ע.פ. 583+652/79 - אמנון טסה נגד מדינת ישראל
*הרשעה על יסוד עדות שותף לדבר עבירה והודיות בע"פ של הנאשם.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בת.פ. 1033/78 - הערעור נדחה).
ארבעה אנשים ניסו לפרוץ למפעל שבקרית אונו ולגנוב מתוכו בדים על מנת להטעינם במשאית שגנבו. מזימתם סוכלה ע"י משמר משטרה שקיבל ידיעה מוקדמת על המעשה. אחד מן הארבעה, זאב אפשטיין, נתפס במקום. המשטרה עצרה גם משתתף שני בשם יוסף כהן ושני אלה הועמדו לדין, הורשעו לפי הודאתם ונגזר דינם. הוגש אישום נגד אדם שלישי שזוכה ואילו הרביעי, הוא המערער, הורשע בעבירות של קשירת קשר לבצע פשע, שימוש ברכב ללא רשות ונסיון להתפרצות ונדון ל- 6 חודשים מאסר בפועל, מצטבר ל- 29 חודשי מאסר על תנאי שהופעלו. ההרשעה היתה מבוססת על עדותו של אפשטיין שנסתייעה בזכרונות דברים שנערכו ע"י אנשי משטרה, שבהם נרשמו הודאותיו של המערער בעל פה, והעובדה שמכוניתו הפרטית של המערער נמצאה בקירבת מקום הפריצה ובהפרכת האליבי של המערער. אפשטיין העיד במשטרה שהמערער היה אחד הפורצים, ובביהמ"ש העיד תחילה כי המערער לא נטל חלק בפרשה וכי אולץ ע"י אנשי המשטרה ע"י מעשי אלימות ועינויים לסבך את המערער. אחרי כשבועיים, לאחר שעשה עיסקת טיעון עם התביעה שלא יועמד לדין בעבירה של עדות שקר או מסירת עדות סותרת, חזר והעיד בביהמ"ש ואישר את עדותו במשטרה בדבר מעורבותו של המערער בפרשה. ביהמ"ש המחוזי האמין לגירסתו השניה של העד אך יחד עם זאת, בפסק הדין, אמר השופט כי ענין השימוש באלימות נגד אפשטיין טעון בדיקה, ומכאן שהשופט חשש שמא יש אמת בעדותו של אפשטיין כי הוכה ע"י המשטרה. בערעור טוען ב"כ המערער כי אם ביהמ"ש יצא מתוך הנחה שקיימת אפשרות שאפשטיין הוכה הרי שאין לסמוך על גירסתו במשטרה ואם חזר בעדותו השניה במשפט ואישר את עדותו במשטרה הרי עשה כן מפחד העמדתו לדין בשל עדות שקר. כן טען הסניגור כי השופט טעה בהתירו את העדתו מחדש של אפשטיין במשפט; כי עדותו של אפשטיין אינה מספקת כדי זיהוי המערער; כי לא ניתן היה, בנסיבות הענין לבסס הרשעה על עדותו של אפשטיין; כי לא ניתן לסמוך על זכרונות הדברים שנמסרו מפי המערער בנסיבות הענין; כי המערער נתן הסבר למציאותה של מכוניתו בקירבת מקום הפריצה: כי האליבי של המערער לא הופרך.
א. ביהמ"ש רשאי היה, לפי שיקול דעתו, עפ"י סעיף 150 לחוק סדר הדין הפלילי, להתיר העדתו מחדש של אפשטיין. יש להבדיל בין השימוש בשיקול הדעת האמור ביוזמת ביהמ"ש לבין השימוש בו לפי בקשת התביעה. מקום שבו היו הראיות לזכות הנאשם ולחובתו מאוזנות לא ינקוט ביהמ"ש יוזמה כדי לקרוא לעד שעדותו עשויה להכריע את הכף. אך במקרה דנן היתה זו התביעה שנקטה יוזמה להעדתו מחדש של אפשטיין עוד לפני שנשמעו סיכומי הפרקליטים ואין לומר שהשופט עשה שימוש מוטעה בשיקול דעתו. מעשה של כל יום הוא שעדי תביעה מרכזיים חוזרים בהם ומשנים עדויותיהם מחמת לחצים חיצוניים אלה או אחרים ואין לבוא בטרונייה על בימ"ש שנעתר לתביעה ברצותו להגיע לחקר האמת.
ב. מעדותו של אפשטיין יכול היה ביהמ"ש להסיק במידת הוודאות הדרושה כי זיהה את המערער כמי שהשתתף בקשר ובנסיון הפריצה, ואם נכונים דברי עדותו הרי לא היה צורך לערוך מסדר זיהוי שהרי היתה שהות מספקת בידי אפשטיין להתרשם מחזותו של המערער. ג. שאלה אחרת היא אם נוכח האפשרות שאפשטיין הוכה היה זה בטוח לבסס את ההרשעה על עדותו של אפשטיין כעדות עיקרית. בהתחשב בעובדות שאפשטיין העיד תחילה במשטרה עדות אחת ובביהמ"ש עדות אחרת ואחר כך חזר בו והעיד עדות שונה בביהמ"ש המאשרת את הודעתו במשטרה, ולאחר העדות הראשית נעלם ולא בא לחקירה הנגדית במשך כמה ישיבות, הרי משקל עדותו של אפשטיין אין די בו כדי לבסס עליה הרשעה כעדות ראשית, ואילו התבססה ההרשעה על עדות זו כנדבך מרכזי היה מקום לזכות את המערער מחמת הספק. ברם כיון שניתן לבסס את ההרשעה על נדבך מרכזי אחר יכולה התביעה לסמוך על עדותו של אפשטיין כראיית סיוע.
ד. צדקה התביעה שאפשר לבסס את ההרשעה על זכרונות הדברים שתוכנם נתמך בין השאר אף בעדותו של אפשטיין. בזכרונות דברים אלה העלו אנשי משטרה על הכתב שיחות שקיימו
עם המערער ושבהן הורה כי השתתף בהתפרצות ובגניבת הרכב, אך אמר כי אינו מוכן להודות בלי ידיעת העו"ד שלו. מספר פעמים אמר דברים בתוכן דומה אם כי בהתבטאות שונה. מבחינת תוכנם של הדברים שבזכרונות הדברים עולה הודאה מלאה בביצוע המעשה ולא כוונה להודות בעבירה ולכן אינה מתעוררת הבעיה אם הודאה על כוונה להודות בעבירה מספיקה. אין לומר שלא ניתן בנסיבות מקרה פלוני לדלות הודאה גם מהבעת כוונה להודות, אך בעניננו תוכן הדברים הם של הודאה ממש. המסמכים האמורים קבילים לקבלה כהודיות. עם זאת נוכח ההנחה שאפשטיין אכן הוכה בידי אנשי המשטרה אין להסתפק ב"דבר מה" המוסיף על זכרונות הדברים שנרשמו ע"י אנשי המשטרה ויש לחפש בחומר הראיות סיוע של ממש העולה במשקלו על משקל עדותו המסייעת של אפשטיין. סיוע כזה נמצא הן בעובדה שמכונית השברולט של המערער נמצאה במרחק של 80 מטר ממקום הפריצה והן בעובדה שגירסת האליבי של המערער בדבר מקום היותו בשעת המעשה הופרכה.
(בפני השופטים: שמגר, ברק, לוין. החלטה - השופט לוין. עו"ד ח. קאזיס למערער, עו"ד ד. קובל למשיבה. 21.7.80)
ע.א. 263/79 - רם עבודות עפר נגד אש בטון בע"מ ורכבת ישראל.
* תביעת פינוי (הערעור נדחה).
חברת אספלט בע"מ (להלן חברת אספלט) החזיקה במקרקעין שבבעלות רכבת ישראל והקימה במקום מבנים שונים הכוללים מבנה בלוקים, קונסטרוקצית ברזל, וצריף עץ. רכבת ישראל הגישה תביעת פינוי נגד חברת אספלט בספטמבר 1972 וניתן תוקף של פסק דין להסכם פשרה שבין רכבת ישראל לבין חברת אספלט שלפיו חוייבה חברת אספלט לפנות את השטח ולסלק ידה ממנו. הפינוי האמור לא בוצע ובאוגוסט 1973 החכירה רכבת ישראל למשיבה הראשונה (להלן המשיבה) את השטח הנ"ל. ב- 1977 הגישה המערערת תובענה שלפיה יש לאפשר לה לפרק את מבנה הבלוקים, את קונסטרוקציות הברזל ואת צריף העץ וכן תבעה דמי שימוש במבנים הנ"ל וכו'. המשיבה טענה כי חברת אספלט היתה חייבת לפנות את השטח והעובדה שלא פינתה אותו הצריכה שיפוץ המבנים ופירוק הקונסטרוקציה ואלה עלו למשיבה כ- 150 אלף ל"י. טענת המשיבות היתה שבכלל אין למערערת זכות עמידה בתביעה שכן לא הגישה כל מסמך שיראה את זכותה לבוא בתביעה במקום חברת אספלט. ביהמ"ש המחוזי מחק את תביעת המערערת על הסף בשל שני טעמים: בכתב התביעה הובאו טענות המבוססות על הסכמים שבין חברת אספלט לבין המערערת בדבר העברת זכויות חברת אספלט למערערת, תוכנם של מסמכים אלה הוא ענין מהותי במשפט ועל כן צריך היה להביא בכתב הטענות את נוסח ההסכמים או את נוסח הקטעים המהותיים, או לצרפם לכתב הטענות כאמור בתקנה 82 לתקנות סדר הדין האזרחי והדבר לא נעשה. נימוק שני למחיקת התובענה כי אין בעובדות המועלות ע"י המערערת כדי להניח את היסוד לעילת תביעה נגד המשיבים. חברת אספלט חייבת היתה לפנות את המקרקעין עד לתאריך מסויים ועל כן לא יכלה להעביר למערערת בכלל אלא את החובה לפנות את המבנים. הערעור נדחה.
