ע.א. 682+691/79 - יעקב שבתאי מעוז ציון ואח' נגד מרגרטה דעבוב ואח'
*עדיפות הקונה הראשון של מקרקעין כאשר העסקה
* של הקונה השני טרם נרשמה.
* סעד של אכיפה בעיסקת מקרקעין
(ערעורים על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בירושלים בת.א. 544/72 - הערעורים נדחו).
בשנת 1972 נעשה הסכם מכר מקרקעין בין מרגריטה דעבוב (להלן המוכרת) לבין סמי סיוואדי (להלן הקונה). סמוך לאחר מכן חתמה המוכרת על חוזה נוסף עם המערערים שבו מכרה אותם מקרקעין למערערים במחיר גבוה יותר. המערערים נהגו בתום לב ולא ידעו על החוזה עם הקונה.שתי העיסקות טרם נרשמו בפנקס המקרקעין ובנסיבות אלה, לפי סעיף 9 לחוק המקרקעין, זכותו של הקונה עפ"י החוזה הראשון עדיפה על זכותם של המערערים. המערערים והקונה הגישו תביעות נגד המוכרת לביצוע בעין, וביהמ"ש קבע שיש לבצע את ההסכם לטובת הקונה. ביהמ"ש התנה את אכיפת החוזה לטובת הקונה בתנאי שישלם את יתרת המחיר צמוד למדד יוקר המחייה של 1972. הערעורים הוגשו ע"י המערערים הדורשים כי יבוצע החוזה אתם וע"י הקונה נגד הצמדת יתרת המחיר וכן על כך שהמערערים לא חוייבו בהוצאותיו.
א. לטענת המערערים שהעיסקה שנעשתה בין המוכרת לבין הקונה לא היתה עיסקת מכר כי אם עיסקת אופציה ועל כך העידה גם המוכרת - אין טענה זו עולה בקנה אחד עם המסמכים החתומים בידי המוכרת המהווים חוזה מכר בינה לבין הקונה ולא אופציה לקנות.
ב. לטענת המערערים כי הקונה רימה את המוכרת בהחתימו אותה על חוזה מכר בלי לתרגמו לשפה מובנת וכשהיא לא התכוונה אלא לתת אופציה - ראשית, טענת מרמה שכזאת תישמע מפי המוכרת ולא מפי צד שלישי ואם כי נטענה טענה מעין זו בכתב ההגנה של המוכרת הרי משנדחתה הטענה היא היתה צריכה לעוררה מחדש בערעור והיא לא עשתה כן. שנית, גם המוכרת אינה יכולה להישמע בטענה שלא ידעה על מה חתמה ושהחוזה לא תורגם לה לאחר שהצהירה בחוזה עצמו כי הוא תורגם לה ושהיא הבינה את הוראות ההסכם ; שלישית, אין ביהמ"ש שלערעור מהרהר אחר קביעתו העובדתית של השופט שלא היתה מרמה מצד הקונה ושהמערערת ידעה והבינה על מה חתמה.
ג. לטענת המערערים שהקונה אינו ראוי שיזכה בצו אכיפה מידי ביהמ"ש - לטענה שכזאת ניתן היה להיזקק כל עוד היתה אכיפת חוזה בגדר סעד שביושר שהענקתו היתה נתונה לשיקול דעת ביהמ"ש. בינתיים הפכה אכיפת חוזה לסעד שבדין והשאלה היחידה היא אם בנסיבות הענין תהא האכיפה "בלתי צודקת" לפי חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה). אין בסיכומי המערערים כל טענה שהאכיפה של החוזה תהא "בלתי צודקת" כמשמעות דיבור זה בחוק.
ד. אשר לטענה שיהא באכיפת החוזה משום "עושק" באשר 10 ימים לאחר שהקונה התקשר בחוזה עם המוכרת מכר אותם מקרקעין עצמם במחיר פי 5 מן המחיר שקנה אותם - העובדה שהקונה הצליח לקנות במחיר נמוך ולמכור ברווח ניכר לא שימשה עילה לסרב סעד האכיפה, גם כאשר מתן הסעד היה נתון לשיקול דעת ביהמ"ש, וקל וחומר עתה שהסעד הוא סעד שבדין.
ה. אשר לערעור של הקונה בענין הצמדת המחיר וטענתו כי המוכרת היא שגרמה לעיכוב ביצוע החוזה עד הלום - אכן התביעה לאכיפת החוזה הוגשה עוד בשנת 1972 וההליכים נמשכו כי צריך היה לגבות את עדות המוכרת בדרום-אמריקה, אך השופט נתן דעתו לכל הנסיבות הללו ולא ראה בהן עילה למנוע מהמוכרת את מלוא המחיר כפי שהיא היתנתה אותו בשעתה ומה גם שקבעה אותו בדולרים. כל הסימנים מעידים שהקונה קנה את המקרקעין לשם סחר בהם, ואין לראות כל סיבה סבירה על שום מה יהא הוא זכאי ליהנות מן המחירים הנוכחיים ואילו המוכרת לא תהא זכאית ליהנות מהם.
ו. אשר להחלטת ביהמ"ש שלא לחייב את המערערים בהוצאות הקונה - הם היחידים שנהגו בכל הפרשה הזאת כיאות. המוכרת התכחשה לחוזה שעשתה ואף הפרה אותו והקונה "לא בחל לומר דברי כזב" בעדותו בביהמ"ש, ואילו המערערים עומדים עתה בפני שוקת שבורה על לא עוול בכפם.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא ח. כהן, י. כהן, שמגר. החלטה - מ"מ הנשיא ח. כהן. עו"ד ג. אבולוף למערערים, עו"ד ג. שחף לקונה, עו"ד ר. בטט למוכרת. 24.7.80).
ע.א. 517/79 - דרור בן טובים נגד הסנה חברה ישראלית לביטוח בע"מ ואח'
*חבות חברת הבטוח בגין "תאונת דרכים" שאירעה כאשר הנהג יצא מהרכב והחליק על השמן
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בת.א. 2166/78 - הערעור נתקבל ברוב דעות מ"מ הנשיא ח. כהן והשופטת בן עתו נגד דעתו החולקת של השופט לוין).
המערער הביא את מכוניתו למוסך לסיכה ולפי דרישת בעל המוסך הסיע אותה מעל בור הסיכה התת-קרקעית. בכתב התביעה נאמר כי "כאשר עמד (התובע) לצאת מהמכונית החליקה כף רגלו על שכבת גריז או שמני סיכה שעל ריצפת המוסך וכתוצאה מכך נפל לבור הסיכה התת-קרקעי ונפגע בצורה חמורה". המערער הגיש תביעתו נגד בעל המוסך בתביעת נזיקין רגילה ונגד חברת הביטוח שבו היה מבוטחת מכוניתו לפי חוק פיצוי נפגעי תאונת דרכים. ביהמ"ש המחוזי דחה עלהסף את תביעת המערער נגד חברת הביטוח ומכאן הערעור.
א. מדובר בתאונה עצמית של בעל רכב שתביעתו נגד חברת הביטוח לא על החוק היא מושתתת אלא על פוליסת הביטוח, שכן אין החוק יוצר זכאות של נפגע להיפרע מעצמו על נזק שגרם הוא ולא אחר. אולם מתוך מגמת המחוקק להבטיח פיצוי לכל נפגע בתאונת דרכים, הניח פתח הצלה עקיף גם לנפגע כזה, לפי סעיף 3 לפקודת ביטוח רכב מנועי (נוסח חדש) הדנה בביטוח חובה, וחבותה של חברת הביטוח כלפי מי שנפגע בתאונה עצמית, לא מן החוק היא נובעת אלא מן הפוליסה, אם כי על פי דרישת הפקודה מדובר בפוליסה המפנה אותנו בתנאיה אל החוק.
ב. אין החוק מבטיח פיצויים אלא למי שנפגע בתאונת דרכים וזו הוגדרה כ"מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי, בין בנסיעת הרכב ובין בעמידתו". ביהמ"ש המחוזי קבע כי על פי גירסת התובע עצמו בכתב תביעתו לא נגרמה התאונה "עקב שימוש ברכב מנועי" אלא בשל החלקה על הגריז שעל ריצפת המוסך ולפיכך לא ראה עילה לתביעה נגד חברת הביטוח. אולם, הדיבור "עקב שימוש ברכב מנועי" לא פורש בינתיים ועוד לא נקבע מה נכלל בדיבור זה. יש לומר כי השימוש ברכב מתחיל לפחות מהרגע שבו פותח אדם את דלת המכונית כדי להיכנס לתוכה והוא נמשך עד לרגע בו הוא יוצא מתוכה, סוגר את הדלת ומנתק מגע פיזי איתה. הדגש מושם על המגע הפיזי בין הנפגע ובין המכונית בשעת הכניסה או בשעת היציאה, כגון שעקב נעלו של היוצא נתפס בסף הדלת וגורם לנפילתו ואז רואים אותו כמי שעדיין משתמש ברכב.
