ע.פ. 79+23/80/887 - אהרן אביטל ושלמה קשאני נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת שוד על יסוד עדות שותף לדבר עבירה וראיות סיוע.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בת.פ. 498/78 - הערעור נדחה)
ביום 3.5.79 בוצע שוד בסניף בנק ברמת אביב ובשוד השתתפו הרצל אביטן, אחיו של המערער אהרון אביטן ואברהם קשאני, המכונה דובצ'ק, אחיו של המערער שלמה קשאני. המערערים הורשעו בסיוע לאחר מעשה לשודדים ובקבלת נכסים שהושגו בפשע. הסיוע לאחר מעשה באשר לאביטן מתייחס לסיוע שהושיט לאחד מן המשתתפים בשוד בטשטוש עקבות והעבירה של קבלת נכסים ענינה קבלת חלק מן השלל על ידי המערער אביטן, אותו חלק שהיה מיועד לאחיו הרצל.סכום זה של כרבע מליון ל"י לא נתגלה עד היום. אשר לקשאני הרי סיועו התבטא בכך שחילץ מכונית של השודדים שנתקעה בפרדס וסיוע לאחיו אברהם שהשתתף בשוד. כן לקח חלק בהטמנת אקדחים ששימשו את המשתתפים בשוד וקיבל 5 אלפים ל"י מכספי השוד בעד עזרתו וסיועו. ביהמ"ש המחוזי ביסס את ההרשעה על עדותו של שותף לדבר עבירה בשם אורי וולף שהיה ממשתתפי השוד והפך לעד מדינה. וולף סיפר על השוד וכן שהחביא את האקדחים יחד עם קשאני והאקדחים נמצאו במקום שבו הוחבאו וכן על נסיונות חלוקת השלל. מכיון שוולף שותףלפשע היתה עדותו טעונה סיוע וביהמ"ש המחוזי ראה סיוע בעובדה שהאקדחים נמצאו באותו מקום שוולף הצביע. העידה גם אחותו של אביטן ובעדות הראשית סיפרה כי ביום ביצוע השוד בשעות הערב באו לביתה המערער אהרון יחד עם עוד אחד שקראו לו דובצ'ק. ביהמ"ש המחוזי דן את אביטן ל-6 שנות מאסר שמתוכן 4 שנים מאסר בפועל וכן קנס של 15 אלף ל"י ורשיון הנהיגה שלו נשלל לתקופה של 3 שנים. מכאן הערעור.
א. וולף היה שותף לדבר עבירה וביהמ"ש המחוזי נתן אמון בדבריו ומתעורר הצורך לבחון קיומו של הסיוע. אילמלא האמון שנתן ביהמ"ש בדבריו לא היה כלל צורך לפנות לשאלת הסיוע, כי אם לא נותנים אמון בדברי העד שהוא שותף לעבירה לא יהיה בסיוע כדי להועיל. סברתה של התביעה כי העדות של שותף לעבירה שביהמ"ש נותן בה אמון מחייבת רק סיוע קל איננה במקומה, כי האמון בדברי העד הינו תנאי יסודי לכל מקרה.
ב. צודק הסניגור כי מציאת האקדחים כשלעצמה במקום שעליו הצביע וולף אין בה כדי להוות סיוע. הפרטים בדבר הטמנת האקדחים עלו מדברי העד וולף בלבד והיה במציאת האקדחים לכל היותר כדי לסייע לשודדים לאחר המעשה.
ג. מאידך מצוי סיוע לדברי וולף בעדותה של אחותו של המערער כי ביום השוד באו אליה המערער אהרון אחיה ואחד שקוראים לו דובצ'ק. בהקשר זה יש להזכיר שהמערער אהרון מסר במשטרה תיאור מפורט על כל מעשיו ומהלכיו ביום הנדון ולא הזכיר את הביקור בבית אחותו עליזה יחד עם אדם נוסף כלשהו. יתכן ופרשת הביקור היתה בעלת משמעות ומשקל משניים אילמלא היה מדובר על כך שבביקור השתתף אחד המשתתפים בשוד, אשר נפצע ואשר נזקק לסיועם של המערערים לאחר מעשה.
ד. ביהמ"ש המחוזי סבר כי אין צורך בסיוע ככל שהדבר נוגע לעבירה של קבלת דברים שהושגו בפשע, באשר היה מדובר רק בחלוקת השלל של השוד בין השודדים ולא נוצרה שותפות בין וולף לבין אביטן כאשר זה נתן לידיו בבית עליזה את החלק המיועד לאחיו הרצל. השאלה המשפטית הזאת מאבדת מחשיבותה לנוכח המסקנה העולה מעדותה של עליזה כפי שיובהר להלן. יוזכר רק כי לפי הפסיקה יש לראות את הגנב כשותף לעבירה של מקבל הנכסים אם הוא משתף עצמו בצורה ממשית במכירת הנכס ע"י קבלת חלק מן המחיר. הווה אומר אם הגנב קיבל חלק מן התמורה רואים אותו כמי שנוטל חלק ממשי בעסקה נשוא העבירה ואילו בהיעדר תמורה שונה המצב. במקרה שלפנינו חילק וולף את השלל ונתן לאהרון אביטן את
חלקו של הרצל כשליחו של הרצל, אך אין לראות מהי טובה ההנאה שהפיק וולף ממסירת חלקו של הרצל לאחיו אהרון ומהי צורת שותפותו לכך שהמערער אביטן עבר עבירה של קבלת רכוש כאמור.
ה. ברם שאלת מעמדו של וולף כשותף היא משנית בחשיבותה באשר דברי עליזה יכולים לשמש סיוע גם לעבירה של קבלת שלל השוד. כפי שפסק ביהמ"ש העליון יכולה אותה ראיה ממש להוות סיוע למספר פרטי אישום. מאחר ומדובר על קבלת כספים שהם שלל של מעשה שוד אשר בו נטל חלק אברהם קשאני (המכונה דובצ'ק) יש בעדות על הימצאותם יחד של אביטן וקשאני משום סיוע לעבירה של קבלת נכסים גנובים וזאת כל עוד לא ניתן הסבר אחר להימצאותם יחד ביום האמור. מאחר ואביטן הכחיש מכל וכל כי היה לו קשר עם קשאני או כי הוא מכירו, יש בהימצאותו בחברת האמור בערבו של היום בו בוצע השוד, בדירת עליזה, כדי להוות סיוע.
ו. אשר לעונש - לנוכח חומרת העבירות אין להתערב במידת העונש. ברם באשר לשלילת רשיון הנהיגה של קשאני טען הסניגור כי הדבר יפגע ביכולתו של המערער לשקם עצמו ולחזור לחיי עבודה לאחר שירצה את עונש המאסר. יש לקבל טענה זו ולבטל את העונש של שלילת הרשיון.
(בפני השופטים: שמגר, אלון, בכור. החלטה - השופט שמגר עו"ד ש. זיו לאביטן, עו"ד בן שחר לקשאני, עו"ד גב' ע. ראובני למשיבה. 1.6.80).
ע.א. 208/80 - גיל כהנא נגד יורם כהנא ואח'
*תביעת מזונות של ילדים כאשר קיים הסכם מזונות בין ההורים.
* שינוי בנסיבות המצדיק הגשת תביעה חדשה למזונות.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוז בת"א בתיק מ.א. 1933/79 - הערעור נדחה).
המערער ואשתו חיים זה מספר שנים בנפרד מבלי שיתגרשו, ושלושת ילדיהם המשיבים הם בני 10 עד 12 , בעקבות התדיינות קודמת בענין המזונות הגיעו המערער והאם להסכם פשרה שניתן לו תוקף של פסק דין בראשית 1976 , ולפיו נשארו הילדים בחזקת האם החיה עמם בקיבוץ ושיעור המזונות הועמד על 900 ל"י לחודש מיום 1.1.76 כשסכום זה צמוד לתוספת היוקר המשתלמת בפועל לעובדי המדינה. ביום 21.6.79 הגישו שלושת הילדים הקטינים תביעה, נשוא ערעור זה, ובה ביקשו כי סכום המזונות יועמד על 7500 ל"י. ביהמ"ש המחוזי נעתר לתביעה וקבע סכוו מזונות כאמור החל מיוני 1979 צמוד למדד. כמו כן נקבע כי קיצבת הילדים של המוסד לביטוח לאומי תקבל האם. ביהמ"ש המחוזי ניתח את הכנסות של האב שהשתכר ביוני כ-16,500 ל"י, וכולל ניכויים עבור חובות שונים שאינם ניכויי חובה, היתה משכורתו כ-19 אלף ל"י. האם שוההעם הילדים בקיבוץ שבו חברים הוריה ועובדת שם כמזכירה בבית הספר היסודי. היא איננה מקבלת שכר אך ערך השתכרותה הוערך על ידי המוסד לביטוח לאומי בתקופה הרלוונטית ב- 7200 ל"י לחודש. האשה איננה מקבלת מזונות מבעלה. ביהמ"ש בחן על פי עדות שהובאה בפניו מה היא העלות לפי חישובי הקיבוץ של החזקת ילד וקבע כי העלות היא כ-5600 ל"י לילד בדצמבר 1979. הנושא המרכזי שבו דן ביהמ"ש היה אם חל שינוי בנסיבות שיש בו כדי להצדיק פניה חוזרת לערכאות אחרי שנערך הסכם פשרה בין ההורים. ביהמ"ש המחוזי קבע כי חל שינוי בנסיבות עקב העובדה שההצמדה לתוספת היוקר איננה מקובלת כבר מספר שנים שהרי נוהגים להצמיד את המזונות למדד המחירים לצרכן, וכן הוכחה התדרדרות במצבם הנפשי של הילדים דבר המחייב טיפול פסיכולוגי הכרוך בתשלומים לא מעטים. כן סבר ביהמ"ש המחוזי כי האשה הונעה לכרות את הסכם הפשרה בשל רצונה למנוע קרע והחרפת היחסים עם בעלה, אך עתה נכזבו ציפיותיה להחזרת שלום הבית ואין היא רואה עוד מקום לוותר על הסכום המלא המגיע לה לטענתה. נטען גם כי האשה הסכימה לפשרה בשל טענת הבעל כי יהיו לו הוצאות נסיעה לצורך ביקור הילדים ולמעשה אינו מבקר אותם. ביהמ"ש קבע כי חל שינוי בנסיבות וכי יש להעמיד את סכום המזונות על 7500 ל"י לחודש. על כך הערעור.