אין חולק כי המערערת לא כרתה מעולם חוזה כלשהו עם רכבת ישראל בדבר רשות לשימוש במקרקעין ואם היה הסכם הרי הוא נערך בין חברת אספלט לבין רכבת ישראל. טענת המערערת שהיא נכנסה לנעליה של חברת אספלט לא נתבהרה ולא הוברר מה הבסיס לטענה זו. ביהמ"ש רשאי היה להסיק כי אם קיים מסמך והוא המגדיר את דרך העברתן או המחאתן של הזכויות מחברת אספלט למערערת, הרי המסמך הוא בנסיבותיו של הענין מהותי כאמור בתקנה 82 לתקנות סדר הדין האזרחי, וצריך היה לצטטו או לצרפו. בכך כשלעצמו אין כמובן כדי לחרוץ את גורל התביעה, כי יש לנהוג זהירות בטרם מוחקים תביעה על הסף ויש לאפשר תיקון כתבי בית-דין, ואולם למרות שהשאלה של חוסר היריבות עלתה בביהמ"ש במהלך הדיונים שהיו ממושכים למדי, ולמרות שההתפתחויות הדיוניות לא באו כהרף עין ובחטף בלי
שהמערערת יכלה להיערך מולן, לא נעשה על ידה מאומה. זאת ועוד, אם כי המערערת ביקשה תיקון כתב התביעה בנושאים אחרים, הרי לא ביקשה להוסיף דבר לענין מעמדה בתביעה, נושא שיורד לשורשו של ענין. על כן גם אילו רצו ביהמ"ש המחוזי או ערכאת הערעור לנהוג בדרך הסלחנית ביותר עם המערערת ולאפשר לה תיקון והשלמה של הטעון תיקון, הרי לא הונח כל יסוד לכך באשר המערערת לא הביאה בקשה כלשהי לתיקון תביעתה.
פסה"ד נכתב ע"י השופט שמגר והשופט בייסקי העיר כי גם אילו צירפה המערערת לכתב התביעה את המסמך המהותי שמכוחו היא סומכת על זכויות במבנים שעל הקרקע גם אז לא היה בכך כדי לעזור לה. אין המערערת יכולה לבקש יותר זכויות מאשר היה לחברת אספלט ובאשר לחברת אספלט הרי היא חוייבה עפ"י הסכם הפשרה לפנות את השטח עד לתאריך מסויים ולא נעשתה כל הבחנה בפסק הדין בין הקרקע גופא לבין הבנוי עליה.
(בפני השופטים: שמגר, אלון, בייסקי. עו"ד י. זהבי למערערת, עו"ד ע. ראובני למשיבות. 21.7.80).
ע.א. 627/79 - יחיאל כהן ואח' נגד שושנה כהן
*תביעת מזונות מן העזבון (הערעור נדחה).
המשיבה היא אלמנתו של המנוח זכריה כהן והמערערים הם ילדיו מאשתו הראשונה. המערערים זכו בירושת המנוח והמשיבה ביקשה מזונות מן העזבון וביהמ"ש קבע בשנת 1978 מזונות של 10.500 ל"י לחודש צמוד. הערעור נדחה. ביהמ"ש המחוזי בחן את כל צרכי המשיבה וכולל עזרה במשק ביתה וביצוע פעולות יום יומיות כגון רחיצה, הלבשה והכנת מזון וכדו' והגיע למסקנה מהו הסכום שהמשיבה זקוקה לו עבור מטפלת ומהו הסכום שהיא זקוקה לו לצרכים אחרים, וכן הביא בחשבון את סכום הביטוח הלאומי שקיבלה באותה שעה וקבע את חובת התשלום של המערערים. אין ביהמ"ש של ערעור מתערב בקביעותיו העובדתיות של ביהמ"ש קמא, אלא אם כן חלה טעות בולטת וברורה, או שביהמ"ש התעלם מנתונים בעלי משמעות. מקרה כגון זה לא אירע בעניננו שבו בחן ביהמ"ש המחוזי את כל הנתונים הרלוונטיים. המערערים חוששים שמא המשיבה תמשיך ותיעזר בשכניה ואת דמי המטפלת תצבור לצרכים אחרים, הרי גם לכך נתן ביהמ"ש המחוזי את דעתו וקבע כי מנהל העזבון ידאג שהסכומים אכן יוצאו למטרתם. אשר לטענה כי דמי הביטוח הלאומי עלו מעל ומעבר לסכום שקבע ביהמ"ש המחוזי - אין לקבל טענה זו. ביהמ"ש המחוזי לקח בחשבון את סכום הביטוח הלאומי ששולם בעת שפסק את סכום המזונות ויש להניח שסכום זה גדל כשם שגדל סכום המזונות עקב ההצמדה והדברים מתאזנים פחות או יותר. אין כל הגיון בכך שביהמ"ש שלערעור יחזור ויכנס לפרטי החישובים כדי לתקן הפרשים שוליים כאשר מדובר על החישוב שיצר את המסגרת העקרונית שעליה נבנה הסכום הכולל של המזונות.
(בפני השופטים: שמגר, בכור, בייסקי. החלטה - השופט שמגר. עו"ד ד. גרוס למערערים, עו"ד ח. סמי למשיבה. 17.6.80).
ע.א. 25/80 - זיגו רגנשטרייף נגד לוסיקה רגנשטרייף
*מזונות לאשה עבור הילד כשהילד נמצא אצל האב (הערעור נתקבל).
בני הזוג התגרשו ובהסכם הגירושין נקבע כי הילד, שהוא כיום כבן 11 יהיה ברשות האם. התעוררו לאחר מכן בעיות והאב הגיש בקשה לקבל את הילד לרשותו. לאחר שהצדדים הביעו את הסכמתם בביהמ"ש כי הילד יהיה אצל האב במשך שנה אמר פרקליטה של האם כי "מסכים לשלם מזונות במשך שנה זו חרף היות הקטין ברשות אביו". ביהמ"ש המחוזי החליט כי "המזונות של הקטין ישולמו בינתיים, לכל השנה, לידי אמו". הערעור נתקבל. מתוך הפרוטוקול לא ברור אם האב התחייב לשלם מזונות למרות שהילד אצלו, ולפיכך אין לבסס כל החלטה על יסוד הסכמה בין הצדדים בענין זה. בהיעדר הסכם יש לבחון את הנושא לגופו ולתת את הדעת לשאלה אם יש הצדקה לכך שהאב יחוייב בתשלום מזונות לאם עבור הילד כאשר הילד נמצא ברשותו. התשובה לכך היא שלילית. לא הובא כל הסבר לכך מדוע צריך האב לשאת
בתשלום זה, ומה גם שיש בכך לכאורה כדי לפגוע בילד שהרי כספים שיכלו להיות מיועדים לילד משולמים לאם. עם זאת הוחלט כי פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי יעמוד בתוקפו עד ליום מתן פסק הדין בערעור, ורק מכאן ואילך לא ישולמו המזונות לאם. (בפני השופטים: שמגר. בכור, בייסקי. החלטה - השופט שמגר. עו"ד א. בן שחר למערער, עו"ד מ. רבינוביץ למשיבה. 23.6.80).
ע.א. 683/78 - אילה קופלוביץ ואח' נגד עזבון המנוחה אילה לאה איל
*תביעת נכדה למזונות מעזבון הסבתא (הערעור נדחה).
