ע.א. 315/79 - עמרם אלפרוביץ נגד אליהו ותקוה מזרחי
*אכיפת זכרון דברים למכירת דירה.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה בת.א. 517/78 - הערעור נדחה).
ן
ביום 7.3.76 נחתם זכרון דברים בין המערער לבין המשיבים שלפיו התחייב המערער למכור למשיבים דירה. מחיר הדירה נקבע בסכום של 510 אלף ל"י, ומועדי התשלום היו - 10 אלפים ל"י במעמד חתימת זכרון הדברים, 100 אלף ל"י ביום 20.3.78. 200 אלף ל"י ביום 2.4.78 וכן תשלומים נוספים. נקבעו גם הסדרים בדבר תשלומי הוצאות ומיסיםוכן מועד העברת החזקה ונקבע פיצוי של 150 ל"י ליום במקרה של הפרה. צויין גם כי כל אחד מן הצדדים יהיה זכאי לתבוע ביצוע בעין. למחרת החתימה על זכרון הדברים הודיעה אשת המוכר למשיב טלפונית, כי ברצונה לבטל את זכרון הדברים והמשיב השיב מיד כי הוא עומד על ביצוע העיסקה. כעבור 4 ימים שיגר ב"כ הקונים מכתב למוכר ובו הודיעו שהקונים רואים את זכרון הדברים כמחייב. כעבור מספר שבועות הודיע המוכר לקונים במכתב שלא גבה את השיק על סך 10 אלפים ל"י. בא כח הקונים הודיע למוכר שהקונים מוכנים לעמוד בכל התשלומים וכי המוכר הוא אשר מסרב לקבל התשלומים ולחתום על הסכם פורמאלי ונתן אורכה של 4 ימים למוכר להודיע על נכונותו למסור את הדירה שאם לא כן תוגש תביעה משפטית. ב"כ המוכר השיב במכתב שהמוכר מוכן למכור את הדירה וימתין עוד 3 ימים לקבלת הסכום של 310 אלף ל"י במזומנים, שאם לא כן יראה את זכרון הדברים כמבוטל. ב"כ הקונים השיב שהקונים מוכנים לשלם את הסכום הנדרש ובלבד שיחתם הסכם פורמלי. על כך השיבו המוכרים כי אין להתנות את התשלומים בחתימת הסכם בין הצדדים. לבסוף הוגשה התביעה לאכיפת זכרון הדברים. גם לאחר הגשת התביעה הודיע ב"כ הקונים לב"כ המוכר כי הקונים מוכנים לסיים את הפרשה ולשלם את הסכום הנדרש אם יחתמו המוכרים על כל המסמכים הדרושים, כולל הסכם פורמלי, יפוי כח בלתי חוזר וטפסי מש"ח וכו'. ביהמ"ש המחוזי פסק שיש לאכוף את ביצוע זכרון הדברים וכן קבע כי על הקונה לשלם את הסכום של 310 אלף ל"י בתוספתהפרשי הצמדה. המערער ערער על החלטת האכיפה ואילו הקונים לא הגישו ערעורנגדי.
א. מנסיבות הענין עולה שהודעת האשה על ביטול זכרון הדברים נאמרה על דעת בעלה המוכר והוא סמך ידו על דברי אשתו. לפיכך, משהגיע מועד התשלום של 100 אלף ל"י ביום 20.3.78, והמוכר עדיין עמד בסירובו לקיים את חיובו, לא היה על הקונים לשלם למוכר בפועל את הסכום, אלא די אם ברור לפי נסיבות הענין כי היו מוכנים לעמוד בחיובם אם המוכר יסכים לעמוד בחיובו.
ב. יתירה מזו, גם לפי טענת המוכר שהקונים צריכים היו באופן פורמלי לשלם את הסכום של 100 אלף ל"י בתאריך האמור, הרי אין באי התשלום משום הפרה המקנה למוכר זכות לבטל את זכרון הדברים. אמנם כותב המוכר במכתבו כי מועדי התשלום הם תנאים יסודיים, אך הקובע הוא מה שנאמר בזכרון הדברים ובו לא נאמר דבר באשר להענקת מעמד של תנאי יסודי למועדי התשלום. בהיעדר התנאה מפורשת כזו הרי הקביעה שאיחור בתשלום מהווה הפרה יסודית תלויה בנסיבות הענין, לפי ראות עיני אדם הסביר, ובנסיבות הענין שבפנינו איחור של יום או יומיים במועד התשלום, ומכל שכן כשהיתה הודעה פורמלית על נכונות לשלם, אין בה משום הפרה יסודית. מאחר שכך הרי הודעת הביטול שבמכתב המוכרים בטלה ומבוטלת שהרי לא ציינה מתן אורכה בגין ההפרה.
ג. התנאי שהעמידו הקונים כי המוכר יחתום הסכם פורמלי לפני תשלום הסכום של 310 אלף ל"י אין בו משום הפרת התנאים שצויינו בזכרון הדברים. גם הדרישה לחתימה על מסמכים אחרים כגון יפוי כח בלתי חוזר וכדו' אין לומר שהיא חורגת ממה שהתנו הצדדים ביניהם. כלל גדול הוא כי חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים ובעניננו משתמע הן מתוך זכרון הדברים והן מתוך הנסיבות כי אכן התכוונו הצדדים לערוך הסכם מפורש ביניהם. מדובר בזכרון הדברים על ביול ההסכם ועל שכר טרחת עו"ד ולפי פשוטם של דברים הכוונה היא לביולו של הסכם שעומד להיערך ושכר טירחת עו"ד הקשור בעריכת ההסכם וביתר הסידורים של רישום ההעברה. זאת ועוד, זכרון הדברים חסר בו מועד של רישום הדירה בספרי המקרקעין וסביר להניח שכוונת הצדדים היתה להסדיר ענין זה בהסכם שיערך ביניהם.
ד. השאלה על כן איננה אם היה בכוונת הצדדים לערוך הסכם מפורט, אלא אימתי ומהו המועד שבו צריך היה ההסכם להיערך. לפי סעיף 41 לחוק החוזים, כל חיוב שלא הוסכם על מועד קיומו יש לקיימו זמן סביר לאחר כריתת החוזה. בעניננו הזמן הסביר יש לראותו לאחר התשלום הסמלי של 10 אלפים ל"י ולפני התשלומים המהותיים, היינו לפני ביצוע התשלום הראשון של 100 אלף ל"י.