א. מדובר בתביעת מזונות של ילדים קטינים והסכם הפשרה שבין ההורים אשר לא נערך על פי העקרונות שהותוו ע"י ביהמ"ש העליון איננו מהווה מחסום בפני הגשת תביעת מזונות ע"י קטינים נגד אביהם, גם אם התביעה מוגשת באמצעות האם כאפוטרופא טבעית. לפיכך יכלו הילדים להגיש תובענה חדשה גם אם לא חל שינוי בנסיבות.
ב. עם זאת צדק בית המשפט כי אכן חל שינוי מהותי בנסיבות. ראשית, ההצמדה כפי שנקבעה בהסכם הפשרה הפחיתה באופן מהותי מן היכולת של הקטינים לכסות צרכיהם. יתירה מזאת, הצורך בטיפול פסיכולוגי לילדים הוא גם כן גורם בעל השפעה ישירה על חובת המזונות.
ג. מאידך אין לראות שינוי נסיבות כשינוי שיקוליה של האם שהניעו אותה בשעתו להגיע להסכם פשרה, כי לא לשינויים כגון דא התכוונה הפסיקה. כאשר הצדדים מתדיינים ביניהם יכולים שיקולים משיקולים שונים להשפיע על נכונותם לבחור בדרך הפשרה, אך יש והמציאות טופחת על פני הצדדים ומניע מסויים שהיה קיים במועד פלוני נעלם. העובדה שהמערערת קוותה שפשרנות מצדה תקרב אליה מחדש את המערער וכי תקווה זו נכזבה עתה איננה בגדר שינוי נסיבות המשפיע על גובה המזונות. שנוי נסיבות לענין מזונות פירושו תנאים ועובדות המשפיעים על צורכיהם של הקטינים ועל הכנסתם של הצדדים, ולא תקוות בני הזוג זה לגבי זה או העלמם של אלו.
ד. המערער תבע בהודעת צד ג' כי האם תשפה אותו, אך מסתבר כי בהסכם שנכרת בין המערער ובין האם לא נכלל כלל סעיף שיפוי. יצויין כי יש מקרים שבהם לא יפעיל ביהמ"ש את חובת השיפוי גם אם היא קיימת במפורש בהסכם, וזאת כשמוכח כי השיפוי ירוקן את פסיקת המזונות מתוכנה ויפחית את הסכומים הדרושים לקטינים. בעניננו אינה מתעוררת כאמור שאלת סעיף השיפוי אלא רק חובתה הישירה של האם לשאת במזונות ילדיה בנסיבות מסויימות. האם משתתפת למעשה במימון החזקת הילדים בקיבוץ ע"י הטיפול שהיא נותנת לילדים מאחר וההוצאה הכרוכה בהחזקת ילדים בקיבוץ גבוהה מן הסכום שנפסק למזונות הילדים בביהמ"ש קמא.
(בפני השופטים: שמגר, בכור. בייסקי. החלטה - השופט שמגר. עו"ד פ. הרצברג למערער, עו"ד א. אלרום למשיבים. 23.6.80).
ע.פ. 298/80 - מדינת ישראל נגד גד פורת
*קולת העונש (שוחד) (ערעור על קולת העונש - הערעור נדחה בעיקרו).
המערער הורשע ב-4 עבירות של לקיחת שוחד בתור עובד במפעל מנועי בית שמש שהממשלה משתתפת בהנהלתו, והוא נדון ל-3 חודשים מאסר בפועל, 6 חודשים מאסר על תנאי וקנס של 20 אלף ל"י. התביעה טוענת כי העונש אינו משקף כראוי את חומרת העבירה ומן הדין להטיל עונש מאסר לתקופה ארוכה בהרבה. הערעור באשר לעונש המאסר נדחה ומאידך הוגדל הקנס ל-50 אלף ל"י. ביהמ"ש העליון הסביר כי לא בלי היסוס החליט שלא להגדיל את תקופות המאסר. זאת בעיקר משום שהמשיב עומד לסיים את ריצוי עונש המאסר שאותו הוא מרצה ע"י עבודות חוץ, וכן היו במקרה דנא תוצאות כלכליות חמורות עבור המשיב בביצוע העבירות. נכון שהגיע למשיב עונש מאסר חמור יותר מזה שהוטל עליו, אך אין ביהמ"ש בשלב של ערעור מתערב בגזר הדין להחמרת העונש אלא במקרה של הפרזה רבה מאד לקולא ובמקרה דנא לא היתה הפרזה כזו בהתחשב בנסיבות שפורטו בגזר הדין. עם זאת יש להגדיל את הקנס כאמור.
(בפני השופטים: י. כהן, אלון, לוין. עו"ד י. בן אור למערערת, עו"ד י. דן למשיב. 13.7.80).
ע.פ. 77+108/80 - מדינת ישראל נגד מדלול אל עויסאה.
*קולת העונש (אינוס) (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
המשיב הורשע באינוס ונדון לשנה אחת מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי וכן הופעל מאסר על תנאי של ששה חודשים. הערעור על קולת העונש נתקבל והמאסר בפועל בגין עבירת האינוס הועמד על שנתיים. באחד הלילות לאחר חצות הגיע המשיב לקיבוץ גבעת חיים ושאל על מתנדבת העובדת בקיבוץ. הוא נכנס לאחד החדרים שבו גרים מתנדבים ולאחר שהעלה אור גילה שני צעירים ישנים. אלה התעוררו והוא שאל אותם למקום מגוריה של המתנדבת הנ"ל. הוא הופנה לחדר הסמוך, העלה אור, והבחין בשתי צעירות הישנות במיטותיהן. הוא כיבה את האור, ליטף אחת הבנות, נשכב עליה ובעל אותה תוך שנתה. היא התעוררה והקימה קול זעקה ואז נתפס המשיב. ביהמ"ש המחוזי ציין כי איננו שולל את האפשרות כי המשיב הגיע לקיבוץ בתום לב ואולם משלא מצא את המתנדבת שחיפש ביצע את המעשה. ביהמ"ש ציין כי המקרה אינו ראוי לעונש החמור המוטל בדרך כלל בעקבות אונס הנעשה תוך שימוש באלימות. למשיב הרשעה קודמת במעשה סדום בכח שבעקבותיה נדון למאסר על תנאי ועבירה זו נעברה חודשים מועטים לאחר אותו פסק דין. כן יש למשיב הרשעות קודמות בגין עבירות אחרות. צודק ב"כ המדינה כי לא היה מקום להקל עם המשיב במידה כה קיצונית ומה גם שלא ניתן היה להסיק כי המשיב טעה טעות שבעובדה כנה וסבירה כשביצע את מעשהו. המחוקק קבע לצדה של עבירה על סעיף 345 של אינוס עונש של 14 שנות מאסר. נכון שהמערער לא פעל באלימות, אך מאידך לא היה כל יסוד סביר להניח שהמשיב רשאי להיכנס לחדר שבו ישנות הצעירות לבעול אחת מהן תוך כדי שנתה, בין אם זו הנערה שהוא מחפש ובין אם זו נערה אחרת. אין זאת אלא שהמשיב ניסה לנצל את שנתן של הצעירות ולבצע בעילה שלא כדין כאשר הנאנסת היא במצב של שינה. כמו כן יש להתחשב לחומרה בהרשעתו הקודמת של המשיב. ברם מאחר ומדובר בערעור של המדינה נגד מידת העונש, אין למצות את הדין עם המשיב ומאידך אין להשאיר את העונש על כנו מאחר ואיננו עומד ביחס סביר למהותה של העבירה. לפיכך יש להעמיד את העונש על 4 שנות מאסר שמתוכן שנתיים לריצוי בפועל ושנתיים על תנאי. המשיב ביקש, להחזיר הדיון לביהמ"ש המחוזי כדי שיוכל לחזור בו מהודאתו שכן הודה מתוך שחשב שיוקל בעונשו ולא תיאר לעצמו שהמדינה תערער. בקשתו נדחתה. הוא היה מיוצג ע"י פרקליט בביהמ"ש המחוזי ואם בחר להודות בעובדות עשה זאת על פי מכלול של שיקולים וטעמים שעימו ואין בנסיבות שנוצרו עתה כדי להצביע על כך שהמשיב קופח בזכויותיו בצורה כלשהי כשבחר בדרך הטיעון שבה בחר.
