ע.א. 371/78 - מוניות הדר בע"מ נגד אמיל ביטון ואח'
*אכיפת צו מניעה בהליכים לפי פקודת בזיון ביהמ"ש.
(ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בת"א בהמרצה 174/78 - הערעור נתקבל)
בין המערערת לבין חברות המוניות נשר והמגדל (להלן המשיבות) קיים סכסוך באשר להובלת נוסעים לשדה התעופה בן גוריון והמערערת הגישה קביעה נגד המשיבות לקבלת צו מניעה שיאסור עליהן להוביל נוסעים לשדה התעופה, למעט הסעת נוסעים בנסיעות שירות לירושלים. במסגרת התביעה קיבלה המערערת צו מניעה זמני האוסר "על המשיבות, חבריהן, נהגיהן - לרבות הנהגים השכירים - סדרניהן. וכל הפועלים בשמן ומכוחן להסיע נוסעים לשדה התעופה בן גוריון...". צו המניעה אינו נשמר בקפדנות והמערערת כבר פנתה מספר פעמים בתביעות נגד המשיבות בגין בזיון ביהמ"ש. הבקשה דנא הוגשה ע"י המערערת ובה נתבקש ביהמ"ש לפעול נגד ביטון שהוא נהג העובד בשרות המשיבות ולכוף אותו ע"י קנס או מאסר למלא אחר צו המניעה. המערערת ציינה כי בקשתה היא נגד ביטון וכי אין לה כל בקשה נגד המשיבות שצורפו כמשיבים פורמליים. ביהמ"ש קבע כי ביטון ביצע נסיעה "מיוחדת" משדה התעופה בן גוריון לירושלים וכי בעשותו כן ידע על דבר קיומו של צו המניעה הזמני, ולמרות זאת החליט כי דין הבקשה להידחות כי אין הצו מכוון כלל נגד ביטון אלאנגד המשיבות. פירושו של צו זה הוא, כי אם החברה תפר אותו, לא בעצמה אלא ע"י אחד מעובדיה, לא תוכל לטעון שלא היא שהפרה את צו ביהמ"ש. לדעת ביהמ"ש המחוזי ההליך הנכון נגד ביטון הוא הליך פלילי לפי סעיף 143 לפח"פ שהרי התלונה היא על הפרה חד פעמית של הצו בעבר, ואילו הדיון לפי סעיף 6 לפקודת בזיון ביהמ"ש הוא דיון שמטרתו מניעת הפרת צו ביהמ"ש לעתיד. מכאן הערעור.
א. השאלה העומדת להכרעה היא אם ניתן להעמיד לדין בגין בזיון אזרחי לפי סעיף 6 אדם שצו המניעה אינו מכוון כלפיו, אך אשר במעשיו הביא ביודעין לידי כך שצו המניעה יופר ע"י החייב. לפתרון השאלה דנא יש לבחון כמקובל, את לשונו של סעיף 6 לפקודת בזיון ביהמ"ש ואת המטרה החקיקתית העומדת ביסודו. כן יש ליתן את הדעת להסדר הרצוי. סעיף 6 מעניק לביהמ"ש כח לכוף ציות לצו, והמקרה הרגיל בשימוש בכח זה הוא על מי שהוא צד לצו, ברם, עפ"י לשונו אין סעיף 6 מצומצם למקרה זה בלבד. ציות לצו ניתן לכוף גם בנקיטת אמצעים כלפי אדם "זר" שאינו החייב עפ"י הצו, אך שמעשיו או מחדליו הם המביאים להפרת הצו.
ב. המטרה החקיקתית המונחת ביסוד הוראת סעיף 6 איננה לקבוע סעיף עונשין. סעיף 6 ענינו "בזיון אזרחי" ומטרתו להביא לידי כך כי צווי בתי המשפט יבוצעו ויוצאו מן הכח אל הפועל. הסנקציה המוטלת על פיו מטרתה לאכוף ביצוע צווי בתי המשפט בעתיד. ממגמה חקיקתית זו מתבקשת המסקנה כי אף בזיון ע"י "זר" עשוי להיכלל, במקרים מתאימים, במסגרת סעיף 6 לפקודה. מקום שהתנהגותו של הזר מעידה עליו כי הוא עשוי לחזור עליה אף בעתיד, אז יש מקום לפעול נגדו באמצעים הקבועים בסעיף 6 שכן מטרת הפעולה איננה לענוש על העבר אלא לכיבוד הצו בעתיד. לעומת זאת אם הפעולה בעבר היא פעולה מבודדת שאין בה כדי להביא לאי קיום הצו בעתיד לא יהא מקום לנקוט אמצעים הקבועים בסעיף 6 לפקודה. הגישה הנ"ל מחזקת את כוחו של הזכאי על פי צו מניעה לאכוף את מילוי הצו ע"י החייב. כח זה צריך להיות מופנה בראש ובראשונה כלפי החייב עצמו, בין אם הוא מפר את הצו אישית ובין באמצעות "זרים". ברוב המקרים מצויים בידי החייב אמצעים מספיקים כדי למנוע מן הזר להפר את הצו. בעניננו הופר הצו ע"י נהג העובד בשירות המשיבות ותמוה על שום מה צורפו המשיבות כצד פורמאלי בלבד.
ג. אשר לשאלת המצב הנפשי הנדרש מ"זר" המובא לדין בגין בזיון אזרחי - זר שאינו יודע על קיומו של הצו השיפוטי אין להביאו לדין בגין הפרתו. ידיעה קונסטרוקטיבית אינה מספקת. מאידך אין סיבה שלא להטיל אחריות על זר למרות שהצו לא נמסר לו. אכן הגישה הראויה היא כי המצב הנפשי הנדרש מהזר הוא ידיעתו בפועל על קיום הצו השיפוטי ותוכנו.
ד. אשר לטענה כי מטרת ההליך נגד ביטון היא להענישו על נסיעה שביצע בעבר ולא על נסיעות
בעתיד ולפיכך ניתן היה להביאו לדין על בזיון פלילי ולא על בזיון אזרחי - מטרת האמצעים הננקטים אינה להעניש את הנהג על הפעולה שעשה בעבר אלא למנוע ממנו חזרה על מעשים דומים בעתיד. למשל, כאשר פלוני הפר בעבר צו שחייבו לא למכור מוצר פלוני, ניתן לנקוט נגדו באמצעי כפייה הקבועים בסעיף 6 לפקודה, שכן מטרת האמצעים למנוע חזרה על ההפרה בעתיד. כאן. ביטון ממשיך לעבוד בשרות המשיבות וכשם שהוביל נוסעים בעבר כך יש חשש שימשיך להוביל נוסעים בעתיד וכדי למנוע הפרת הצו באו הליכי הבזיון הקבועים בסעיף 6.
ה. כל הנ"ל נקבע מנקודת מבט דיני הבזיון לפי סעיף 6 לפקודה ועל פיהן יש להטיל אחריות עלביטון. למסקנה זו אפשר להגיע גם לפי דיני צווי המניעה עצמם. אין צורך להכריע כאן בשאלה אם צו מניעה המופנה נגד מעביד ועובד מחייב אישית את העובד גם אם הוא לא היה צד לצו אך נראה שאכן כך הדבר.
(בפני השופטים: שמגר, בכור, ברק. החלטה - השופט ברק. עו"ד א. מישאלי למערערת. עו"ד אשכנזי למשיבים 24.6.80).
ע.א. 699/79 - מרים בן אור ואח' נגד המגרש הוורוד בע"מ
*טענה של הפרת הסכם מכר מקרקעין ע"י הקונה וביטולו ע"י המוכר.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בהמ' פתיחה 882/78 - הערעור נתקבל).
ביום 30.4.78 נחתם הסכם בין המערערים למשיבה בדבר מכירת דירה בבית שאותו עמדה המשיכה לבנות. המחיר נקבע ל- 470 אלף ל"י שמתוכם ישולמו 170 אלף ל"י עד לחתימת חוזה ואת היתרה התחייבו המערערים לשלם בשיעורים המפורטים בסעיף 10 של החוזה. תשלום אחד עמד להתבצע "לא יאוחר מגמר יסודות הבנין" והשני "לא יאוחר מתאריך גמר הקמת קומת העמודים". המערערים לא שילמו את התשלומים הנ"ל והמשיבה הודיעה להם על ביטול ההסכם בסעיף 25 להסכם נאמר כי במקרה והקונה לא ישלם למוכר את אחד התשלומים המגיעים למוכר "יהא המוכר זכאי, לאחר שנתן לקונה התראה מוקדמת של 30 יום בכתב, לבטל הסכם זה במכתב רשום לקונה...". סעיף 33 של ההסכם קובע כי "הצדדים מוותרים על הצורך במשלוח התראות". עוד נקבע בהסכם כי תשלום מלא במועדו של כל תשלום הינו תנאי עיקרי ויסודי היורד לשורשו של ההסכם. הודעה על ביטול החוזה נשלחה למערערים ע"י עו"ד של המשיבה בתאריך 18.9.78 וצויין בה כי שני התשלומים לא שולמו במועדם ולפיכך מבטלת המשיבה את ההסכם. המערערים הגישו תצהירים שלפיהם השלבים הנקובים בחוזה טרם הושלמו בתאריך שנדרשו לשלם את הכספים. ואילו המשיבים הגישו 4 תצהירים נוגדים, אלא שהמצהירים מטעם המשיבים לא התייצבו לחקירה ולפיכך החליט השופט שלא להתחשב בהם. ביהמ"ש המחוזי דחה בקשת המערערים להורות למשיבה להעביר להם את הדירה, בקבעו כי המשיבה היתה זכאית לדרוש את הכספים עוד בטרם נסתיים שלב הבניה שלגביו נקבע בהסכם כי ישולם "לא יאוחר מגמר...". לדעת השופט המחוזי התשלום צריך להיות לפני סיום השלב. כמו כן קבע השופט כי אם היה ספק בידי המערערים אם שלב בנין הסתיים, היה עליהם לבדוק זאת בעזרת מומחה ולא לסמוך על עצמם. מכאן הערעור.