ה. אשר לטענה כי הדרישה למתן יפוי כח בלתי חוזר אינה מצויה בזכרון הדברים - טענה זו אין צורך לבררה לגופה, שהרי הדרישה באה לאחר שכבר הוגשה התובענה מטעם הקונים והיא הועלתה לצורך פשרה בלבד כדי לסיים את הפרשה, וביהמ"ש דן בענין עפ"י גירסת התביעה שהתגבשה ביום הגשת התובענה ועד אז לא היתה אלא הדרישה לעריכת הסכם לפני התשלום.
ו. אשר להצמדת סכומי הכסף למדד יוקר המחיה - אין צורך לדון בשאלה אם בדין קבע ביהמ"ש את ההצמדה, שכן לא הוגש ערעור נגדי. בענין זה סבר השופט אלון כי באופן כללי יש לצוות על הצמדה כאשר הגורם לאיחור אינו המוכר בעוד שבעניננו המוכר הוא שעיכב את ביצוע העיסקה מתוך רצון לחזור בו מהתחייבותו. השופט בייסקי העיר כי מכיון שלא הוגש ערעור נגדי אין צורך להתייחס לשאלת ההצמדה. עם זאת החליט ביהמ"ש העליון כי יש להטיל על המערער הוצאות לדוגמא בגין נסיונו להשתמט מביצוע ההסכם והעובדה שלמרות שביהמ"ש המחוזי הצמיד את התשלום הגיש ערעור שלא היה לו מקום. כדי להביע מורת רוחו של ביהמ"ש הטיל על המערער הוצאות של 50 אלף ל"י.
(בפני השופטים: אלון, בייסקי, גב' בן עתו. החלטה - השופט אלו עו"ד א. טויסטר למערער, עו"ד מ. לוינסון למשיבים. 19.7.80).
ע.א. 116/80 - ברוריה ענתבי ואח' נגד יוסף ענתבי
*סמכות בימ"ש מחוזי לדון בעניני מזונות והחזקת ילדים כאשר הנושא נדון במסגרת תביעת גירושין בביה"ד
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בירושלים בתיק מ.א. 473/79 - הערעור נתקבל בחלקו פה אחד ונדחה בחלקו ברוב דעות).
המערערת (להלן האשה) היא אשתו של המשיב (להלן הבעל) והמערערת השניה היא בתם הקטינה (להלן הילדה). היחסים בין בני הזוג השתבשו והאשה הגישה תביעה לבית הדין הרבני כשהיא מופיעה כתובעת והבעל כנתבע והעילה היא התנהגותו ויחסו הבלתי הולמים של הבעל. נושא התביעה הוגדר "מזונות ויחס הוגן" והבקשה היתה לחייב את הבעל ביחס הוגן ובמזונות "עבורי ועבור הילדה בסך 4000 ל"י לחודש". ביום ברור התביעה הגישו הצדדים לבית הדין "הסכם שלום" שכונה "שלום בית" ובו ביום אישר ביה"ד את "הסכם השלום" ונתן לו תוקף של פסק דין. לא היה כל דיון בפני בית הדין וכל החלטת ביה"ד היתה "מאשרים את הסכם השלום הנ"ל ונותנים לו תוקף של פסק דין" ותו לא. לא ניתן כל נימוק ואין זכר לשאלה אם נשקלות בכלל זכויות הילדה לגבי מזונותיהמאביה. בהסכם נקבע כי הבעל ישלם לאשתו מזונות 3000 ל"י לחודש והאשה תנהל משק בית תקין. הנסיון לא עלה יפה וכעבור כמה חדשים הגיש הבעל לביה"ד בקשה בה טען כי המזונות שנפסקו היו לכלכלת הבית ולאחר שהאשה עזבה את הבית הוא מבקש להורות על תשלום מזונות לילדה בלבד בסך 1000 ל"י לחודש. מבלי להזמין את האשה החליט ביה"ד להעמיד את סכום המזונות על 1500 ל"י. לאחר מכן הגיש הבעל תביעה להכריז על האשה כמורדת ולחייבה לקבל גט, ולחילופין להכריז כי אין לה זכות מזונות. לגבי הילדה ביקש "לחייב את האשה לאפשר לו לראות ולבקר את הילדה בתנאים שיקבע בית הדין". בתביעה הנ"ל לא ביקש לתת לו את ההחזקה על הילדה או לדון במזונות הילדה. לאחר הגשת תובענות אלה הגישו המערערות לביהמ"ש המחוזי בקשה לפסק דין המצווה כי החזקת הבת תהיה בידי האשה והמחייב את הבעל לשלם מזונות. הבעל הגיש כתב הגנה ובין היתר טען כי הסמכות נתונה בידי בית הדין הרבני. כעבור כחודשיים הגישה האשה, כנציגת הבת, תביעה נוספת והפעם למדור ולצו מניעה נגד הבעל שלא יכנס לדירת מגורי המשפחה. גם בתביעה זו טען הבעל חוסר סמכות. ביהמ"ש המחוזי קבע כי אין לו סמכות לדון בענין ומכאן הערעור.
א. שאלת הסמכות של ביהמ"ש המחוזי עולה כאן בעקבות השאלה של כריכת נושא הדיון או אי כריכתו בהליכים בביה"ד הרבני ויש לדון בשאלה זו בנפרד באשר לענין החזקת הקטינה ובאשר לענין מזונותיה שכן התשובה לכל אחת משתי השאלות היא שונה.
ב. בית הדין המיוחד החליט ברוב דעות בבד"מ 1/60 שהחזקת הילדים הוא ענין אשר לפי עצם טיבו וטיבעו כרוך בתביעת הגירושין ולכן הוא בסמכותו הייחודית של ביה"ד הרבני. עם הגשת תביעה לגירושין לבית הדין מוקנית לו סמכות ייחודית בענין החזקת הילדים במסגרת הדיון בענין הגירושין. הבעיה היא שאלה של סמכות, כי מבחינת החוק המהותי ההלכה המחייבת את ביה"ד שווה להלכה המחייבת בביהמ"ש המחוזי, ולמעשה גם עפ"י דין תורה טובת הילדים היא השיקול הקובע. בעניננו ביקש הבעל בביה"ד לחייב את התובעת כי תאפשר לו לראות ולבקר את הבת בכל עת שיבקש, אך לא העלה כלל את ענין החזקת הבת ויצא מתוך הנחה שהיא צריכה להיות בחזקת האם. לכן בשלב זה הילדה נשארת בחזקת האם כל עוד לא יפסוק ביה"ד אחרת במסגרת תביעת הבעל לגירושין. האם מבקשת שביהמ"ש המחוזי ידון גם בשאלת זכות האב לראות ולבקר את הילדה. אין אסמכתא בשאלה אם ענין
ביקורי האב אצל בתו הוא דבר הכרוך מעצם טיבו בתביעת הגירושין, ונראה שאמנם קשור ענין זה בתביעה לגירושין לא פחות, כי אם אף יותר, מענין ההחזקה.
