השופט נזכר שלפניו עומד נאשם שעל מהימנותו כבר הביע דעה שלילית זמן קצר לפני כן. האישומים במשפט זה מתייחסים לתקופה ארוכה, שלא כאישומים במשפט הראשון, אולם העבירות במשפט הראשון נעברו באותה תקופה עצמה. אין זה ענין שבו מבקשים לפסול שופט משום שאי פעם בעבר הופיע אותו נאשם לפניו במשפט, אלא יש כאן קשר הדוק למדי בין האישומים בשני התיקים וקיימת איפוא אפשרות מעשית שכאשר יעלו פרטי המשפט הראשון שוב בזכרונו של השופט, יתקשה להשתחרר מן הרושם השלילי שהמערער עשה עליו בעדותו במשפט הראשון. לפיכך מוטב שהמשפט יתברר
בפני שופט אחר. אין קושי שהדבר יעשה כאשר מדובר בבימ"ש השלום בתל-אביב שבו קל יהיה להעביר את המשפט לשופט אחר.
(בפני: הנשיא לנדוי. עו"ד דן מור למערערים, עו"ד גב' ארד למשיבה. 3.6.80).
ע.פ. 29/80 - מדינת ישראל נגד סקר סלאמו אבו עייאדה.
*קולת העונש (סמים) (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
המשיב נתפס בפברואר 1979 ליד קרית גת כאשר בדפנות דלתות מכוניתו היו מוסתרות 28 סוליות חשיש שמשקלן כ- 8 ק"ג. הוא הודה באשמה ונדון לשנה וחצי מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי ולתשלום קנס של 15 אלף ל"י. הערעור על קולת העונש נתקבל. המשיב כיהן בעת ביצוע העבירה כמנהל בי"ס לילדי שבטו. אין להרבות מלים על חומרת העבירה ובמיוחד כאשר את העבירה הזאת עבר אדם שבתור מחנך חייב היה לשמש דוגמא טובה לחניכיו. ביהמ"ש המחוזי הקל עם המשיב במידה מפליגה וכנראה נהג כך בהתחשב בעובדה שאביו של המשיב שיתף פעולה עם שלטונות ישראל ומשום כך נחטף ע"י הירדנים ועונה עינויי גוף קשים וכששב לישראל נפטר לאחר זמן לא רב. מאז מילא המשיב את התפקיד של ראש בית האב וניתנה גם עדות אופי על המעמד המכובד שהיה למשיב בקרב משפחתו ושבטו. אכן אין להתעלם מדברים אלה, אך אין הם יכולים להביא לידי הקלה כזאת במידת העונש, כי מצד שני יש לומר שכאשר נפל אדם בעל עמדה חברתית מכובדת כזאת ונתפס לפשע חמור אין הוא יכול לשאת בעונש קל מעונשו של עבריין מפשוטי העם, כי מעמדו דוקא מחייב התנהגות ללא דופי. בהתחשב בכל האמור לעיל וכן בעובדה שביהמ"ש העליון אינו ממצה את כל חומר הדין בערעור וכן שהמשיב עמד כבר להשתחרר ממאסרו בעוד זמן קצר, החליט ביהמ"ש העליון להעמיד את המאסר בפועל על 3 שנים .
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, גב' בן פורת, אלון. עו"ד גב' ר. סוכר למערער, עו"ד מ. ישראל למשיב. 11.6.80).
ע.פ. 508/79 - בנימין בן זכריה פנחס נגד מדינת ישראל
*הרשעה ברצח (הערעור נדחה).