א. פירוש הוראות סעיף 10 של תשלום "לא יאוחר מגמר..." כפי שניתן ע"י ביהמ"ש המחוזי אינו מדויק. המשמעות הפשוטה של מה שנאמר שם הוא שאין כל חובה על המערערים לבצע תשלום כלשהו לפני גמר שלב הבניה שעליו מדובר בסעיף 10 , ועל כן לא היתה המשיבה זכאית לדרוש הקדמת תשלומים לפני המועד.
ב. אשר לדברי השופט שאם היה ספק בידי המערערים אם שלב בניה הסתיים, היה עליהם לבדוק
זאת בעזרת מומחה - קיימים תצהירים מטעם המערערים ששלב הבניה לא הגיע למצב של גמר, ואילו התצהירים מטעם המשיבים נפסלו ולפיכך אין כל עדות נגדית. כמו כן היתה עדות של המערער כי הציע למנהל המשיבה תשלום אחד בטרם נסתיימה יציקת יסודות הבנין. נימוקו של השופט שההצעה לא היתה רצינית מכיון שהתשלום הוצע בשיק ומכיון שהמערער הזדמן במקרה למקום הבניה מבלי שהיה בכוונתו לגמור את כל הפרשה אינו מבוסס כלל. אכן לפי ההלכה שנפסקה באנגליה רשאי נושה לדרוש תשלום במזומנים ולדחות הצעת תשלום ע"י שיק, אך אם הנושה דוחה הצעת שיק מסיבה אחרת ולא בגלל העובדה שלא הוצע לו כסף מזומן, יחשב הדבר לויתור מצדו על דרישת מזומנים. כמו כן נראה כי סירובו של נושה לקבל שיק ללא סיבה רצינית יכול להיחשב כשימוש בזכותו שלא בדרך המקובלת ובתום לב. אשר לנימוק כי המערער לא התכוון לגמור את הפרשה בכך שהציע את התשלום - השאלה אם נעשתה הצעת תשלום כדין נבחנת לפי מעשיו של המציע ולא לפי איזו כוונה נסתרת שלו ואין לדעת מה היא אותה פרשה שעל המערער היה כאילו לגמור אותה.
ג. בנוסף לכך צודקים המערערים שהודעת הביטול לא ניתנה בהתאם להוראות סעיף 25 של ההסכם. לפי סעיף זה חייבת המשיבה לתת למערערים "התראה מוקדמת של 30 יום בכתב" ולאחר מכן, אם עבר המועד והמערערים לא ביצעו את הנאמר בהתראה, היה עליה לבטל את ההסכם ע"י הודעה במכתב רשום. המשיבה מסתמכת על הוראת סעיף 33 שלפיה הצדדים מוותרים על הצורך במשלוח התראות, ואולם הויתור על התראות חל בקשר לענינים אחרים הקשורים עם החוזה, ואין הוא יכול לחול על דרך ביטול החוזה, אשר לגביו נקבעו במפורש ובמפורט הוראות סעיף 25.
ד. אשר לבקשה החילופית של המשיבה כי הענין יוחזר לביהמ"ש המחוזי להמשך הדיון כדי לאפשר למשיבה להביא את העדים שתצהיריהם הוגשו ושלא הופיעו - למשיבה ניתנה הזדמנות נאותה להביא את כל ראיותיה ואין כל סיבה לחדש את ההתדיינות בין בעלי הדין, אחרי שהמשיבה מתוך זלזול בהליכי בית המשפט לא הביאה את עדיה בפני ביהמ"ש. לפיכך נתקבל הערעור וניתן הצו לבקשת המערערים.
(בפני השופטים: י. כהן, שמגר, לוין. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד רזניק למערערים, עו"ד י. עמית למשיבה. 14.7.80).
ע.א. 318/79 - יהודה ברקוביץ נגד מנהל מס שבח מקרקעין
*דירת יחיד" לצרכי מס שבח (הערעור נתקבל).
המערער הוא צעיר רווק שהוריו רכשו עבורו דירה בחיפה בשנת 1973 , משנת 1974 לומד המערער בישיבה בירושלים ונמצא רוב הזמן בפנימיה שליד הישיבה. את חופשותיו הרגילות, פעם בחודש וחצי, וכן הממושכות שבין "הזמנים", מבלה המערער בחיפה בדירתו. בשבתות הוא סועד את ארוחותיו אצל הוריו. נמצא כי המערער שוהה בפועל בתוך הדירה חודשים מספר בלבד במשך השנה. הריהוט בתוך הדירה הוא של המערער, כולל מקרר וגז, ומידי פעם השכיר חדר אחד מרוהט למאן דהו עם רשות לשימוש משותף במטבח. המערער מכר את דירתו וביקש להכיר בה כבדירת יחיד, (לפי החוק הישן), המשיב דחה את בקשתו ואף ועדת הערר דחתה את עררו של המשיב. הועדה העמידה בפניה את השאלה אם גר המערער בדירה "רוב ימות השנה" כלשון סעיף 1 לחוק. הועדה היתה ערה לכך כי יש ואדם יראה כממשיך לגור בדירתו אף שנעדר ממנה, כגון חייל בעת שירותו או תלמיד בתקופת לימודיו, ואולם הועדה סברה כי לא ינתן פטור מס אלא לדירה שהיא באמת ובתמים מעונו ומשכנו של המוכר. הועדה קבעה כי "העורר לא שיכנע כי זיקתו לדירה עומדת במבחן הזה. לפני שיצא ללימודיו... מעונו היה בדירת הוריו, וכן גם כעת אחרי שנמכרה הדירה של העורר... להוריו דירה מרווחת בת 3 וחצי חדרים והם גרים לבדם כך
שללא קושי ימצא העורר את מקומו בה. היחסים בין העורר להוריו תקינים, רוב הארוחות אכל העורר אצל הוריו...". הערעור על כך נתקבל. המבחנים כפי שועדת הערר הבחינה אותם אינם יכולים לעמוד. אין חשיבות היכן גר המערער לפני שרכש את הדירה הנדונה כשם שאין חשיבות שלאחר שנמכרה הוא מתגורר בינתיים אצל הוריו. הקובע הוא אם בעת שהדירה היתה בבעלותו היא שימשה לו בעיקרה למגורים והוא גר בה רוב ימות השנה באותו מובן שניתן לו בפסיקה. כמו כן זר לחוק השיקול כי בעל דירה יכול למצוא מקלט לצורך מגורים אצל קרובי משפחתו שיש להם דירה מרווחת. אדם מקים לו משכנו עפ"י רצונו ויכולתו ובמקום שהוא מוצא לטוב בעיניו. אין בין המבחנים שבחוק מבחן שעל פיו יש לבדוק אם יש טעם שהמוכר יקים לו משכן נפרד או יגור עם הוריו. כבר קבע ביהמ"ש העליון כי אין לקבל את העמדה שביתו של תלמיד ושל חייל הוא כרגיל בבית משפחתו, אפילו אם נתברר כי את השירותים הקשורים בדרך כלל עם המגורים קיבל החייל בדירת בני משפחתו.
(בפני השופטים , שמגר, גב' בן פורת, בייסקי. החלטה - השופט בייסקי עו"ד מ. שפירא למערער, עו"ד ד. שפי. למשיב. 14.7.80).
ע.א. 306/80 - נועם קוטאי נגד מזל קוטאי
*מזונות (הערעור נדחה).
המערער נשוי למשיבה ועזב את דירת בני הזוג שהיא דירה שכורה. ביהמ"ש המחוזי חייב את המערער לשלם לאשתו 4500 ל"י לחודש צמוד למדד דצמבר 1978 והערעור נדחה. המערער הוא פקיד בנק וביהמ"ש המחוזי קיבל את הטענה כי הוא מרויח גם סכומים נוספים מעיסקות בבורסה. אין להתערב בממצאיו ומסקנותיו של ביהמ"ש המחוזי בענין יכולת ההכנסה של החייב במזונות וצורכיהם של הזכאים למזונות כל עוד לא נתברר כי נפל משגה מהותי בקביעות ביהמ"ש. העובדה כי סכום המזונות נוטה במידה קלה לכיוון החסר או לכיוון היתר אינה עילה להתערבות בית המשפט שלערעור. הערעור דנא אינו אלא בגדר ניתוח מחדש של הראיות בדרך בה נעשה הדבר בערכאה הראשונה ולפיכך לא יכנס ביהמ"ש העליון לבדיקה או לבחינה מחודשים כמבוקש.