ג. שונה המצב באשר למזונות הקטינה. כריכת מזונות האשה בלבד אין בה כריכה של מזונות הילדים וכדי שתהיה כריכת תביעת הילדים צריכה להיות תביעה מטעמם ובשמם של הילדים, שאם לא כן אין בהתדיינות של ההורים למנוע מהילדים לתבוע את מזונותיהם בביהמ"ש המחוזי. כאן, לא כותרת התביעה היא הקובעת ויש לדון בכל ענין לגופו עפ"י נסיבותיו, ולראות אם הובאה ונדונה בפועל תביעת הקטין למזונות. הסכמת ההורים בשם הילדים וסמכות ביה"ד תיראה כהסכמה רק כאשר תביעת הילדים נדונה ונשקלה בפני עצמה, ואמירת ההורים בלבד בהסכם הגירושין כי הוא נעשה גם בשם הילדים אינה מחייבת. בעניננו, התביעה למזונות הוגשה לבית הדין ביום שבו הוגש גם הסכם הפשרה בכתב, לא התקיים כל דיון של ממש בהסכם הזה ובפרט לא נתקיים דיון בענין מזונות הילדה. בהליכים האמורים לא נשקלה ולא נדונה תביעת הילדה למזונותיה. כמו כן בתביעת הגירושין לא ביקש הבעל לכרוך את מזונות הילדה בתביעתו. נתבע שטוען שאין לביהמ"ש המחוזי סמכות לדון במזונות קטין בגין סמכות שהוקנתה באותו ענין לביה"ד עליו חובת הראיה. בנסיבות הענין לא נשללה סמכות ביהמ"ש המחוזי ובשאלה זו יש לקבל את הערעור.
ד. אשר לבקשת ב"כ האשה שאם יתקבל הערעור ויוחזר לביהמ"ש המחוזי יועבר התיק לשופט אחר משום שהשופט הציע כהצעת פשרה סכום נמוך מדי למזונות הילדה - הצעות פשרה מוצעות ע"י שופטים לעיתים קרובות, ואין פירוש הדבר שמה שיפסק לאחר שמיעת המשפט יהיה אותו סכום. חזקה על השופט כי יפסוק בהתאם לחוק ולראיות שתהיינה לפניו גם אם תהיה התוצאה רחוקה מהצעת הפשרה.
השופטת בן פורת (דעת מיעוט):
כשם שבענין מזונות הילד אין שועים להסכם שבין ההורים וביהמ"ש יש לו סמכות דיון גם אם קיימת תביעה לגירושין בפני בית הדין הרבני, כר יש לקבוע גם בענין החזקת הילד. הגיע הזמן לסטות מההלכה שנפסקה בבד"מ 1/60 ולקבוע שאין לראות בשאלת החזקת הילד ענין הכרוך בתביעת הגירושין. כשם שטובת הילד הינה שעניני המזונות שלו ידונו בנפרד מענין הגירושין כך גם החזקת הילד טוב לו לילד כי תידון בנפרד מן השאלות הקשורות בהורים. לפיכך יש לקבל את הערעור גם בענין החזקת הילד ולקבוע שלביהמ"ש המחוזי סמכות לדון בענין זה.
השופט ברק:
מצטרף לפסק דינו של השופט בכור ומציין כי סעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים הקובע סמכות שיפוט ייחודית בכל ענין הכרוך בתביעת גירושין כוונתו להקנות לבית הדין סמכות לדון בכל הבעיות הקשורות בגירושין כדי לאפשר לפתור בבת אחת את כל הבעיות הללו. לפיכך יש לקבוע שהחזקת הילדים כרוכה בתביעת הגירושין, שכן היא קשורה קשר אינטימי לגירושין של ההורים. ההלכה בבד"מ 1/60 מחייבת את ביהמ"ש העליון, ואפילו ניתן היה למצוא טעם משפטי טכני לסטות ממנה הרי רק נימוקים עניינים כבדי משקל מצדיקים סטייה זו, שיש בה כדי להביא לשינוי בדיני הסמכות בעניני המעמד האישי, דבר המכניס "מהומה ומבוכה" בתחום שמעצם טיבעו וטיבו דורש ביטחון משפטי ויציבות. נימוקים כבדי משקל אין בענין שלפנינו. בתי המשפט ובתי הרין הרבני, אלה כאלה, חזקה עליהם שטובת הילד
עומדת בראש דאגותיהם. כנגד היתרון שבפיצול הדיון בין תביעת הגירושין לבין תביעת החזקת הילד מבחינת טובתו של הילד, עומד החסרון של הפיצול העשוי להכביד על הגירושין עצמם.
(בפני השופטים: בכור, ברק, גב' בן עתו עוה"ד קורינלדי למערערות, עו"ד א. כרמל למשיב. 5.8.80).
בג"צ 295/80 - משה קדר עבודות עפר ופיתוח בע"מ נגד משרד הביטחון
*התנגדות משרד הבטחון כי קבלן שזכה במכרז יעסיק את העותרת כקבלן משנה.(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל)
העותרת היא חברה ויש לה אישור רשם הקבלנים לעבודות עפר בהיקף כספי בלתי מוגבל. משרד הבטחון הוציא מכרז פנימי לביצוע עבודות תשתית בנגב, המכרז הופנה ל-20 קבלנים מאושרים, הוגשו 11 הצעות וזכתה במכרז חברת אזורים (להלן החברה). החברה עמדה להעסיק את העותרת כקבלן משנה ומשרד הבטחון פנה לחברה ודרש ממנה שלא להעסיק את העותרת. משרד הבטחון התבסס על סעיף בהסכם שבינו לבין החברה שלפיו אין החברה רשאית להעסיק קבלני משנה אלא באישור משרד הבטחון. התנגדות המשרד שורשיה במערכת יחסים שבינו לבין חברה בשם "רגבים" שבבעלות משותפת של משה קידר ממנהלי העותרת ושל ישעיהו ירקוני. בעקבות עבודות שבוצעו בידי חברת רגבים הנ"ל בסיני בשנים 1974 ו-1975 נתמנו ועדות חקירה ונפתחה חקירה משטרתית שתוצאותיה הועברו לידי פרקליטות המדינה ולאחר שהוגשה העתירה, שבועות מספר לפני הדיון בה, הוגש כתב אישום לביהמ"ש נגד חברת רגבים. משרד הבטחון הודיע לבג"צ כי חברת רגבים לא ביצעה עבודות בעבר לפי שביעות רצונה וכן התעכבה על האשמות בעבירות פליליות שהועלו נגד חברת רגבים וממילא ההצדקה שלא למסור עבודות לחברה העותרת.