בשעתו חוייבה המנוחה איילה איל לשאת במזונות נכדתה עינת קופלוביץ בסכום של 250 ל"י שהוצמד למדד. פסה"ד של ביהמ"ש העליון שחייב את המנוחה בתשלום הנ"ל ניתן ביום 27.2.78 וחל למפרע מעת הגשת התביעה. כמסתבר נפטרה המנוחה עוד ביום 20.12.77 מבלי שביהמ"ש העליון ידע על כך. לאחר פטירת המנוחה הוגשה בקשת המערערות לעקל את נכסי העזבון כדי להבטיח את מזונותיה של הנכדה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי על פי המצב המשפטי והדיוני הקיים לא חלה על העזבון חובה לתשלום מזונות. הערעור נדחה. חובת תשלום המזונות שנקבעה בשעתו ע"י ביהמ"ש העליון נפסקה בהתאם להוראות סעיף 15 לחוק תיקון דיני משפחה ופקעה עם מות החייב. חובות שהתגבשו עד למועד האמור הם חובות מן העזבון וניתן לפעול לגביהם בהתאם להוראות חוק הירושה. אשר לדרישת המערערות להמשיך ולקבל מזונות מן העזבון, הרי קבע בימ"ש קמא כי ענין זה צריך להתברר בתביעה נפרדת שתוגש נגד העזבון עפ"י הוראות חוק הירושה ובדין קבע כך. ביהמ"ש העליון אמנם קבע כי הסבתא המנוחה היתה חייבת בחייה במזונות נכדתה, אך ביהמ"ש הגיע להחלטתו זו על יסוד בדיקה שהיתה מודרכת על פי העקרונות שהותוו בחוק לתיקון דיני משפחה [מזונות]. אכן נכד של מוריש זכאי למזונות מן העזבון אם הדאגה לפרנסתו היתה על המוריש ערב מותו, אך מסקנה זו איננה יכולה לנבוע אוטומטית מממצאים אשר עלו מבחינה שנערכה על רקע נסיבות שונות ובעיקר על יסוד כללים שונים. קביעת הזכות למזונות ומידתם נעשית לפי סעיף 59 לחוק הירושה .
(בפני השופטים: שמגר. בכור, בייסקי. החלטה - השופט שמגר. עו"ד א. דגן למערערות, עו"ד ז. חייל למשיב. 23.6.80).
ע.א. 97/79 - חיים דהרי נגד רינה דהרי ואח'
*תביעת מזונות של ילדים בביהמ"ש כאשר הענין נכרך בתביעת גירושין בביה"ד (הערעור נדחה).
הדיון נשוא ערעור זה הינו גלגול נוסף של דיונים בין בני הזוג. כבר בעבר חוייב המערער בתשלום מזונות המשיבים, לאחר מכן ניתן ע"י ביה"ד הרבני פס"ד המכריז על אשת המערער, המשיבה, כמורדת ופסה"ד שחייב את המערער בתשלום מזונותיה בוטל. באשר למזונות הילדים הורה ביהמ"ש המחוזי להגיש תובענה חדשה ואכן הגישו הילדים תביעה חדשה למזונותיהם וביהמ"ש חייב את המערער במזונות ילדיו הקטינים. הערעור נדחה. אשר להגשת תביעה חדשה במקום התביעה הקודמת, הרי ענין זה כבר נדון בביהמ"ש העליון בבקשת רשות ערעור וטענת המערער נדחתה. אשר לטענה כי ענין מזונות הילדים נדון גם בביה"ד הרבני, הרי התשובה לכך היא שביהמ"ש המחוזי היה רשאי לדון בתביעת הקטינים למזונותיהם, ולענין זה לא נוצרה מניעה כלשהי לדיון בשל כך בלבד שענין מזונות הילדים נכרך בתביעת גירושין. אשר לגובה המזונות - ביהמ"ש המחוזי נתן דעתו ליכולתו הכספית של המערער מחד ולצרכי הקטינים מאידך. בהקשר זה רשאי היה ביהמ"ש לכלול בחישוביו את הוצאות הטיפול של האם שהם חלק ממזונות הילד שמוטלים על האב. כמו כן כבר לקח ביהמ"ש בחשבון את קיצבת הביטוח הלאומי ואילמלא כן היה קובע סכום מזונות גבוה יותר.
(בפני השופטים: שמגר, בכור, בייסקי. החלטה - השופט שמגר. עו"ד ש.ב. פוגל למערער, עו"ד ח. אלרואי למשיבים. 17.6.80).
ע.א. 871/79 - דיזי ששון נגד אליהו ששון
*השתתפות בהחזקת דירה כחלק מתביעת מזונות (הערעור נדחה).
בערעור זה קבע ביהמ"ש העליון בין היתר כי רשאי היה ביהמ"ש המחוזי לפסוק שהוצאות צביעת דירה, תיקון ריהוט והחלפת תריסים, כשמדובר בדירה ישנה, כל אלה נכללים בהחזקה השוטפת של הדירה, וסכום המזונות שנפסק כולל גם הוצאות אלה. כמו כן קבע ביהמ"ש העליון כי בבואו לפסוק סכום עבור טיפול שיניים יכול היה ביהמ"ש לפסוק את הסכום שנפסק ולא סכום יותר גדול כפי שהעידה עליו התובעת בביהמ"ש, ואם היא רצתה להגדיל את הסכום צריכה היתה להגיש בקשה לתיקון כתב תביעה בנידון זה.
(בפני השופטים: שמגר. בכור, בייסקי. החלטה - השופט שמגר. עו"ד א. וירניק למערערת, עו"ד ר. בר קול למשיב. 17.6.80).
ע.א. 118/80 - לאה גבעולי ואח' נגד ירמיהו גבעולי
*כריכת תביעת מזונות בתביעת גירושין (הערעור נתקבל בחלקו).
המערערים הם אשתו ושני ילדיו הקטינים של המשיב. הוא הגיש ביום 5.11.79 תביעת גירושין ובה כרך את ענין מזונות האשה והילדים. ביום 7.12.79 הגישו המערערים לביהמ"ש המחוזי תביעת מזונות נגד המשיב וביהמ"ש החליט למחוק תביעה זו על הסף מאחר ותביעת המזונות נכרכה כדין בתביעת הגירושין הנמצאת בסמכותו היחודית של בית הדין הרבני. הערעור נתקבל בחלקו. בהגשת תביעת גירושין הכורכת ענין המזונות לא די כדי למנוע דיון באותה סוגייה ממש בפני ביהמ"ש המחוזי. התנאי הוא, כפי שנפסק ע"י ביהמ"ש העליון, שתביעת הגירושין היא כנה, שענין המזונות נכרך בה כדין, וכי כריכת המזונות בתביעת הגירושין היא כנה. כאשר צד מבקש לטעון חוסר סמכות באשר ענין המזונות נכרך כדין ובכנות בפני ביה"ד הרבני עליו להוכיח שתביעת הגירושין כנה וכריכת ענין המזונות כדין ובאופן כנה נעשתה. מי שמבקש למנוע את הדיון בביהמ"ש המחוזי עליו הנטל להוכיח את הכנות. בענייננו נתמכת לכאורה גירסת המשיב בטענות העובדתיות ובנוסח התביעה כי הכריכה היתה כנה ובית הדין הרבני אף פסק בינתיים כל על הבעל לשלם לאשה ולילדים מזונות. לנוכח האמור לעיל אין ממש בערעור של המערערת ובדין נמחקה תביעתה היא. לא כן המצב המשפטי באשר לתביעת המזונות של הילדים. סעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים מאפשר כריכת ענין המזונות של ילדי בני הזוג בתביעת הגירושין ואולם סמכות השיפוט הייחודית בעניני מזונות שנכרכו בתביעת גירושין אין בכוחה למנוע מן הילדים לתבוע את אביהם בביהמ"ש המחוזי בשמם הם, יהיה זה באמצעות אימם כאפוטרופא טבעית או באמצעות אפוטרופוס אחר. הסמכות הייחודית משתרעת רק על התביעה שאותה מגישה האשה לשם השבת הוצאות שאותן היא מוציאה למזונות הילדים, בו בזמן שתביעה כגון זו שבפנינו היא תביעת מזונות של הילדים נגד אביהם. הצדדים המתדיינים הם שונים בשני המצבים. כאמור בע.א. 447/79 (סביר י"ד 281) אם לא ניתנה הסכמה מטעם הילדים לקיום דיון במזונותיהם בפני ביה"ד הרבני שנתבקש לכרוך את שאלת מזונות הילדים בתביעת הגירושין, אין לבית הדין סמכות ייחודית לדון במזונות הילדים. לפיכך לא היה מקום למחיקת תביעת המזונות של הקטינים.
פסק הדין נכתב מפי השופט שמגר, והשופט בייסקי הוסיף כי מכיון שעל מי שהגיש את תביעת הגירושין וכרך את ענין המזונות להוכיח כי התביעה היתה כנה וכריכת המזונות היתה כנה, הרי שאין מקום למחוק על הסף את התביעה, ויש לתת הזדמנות להוכיח את הטענות שהתביעה היא כנה או בלתי כנה. מחיקתה של תביעה על הסף היא כה מרחיקת לכת עד כי רק במקרים ברורים שאין טעם בדיון יעשה הדבר.
(בפני השופטים: שמגר, בכור, בייסקי. עו"ד מ. בר שלטון למערערים, עו"ד ע. וקנין למשיב. 17.6.80).
ע.א. 150/80 - חנה אקשטיין נגד שמואל אקשטיין
*כריכת תביעת מזונות בתביעת גירושין (הערעור נדחה).