(בפני השופטים: שמגר, בכור, בייסקי. החלטה - השופט שמגר עו"ד א. גורן למערער, עו"ד א. טירר למשיבה. 21.7.80).
ע.א. 281/80 - מרדכי לוינגר נגד רחל לוינגר ואח'
*מזונות (הערעור נדחה).
המערער חוייב לשלם למשיבים, אשתו ושלושת בניו הקטינים, 18 אלף ל"י לחודש צמוד למדד יוקר המחיה של ספטמבר 1979, 2000 ל"י לחודש הוצאות פנימיה של אחד מילדיו, תשלום מסים לקופת חולים ותשלום סכום של 50 אלף ל"י כדי לפרוע חובות המשיבה שנוצרו ע"י הלוואות כספים לצורך מזונותיה ומזונות הילדים. הערעור נדחה. המערער והמשיבה נישאו בשנת 1961 ונולדו להם 3 ילדים שהם קטינים. המערער עזב את דירת המגורים ועבר לגור עם אשה אחרת. הוא עובד כסוכן ביטוח והמשיבים טענו כי הכנסתו היא 54 אלף ל"י לחודש נטו ואילו המערער טען בהרצאת הפרטים כי הכנסתו באוקטובר 1979 היתה 15 אלף ל"י נטו. ביהמ"ש המחוזי קבע כי האשה זכאית למזונותיה מאחר ואין יסוד לטענה שהיא אשר גירשה את בעלה מן הבית. לענין הכנסת המערער וצורכי המשיבים קבע ביהמ"ש המחוזי כי אינו מקבל את גירסת המערער בדבר גובה הכנסתו ומאידך לא היה מוכן לקבוע שהוכח בפניו שהכנסות המערער מגיעים לכדי 45 אלף ל"י, אך הגיע למסקנה שלמערער יש הכנסה גבוהה ממה שהוא טוען. בהתחשב עם צורכי המשיבים ופוטנציאל ההשתכרות של המערער קבע ביהמ"ש המחוזי את סכום המזונות כאמור. אשר לסכום החד פעמי ענין זה לא הוכחש כלל בכתב ההגנה ולפיכך בדין חייב ביהמ"ש את המערער בתשלום זה. הערעור כולו נסב על ממצאים עובדתיים של ביהמ"ש המחוזי באשר
להכנסות המערער וצורכי המשיבים וקביעות עובדתיות אלה אינן בגדר ענין שבו תתערב ערכאת הערעור. אין בטענות שהושמעו כדי להצביע על טעות מהותית של ביהמ"ש המחוזי או על התעלמות מנתון בעל חשיבות. המערער נמנה בשעתו על מה שקרוי בחוגי הביטוח "מועדון המליונרים" ואם קבע ביהמ"ש כי המערער יכול לעמוד בתשלום סכום המזונות כמפורט לעיל אין להתערב בכך.
(בפני השופטים: שמגר, בכור, בייסקי. החלטה - השופט שמגר. עו"ד נ. גולדברג למערער, עו"ד א. אליגון למשיבים. 21.7.80).
ע.א. 294/80 - שרה כהן ואח' נגד משה כהן
*מזונות (הערעור נדחה).
המשיב חוייב בתשלום מזונות למערערת השניה, היא בתו, בסכום של 4000 ל"י לחודש צמוד למדד המחירים של אוגוסט 1979 , ותשלום הוצאות הביטוח הרפואי של בתו. מאידך נדחתה תביעת האשה לתשלום מזונותיה באשר עזבה את דירת בני הזוג ללא טעם מבורר. הערעור נסב הן על הפטור מתשלום מזונות לאשה והן על סכום המזונות לילדה והוא נדחה. כמסתבר עזבה המערערת, מפעם לפעם את דירת בני הזוג ללא כל סיבה וביהמ"ש המחוזי לא האמין לדברי המערערת כי המשיב היכה אותה. האשה עזבה אח הבית מספר פעמים, כל פעם באופן פתאומי. ללא כל טעם. בנתונים אלה הגיע ביהמ"ש למסקנה שהאשה אינה זכאית למזונותיה ובכך אין להתערב. כאשר אשה עוזבת את בית המשפחה ללא טעם מבורר היא מפסידה את זכותה למזונותיה. הכלל הוא כי אין הבעל חייב במזונות אשתו אלא אם היא ממלאת חובותיה כלפיו וכל עוד היא אינה ממלאת אותן הוא פטור ממזונותיה אע"פ שעדיין לא נקבע דינה למורדת. אכן, אם האשה מוכיחה כי הסיבה לעזיבתה היא ממנו ולא ממנה, כי אז שרירה וקיימת חובת הבעל להמשיך ולזון את אשתו גם כשאינה עמו. אך כאן לא הוכח הדבר. עצם הגשת משפט גירושין ע"י הבעל אין בה כדי לשמש טעם מבורר לעזיבת הבית.
נכון הוא כי המשקל הסגולי של כמות ההוכחה אשר האשה שעזבה חייבת להביא כדי להוכיח טעם מבורר לעזיבת הבית הוא כדברי ביהמ"ש העליון "קל מאד... משקל נוצה", אך כאשר ביהמ"ש איננו נותן אימון בדברי האשה אין במשקלה הקל של הראיה הנדרשת כדי להועיל לה שהרי נעדרת אז כל ראיה אמינה. דברים אלה אמורים גם אם נוקטים גישה מקילה ביותר עם המערערת כי למעשה יכול ותעלה הטענה כי האמור בפסיקה שדי בראיה קלה מאד שונה בינתיים מכח הוראות סעיף 54 לפקודת הראיות (נוסח חדש), ועל פי הכלל העולה מהסעיף 54 הנ"ל לא די בעדותו היחידה של בעל דין אלא אם כן פירט ביהמ"ש בהחלטתו מה הניע אותו להסתפק בעדות זו.
אשר לקביעת שיעור המזונות לקטינה - אין ערכאת ערעור נוהגת להתערב בקביעת סכום המזונות גם כשהוא נוטה במידה קלה לכוון החסר או היתר ואין הוא עוסק בבדיקה מחודשת מעיקרא של כל הנתונים באשר לצורכי הזכאי ומשאביו של החייב במזונות, כל עוד לא נתגלתה טעות מהותית המחייבת התערבות של ערכאת הערעור.
(בפני השופטים: שמגר. בכור. בייסקי. החלטה - השופט שמגר עו"ד א. אליאש למערערות. עו"ד ד. הרט למשיב. 21.7.80)
ע.א. 245/80 - אמנון ביטון ואח' נגד יוסף ביטון
*מזונות (הערעור נתקבל).
המערער הינו בנו הקטין של המשיב. בדצמבר 1978 הגיעו הורי המערער לפשרה שלפיה ישלם המשיב למערער סכום של 800 ל"י לחודש בצירוף תוספת של 40 אחוז מידי שנה. בינואר 1980 הגישו המערערים תביעה חדשה ובה ביקשו 5000 ל"י עבור המערער כמזונות חודשיים. כן ביקשו 5000 ל"י לחודש כדמי טיפול למערערת הראשונה (האם). ביהמ"ש המחוזי
חייב את המשיב בתשלום 2500 ל"י לחודש ו- 500 ל"י כדמי טיפול. הערעור נתקבל. לפרשת התביעה צורפה הרצאת פרטים ולענין הכנסת המשיב נאמר בה שהוא בעלים של מונית ומשאיות ומשתכר עשרות אלפי לירות לחודש. המשיב הגיש כתב הגנה אך לא צירף הרצאת פרטים. טענת הערעור הראשונה מתבססת על פרק כ"ג בתקנות סדר הדין האזרחי שלפיו יש לצרף הרצאת פרטים ובעל דין שלא מסר פרט בהרצאת הפרטים והפרט הוא בתחום ידיעתו האישית יראוהו כמי שמודה בפרט שמסר בעל הדין שכנגד ולענין זה לא די בהכחשה סתמית. זאת ועוד, בפני ביהמ"ש חלופות נוספות, היינו למחוק אח כתב הטענות או לצוות לקיים את ההוראה בזמן שיקבע ביהמ"ש. כאן לא צירף המשיב הרצאת פרטים וביהמ"ש יכול היה לראות אותו כמי שמודה בפרט שמסרו המערערים. אם סבר ביהמ"ש כי הטענות של המערערים סתמיות או מעורפלות מדי יכול היה לצוות על המשיב להגיש הרצאת פרטים תוך זמן שיקבע. אין זה סביר כי תביעת מזונות תתנהל על סמך טיעונים סתמיים ובלתי מאומתים ההופכים את מלאכתו של ביהמ"ש למלאכת ניחוש. העובדה שהמשיב בחר להופיע בביהמ"ש ללא סיוע של פרקליט לא היתה צריכה לשמש מניעה להקפדה על ההליכים שנקבעו בסדר הדין האזרחי. אין להתיר מעשה חמקנות והתכחשות תחת מסווה של אי ידיעת החוק ובודאי שאין להיגרר למצב בו ביהמ"ש מכריע על פי הנחוש בלבד. די בכך כדי להורות על החזרה הדיון לביהמ"ש המחוזי שיפעל על פי הכללים שהותוו בתקנות סדר הדין האזרחי.