א. מבחינת החוזה שבין משרד הבטחון לבין חברת אזורים יכול היה משרד הבטחון להורות לאזורים שלא להעסיק קבלן זה או אחר. ההסדר שלפיו צריכה החברה לקבל הסכמת משרד הבטחון להעסקת קבלן זה או אחר מוצדק לכאורה מבחינה ענינית, שכן משרד הבטחון ערך את המכרז כמכרז סגור מאחר וסבר שאלה שאליהם פנה הם הכשירים ליטול חלק במכרז מכל הבחינות הרלוונטיות, וטבעי הוא שמשרד הבטחון מבקש לדעת למי הזוכה ימסור את העבודה, כדי שלא ימסור אותה לחברה שלא היתה מעיקרו כשירה להשתתף במכרז.
ב. מאידך העותרת זכאית לכאורה שלא יימנע ממנה חופש העיסוק בתחום שהיא מבקשת לעסוק. כאשר פלוני נפסל ע"י רשות שלטונית מן העיסוק בעבודה פלונית
יש בכך לכאורה משום פגיעה באחת מחרויותיו ובמקרה דנן בחופש העיסוק שלו. כאשר פלוני מוכיח כי קנויה לו זכות לעשות את אשר הוא מבקש לעשות וכי פקיד ציבור מונע ממנו לעשות כן, על פקיד הציבור להוכיח כי פעולתו בדין יסודה.
ג. האם יש בידי העותרת זכות קנויה כאמור - ככל שהדבר נוגע לעבודות עפר אין ספק כי היא רשאית לעסוק בעבודות כגון אלה מעת שנרשמה כקבלן רשום. אולם חרותה לעסוק במקצועה אין פירושה שמחובת המשיבה להתקשר עמה בחוזה. בזכותה של הממשלה להחליט, בכפיפות לתנאים שבמשפט המינהלי, עם מי היא מוכנה להתקשר בחוזה ולקבוע את התנאים לכך, תוך קיום הוראות החוק הרלוונטיות. אולם אין זאת אומרת כי מאחר והשלטון רשאי לבחור עם מי להתקשר מסורה לו גם הזכות הבלתי מוגבלת לפסול כל אחר. אין רשויות השלטון רשאיות לפרוק מעל עצמן את החובה לנהוג עפ"י אמות המידה המקובלות לפי עקרונות המינהל התקין. זכות הבחירה של הרשות בצד השני להתקשרות היא אמנם מלאה, אך זאת בכפיפות לתנאי שאמות המידה המופעלות על ידה אינן לוקות, בין היתר, בחריגה מסמכות בשל כך שהן מעוגנות באפלייה פסולה או בפסול דומה. הסייג המתואר חל גם כאשר מדובר על פנייתה של הרשות לגורם פרטי שהתקשר עם פלוני בכוונה להניע אותו שלא להעסיק את פלוני. לפיכך בג"צ רשאי להעביר תחת שבט הביקורת את שיקוליה של המשיבה בעת שהיא עשתה שימוש בסמכותה עפ"י החוזה, כדי לבחון אם פעלה במסגרת סמכויותיה כדין כרשות ציבורית, ובין היתר אם לא פסלה את העותרת מתוך שיקולים שרירותיים או הפלייה שלא כדין.
ד. חקירות פליליות בעקבות התקשרויות חוזיות קודמות יכולות להוות מניע כדין להיעדר הנכונות לחזור ולהתקשר עם פלוני בחוזה, אם יש בחקירות ובהתדיינויות כדי להצביע על חוסר מהימנותו וחוסר אמינותו של פלוני. ואם ההימנעות מן ההתקשרות נובעת משיקולים של טובת הציבור אין סיבה לפסול את שיקוליה של הרשות הציבורית. לפיכך, גם אין למתוח חיץ בין השלב שבו מתנהלת חקירה פלילית לבין השלב שבו ניתן כבר פסק הדין. אולם גם כאן לא ניתן לנהוג ללא סייג וללא הגבלה, ולעיתים השהיית הטיפול בחקירה בצורה בלתי סבירה תהפוך אף היא לחריגה מסמכות, בייחוד כאשר ניצבת מולה פגיעה כלכלית בפרט. בעניננו החלו החקירות בענינה של חברת רגבים לפני למעלה מ-4 שנים וטרם הגיעו לסיומן עד להגשת העתירה. יתירה מזו, התברר כי לפחות לגבי חלק מן האירועים אין בידי המדינה ראיות כדי לבסס את החשד שנפל פסול בהתנהגות בעלי חברת רגבים. משך הזמן הרב שחלף מאז התחלת החקירה והטיפול שהיה בלתי מניח את הדעת היה מצדיק התערבות בג"צ בנושא. ברם, מכיון שבינתיים הוגש כתב אישום נגד בעליה של חברת רגבים ובו אישומים פליליים שהם חמורים למדי, ובאשר נטען מטעם המשיבה שיש ראיות לכאורה כדי לתמוך בכתב האישום, הרי בנסיבות אלה אין עילה להתערבות בג"צ.
(בפני השופטים: י. כהן, שמגר, בכור. החלטה - השופט שמגר. עוה"ד א. דנציגר וא. כספי לעותרת, עו"ד מ. שקד למשיבה. 13.8.80).
בג"צ 231/80 - יורשי המנוח מחמוד אבו עיאש ואח' נגד שר הבטחון ואח'
*שיהוי בפנייה לבג"צ (העתירה נדחתה).