ג. אולם בכך לא די, שהרי יסוד נוסף שיש להוכיח כדי ליהנות מחסות החוק הוא הקשר הסיבתי בין הפעילות הנוגעת ליעוד הרכב לבין נזקו של הנפגע. נקיטת הקשר הסיבתי נעשית עתה לא בקשר לאשם שאינו נדרש עוד אלא בקשר לשימוש כשהוא לעצמו. אין סתירה בין הטענה שהתאונה נגרמה כתוצאה מהחלקה על הגריז ובין זו שנגרמה בשל היציאה מן המכונית. זו אף זו יכולה לתרום לאירוע. לפחות לכאורה ניתן לומר כי מי שעומד איתן על שתי רגליו עשוי להינצל מהחלקה אפילו הוא צועד על כביש שמנוני ולא כן אדם המציב כף רגלו האחת על הגריז כשהשניה עדיין בתוך המכונית שאז הוא עלול לאבד ביתר קלות את שיווי משקלו. מבחינה זאת אין להסיק סתירה בין מערכת העובדות שביסוד העילה המכוונת נגד המוסך ובין אלה שעליהן מושתתת העילה נגד חברת הביטוח.
השופטת לוין (דעת המיעוט):
ניתן להניח כאן בצריך עיון את הגבולות המדוייקים של הדיבור "שימוש ברכב מנועי" וגם אם נניח, מבלי לפסוק, שכאשר התובע "עמד לצאת מן המכונית" הוא עשה שימוש ברכב, הרי בכך לא סגי. היה עליו לטעון גם לקיומה של מערכת עובדות המצביעה על כך שנזקי הגוף נגרמו כתוצאה מן השימוש. לא נטען בכתב התביעה שהמערער נפגע כתוצאה מאירוע כלשהו שאירע לו בשעה "שעמד לצאת מן המכונית" אלא נטען שהגורם לנזק הוא ההחלקה על שכבת הגריז, ולצורך הטלת החבות על המשיבה לא די בקיומו של קשר זמן בין השימוש לבין הנזק אלא יש גם צורך בקשר של סיבתיות.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא ח. כהן, לוין, הגב' בן עתו. עו"ד אהרון ברקעי למערער, עו"ד ז. לוריא לחברת הסנה. 9.7.80).
ע.פ. 112+38/80+898/79 - גבריאל פדחזדה, מיכאל נטטלאשוילי וגבריאל בוטראשוילי
*הרשעה בגניבת שק דאר בנמל התעופה בן -גוריון וחומרת העונש.נגד מדינת ישראל
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בת.פ. 310/79 - הערעור נדחה).
המערערים, גבריאל פדחזדה (להלן גבריאל) מיכאל נטטלאשוילי וגבריאל בוטראשוילי הורשעו בגניבת שק דואר שהכיל יהלומים בשווי של 915 אלף דולר שהגיע מיוהנסבורג לישראל. ביום המקרה הגיע מטוס מיוהנסבורג וצוות סבלים בפיקוחו של קצין תנועה בחברת אל-על, העד היימן, יצא לפרק את המטען מן המטוס. לא היה במטוס מטען רגיל אלא 4 שקי דואר שאחד מהם היה מסומן בתו אדום לפי הנוהג שמסמנים שק בעל חשיבות מיוחדת. שלושת המערערים נטלו את השקים להובילם לדואר. נטטלאשוילי ובוטראשוילי (להלן המערערים) ישבו על הטרקטור אליו היו מחוברות עגלות ואילו השקים היו על עגלה שעליה ישב גבריאל. בטרקטור אחר נסע העד היימן שעקף את זה עם מטען שקי הדואר והגיע ראשון למשרד הדואר. משבושש הטרקטור השני להגיע יצא לאתרו. הוא נסע במכונית ומצא את הטרקטור עומד ליד הטרמינל. מכסה המנוע של הטרקטור היה פתוח ועמדו לידו המערערים ואילו גבריאל עדיין ישב על העגלה עם שקי הדואר. לשאלת היימן מה אירע השיב אחד המערערים בגמגום לא מובן, סגר את מכסה המנוע ונסע בכיוון הדואר כשגבריאל עדיין יושב עם שקי הדואר. משהגיע המטען לדואר נוכחו כי שק אחד נעלם. היהלומים שהיו בשק לא הגיעו לתעודתם וביהמ"ש קבע כי המסקנה היחידה שהשק עם היהלומים נגנב בדרך מן המטוס אל משרד הדואר. גירסת התביעה היתה כי כאשר הטרקטור נעצר ליד הטרמינל ונפתח מכסה המנוע הסתירו השלושה את השק בתוך המנוע. מספר חודשים לאחר מכן עצרה המשטרה באורח מקרי מכונית שהיה בה אחד בשם חזן ולידו אדם בשם לויאשוילי ובחיפוש שנערך נמצאו יהלומים, אבני חן, חבילות כסף וכו' במיליונים רבים וחזן הודה כי היהלומים נקנו מספר ימים לאחר גניבת השק האמור לעיל ואת העיסקות ביצע עם המערערים אך לא עם גבריאל. ביהמ"ש המחוזי קבע ממצא כי היהלומים שנתפסו הם מאותם יהלומים שנגנבו 4 ימים קודם לכן בשק הדואר והוסיף "לאור מסקנתי זו הנני רואה בעדותו שלחזן חיזוק לגירסת התביעה לא רק לגבי הנאשמים 1 ו-3 (המערערים שאותם זיהה חזן) כי אם גםלגבי הנאשם השני (הוא גבריאל). אם היהלומים נמצאו בחזקתם של נהג טרקטור והאיש שישב לידו לאחר שנגנבו מהעגלה הרי האיש שישב על העגלה לפי הודעתו ולפי עדותו של היימן היה אף הוא שותף לעבירה". גירסתו של גבריאל היתה היתממות, הוא טען כי לא שם לב בכלל שיש שקי דואר וכי כאשר נעצר הטרקטור ניגש אל נהגו לשאול מה קרה והלה השיב שהמנוע עומד להתפוצץ, והוא גבריאל ראה עשן ואש עולים, ולפיכך עזב את הטרקטור והלך ברגל אל המחלקה ואינו יודע מה שאירע לאחר מכן. היתממות מוחלטת זו נדחתה ע"י ביהמ"ש המחוזי. ביהמ"ש האמין להיימן כי לא ראה אש או עשן במנוע והיו עדויות נוספות על כך, וכן האמין להיימן כיכאשר הטרקטור המשיך בנסיעה עדיין ישב גבריאל על העגלה, מכאן שגבריאל עשה נסיון להרחיק עצמו ממקום העבירה ליד הטרמינל ושיקר ביחס לשני דברים אלה. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את השלושה בגניבת שק הדואר ודן אותם ל-10 שנות מאסר ותשלום קנס של 500 אלף ל"י ע"י כל אחד מהם. גבריאל מערער על הרשעתו ועל חומרת העונש ואילו המערערים מערערים על חומרת העונש בלבד.
א. הזמן שעבר מעת שהועמסו השקים על העגלה הנגררת ע"י הטרקטור ושעליה ישב גבריאל, ועד שנתגלה כי השק עם היהלומים נעלם היה קצר, בסך הכל כרבע שעה, וכל אותה עת היה גבריאל על העגלה כשהמערערים יושבים על הטרקטור. זה בלבד מסבך את גבריאל במעשה העבירה ויוצר לכאורה ראיה לחובתו. כאשר הוכחו עובדות המסבכות את הנאשם במעשה העבירה והנאשם אינו נותן הסבר מצדו או בודה מלבו דברים שאין להם שחר, רשאי ביהמ"ש, בתנאים מסויימים, לקבוע על סמך זה את אשמת הנאשם.
ב. אכן, לא כל דבר שקר היוצא מפיו של הנאשם נהפך לו לרועץ, אלא הכחשות כוזבות ושקרים פוזיטיביים כאלה שבנסיבות הענין עשויים להגדיל את החשדות שהיו בלאו הכי. למעשה חלק גדול, אם לא מרבית המשפטים הפליליים, מוכרעים ע"י ראיות נסיבתיות והשאלה היא כמובן אם הראיות הנסיבתיות מובילות למסקנה הגיונית אחת ויחידה כי הנאשם ביצע את העבירה. גם כאשר הראיות הנסיבתיות לקוטות ממקורות שונים ובהזדמנויות נפרדות, השאלה תמיד תהיה מה התמונה הכוללת המתקבלת, כאשר ביהמ"ש מפעיל את מיטב שיקולו של האדם הסביר.
ג. בעניננו, אפילו היתה עומדת נגד גבריאל רק העובדה שהוא היה על העגלה כל העת, הרי ההיתממות שלו שהוא לא התעניין מה יש על העגלה, לא יכלה למנוע את המסקנה שהיה שותף לעבירה. אולם הראיות חורגות מעבר לנוכחות בלבד, שהיא עצמה מטילה על גבריאל חשד כבד המחייב הסבר משכנע. לנוכחות האמורה מתווספים נסיונות כושלים להרחיק עצמו מזירת המעשה ע"י העלאת טענה של התלקחות מנוע הטרקטור שהעלה אדים, דבר שאינו נכון, וטענה שהוא עזב את המקום דבר שהופרך בראיות מהימנות. לטענת הסניגור כי את שקריו של גבריאל יש להסביר בנסיונו להרחיק עצמו ממעשה הגניבה שמא הוא יוחשד בביצועה - תשובה ניצחת לטענה זו בכך כי הוא כלל לא העלה הסבר כזה, ורק אילו ניסה לטעון ואת היה מקום להתייחס להסבר ולבחון אם יש בו ממש.