בהערת אגב, ומבלי שתהיה בכך משום הבעת דעה בדבר סכום המזונות הקודם שהוסכם עליו, יש להוסיף כי ביהמ"ש צריך היה לתת דעתו מפורשות ולפני כל דבר אחר לשאלה אם נשתנו הנסיבות, היינו אם יש הצדקה לכך שענין מזונות של הקטין יעלה מחדש לדיון אחרי שהצדדים הגיעו להסכם פשרה בדצמבר 1978 , יש להבהיר כי הקטין איננו מנוע בדרך כלל מהעלאה חוזרת של ענין מזונותיו בשל כך בלבד שהוריו הגיעו להסכם פשרה בהתדיינות ביניהם, אולם במקרה שלפנינו התנהלה ההתדיינות הקודמת בהליכים שגם הקטין היה צד להם. ולכן על ביהמ"ש להחליט אם חל שינוי מהותי בנסיבות. לכאורה, עולה קיומן של נסיבות חדשות מן ההסכם שנערך בין הצדדים בהתדיינות הקודמת. סכום של 800 ל"י שאליו מצטרפת ריבית של 40 אחוד לשנה אינו משקף את השינויים בערך הכסף, אך מן הראוי שביהמ"ש ישמע ראיות וטענות בענין זה כדי שיוכל לנקוט עמדה בשאלה הטרומית האמורה. בענין דמי הטיפול שבהם חוייב המשיב - הוצאות הטיפול הם חלק ממזונות הילד ורשאי ביהמ"ש להטיל על המשיב דמי טיפול, אך יש לצרפם לסכום המזונות.
(בפני השופטים : שמגר. בכור, בייסקי. החלטה - השופט שמגר. עו"ד ש. אסבג למערערים, עו"ד ג. פנר למשיב. 10.7.80 ).
ע.א. 390/79 - סטלה וואהל נגד דוד מלכה
*מינוי שמאי בהסכם פשרה בביהמ"ש וטענות נגד שומתו (הערעור נדחה).
בהתדיינות קודמת בין בעלי הדין בענין מכירת דירה הגיעו הצדדים, בביהמ"ש העליון, לידי פשרה שלפיה המשיב דנא (שהיה המערער בדיון הקודם) ישלם למשיבה את ערכה הנוכחי של מחצית הדירה הנדונה כשהיא פנויה כפי שייקבע ע"י שמאי מוסמך בשם יצחק שלו. להסכם הפשרה ניתן תוקף של פסק דין. התברר כי השמאי שלו לא היה בארץ ובעלי הדין הסכימו כי הענין יוכרע ע"י שמאי בשם אלוני הלה קבע את שיווי הדירה לצורך התשלום בסכום של 195 אלף ל"י. המערערת לא השלימה עם קביעתו של אלוני ופנתה אל השמאי שלו שחזרבינתיים ארצה והלה העריך את שווי הדירה למועד הקובע בסכום של 377 אלף ל"י. עם חוות דעת זו פנתה המערערת לביהמ"ש המחוזי בהמרצת פתיחה וביקשה הצהרה כי חוות הדעת של השמאי אלוני איננה תקפה וכי השווי הוא לפי חוות דעתו של השמאי שלו. המשיב טען שביהמ"ש אינו צריך להיזקק כלל להמרצת הפתיחה וטענה זו נתקבלה ע"י ביהמ"ש המחוזי. הערעור נדחה. לא נטען כי השומה של אלוני הושגה ע"י מרמה או מעשה פסול ואף טענה של חוסר תום לב לא
הועלתה. טענת המערערת הינה כי בחוות הדעת של אלוני נתגלתה טעות בולטת על פניה כיון שהשמאי הביא נתונים על עיסקאות דומות בשנים קודמות מבלי ששערך את המחירים בהתאם לשינויים במחירי הדירות עד 1978 , לדעת ב"כ המערערת חוות הדעת של אלוני לא היתה, על פי הסכם הפשרה, סופית או מוחלטת, אלא מבחינת ראיה שניתן לתקוף אותה ולהפריכה ע"י עדות חיצונית, ועל כל פנים רשאית המערערת לחקור את השמאי. הוא מתבסס על פסיקת ביהמ"ש העליון לענין חוות דעת של מומחים רפואיים או פוסקים רפואיים במשפטי נזיקין. טענות אלה אין לקבל. אין לראות טעות על פני חוות הדעת של אלוני. השמאי הביא מדגם של מחירי דירות במשך השנים, אך הוא מתייחס במפורש למחירים של דירות דומות בתקופה הנדונה. ברור שנתן את דעתו לערכה של הדירה לפי שוויה בתאריך מתן חוות הדעת, ואין למצוא פגם על פני חוות הדעת. אשר לאפשרות לתקוף את קביעותיו של אלוני ע"י עדות חיצונית או ע"י חקירה נגדית - אין ללמוד גזירה שווה לענין זה מפסיקת ביהמ"ש בענין חוות דעת של מומחים רפואיים או פוסקים רפואיים שנתמנו בהסכמת הצדדים. כאשר במהלך המשפט מתמנה מומחה רפואי עדיין מתפקידו של ביהמ"ש להחליט בסופו של דבר, אחרי שתוגש חוות הדעת, בנקודות השנויות במחלוקת בין הצדדים. שונה הדבר במקרה דנא כאשר הפשרה שהושגה נועדה לשים קץ להתדיינות בין בעלי הדין, ניתן לה תוקף של פסק דין ובכך נגמרו ההליכים בענין הסכסוך שעמד לדיון ביניהם. כאשר הצדדים מסכימים שינתן פסק דין ובו הוראה כי חוות דעתו של פלוני תחייב אותם, דרכי התקיפה על אותה חוות דעת חייבים להיות מצומצמים ביותר ואין לפתוח פתח רחב להתדיינות נוספת. מכיון שהטענה שחוות הדעת פגומה על פניה איננה מבוססת אין להרשות דיון לצורך הפרכת חוות הדעת ע"י עדות חיצונית או חקירה נגדית של השמאי. בין אם נראה באלוני מעריך מוסכם על הצדדים ובין אם נראה בו "מעין בורר" הרי כאשר הצדדים לא שמרו לעצמם במפורש את הזכות לחקור חקירה נגדית את השמאי, משתמע מן ההסכם ויתור על כל זכות לחקור אותו על חוות דעתו אם לא תתגלה טעות על פניה.
(בפני השופטים: י. כהן, גב' בן פורת, ברק. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד יעקב ברסלב למערערת. עו"ד ע. ורניקלמשיב. 8.7.80).
ע.א. 336+341/78 - צילה פרימן ואח' נגד סלקה אסט ואח'
*מתן הוראות למנהל עזבון והפעלת שיקול דעת ביהמ"ש לביטול צו ירושה (הערעור נדחה).
ניתן צו ירושה על עזבון המנוח סלומון אסט אשר לפיו המשיבה, שהיא אלמנת המנוח, קיבלה 5 שישיות מן הירושה והמערערת שישית. ביהמ"ש התבקש לאחר מכן לתת הוראות ביחס לשני פקדונות בבנקים שהמערערות טענו שאינם חלק מן העזבון וביהמ"ש קבע כי שני החשבונות הם חלק מן העזבון. בבקשה אחרת ביקשה אחת המערערות להכיר במסמך מסויים כצוואה לגבי סכום של 25 אלף מרקים וגם הבקשה הזו נדחתה. שני הערעורים על שתי ההחלטות נדחו.
אשר לערעור על הבקשה למתן הוראות בענין שני החשבונות בבנקים - יש לדחות אותו על הסף משום שלא נתבקשה רשות ערעור. סעיף 152 לחוק הירושה קובע מסגרת סגורה של מקרים שבהם ניתן לערער ללא רשות ולגבי כל החלטה אחרת מחוץ לאותם מקרים יש לקבל רשות. אין דומות ההחלטות במסגרת חוק הירושה ל"החלטות אחרות". כאן כל אותם ענינים שלגביהם לא צויין במפורש כי ניתן לערער ללא רשות, יש לקבל לגביהם רשות, אפילו מדובר בהחלטות מהותיות המגבשות הכרעה שיפוטית לגבי הענין הנדון. בקשה למתן הוראות אינה כגדר הענינים שניתן לערער ללא רשות.
אשר לערעור על דחיית הבקשה לקיום צוואה באשר למסמך מסויים שבו רוצה המערערת לראות צוואה - ביהמ"ש דחה את הבקשה באשר לא ראה לפעול לפי האמור בסעיף 72(א) לחוק הירושה הקובע כי בימ"ש שנתן צו ירושה רשאי לתקנו על סמך עובדות או טענות שלא היו בפניו
בזמן מתן הצו. ביהמ"ש החליט כי אין הוא רואה מקום להפעיל את שיקול דעתו לפי סעיף זה, כי המערערת ידעה בעת מתן צו הירושה על אותו מסמך שעכשיו היא רוצה לקיים אותו כצוואה, ואם לא העלתה בקשתה בענין זה לפני שהוצא צו הירושה, למרות שנטלה חלק בכל הדיונים לפני מתן צו הירושה, היא אינה יכולה להישמע עתה כאשר היא מעלה ענין זה לראשונה כ- 3 שנים לאחר מכן.