(בפני השופטים : שמגר, בכור, בייסקי. החלטה - השופט שמגר. עו"ד לי רן למערערת, עוה"ד החק ובראון למשיב. 23.6.80).
ע.פ. 754/79 - עזריט מוסה נגד מדינת ישראל.
*חומרת העונש (פריצה וגניבה)(ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בפריצה וגניבה כאשר התחבר לקבוצה עבריינית וע"י פריצה מתוכננת לחנות גנבו רכוש שערכו כמליון ל"י. ביהמ"ש המחוזי דן את המערער לשנתיים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי וכן הורה להפעיל מאסר על תנאי של שנתיים מצטבר. הערעור על חומרת העונש נדחה. הסניגור טען כי יש לראות את הסתבכותו של המערער בעבירות על רקע קשייו המשפחתיים בעת ילדותו, אביו נפטר לפני 11 שנה והאם היתה חייבת לדאוג לפרנסת בני הבית ועל כן גורל המערער ע"י אחותו הבכירה. אולם, לא ניתן לראות את עבירתו של המערער כהתפתחות על רקע ילדותו המתוארת. עיקרו של דבר, למערער הרשעות קודמות ולא ניצל הזדמנות שניתנה לו כאשר נגזר עליו במקרה קודם עונש מאסר על תנאי בלבד. התסקיר של שרות המבחן אין בו כדי להצביע על שינוי מהותי שיצדיק התערבות בגזר הדין.
(בפני השופטים: שמגר, אלון, בכור. החלטה - השופט שמגר. עו"ד בן שחר למערער, עו"ד ע. ראובני למשיבה. 1.6.80).
ע.פ. 853/79 - מוגשם חב' למפעלי בנין בע"מ ואח' נגד מדינת ישראל.
*הריסת חלק בנין שנבנה בניגוד להיתר הבניה (הערעור נדחה).
המערערים שהם חברה ומנהליה הורשעו בבימ"ש השלום בבניה ללא היתר כדין וביהמ"ש סירב לצוות על הריסת חלק הבנין שנבנה ללא היתר. בביהמ"ש המחוזי נתקבל ערעור המדינה וניתן צו הריסה. הערעור על כך נדחה. הבנין נושא הדיון נמצא בגבעתיים באיזור מגורים שבו לא היתה קיימת תוכנית מפורטת. בינואר 1973 הוגשה תוכנית מפורטת המתייחסת לחלקה זו בלבד ושינוי הייעוד מאיזור בניה מסוג אחד לאיזור מגורים מסוג אחר עם בניה של 72 אחוז. לפי התסריט שצורף לתוכנית המדובר היה בבית מגורים שבו 7 קומות, התוכנית אושרה כדין וכבר חודשים מספר לאחר מכן הוגשה בקשה בשם המערער, ע"י אותו מהנדס שהכין קודם לכן את התוכנית המפורטת, והפעם ביקש הרחבת שטח הבניה והוספת קומת מרתף שתשמש כמשרד. הועדה המקומית נתנה היתר עפ"י התוכנית החדשה ולאחר שהמערערת הקימה את הבנין ועברו מספר שנים התלוננו דיירים שרכשו דירות בבנין בפני הועדה המחוזית וזו הגישה תביעה נגד המערערת על בניה שלא כדין. בימ"ש השלום קבע כי הועדה המקומית חרגה מסמכות ולפיכך ההיתר שניתן על ידה עם שינוי התוכנית הינו כאין וכאפס והתוספת שנבנתה נבנתה שלא כדין. המערערים טענו כי לא היה מקום להתערב בשיקול דעת בימ"ש השלום שלא לצוות על הריסת התוספת וכן כי התוספת נבנתה בתום לב וברשיון הועדה המקומית ולכן לא היה מקום לתת צו הריסה.
אכן, על המקרה חל סעיף 205 לחוק התכנון והבניה ולא סעיף 206. כאשר חל סעיף 206 חלה על ביהמ"ש חובה לתת צו הריסה "זולת אם הראה הנשפט טעם משכנע מדוע לא ינתן הצו" בעוד שלפי סעיף 205 יש לביהמ"ש שיקול דעת לשקול את הענין עפ"י כל נסיבות המקרה כדי להגיע למסקנה אם לתת צו הריסה ואם לאו. במקרה כזה ישקול ביהמ"ש את כל הנסיבות לרבות מידת תום הלב של הנשפט, הנזק שיגרם ע"י ההריסה לעומת הנזק שיגרם ע"י השארת המצב הקיים וגורמים כיוצא באלה. בעניננו צדקו שופטי הרוב בביהמ"ש המחוזי שקבעו כי המערערת לא פעלה בתום לב. עובדה זו עולה בין היתר מכך שתחילה הגיש המהנדס מטעם המערערת את התוכנית המפורטת שבאה לועדה המחוזית לדיון ולאישור, ובתוך תקופה קצרה לאחר מכן הגיש את התוכנית החדשה ובה החריגות כאמור. הגשת התוכנית החדשה בתנאים הנ"ל אומרת דרשני ולפיכך אין לומר כי המבנה נבנה בתום לב. יתכנו מקרים שבהם ימנע ביהמ"ש מהריסת מבנה שנבנה בתום לב ע"י בעל מגרש שקיבל היתר בניה, בפרט אם בינתיים נמכר החלק שנבנה לקונה בתום לב, וכאן לא היתה טעות בתום לב. לא מדובר כאן במקרה שההריסה תוריד לטמיון השקעה כספית גדולה כי כל מה שנעשה על מנת ליצור את המרתף הוא שנסגרו כמה פתחים בקומה שמתחת לקומת המגורים. כן לא יהיה בהריסה כדי לקפח פרנסה של מאן דהוא. בתי המשפט התריעו רבות על הדרך הפסולה של קבלנים הפועלים בשיטה של צעד אחר צעד להשגת מטרה שלא ניתן להשיגה כדין בצורה גלויה ומראש. ביהמ"ש אינו יכול להתעלם מהתפתחות נפסדת זו שפשתה בהרבה רשויות. על ביהמ"ש למנוע שימוש לרעה בכוחותיהן של כמה מהרשויות המקומיות והנסיונות הפסולים הנעשים על ידן לאמץ לעצמן כוחות שלא הוקנו להן וזאת ביוזמת ולטובת בעלי אינטרסים, קבלני בנין ואחרים שכל מטרתם להגדיל את רווחיהם ללא התחשבות בדרישות התכנון ואיכות החיים של תושבי האיזור.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, בכור, ברק. החלטה - השופט בכור. עו"ד נ. קנת למערערים, עו"ד א.פורז למשיבה. 15.6.80).
ע.פ. 862/79 - ליי אלמוזלינו נגד מדינת ישראל.
*חומרת העונש (הצתה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערערת הורשעה בעבירה של הצתה ונדונה למאסר של 30 חדשים וכן למאסר על תנאי. ערעורה על חומרת העונש נתקבל והעונש הועמד על שנתיים מאסר שמתוכן שנה אחת מאסר בפועל ושנה אחת מאסר על תנאי. באחד הערבים נכנסה המערערת לבית המעבידה שלה, שפיטרה אותה זמן קצר לפני כן, שפכה נפט בסלון
ועל דלת המטבח והציתה אש במטבח. מיד לאחר מכן קראה בקול לבעלת הדירה ואמרה לה "הדלקתי לך את הסלון". האש כובתה ע"י המתלוננת בעזרת שכן ומכבי אש לאחר שנגרמו נזקים לחפצים מסויימים ולחלק מהדירה עצמה. הרקע למעשה היה כעסה של המערערת על המתלוננת עקב תנאי העבודה של המערערת אצל המתלוננת. כמו כן בוצע המעשה, ללא ספק, עקב תנאי חייה הקשים של המערערת שגרמו לה להפרעות נפשיות. המערערת היא אם ל-4 ילדים שהתאלמנה לפני 23 שנים ועוד בחיי בעלה הוטל עליה עול פרנסת המשפחה. חייה היו קשים והיא סבלה ממחלות שונות. בכל הנסיבות האלה יש מקום להקל בעונש וגם ב"כ המדינה הסכימה שיש מקום להקל בעונש הן בהתחשב בנסיבות הענין והן בהתחשב בדו"ח הפסיכיאטרי שהוגש.
(בפני השופטים: י. כהן, אלון, לוין. עו"ד סמי יונה למערערת, עו"ד גב' ר. רבין למשיבה. 10.6.80).
ע.פ. 764/79 - יעקב פינקלשטיין נגד מדינת ישראל.