המערער הורשע בעבירת רצח לאחר שהרג ביריות שלושה בני משפחת דוק וערעורו נדחה. למערער היה סכסוך עם הנער דוד דוק, בן 14, שמשפחתו מתגוררת בבית שבו גר המערער. ביום המקרה חתך המערער, צינור גז של משפחת דוק. הסבתא של המשפחה ראתה את המעשה ומאוחר יותר שמע המערער כי עומדים להגיש נגדו תלונה למשטרה. אי לכך, כך סיפר המערער בהודעתו במשטרה נטל אחד משני האקדחים שהיו בביתו "נכנסתי לדירה של משפחת דוק... ראיתי את דוד דוק ואת אחותו ברוריה וגם הסבתא שלהם ... ועם האקדח יריתי מספר יריות על מי שהיה שם אך לא זוכר אם כיוונתי ... הייתי בהלם כזה ולא יכולתי להשתלט על עצמי...". כמסתבר נהרגו מן היריות כל השלושה. לפני מותה הספיקה הסבתא לומר לקצין משטרה כי המערער ירה בבני המשפחה. המערער מסר מספר הודעות במשטרה וכן לפסיכיאטר ובכולן תיאר את המעשה כאמור. ביהמ"ש ביסס את ההרשעה על הודעות המערער וכן על עדויות שלפיהן נראה המערער יורד במדרגות מיד לאחר שנשמעו היריות והאקדח בידו. האקדח שנמצא בכיסו נבדק והוברר כי היריות נורו מתוכו, וכן היתה כאמור העדות של הסבתא. בכל אלה היה די והותר לחיזוק הודאתו של המערער כנדרש עפ"י הדין. אשר להכנה - הצביע ביהמ"ש על תיאורו של המערער עצמו כי לקח את האקדח והלך לבית דוק כשהוא דרוך וטעון, הוא אמר כי רצה לנקום במשפחת דוק, ומכאן כי גמלה ההחלטה בלבו לבצע את הרצח. ביהמ"ש המחוזי דחה את הטענה כי האירועים הכרוכים בסכסוך הממושך יש בהם קינטור מיידי, כשם שדחה את הטענה כי המערער ראה קינטור במילים של שיר שנוגן בבית משפחת דוק ואשר המערער סבר, באופן סובייקטיבי, כי הן מתייחסות אליו כמילות לעג. בערעור לא העלה הסניגור טענה של מחלת נפש
הפוטרת מעונש, אך טען כי המערער לא היה מסוגל להדריך את סניגורו בדבר קו ההגנה ולנהל עניינו, וממילא גם נפגמה ההגנה עצמה וכולל עדותו של המערער.
כמסתבר ביקש ביהמ"ש לפני תחילת המשפט חוות דעת של פסיכיאטר והלה קבע כי המערער מסוגל לעמוד לדין, וכאשר בהמשך המשפט התפרץ המערער לפתע והחל בצעקות שוב נדחה המשפט ונמשך לאחר שהמערער בא עם פסיכיאטר שקבע כי הוא מסוגל להמשיך ולהשתתף במשפט. אף שלא הועלתה טענה של אי שפיות דעת משפטית שממנה סובל המערער, קבע ביהמ"ש העליון כי הוא מצווה להתייחס לטענתו של הסניגור באותו מובן שהוא העלה אותו ולבחון אם ניתנה לנאשם שעת כושר לקחת חלק בדיון המשפטי ולהתגונן כיאות. אין דנים דינו של אדם אשר מפאת מחלת נפש אינו מסוגל להורות לפרקליטו כיצד לערוך הגנתו ולשם ניהול משפט צדק אין די בכך שמבחינה פיזית אפשר ליצור קשר עם הנאשם ושהנאשם מסוגל להשיב הן או לאו על שאלה אם הוא מודה באשמה או לא. דרוש שיהא מסוגל לתפוס את משמעות האירועים ולהגיב עליהם בצורה נבונה, כך שיוכל להדריך את סניגורו. לעזרתו של ביהמ"ש עומדות בנידון האמור חוות דעת רפואיות, אם כי אינו מתעלם גם מראיות אחרות. במקרה דנן אושפז המערער להסתכלות והרופא קבע שהוא יכול להופיע במשפט. בכל מהלך המשפט בביהמ"ש המחוזי לא העלה הסניגור טענה על היעדר קשר עם שולחו והתפרעותו של המערער באחת הישיבות לא היה בכוחה כדי להאפיל על חוות דעת רפואית המתייחסת הן למצבו הנפשי של המערער בעת ביצוע העבירה והן ליכולתו לעמוד לדין ולעקוב אחר ההליכים ולהגיב בצורה נכונה ביחס להגנתו. בסופו של דבר גם הטענה של היעדר יכולת של נאשם ליצור קשר עם סניגורו והיעדר כושר לכוון הגנתו נטענו רק על רקע מצב נפשי וכמו כל טענת הגנה על רקע מחלת נפש גם זו על הנאשם להוכיח וכאן הוכח ההיפך.