המערערת והמשיב נישאו בפברואר 1979 ובנובמבר אותה שנה הגיש המשיב תביעת גירושין שבה כרך גם את ענין מזונות האשה, ומאידך לא נכרכו עניני הרכוש
אשר גם הם במחלוקת בין בני הזוג. שבועיים לאחר הגשת התביעה לבית הדין הרבני הוגשה תביעת מזונות שהיא נשוא ערעור זה וביהמ"ש המחווי מחק אותה על הסף מאחר והענין נתון בידי ביה"ד הרבני בתוקף סמכותו הייחודית לפי הוראות סעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים. ביהמ"ש המחוזי קבע כי תביעת הגירושין הוגשה בכנות וגם כריכת המזונות נעשתה בכנות ואי כריכת הרכוש אין בו כדי לשלול מן התביעה את כנותה. הערעור נדחה. תביעת הגירושין של המשיב נתבססה על מספר עילות עובדתיות שביטויין המשפטי הוא מקח טעות. לאור מכלול הנתונים עולה כי המשיב מואס באשתו מטעמים שונים ותביעת הגירושין איננה תכסיס להשגת שלום בית או להשגת פתרונות כספיים, אלא לכאורה נראה מן החומר כי המשיב אכן מבקש להיפרד מאשתו. גם באשר לענין כריכת המזונות אין לומר כי זו לא נעשתה כדין או שלא נעשתה בכנות.
(בפני השופטים: שמגר, בכור, בייסקי. החלטה - השופט שמגר. עו"ד ב. הוכמן למערערת, עו"ד ד. ליבוביץ למשיב. 30.6.80).
ע.פ. 241+310/80 - יאשה אלפנדרי ורפאל רבין נגד מדינת ישראל
*הרשעת שוטרים בתקיפה תוך כדי חקירת חשוד וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערערים שהיו שוטרים במדור המרכזי של המשטרה הורשעו בעבירה של תקיפה במסגרת חקירת מעשה רצח כאשר תקפו את החשוד והיכו אותו. רבין נדון ל- 10 חודשי מאסר שמתוכם 4 חודשים בפועל, ואלפנדרי ל- 12 חודשי מאסר שמתוכם 6 חודשים בפועל וכן הופעלו לגבי אלפנדרי במצטבר 3 חודשי מאסר על תנאי. הערעור נדחה. אשר להרשעה - היו שתי גרסאות נוגדות של המערערים ושל המתלונן, כאשר בעדותו של המתלונן תמך שוטר נוסף שהיה יחד עם שני המערערים בעת המעשה. ביהמ"ש המחוזי קיבל את הגירסה של המתלונן ולנוכח הנסיבות אין להתערב בממצא זה. באשר לעונש - לאחר ההרשעה התפטר רבין מעבודתו במשטרה ואילו אלפנדרי פוטר לאחר שירות ממושך במשטרה, וכנראה שהגיע למצוקה כלכלית קשה. רבין היה אסיר ציון ברוסיה והפסיק את לימודיו האקדמיים כדי לעלות ארצה ומאידך גיסא אלפנדרי כבר הורשע בעבר על עבירה דומה של תקיפת עציר במסגרת תפקידו במשטרה ואז נדון למאסר על תנאי. לנוכח כל נסיבות המקרה אין להתערב במידת העונש. נסיבותיהם האישיות של המערערים אינן שקולות כנגד האספקט ההרתעתי של ענישה בענין זה. אנשי המשטרה הם נאמני הציבור הממלאים תפקיד קשה ואחראי במלחמה בפשע ההולך וגואה, ודוקא משום כך על בתי המשפט לסייע בעקירת תופעות פסולות שפשו פה ושם בשורות אנשי המשטרה, הנובעות הן מקנאות יתר למלאכתם והן מן ההרגשה שגופם וכבודם של העצירים הוא הפקר.
(בפני השופטים גב' בן פורת, בייסקי, לוין. החלטה - השופט לוין. עו"ד מ. רובינשטיין לאלפנדרי. עוה"ד מ. הופמן וד. פון-ויזל לרבין. עו"ד בן אור למשיבה. 24.6.80).
ע.פ. 503/79 - מאיר אבוטבול נגד מדינת ישראל.
*חומרת העונש (עבירת מין נגד נער) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בעבירה מינית שביצע על נער בן 15 וגרם לו נזק גופני חמור. הוא נדון ל- 5 שנים מאסר והערעור על חומרת העונש נדחה. המערער הוא בעל אישיות פסיכופאטית ובעל סטיות מיניות, יש לו הרשעות קודמות על עבירות נגד הרכוש וכן הרשעה קודמת במעשה מגונה בילד, ואת העבירה הנדונה ביצע אחרי צאתו מבית הסוהר. מן הראוי למצוא דרך לטיפול במערער המהווה סכנה לקטינים משום סטיותיו. אשר לעונש - במצבו הנוכחי של המערער אין ברירה אלא להגן על הציבור ע"י כליאתו לתקופה ארוכה משהורשע בעבירה מינית שניה חמורה במיוחד.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, ברק, בייסקי. עו"ד כ. אברהם למערער, עו"ד י. טפיירו למשיבה. 29.6.80).
ע.פ. 66/80 - יגאל שמאי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (פריצה וגניבה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
בשתי פריצות לחנויות למכשירי חשמל נגנב רכוש בעל ערך רב והוסתר בבית נטוש. המשטרה הציבה מארב משטרתי באותו מקום וכאשר המערער וחברו הגיעו במכונית לבית נצטוו לעצור אך הם ברחו למרות יריות השוטרים. לאחר מכן מסר המערער הודעה כוזבת למשטרה כי המכונית שבה הגיעו למקום שבו הוסתר הרכוש נגנבה ממנו ע"י אלמונים. היתה זו מכונית ממשלתית שבידי המערער כעובד משרד הבריאות. המקרה אירע באפריל 1977 וכתב האישום הוגש במאי אותה שנה. התיק הגיע לבירור מהותי רק בנובמבר 1979, אחרי שבישיבה ראשונה שהתקיימה ביום 7.6.77 כפר המערער באישומים וגם טען טענת אליבי כוזבת. רק לאחר שכבר הוחל בשמיעת הראיות הודה המערער בשתי עבירות של קבלת רכוש גנוב ואילו התביעה ויתרה על אישום נוסף בתקיפת שוטר. ביהמ"ש גזר למערערעונש של שנה מאסר בפועל ו- 3 שנים מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נדחה.
הסניגור טוען כי מאז ביצוע העבירות חלפו כמעט כ- 3 שנים ומכיון שכך ביקש להקל בעונש אם כי העונש כשלעצמו איננו חמור מדי. המשפט התקיים באיחור בשל כפירת המערער, אך הסניגור טוען שמזכותו של המערער היה לכפור באישומים. אכן, זו זכותו של הנאשם, אך כאשר המערער בא בטענה על השיהוי הרב אין להתעלם מן העובדה שאילמלא הכחשותיו הכוזבות אפשר היה לחסוך את הזמן שהיה דרוש לשמיעת הראיות ואולי אפשר היה להגיע בתחילת המשפט, בשנת 1977 לאותה "עיסקה" שנעשתה לבסוף רק בינואר 1980. לפיכך אין לייחס משקל רב לשיהוי שהיה כאן. העיקר הוא שהעונש הוא קל כשלעצמו וביהמ"ש המחוזי כבר הביא בחשבון את הזמן הרב שעבר.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, ברק, בייסקי. עו"ד ח. משגב למערער, עו"ד י. טפיירו למשיבה. 29.6.80).
ע.פ. 324/80 - אליהו ועקנין נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (קבלת רכוש גנוב) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה בעיקרו).
עבור שתי עבירות של קבלת רכוש גנוב בדרך של פשע הטיל ביהמ"ש המחוזי על המערער מאסר של שנתיים, שמתוכן שנה אחת מאסר בפועל, וכן שני קנסות, אחד בסך 60 אלף ל"י או 8 חודשי מאסר כנגדו ואחד בסך 90 אלף ל"י או שנה אחת מאסר כנגדו. הערעור על חומרת העונש נדחה. המערער הוא אב ל- 6 ילדים ואשתו חולה, ואולם אין לומר שביהמ"ש החמיר עם המערער יתר על המידה. הרכוש הגנוב היה בעל ערך גדול וחלק ניכר לא נמצא. למערער גם הרשעות קודמות מרובות למדי. בענין אחד נכון לתקן את גזר הדין והוא תקופת המאסר כנגד עונשי הקנס שהוטלו. אם כי ביהמ"ש המחוזי רשאי היה להטיל מאסר עד לתקופה של שנה אחת בגין כל אחד מן הקנסות שלא ישולם, הרי התקופה שנקבעה בהתחשב בגובה הקנסות היא ארוכה מדי. לפיכך תהיה תקופת המאסר שנה אחד בלבד למקרה שלא ישולם הקנס הכולל של 150 אלף ל"י.
(בפני השופטים: י. כהן, אלון, גב' בן עתו. המערער לעצמו, עו"ד גורני למשיבה. 18.6.80).
ע.פ. 438/79 - יוסף נידם נגד מדינת ישראל.
*חומרת העונש (הברחת חמרי חבלה וחשיש מלבנון) (הערעור נדחה).