*הרשעה בעבירת סמים וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער הורשע בעבירה של סחר בסמים ונדון לשנה אחת מאסר בפועל ושנה אחת מאסר על תנאי וכן הופעל מאסר על תנאי של שנה במצטבר. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
אשר להרשעה - שוטר מוסווה יצא ביולי 1979 לשוק הכרמל וליד הדוכן הראשון בכניסה לאחד הרחובות ניגש אל המערער ושאל אם אפשר לקבל חשיש. המערער דרש בתמורה 500 ל"י, פנה לבית הרוס באותו רחוב ויצא משם כשהוא מוסר לשוטר 5 גרם חשיש. העד סיפר שהמשיך לעקוב אחרי המערער כדי להיווכח אם מדובר במכירה חד פעמית ובאותן הזדמנויות ראה אותו עוד מספר פעמים. 17 יום לאחר המפגש הראשון יצאה המשטרה לשוק הכרמל לבצע מאסרים ולאחר שהעד זיהה את המערער הוא נעצר. הסניגור טוען שהזיהוי אינו ודאי במידה המהווה בסיס מתאים להרשעה על פיו, שכן עברו 17 יום מאז העיסקה ועד למעצר, ובאשר לעיקובים הנוספים שעקב השוטר אחרי המערער, טען הסניגור, כי יש להתעלם מהם באשר העד לא ערך דוחו"ת לאחר כל מעקב ומעקב. לחילופין, טען הסניגור, דרוש "דבר מה" נוסף לזיהוי של עד יחיד. הטענה נדחתה. אין ספק שהסדר הטוב מחייב עריכת דו"ח לאחר כל פעולה וביהמ"ש העליון כבר התריע לא פעם על כך. ברם פגם זה אין בו כדי לפגוע באמון שנותן ביהמ"ש לדברי העד. מדובר בעד ניטרלי שתפקידו לגלות מוכרי סם ומשעשה רושם חיובי על ביהמ"ש אין להרהר אחרי מידותיו של השופט שישב לדין. זאת ועוד, אפילו אם מתעלמים מאותו מעקב, הרי ביום המעצר באה קבוצת השוטרים לשוק מלא וגדוש סוחרים וירקנים ולפיכך משניגש העד דוקא אל המערער והצביע עליו, הרי לפנינו זיהוי מספיק ומהימן לא פחות מאשר מסדר חי. יתר על כן, אין כל צורך במסדר זיהוי חי אם בשעת מעשה היתה לעד הזדמנות נאותה להתרשם מחזותו וממבנה גופו של הנאשם, קל וחומר כשמדובר בשוטר סמוי שתפקידו לשים לב לחזותו של האיש ולחרוט אותו היטב בזכרונו למען התפקיד המוטל עליו.
אשר לעונש - אין הוא חמור מדי. אשר לקביעה כי המאסר על תנאי שהופעל יהא מצטבר לעונש זה - הרי זה הכלל ואין כל פסול בכך שביהמ"ש נהג בהתאם לכלל. לא הובאו שום נסיבות מיוחדות כדי להצדיק הפחתה מהעונש כפי שהוטל.
(נפני השופטים: גב' בן פורת, אלון. לוין. עו"ד באר למערער, עו"ד י. טפיירו למשיבה. 3.6.80).
ע.פ. 474/79 - יוסף שטרית נגד מדינת ישראל.
*חומרת העונש (פריצה וגניבה)(ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער פרץ למחנה סולל בונה בחיפה ולחנות ונטל רכב צבאי ללא רשות אשר שימש אותו ושניים מחבריו בביצוע העבירות. ביהמ"ש גזר על המערער שנתיים מאסר בפועל והפעיל מאסר על תנאי של שנתיים כששנה אחת חופפת ושנה אחת מצטברת. הערעור על חומרת העונש נדחה. המערער הביע צערו וחרטתו על הסתבכויותיו עם החוק שבאו לביטוי ברשימת ההרשעות הקודמות שיש לו והבטיח כי יעשה מאמץ לחזור למוטב. התסקיר של שרות המבחן מצביע על כך כי בעבר נעשו מספר נסיונות לשקם את המערער ואלה
לא הצליחו. למרות כשלונות העבר אין להסיק שאין תקוה לשיקומו של המערער. ענין חזרתו למוטב תלוי בו עצמו ואם החליט החלטה נחושה שלא לחזור לסורו יש סיכוי שיצליח בכך. כרם בכך כשלעצמו אין עדיין להצדיק שינויו של העונש, כי ביהמ"ש המחוזי כבר נהג עם המערער במידת הרחמים כשהורה על חפיפה חלקית בין עונש המאסר שהוטל לבין עונש המאסר שהופעל
(בפני השופטים : שמגר, גב' בן פורת, בייסקי. החלטה - השופט שמגר. המערער לעצמו, עו"ד ח. לי רן למשיבה. 8.6.80).
ע.פ. 565/79 - אלברט ועקנין נגד מדינת ישראל.
*חומרת העונש (אינוס)(ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בעבירה אינוס, היינו בעילתהמתלוננת תוך שימוש בכח, ונדון ל-4 שנות מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה. המערער ביקש את רחמי ביהמ"ש למען חמשת ילדיו וכן טען כי עשה את מעשהו בהשפעת סמי הרגעה שנטל. שלושה מבין חמשת הילדים נמסרו בינתיים למשפחות אומנות, מפני שאשת המערער מתקשה למלא את תפקידה כאם. המערער בא לדירת המתלוננת, כביכול לעזור לה אחרי שהוכתה ע"י אדם אחר, ובמקום זאת התנפל עליה ובעל אותה נגד רצונה. בערעור הכחיש המערער שהשתמש בכח, אין להתחשב בהכחשתו נוכח הודאתו באישום שיש בו ממילא יסוד של כפיה. למערער גם הרשעה קודמת בעבירה מינית. בכל הנסיבות אין להתערב במידת העונש.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, גב' בן פורת, בכור. עו"ד א. מור למערער, עו"ד י. בן אור למשיבה. 22.6.80).
ע.פ. 1/80 - מדינת ישראל נגד דב סדן.
*קולת העונש (שוחד)(ערעור על קולת העונש - הערעור נדחה בעיקרו).
המשיב הורשע בעבירה של מתן שוחד ונדון ל-6 חודשים מאסר על תנאי. הערעור על קולת העונש נתקבל והמשיב חוייב בתשלום קנס של 10 אלפים ל"י, ואולם לא נתקבל הערעור באשר להטלת מאסר בפועל. ביהמ"ש המחוזי נימק את ההקלה בעונש בכך שמזמן העבירה עברו כ-5 שנים. העבירה נתגלתה כשנתיים וחצי לאחר ביצועה, לאחר שהוגש כתב אישום והמשיב כפר באשמה עברה תקופה של כשנתיים עד שנערך הדיון שלא נמשך זמן רב. כידוע, בגלל העומס המוטל על בתי המשפט, ובמיוחד על ביהמ"ש בתל אביב, עובר זמן ניכר מיום הגשת כתב האישום ועד להתחלת הדיון כשנאשם כופר באשמה ואיננו נתון במעצר. במקרה דנא לא היתה הזנחה ולא היתה תקלה שגרמה לכך שעבר זמן רב מגילוי העבירה ועד מתן גזר הדין. טענת התביעה היא שבנסיבות אלה צריך אמנם להקל בעונש אך לא הקלה מופרזת של הטלת עונש שאיננו אפקטיבי. ביהמ"ש העליון ציין כי הוא מוכן להסכים שהעונש הוא קל במידה רבה, ברם במקרה דנא אין זה מן ההכרח להטיל עתה מאסר בפועל. בנוסף לעובדה שעברה תקופה ניכרת מאז ביצוע העבירה ועד גילויה, קיימות נסיבות מקילות נוספות והן עברו הטוב של המשיב והעובדה שלא היתה ככל הנראה סטיה מן השורה עקב מתן השוחד. בנסיבות אלה ההחמרה שיש להחמיר בעונש אינה חייבת להתבטא בהטלת מאסר בפועל וניתן להסתפק בהטלת קנס בסכום המירבי, היינו 10 אלפים ל"י.
(בפני השופטים: י. כהן, שמגר, בכור. עו"ד ד. גורני למערערת, עו"ד מ. רובינשטיין למשיב. 9.6.80)
על"ע 4/80 - הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בחיפה נגד עו"ד פלוני.
*החלטת הועד המחוזי של לשכת עוה"ד להגיש קובלנה שנדונה ע"י ועדת האתיקה שהחליטה לגנוז את התלונה (הערעור נדחה).