ד. אשר לעונש - אכן הוא על הצד החמור והטרונייה של המערערים היא כי אף שבשנים האחרונות נדונו בבתי המשפט מקרים לא מעטים של גניבות בנמלים ובעיקר משלוחי יהלומים בנמל התעופה מצטיין גזר הדין דנן בחומרתו לעומת המקרים האחרים. זה כשלעצמו נכון, ואולם שיקולי הענישה הם רבים ומורכבים ולאו דוקא עפ"י סטנדרט קבוע וטבלאות. כאשר עבירה מסויימת הופכת בזמן נתון להיות תדירה והיא פשה כמכת מדינה, משתנה גם יחס בתי המשפט לעבריינים והחמרת העונשים היא אחד האמצעים כדי לשרש את הנגע. דוקא העובדה שבמקרים קודמים הקלו בתי המשפט עם עבריינים מאותו סוג בלי שגל הגניבות פחת, היא הנותנת שיש להחמיר בעונשים, כאשר המצב מחמיר וגל המעשים גואה, על ביהמ"ש להעדיף את האינטרס הציבורי על פני נסיבות אישיות ולהחמיר בעונשים. שיקול זה יפה גם לאותו חלק מן העונש שלפיו הוטלו קנסות על המערערים שאם לא כן ימצא כי עבריינים יצאו נשכרים מבחינה כספית, שהרי במקרה דנן לא נמצאו ולא הוחזרו היהלומים שנגנבו ושערכם עשרות מיליונים לירות. עם זאת החליט ביהמ"ש להתערב בענינו של המערער מיכאל נטטלאשוילי. הוא נדון ל-10 שנות מאסר כאשר שנתיים חופפות עונש אחר בגין עבירה דומה. בהתחשב בעובדה כי הוא נדון ממילא לתקופת מאסר ארוכה בגין העבירה נשוא ערעור זה, יש מקום להתחשב בו במובן זה כי 3 שנים מעונש המאסר שהוטל עליו תהיינה חופפות את המאסר האחר והיתרה מצטברת.
(בפני השופטים: שמגר, בייסקי, לוין. החלטה - השופט בייסקי. עו"ד א. ופ. מרינסקי למערער הראשון, עו"ד ד. ליבאי לנטטלאשווילי, עו"ד ש. רוזנבוים לבוטראשווילי, עו"ד ק. רג'יניאנו למשיבה. 12.6.80).
ע.פ. 511/80 - ציון רדא נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (עדות שקר במטרה לבטל פס"ד בהליך אזרחי) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
במסגרת הליך אזרחי שבו נתבע המערער לתשלום דמי נזיקין לתובע שנפגע על ידו בחבלה חמורה, העיד המערער עדות שקר ושבועת שקר בהם ניסה להשיג ביטול פסק דין בטענות כי הזמנה לדין באותו הליך לא נתקבלו על ידו ולא הגיעו לידיעתו. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער ודן אותו ל- 6 חודשים מאסר בפועל ו- 6 חודשים מאסר על תנאי וקנס של 3 אלפים ל"י. הערעור על חומרת העונש נדחה. המערער העלה נסיבות אישיות, כגון שהוא מפרנס את משפחתו שבניה חולים וכן שזה לו מאסר ראשון שנגזר עליו, ועוד הדגיש הסניגור כי למעשה לא נגרם נזק לאיש עקב אותן עבירות והחוב האזרחי סולק למעשה. אולם מעשים מסוג זה יש בהם כדי לפגוע בצורה קשה באשיות המשפט ועשיית הצדק וממילא מוטל על בתי המשפט להתייחס בחומרה לעבירות מסוג זה.באשר לטענה של השהייה בהגשת התביעה נגד המערער - העבירות בוצעו בינואר 1978 וכתב האישום הוגש רק במאי 1980 והשהייה זו אין לה הצדקה. יש להביע תמיהה ומורת רוח להשהייה בלתי מוסברת זו. אעפ"כ אין בה, בנסיבות הענין, כדי להצדיק התערבות והפחתת העונש.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, ברק, בייסקי. החלטה - השופט בייסקי. עו"ד מ. רובינשטיין למערער, עו"ד י. טפיירו למשיבה. 29.6.80).
ע.פ. 266/80 - חאלד סקראן נגד מדינת ישראל
*הרשעה בשוד וחומרת העונש (הערעור נדחה).
ביהמ"ש המחוזי קבע על יסוד עדויותיהם של המתלונן ועד נוסף כי המערער התנפל על המתלונן ותלש מצווארו שרשרת זהב ובה מדליון יקר מזהב ולאחר מכן תקפו המערער ועוד אחד את המתלונן וזרקו עליו בקבוק ופצעו אותו. ביהמ"ש הרשיע את המערער באשמה של שוד מזויין בצוותא ודן אותו ל-17 חודשים מאסר בפועל ו-19 חודשים מאסר על תנאי וכן הופעל מאסר על תנאי של חודש במצטבר. הערעור נדחה. עדותו של המערער כי ידו לא היתה בתלישת השרשרת מצוארו של המתלונן לא היתה מהימנה על ביהמ"ש, וכלל נדוש הוא שבכגון דא לא יתערב בימ"ש שלערעור. אעפ"כ ניסה הסניגור לשכנע את ביהמ"ש העליון כי זה מקרה שבו על ביהמ"ש להתערב בהערכת העדויות. אחת הטענות היתה כי הפרקליט שייצג את המערער ואת הנאשם השני בביהמ"ש המחוזי צריך היה לתת דעתו לניגוד אינטרסים שבין שני הנאשמים, משהוגשה לביהמ"ש הודעתו של הנאשם השני שבה הפליל את המערער. אכן, מן הראוי היה שהפרקליט ישקול מיד בעצמו אם נוצר ניגוד אינטרסים, אולם אין בהכרעת הדין התבססות שלא כהלכה על הודעה של הנאשם השני במה שנוגע למערער. היו ראיות מספיקות בפני ביהמ"ש גם בלאו הכי ומשאלה נראו לשופטים מהימנות ניתן היה להרשיע את המערער על פיהן. אשר לטענה שצריך היה להציג בפני ביהמ"ש את השרשרת כדי שביהמ"ש יוכל להתרשם אם אמנם נתלשה מצוארו של המתלונן - בטיעונו לא חלק הסניגור על כך שאכן נתלשה השרשרת מצוארו של המתלונן ואולי אף נתלשה ע"י המערער עצמו תוך כדי קטטה עם המתלונן, אלא הטענה היא שמישהו אחר הוא אשר הרים וגנב את השרשרת. אשר לעונש - הוא אינו מוגזם. מדובר במעשה בריונות מובהק מן הסוג שביהמ"ש חייב להגיב עליו בחומרה וגם עברו של המערער אינו נקי מעבירות אלימות.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, ברק, בייסקי. החלטה - הנשיא לנדוי, עו"ד א. שמיר למערער, עו"ד י. טפיירו למשיבה. 29.6.80).
ע.פ. 265/80 - אורה רוזה וסלים שאול נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (שוחד) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערערים הורשעו בעבירות של מתן שוחד, זיוף והפצה בנסיבות מחמירות והברחה בניגוד לפקודת המכס ונדונו ל-3 שנים מאסר שמתוכן 9 חודשים לריצוי בפועל. המערער השני החל בריצוי עונשו עם מתן גזה"ד ואילו למערער הראשון נדחה ביצוע גדר הדין בשל נסיבות משפחתיות. הערעור על חומרת העונש נדחה. המערערים הם מנהלי ובעלי מניות של חברה העוסקת בהספקת טובין פטורים ממכס לאניות זרות המגיעות לנמל חיפה. החל משנת 1974 ועד 1978 העבירו המערערים סחורות שונות לשוק המקומי ללא תשלום מכס ולשם השגת מטרה זו נתנו שוחד לקצין מכס שהיה מאשר כי הסחורה הועברה לאניות. על חומרת מעשים אלה אין להרבות במילים. אמת שעיקר החטא מוטל על עובד הציבור הנוטל שוחד, אך אין בכך כדי להפחית מחומרת ההתנהגות של נותני השוחד למיניהם. אלה כאלה משחיתים את המידות ופוגעים באינטרס הציבורי. ביהמ"ש כבר לקח בחשבון את העובדה כי המערערים הודו באשמות שיוחסו להם בכתב האישום, וכן התחשב במחלתם של המערערים והנזק הצפוי לעסקם, כך שהעונש אינו חמור כלל ועיקר. לרוב יהיה זה אדם שעברו נקי אשר בצע כסף מעבירו על דעתו, ומחלתו של אדם מן הראוי שתילקח על ידו בחשבון לפני שהוא עולה על דרך הפשע. אשר לטענה כי מאסרם של שני המערערים בו זמנית יביא להרס העסק שאותו הקימו - לא היה בכך בדרך כלל עילה לדחות ריצוי עונשם של השניים, אך בנסיבות המיוחדות של המקרה דנא, כאשר המערער השני החל בריצוי עונשו כבר באפריל ואילו ביצוע גזר הדין נגד המערער הראשון עוכב, ניתן לדחות לתקופה נוספת את תחילת ריצוי עונשו של המערער הראשון.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, ברק, בייסקי. החלטה - השופט ברק. עו"ד ר. פינגרר למערערים, עו"ד י. טפיירו למשיבה. 29.6.80).