אשר לטענת הסניגור כי לנוכח הפרעות נפשיות מסויימות של המערער ניתן להסתפק לענין הקינטור במבחן הסובייקטיבי כשם שהשתקף הדבר בנפשו של המערער לאור היחסים המתוחים עם משפחת דוק - ההלכה הפסוקה היא שבנוסף על המבחן הסובייקטיבי יש צורך גם במבחן אובייקטיבי והלכה זו היכתה שורשים כה עמוקים בפסיקתו של ביהמ"ש העליון ובתודעה המשפטית והמוסרית שלנו, ששוב אין מחזירים את הגלגל אחורנית.
(בפני השופטים: י. כהן, גב' בן פורת, בייסקי. החלטה - השופט בייסקי. עו"ד ח. קלסי למערער, עו"ד ר. בר חיים למשיבה. 17.6.80).
ע.פ. 49/80 - עמוס ואליהו מסילתי נגד מדינת ישראל.
*הרשעה בגרימת חבלה חמורה בנסיבות מחמירות וחומרת העונש (הערעור נדחה).
סמי יעקב (להלן המתלונן) נחבל חמורות בראשו ע"י המערערים וביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערערים בעבירה על הוראות הסעיפים 333 לחוק העונשין (חבלה חמורה) ו- 335 לחוק העונשין (בנסיבות מחמירות) ודן אותם לשנתיים מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי, וכן הפעיל נגד השניים מאסרים על תנאי במקצת במצטבר ובמקצת בחופף באופן שנוסף עונש מאסר של 9 חודשים לריצוי בפועל. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי אלי פתח בתיגרה עם המתלונן ובעט בו ולאחר שהשניים החלו להתאבק ונפלו זה על גבי זה התקרב עמוס והחל לבעוט במתלונן ללא רחם. אף אלי היכה את המתלונן באגרופיו. משסיימו השניים את מלאכתם עזבו את המתלונן כשהוא מתבוסס בדמו ללא שתושט לו עזרה כלשהי על ידיהם. על יסוד תשתית עובדתית זו הרשיע ביהמ"ש כאמור את המערערים והפעיל את המאסרים על תנאי.
אשר לשאלה מי פתח בתיגרה הרי ביהמ"ש המחוזי האמין למתלונן ולא האמין לאלי ולעמוס ואין להתערב במסקנתו. אשר לטענת עמוס שהעלה הגנה של צורך, הרי הוא לא בא להפריד בין אחיו אלי לבין המתלונן, אלא כל התנהגותו התבטאה בבעיטות נמרצות שבעט במתלונן. במעשיו אלה לא נקט עמוס באמצעים סבירים הדרושים להגנה על אחיו אלא נקט באמצעים תוקפניים שנועדו לגרום חבלות קשות למתלונן.