בשני מקרים החליטו בתי הדין של לשכת עורכי הדין פה אחד כי משהודיע הועד המחוזי לעו"ד שנגדו הוגשה תלונה על עבירה משמעתית שהתלונה נגנזה ושלא תוגש נגדו קובלנה לבית דין, כאמור בכלל 4 לכללי לשכת עורכי הדין, שוב אין הועד המחוזי יכול לחזור בו ולהגיש את הקובלנה נגדו. הערעור נדחה. ועדת האתיקה, שאליה נאצלו סמכויות הועד המחוזי לפי כלל 4 לכללי לשכת עורכי הדין, החליטה לגנוז את התלונה שהוגשה עד המשיב והודעה על כך ניתנה בכתב למשיב וגם למתלונן. המתלונן חזר ופנה לועד המחוזי והוסיף תלונות נוספות נגד
המשיב. הפעם עיין הועד המחוזי בעצמו בתלונות החדשות והחליט לבטל את החלטת ועדת האתיקה ולהגיש נגד המשיב את הקובלנה על פי התלונה המקורית של המתלונן ואילו לגבי התלונות החדשות ביקש תחילה מאת המשיב להשיב עליהן. כשהגיעה הקובלנה לביה"ד ביקש המשיב לדחותה על הסף באשר נגנזה כאמור ואין אחרי הגניזה ולא כלום. טענה זו נתקבלה והערעור על כך נדחה כאמור. אין זה ענין הראוי לשמש עילה לקביעת כללים היפים בדרך כלל לכל תלונה המוגשת למוסדות הלשכה. יתכנו מקרים שבהם יהיה הועד המחוזי רשאי לחזור בו מהחלטה קודמת אפילו ניתנה עליה הודעה לנאשם ולמתלונן, ויתכנו מקרים שבהם יש לראות את ההודעה על גניזת התלונה כסופית. בענין דנא לא הובאו כל טעמים של ממש המצדיקים שינוי ההחלטה של ועדת האתיקה. אילו נפלה טעות עובדתית, ענינית או אפילו משרדית, או אילו ביקש חבר ועדת האתיקה שהצביע נגד ההחלטה לערור בפני הועד המחוזי, או אילו החליט בינתיים בי"ד משמעתי מוסמך החלטה שיש בה כדי לשנות את הלכות האתיקה בנדון, או אילו היתה ההחלטה הקודמת בלתי חוקית ופסולה מעיקרא, יתכן והיה מקום לשינוי ההחלטה מצד הועד המחוזי. אין צורך לחוות על כך דעה סופית, וניתן להשאיר את הענין בצריך עיון, משום שאף לא אחת מכל העילות הללו לא עלתה בענין זה. ועדת האתיקה פעלה בעמדה בנעלי הועד המחוזי לפי כלל 4 הנ"ל, ובהיעדר טעם מיוחד לשינוי החלטתה זכאי המשיב ליהנות מן השחרור ששוחרר מאימת הדין המשמעתי שהיתה מונחת על צווארו.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא ח. כהן, שמגר, בכור. עו"ד א. פכטר למערער, עו"ד וולפסון למשיב. 7.7.80).
בר"ע 179/80 - נפתלי וין נגד הרמן ישראלזון
*רשות ערעור על החלטה שלא לבטל פסק בורר (בקשה לרשות ערעור - הבקשה נדחתה).
ביהמ"ש המחוזי דחה את בקשת המבקש לביטול פסק בורר והערעור על כך נדחה. הנימוק לבקשה הינו שביהמ"ש צריך היה לבטל את הפסק עפ"י העילה האמורה בסעיף 24(7) לחוק הבוררות לאמור "הותנה בהסכם הבוררות שעל הבורר לפסוק בהתאם לדין והבורר לא עשה כן". צדק ביהמ"ש המחוזי כי בהסכם דנן לא הותנה מפורשות כי על הבורר לפסוק בהתאם לדין. הוסכם כי הבורר יהיה פטור מדיני הראיות ומתקנות סדרי הדין ואין ההוראה שבסעיף 24(7) הנ"ל חלה אלא כשיש בהסכם הבוררות תניה מפורשת שעל הבורר לפסוק בהתאם לדין. זאת ועוד, הדיבור "והבורר לא עשה כן" אין פרושו שטעה הבורר בפרשנות דין. פירושו הסביר הוא שאם כי הסכימו בעלי הדין להתדיין בהתאם לדין בחר הבורר בניגוד לרצונם ולכוונתם לפסוק בענינם שלא בהתאם לדין אלא תוך התעלמות מודעת מן הדין. בעניננו אין טענה שהבורר שהוא עו"ד "עשה כן" וביודעין נהג בניגוד לכוונת הצדדים ושלא בהתאם לדין .
(בפני: מ"מ הנשיא ח. כהן. 16.7.80).
בר"ע 149/80 - תנועת מושבי העובדים נגד יעקב אפשטיין
*צירוף נתבעת נוספת לתובענה לאחר שעברה
תקופת ההתיישנות (בקשה לרשות ערעור - הבקשה נדחתה).
המשיב נפגע בתאונת טרקטור שאירעה ביום 30.1.71. הוא הגיש תובענה ביום 17.1.77 ובין הנתבעים היו גם חברות ביטוח שלטענת התובע ביטחו את הטרקטור, את בעליו ונהגיו. ביום 13.7.79, לאחר שחברות הביטוח הנתבעות גילו מסמכיהן, נודע לתובע לראשונה כי המבקשת דנן היא שהיתה המבוטחת לפי הפוליסות. ביום 13.11.79 ביקש התובע לצרף את המבקשת כנתבעת נוספת ובקשתו ניתנה לו. המבקשת ביקשה לדחות את התביעה על הסף מחמת התיישנות וביהמ"ש המחוזי דחה בקשה זו. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. לפי סעיף 6 לחוק ההתישנות מתחילה תקופת ההתישנות ביום שבו נודעה העילה וסעיף 8 קובע סייג שאם לא היו בידי התובע עובדות "המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא היה יכול למנוע אותן" תתחיל תקופת ההתישנות ביום שנודעו לתובע העובדות. העובדא כי המבקשת היתה המבוטחת נעלמה מעיני התובע מסיבות
שלא היו תלויות בו, והתובע לא יכול היה לחשוב ולחשוד על קיום קשר שכזה בין חברות הביטוח לבין המבקשת. גם בזהירות מירבית לא יכול היה המשיב לדעת את העובדה הנ"ל. בנסיבות אלה תקופות ההתישנות כנגד המבקשת החלה רק ביום 13.7.79.
(בפני: מ"מ הנשיא ח. כהן. 16.7.80).
בר"ע 120/80 - חי יעקב נגד שרף חיים.
*מסירת מסמכי בי-דין מחוץ לתחום(בקשה לרשות ערעור - הבקשה נדחתה).
שני בעלי הדין הם אזרחי איראן המתגוררים כיום בארה"ב. המשיב הגיש נגד המבקש תביעה בסדר דין מקוצר לביהמ"ש המחוזי בתל אביב בטענה כי באיראן הילווה למבקש סכום כסף ותמורת ההלוואה קיבל שיקים שלא נפרעו, וכן נטען בתובענה כי כאשר המבקש שהה בישראל התחייב לפני המשיב לפרוע את ההלוואה בישראל לידי המשיב או בא כוחו. המשיב הגיש בקשה להתיר המצאת כתבי בי-דין למבקש מחוץ לתחום השיפוט, בארה"ב, וביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה בהחלטה שבה נאמר כי יש להגיש את התביעה בארה"ב. למחרת היום הופיע פרקליט המשיב לפני אותו שופט ושיכנע אותו כי ההחלטה מהיום הקודם ניתנה בטעות, ואז רשם ביהמ"ש החלטה "אני משנה החלטתי ומרשה מסירה מחוץ לתחום". הבקשה לרשות ערעור נדחתה. אין לקבל את טענת המבקש כי השופט לא היה מוסמך לבטל את ההחלטה הקודמת וכי תרופתו של המשיב היתה רק בבקשת רשות ערעור. המדובר בהחלטת ביניים הניתנת לשינוי גם ע"י הערכאה שנתנה אותה. לתביעה שהגיש המשיב זיקה מספקת לביהמ"ש בישראל, כי לפי הנטען בה - ולעת עתה די בטענה בלבד - הבטיח המבקש לסלק את החוב בישראל ויש לו נכסים בישראל שהמשיב ביקש לעקלם זמנית, בעוד שאין המשיב יודע על רכוש שיש למבקש בארה"ב.
(בפני: הנשיא לנדוי. עו"ד י. ירושלמי למבקש, עו"ד ר. כספי למשיב. 7.7.80).
ב.ש. 181/80 - אקרט מאיר נגד מדינת ישראל.
*מעצר עד תום ההליכים (ערר על החלטה לעצור עד תום ההליכים - הערר נדחה).
נגד העורר הוגש כתב אישום על החזקת סם מסוכן בכמות מסחרית, היינו 300 גרם חשיש ו-108 טבליות לבנות המכילות מטדון. ביהמ"ש המחוזי החליט לעצור את העורר עד תום ההליכים והערר נדחה. באפריל 1980 הגיע העורר לנמל התעופה בן גוריון ושם פגש בחבר ומסר את התיק שבידו לידי החבר. שוטרים שהוצבו במקום, על פי מידע שהגיע למשטרה, נטלו את התיק ומצאו בו את הסם האמור. השוטרים מעידים כי בתיק לא הוכנס דבר נוסף בין מסירתו לחבר ובין לקיחתו ממנו ויש בכך ראיה לכאורה כנגד העורר. לעורר הרשעות קודמות ובחלקן הניכר בעבירות סמים וכן תלוי ועומד כנגדו מאסר על תנאי בקשר לעבירת סמים. מדובר בעבירה חמורה שתוצאתה הרסנית לציבור, במיוחד בכמות מסחרית כה גדולה. העורר הוא חייל בשרות סדיר ונטען כי המעצר ימנע ממנו להמשיך את שירותו ובכך יפגע קשות. אולם, במכלול הנסיבות אין להיעתר לבקשת העורר.
(בפני: השופט אלון. עו"ד קאזיס למבקש, עו"ד ד. קובל למשיבה. 16.7.80).