ע.פ. 31/80 - ציון עמרם נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (התפרצות וגניבה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער הורשע ב-15 עבירות של התפרצות כששווי הרכוש שנגנב הוא למעלה מ-200 אלף ל"י וחלק מן הרכוש לא נתפס. הוא נדון ל-5 שנים מאסר בפועל וערעורו על חומרת העונש נתקבל. הסניגור הפנה להמלצת שירות המבחן שבה מובעת נכונות לנסות ולעזור בשקומו של המערער. העבירות שאותן עבר המערער חמורות לפי אופיין, ואף רבות למדי, ולא מדובר באירוע בודד במשך תקופה קצרה אלא בעבריינות מתמשכת מנובמבר 1977 ועד פברואר 1979. עבירה אחת עבר המערער תוך כדי היותו משוחרר בערבות, אף כי אינה חמורה בנסיבותיה, ודבר זה מטיל ספק אם קיימת נכונות מצד המערער למנוע עצמו ממעשי עבירה כדי לזכות בסיוע לשקמו ע"י שרות המבחן. המקרה הוא בעייתי במידה לא מועטה. הסניגור שאל מה התועלת במאסרו הממושך של המערער, ואולם במקרים כגון אלה אין מחפשים רק אחר התועלת האישית העשויה לצמוח לעבריין בכליאתו לתקופה ממושכת, אלא שהחברה ראויה וזקוקה להגנה ועל ביהמ"ש לתת דעתו לצורך להגן על הקורבנות בכח של העבריין. יתכן ובשיטת הענישה שלנו נזנח במידה לא מועטת ענין מעמדו של קורבן העבירה ותשומת הלב נתמקדה רק באופיו ובצרכיו של העבריין. אעפ"כ החליט ביהמ"ש העליון לתת משקל ראוי לחוות הדעת של שירות המבחן, ואם כי ביהמ"ש איננו קשור להמלצות אלה הרי הוא עושה לא אחת נסיונות יחד עם שירות המבחן, כדי לבחון את האפשרות להגיע לשיקומו של עבריין פלוני. תוך תקוה כי המערער יבין הפעם שנפתחה בפניו הזדמנות חד פעמית, החליט ביהמ"ש להקל עם המערער באופן שמתוך 5 שנות המאסר יהיו 3 לריצוי בפועל ושנתיים מאסר על תנאי.
(בפני השופטים: שמגר, אלון, גב' בן עתו. החלטה - השופט שמגר. עו"ד ז. סגל למערער, עו"ד גב' א. ראב למשיבה. 1.7.80).
ע.פ. 768/79 - רענן דרב נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (אינוס) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער שהוא בן 21 התדפק בשעת לילה על ביתה של המתלוננת, שהיתה בהליכי גירושין (והמערער ידע זאת), שאל את המתלוננת על בעלה, וכשהשיבה שהוא לא נמצא בבית ביקש מן המתלוננת כוס מים. המתלוננת הלכה למטבח להביא לו כוס מים והמערער התפרץ לדירה ונעל אותה וניסה להפשיט את המתלוננת. משהתנגדה בכח ונשכה את המערער הוציא הלה סכין ואיים עליה כי יעשה לה "איקסים בפנים". במצב זה הצליח לאונסה. המערער היה אז חולה במחלת מין ועלול היה להדביק את קורבנו המתלוננת. בגין העבירה של אינוס והעבירה שעשה כן בהיותו חולה במחלת מין נדון ל- 6 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה. המעשה עצמו מחפיר מתחילתו, משום שתוכנן בהתחשב בידיעת המערער כי טרף קל לפניו כאשר המתלוננת מתגוררת לבדה. משלא השיג מבוקשו מיד וחרף התנגדותה של המתלוננת, נזקק לסכין כדי לגבור עליה. אין זה נכון כי המקרה איננו מן המקרים החמורים. אכן יש מקרים יותר חמורים המגיעים לביהמ"ש ואולם די בנסיבות החמורות כפי שפורטו כדי לשייך גם ענין זה למקרים החמורים. גם אם בפסיקה ניתן להצביע על מקרים שבהם הוטלו על אנסים עונשים קלים מזה שנגזר כאן, הרי מקרה מקרה ונסיבותיו, ובגזירת העונש שוקל ביהמ"ש גם את הצדדים האישיים של כל עבריין. בעניננו עומדות לחובת המערער מספר הרשעות קודמות וביניהן שימוש בסמים והכשלת שוטר במילוי תפקידו.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, אלון, בייסקי. החלטה - השופט בייסקי. עו"ד ד. מור למערער, עו"ד ח. ברנזון למשיבה. 5.7.80).
ע.פ. 839+872/79 - אלי אלמועלם, ישעיהו פנסו ושמעון בן חמו נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (שוד מזויין (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערערים ביצעו שוד מזויין בתחנת דלק. הם הגיעו ברכב למקום ובעוד פנסו נשאר יושב ברכב יצאו אלמועלם ובן חמו עם כלי נשק בידיהם ונטלו בכח מידי עובדי תחנת הדלק את פדיון המכירות של התחנה. שומר שהיה במקום התחיל לברוח ואחד המערערים צעק לעברו לעצור ותוך כדי כך ירה בו והרג אותו. המערערים הורשעו בעבירה של הריגה ואלמועלם ובן חמל נדונו ל- 12 שנות מאסר ואילו פנסו נדון ל-10 שנות מאסר. הערעור על חומרת העונש נדחה. העונשים שהוטלו הם כבדים ואולי אף יותר כבדים ממה שהיה נהוג עד כה בבתי משפט, ואולם צודק התובע כי יש לחזק את ידי ביהמ"ש המחוזי כאשר החמיר כפי שהחמיר. במעשה שוד שביצעו המערערים קיפח אדם את חייו בעת בריחתו, כך שהיריה בו היתה כאילו מעשה הפקרות לשמו, ובזה חומרה נוספת מעבר לעצם העבירות שבוצעו. אנו עדים בזמן האחרון לריבוי מעשי בריונות ואם בתי המשפט לא ינהגו בכל חומר הדין עלול גל הבריונות להציף את חברתנו כליל. יש לשים את השמירה על שלום הציבור בראש דאגתנו וכאשר נתפס אדם בקלקלתו בפשיעה מסוג זה יש להתנהג עמו בכל חומר הדין. אשר לפנסו - ביהמ"ש העליון היסס ביחס אליו, אך הגיע למסקנה שגם כאן אין להתערב במידת העונש. ההיסוסים נבעו מכך שפנסו היה עדין קטין כעת ביצוע הפשע, אך במציאות של ימינו צעירים מקבוצת גיל זו, גיל כמעט 18, מתגלים לעיתים כפושעים מסוכנים לא פחות מעבריינים מבוגרים יותר, ועל כן קיים גם לגביהם הצורך להרתיע אחרים במלוא משקלו.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, אלון, בייסקי. החלטה - הנשיא לנדוי. עו"ד ר. גבע לאלמועלם, עו"ד י. שפטל לפנסו ולבן חמו, עו"ד ח. ברנזון למשיבה. 3.7.80).
ע.פ. 811/79 - יחזקאל מאיר נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סמים)(ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בהחזקת 50 גרם הרואין ונדון לשנתיים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. ניתנה למערער דחייה של תחילת ביצוע העונש ובתקופה זו החל בטיפול גמילה. ביהמ"ש העליון נתבקש לבטל את תקופת המאסר בפועל כדי
שהמערער יוכל להמשיך בטיפול הגמילה הנ"ל. הוגשו תסקירים של שרות המבחן שמהם עולה כי המערער הרבה בשעתו בשתיית אלכוהול והפך להיות מכור לסמים ועקב זאת התדרדר ונקלע לקשיים כלכליים. גם היחסים בין המערער לבין אשתו הגיעו לכדי משבר חמור. עם כל זאת אין להתערב במידת העונש. כמות הסמים שהוחזקה ע"י המערער גדולה מאד וניתן להכין ממנה מאות רבות של מנות לצריכה. החזקת כמות כה ניכרת, אפילו אצל נרקומן, איננה רגילה, שהרי רכישתה בעת ובעונה אחת מחייבת השקעה כספית גדולה ביותר. על רקע זה קשה לראות בסיכויים לגמילת המערער מן ההתמכרות תגובה עונשית העומדת ביחס סביר לחומרת העבירה. זאת ועוד, טיפול הגמילה איננו בהכרח בגדר חלופה לעונש, אלא יכול והשניים יהיו שלובים זה בזה. לפיכך אין להתערב במידת העונש.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא ח. כהן, שמגר, בייסקי. החלטה - השופט שמגר. עו"ד א. גובס למערער, עו"ד י. טפיירו למשיבה. 13.7.80).