המערער נעצר ע"י המשטרה בחשש שהוא נהג רכב בתקופת פסילה וכאשר הוחלט להביאו לדין ללא שחרור בערבות אמר לחוקרים כי יש לו מידע רציני למסור למשטרה וסיפר כי מחבלים הציעו שיספקו לו 100 ק"ג חומר נפץ על מנת שיניח שני מטעני חבלה במרכז ירושלים. המשטרה סיפקה לו מכונית לפגישה עם מחבל והוא נסע לפגישה ליד שער שכם בירושלים. שני מטעני חבלה עם שעון השהיה הוכנסו לתא המטען של המכונית והוא נסע כמה מאות מטרים עד שאנשי הביטחון תפסו את המטען ועצרו את כל המעורבים בפרשה. לפני גילוי הדברים הובטח לו כי לא יועמד לדין בגין השתתפות בתכנון הפיגועים. לאחר מעצר המעורבים בפרשה זכה המערער לתשבחות מפי אנשי המשטרה, אלא שלאחר שהחקירה נמשכה
הוברר שהמערער הבריח 4 פעמים מלבנון מזוודות עבור המחבלים ובהן כמויות גדולות של סמים מסוכנים ונשק. ביהמ"ש המחוזי דן את המערער ל- 10 שנות מאסר עבור הובלת נשק ו- 5 שנות מאסר עבור הברחת הסם המסוכן כששני העונשים חופפים. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. אשר להרשעה - טען המערער כי הובטח לו ע"י המדינה שלא יועמד לדין ואולם ביהמ"ש המחוזי האמין לעדי התביעה כי ההבטחה היתה רק באשר להשתתפות בביצוע פיגועים ולא באשר להברחת נשק וסם. אשר לטענת המערער כי לא ידע מה נמצא במזוודות - ביהמ"ש יכול היה להגיע למסקנה כי המערער ידע את מה שהוא מבריח מלבנון. גם אם תתקבל הגירסה הנוחה ביותר למערער, שהוא לא פתח אף אחת מן המזוודות שהבריח מלבנון לישראל, הרי בנסיבות הענין היתה עצימת עיניים מכוונת שכמוה כידיעה על מה שהכילו המזוודות.
אשר למידת העונש - מצד אחד עומדת לזכותו של המערער העובדה של גילוי תכנון הפיגוע וע"י השתתפותו במלכודת שטמנה המשטרה הוא מנע אסון גדול והביא למעצרם של מחבלים ולגילוי כמויות נשק גדולות. יש גם אמת בדברי המערער כי שיתוף הפעולה שלו הביא לסיכון חייו. מאידך, הבריח המערער פעמים מספר כמויות גדולות של נשק קטלני ואין ספק שהיה מודע לכך שנשק זה מיועד להרג תושבים יהודים בישראל. הוא גם הבריח כמות גדולה של חשיש וזו כשלעצמה עבירה חמורה. עוד יש לציין שהמערער לא בא מיזמתו למשטרה כדי לגלות את ענין הפיגוע החבלני המתוכנן. אלא גילה את הדבר אחרי שנעצר בקשר עם הנהיגה. למערער הרשעות קודמות מרובות בעבירות מסוגים שונים ולולא העובדה שהמערער עשה מעשה רב כשגילה את ענין הפיגוע החבלני ראוי היה לעונש מאסר לתקופה ארוכה בהרבה מזו שנפסקה לו.
(בפני השופטים: י. כהן, אלון, גב' בן עתו. עו"ד גב' א. דורון למערער, עו"ד גב' גורני למשיבה. 18.6.80 ).
ע.פ. 673/79 - גרג'יס מחמד כורדי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סמים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע עפ"י הודאתו בשלוש עבירות של סחר בחשיש שמכר לשוטר מוסווה. בין היתר מכר חשיש במשקל של 20 גרם ובמשקל של 40 גרם דהיינו כמות מסחרית. נוסף לכך הורשע באיום כאשר אמר לשוטר שחיפש בביתו שהוא יגמור חשבון עם שוטר שקנה ממנו את הסמים. ביהמ"ש דן את המערער לשנתיים וחצי מאסר בפועל וכן הופעל מאסר על תנאי לשנה אחת במצטבר. הערעור נדחה. על בתי המשפט להחמיר בעונשים על עבירות סמים והעובדה שהעבירות הנדונות נעברו כאשר פנה אל המערער שוטר שהתחפש כקונה אינה יכולה לגרוע מחומרת העבירות. המערער טען גם שלאחרונה נגמל מן השימוש בסמים שהיה מכור לו בעבר, אך גם אם כן הוא, אין בכך כדי לשנות מחומרת העבירות של הסחר בסמים והחזקתם בכמות מסחרית.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, גב' בן פורת, בכור. עו"ד א. תירוש למערער, עו"ד י. בן אור למשיבה. 22.6.80).
ע.פ. 832/79 - קלוד בוכובזה נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סמים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער נדון ל- 9 חודשי מאסר בפועל ו- 15 חודשים מאסר על תנאי וכן קנס בסך 10 אלפים ל"י בגין עבירה של התפרצות וגניבה. הערעור על חומרת העונש נדחה. הנימוק העיקרי בערעור היה שאחרי מתן גזר הדין ולפני תחילת ריצוי העונש נפצע המערער בירך השמאלית ביריה, ועד היום הוא סובל מתוצאות פגיעה זו. כן טען הסניגור כי העבירה בוצעה על רקע של התמכרות לסמים ובינתיים החל המערער בטיפול גמילה. עפ"י התעודה הרפואית לא ברור מה הן תוצאות הפציעה, אך יהא הדבר אשר יהא אין בכך נימוק להקלה בעונש. אלא ניתן אולי לדחות את ריצוי עונש המאסר לתקופה מסויימת כדי
לאפשר למערער לקבל טיפול רפואי שלא במסגרת בית הכלא. למערער הרשעות קודמות מרובות והעונש לא רק שאינו חמור מדי אלא ביהמ"ש המחוזי עוד הקל עם המערער במידה מירבית.
(בפני השופטים: י. כהן, בייסקי, גב' בן עתו. עו"ד ש. קרבים למערער, עו"ד גב' מ. ארד למשיבה. 17.6.80).
ע.פ. 507/78 - מג'יד בן סלימאן עמר נגד מדינת ישראל.
*חומרת העונש (אינוס) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער הורשע יחד עם אחרים בעבירות אינוס בנסיבות מחמירות. בדצמבר 1978 נפסק ע"י ביהמ"ש העליון ענינם של שניים מן הנאשמים ואילו המשך הבירור של ערעור זה נדחה באשר ניתנה הוראה ע"י ביהמ"ש עפ"י סעיף 19 ה' לחוק הסעד (טיפול במפגרים) שהמערער ייבדק ע"י ועדת איבחון וערעורו יוכרע סופית לאחר קבלת חוות הדעת של הועדה. המערער נבדק מספר פעמים ע"י הועדה וזו קבעה כי "מדובר באדם מפגר בשכלו לפי ההגדרה בחוק, דהיינו בשלב זה ההתנהגות הבלתי מסתגלת שלו נובעת עקב פיגור שכלי והוא נזקק לטיפול". מכיון שמדובר בשלב של ערעור ונדחתה כבר טענת ב"כ המערער כי הלה לא היה מסוגל לעמוד לדין, ואחרי שמקבלים את קביעת ועדת האיבחון שהמערער הוא "מפגר" עפ"י הגדרת החוק, ניתן לפעול עפ"י סעיף 19 ג' שלפיו רשאי ביהמ"ש במקום לגזור את דינו של הנאשם לצוות שיובא בפני ועדת האיבחון שתחליט על דרכי הטיפול בו. או לפי הוראות סעיף 19 ד' שאם נדון אדם למאסר ומצא ביהמ"ש שהוא מפגר רשאי הוא לצוות שישא מאסרו במעון נעול. בהתחשב בנאמר בדו"ח ועדת האיבחון שהפיגור השכלי של המערער הוא קל וכן בהתחשב בנסיבות החמורות של העבירה, הרי על מנת להגן על הציבור מן ההכרח להטיל על המערער מאסר. אולם באשר לתקופת המאסר מן הראוי להביא בחשבון את מידת פיגורו השכלי של המערער שהיא יכולה להצביע על כך כי בגלל מצבו הוא נגרר אחרי העבריין הראשי בכל הפרשיות. לפיכך החליט ביהמ"ש העליון כי במקום מאסר ל- 20 שנה ירצה המערער תקופת מאסר של 8 שנים בלבד ואת זאת במעון נעול.
(בפני השופטים: י. כהן, אלון, גב' בן עתו. עו"ד מ. ברטל למערער, עו"ד גורני למשיבה. 18.6.80).