(בפני השופטים : שמגר, גב' בן פורת, גב' בן עתו. החלטה - השופט שמגר. עו"ד מ. בר און למערערים, עו"ד פרס למשיבים. 10.7.80).
ע.א. 117/78 - רות אלקלעי נגד פאולינה וינשטוק.
*העלאת טענה בערעור שלא נטענה בכתב הערעור (הערעור נתקבל בחלקו).
בין בעלי הדין היה הסכם לניהול עסק, הענין הגיע לביהמ"ש עקב סכסוך והדיון הסתיים בפשרה באשר להערכת שווי העסק והתשלומים שעל המערערת לשלם למשיבה. הוסכם כי לאחר קביעת ערך העסק יחזור הענין לביהמ"ש שיפסוק בדבר הסכומים שהמערערת צריכה לשלם למשיבה. המערערת ערערה על קביעת ביהמ"ש המחוזי ביחס לתשלום מסויים וטענה שביהמ"ש המחוזי לא פירש נכון את הסכם פשרה אך ענין זה נדחה ע"י ביהמ"ש העליון. מאידך לא ציינה המערערת בכתב הערעור השגתה על כך שביהמ"ש המחוזי לא פירש נכון סעיף בהסכם השותפות המקורי באשר לתשלום שעל המערערת לשלם למשיבה עם סיום העיסקה ביניהן, אך בסיכומיה בכתב העלתה טענה זו והמשיבה התנגדה להעלאת נימוק ערעור שלא נזכר בכתב הערעור. תקנה 386 לתקנות סדר הדין קובע כי לא יקבלו מפי המערער נימוק התנגדות שלא פורש בכתב הערעור, אלא ברשות ביהמ"ש, והיא לא תינתן אלא אם הראה המערער טעם מספיק לכך. ב"כ המשיבה טען כי אין דרכו של ביהמ"ש לתת ביד רחבה רשות להעלות נימוק נוסף שלא נכלל בנימוקי הערעור. אכן, רק במקרים נדירים ישתמש ביהמ"ש בסמכות הנתונה לו להוסיף נימוק בטיעון, אך במקרה דנא לא מן הראוי למנוע מן המערערת להעלות את הטענה החדשה שלה. השאלה אם פירש ביהמ"ש נכון את הסכם השותפות המקורי נותרה כשאלה יחידה שבמחלוקת כתוצאה מהסכם הפשרה, ואם כי קשה להבין מדוע דוקא בנקודה זו, שהיא היחידה שבה ניתן היה לערער לביהמ"ש העליון, לא העלתה המערערת כל טענה בכתב הערעור, אין לחסום בגלל כך את הדרך בפני המערערת. אין לראות כל פגיעה בזכויות המשיבה בהעלאת טענה זו בסיכומי המערערת בכתב, מאחר ומדובר כאן בשאלה של פירוש הוראות החוזה ולמשיבה ניתנה אפשרות מלאה להשיב על טענות המערערת בענין זה, ולא יגרם למשיבה כל אי צדק אם תידון טענת המערערת לגופה. ואכן, לגופה נתקבלה טענת המערערת בענין זה.
(בפני השופטים: י. כהן, אלון, גב' בן עתו. החלטה - השופט י. כהן. המערערת לעצמה, עו"ד ש. חייט למשיבה. 24.7.80).
ע.א. 458/78 - ג'ין לנדמן נגד נעלי מרה בע"מ ופריימן את ביין.
*תביעת פיצויים מביח"ר לנעליים עקב החלקה בנעלים חדשות (הערעור נדחה).
המערערת רכשה זוג נעליים מתוצרת נעלי מרה בחנות פריימן את ביין ולמחרת יום הקניה החליקה ונפגעה. לטענתה מיוצר העקב של הנעל מחומר פלסטי שהוא מחליק, ולפיכך היא רואה את המשיבים אחראים לתאונה ולנזקיה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי לא הוכח קשר סיבתי בין התאונה לבין העקב והערעור על כך נדחה. ביהמ"ש העליון העיר כי במשפט כגון זה מתעוררות שאלות רבות, היינו אם אחראי יצרן נעליים לגבי מי שהחליק על עקב של נעל מייצורו ; האם מותר לייצרן להשתמש בחומר שיש בו מידה מסויימת של סיכון החלקה ; מהי אחריות החברה המשווקת : והאם אחוז קטן של תלונות מחייב את בעל החנות להזהיר כל לקוח בפני סכנת החלקה וכיוצא באלה שאלות. אולם כל השאלות האלה ניתן היה לדון בהן אילו הוכח קשר סיבתי בין התאונה לבין העקב והחומר שממנו נוצר. ברם משנקבע כי לא הוכח קשר סיבתי כזה אין צורך לדון בכל השאלות האחרות, אין לקבל את טענה המערערת כי חל כאן הכלל של "הדבר מדבר בעד
עצמו", וכמו כן אין לקבל את טענתה שבנסיבות דנן ניתן לקבוע במידת ההסתברות המספיקה במשפט אזרחי כי כל האשם אינו אלא בעקב. אכן, אין מחייבים תובע בנזיקין שיוכיח קשר סיבתי בוודאות מדעית ומסתפקים בראיות המצביעות על קשר אפשרי, ובלבד שיש בהן כדי להטות את מאזן ההסתברות לטובת קיום הקשר או להצביע על הסיבה המתקבלת על הדעת יותר לאירוע התאונה. אילו הוכח שהעובדות במקרה דנן אינן מתיישבות עם סיבה סבירה אחרת להחלקה זולת העקב, וכי מספר אנשים החליקו על עקבים דומים, וכי כמעט מן המפורסמות שבציבור הנשים קיימת מודעות לסיכון האמור, ניתן היה לומר שבכך יצאה המערערת ידי חובתה. אולם כל הדברים האלה לא הוכחו. קיימות כמה סיבות נוספות שבגינן יכלה להיגרם ההחלקה ואותן סיבות אינן פחות סבירות מאשר הסיבה שהאשם הוא בעקב של הנעל.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, ברק, גב' בן עתו. החלטה - השופטת בן עתו. עו"ד נ. רז למערערת, עוה"ד י. פיקהולץ ונ. ריבון למשיבות. 24.7.80).
המ' 321/80 - עמנואל בן שמחון ואח' נגד מינהל מקרקעי ישראל
*הארכת מועד (בקשת רשות ערעור - הבקשה נדחתה).
המינהל הגיש בשעתו נגד המערערים תביעת פינוי וזו נדחתה. לאחר זמן הגיש תביעת פינוי חדשה, בסדר דין מקוצר, והמבקשים ביקשו לדחותה על הסף על סמך טענה של מעשה בית דין בתובענה הקודמת. בימ"ש השלום נעתר לבקשתם, ערעור המינהל נתקבל בביהמ"ש המחוזי והדין הוחזר לבימ"ש השלום כדי שידון בתביעה לגופה. במשך כל הזמן שעבר מהגשת התביעה לא הגישו המבקשים בקשה למתן רשות להתגונן, אלא סמכו על בקשתם לדחות את התביעה על הסף. משזו נכשלה ביקשו להאריך את הזמן להגשת בקשה לרשות להתגונן, אלא שבימ"ש השלום דחה את בקשתם. טעמיו היו כי בקשה לדחות על הסף תביעה בסדר דין מקוצר אינה פוטרת את הנתבע מלבקש רשות להתגונן במועד הנכון. גם בלאו הכי הזניחו המבקשים את ניהול ענינם בכך שלא הגישו סיכומים בכתב בבקשה להארכת הזמן כפי שבימ"ש השלום חייבם לעשות. מאחר שלא הוגשה בקשה לרשות להתגונן במועדה, אף לא הוגש תצהיר שיפרט את הגנת המבקשים ואין ממש בטענה שלצורך זה די היה בהעתק כתב ההגנה שהוגש בתביעה הראשונה ואשר צורף לבקשה לדחיית התביעה השניה על הסף. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. על המבקשים היה להראות טעם מיוחד להארכת המועד להגשת בקשה למתן רשות להתגונן ואת זאת לא עשו. בנסיבות האמורות אין עילה להרשות ערעור נוסף בשאלה זו.
אשר לטענה כי לנוכח האמור בתקנה 273 לתקנות סדר הדין לא היה בימ"ש השלום יכול לתת פסק דין בהיעדר הגנה, אלא שצריך היה לברר את התביעה כתובענה רגילה - נכון הדבר שתקנה 273 לא הותאמה כראוי אחרי התיקון שחל בתקנה 269 בשנת תשל"ד עם תוספת תקנת משנה (3) וכך נוצרה לקונה בתקנה 273, במה שנוגע לתביעות פינוי שהוגשו בסדר דין מקוצר. אבל את הלקונה הזו יש למלא בדרך ההיקש לתקנה 102 (א) המאפשרת מתן פסק דין על יסוד כתב התביעה בלבד באין כתב הגנה.
(בפני הנשיא לנדוי. עו"ד א. קצבורג למבקשים, עו"ד י. בן אריה למשיב. 25.7.80).
המ' 188/80 - לאה בנצ'יק ואח' נגד יעקב רונן ואח'
*הארכת מועד (ערעור על החלטת הרשם שלא להאריך מועד - הערעור נתקבל).