אשר לטענת הסניגור נגד הפעלת המאסרים על תנאי - היו תלויים נגד השניים מאסרים על תנאי והתנאי היה לגבי כל אחד מהם כי לא יעבור עבירה לפי הסעיפים 379 (תקיפה) ו- 380 (תקיפה הגורמת חבלה ממשית). הלכה למעשה הורשעו המערערים בעבירה על סעיפים 333 ו- 335, ולטענת הסניגור אין ההרשעה האמורה מפעילה את המאסרים על תנאי. טענה זו אין לקבל. אין צורך כי הנאשם יעבור את העבירה הזהה במיספורה לזו שפורטה בתנאי. הפסיקה הרחיבה את הפעלת התנאי וקבעה כי התנאי מופר אף אם הנאשם לא הועמד לדין בעבירה הזהה במספורה לעבירת התנאי, ובלבד שהעבירה בה הורשע הנאשם הלכה למעשה כוללת בחובה מבחינת יסודותיה את היסודות הקבועים בעבירת התנאי. על כן, לדוגמה, אם העבירה המפורטת בתנאי היא גניבה בניגוד לסעיף 384 לחוק העונשין, התנאי מופר גם אם הנאשם הורשע בעבירה של גניבה בידי עובד או התפרצות וגניבה. הטעם לכך נעוץ במטרה העונשית הניצבת ביסוד המאסר על תנאי. המחוקק ביקש ליתן לנאשם הזדמנות והתנאי יופעל רק אם הנאשם לא למד לקח וחזר לסורו. המבחן להפעלת התנאי אינו מבחן טכני פורמלי אלא מבחן מהותי עניני. השאלה אינה אם הנאשם הועמד לדין והורשע באותה עבירה המפורטת בתנאי, אלא אם התנהגותו הפלילית של הנאשם מקיימת את היסודות של עבירת התנאי. ביהמ"ש העליון התייחס לערעור אזרחי 385/78 שבו נפסק, בדרך אגב, כי מקום שעבירת התנאי היא אחת העבירות של פרק כ"ז בפקודת החוק הפלילי, הכוללת אף תקיפה, אין התנאי מופר אם הנאשם מורשע בתקיפת שוטר בנסיבות מחמירות שהיא עבירה לפי סעיף 2 לחוק תיקון דיני עונשין (תקיפת שוטרים). ביהמ"ש ציין כי הדברים שם נאמרו אגב אורחא, והשופט ברק שישב בדין באותו פסק דין ציין כי מאז הרהר בענין וספק בעיניו אם לא נפלה שגגה מלפני ביהמ"ש. אך יהא הדין אשר יהא לענין המקרה ההוא, אין הוא חל בעניננו שבו הן עבירת התנאי והן העבירה שבה הורשעו המערערים כלולות בחיקוק אחד. בעניננו עבירות התנאי כוללות את היסודות של נגיעה בגופו של אחר ללא הסכמתו (תקיפה) וגרימת חבלה של ממש, והלכה למעשה הורשעו המערערים בחבלה חמורה ומשמעותה כי המערערים בודאי נגעו בגופו של אחר ללא הסכמתו ובכך קיימו את היסודות של עבירת התקיפה והתוצאה של חבלה חמורה כוללת בחובה את התוצאה של חבלה של ממש.
אשר למידת העונש - המערערים פעלו בברוטליות ואך כפסע היה בין המתלונן לבין המוות. תרבות אגרוף זו מן הדין לשורשה. בענין שלפנינו יש חומרה מיוחדת בהתנהגות המערערים. ראשית, הם פגעו במתלונן בשל היותו שוטר לשעבר שטיפל בענינו של אחד המערערים, ועל החברה להגן על שוטריה הן כשהם בתפקיד והן כשסיימו את תפקידם וגורמים עבריינים מבקשים להתנכל להם בשל תפקידם בעבר. ענין שני לחומרה, שהמערערים השאירו את המתלונן מתבוסס בדמו ולא עשו דבר כדי להושיט לו עזרה.
(בפני השופטים: אלון, ברק, לוין. החלטה - השופט ברק. עו"ד מ. מרוז למערערים, עו"ד גב- ר. רבין למשיבה. 16.6.80).