ע.פ. 895/79 - מחמד עזיז נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (גרימת חבלה חמורה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער ועוד נאשם היו מסוכסכים עם המתלונן הנמצא בחיפה וביום המקרה יצאו מג'נין לחיפה מצויידים בסכינים, פנו לחנותו של המתלונן וזה נענה לקריאתם ויצא אליהם מן החנות. המערער דקר את המתלונן וגרם לו חבלות חמורות, ואילו חברו רק התכונן לדוקרו ואז נמלטו מן המקום. המערער נדון ל- 3 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי וחברו לשנתיים וחצי מאסר בפועל ושנתיים וחצי מאסר על תנאי. ערעורו של המערער על חומרת העונש נדחה. המערער הוא צעיר לימים, אך הוא כבר הספיק לצבור הרשעות קודמות הן של אלימות והן נגד הרכוש. אין זה מאסרו הראשון אך הוא לא למד לקח מן העונשים שאותם ריצה. לאור כל אלה ובהתחשב בחלקו הפעיל של המערער באירוע אין לומר שהעונש חמור מדי.
(בפני השופטים: גב' בן פורת, בייסקי. לוין. עו"ד עזאב למערער, עו"ד י. בן אור למשיבה. 24.6.80).
ע.פ. 264/79 - משה כהן נגד מדינת ישראל.
*חומרת העונש (התפרצות וגניבה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בהתפרצות וגניבה כשערך הרכוש הגנוב הוא כ- 28 אלף ל"י ועם הרשעתו ביקש להביא בחשבון בגזירת העונש מספר תיקים נוספים שהיו תלויים ועומדים נגדו המתייחסים לעבירות של התפרצות וגניבה וסמים. נוכח ההרשעות הקודמות המרובות והעובדה שעבר את העבירה כשמאסר על תנאי תלוי ועומד נגדו גזר ביהמ"ש למערער 4 שנות מאסר בפועל והורה על הפעלת מאסר על תנאי של 6
חודשים במצטבר. הערעור על חומרת העונש נדחה. לנוכח עברו וחוסר שיתוף הפעולה שבין המערער לבין שירות המבחן שניסה לסייע בידיו, אין לומר כי ביהמ"ש הפריז לחומרה בגזרו את העונש.
(בפני השופטים: שמגר, אלון, גב' בן עתו. החלטה - השופט שמגר. המערער לעצמו, עו"ד גב' א. ראב למשיבה. 1.7.80).
ע.פ. 59/80 - גבריאל מודזגנשווילי נגד היועץ המשפטי לממשלה
*הרשעה בהתפרצות וגניבה לסחיטה בכח (הערעור נדחה).
המערער הורשע בביצוע עבירות של התפרצות, גניבה וסחיטה בכח ונדון ל- 3 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי וכן הופעלו במצטבר שני עונשי מאסר על תנאי לתקופה כוללת של שנה ו- 9 חודשים. הערעור נדחה. באחד הלילות נפרצה דירה ונגנבו מתוכה טלויזיה, פטיפון ושני רמקולים. לפי ממצאי ביהמ"ש המחוזי בא המערער למחרת הבוקר לבית שבו התגורר אחד מועלם, הוציאו בכח ממיטתו וכפה עליו באיומים להסיעו ברכב יחד עם הטלויזיה הגנובה. במהלך הנסיעה עוררה המכונית חשד של אנשי סיור משטרתי שהתחילו לדלוק אחרי המכונית והמערער כפה על הנהג בכח להימלט תוך כדי נסיעה בפיתולים. לבסוף נעצרה המכונית והמערער נמלט ואילו הנהג נשאר לשבת בה. באו לפני ביהמ"ש ראיות שהיו מהימנות עליו לענין זיהויו של המערער כמי שכפה על מועלם לבצע את מבוקשו, וכמי שנסע במכונית ביחד עם הטלויזיה הגנובה. הסניגור טען כי בנסיבות הענין צריך היה ביהמ"ש למנות למערער סניגור ומשלא עשה כן יש להחזיר את התיק לשמיעה מחדש.
מתברר שמלכתחילה מינה ביהמ"ש סניגור למערער, אך לאחר 3 ישיבות פיטר את הסניגור. העבירות נשוא הדיון לא הטילו חובה על ביהמ"ש למנות סניגור ומשהביע המערער את רצונו לנהל משפטו בעצמו לא היתה מוטלת על ביהמ"ש חובה נוספת. יתר על כן, המערער הוכיח בקיאות רבה וידע רב בסדרי הדין וסיכומי טענותיו היו ערוכים למופת. עוד טען הסניגור כי לא היה מקום בנסיבות המקרה להפעיל את הדוקטרינה של החזקה התכופה לצורך ההרשעה בביצוע עבירת הפריצה, ואולם הטלויזיה הגנובה נתגלתה בחזקת המערער סמוך למועד ביצוע הפריצה, ומשלא בא הסבר לכך היה ביהמ"ש רשאי להרשיע את המערער על יסוד החזקה האמורה. אשר לעונש - אם כי העונש אינו קל אין להתערב במידתו. למערער שורה של הרשעות קודמות והוא כבר נדון כמה פעמים לתקופות מאסר בפועל וכל פעם חזר לסורו. העבירות נשוא הערעור בוצעו כשהיו תלויות ועומדות נגדו תקופות מאסר על תנאי. כן לא היתה עילה לסטות מן הכלל שיש להפעיל מאסר על תנאי במצטבר לכל עונש אחר זולת אם הראה הנאשם טעם שלא לעשות כן וטעם כזה לא הובא כאן.
(בפני השופטים: גב' בן פורת, בכור, לוין. החלטה - השופט לוין. עו"ד ש. זכריה למערער, עו"ד ד. קובל למשיב. 19.6.80).
ע.פ. 666/79 - יוסף גבאלי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סמים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בעבירות של סחר בסמים והחזקת סם מסוכן ונדון ל- 3 שנים מאסר בפועל. הערעור על חומרת העונש נדחה. המערער טען כי נאשם אחר שהורשע יחד אתו נדון רק ל- 6 חודשים מאסר על תנאי ולפיכך יש להקל גם בעונשו, וכן ביקש להתחשב במצבו המשפחתי. לכאורה נראה שהעונש שהוטל על הנאשם האחר היה קל ביותר, ברם המעורבות של אותו נאשם היתה יותר קטנה מזו של המערער וגם אם ביהמ"ש הפריז לקולה בעונשו של הנאשם האחר אין בכך בלבד הצדקה להפחית מעונשו של המערער. העונש של 3 שנות מאסר איננו מופרז בנסיבות המקרה מכיון שמדובר בסמים מסוכנים במיוחד, הרואין ואופיום, וכן בהתחשב בעברו הפלילי של המערער.
(בפני השופטים: י. כהן. שמגר. בכור. המערער לעצמו, עו"ד גב' ד. גורני למשיבה. 9.6.80).
ע.פ. 347/80 - שלום חגג ואח' נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (עבירות מס הכנסה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער וחברה שבשליטתו הורשעו בעבירות מס הכנסה. החברה נדונה לתשלום קנס 250 אלף ל"י והמערער נדון ל- 8 חודשים מאסר בפועל, 12 חדשים מאסר על תנאי ולתשלום קנס של 350 אלף ל"י. הערעור על חומרת העונש נדחה. הסניגור טען כי עונש המאסר חמור במיוחד בהתחשב בעברו הטוב של המערער, מצב בריאותו הלקוי, ההרס הכלכלי של המשפחה והיקף העבירות שלטענתו לא היה גדול במיוחד. אולם העונש שהוטל אינו חמור במידה המחייבת התערבות ביהמ"ש העליון. כל הנימוקים נשקלו כראוי ע"י ביהמ"ש המחוזי ואין לומר שהוא מיצה את הדין עם המערער כשהטיל עליו את העונשים הנ"ל. בעבירות מס הכנסה מן ההכרח להביא בחשבון את הצורך להרתיע אחרים מלבצע עבירות מסוג זה שהן כידוע נפוצות ביותר.
(בפני השופטים: י. כהן, אלון, בייסקי. עו"ד כהן צידון למערערים עו"ד גב' ד. גורני למשיבה. 2.6.80).
ע.פ. 317/79 - שמואל אזולאי וברוך דדון נגד מדינת ישראל.
*חומרת העונש (גניבה ושוד) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערערים הורשעו בעבירות גניבה ושוד ונדונו לשנתיים מאסר בגין הגניבה ו- 6 שנים מאסר בפועל בגין השוד כשהעונשים מצטברים. הערעור על חומרת העונש נתקבל והועמד על 5 שנים בגין השוד ושנתיים בגין הגניבה כששנה אחת חופפת ושנה אחת מצטברת. המערערים, יחד עם אדם שלישי, חטפו מעובד תחנת דלק תיק ובו 30 אלף ל"י וכן שיקים ותלושי דלק כשאזולאי ממתין ברכב שנגנב לפני כן והשנים האחרים חטפו את התיק. כעבור ימים אחדים ביצעו באותה חלוקת תפקידים מעשה שוד כאשר פרצו לפונדק כשהם מזויינים בנשק ושדדו 35 אלף ל"י תוך כדי שימוש בכח. הסניגור העלה את התנהגותם הטובה של המערערים בכלא, ונסיבותיהם האישיות, ובעיקר כי הנאשם השלישי שהיה היוזם והמתכנן של שתי העבירות נדון ל- 4 וחצי שנות מאסר בלבד. מאידך ציינה ב"כ התביעה את הנסיבות החמורות של העבירות ובאשר לעונש הקל שהוטל על השלישי שבקבוצה הרי שהלה שיתף פעולה עם המשטרה והודות לכך נחשפו פרטי העבירות האלה ועבירות אחרות. אשר לטענת אחידות העונשים - טענה זו אינה נראית במקרה הנדון. העבריין השלישי סייע בצורה ממשית לגילוי העבירות ותופעה זו יש לעודד כדי לסייע בידי המשטרה להתגבר על גלי האלימות הגואים. לעומת זאת יש מקום, לאור הנסיבות האישיות של המערערים, להקל עמהם במידת מה.