ב.ש. 179/80 - מדינת ישראל נגד דוד בן חמו.
*שחרור בערובה (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
ביהמ"ש המחוזי הורה לשחרר את המשיב בערבות של 500 אלף ל"י בתנאי שימצא במשך כל שעות היממה בביתו. המשיב הואשם בעבירות סמים וביהמ"ש המחוזי ציין כי איחור במעצר הנאשם לאחר ביצוע העבירות יש לו השפעה בשיקול ביהמ"ש אם לעצור את הנאשם עד גמר ההליכים, ונראה לו שבטחון הציבור ימוצה גם אם הנאשם לא יישלח למאסר אלא ישאר במעצר בית. הערר נתקבל. עבירת הסמים חמורה והיא הולכת ומתפשטת. המסחר בסמים גורם להרחבת הפשיעה בייחוד כאשר גדל מספר הצרכנים הנמצאים במצב של תלות בסם המסוכן. על ביהמ"ש לתת דעתו לכך כי הפעלת תחנות הסחר בסמים מושתתת על העסקתם של אנשים במסחר הקמעונאי הזעיר ואין חשיבות מכרעת לכמות שנמכרת
במסגרת עיסקה פלונית. העובדה שעבר זמן בין ביצוע העבירה לבין המעצר אינה משמעותית בענין כגון זה. יש הבדל בין מקרה שבו מתגלית העבירה והעבריין נחקר ומשוחרר לאחר מכן בערובה, לבין מקרה שבו יודעת המשטרה על ביצוע העבירה אך הדבר עדיין נעלם מידיעתו של העבריין עצמו. אם נתפס העבריין ומתהלך לאחר מכן חופשי פוחת ההצדק לחזור ולעצור אותו עם חלוף הזמן, אך אם נדחה מועד המעצר מבלי שהעבריין יודע כי פעילותו נתגלתה יש הצדקה למנוע טשטוש עקבות מן הרגע שבו נודע לנאשם שמעלליו נתגלו.
(בפני: השופט שמגר. עו"ד ד. קובל לעוררת, עו"ד מ. זיו למשיב. 11.7.80).
ב.ש. 172/80 - מרדכי דהאן נגד מדינת ישראל.
*מעצר עד תום ההליכים(ערר על החלטה לעצור עד תום הליכים - הערר נדחה).
העורר מואשם באינוס במרמה, כליאת שוא, סחיטה באיומים, הדחה בחקירה והעלבת עובד ציבור, וביהמ"ש החליט לעצור אותו עד תום ההליכים. הערר נדחה. מדובר בבעילתה של נערה לקויה בנפשה תוך איומים על נערה אחרת שנתלוותה אליה, כדי לכפות על זו האחרונה לסייע לו במזימתו. אחרי שאותה נערה מסרה הודעה למשטרה על האירוע איים עליה העורר כי יערוף את ראשה אם לא תחזור בה מהודעתה במשטרה. לעורר גם רשימת הרשעות קודמות הכוללת מעשי אלימות. כך שמדובר במעשה אלימות חמור, ובנסיון להשפיע על עד לחזור בו מהודעתו, מעשים שיש בהם כדי להצדיק מעצר עד תום ההליכים, ויהיה זה בשל חומרת המעשים או יהיה זה כדי למנוע שיבוש הליכי המשפט.
(בפני: השופט שמגר. עו"ד נוימן לעורר, עו"ד רובינשטיין למשיבה. 10.7.80).
ב.ש. 170/80 - אבנר הררי נגד מדינת ישראל.
*מעצר עד תום ההליכים(ערר על החלטה לעצור עד תום ההליכים - הערר נדחה).
באחד הימים נפרצה חנות ונגנב מתוכה רכוש בשווי של 12 אלף ל"י. הפורץ הודה במעשה והורשע. העורר מואשם כי דרש מן הפורץ כי ישלם לבעל החנות פיצוי בסכום הרכוש שנלקח ממנו ואיים עליו שידרוס אותו אם לא יעשה זאת. לטענת התביעה רדף העורר לאחר מספר ימים אחרי הפורץ במכוניתו, וכאשר הפורץ ואחיו באו לביתו של העורר כדי לבקש שיחדל להטריד את הפורץ, התנפלו עליו העורר ואחרים וחבלו בו. לכל אלה שהיו מעורבים בתקיפה ייחסה התביעה בכתב האישום תקיפה בנסיבות מחמירות, ואילו נגד העורר הועלה גם אישום של סחיטה באיומים. ביהמ"ש הורה לעצור את העורר עד תום ההליכים והערר נדחה. אכן, היו סתירות בהודעות של עדי התביעה שנמסרו למשטרה, אך יש חומר הקושר את העורר למעשים המיוחסים לו ושאלת המהימנות תתברר במשפט ולא בשלב הנוכחי. אעפ"כ לנוכח הסתירות בעדויות, ואילו ענין זה היה עומד לבדו, היה מקום לשקול ביטול צו המעצר. דא עקא, שנגד העורר תלויות ועומדות הרשעות קודמות רבות ביותר והעבירה המיוחסת לו בוצעה מיד לאחר שיצא מבית הסוהר שם ריצה תקופת מעצר ארוכה יחסית. שחרורו של העורר בשלב זה עשויה לגרום. השפעה על עדים. שני השיקולים האלה, היינו ההרשעות הקודמות ואפשרות של השפעה על עדים, מצדיקים את קיום צו המעצר. ברם, אם לא יקבע מועד המשפט שיתחיל לכל המאוחר ב-15.9.80 יוכל העורר לפנות שנית לביהמ"ש העליון לדון מחדש בענין.
(בפני: השופט לוין. עו"ד לב ארי לעורר, עו"ד שפי למשיבה. 7.7.80).
ב.ש. 167/80 - משה מזרב נגד מדינת ישראל.
*מעצר עד תום ההליכים(ערר על החלטה לעצור עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר נהג במכונית שבה נסעו גם שני נאשמים אחרים, הם נתקלו בניידת משטרה ונמלטו. בשעת הבריחה השליך נאשם אחר מן המכונית קופסה שבה נמצאה כמות מסחרית של הרואין. בית המשפט הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים והערר נדחה. נטען כי יש הסבר לבריחתו של העורר מפני השוטרים בכך שהיה בתוך המכונית רכוש גנוב. ברם קיים לכאורה חומר מספיק שיש בו כדי לקשור את העורר עם ביצוע
עבירת הסמים. השאלה אם הסברו של העורר יתקבל ואם לאו הוא ענין לביהמ"ש שידון במשפט לגופו לענות בו. לכאורה יש במציאות הרואין בידי אחד האנשים שנסע במכונית של העורר, ביחד עם עובדת ההימלטות, חומר מספיק הקושר את העורר למעשה המיוחס לו. העבירה היא חמורה כשלעצמה, ולעורר שתי הרשעות קודמות בעניני סמים.
(בפני: השופט לוין. עו"ד רובינשטיין לעורר, עו"ד שפי למשיבה. 4.7.80).
ב.ש. 163/80 - ג'ורג' בן שטרית נגד מדינת ישראל.
*מעצר עד תום ההליכים (ערר על החלטה לעצור עד תום ההליכים - הערר נדחה).
בביהמ"ש המחוזי הואשמו העורר ועוד שלושה נאשמים בקשירת קשר לביצוע פשע סחיטה באיומים, היינו כי הנאשמים קשרו קשר להשתלט על הובלות המטענים במסוף המטענים של שטח נמל התעופה בן גוריון ע"י איומים ואלימות. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר שלושה מן הנאשמים, ובכללם העורר, עד גמר ההליכים ונאשם אחד שוחרר בערבות. עררו של העורר נדחה. מלבד האישום בעבירת קשר מייחסת התביעה לעורר מעשה ספציפי, וזאת איום בשריפת מכוניתו של מתלונן פלוני אם הלה לא יפסיק את הובלותיו לנמל התעופה. המתלונן מסר על כך הודעה למשטרה ובה גם נאמר כי העורר נשלח אל המתלונן ע"י הנאשמים האחרים. הועלתה טענה כי קיים ספק בענין זיהויו של העורר למקרא העדויות במשטרה, ואולם השאלה אם החומר שבידי התביעה די בו כדי הרשעה ואם לאו אינה עומדת לדיון כעת. בשלב הנוכחי די אם יש חומר הקושר את העורר לעבירות המיוחסות לו.
אשר לעובדה שנאשם אחר שוחרר בערבות - השופט המחוזי נתן טעם להבחנה שעשה בין העורר לבין אותו נאשם. לנאשם האחר אין הרשעות קודמות והשופט ראה בו אדם שנגרר אחרי הנאשמים האחרים ולעומת זאת יש לעורר הרשעות קודמות רבות למדי ובכללן עבירות של איומים ומעשי אלימות. העבירה דנא חמורה כשלעצמה, קיימות ההרשעות הקודמות, ואין ספק כי השחרור המוקדם עשוי להביא להשפעה על עדים.
(בפני: השופט לוין. עו"ד שפין לעורר, עו"ד ברוכי למשיבה. 9.7.80).
ב.ש. 168/80 - בן ציון ברילוביץ נגד מדינת ישראל.