ע.פ. 760/79 - טרסה ברהני נגד היועץ המשפטי לממשלה
*חומרת העונש (מרמה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע ב- 30 עבירות של קבלת דבר במרמה בכך שקיבל כרטיסי אשראי על שמו של אחר ובאמצעותם הוציא מסוחרים שונים סחורות כשווי כולל של כ- 120 אלף ל"י. בגין כל אלה נדון ל- 3 שנים מאסר בפועל והערעור על חומרת העונש נדחה. הסניגור טען שביהמ"ש המחוזי לא נתן משקל ראוי לעובדה שמדובר בפליט מחנה שהיה נע ונד עד שבא ארצה וגם פה לא היתה לו עבודה ומשעבר את העבירה הראשונה וקיבל את כרטיסי האשראי התפתה לעשות בהם שימוש. אין בכל אלה כדי להקל בעונש. ראשית - השיקולים האמורים היו לנגד ביהמ"ש המחוזי אשר ציין כי אין לצפות כי הנזק לסוחרים יוטב אי פעם, שנית - אין לומר שמאסר 3 שנים בגין עבירות בהיקף כזה הוא חמור או בלתי הולם את העבירות.
(בפני השופטים: גב' בן פורת, בכור, לוין. עו"ד י. מושקט למערער, עו"ד ד. קובל למשיב. 19.6.80).
ע.פ. 264/80 - וילי וולך נגד מדינת ישראל
*הרשעה בהתפרצות וגניבה על יסוד החזקה תכופה וחומרת העונש(הערעור נדחה).
באחד הערבים נפרצה חנות בבת ים ומתוכה נגנבו מצלמה עם רגליות, מסרטה ומחשבי כיס בערך של כ- 30 אלף ל"י. למחרת בא המערער לחנות לצורכי צילום ברמת גן והציע לבעל החנות למכור לו מצלמה עם רגליות והראה לו מסמך המהווה אישור של אדם בשם מישה אושרוב מאשדוד נושא ת.ז. עם מספר פלוני, כי הוא מכר למערער מצלמה, מסרטה ומקרנה וכן מחשבים. בעל החנות אמר למערער הוא מוכן לקנות את המצלמה אך הוא רוצה לבדוק את תקינותה ושילם חלק על החשבון למערער שהיה אמור לחזור למחרת כדי לקבל את יתרת המחיר. בינתיים נודע לבעל החנות כי המצלמה גנובה ובתאום עם המשטרה עיכב את המערער אצלו עד שהמשטרה עצרה אותו. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירה של פריצה וגניבה ודן אותו ל- 18 חודשים מאסר בפועל ושנתיים וחצי מאסר על תנאי והערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. אין חולקין שהמערער הציע לבעל החנות את המצלמה שנגנבה מחנותו של המתלונן. המערער הורשע בפריצה על סמך ההלכה של "החזקה תכופה" ואין חולקים שהמערער החזיק ברשותו חלק מן הטובין שנגנבו באותה פריצה ושהיתה זו חזקה תכופה לאחר שבוצעה הפריצה, דהיינו למחרת היום. השאלה היא אם הרים המערער את הנטל לעורר ספק סביר בעקבות חזקת ה"החזקה התכופה". גירסת המערער היתה שהוא רכש את הטובין מאת מישה אושרוב עפ"י המסמך האמור שהיה בידו ואולם הוכח שמספר תעודת הזהוי הרשום במסמך הוא של אדם אחר, ואילו אחד מישה אשרוב, שהיה ידוע למשטרה כעבריין, הופגש עם המערער והוא טען שזה לא אותו אחד שממנו קנה את הטובין, והמערער לא ידע לתת פרטים על מישה אשרוב השני שלא הובא כעד וגם כתובתו לא ידועה. ביהמ"ש המחוזי שקל את כל הראיות והגיע למסקנת הרשעתו של המערער ואין להתערב בכך. אשר לעונש - המערער הוא בן 53 וסובל מכמה מחלות, אך מאידך יש לו הרשעות קודמות רבות. גם לאחר המקרה הנדון ביצע המערער 4 עבירות שבהן הורשע. בנסיבות אלה אין גם להתערב במידת העונש.