(בפני השופטים: י. כהן, אלון, ברק. החלטה - השופט אלון. עו"ד מ. מרוז למערערים עו"ד י. טפיירו למשיבה. 3.6.80).
ע.פ. 40/80 - באבני אהרון נגד מדינת ישראל.
*חומרת העונש (גרימת חבלה)(ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בעבירה של תקיפה הגורמת חבלה ממשית שעונשה המירבי 3 שנות מאסר ונדון לשנתיים וחצי מאסר בפועל וששה חודשים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה. המערער הוא יליד 1954 והמתלוננת היתה צעירה ממנו בשנה אחת. הם קיימו ביניהם יחסים אינטימיים לצורך סיפוק מיני בלבד, ובמשך הזמן התקשרה המתלוננת למערער ברגשות אהבה ונעשתה תלויה בו. היא היתה בלתי יציבה והמערער ראה בה אובייקט מיני, וכדבריו קיים עמה יחסי מין "מתי שהתחשק לי וכמה שהתחשק לי". את התלות שפיתחה המתלוננת לגביו ניצל המערער שהחל לראות מזכותו להכותה מפעם לפעם בחמת זעם כאשר היה נראה לו שהיא לא נהגה כלפיו כשורה. השיא היה באחד הערבים כשהסיע אותה בג'יפ למקום שמחוץ לעיר ושם הכה אותה קשות במקל וחבל בה בצורה ברוטלית ואכזרית. בסופו של דבר, בעת המשפט, שמה המתלוננת קץ לחייה. בנסיבות אלה אין להקל בעונשו של המערער. מערכת יחסים מעוותת זו שהמערער אימץ וטיפח מקומה
לא יכירנה בחברה בעלת אורחות חיים מתוקנים ותרבותיים. העונש המירבי לעבירה הוא 3 שנות מאסר ובדין נפסק למערער כמעט העונש המירבי.
(בפני השופטים: גב' בן פורת, אלון, לוין. החלטה - השופט אלון. עו"ד כ. חנוך למערער עו"ד י. טפיירו למשיבה. 3.6.80).
ע.פ. 485/80 - מדינת ישראל נגד מאפית אנג'ל ואח'
*סירוב שופט לפסול עצמו (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נתקבל).
המשיבים הועמדו לדין בפני שופט שלום בירושלים בגין פליטת עשן מזיק מארובותיה של המאפיה. השופט שמע עדי התביעה ולאחריהם בהן החלטה שבה הציע לתביעה לחזור בה ממקצת האישומים כי לדעת השופט קיים סיכוי סביר שהנאשמים יזוכו מאלה מחמת הפסק ו"חבל על הכסף וחבל על הזמן" בעוד שניתן בדרכים מנהליות לשכנע את הנאשמים לשפר את המערכות שבהן הם משתמשים. בנוסף על הכתוב בהחלטה אמר השופט, בנוכחות פרקליטי הצדדים וכמה משכני המאפיה המתלוננים, כי אף אם המאפיה מזהמת את הסביבה, אין הוא רואה בכך זיהום משמעותי עד כדי קיום משפט נגדה, וכי לדעתו העמידה הפרקליטות את המאפיה לדין בשל לחצים של פרוטקציונרים הגרים בסביבה ושעל תושבי האזור להתרגל למפגע ויש להם ברירה לעזוב את דירותיהם אם הם אינם יכולים לשאת בכך. לאחר הדברים האלה ביקשה הפרקליטה מן השופט שיפסול את עצמו, אך הוא דחה את הבקשה. כאשר בישיבה לאחר מכן הודיעה התובעת שהוגש ערעור על ההחלטה לסירוב פסילה העיר השופט "אני בטוח שהבקשה לפסילתי הוגשה גם היא עקב לחץ של פרוטקציונרים". הערעור על סירוב הפסילה נתקבל. אילו הסתפק השופט בדברים שאמר בהחלטתו הכתובה לא היה בכך פגם המחייב פסילתו. ההחלטה ניתנה בגמר גביית ראיות התביעה כאשר בפני השופט כבר היתה תמונה של עובדות המקרה ואם בשלב זה דיבר השופט על סיכוי סביר שהנאשמים יזוכו אין לראות בכך גילוי דעת הפוגם ביכולתו לפסוק את הדין הן מבחינתו הסובייקטיבית והן בעיני מסתכל אובייקטיבי מן הצד. אין להגביל את השופט היושב לדין יתר על המידה במתן ביטוי להתרשמויותיו גם במשך מהלך המשפט. אך שונים הדברים שאמר השופט על לחץ של פרוטקציונרים בתוספת עצה לתושבי האזור שיעזבו את דירותיהם. השופט שנתבקש להסביר את דבריו הבהיר במכתב לנשיא כי התרשמותו היא על יסוד אלפי תיקים פליליים בשטח המשפט המינהלי שבהם הוא נתקל לעיתים קרובות בתיקים כשמאחורי הצד הפלילי נמצא צד אזרחי מעונין. הוא רואה בצד אזרחי כזה שהוא בעל משקל יתר בחברה מבחינה כמותית או איכותית לחץ, שאם כי זה לחץ חוקי הרי הוא מכנה זאת בשפה עממית "לחץ פרוטקציונרים". הסבר זה אין לקבל. תופעה רגילה היא שכתב אישום שיסודו במטרד סביבתי מוגש ע"י המדינה ביוזמתם של אנשי הסביבה ועל יסוד תלונתם. אם יש בזה לחץ, הרי הוא לחץ לגיטימי לחלוטין. אין זה נכון כי בשפה עממית קוראים לזה לחץ פרוטקציונרי, אלא משמעותו המקובלת של מושג זה הוא, בידוע לכל, הפעלת לחץ פסול ע"י בעלי השפעה על נושא תפקיד ציבורי או על גוף ציבורי כדי להשיג דבר שעל פי הסדר הטוב והתקין לא היה מקום להשיגו. אין פלא שהפרקליטות רואה עצמה נפגעת מדברים אלה של השופט שנאמרו ללא כל יסוד עובדתי. היה על השופט לתת דעתו על הרושם שדבריו עשויים לעשות על שומעיהם. גם הדברים שהשופט אמר בלשכתו בנוכחות הפרקליטים בלבד לא היו צריכים להיאמר. אין מקום ל"שיחת חולין" של השופט עם נציגיהם של בעלי הדין על הנושא הקשור במשפט פלילי המתנהל בפני השופט, אלא מוטב שהשופט "ישמור מרחק" ומה שיש לו להגיד יאמר באולם המשפטים אם הדברים ראויים בכלל להיאמר.
(בפני: הנשיא לנדוי. עו"ד גב' רובינשטיין למערערת, עו"ד ש. תוסיה כהן למשיבים. 20.7.80).
ע.פ. 443/80 - רוני פרג'ון נגד מדינת ישראל
*סירוב שופט לפסול עצמו (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נתקבל).
המערער הועמד לדין בעבירות של מס ערך מוסף בגין מחזור עיסקאות של למעלה מ- 3 מליון ל"י. לפני פתיחת הדיון השופט השמיע בפני
המערער דברים על היתרון בכך שישלם את המס הנתבע ממנו. בעקבות דבריו ביקש המערער כי השופט יפסול את עצמו אך הוא סירב, והסביר בהחלטת הדחיה שבכל תיק שענינו אי תשלום מס ערך מוסף המובא לפניו הוא נוהג להבהיר לנאשמים את היתרונות הטמונים בתשלום חובם לצורך קביעת העונש שיוטל עליהם אם יורשעו בדין. הוא מוסיף ואומר בהחלטתו כי "בצד היתרונות שהנאשם אמור להפיק מתשלום חובו למדינה, אני נוהג להעמיד גם את המכשלות שעלולות לעמוד בדרכו אם התשלום לא יבוצע עד לסיום ההליכים המשפטיים. כן אני נוהג להביא לדוגמא את מקרהו של בעל דוכן לפלאפל בתל אביב שנדון לשתי שנות מאסר בפועל ו- 2 מליון ל'" קנס בשל העלמת עיסקות בסך כולל של 14 מליון ל"י. אני מוסיף ומסביר לנאשמים...כי עונש זה מהווה בעיני אמת מידה לגזירת הדין בתיקים על עבירות מס ערך מוסף, הכל לפי ערך עיסקאות...". את הדברים הנ"ל אמר השופט למערער וכיון שכך, אכן מן הדין שיפסול את עצמו. אין ספק שהשופט מצדו טרם קבע עמדה לפני ששמע ראיות וטענות סיכום בדבר אשמת הנאשם ומידת העונש אם ימצא אשם, אולם יש להביא בחשבון גם כיצד יכולים הדברים שנאמרו להתפרש ע'" נאשם, ולאו דוקא ע"י נאשם רגיש או חשדן במיוחד. כשמסתכלים על כך בעיניו של נאשם רגיל, אין פגם בדברי ההסבר של השופט על סיכוייו של הנאשם להקלת העונש אם יסלק את החוב. אך לא כן ביחס להחמרת דינו אם לא ישעה אל - עצתו הטובה של השופט, וזאת תוך מתן הדוגמה של אותו מוכר פלאפל. מדברים אלה יכול היה הנאשם להבין שהשופט קבע לעצמו מעין תעריף למידת העונש למקרה של הרשעה, בלי להתחשב בנסיבות המקרה של הנאשם המיוחד כפי שעוד יוכחו במשפט. בזה עבר השופט את גבול המותר, אם כי עבר אותו בתום לב למען יעול הדיון כפי שהוא הבין אותו. לפיכך יש להעביר את הדיון לשופט אחר.