ע.פ. 770/79 - ישראל אברמזון נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (מרמה) (הערעור נדחה).
המערער פתח חשבונות עובר ושב בסניפי בנקים והפקיד בהם סכומים לא משמעותיים, או שיקים של שותפו שלא נועדו למימוש, ולאחר מכן משך שיקים ללא כיסוי וקיבל סחורות בכ-170 אלף ל"י, והבנקים אף כיבדו בפועל שיקים בסכום כולל של 62 אלף ל"י מבלי שבחשבונותיו של המערער הופקדו כספים, ובסכום זה הצליח להונות את הבנקים. המערער נדון לשנתיים וחצי מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי, וכן הופעל במצטבר מאסר על תנאי של שנה אחת והערעור על חומרת העונש נדחה. נטען כי המערער עלה לישראל רק בשנת 1974 וניסה לבנות עסק ותוך כדי כך נסתבך, ועוד אמר המערער כי בינתיים נפגע בתאונת דרכים והפך להיות נכה, ואולם המציאות מראה כי כבר סמוך לעלייתו ארצה הסתבך המערער בעבירות כגון אלה, וביהמ"ש התחשב עמו ודן אותו למאסר על תנאי בלבד, ותוך כדי תקופת התנאי עבר את העבירות נשוא תיק זה. בנסיבות אלה אין לומר שביהמ"ש החמיר יתר על המידה עם המערער.
(בפני השופטים : גב' בן פורת, בכור, בייסקי. החלטה - השופט בייסקי. המערער לעצמו, עו"ד גב' א. ראב למשיבה. 6.7.80).
ע.פ. 767/79 - נאסר מריאה נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (גרימת מוות בקטטה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
על המערער הוטל מאסר של 7 שנים באשר גרם למותו של המנוח שקארה ותקף וחבל אחדים מבני משפחת המנוח. ביהמ"ש המחוזי התחשב בהודיית המערער בעבירות כעילה להקל בעונשו. הערעור על חומרת העונש נדחה. ההתגרות שהביאה לקיפוח חייו של המנוח נבעה ממריבה בין חמולות ונטען כי נעשתה סולחה בין המשפחות היריבות ומשפחת המערער שילמה מליון ל"י כפיצויים. ברם ביהמ"ש המחוזי כבר הביא בחשבון השיקולים את הסולחה ובנסיבות המקרה אין לומר שהעונש חמור. מן ההכרח להטיל עונשים חמורים ביותר על מעשים המקפחים או מסכנים חיי אדם כדי להרתיע כל מי שסבור שמנהגים שבטיים או עממיים מצדיקים או מחייבים אותם.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא ח. כהן, י. כהן, גב' בן פורת. עו"ד מסאלחה למערער, עו"ד לירן למשיבה. 9.7.80).
ע.פ. 582/79 - מרדכי באומינגר נגד מדינת ישראל
*גניבת ספרים שקיבל הנאשם בהשאלה מהספרייה (הערעור נדחה).
במועדים שונים בין מרץ ואוגוסט 1976 שאל המערער 14 ספרים מבית התפוצות שליד אוניברסיטת תל אביב ועוד 4 ספרים מהספריה המרכזית של האוניברסיטה. המדובר בספרים יקרי המציאות אשר מלבד ערכם הכספי הגדול, חשיבותם בנדירותם ומרביתם הוצאות ראשונות. בית התפוצות אינו נוהג להשאיל ספרים מלבד לעובדיו, ולגבי ספרים מאותו סוג נדיר מתירה הספריה המרכזית לעיין בהם רק במקום. אולם המערער השיג אישור מיוחד
המתיר לספרנים להשאיל לו ספרים, וכך הצטברו בידיו 18 ספרים יקרי ערך. אף אחד מן הספרים האלה לא הוחזר, למרות דרישות חוזרות ונשנות, וגם תלונה למשטרה לא העלתה דבר. המערער הועמד לדין בשני אישומים: גניבה ע"י נפקד, בניגוד לסעיף 276(ב) לפח"פ, וקבלת דבר במרמה. הוא הורשע בעבירה הראשונה וזוכה מהעבירה השניה ונדון למאסר על תנאי של שנתיים ותשלום קנס של 100 אלף ל"י. הערעור על ההרשעה נדחה. ביחס ל- 4 ספרים טען המערער כי איבד אותם בתוך מונית וביחס לספרים הנותרים טען כי חבר שלו נטל אותם כדי לצלמם ונסע איתם לארה"ב ומאז אין הוא יכול ליצור איתו מגע ולשכנעו שיחזיר את הספרים. ביהמ"ש המחוזי לא קיבל הסברים אלה שמעוררים תמיהות רבות. במסקנה זו של ביהמ"ש המחוזי אין להתערב ובמכלול הנסיבות קשה לראות כיצד ניתן היה להגיע למסקנה אחרת מזו. במקרה של גניבה ע"י נפקד, לרוב מגיע הדבר לידי הנפקד בדרך חוקית, ויתכן כי בשעת קבלת הדבר אין עדיין כוונה של גניבה בלב המקבל וזו מתגבשת בשלב יותר מאוחר עם ביצוע מעשה של "שליחת יד". אין נפקא מינה אם בעת המעשה של שליחת יד עדיין מצוי הדבר בחזקתו החוקית של הנפקד. מעשה שליחת היד ניתן לפעמים להוכחה בקלות כגון שהנפקד מכר את הדבר המופקד, אך אין דה תנאי הכרחי, ויכול שמעשה שליחת היד יוכח ע"י מכלול הנסיבות ובין היתר ע"י סירובו של הנפקד להחזיר את הפקדון. אין לקבל את טענת הסניגור כי גם אם הסברו של המערער לא נתקבל עדיין לא היתה התביעה פטורה מלהוכיח באורח פוזיטיבי את מעשה שליחת היד. אין חולק שעל התביעה נטל השכנוע להוכיח את שליחת היד, ואולם בנסיבות המקרה אין נטל זה כולל חובה להצביע על שעה מסויימת או יום מסויים שאז נעשתה שליחת היד. עובדה ספציפית זו היא בידיעתו של המערער. כאשר התובע נושא בנטל השכנוע להוכחת עובדה פלונית ועובדה זו ידועה במיוחד לנתבע, הרי נקודה זו עשוייה להפחית את כמות הראיות שתידרש מן התובע להרמת נטל הבאת הראיות והעברתו אל הנתבע. התביעה הוכיחה קבלת הספרים לפקדון והימנעות המערער מלהחזירם למרות שנדרש לעשות כן, ועיקרו של דבר כשמתלוות לכך נסיבות והתנהגות כפי שפורטו שהן רחוקות מלהיות התנהגות של אדם חף מפשע, אזי יש בכך כדי להצביע על שליחת היד.
(בפני השופטים: שמגר, גב' בן פורת, בייסקי. החלטה - השופט בייסקי. עוה"ד מ. וד. בן זאב למערער, עו"ד ח. לירו למשיבה. 13.7.80),
ע.פ. 159/80 - מאיר נחמיאס נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירה של הדחה לחזור מהודעה במשטרה (הערעור נדחה).