ב-29.12.76 הורה מפקד אזור יהודה ושומרון על תפיסתו של שטח שכלל בין היתר מקרקעין שבבעלות העותרים. זאת, כאמור בצו, מאחר והדבר דרוש לצרכים צבאיים. בראשית שנת 1977 הוקם על המקרקעין ישוב בשם מגדל עוז. צו התפיסה כלל הוראות שונות בדבר אפשרות של תביעת דמי שימוש ע"י בעלי המקרקעין והגשת תביעות הנובעות מתפיסת המקרקעין. העותרים פנו לבג"צ רק לאחרונה ועתירתם נדחתה. מתשובת המשיבים עולה כי יש צורך בטחוני בהצבת הישוב על צירי התנועה מאיזור המרכז לאיזור ים המלח, ומה גם שמדובר בנקודות רגישות מבחינת הפעילות החבלנית. בנתונים אלה היה לכאורה כדי להצביע על כך שהמשיבים פעלו במסגרת סמכויותיהם כדין כאשר תפסו את המקרקעין לצרכים צבאיים. ברם, אין צורך להיכנס לפרטי טענות העותרים, שהרי עתירה זו לוקה ביסודה וחייבת להידחות מפאת השיהוי הרב שחל בהגשתה. הצו של המפקד ניתן לפני 3 וחצי שנים ומעלה והעותרים פנו לבג"צ רק באפריל 1980. מידת השיהוי נמדדת לפי נסיבותיו של כל ענין וענין, אך גם אם מביאים בחשבון שבמקרה דנא יתכן ולא היה באיחור קצר של ימים או שבועות כדי לסכל את עתירת העותרים, הרי זמן כה רב של השהייה הוא הרבה מעל ומעבר לכל מידה סבירה. העותרים טענו כי תחילה לא נתחוור להם מה היא המטרה של תפיסת המקרקעין ואולם העבודות בשטח החלו בתחילת 1977 וכבר בחורף של אותה שנה עמדו 24 יחידות דיור על תילן. לבעלי המקרקעין הוצעו אז פיצויים ונוהל משא ומתן עם חלק מהם. בנסיבות אלה, כאשר המשיבים נקטו בינתיים צעדים נוספים שנבעו מהתפיסה וממטרתה, די אפילו בשיהוי קצר יותר כדי להביא לדחיית העתירה, ועל אחת כמה וכמה כשמדובר בשלוש וחצי שנים.
(בפני השופטים: י. כהן שמגר, אלון. החלטה - השופט שמגר. עו"ד פ. לנגר לעותרים, עף'ד ד. בייניש למשיבים. 3.8.80).
בג"צ 494/80 - רמזי חו'רי נגד אלוף פיקוד הצפון ואח'
*איסור יציאה לחו"ל בעקבות צו לפי תקנות ההגנה. (עתירה למתן צו על תנאי - העתירה נדחתה).
נגד העותר הוצא צו לפי תקנה 110 לתקנות ההגנה (שעת חרום) בדבר פיקוח משטרתי ובהתאם לצו חוייב לגור בתחומי איזור עכו ולא לעזוב את העיר ללא הרשאה בכתב של מפקח המשטרה המחוזי. העותר גם חוייב להתייצב בתחנת המשטרה בכל עת שידרש ולהישאר בתחומי ביתו בשעות הלילה. העותר ביקש רשות לצאת לחיפה ורשות כזו ניתנה לו ועתה הוא ביקש רשות לנסוע לחופשה לרומניה ובקשתו נדחתה. עתירתו לבג"צ נדחתה. העתירה אינה מתייחסת לטעמים שהנחו את המשיב לתת את הצו לפי תקנה 110 הנ"ל, אלא לשאלה אם פעלו המשיבים כדין ובמסגרת סמכויותיהם כאשר סירבו לתת אישור יציאה לחו"ל למי שנתון לפיקוח משטרתי ואם יש לראות בפעילותם של המשיבים שימוש סביר בסמכויותיהם. אין לגלות בפועלם של המשיבים מעשה שלא כדין או שימוש בלתי סביר בסמכות. צו הפיקוח המשטרתי, כשמו כן הוא, לאפשר למשטרה פיקוח מתמיד על פעולותיו ומעשיו של פלוני. מבחינת הפיקוח המשטרתי יש הבדל בין התרת נסיעתו של העותר מעכו לחיפה, כאשר אין בכך כדי לבטל את חובת השהייה בביתו בשעות הלילה, לבין נסיעה אל מחוץ לתחום השיפוט של מדינת ישראל, מקום שבו אין בכלל לדבר על פיקוח משטרתי מסוג כלשהו.
(בפני השופטים: שמגר, אלון, גב' בן עתו. החלטה - השופט שמגר. עוה"ד ח. עקארה וא. מלמד לעותר, עו"ד ש. יאראק למשיבים. 30.7.80).
ע.פ. 308/80 - סאמי עבדאל נאבי נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת סמים על יסוד זיהוי שוטר סמוי שקנה סמים (הערעור נדחה).
המערער הורשע בעבירה של סחר בסמים, באשר מכר לשוטר סמוי גרם אחד חשיש ונדון לשנה אחת מאסר בפועל, שנתיים מאסר על תנאי והופעל במצטבר מאסר על תנאי של שנה שנגזר עוד בשנת 1976, וכן נקנס ב-25 אלף ל"י. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. השוטר העמיד פנים של תייר מאנגליה, נסע במונית ואסף לתוכה את הנאשם השני, ותוך כדי שיחה הביע רצונו לרכוש סמים. הלה השיב שניתן לעשות כן אצל אחד סמי אבו חליל. משעצרה המונית ירד הנאשם השני וכעבור מחצית השעה הופיעו 3 אנשים ובהם המערער שאת תמונתו הראו לעד לפני שיצא למבצע. מסתבר שסמי אבו חליל והמערער חד המה השוטר העיד שהיה אמנם חשוך אך היה מספיק אור כדי לזהות את המערער מיד. אין להתערב במסקנת ביהמ"ש המחוזי שניתן לבסס את ההרשעה על עדותו של עד זה. העובדה שהנאשם השני לא היסס לומר את שמו של מוכר הסמים מוסברת בכך שהאמין שמדובר בתייר ועל כן אין לו סיבה לחשוש מפניו.
אשר לעונש - יש למערער עבר פלילי לרבות שתי הרשעות סמים ולפיכך אין להתערב במידת העונש. העובדה שעבר זמן רב מאז הוטל המאסר על תנאי אינה מחייבת דוקא חפיפתו עם העונש בתיק הנדון. הכלל הוא שעונש מאסר על תנאי מופעל במצטבר ואין בעובדה הנ"ל כדי להפוך את המקרה לחריג המצדיק סטייה מכלל זה.
(בפני השופטים: גב' בן פורת, אלון, ברק. החלטה - השופטת בן פורת. עו"ד ד. באסן למערער, עו"ד ח. ברנזון למשיבה. 6.8.80).
ע.פ. 333/80 - חסן עאדל פאיד נגד מדינת ישראל.
*הרשעה בהחזקת סמים שלא לצריכה עצמית (הערעור נדחה).