הרשם החמיר עם המערערים בסרבו להאריך המועד להגשת ערעורם. נכון הדבר שבבקשה שהוגשה היו טענות סרק, אבל גם אחרי "ניכוי" הטענות הללו נשארים נתונים המצטרפים לכדי טעם מיוחד להארכת המועד. פסק הדין בביהמ"ש המחוזי ניתן ביום 19.11.79, בין הימים 21.11. ו- 6.12 היה פרקליט המערערים בשירות מילואים. כששלח את הודעת הערעור אל מזכירות ביהמ"ש העליון, לקתה זו בפגמים שלא איפשרו את קיבולה. קרתה תקלה בדאר בעיכוב הודעתה של מזכירות ביהמ"ש על כך
ונתקבלה אצל הפרקליט רק ביום 4.1.80. היה זה יום אחד אחרי עבור התקופה להגשת הערעור. בינתיים לא ידע הפרקליט כי ערעורו לא קובל וכאשר קיבל את ההודעה על כך תיקן את הפגמים ושלח את המסמכים מחדש למזכירות ביהמ"ש. אכן, זמן נוסף של כ- 5 ימים עבר אחרי קבלת ההודעה עד שהשלים הפרקליט את החומר החסר והוא יכול היה להגיש את בקשתו להארכת המועד עוד לפני השלמת החומר, ואולם עובדה זו אינה שקולה כנגד הנסיבות האחרות המצויינות לעיל. לפיכך יש להאריך למערערים את המועד להגשת ערעורם.
(בפני: הנשיא לנדוי. עו"ד מ. פז למערערים, עו"ד י. יהב למשיבים. 17.6.80).
המ' 277/80 - אדי דוידי נגד מדינת ישראל.
*רשות ערעור על חומרת העונש בגרימת מוות (בקשה לרשות ערעור - הבקשה נדחתה).
המבקש נהג רכב במהירות של 90 קמ"ש והאיט בהתקרבו לאוטובוס ל- 70 קמ"ש כשמאחורי האוטובוס יצאה אישה וקיפחה את חייה בתאונה. בימ"ש השלום פסל את המבקש מנהיגה לשנה וחצי ופסילה על תנאי לשנה וחצי וביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעור המדינה והעמיד את תקופת הפסילה בפועל על 3 שנים. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. גם אם ביהמ"ש המחוזי ראה את עובדות המקרה ביתר חומרה מאשר בימ"ש השלום ולא צריך היה לסטות מן הממצאים של בימ"ש השלום, עדיין אין מקום למתן רשות ערעור, אף לפי הממצאים של בימ"ש השלום. רשלנותו של המבקש היתה בדרגה גבוהה למדי גם אם מייחסים למנוחה רשלנות תורמת. ביהמ"ש המחוזי אמר כי תקופת הפסילה של בימ"ש השלום היא מתחת לרמת הענישה הנהוגה והדרושה בארץ ויש לתמוך במגמה להחמיר בעונש הפסילה דוקא כאמצעי יעיל להרתעה מפני תאונות קטלניות.
(בפני הנשיא לנדוי, עו"ד א. אברמזון למבקש, עו"ד גב' ארד למשיבה. 23.7.80).
ב.ש. 200/80 - מדינת ישראל נגד חיים גבאי
*שחרור בערובה (הערר נדחה).
המשיב הורשע בעבירה של איומים על פקיד בחברת עמיגור שהסביר לו כי יהיה עליו להשתתף בהגרלה לקבל דירה כמקובל ומאידך זוכה מאשמה של סחיטה באיומים על מנהל עמיגור בהזדמנות אחרת. לאחר ההרשעה הורה ביהמ"ש כמצווה בחוק, לקבל תסקיר של שירות המבחן בהתחשב בגילו. ביהמ"ש העיר כי אילמלא גילו הצעיר של הנאשם המצריך קבלת תסקיר היה נוטה לסיים את הפרשה במאסר קצר של חודש ימים החופף עם מאסר על תנאי של חודש שהוא צריך להפעיל. בהתחשב בכך החליט ביהמ"ש לשחרר את המשיב בערבות עד למתן גזר הדין. הערר נדחה. ביהמ"ש כבר הביע דעתו כי יש להטיל עונש מאסר בפועל של חודש אחד ומאחר והמשיב היה במעצר גם לפני המשפט ותקופה זו תנוכה. כמקובל, מן המאסר שיוטל בתיק זה, אין להניח שתוטל על המשיב תקופת מאסר משמעותית נוספת כלשהי, ועל כן סבר כי אין הצדקה לכך שהמשיב ישאר במעצר רק בשל הצורך בקבלת תסקיר. המדינה עוררת נגד השחרור בערובה והעיון בגליון ההרשעות הקודמות מראה עד כמה חמור עברו של המשיב. הוא כבר הורשע מאז 1976 בשורה של עבירות פריצה, נשיאת חומר נפץ, גניבה, גרימת חבלה גופנית, גרימת נזק לרכוש, ושוב שורה ארוכה של מעשי אלימות והתנהגות פרועה במקום ציבורי, נסיון לתקיפת שוטר מספר פעמים ועוד כהנה וכהנה עבירות. בכל אלה נדון או לתקופת מבחן, או למאסרים על תנאי או לתקופות מאסר קצרות. התוצאות העונשיות שנתלוו לעבירות אין לומר כי היה בהן מרכיב שיהיה בו כדי להרתיע את המשיב מעבירות נוספות. היפוכו של דבר, יתכן ויש לחפש את שורשיה של העבירה דנא בדרך שבה טיפלו בתי המשפט בעבר בהתנהגותו האלימה של המשיב. נעלם מעיני בתי המשפט כי אופן הטיפול בעבירות האלימות הוא בעל השלכה ישירה על סיכויי ההישנות של העבירה. העיון ברשימה הנ"ל צריך לעורר מחשבות וספיקות בקשר ליעילות פועלן של הערכאות בנושאים שהובאו בפניהן כמפורט לעיל. עם זאת אין לערבב בין המעצר עד תום ההליכים לבין
שלב הערעור על מידת העונש. המעצר בשלב זה, אחרי שביהמ"ש הביע דעתו בענין העונש, לא יהיה אלא בגדר קבלת ערעור על קולת העונש, וענין זה איננו בתחום סמכות ביהמ"ש בשלב זה.
(בפני: השופט שמגר. עו"ד טפיירו לעוררת, עו"ד י. שמואל למשיב. 1.8.80).
ב.ש. 198/80 - משה שאול נגד מדינת ישראל
*שחרור בערובה (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בעבירות של גידול סמים בחצר של בית נטוש ליד ביתו וכן בהחזקת סם מסוכן וביהמ"ש המחוזי הורה על מעצרו עד תום ההליכים. הערר נדחה. בבדיקת טיב הראיות עולה כי יש בידי המדינה ראיות לכאורה כי העורר הוא שגידל את הסם בחצר של הבית השכן שהוא נטוש. אשר לטענה כי אין חשש שהעורר ימלט או כי ישפיע על העדים וכי חומרת העבירה כשלעצמה אין בה כדי להצדיק מעצר בנסיבות המקרה - המעצר עד תום ההליכים בעבירות סמים לא נועד רק לשם מניעת השפעה על עדים או מניעת הימלטות, אופיה של העבירה והסיכון הרב והישיר לציבור הרחב הנובע ממנה מחייבים בדרך כלל ניתוקו על אתר של סוחר או מגדל סמים מסביבתו, כדי לנטרל את האיש ולהפריד בינו לבין הצרכנים של תוצרתו, אשר את בריאותם ושלומם הוא מסכן. חומרתה של העבירה, משמעותה ותוצאות הלוואי שלה, הן המצדיקות במקרה כגון זה את המעצר, גם אם אין חשש שמא יושפעו העדים או שמא ימלט העורר בטרם נתקיימו ההליכים המשפטיים.
(בפני: השופט שמגר. עו"ד גרמנוב למבקש, עו"ד טפירו למשיבה. 31.7.80).
בר"ע 136/80 - אילנה אילת נגד שאול אילת.
*הטלת עיקול בטענת משאבים משותפים בין בני הזוג (בקשה לרשות ערעור - הבקשה נדחתה).
ביהמ"ש המחוזי ביטל החלטה של רשם ביהמ"ש להטיל עיקול זמני על סכום של 500 אלף ל"י, בקשר עם תביעה שבה תבעה המבקשת, אשתו של המשיב, זכויות בחנות לצרכי חשמל בחיפה עפ"י הלכת איחוד המשאבים בין בני זוג. ביהמ"ש ביטל את העיקול הזמני משום שבהסכם גירושין שעשו בני הזוג בשנת 1976 מופיע פירוט הנכסים שלמבקשת חלק בהם ובפירוט זה אין זכר לאותה חנות. מזה משתמעת הודאה מצד המבקשת שחנות זו אינה חלק מהמשאבים המשותפים לבני הזוג, והודאה זו שקולה כנגד החזקה בדבר שיתוף בני הזוג בנכסים. הבקשה לרשות ערעור על החלטה זו נדחתה.
(בפני: הנשיא לנדוי. עו"ד מ. מאירסון למבקשת, עו"ד ש. אולמן למשיב. 25.7.80).
בר"ע 158/80 - יוסף אבוטבול נגד יצחק סיבוני.
*רשות להתגונן לצורך הגשת תביעה נגדית (בקשה לרשות ערעור - הבקשה נדחתה).