המערער הורשע בכך שהניע אחד יוסף רצה לחזור בו בעדותו בביהמ"ש מן ההודעה שמסר קודם לכן במשטרה וכתוצאה מכך זוכה בשעתו המערער מן האשמה שהועלתה נגדו. ביהמ"ש המחוזי הפעיל נגד המערער עונש מאסר על תנאי של שנה אחת והעונש בגין העבירה החדשה חופף למעשה את העונש הקודם. הערעור נדחה. היו לפני השופט עדויות של רצה ושל אימו, שאם כי נתגלו סתירות בהן, היו מהימנות על בית המשפט, שהתרשם מהעדים שעדיין העידו מתוך הפחד ורעדה מפני איומיו של המערער. בממצא המושתת על עדויות אלה אין להתערב. המערער טען שאסור היה להעמיד אותו לדין לאחר עבור שנה מיום שביצע את העבירה, באשר בשעת ביצועה עדיין היה קטין, אם כי בשעת הגשת כתב האישום כבר היה לבגיר. הודה הסניגור שלפי לשון החוק קובע גילו של הנאשם בשעת הגשת האישום, אך לטענתו יש ללכת לאו דוקא אחר לשון החוק כי אם לנהוג לפי רוח החוק וכוונת המחוקק, ואזי ברור שיש להתחשב בגילו של הנאשם גם בשעת ביצוע העבירה. אין טענה זו עומדת במבחן העובדות הנוגעות לענין, שכן כתב האישום הוגש שלושה ימים לפני תום שנה מן היום שבו הושלמה העבירה. לפיכך, אין צורך לחוות דעה בשאלה אם יש מקום או סמכות להרחיב את תחולתה של הוראת סעיף 14 לחוק הנוער (שפיטה וענישה ודרכי טיפול) גם על מקרים שאינם נתפסים על פי לשונה. טענה אחרת היתה בפי הסניגור שביהמ"ש לא מינה למערער סניגור ולפיכך יש לבטל את הכרעת הדין. אין חולקין שהמערער נכנס בגדר הוראת
חוק סדר הדין הפלילי בתור מי שאין לו אמצעים אבל אין לומר כי בנסיבות המקרה חייב היה ביהמ"ש למנות סניגור. לא זו בלבד שלא באה לכך בקשה מצד המערער אשר הגן על עצמו בדרך פעילה, אלא לא היה כל קושי או סיבוך מיוחד לבירור המשפט אשר לכאורה היה מצריך ומצדיק מתן ייצוג ועזרה משפטית למערער. ניתן לומר שעצם העובדה שהעד חזר בו בעדותו נגד המערער מהודעתו במשטרה הביאה לזיכויו של המערער מעוררת כשלעצמה חשד חמור נגד הנאשם והעדויות שבאו כדי להביא להתגבשות האשמה לא היו אלא בגדר תוספת לעובדות שלא יכלה להיות עליהם מחלוקת. אשר לעונש - טען הסניגור נגד הפעלת המאסר על תנאי, ולדעתו צריך היה להאריך למערער את תקופת המאסר על תנאי ולא לשלוח אותו לכלא. אין ממש בטענה זו. נוכח פני רשימת ההרשעות הקודמות של המערער ונוכח פני טיב העבירה הנדונה כאן שהיא מן החותרות תחת אשיות המשפט, ולמעשה הביאה לידי סיכול הצדק, לא היתה כל הצדקה לכך שהשופט ישתמש בשיקול דעתו ויאריך למערער את תקופת המאסר על תנאי.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא ח. כהן, שמגר, גב' בן פורת. החלטה - מ"מ הנשיא ח. כהן. עו"ד ח. עמית למערער, עו"ד י. לירן למשיבה. 30.6.80).
ע.א. 182/80 - היועץ המשפטי לממשלה נגד יהודית קצף ואח'.
*קיום צוואה (הערעור נתקבל).
המנוחה טניה ז'בוטינסקי נפטרה באוקטובר 1977 ובספטמבר 1978 ניתן צו ירושה שלפיו הוכרז כי יורשי המנוחה הן המשיבות ועוד שתיים. כל היורשות האלה הן בנות אחיה של המנוחה שלא השאירה ילדים. הבקשה לצו ירושה הוגשה ע"י אחת מבנות האח ובה נאמר כי ידוע לה שהמנוחה התכוונה לעשות צוואה ולהוריש להן את רכושה אבל לא נמצאה צוואה כזו. בנובמבר 1978 גילה עו"ד ירושלמי בין ניירות אביו שנפטר, גם הוא עו"ד, צוואה של המנוחה והעביר אותה לאפוטרופוס הכללי. במאי 1979 הגיש האפוטרופוס בקשה לקיום צוואת המנוחה שנעשתה בפני שני עדים עורכי דין ושבה ציוותה המנוחה ש -60 אחוז מרכושה יעברו לאחותה אסיה ולבן אחותה סיומה הנמצאים ברוסיה, ואילו 40 אחוז הנותרים חילקה בצורה אחרת. האפוטרופוס הגיש את הבקשה לקיום צוואה מבלי שתמך אותה בתצהירים. המשיבות התנגדו לקיום הצוואה. נשמעו עדויותיהם של שני עדי הצוואה על חתימת הצוואה ועל מצב בריאותה של המנוחה שידעה על מה היא חותמת ואישרה שזו צוואתה. מאידך העידה אחת המשיבות כי לאביה לא היתה אחות פרט למנוחה והיא לא שמעה מעולם את שמה של אסיה או של בנה סיומה מפי אביה, ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה לקיום הצוואה ונימק זאת בשתיים: שהמערער לא מילא אחר מצוות החוק ולא הגיש תצהירים בתמיכה לבקשתו; שאמנם לא הוכח כי לא היו למנוחה האחות ובנה אבל יש ראיה המצביעה כי אלה כבר לא היו בחיים זמן רב לפני פטירת המנוחה ולא השאירו צאצאים. הערעור נתקבל. תקנה 4 לתקנות סדר הדין בעניני ירושה מורה שבקשה לקיום צוואה תוגש לפי טופס שבתוספת וכי העובדות הכלולות בבקשה יאומתו בתצהיר של המבקש ושל אדם אחר. בין היתר יש לאמת בתצהיר כי לפי מיטב ידיעת המצהירים לא ביטל המצווה את הצוואה ולא השאיר צוואה אחרת. המערער לא הגיש תצהיר אבל הבקשה נשמעה בכל זאת והושמעו שני העדים שחתמו כעדים לצוואה וזאת ללא התנגדות ובזה נרפא הפגם שהיה בהליך עקב אי צירוף תצהירים לבקשה. עדות בע"פ בביהמ"ש כוחה לא פחות מכח התצהיר. אין צורך לדון בשאלה מה היה קורה אילו המשיבים היו מבקשים למחוק את הבקשה על אתר או אם היו מתנגדים להשמעת העדים, אם כי נראה שגם אז היתה ניתנת למבקש הזדמנות לתקן ולהוסיף את מה שהחסיר. נכון שלא נאמר ע"י העדים שלמיטב ידיעתם לא ביטלה המנוחה את הצוואה ולא השאירה צוואה אחרת, אבל עורכי הדין שהעידו לא נשאלו כלל אם יש להם ידיעה על ביטול הצוואה ואמירה על ידם שלמיטב ידיעתם לא ביטלה המנוחה את הצוואה או לא השאירה צוואה אחרת לא מוסיפה דבר. אין טעם לדרוש מן המבקש להצהיר דבר למיטב ידיעתו, כאשר לא יכולה להיות להצהרה זו משמעות מעשית כלשהי
בנסיבות המקרה. את תקנות סדרי הדין יש לכבד ולהפעיל, אבל יש לעשות זאת בהגיון ובסבירות ואין לעמוד על מילוי הוראות התקנות על כל דקדוקיהן כאשר ברור שאין כל הגיון וממשות לדרוש מילוי הוראה מסויימת כלשהי בנסיבות המיוחדות של המקרה הנדון. כמו כן ביהמ"ש רשאי לשחרר כל צד מהגשת תצהיר לפי בקשתו, ואם כי לא היתה כאן בקשה פורמלית לשחרר את המערער מהגשת תצהיר אין זה כשלעצמו צריך להוות מכשול בדרכו של המערער. אשר לנימוק כי האחות ובנה כבר לא היו בחיים - לפני ביהמ"ש לא היו כל ראיות על כך ואין יסוד למסקנה שהסיק השופט. אשר לטענה כי על המערער היה לבקש ביטול או תיקון צו הירושה ואם לא עשה כן אין לקיים את הצוואה לאחר שקיים צו ירושה - נכון שטוב היה עושה המערער אילו ביקש מלכתחילה לבטל את צו הירושה יחד עם קיום הצוואה, אבל הוא יכול לעשות זאת גם כעת. לאור הנ"ל החליט ביהמ"ש העליון להחזיר את התיק לביהמ"ש המחוזי ולאפשר לצדדים לברר מה עלה בגורלם של אסיה ובנה סיומה ואת כל השאלות הנוספות שהתעוררו.
(בפני השופטים: שמגר, בכור, גב' בן עתו. החלטה - השופט בכור. עו"ד מ. קליבלץ למערער, עוה"ד י. גרין וזליכוב למשיבים. 29.6.80).
ע.א. 418/79 - משה תאני ואח' נגד רמי כהן
*צו מניעה זמני במסגרת תובענה לאכיפת
זכרון דברים למכר מקרקעין (הערעור נתקבל ברוב דעות הנשיא לנדוי ומ"מ הנשיא ח. כהן נגד דעתו החולקת של השופט בייסקי).
במסגרת תביעה לאכיפת זכרון דברים למכירת דירה בת חדר עתרו המערערים לצו מניעה זמני האוסר על המשיב למכור את הדירה עד למתן פסק דין סופי בתביעה. ניתן צו זמני ולאחר מכן בוטל והמערערים קיבלו רשות ערעור וצו המניעה הזמני הוחזר על כנו עד להכרעה בערעור. ברוב דעות הנשיא לנדוי ומ"מ הנשיא ח. כהן בפסק דין מפי מ"מ הנשיא ח. כהן, החליט ביהמ"ש העליון להשאיר את צו המניעה עד למתן פס"ד סופי בתובענה. ביהמ"ש המחוזי סבר שעל פני הבקשה ברור כי היו אלה המערערים שהפרו את הוראות זכרון הדברים ועל כן לא הוכיחו זכותם לסעד המבוקש. הם לא שילמו את התשלום הראשון והשני וגם לא את התשלום השלישי שהיה תלוי בעריכת הסכם, ועד היום לא קיבל המוכר פרוטה על חשבון מכירת החדר שתמורתו היתה 160 אלף ל"י.