המערער הודה כי החזיק 345 גרם חשיש וביהמ"ש המחוזי הרשיעו בהחזקת הסם שלא לצריכה עצמית ודן אותו לשנה אחת מאסר בפועל ושנה אחת מאסר על תנאי. הערעור נדחה. הסניגור הדגיש כי מדובר באדם בודד ואומלל, נכה כדי 45 אחוז ומכור לסמים כדי לברוח מן המציאות העגומה, ובנסיבות אלה, כך טען, מן הדין היה לקבל את הסברו כי רכש בבת אחת כמות גדולה של סם כדי שיעמוד לרשותו כל אימת שירצה להשתמש בו. לטענת הסניגור הרים המערער בהסברו זה את נטל הראיה הרובץ לפתחו לאור סעיף 31(3) לפקודת הסמים המסוכנים. טענה זו אין לה יסוד. החזקה שבהיות הכמות גדולה היא מסחרית ולא נועדה לצריכה לא נסתרה. יתירה מזו, אדם המקבל תחליף לסם (אדולן), יימנע בדרך כלל מהחזקה לצריכה עצמית של כמות כה גדולה של סם שנוכחותה עשוייה להכביד עליו את המאמץ להקטין את צריכתו של הסם המסוכן. כמו כן לא בא שמץ של ראיה שיש למערער מקורות כספיים כשרים לרכישת כמות כה גדולה של סמים בבת אחת. מכל מקום, הכמות יוצרת חזקה שהחזיק בסם שלא לצורך צריכתו העצמית ואם הסברו לא נתקבל הרי זה סוף פסוק. אשר לעונש - הרי זה עונש קל וניכר שהשופט כבר התחשב בנסיבות המיוחדות של המקרה.
(בפני השופטים: גב' בן פורת, אלון, ברק. עו"ד באר למערער, עו"ד גב' א. ראב למשיבה. 13.8.80).
ע.פ. 190/80 - יצחק עטר נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת סמים (הערעור נדחה).
המערער הורשע במכירת 22 גרם חשיש לשוטר סמוי ונדון לשנתיים וחצי מאסר בפועל ושנתיים וחצי מאסר על תנאי. הערעור על ההרשעה ועל מידת העונש נדחה. זהו ערעור לדוגמא שמוטב היה לו שלא יוגש משהוגש. ביהמ"ש שקל בזהירות את העדויות וקבע כי השוטר הסמוי מהימן עליו. כל מאמצי הסניגור לערער את המהימנות של העד אינם מספיקים כדי התערבות במסקנת ביהמ"ש המחוזי. אדרבא, העד היה עקבי בעדותו בהשוואה לתוכנו של הדו"ח שהגיש ביום המעשה ואם היו נקודות קלות הראויות להישקל עשה כן ביהמ"ש ומצא שאין בהן סתירה של ממש. העובדה שאחיו של המערער יצא זכאי מחמת ספק קל באשר לזיהויו מלמדת שהשופט התייחס לחומר הראיות במלוא הזהירות כנדרש, ואין בכך סימן שגם זיהוי של המערער אינו ודאי, כטענת סניגורו. לפני היציאה למבצע הראו לשוטר שתי תמונות של המערער בלבד ואלה הקלו עליו, אפילו בשעת דמדומים, לזהות בוודאות את המערער בשעת ביצועה של העיסקה ולעומת זאת לא ראה תמונה של אחיו שנוכח במקום ולפיכך לא יכול היה לזהותו בוודאות. זאת ועוד, שבועיים לאחר האירוע בא השוטר אל הכתובת שבה רכש בפעם לראשונה את הסמים ושבה התגורר המערער וביקש לקנות עוד פעם סם והפעם לא היו בידי המערער סמים והוא היפנה את השוטר לבית קפה מסויים שם יוכל להשיג את הסם. גם בכך סימן שלא היה זה מפגש "עסקי" יחידי בין השניים. אשר לערעור על מידת העונש - למערער קופת שרצים רצינית מאחורי גבו, לרבות הרשעה בהחזקת סם משנת 1973. הוא ישב שנים רצופות בכלא בהפסקות קצרות של חודשים ספורים בין מאסר למאסר ולא למד לקח.
(בפני השופטים: גב' בן פורת, ברק, לוין. עו"ד פנץ למערער, עו"ד ח. לי רן למשיבה. 5.8.80). ע.פ. 256/80 - אברהים אבו אסעד נגד מדינת ישראל.
*הרשעה בעבירת סמים על יסוד זיהוי תייר שקנה את הסמים (הערעור נדחה).
המערער הורשע בעבירה של סחר בסמים מסוכנים כשההרשעה מושתתת על עדותו היחידה של תייר משויצריה. העד סיפר כי באחד הימים, בין השעות 6 ל-7 לפנות ערב, חיפש בנצרת, בקירבת בית קולנוע, מקור לרכישת חשיש לעצמו ולחבריו. בא עמו בדברים אדם אחד (להלן האלמוני) והלה ביקש שיחכה כמה דקות במסעדה שבמקום. האלמוני הלך וחזר עם עוד אחד שזוהה אחר כך על ידו כמערער. המערער נתן דבר מה לאלמוני והוא החזיק באותו דבר בידו תוך הצמדה לגופו מבלי להכניסו לכיסו. האלמוני בא לעד ומסר לו את החומר שהוכח כחשיש. המערער הכחיש את העיסקה ואף את עצם הפגישה עם כל אדם שהוא באותו אחר הצהריים, אם כי הודה שהיה בקולנוע שאותו עזב בשעה 5 והלך לביתו וחזר לסרט אחר בסביבות השעה 6 וחצי. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער כאמור ודן אותו לשנתיים וחצי מאסר בפועל ולשנתיים וחצי מאסר על תנאי והערעור נדחה.
הסניגור טען כי גביית עדותו המוקדמת של העד לקתה בפגם יסודי, באשר העדות לא הוקראה לו ולא נחתמה על ידו, כמצוות סעיף 109 לחוק סדר הדין הפלילי, וכן צריך היה להגיש את העדות כראיה, בעוד התובע הסתפק בטענה גרידא, בתום פרשת התביעה, שהעדות מהווה חלק בלתי נפרד מן הפרוטוקול. אפילו אם יש ממש בטענות אלה של הסניגור, ואין צורך להביע דעה על כך, הרי לא היה בכל אלה כדי לגרום עוול למערער שהיה מיוצג באותו הליך. העדות המוקדמת נגבתה ע"י אותו שופט עצמו יומיים בלבד לפני שהוגש כתב האישום והדיון התנהל למעשה כחלק בלתי נפרד מן המשפט גופו. לפיכך חל סעיף 195 לחוק סדר הדין הפלילי
שביהמ"ש רשאי לדחות ערעור אף אם קיבל טענה שנטענה אם היה סבור שלא נגרם עיוות דין.