(בפני השופטים: גב' בן פורת בכור, לוין, החלטה - השופט בכור. עו"ד ד. מועלם למערער, עו"ד ד. קובללמשיבה. 19.6.80).
ע.פ. 146/80 - בקר עבד אבו שנב נגד מדינת ישראל
*הרשעה בהחזקת נשק (הערעור נדחה).
המערער הורשע בהחזקת נשק שלא כדין ונדון לשנתיים מאסר בפועל וקנס של 5 אלפים ל"י וערעורו על הרשעתו נדחה. לפי ממצאי ביהמ"ש המחוזי החזיק המערער בביתו שני תת מקלעים מסוג קרל גוסטב ו- 4 מחסניות ומכר את הנשק לשניים בשם כיאל ומוסלה. שניים אלה היו בקשר עם המשטרה לפני ביצוע העיסקה ושילמו למערער סכום של 5 אלפים ל"י שנמסר להם מידי המשטרה. לאחר ביצוע העיסקה מסרו את הנשק למשטרה. המערער הכחיש שבוצעה עיסקה וכן את העובדה כי היה בידיו הנשק הנ"ל. אחד משני הקונים, העד מוסלאה טען בעדותו כי כל הסיפור שסיפר למשטרה בשקר יסודו, וכי רצה לנקום במערער על רקע משפחתי. ביהמ"ש המחוזי נתן את דעתו לעדותו של מוסלאה והתרשם כי אין אמת בהתכחשותו לגירסתו הראשונה. ביהמ"ש תמך את מסקנתו המרשיעה בין היתר על דברי העד כיאל שהיה שותפו של מוסלאה ועל דבריו של מוסלאה בהודעהו במשטרה, שאותה קיבל כראיה על הדברים שנאמרו בה, בהסתמך על הוראות סעיף 10א (א) לחוק לתיקון פקודת הראיות תשל"ט. על פי סעיף 56 לפקודת הראיות על ביהמ"ש השומע את העדים להחליט כדבר מהימנות דבריהם, אך ביהמ"ש שלערעור יכול להתערב בכך אם שגה או טעה ביהמ"ש דלמטה. בשאלה אם ניתן היה לסמוך על עדותו של העד כיאל הגיע ביהמ"ש העליון למסקנה כי לא היו בדבריו סתירות מהותיות וניתן היה להסתמך על עדותו. אולם, עיקרו של דבר, היתה לא רק עדותו של כיאל אלא על אחת המחסניות נתגלתה טביעת זרת של המערער ומתחת לציפורניו נתגלה חומר החופף את הצבע הטרי שבו נצבע כלי הנשק. גירסתו של המערער היתה של הכחשה כוללנית שהנשק כלל לא היה בידיו, ובביהמ"ש העלה לראשונה את הטענה כי במסגרת החקירה הוצג בפניו הנשק והמשטרה הפעילה כלפיו אמצעים אלימים
והופל על הנשק ומכאן טביעת האצבע האמורה. ביהמ"ש לא נתן אמון בגירסה זו ואין להתערב בכך. מדובר על גירסה כבושה אשר לא הועלתה בפני אף אחד מן העדים הנוגעים לענין כדי לבחון תגובתם, למרות שצריך היה להניח שהתביעה הכללית מבססת ראיותיה, בין היתר, על טביעת האצבע ועל הצבע.