השופט בייסקי בדעת מיעוט ציין כי המערערים מודים שהלכה למעשה לא שילמו במועד את התשלומים הראשונים משום שהבנק לא כיבד את השיקים שלהם, ומשנודע הדבר למערערים הם לא הודיעו למשיב כי קרתה תקלה אלא חיכו עוד שבוע עד שהמשיב פנה עליהם. ככל שמדובר בסעד זמני של צו מניעה הרי נסיבות אלה מחלישות את עמדת המערערים לזכות בצו זה, כשם שעמדתם נחלשת ע"י כך שלא הביעו נכונות לשלם את הסך 90 אלף ל"י שהיו צריכים לשלם בתשלום שלישי ועד היום לא שילמו כלום. השיקול בדבר הסיכוי להצליח בתביעה הוא רק אחד השיקולים שאותו יקח ביהמ"ש בחשבון ומשום כך ככל שסיכוי זה אינו חזק במידה מספקת כך תקטן גם הנטיה להעניק את הסעד הזמני ואפילו אם או מתן הסעד עלול לסכל את אכיפת העיסקה במקרקעין. מלבד שיקול זה על ביהמ"ש לבחון את מאזן הנוחות של בעלי הדין ומי מן השניים ייפגע יותר ע"י מתן הסעד הזמני או סירובו. לפעמים הסיכון של מכירת המקרקעין לא תגרום לקונה נזק חמור ומאידך המוכר ייפגע קשות אם לא יאופשר לו לממש תוכניותיו שלמענן דרושים לו כספי המכר. בנידון זה הסתפקו המערערים באמירה סתמית שאי מתן צו עלול לגרום להם נזק חמור, אך לא פירטו מהו הנזק שעשוי להיגרם להם. בודאי שלאמירה סתמית כזו אין משקל כלשהו בזמנים של אינפלציה דוהרת ונזקו של המוכר יהיה עצום כאשר קבלת התמורה שנקבעה עפ"י מחירים בזמן נתון תידחה למועד בלתי מוגבל שתארך ההתדיינות. שיקולי אינפלציה יש להם משקל אף ביחס להענקת סעד סופי של אכיפת החוזה וקל וחומר ביחס לסעד זמני. כמו כן הענקת סעד ביניים היא בשיקול דעתו של השופט
המתבקש לתיתו, ובימ"ש שלערעור לא ימהר להתערב בדבר, מלבד במקרים שבהם נעשה שימוש שרירותי בשיקול דעת זה.
מ"מ הנשיא ח. כהן, בדעת הרוב, ציין כי לכאורה התובע אכיפה של עיסקה במקרקעין זכאי לסעד זמני, ולו למטרה זו בלבד שלא ישתנה מצב הדברים כפי שהיה קיים בעת הגשת התובענה ולא יועמד ביהמ"ש בפני עובדות מוגמרות. נכון שאם רואה ביהמ"ש שאין לתובענה שום סיכוי, אם מפני שכתב התביעה אינו מגלה עילה, ואם מפני שהתביעה קנטרנית על פניה, ואם מפני שקיימת עילה למחקה על הסף מסיבה אחרת, לא יושיט ביהמ"ש סעד זמני. אבל אין זאת אומרת שתוך כדי דיון בבקשה לסעד זמני יכנס ביהמ"ש לפני ולפנים ויבדוק את עילות התביעה וההגנה לגופן כדי להגיע לידי אומדן על סיכוי התובענה. אם רואה ביהמ"ש כי סיכויי התובע קלושים הם, יוכל תמיד להתנות את מתן הסעד הזמני בתנאים הבאים להבטיח שאם תיכשל התובענה לא יסבול הנתבע נזק מן העיכוב גם אם נזקו של הנתבע גדול ע"י עיכובו יותר מאשר נזקו של התובע ע"י אי זכייתו במקרקעין, הרי ניתן לפצותו על הנזק. גם זאת נכון שבדרך כלל אין בימ"ש שלערעור מתערב בשיקול דעתו של שופט המעניק סעד זמני או נמנע מלהעניקו, אך במה דברים אמורים בהחלטה הנובעת משיקולים כשרים הנוגעים לענין. מה שאין כן כשבמקום לשקול שיקוליו לענין הסעד הזמני המבוקש שוקל השופט שיקוליו לגופה של התובענה שטרם נתבררה. אי לזאת הציע מ"מ הנשיא ח. כהן להעניק למערערים את צו המניעה הזמני כבקשתם ובלבד שיפקידו ערבות בנקאית על סכום של 500 אלף ל"י לכיסוי נזקי המשיב אם יזכה בתובענה הסופית.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, מ"מ הנשיא ח. כהן, בייסקי. עו"ד מ. מטלון למערערים, עו"ד ל.ו. יעקב למשיב. 7.7.80).
ע.א. 91/80 - סימן טוב אברהם נגד סימן טוב זהבה ואח'
*מזונות ואיסור כניסת הבעל לדירת בני הזוג (הערעור נדחה).
המערער חוייב בתשלום מזונות המשיבות בסכום של 5500 ל"י לחודש צמוד למדד יוקר המחיה של ינואר והערעור נדחה. בני הזוג נישאו בשנת 1975 ונולדה להם המשיבה השניה. נתגלעו סכסוכים בין בני הזוג והמערער אף נהג באלימות כלפי המשיבה. אז הגישו המשיבות תביעת מזונות ולאסור על המערער את הכניסה לדירת בני הזוג כדי שיובטח למשיבות מדור שלם ובטוח. ביום 8.12.77 ניתן פס"ד המחייב את המערער בתשלום 1500 למזונות אך הסכום לא הוצמד. בעבר ניתנו צווים זמניים בדבר איסור כניסת המערער לדירה, ועתה סבר ביהמ"ש כי יש להאריך את הצו כל עוד קיים חשש לאלימות ולכשישתנו הנסיבות יוכל המערער לפנות לביהמ"ש בבקשה לשנות את הצו. אשר לסכום המזונות - קבע ביהמ"ש המחוזי כי המערער פרש משירותו במשטרה ומקבל עתה גימלאות בסכום של 2800 ל"י לחודש והוגשה תעודה לביהמ"ש כי המערער איננו מסוגל לעבוד וכי הוא נכה. ביהמ"ש הסיק מן התעודה הרפואית שאין במחלות כדי לשלול את כושר העבודה לחלוטין ואין הצדקה לכך שלצורך המזונות תובא בחשבון ההכנסה מן הגימלה בלבד. בהתחשבו בצרכים המינימליים של המשיבים ובהכנסות המערער פסק ביהמ"ש מזונות חודשיים בסך 5500 ל"י כאמור. בדחותו את הערעור ציין ביהמ"ש העליון כי הסכום שנפסק בעבר לא היה צמוד ובהתחשב בהתיקרויות בקצב הנוכחי הרי זה שינוי נסיבות מהותי ולכן רשאי היה ביהמ"ש לשוב ולדון בענין המזונות. מאידך שיעור הכנסתו של המערער לא נתברר כדבעי. הוכח שיעור הגימלה אך לא הוכח מהו שיעור קיצבת הביטוח הלאומי שהמערער זכאי לה בשל נכותו אם הוא אכן נכה. ביהמ"ש המחוזי רשאי היה לצוות על הגשת פרטים אך לא עשה כן. מאחר ולא מדובר על מזונות זמניים אלא על פסיקה סופית ראוי היה להגיע לקביעה המעוגנת בנתונים בדוקים ומדוייקים יותר ויהיה זה בעיקר כדי למנוע התדיינות נוספת מיותרת בעתיד. לכן היה מקום להחזיר את הדיון לביהמ"ש המחוזי, ברם מתברר כי המערער הגיש תובענה חדשה לביהמ"ש המחוזי ובה ביקש את ביטול המזונות. בנסיבות אלה אין טעם בכפל הדיון.
(בפני השופטים: שמגר, בכור, בייסקי. החלטה - השופט שמגר. עו"ד א. פרי למערער, עו"ד י. רבינוביץ למשיבות. 21.7.80).
ע.א. 66/80 - לייב שוורץ נגד מרתה שוורץ ואח'
*מצג שוא כעילה לדיון חדש בענין מזונות (הערעור נדחה).