גם בטענה שלא היה סיוע לעדותו של התייר אין ממש. ראשית, בהיותו צורך סמים, חל החריג שנוכח פני התלות של המכור לסמים בהשגתם, אין עדותו טעונה סיוע, חריג שביהמ"ש עמד עליו בפסקי דין רבים. יתר על כן, העובדה הבלתי מוכחשת שאמנם היה המערער בסביבה בשעה הקובעת יש בה כדי לתמוך במידה לא מבוטלת בסיפורו של התייר. משזיהה התייר במשטרה אדם בלתי מוכר לו וייחס לו את המעשה, יש בעובדה שאותו אדם עצמו אכן נקרה למקום, כדי להוות את הסיוע החיצון העושה את מעורבותו במעשה האמור אפשרית ובכך סגי.
אשר למסדרי הזיהוי - הרי מסדר התמונות היה ללא רבב. איש מהנוכחים לא יכול היה לדעת במי המדובר ואילו התייר שעבר על עשרות תמונות שהוצגו בפניו התרגש למראה תמונתו של המערער וזיהה אותו בוודאות.
אשר לעונש - אין לומר שהוא חמור מדי בהתחשב בהרשעותיו הקודמות של המערער, 18 במספר, ומה גם שצורפו כאן תיקי משטרה שהובאו בכלל חשבון לעונש.
(בפני השופטים: גב' בן פורת, אלון, ברק. החלטה - השופטת בן פורת. עו"ד מ. לידאווי למערער, עו"ד גב' א. ראב למשיבה. 13.8.80).
ע.פ. 260/80 - פנחס ועקנין נגד מדינת ישראל.
*חומרת העונש (סמים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בעבירה של מכירת שני גרם חשיש לשוטר סמוי וכן בהתפרצות לבנין וגניבת סחורה בשווי רב. הוא נדון ל-18 חודשים מאסר בפועל והערעור על חומרת העונש נדחה. הסניגור טען שאין לבעיית המערער פתרון ולדעתו אם ישוחרר הפעם מכלאו בהקדם קיים זיק של תקווה שילמד את לקחו. ברם, גם אם יש סיכוי קלוש לתקווה זו הרי אין בה כדי להצדיק התערבות במידת העונש. יש לראות בחומרה את העובדה שעבירת ההתפרצות ביצע המערער כאשר היה משוחרר בערבות בעקבות העבירה של סחר בסמים. יתירה מזו, מתן גזר הדין נדחה לפי הצעת שירות המבחן לחודשיים כדי לתת הזדמנות למערער לחזור למוטב, אך הוא לא ניצל את ההזדמנות ושירות המבחן אינו תולה תקוות בדרך טיפולית.
(בפני השופטים: גב' בן פורת, אלון, ברק. עו"ד מ. פרקש למערער, עו"ד ח. ברנזון למשיבה. 6.8.80).
ע.פ. 294/80 - אהרון בן חמו נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (התפרצויות ושימוש ברכב ללא רשות) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בגניבות, שמוש ברכב ללא רשות והתפרצויות ונדון לשנתיים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה. המבקש טוען שנקלע באקראי או בטעות למעשה העבירה והוא רוצה לחיות בחיק משפחתו כשהוא דואג לפרנסתה ביושר. אין בחרטה זו כדי לשכנע. העבירות נעברו הרבה לאחר שנישא המערער, יש לו עבר פלילי עשיר של עבירות חמורות נגד הרכוש, ובדרך כלל הטילו עליו בתי המשפט עונשים קלים. במקום להשתמש בהזדמנויות אלה חזר לסורו.
(בפני השופטים: גב' בן פורת, אלון, ברק. המערער לעצמו, עו"ד ע. ראובני למשיבה. 12.8.80).
ע.פ. 161/80 - חיים בן שושן נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (התפרצויות) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע ב-5 התפרצויות לדירות שבהן נגנבו מזומנים ותכשיטים בשווי של כ-40 אלף ל"י והרכוש לא הוחזר. ביהמ"ש גזר על המערער שנה אחת מאסר בפועל וכן הפעיל במצטבר שנה אחת מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה. המערער טוען שלאור גילו הצעיר, הוא בן 20, הרשעתו היחידה הקודמת, וכישוריו למצוא את מקומו בחיי העבודה בעזרת קרובי משפחה, מן דין להפחית מעונשו. גם שירות המבחן מאמין שיש למערער הכוחות הדרושים להתמודד עם בעיותיו בחוץ. יש איפוא תקוה שהמערער יחזור למוטב, אך אין בשיקול זה כדי להצדיק התערבות במידת העונש. הוא נדון לשנה אחת מאסר בלבד על 5 התפרצויות ואין לומר שהעונש חמור. אשר למאסר על תנאי שהופעל - הכלל הוא שיש להפעילו במצטבר ואין המקרה דנא מחייב סטייה מכלל זה.
(בפני השופטים: גב' בן פורת, אלון, ברק. המערער לעצמו, עו"ד גב' א. ראב למשיבה. 13.8.80).
ע.פ. 524/80 - דניאל ועקנין נגד מדינת ישראל.
*חומרת העונש (חבלה חמורה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער דקר את המתלונן בסכין באיזור הבטן והלה נותח ואושפז במשך 9 ימים. המעשה בוצע בשל סיבה של מה בכך. ביהמ"ש המחוזי דן את המערער ל- 8 חודשי מאסר בפועל והערעור על חומרת העונש נדחה. המערער טוען כי התחתן, אשתו בהריון והוא רוצה לבנות את עתידו כאזרח שומר חוק וישר דרך. דא עקא ששרות המבחן אינו בא בהצעה טיפולית למערער. עונש המאסר אינו חמור בהתחשב בחומרת המעשה ואין מקום להתערב בו.
(בפני השופטים: גב' בן פורת, אלון, ברק. המערער לעצמו, עו"ד גב' ע. ראובני למשיבה. 12.8.80).
ע.פ. 202/80 - טלאל אבו מנה נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (תקיפה, סחיטה והדחה בעדות) (ערעור על חומרת העונש - העונש הוקל במקצת).
המערער הורשע בשני אישומים של תקיפה, עבירה של פציעה, מעשה סחיטה באלימות ובאיומים, ושלושה אישומים של הדחה בחקירה ואישום של שיבוש הליכי משפט. הוא נדון לשנתיים וחצי מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי ועונשו הוקל במקצת והמאסר בפועל הועמד על שנתיים ומאסר על תנאי של שנתיים. מעשי האלימות בוצעו כלפי נערה שעימה חי המערער במשך כ-8 חודשים ומעשי האיום והסחיטה הופנו בחלקם כלפיה ובחלקם כלפי בעל מסעדה שממנו ניסה המערער לסחוט באיומים. הסניגוריה תלתה את הקולר בנערה שעימה חי ואשר בה, לטענתה, שורש כל צרותיו. לטענתה המערער הוא בן למשפחה טובה ומבוססת ולא היה נקלע למצב האמור אילמלא אותה נערה. אין לקבל טענה זו. העבירות שאותן עבר המערער רבות וחמורות וקשה לקבל את הסברה שהכל נובע מהשפעתה הרעה של אותה נערה, ואין להתעלם מכך כי חלק ממעשי האלימות כוונו כלפיה. עם זאת אין למערער הרשעות קודמות ומשפחתו נכונה לתמוך בו מבחינה מוסרית כדי שכל שאירע יהיה בגדר אפיזודה חולפת. כיון שכך ניתן להקל במקצת באמור.