(בפני השופטים: שמגר, בכור, בייסקי. החלטה - השופט שמגר. עו"ד בן דור למערער, עו"ד לי רן למשיבה. 23.6.80)
ע.פ. 790/79 - דוד כהן נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (מרמה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בעבירות של קבלת דבר במרמה ומשיכת שיקים ללא כיסוי וכן בעבירת גניבה ונדון ל- 30 חודשים מאסר בפועל וכן הופעל במצטבר מאסר על תנאי של 10 חודשים. הערעור על חומרת העונש נדחה. המערער משך בחודש יולי אשתקד שיקים ובהם רכש מוצרי חשמל (טייפרקורדרים וטלויזיה) ושילם תמורתם בשיקים דחויים ביודעו שהבנק לא יפרע אותם. לאחר שנתגלה המעשה ניסה להפיס את דעתם של הניזוקים ע"י כך שרכש בחנות אחרת מכשירי חשמל מאותו סוג והעבירם לאלו שמהם רכש את המכשירים הקודמים. בחנות האחרת ביקש לפרוע בשיקים שהיו חסרי כיסוי. ביהמ"ש המחוזי נתן דעתו לכך שלמערער הרשעות רבות בעבירות של משיכת שיקים ללא כיסוי ועבירות מרמה וכבר נדון בעבר למאסר. רק זמן מועט לפני ביצוע העבירות דנן הפחית הנשיא את עונשו ושוחרר מהכלא. המערער אומר שהוא מתכוון לשנות את התנהגותו ולחזור בתשובה, אך דבר זה כשלעצמו אינו יכול לשמש עילה להענקת פטור מהעונש כשמדובר באיש שרשימה כה ארוכה של עבירות רשומה לחובתו. נכון כי מאסר כשלעצמו אין בו לעיתים קרובות כדי להרתיע, אך אין ביהמ"ש יכול להתעלם מן הצורך להגן על הציבור הרחב מפני מעשיו החוזרים ונשנים של המערער וגם שיקול זה משמש לא אחת גורם מכריע בעת בחירת העונש המתאים.
(בפני השופטים: שמגר, בכור, בייסקי, החלטה - השופט שמגר. עו"ד נ. פנירי למערער, עו"ד לי רן למשיבה. 23.6.80).
ע.פ. 871/79 - ישראל אסולין נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (פציעה ביריות) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הסתכסך עם המתלונן ובשעת לילה ירה לעבר המתלונן 4 כדורים שפגעו במתלונן ואך בנס גרמו לפציעתו בלבד. המערער נדון למאסר 5 שנים והערעור על חומרת העונש נדחה. המערער הוא צעיר לימים, בן 23, נשוי ואב לבת, ואולם בנסיבות אישיות אלה אין כדי להצדיק הקלה בעונש. אין זו עבירתו הראשונה של המערער אשר נדון כבר בעבר על פריצה, גרימת נזק לרכוש ואיום בנזק גופני. כשמדובר במעשה אלימות כה חמור תוך שימוש בכלי יריה, אין הצדקה להתערבות במידת העונש.
(בפני השופטים: שמגר, בכור, בייסקי. החלטה - השופט שמגר. עו"ד נהרי למערער, עו"ד לי רן למשיבה. 23.6.80).
ע.פ. 846/79 - ניקולא סופון נגד מדינת ישראל
*נסיון שוד ואיום על המתלונן שיבטל את התלונה
(ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער ניסה לשדוד מידיו של המתלונן תיק ובו כסף מזומן תוך כדי שימוש בכח ולאחר שהלה התלונן איים המערער על המתלונן שיחזור בו מן התלונה וכשסירב הנחית עליו מכות. גם לאחר מכן לא הניח המערער למתלונן אלא סר לחנותו וחקר אותו אם הגיש תלונה. בגין כל אלה נדון המערער לשנתיים מאסר בפועל וכן הופעל מאסר על תנאי של 18 חודשים מחצית חופף ומחצית מצטבר. הערעור על חומרת העונש נדחה. מתוך תסקיר שרות המבחן עולה כי הושקעו במערער מאמצים רבים כדי להעלותו על דרך הישר אך ללא הועיל. חרף גילו הצעיר, בן 24, יש למערער הרשעות קודמות לא מעטות. לאור כל אלה, חסד עשה ביהמ"ש עם המערער כשנמנע מלהפעיל את המאסר על תנאי כולו במצטבר.
(בפני השופטים: גב' בן פורת, בכור, לוין. עו"ד ש. זכריה למערער, עו"ד ד. קובל למשיבה. 19.6.80).