בין בעלי הדין נעשה חוזה לפירוק השותפות ביניהם, ולפיו יצא המבקש מן השותפות ותמורת יציאתו קיבל תמורה מסויימת ובכללה שני שיקים בסכום כולל של 53 אלף ל"י. משלא נפרעו השיקים הגישם המבקש לביצוע ללשכת הוצאה לפועל. המשיב התנגד בטענה שהמבקש גבה מלקוחות סכומי כסף שלפי החוזה שייכים למשיב. ראש ההוצאה לפועל קיבל את ההתנגדות והעביר את הדין לבימ"ש השלום בו הגיש המשיב בקשה לרשות להתגונן. בימ"ש השלום סירב לדחות את בקשת המשיב על הסף אלא העדיף לשמוע תחילה טענות הצדדים. ביהמ"ש המחוזי דחה את הערעור על החלטה זו והבקשה לרשות ערעור נדחתה. צודק המבקש בטענתו שבדרך כלל אין נותנים רשות להתגונן כאשר אין לו לנתבע אלא עילה לתביעה שכנגד, ואף גם בזאת צודק המבקש שאם כי הלביש המשיב את טענותיו בלבוש של כשלון תמורה או זכות קיזוז, אין בידו אלא עילה של תביעה שכנגד. ואולם, כבר היו דברים מעולם שבתי המשפט סטו מן הכלל הגדול הנ"ל ונתנו רשות להתגונן נגד תביעה עפ"י שטר או שיק אך לשם הגשת תביעה שכנגד. רשות זו ניתנת במקרים נדירים ביותר כשהדבר דרוש לעשיית צדק. השאלה אם אמנם זהו אחד המקרים הנדירים ביותר אשר בו יש צורך, למען עשות צדק, לתת רשות
להתגונן לשם הגשת תביעה שכנגד - שאלה היא שהשופט יצטרך לתת עליה את דעתו בעת הדיון בבקשה למתן רשות להתגונן.
(בפני: מ"מ הנשיא ח. כהן. 23.7.80).
בר"ע 161/80 - מרדכי לוי ואח' נגד מיכאל פוט
*המצאת כתבי בית - דין לחו"ל (בקשה לרשות ערעור - הבקשה נדחתה).
ביהמ"ש המחוזי ביטל צו קודם שנתן במעמד צד אחד להמציא כתבי בית - דין לחו"ל והבקשה לרשות ערעור נדחתה. התביעה מבוססת על חוזה שנעשה בין המבקשים לבין הנתבע בברלין וענינו הוא פירוק השותפות שביניהם. בחוזה התחייב הנתבע לשלם למבקשים סכומי כסף שונים ואת רובם לא שילם. השאלה השנויה במחלוקת היא אם ע"י אי תשלומים אלה הפר הנתבע את החוזה בגרמניה בלבד או גם בישראל. אם ההפרה היתה בתחום המדינה כי אז זכאים המבקשים לצו המצאת כתבי בית - דין מחוץ למדינה, ואילו אם ההפרה היתה רק בגרמניה הם אינם זכאים לכך. לשון ההתחייבות היא כי "...7500 מרק יועברו אז... בהעברה בנקאית לחשבון... סניף יפו בטלקס. יתרת הסכום בתשלומים... כל 5 לחודש... בהעברה בנקאית... (למבקשים)". המדובר כאן הוא בתשלומים חודשיים של 4 אלפים מרק והשאלה הינה מה פירוש "בהעברה בנקאית" למבקשים שהם תושבי ישראל. התשובה לכך כי "העברה בנקאית" פירושה תשלום בבנק לגרמניה לשם העברה לבנק בישראל. מכאן שהחובה המוטלת על הנתבע לפי החוזה היא לשלם את יתרת הסכום לבנק בגרמניה ומשלא עשה כן הפר את החוזה בגרמניה. כיון שכך אין המבקשים זכאים לצו המצאה מחוץ למדינה.
(בפני: מ"מ הנשיא ח. כהן. 23.7.80).
עש"מ 2/80 - פלוני נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בביהמ"ש המחוזי בכך שבהיותו סגן ראש משמרת במחלקת פריקה וטעינה בנמל התעופה בן גוריון השתתף בגניבת שק דואר ונדון ל- 4 שנות מאסר. לאחר מכן הועמד לדין משמעתי וביה"ד פסק פיטורים ללא תשלום פיצויי פיטורין, שלילת גימלאות, ופסילה משירות המדינה לצמיתות, הערעור על חומרת העונש מופנה בעיקרו נגד שלילת פיצויי פיטורין. הערעור נדחה. ביה"ד המשמעתי עמד על מצבו הקשה של המערער ומשפחתו שהגיעו לפת לחם, אך מאידך עמד על חומרת העבירה והצורך להגן על הציבור. אין כל בסיס להתערב במסקנת בית הדין. גם כאשר נגזר עונש משמעותי בערכאה הדנה בעבירה פלילית יש מקום למיצוי אמצעי המשמעת. כמו בכל דיון פלילי או משמעתי יש לבחון כל מקרה לאור נסיבותיו כדי לנקוט עמדה בשאלה מה העונש המשמעתי שהוא בגדר תגובה הולמת לעבירה, מהותה ונסיבותיה. טיבם ומטרתם של פיצויי הפיטורין עולים מתוך שמם. עובד שעבד דרך קבע בעבודה פלונית ותרם ע"י עבודתו את חלקו בפעולה השוטפת של המסגרת שבה הוא עבד, זכאי לפיצוי אם עבודתו מופסקת שלא מרצונו ושלא באשמתו. אולם הפיצויים אינם זכות מוקנית העומדת לעובד בכל התנאים ובכל הנסיבות, וכאשר הפיטורין נובעים מכך שהעובד מעל באמון של המעביד הציבורי הרי הענקת הפיצויים אינה מתלווה לפיטורין, אלא הענקתם תלויה בשיקול דעתו של בית הדין למשמעת. אין לגלות כל הגיון בכך שהאזרח משלם המיסים יחוייב בכל מקרה ובכל הנסיבות לפצות כספית את העובד המסולק משירות הציבור בשל כך שהוא פגע בו. מובן שלא תמיד שלילת הזכות לפיצויים היא בגדר תוצאה אוטומטית של הפיטורין, ולבית הדין למשמעת שיקול דעת לבחון בכל מקרה ומקרה אם יש לשלול זכות פיצויים ואם לאו. בעניננו מדובר בגניבת שקי דאר בנמל התעופה הבינלאומי של המדינה וזה מעשה חמור מבחינת תוצאותיו ומשמעותו.
(בפני: השופט שמגר. עו"ד ד. ישראלי למערער, עו"ד מ. רובינשטיין למשיבה. 29.7.80).
בג"צ 483/80 - שמחה אוריאלי ... בע"מ נגד הנדסת התפלה לישראל (תהליך זרחין) בע"מ ואח'
*פסילת הצעה במכרז (בקשה לצו על תנאי - הבקשה נדחתה).
המשיבה עמדה להוציא מכרז בדבר הקמת מתקן להתפלת מי ים והחברה העותרת הודיעה למשיבה כי היא רוצה להשתתף במכרז. כושרה והתאמתה נבחנו וניתן לה להשתתף במכרז וכמוה אושרו עוד מספר משתתפים. הנוהל האמור הינו של מכרז סגור, להבדיל ממכרז פתוח לכל. העותרת הגישה, לטענתה, את ההצעה הזולה ביותר ולמרות זאת זכתה המשיבה השלישית במכרז. המשיבה נימקה את דחיית הצעת העותרת, בין היתר, בכך כי סיווגה של העותרת עפ"י חוק רישום קבלנים מסתכם ב- 32 מליון ל"י ואילו ההצעה שהוגשה על ידה מסתכמת ב- 44 מליון ל"י, וכן כי כתב הערבות שהוגש ציין לא רק את שמה של העותרת אלא את שמה של חברה קבלנית נוספת מבלי שזו הופיעה בין המציעים במכרז. כמסתבר צירפה העותרת את החברה כדי שזו תשתתף יחד עימה בביצוע העבודה, אך עשתה זאת מבלי לקבל תחילה את רשותה של המשיבה. מדובר במכרז סגור שהמשתתפים בו נבחרו ע"י המשיבה בתהליך של בירור וזימון מוקדמים, ואם סברה העותרת כי עליה להיערך בדרך מיוחדת כדי שתוכל ליטול חלק במכרז, הרי שלא יכלה להעמיד את המשיבה בפני עובדות מוגמרות, אלא היתה חייבת לבקש את אישורה ורשותה. משלא עשתה כן אין היא יכולה להלין על כך שהצעתה נדחתה ע"י המשיבה.
(בפני השופטים: שמגר, אלון, לוין. החלטה - השופט שמגר. עו"ד ר. רוטמן לעותרים. 21.7.80).
ע.פ. 243+283/79 - פרוספר שטרית נגד מדינת ישראל
*הרשעה ברצח (הערעור נדחה).