*מעצר עד תום ההליכים(ערר על החלטה לעצור עד תום ההליכים - הערר נדחה).
נתקיימה פגישה בין שני הנאשמים האחרים במשפט של העורר, לבין אחד בשם בוטי (שלאחר מכן נתברר שהוא מודיע משטרתי) ואחד אבו מגסייר, במגמה לרכוש מאת בוטי חשיש במחיר של 270 אלף ל"י. הנאשמים האחרים שילמו לבוטי את הסכום האמור ועד אשר יביא את החשיש השאיר את אבו מגסייר בידי הנאשמים כערבון. לפי גירסת התביעה, משבושש בוטי לחזור חטפו הנאשמים את אבו מגסייר במגמה לרצחו או להזיק לו וכלאו אותו שלא כדין. עד כאן לא שורבב שמו של העורר במישרין לפרשה. למחרת בשעות הערב נתקיימה פגישה נוספת עם בוטי ובפגישה זו כבר נכח העורר כשהוא מזוין באקדח שהחזיק ברשיון. התביעה קושרת את העורר עם הפרשה כבר מחמת נוכחותו בפגישה השניה, וכן על יסוד דברי בוטי שהעורר היה קשור בעסקה זו. בביהמ"ש המחוזי הואשם העורר בעבירות של קשירת קשר לבצע פשע, סחר בסמים מסוכנים וחטיפת אדם ונעצר עד גמר ההליכים. הערר נדחה. השלב הנוכחי איננו השלב המתאים כדי לבדוק את גירסת החפות של העורר אם היא מבוססת ואם לאו, אלא השאלה היא אם הצביעה התביעה על קיומו של חומר הקושר את העורר לעבירה הנדונה ועל כך יש להשיב כי נוכחותו של העורר בפגישה השניה ביחד עם עדותו של בוטי יש בהם כדי לקשור את העורר למעשה הנדון.
(בפני: השופט לוין. עו"ד רובינשטיין לעורר, עו"ד שפי למשיבה. 4.7.80).
ב.ש. 166/80 - יעקב טורצ'ין נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים(ערר על החלטה לעצור עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
ב -11 אישומים הכלולים בכתב האישום נגד העורר נפרסה יריעה רחבה של עבירות לקיחת שוחד, מרמה, התחזות כעובד ציבור
סחיטה ואיומים, קבלת דבר במרמה וכו'. העורר שימש כמפקח על קבלנים שעסקו בעבודות שמירה ונקיון בתחנות אגד והוא מואשם שקיבל שוחד מקבלנים שהתקשרו עם אגד, וכן כי ביצע מעשה סחיטה באיומים כשהוא התחזה לשוטר ומזויין באקדח הופיע בבתיהם של אנשים, שאולי היו חייבים למסור לתאגידים שעמם היה קשור העורר מכוניות שהיו ברשותם, והם מסרו לו את המכוניות שברשותם מאימת הרשות. ביהמ"ש המחוזי סבר שאילו עמד רק השיקול שמא עשוי העורר להביא להשפעה על עדים ניתן היה להטיל על העורר הגבלות על תנועתו החופשית ללא מעצר, אך מכיון שמדובר בעבירות חמורות של סחיטה באיומים החליט ביהמ"ש המחוזי לעצור את העורר עד תום ההליכים. הערר נתקבל. אכן, אין להוציא מכלל אפשרות כי כאשר מדובר בעבירות של סחיטה ואיומים יהיו מקרים שבהם תצדיק חומרת העבירה מעצרו של נאשם עד לסיום ההליכים, אך בנסיבות המיוחדות של מקרה זה אין צידוק מספיק למעצר. כל העבירות נעברו בתקופה קצרה של חודשיים ואפשר שמדובר בסידרת כשלונות מקרית שנבעה מהסתבכות רומנטית שאליה נקלע העורר עפ"י הראיות שהוגשו. אם יורשע העורר יתכן שביהמ"ש יתייחס לעבירות בחומרה, אך אין די בכך כדי לעצור את העורר. לשיקול הנ"ל מתווסף שיקול נוסף והוא שהעורר נעצר ביום 20.3.80 ומאז הוא עצור והמשפט נקבע לחודש אוקטובר 1980.
(בפני: השופט לוין. עו"ד ד. מקרין למבקש, עו"ד ו. טפיירו למשיבה. 1.7.80).
ב.ש. 162/80 - מדינת ישראל נגד דוד בוניפר.
*שחרור בערובה (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
המשיב הואשם כי ביצע פריצה למסעדה והצית אותה, נמצאו עליו כוויות שלטענתו באו ממים חמים ולא מדליקה, וביהמ"ש המחוזי הורה לשחרר את המשיב ממעצר, אך על המשיב להישאר כל הזמן בביתו בחצור הגלילית. הערר נתקבל. התביעה טוענת כי חומרת העבירה דייה כדי להצדיק מעצר ממש ומה גם שישיבתו של המשיב במשך 24 שעות ביממה בביתו אינה מתקבלת על הדעת, ובהיות המקום שבו הוא נמצא קטן, גדל גם החשש מפני השפעתו הישירה על עדי התביעה לבל יעידו נגדו. טענות אלה נתקבלו. לפי העדויות הרפואיות שבתיק אין לומר כי גירסת המשיב באשר לסיבת הכוויות נכונה, ולאור חוות דעת רפואית זו וראיות נסיבתיות אחרות שבידי המשטרה, קיימת מסכת עובדתית מספקת כדי להוות ראיה לכאורה שהיתה למשיב יד בהצתת המסעדה. מכיון שבין חומר הראיות יש גם עדויות של תושבי המקום שהוא ישוב קטן, אין זה רצוי שהמשיב ימצא בביתו שם הפיקוח משטרתי עליו אינו יכול להיות מספיק. קשה גם לצפות מאדם שלא יצא מפתח ביתו במשך 24 שעות ביממה על פני תקופה של כמה חודשים עד תום בירור דינו. לפיכך יש לעצור את העורר עד תום ההליכים.
(בפני: השופטת בן פורת. 23.6.80).
המ' 196/80 - אחוזות אחוה בע"מ נגד יהושע נירנברג.
*רשות ערעור על הענקת סעד מן הצדק בתביעת פינוי (בקשה לרשות ערעור - הבקשה נדחתה).
בימ"ש השלום מצא שהמשיב הפר את חוזה השכירות בזה שהפקיד דמי השכירות המגיעים למבקשת בבנק במקום לשלם אותם לחברה במשרדה הרשום. עם זאת ראה השופט צד זכות למשיב באלה: שמנהל החברה דרש ממנו תשלום הגבוה מדמי השכירות שצריך היה לשלם ובמחלוקת זו קבע ביהמ"ש כי המשיב צדק ; מנהל החברה דרש שדמי השכירות ישולמו לידיו בעוד שלפי הדין צריך היה לשלמם במשרד הרשום של החברה ; המשיב חשש שהמנהל יכשיל אותו וביהמ"ש האמין לו. בימ"ש השלום העניק למשיב סעד מן הצדק מבלי להתנות את הסעד בתשלום כלשהו וביהמ"ש המחוזי אישר את מתן הסעד מן הצדק אך חייב את המשיב בתשלום 10 אלפים ל"י. לטענתה החילופית של המבקשת הסכום נמוך מדי וכן הכסף שהופקד בבנק ערכו ירד במשך הזמן. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. יש יסוד לממצאי בימ"ש השלום כי למרות הפרה פורמלית של תנאי השכירות הרי עיקרו של דבר המבקשת היא שגרמה לתיסבוכת כולה בגלל דרישתה לתשלום תוספת דמי שכירות שלא היתה לה יסוד בחוק במקום לפנות לבית הדין לשכירות עוד בתחילת הסכסוך.
(בפני: הנשיא לנדוי. עו"ד ד. וינגרטן למבקשת, עו"ד מ. שוייג למשיב. 3.7.80).
המ' 303/80 - רפאל גולדברג נגד יצחק ואסתר בן סימון.
*רשות ערעור על פס"ד הקובע כי המבקש הפר הסכם מכר מקרקעין (בקשת לרשות ערעור - הבקשה נדחתה).
ענינה של בקשה זו קביעת ביהמ"ש המחוזי כי המבקש הפר הסכם למכירת דירתו למשיבים בכך שדרש, דרישה בלתי מוצדקת, לקבל ביום מסויים את יתרת מחיר הדירה בסך 230 אלף ל"י, בעוד שהגיע לו באותו יום רק סכום של 150 אלף ל"י. אין לתת רשות ערעור על קביעה זו המבוססת היטב. אין גם הצדקה לתת רשות לערער על פי טענת המערער שמגיע לו שיערוך או הצמדה של הסכומים שלא קיבל עד היום. הוא הביא את הנזק, הכרוך בירידת ערך הכסף, על ראשו עקב ההפרה שהפר את הסכם המכר, בכוונה להכשיל את העיסקה שבה התחייב.
(בפני: הנשיא לנדוי. עו"ד א. ישי למבקש, עו"ד מ. כהן למשיבים. 3.7.80).
המ' 192/80 - הרצל יצחק, עו"ד, נגד מדינת ישראל.
*בקשה לרשות ערעור על הרשעה בנהיגה במהירות מופרזת(בקשה לרשות ערעור - הבקשה נדחתה).