(בפני: הנשיא לנדוי. עו"ד נ. גולדברג למערער, עו"ד גב' ארד למשיבה. 8.7.80).
ע.פ. 339/80 - מאור עדיקה נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת סמים (הערעור נדחה).
שוטר מחלק הסמים בירושלים עסק בגילוי מוכרי סמים ובמסגרת זו בא עם אחד המכונה "המקור" אל המערער ונפגש אתו מספר פעמים כבדרך אגב אך לא זכה לאימונו. לאחר כשבוע באו השוטר ו"המקור" למערער בשעת ערב בדרך בית לחם בירושלים והמערער מכר ל"מקור" 7 גרם חשיש. המערער הורשע במכירת החשיש ונדון ל- 7 חודשים מאסר בפועל וכן הופעל במצטבר עונש של 5 חודשים מאסר על תנאי. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. בדחותו את הערעור קבע ביהמ"ש המחוזי: כשמדובר בשוטר סמוי הממלא תפקיד של איתור עברייני סם יש, לכאורה, לראות בו עד נייטרלי ודובר אמת וכך אכן התרשם ביהמ"ש המחוזי מעדותו של איש המשטרה: לנוכח המסקנה כי ביהמ"ש יכול היה לסמוך על עדות השוטר שנפגש עם המערער מספר פעמים לפני העיסקה מאבדת ממשקלה הטענה כי מן הדין היה לערוך מסמך זיהוי חי כדת וכדין כדי לבחון את כח זכרונו של המערער. לשוטר היתה אפשרות טובה להתרשם מקרוב ממראהו של המערער במהלכה של העיסקה והלכה פסוקה היא שאין הכרח לערוך מסדר זיהוי. אף בהיעדר היכרות קודמת, כאשר העד תפס חשוד בכף ותוך כדי כך היתה לו שהות מספקת לקלוט את מראהו. אם כי בנסיבות אלה רצוי, אף כי לא הכרחי, לעשות מסדר זיהוי מטעמי זהירות. בעניננו היו פגישות קודמות ועבר זמן קצר יחסית מאז העיסקה ועד למסירת העדות ורשאי היה השופט להסתפק בעדותו של השוטר על סמך התרשמותו החיובית מהשוטר ולבסס על יסודה את ההרשעה. אין כל הלכה שלפיה יש לדרוש "דבר מה" נוסף לזיהוי של עד יחיד. כל מה שנדרש הוא לנהוג זהירות מירבית כשקיימת עדות יחידה על זהות הנאשם והשופט היה ער לכך ואין להרהר אחר מידותיו; בביהמ"ש העלה המערער טענה "במקום אחר הייתי" והביא עדים לכך ואולם השופט הבהיר כי לא היתה מניעה שהמערער יצא מאותו בית שבו עבד ירד לרחוב, מרחק לא רב למקום שבו היה השוטר וימכור לו את הסמים. יתר על כן, המערער איחר בהעלאת טענת האליבי. אמנם אין חובה להעלות
פורמלית טענת אליבי אלא בשלב הקראת כתב האישום, אבל כשלא הועלתה הטענה בהזדמנויות קודמות יש בזה כרגיל כדי להפחית מן האמון בטענה זו.
באשר לעונש - אין להתערב בו. עבירת הסחר בסמים היא חמורה גם אם מדובר בחשיש. העונש ההולם עבירה זו הוא בדרך כלל מאסר בפועל פרט למקרים יוצאי דופן. (בפני השופטים: גב' בן פורת, בייסקי, לוין. החלטה - השופטת בן פורת. עו"ד מ. פרקש למערער, עו"ד גב' ר. סוכר למשיבה. 3.6.80).
ע.פ. 590/79 עמנואל מוטעי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (התפרצות וגניבה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע ב- 3 עבירות של התפרצות וגניבה, ובריחה ממשמורת חוקית ונסיון לבריחה נוספת וכן צורפו תיקים נוספים שהיו תלויים ועומדים נגד המערער שבהם עשרות עבירות של מעשי התפרצות, תקיפת שוטרים ותיק אחד בעניני סמים. בגין כל אלה נדון המערער ל- 5 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי וכן הופעל במצטבר עונש של 18 חודשים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה. המערער הביע רצונו להוכיח שהוא רוצה להינתק מהפשע ולחזור למוטב וטען כי היה מכור לסמים ועתה הוא נמצא בתהליך גמילה וכן הצביע על מחלותיו. ברם, נגד כל אלה עומדות הרשעותיו הקודמות הרבות של המערער וכן החומרה הרבה שבעבירות שבהן הורשע שהן רבות במספרן וחמורות. בהתחשב בכל אלה אין להתערב בגזר הדין.
(בפני השופטים: שמגר, גב' בן פורת, בכור. החלטה - השופט שמגר. המערער לעצמו, עו"ד ח. לירן למשיבה. 15.6.80).
המ' 40/80 - אבנר גליל נגד יעקב רנרט ואח'
*סמכות בימ"ש השלום לדון במסירת חזקה עפ"י הסכם
(בקשה למתן רשות ערעור - הבקשה נדחתה).
המבקש התחייב בזכרון דברים למכור למשיבים זכות חכירה הרשומה על שמו בפנקס המקרקעין אך לא ידע המוכר כי הוטל עיקול על זכותו ולא היה לאל ידו להסיר את העיקול מתוך המשאבים שעמדו לרשותו. המשיבים הגישו נגד המבקש תובענה לבימ"ש השלום בה תבעו מסירת החזקה במקרקעין לידיהם. תביעה זו היא לכאורה בגדר סמכותו של בימ"ש השלום לפי סעיף 28 לחוק בתי המשפט, אך המבקש טען בכתב הגנתו שזו תביעה לאכיפת חוזה ועל כן אין סמכות לבימ"ש השלום לדון בה. במקום לבקש מבימ"ש השלום להעביר את הדין לבימ"ש מחוזי, טען ב"כ המבקש את כל טענותיו בבימ"ש השלום נגד אכיפת החוזה וגם הגיש תביעה שכנגד. בנסיבות אלה אין פלא שבימ"ש השלום ראה עצמו מוסמך להיזקק לתובענה, וגם הוא וגם ביהמ"ש המחוזי בערעור ראו את עילת תביעתם של המשיבים לאו דוקא בהתחייבות החוזית שבזכרון הדברים, כי אם בהוראות סעיף 16 לחוק המקרקעין, באשר ראו את המשיבים זכאים להחזיק במקרקעין אלה. המבקש ביקש רשות ערעור ובקשתו נדחתה. צודק ב"כ המבקש כי בענין זה מתעוררות שאלות משפטיות לא בלתי חשובות, אך שאלות אלה כבר נתלבנו די הצורך בשתי הערכאות הקודמות. אכן בתי המשפט דלמטה נתפסו לכלל טעות בהחילם את סעיף 16 בעניננו, שכן סעיף 16 מזכה את הזכאי להחזיק במקרקעין כתביעת חזקה עליהם רק כלפי מי שמחזיק במקרקעין שלא כדין, אך לא כלפי מי שעודנו רשום בפנקס המקרקעין כבעל או כחוכר ולכן מחזיק בהם כדין. בינתיים נפסק ברוב דעות בביהמ"ש העליון שהתביעה למסירת החזקה במקרקעין המצוייה בסמכות בימ"ש השלום לפי סעיף 28 לחוק בתי המשפט יכול שתהא עילתה בהתחייבות חוזית ואין צורך שתהא עילתה בזכות קנין דוקא. כיון שכך, הרי שאלת תחולתו של סעיף 16 לחוק המקרקעין אינה צריכה לפנים. לגופו של ענין פסק ביהמ"ש כי חייב המבקש למסור למשיבים את החזקה במקרקעין ואין בטענות המבקש כנגד תוקף התחייבות זו אף טענה אחת הראויה לבור בערעור נוסף בפני ביהמ"ש העליון.
(בפני השופט ח. כהן. עו"ד הייק למבקש, עו"ד טימן למשיבים. 29.7.80).