המערער הורשע ברצח אשתו בת ה- 22 וערעורו נדחה.המערער היה נשוי לאשתו במשך 4 שנים ובכל שנות נישואיהם היו מריבות בין בני הזוג והמערער פגע פגיעות גופניות רבות באשתו. ימים מספר לפני מקרה הרצח עזבה האשה את הבית עם הילדה הקטנה, המערער בא לבית הוריה והתפרע שם והמשטרה הוזמנה והוגשה תלונה למשטרה. המערער ביקש כי האשה תבטל את התלונה אך היא סירבה אלא אם כן יסכים לתת לה גט. ביום המקרה טילפן המערער למנוחה וביקש כי תבוא לדירת בני הזוג בחולון והאשה יצאה למקום. האשה לא חזרה לביתה ולמחרת נמצאה בדירה הרוגה ע"י דקירות סכין מרובות בשלושה סכינים, והגופה היתה במצב מחריד כשהראש כמעט נחתך כולו מן הגוף. המנוחה היתה שרועה ערומה. לפי ממצאי ביהמ"ש המחוזי, המבוססים על הודעות המערער, היה ויכוח בין השניים בדבר ביטול התלונה, האשה הסכימה לקיים יחסי מין עם המערער ובלבד שיתן לה גט והוא הסכים לכך, אך לאחר קיום היחסים התחרט ואז נמשך הויכוח והמערער נכנס למטבח ונטל סכין והתחיל לדקור את המנוחה, וכשנשברה הסכין נטל עוד פעם שני סכינים והמשיך במעשיו. ביהמ"ש לא קיבל את טענת המערער כי האשה היא שתפסה קודם את הסכין. כמו כן היתה הודאה של המערער בפני אחיו שהוא רצח את המנוחה, ולכך התווספו העובדות שהוא היה היחידי עמה בדירה וכן כי במשך כשבועיים התחבא לאחר המעשה. אשר לשאלה אם נתקיימו היסודות הנדרשים עפ"י סעיף 301 לחוק העונשין כדי לקיים עבירת רצח - השאלה היחידה היתה אם התביעה הוכיחה היעדר קינטור, ובכל נסיבות המקרה יצאה התביעה ידי חובתה. העובדה שהמנוחה סירבה לבטל את התלונה למשטרה והודיעה על כך למערער לאחר שהוא חזר בו מהסכמתו לתת גט אין בו קינטור. גם בהנחה שהמערער יצא משלוותו כשאמרה לו המנוחה שלא תבטל את התלונה במשטרה, הרי המבחן האובייקטיבי, זה של האדם הסביר, בשום פנים לא נתקיים. העובדה כשלעצמה שהסטנדרט הוא של האדם הסביר הרגיל, היא המונעת התחשבות בתכונות המיוחדות שבטבע הנאשם המיוחד.
אשר לבקשת ב"כ המערער להורות על אישפוז המערער לצורך הסתכלות ולמתן חוות דעת פסיכיאטרית נוספת על זו שבאה לפני ביהמ"ש המחוזי - הפרקטיקה מלמדת כי בחלק נכבד של עבירות חמורות מסוג זה מועלית ע"י ההגנה טענת מחלת נפש וכמעט כדבר שבשגרה מבוצעת הסתכלות בנאשם על ידי אישפוזו בבית חולים מתאים עפ"י חוק לטיפול בחולי נפש. במקרה
שלנו לא הועלתה טענה כזו ע"י הסניגור, אך לפני פתיחת הדיונים הורה ביהמ"ש מיוזמתו לאשפז את המערער לצורך הסתכלות, ולאחר אישפוז של חודש נקבע בחוות דעת רפואית שהמערער אינו חולה נפש, כי ידע את אשר הוא עושה ויכול לעמוד לדין. במשך כל מהלך הדיון לא נעשה כל נסיון מטעם ההגנה להמציא חוות דעת סותרת. כיון שכך אין מקום עתה לשלוח את המערער לאישפוז ולהסתכלות.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, אלון, בייסקי. החלטה - השופט בייסקי. עו"ד ח. קרסו למערער, עו"ד ח. ברנזון למשיבה. 24.7.80).
ע.פ. 372/80 - אשר אלוז נגד מדינת ישראל
*ביטול הרשעה המבוססת על הודאת הנאשם כאשר לנאשם היה יסוד להניח מדברי השופט שינקוט גישה מקילה (הערעור נתקבל).
הסניגור העלה טענה כי בעת תחילת הדיון בביהמ"ש המחוזי, בשלב שלפני הודאתו של המערער במספר עובדות שנכללו בכתב האישום, התקבל הרושם בעיני המערער וסניגורו כי ביהמ"ש ינקוט עמדה מקילה לגבי העונש אם המערער יודה בעובדות כפי שנכללו בכתב האישום המתוקן. ב"כ התביעה מאשרת כי יכלה להיווצר התרשמות כגון זו בעת שביהמ"ש קיים דיון טרומי עם הצדדים בלשכתו. לבסוף גזר ביהמ"ש על המערער עונשי מאסר ומאסר על תנאי כאשר על המערער לרצות שנתיים וחצי מאסר בפועל. הערעור נתקבל. ב"כ התביעה הודיעה לביהמ"ש העליון כי אין למדינה ענין לתפוס את המערער על הודאתו ואם אכן נוצרה בלבו תמונה מסויימת לאור השתלשלות הענינים בביהמ"ש המחוזי שאינה תואמת את מה שאירע לאחר מכן ומצא את ביטויו בגזר הדין, אין המדינה מתנגדת להחזרת הדיון לביהמ"ש המחוזי. כיון שכך בוטל פסק הדין והענין הוחזר לביהמ"ש המחוזי לדיון בהרכב אחר.
(בפני השופטים: שמגר, לוין, גב' בן עתו. החלטה - השופט שמגר. עו"ד ד. גושן למערער, עו"ד גב' מ. רובינשטיין למשיבה. 29.7.80).
ע.פ. 211/80 - מימון ביטון נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת סמים
(הערעור נדחה).
המערער הורשע בתיווך בסחר בסם מסוכן כאשר מכר לשוטר מוסווה סמים מסוכנים, ונדון ל- 10 חודשים מאסר בפועל ול- 10 חודשים מאסר על תנאי. הערעור על ההרשעה נדחה. ההרשעה מעוגנת בעדותו של איש משטרה מוסווה שנפגש עם המערער ב- 3 הזדמנויות שונות לאחר שנשלח למשימתו עפ"י תידרוך מוקדם. השוטר זיהה את המערער באופן ודאי בביהמ"ש וביהמ"ש נתן אמון בדברי השוטר. אין עילה להתערב במסקנתו של ביהמ"ש המחוזי. העובדה שלא נערך מסדר זיהוי, אין בה משמעות בעלת משקל בנסיבות מקרה זה, שבו התבסס ביהמ"ש על האמון בדברי העד שהיתה לו הזדמנות נאותה לפגוש את המערער מספר פעמים.
(בפני השופטים : שמגר, אלון, לוין. החלטה - השופט שמגר. עו"ד. דגן למערער, עו"ד ח. בר חיים למשיבה. 8.7.80).
ב ת ו כ ן
* ע.א. 371/78 - ....................338 ─ * אכיפת צו מניעה בהליכים לפי פקודת בזיון ביהמ"ש.
─* ע.א. 699/79 - .....................339 ─ * טענה של הפרת הסכם מכר מקרקעין ע"י הקונה וביטולו ע"י המוכר.
─
─
─* ע.א. 318/79 - "דירת יחיד" לצרכי מס שבח...................................340 ─* ע.א. 306/80 - מזונות.....................................................341 ─* ע.א. 281/80 - מזונות.....................................................341─* ע.א. 294/80 - מזונות.....................................................342 ─* ע.א. 245/80 - מזונות.....................................................342─* ע.א. 390/79 - מינוי שמאי בהסכם פשרה בביהמ"ש וטענות נגד שומתו.............343 . . 343 ─* ע.א. 336+341/78 - מתן הוראות למנהל עזבון והפעלת שיקול דעת ביהמ"ש לביטול ─ צו ירושה....................................................344 ─* ע.א. 117/78 - העלאת טענה בערעור שלא נטענה בכתב הערעור....................345 ─* ע.א. 458/78 - תביעת פיצויים מביח"ר לנעליים עקב החלקה בנעלים חדשות........345 ─* המ' 321/80 - הארכת מועד..................................................346 ─* המ' 188/80 - הארכת מועד..................................................346─* המ' 277/80 - רשות ערעור על חומרת העונש בגרימת מוות.......................347 ─* ב.ש. 200/80 - שחרור בערובה...............................................347─* ב.ש. 198/80 - שחרור בערובה...............................................348 ─* בר"ע 136/80 - הטלת עיקול בטענת משאבים משותפים בין בני הזוג...............348 ─* בר"ע 158/80 - רשות להתגונן לצורך הגשת תביעה נגדית........................348─* בר"ע 161/80 - המצאת כתבי בית - דין לחו"ל.................................349 ─* עש"מ 2/80 - חומרת העונש..................................................349─* בג"צ 483/80 - פסילת הצעה במכרז...........................................350 ─* ע.פ. 243+283/79 - הרשעה ברצח.............................................350─* ע.פ. 372/80 - ביטול הרשעה המבוססת על הודאת הנאשם כאשר לנאשם היה יסוד להניח ─ מדברי השופט שינקוט גישה מקילה..............................351 ─* ע.פ. 211/80 - הרשעה בעבירת סמים..........................................351─
─
─
─
─
─