המבקש מבקש רשות ערעור על פסק דין בימ"ש השלום בבאר שבע שבו הורשע בכך שנסע במהירות מעל למותרת בדרך עירונית. ההגדרה של דרך עירונית היא "כל דרך בתחום המצוי בשטח שיפוטה של רשות מקומית... ואשר בכניסה לאותו תחום מוצב תמרור שמשמעו "כניסה לתחום דרך עירונית" ועד למקום שבו מוצב תמרור שמשמעו "קצה דרך עירונית". אין מחלוקת שהמבקש נהג במהירות מעל למהירות המותרת אחרי היכנסו לתחום שהיה מסומן בתמרור כנ"ל, אך טענת המבקש היתה כי התקנה קובעת שני יסודות לעבירה: הצבת התמרור והיות המקום בשטח שיפוטה של רשות מקומית. לטענתו לא הוכח היסוד השני. בימ"ש השלום דחה את הטענה שכן שוטר תנועה העיד כי המבקש נתפס במקום "שהוא שטח עירוני" והוא לא נחקר נוספות על אמירתו זו. ביהמ"ש המחוזי בערעור ביסס את החלטתו על כך שעצם קיום התמרור מספיק כהוכחה על כל הנאמר בתקנה הנדונה. הבקשה לרשות עירעור נדחתה. צדק בימ"ש השלום בהחלטתו ובזה יורדת השאלה המשפטית מן הפרק. נוסף לכך נכון גם טעמו של ביהמ"ש המחוזי כי אמנם ישנם שני יסודות בתקנה, אבל הוכחת היסוד של קיום התמרור משמשת היא עצמה, הוכחה לכאורה כי המקום הוא בתוך שטח שיפוטה של רשות מקומית, כי כך מחייבת חזקת הכשרות החלה על כל פעולה של רשות ציבורית. המבקש לא העיד ולא הביא עדים ולכן הפכה הראיה לכאורה לראיה סופית.
(בפני: הנשיא לנדוי. עו"ד משה גלעד למבקש, עו"ד גב' רובינשטיין למשיבה. 1.7.80).
המ' 317/80 - משה ארז נגד ראש המועצה המקומית הוד השרון ואח'
*הארכת מועד למתן פרטים נוספים בבג"צ (בקשה של העותר למתן פרטים נוספים לנימוקים שפורשו בתצהיר התשובה של המשיבים הוגשה באיחור והתקבלה בחלקה).
הבקשה לקבלת פרטים נוספים ומפורטים יותר הוגשה באיחור של יומיים מן המועד הקבוע בתקנות סדר הדין בביהמ"ש הגבוה לצדק, והמבקש הסביר את האיחור בחולי שריתק אותו למיטה, אך לא ציין בדיוק מהו אותו חולי ומהו הזמן המדוייק של אותו חולי. אעפ"כ החליט הרשם להאריך את המועד. תקנות סדר הדין בבג"צ אינן מגבילות את הסמכות להאריך מועדים שהוחמצו ב"טעמים מיוחדים" או בדרישות אחרות ולכן ניתן לקבל, ולו גם בדוחק, את הסברו הבלתי מפורט של העותר ולהאריך לו את המועד. לענין הפרטים המבוקשים הרי במקצתם אמנם מדובר בפרטים נוספים מפורטים יותר לנמוקים שפורטו בתצהיר התשובה, אך חלק מן הפרטים המבוקשים הם למעשה שאלונים, או בקשה לגילוי מסמכים או שאינם נוגעים לנימוקים שפורשו בתצהירים של המשיבים. סדר הדין בבג"צ אינו מכיר בהליכי שאלונים וגילוי מסמכים, וניתן לצוות על פרטים נוספים רק אם אלה נוגעים לנימוקים שפורשו בתצהיר התשובה.
(בפני הרשם בר טוב 4.7.80).
ע.א. 264/79 - מאירה זלץ ואח' נגד חברת נסיעות דיר ראפאס בע"מ ואח'
*סמכות אסיפה כללית של חברה לפטר מנהל שנבחר ללא הגבלת זמן כשאין בתקנות הוראות בנושא זה (הערעור נתקבל ברוב דעות השופטים שמגר וי. כהן נגד דעתו החולקת של מ"מ הנשיא ח. כהן) .
בערעור זה התעוררה בעיקרה השאלה אם יכולה אסיפה כללית של חברה פרטית, אשר בתקנותיה אין הוראות בדבר פיטורי מנהל שנתמנה ללא הגבלת זמן לפטר את המנהל. ביהמ"ש המחוזי קבע כי אסיפה הכללית יכולה לפטר את המנהל וביהמ"ש העליון החליט כי אכן יכולה אסיפה הכללית לפטר מנהל שנתמנה ללא הגבלת זמן. אלא ששופטי הרוב שמגר וי. כהן סברו כי היה פגם פורמלי בהזמנות לאסיפה הכללית ושאלת פיטורי המנהל לא עמדה על סדר היום, ואילו מ"מ הנשיא ח. כהן סבר כי בנסיבות הנדונות הועמדה שאלת פיטורי המנהל על סדר היום כדין .
לגופה של שאלה אם ניתן לפטר מנהל שנתמנה ללא הגבלת זמן, הביע השופט שמגר את הדעה שהדבר ניתן להיעשות, ובקביעה זו דגל גם מ"מ הנשיא ח. כהן, ואולם השופט י. כהן סבר כי אין לקבוע שלאסיפה כללית יש סמכות לפטר ללא כל סיבה מנהל שנתמנה לתקופה בלתי קצובה, במיוחד כשמדובר בחברות פרטיות. אשר לבעיה שהעלה השופט שמגר שאם לא ניתן יהיה לפטר מנהל יוכלו מנהלים בחברה לפעול שלא לטובת החברה ואי אפשר יהיה לפטר אותם, סבור השופט י. כהן כי במקרה של מנהל הגורם ע"י פעולותיו נזק לחברה תוכל האסיפה הכללית לפטר את המנהל.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא ח. כהן, י. כהן, שמגר. 30.6.80).
ע.א. 3/79 - יהושע פאר נגד קצין התגמולים.
*תביעה לפיצויים עקב נכות רפואית שהתפתחה בשרות הצבאי (הערעור נדחה).
תביעתו של המערער לתגמולים עקב נכות שממנה הוא סובל נזק בחוליות הצואר נדחתה ע"י המשיב והערעור על כך נדחה. אין חולקין שהמערער סובל מהגבלות עקב תופעות מחלה בחוליות בעמוד השדרה, ברם חוות דעת הרפואית שבאה בפני ועדת הערר קבעה כי התופעות החולניות הן תוצאה של התפתחות איטית והדרגתית. יוצא מכך כי אמנם הוכח שמחלת המערער אירעה בתקופת השרות הצבאי, אך לא הוכח כי נגרמה או הוחמרה עקב שרותו של המערער בצבא. לפיכך לא היה מנוס מדחיית תביעת המערער.
(בפני השופטים: י. כהן, לוין, גב' בן עתו. המערער לעצמו, עו"ד א. פרוקציה למשיב. 2.7.80).
ע.א. 692/79 - עמוס בלובשטין נגד אהובה בלובשטין
*תחולת חוק יחסי ממון בין בני זוג
(הערעור נדחה).
ביהמ"ש המחוזי ביסס את החלטתו למכירת מכונית ולחלוקת דמי המכירה בין בני הזוג על אלה : סעיף 5 לחוק יחסי ממון בין בני זוג ; הסכם שנעשה בין בני הזוג ושאושר ע"י ביהמ"ש המחוזי שלפיו של רכוש בני הזוג אשר נצבר במהלך הנישואין שייך לשניהם בשווה. הערעור נדחה מן הנימוק השני. אין לקבל את נימוקו הראשון של ביהמ"ש המחוזי שח כאן סעיף 5 הנ"ל שכן הסעיף מדבר על "פקיעת הנישואין" ואין לראות במצב של פירוד למעשה לפני הגירושין את "פקיעת הנישואין" במובן סעיף 5, שמשמעו פקיעה עקב גירושין או מותו של בן הזוג. ברם, צדק השופט כי ההסכם קבע את חלוקת הרכוש של בני הזוג. אשר לטענת המערער כי ההסכם לא אושר כדרוש לפי חוק יחסי ממון בין בני זוג והתקנות שנתקנו על פיו - את הטענה הזו צריך היה לעורר בפני ביהמ"ש המחוזי ומכיון שהדבר לא נעשה החמיץ המערער את השעה להעלות טענה זו בערעור. אשר לטענה כי ההסכם בוטל בהסכמה לאחר מתן פסק הדין נשוא ערעור זה - אין זה בטוח אם ההסכמה לביטול ההסכם לא היתה מוגבלת לענין המזונות בלבד, ועל כל פנים אין לקבל טיעון זה עפ"י המרצה שהוגשה ימים מספר לפני הדיון בערעור כאשר הישיבה שבה הוסכם על ביטול ההסכם נתקיימה עוד 3 חודשים קודם לכן.
(בפני השופטים : הנשיא לנדוי, אלון, בייסקי. החלטה - הנשיא לנדוי. עו"ד י. חובב למערער, עו"ד מ, שפירא למשיבה. 15.6.80).