המשיבה הראשונה היא ילידת 1931, היא נשואה זה כ- 15 שנה למערער שהוא עתה כבן 70. לבני הזוג שלושה ילדים וגם הם משיבים בתיק זה. התנהל דיון במזונות הצדדים בביהמ"ש בתל אביב ובו הגיעו הצדדים לידי הסכם ובפרשת התביעה נשוא ערעור זה נאמר כי ההסכם נערך "על סמך מצג שוא של הנתבע". המשיבים טענו כי המערער מקבל פנסיה בסכום של 7 אלפים ל"י לחודש ומלבד זאת הוא עובד בעבודות שונות וכן יש לנתבע הכנסה מניירות ערך. ביהמ"ש המחוזי חייב את המערער לשלם למשיבה סכום של 15 אלף ל"י לחודש צמוד למדד יוקר המחיה והערעור נדחה. כן נדחה הערעור על החלטת ביהמ"ש האוסר על המערער להיכנס לדירת בני הזוג וזאת באשר הוא מתאכזר למשיבים. המערער הגיש לביהמ"ש כתב הגנה לא מאומת בתצהיר וללא צירוף הרצאת פרטים כנדרש בתקנות סדר הדין האזרחי. ביהמ"ש המחוזי העיר למערער על הליקוי בעריכת כתב ההגנה והוסבר לו שאי אפשר יהיה להתחשב בכתב ההגנה אך ללא הועיל. ביהמ"ש החליט למחוק את כתב ההגנה ולקבל את התביעה והסניגור טוען כי ביהמ"ש המחוזי לא נתן משקל נאות לעובדה כי המערער לא היה מיוצג ע"י עו"ד וצריך היה לאפשר לו הגשת הגנה כחוק. ברם, לפי התקנות צריך כתב טענות בעניני מזונות להיות מאומת בתצהיר וכן יש להגיש הרצאת פרטים ואם בעל דין אינו מקיים הוראות אלה רשאי ביהמ"ש למחוק את כתב הטענות. המערער לא היה מיוצג ע"י עו"ד אך הוסבר למערער שיש פגם בכתב ההגנה והוא סירב לתקן את הליקוי. אשר לצו האוסר על כניסת המערער לדירת המגורים - ענין זה הוכרע לאור הטענות העובדתיות בדבר תקיפה ואין להתערב בצו הבא להגן על זכות המשיבים למדור שקט ובטוח. המשיבים העלו את הטענה כי פסק דין המזונות הקודם הושג על יסוד מצג שוא של המערער וטענה זו לא נסתרה בהיעדר כתב הגנה. מצג שוא בנקודה מהותית מצדיק כשלעצמו דיון מחודש בענין המזונות.
(בפני השופטים: שמגר, בכור, בייסקי. החלטה - השופט שמגר. עו"ד ז. ברעם למערער, עו"ד ב. הוכמן למשיבים. 21.7.80).
ע.א. 548/79 - בוריס ורנבוט ואח' נגד אלבא בע"מ וגארצינאו
*המצאת מסמכים בחו"ל (הערעור נתקבל).
המערערים הגישו תובענה נגד המשיבה הראשונה שהיא חברה ישראלית והמשיבה השניה שהיא חברה איטלקית ובגדר התובענה עתרו המערערים למתן היתר המצאה מחוץ לתחום לחברה האיטלקית. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה להמצאת ההיתר מחוץ לתחום והחליט למחוק את התובענה נגד החברה האיטלקית. הערעור נתקבל. ראשית, גם אילו צדק ביהמ"ש שלא היה מקום ליתן למערערים היתר להמצאה מחוץ לתחום, לא היה צידוק למחוק את התובענה על אתר, שהרי יתכן שהמערערים היו מוצאים דרך אחרת להמצאת המסמכים למשיבה זו; שנית, יש לחתוך את השאלה אם מן הראוי ליתן לבעל דין היתר להמצאה מחוץ לתחום על יסוד האמור בתצהירו ולא על יסוד האמור בכתב הגנתו של בעל דין אחר שהרי תהא עמדתה של המשיבה הראשונה אשר תהא עדיין רשאי המבקש לעמוד על חבותו של בעל הדין שמחוץ לתחום השיפוט, ולפיכך לא צדק ביהמ"ש המחוזי כאשר מלכתחילה השאיר למערערים אפשרות לחדש את בקשתם לאחר שהמשיבה הראשונה תגיש את הגנתה ואחר כך שוב דחה את בקשת המערערים כאשר המשיבה הראשונה לא כפרה ביריבותה; שלישית, בשלב שבו עותר בעל דין למתן היתר כאמור, אין ביהמ"ש עורך חקירה יסודית ואין המבקש חייב להראות שיש לו עילה טובה באותה מידת וודאות הדרושה במשפט עצמו. לאור הנ"ל יש לקבל את הערעור הן בענין מחיקת התובענה והן לענין ההיתר ולתת למערערים היתר המצאה בחו"ל.
(בפני השופטים: שמגר, אלון, לוין. החלטה - השופט לוין. עו"ד גולני למערערים, עו"ד רזניק למשיבים. 8.7.80).
ע.א. 860/79 - קצין התגמולים נגד שלמה ששון ואח'
*טענה שחייל מת עקב השרות
(הערעור נתקבל).
המנוח דוד ששון, בנם של המשיבים, נפטר מנטילת מידה יתירה של סמים מסוכנים בשעה שהיה נפקד משירותו הצבאי שלא כדין. המשיבים ביקשו לקבל תגמולים לפי חוק משפחות חיילים שנספו במערכה, תביעתם נדחתה ע"י קצין התגמולים, ועדת העררים קיבלה את ערעורם בקבעה כי מותו אירע לא רק בתקופת שירותו כי אם גם עקב שירותו והערעור על כך נתקבל. ועדת העררים נימקה החלטתה בכך שאמנם הצבא לא גרם במישרין להתמכרותו של המנוח לסמים, אולם מאחר ושלטונות הגיוס לא נתנו את תשומת לבם לנטיות החולניות של המנוח ולעובדה שבעת גיוסו היה בטיפול פסיכיאטרי לגמילה וגייסו אותו לשירות צבאי מוטלת האחריות למותו על מערכת הביטחון. ב"כ המשיבים הוסיף על הנמקה זו כי שלטונות הצבא צריכים היו לדעת שהחייל הטירון יחפש במצוקתו הכפולה מוצא מחוץ לגדרי המחנה הצבאי בעמדו בפני לחצים שלא ניתן לעמוד בהם בשל הרעב לסם המרגיע, ומשום כך היו גם נפקדותו של המנוח וגם נטילת הסמים תוצאה בלתי נמנעת של שירותו הצבאי.
מ"מ הנשיא ח. כהן: כל השיקולים הנ"ל אינם לענין שכן לפי סעיף 2א שהתווסף לחוק בשנת תשכ"ח, אין רואים מות חייל כאילו נגרם עקב שירותו, אם החבלה אירעה כאשר שהה מחוץ למחנה שלא כדין, אין חולקים שבשעת מותו שהה המנוח מחוץ למחנה שלא כדין והעובדה שהיה בגיוסו של המנוח לשירות הצבא משום התרשלות רפואית חמורה אינה מעלה ואינה מורידה לגבי השאלה מה גרם למותו. אפילו נטל חייל סמים מסוכנים בתוך מחנה צבאי, עדיין רחוקה ההסתברות שעשה כן עקב השרות הצבאי, אלא אזי על קצין התגמולים הראיה שעשה כן ללא כל קשר עם השרות הצבאי.
הנשיא לנדוי: ועדת העררים החליטה כי משפחת החייל זכאית לתגמולים מפני רשלנות רופא חיל הרפואה בעת הגיוס, ואולם נימוק זה אינו יכול לעמוד כי העילה למתן תגמולים לפי החוק יסודה אינו ברשלנות אלא בכך שהחבלה או המחלה נגרמו בזמן השרות ועקב השרות, בין אם היתה רשלנות של מאן דהוא ובין אם לאו. אין לומר כי התשובה לבעיה המתעוררת בערעור זה מצויה בגדר סעיף 2א של החוק. סעיף זה בה ליצור חזקות כעובדה, הן ביחס לצד הכרונולוגי (בתקופת השרות) והן ביחס לקשר הסיבתי (עקב השירות) במצבים מסויימים, כאשר החייל נמצא מחוץ למחנה, בחופשה, או שלא בחופשה, אך אין בו חזקה במובן זה שחייל הנמצא מחוץ למחנה שלא כדין, כלומר ללא רשות מפקדיו, לעולם לא יוכל להיות בגדר חייל שנספה בתקופת השרות ועקב שרותו. למשל, חייל שמפקדו הציק לו שלא כדין עד כדי כך שברח מהמחנה והתאבד מחוץ למחנה עדיין נאמר עליו שהוא נספה בתקופת השרות ועקב השרות, לעומת זאת עומדת למשיבים בערעור זה החזקה שבסעיף 2ב של החוק מכיון שמותו אירע בתקופת שירותו, אך חזקה זו ניתנת לסתירה ואכן הוכח היפוכו של דבר, דהיינו שהחייל מת שלא עקב שירותו. סיבת המוות הטראגי של החייל היתה בהתמכרותו הנמשכת לסמים, ולא הוכח גם שתהליך הגמילה הופסק ביוזמת שלטונות הצבא. כנגד זה הוכח שבמשך רוב הזמן שחלף מחיולו של החייל ועד למותו הוא היה נפקד מן השירות, ואין ראיה לכך שתנאי שירותו, כשהיה במסגרת הצבא, הטילו עליו מעמסה נפשית מיוחדת.
השופט בכור הסכים לקבל את הערעור באשר הוכח כי סיבת מות החייל היתה נטילת סמים והוכח שלא היה קשר בין השירות הצבאי לבין סיבת המוות והמנוח היה מכור לסמים עוד לפני גיוסו. לכן לא הביע דעה במחלוקת לענין תחולת סעיף 2א הנ"ל.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, מ"מ הנשיא ח. כהן, בכור. עו"ד גב' פ. אלבק למערער, עו"ד מ. ארידור למשיבים. 14.7.80).