(בפני השופטים: שמגר, אלון, לוין. החלטה - השופט שמגר. עו"ד א. דורן למערער, עו"ד י. בן אור למשיבה. 21.7.80).
ע.פ. 385/80 - מאזן בן כאמל קארט נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סמים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער הורשע בעבירה של סחר בסמים ונדון ל-6 חודשים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי וכן לתשלום קנסשל 2000 ל"י. הערעור על חומרת העונש נתקבל והמאסר בפועל הועמד על 3 חודשים. שירות המבחן תיאר את עברו של המערער ובין היתר כי הוא מפגר בהתפתחותו ונתגלה כבעל אישיות דלה שקשה לו לעמוד בלחץ יצריו ומושפע בקלות לכיוון שלילי, ויש חשש סביר שמאסרו בשלב זה עלול לפגוע בו בצורה משמעותית, בזמן ששירות המבחן לא זנח את התקוה שפיקוח מתמיד ורצוף יוכל למנוע התדרדרותו. העונש כפי שנגזר על המערער איננו חמור כלל שהרי מדובר על סחר בסמים ובתי המשפט גזרו לא אחת עונשים חמורים מאלו שהוטלו במקרה דנן. אולם לנוכח עמדת שירות המבחן והמלצתו יש לראות במקרה זה מקרה יוצא דופן שאין לבחון אותו עפ"י אמות המידה הרגילות. לפיכך שונה העונש כאמור ובהסכמת המערער נקבע כי בתום המאסר יועמד בפיקוח שירות מבחן לתקופה של שנתיים.
(בפני השופטים: שמגר, לוין, גב' בן עתו. החלטה - השופט שמגר. עו"ד עליאש למערער, עו"ד מ. רובינשטיין למשיבה. 29.7.80).
ע.פ. 428/80 - אורי אמינוף נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת סמים והפרעה לשוטר (הערעור נדחה).
המערער הורשע בסחר בסמים, בגניבה ובהפרעה לשוטר במילוי תפקידו ונדון לשנה אחת מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי ולתשלום קנס של 25 אלף ל"י, וכן נפסל מהחזקת רשיון נהיגה למשך שנה אחת לאחר סיום עונש המאסר. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. המערער מכר כ-00ו גרם חשיש לשוטר מוסווה; גנב מספר רשיונות נהיגה בינלאומיים ואלה נמצאו במכונית שבה נהג המערער; העברת הסם לשוטר בוצעה על ידי נאשם אחר אחרי שהסם הובא למקום במכונית שהיתה נהוגה ע"י המערער. כשאנשי המשטרה שהיו במארב ביקשו לעצור את השניים נמלטו אלה ומכאן האישום בהפרעה לשוטר. הסניגור העלה טענות שונות נגד ההרשעה ובכללן ציין סתירות בדברי אנשי המשטרה אך אלה אינן מהותיות. הזיהוי של המערער כאשר נעצר אמנם לא נערך עפ"י הכללים שהותוו ע"י ביהמ"ש העליון, שכן השוטרים שזיהו את המערער היתה להם אפשרות קודמת לראות את תמונתו, ואולם היו ראיות נוספות לזיהוי שקשרו את המערער לאירוען העובדה שהשתמש במכונית השייכת לאביו זמן קצר לפני שנעצרה במקום שבו נערכה העיסקה, בעוד שהמערער טען כי החנה אותה במקום אחר, רשיון הנהיגה של המערער נמצא בתוך המכונית ושעונו של המערער נמצא בקירבת המכונית כשהוא שבור והמחוגים מצביעים על השעה שהיתה שעת האירוע של המעצר והבריחה, עוד באותו ערב נסע המערער לנביעות ושהה שם מספר ימים וגם לאחר שובו הסתתר מפני המשטרה. כל הראיות הנסיבתיות הללו יש בהן כדי ליצור, במשקלן המצטבר, מערכת הוכחות שמהן רשאי היה ביהמ"ש להסיק את אשמת המערער.
הסניגור הצביע על ליקוי דיוני שכן לאחר הסיכומים ביקשה התביעה שביהמ"ש יתיר עדות נוספת בקשר לתוצאות הבדיקה המעבדתית של החומר שנמכר לשוטר ושהיה חשיש וביהמ"ש נעתר לבקשה בהסתמכו על סעיף 50 לחוק סדר הדין הפלילי, ולדעת הסניגור ביהמ"ש נתפס לכלל טעות, שכן אין להתיר לצדדים הבאת ראיות נוספות אחרי שלב הסיכומים. אין צורך להתייחס במסגרת משפט זה לשאלה אם חלה במקרה שלפנינו ההלכה שאין ביהמ"ש מוסמך להיענות לבקשה להביא ראיות לאחר
הסיכומים במסגרת סמכויותיו לפי סעיף 150, שכן איש המשטרה שקיבל את הסחורה העיד בביהמ"ש שקיבל מן הנאשם חבילות חשיש וגם זיהה אותן בביהמ"ש בתור שכאלה, והוא לא נחקר בנקודה זו אם היה זה חשיש ואם לאו ולא נעשה נסיון כלשהו לסתור טענותיו. כך שעד לסיכומים לא הועלה כל ספק בדבר קבילותה ואמינותה של ההוכחה האמורה כפי שעלתה מדברי העד המשטרתי. בנסיבות אלה רשאי היה ביהמ"ש להסתפק בתיאור האמור של איש המשטרה בדבר מהותה של הסחורה וטיבה ולא צריך היה את העדות הנוספת שלאחר הסיכומים.
אשר למידת העונש - מדובר על סחר בסם בכמות שאיננה מבוטלת, דבר שהם בו משום פגיעה חמורה בשלום הציבור ובריאותו. אמנם למערער אין הרשעות קודמות מאז 1972, אולם כשמדובר בסחר בסמים אין היעדר ההרשעות כשלעצמו יכול להיות שיקול מכריע, ומה גם שבנסיבות המקרה אין לראות את העונש כנוטה לצד החומרה.
(בפני השופטים: שמגר, אלון, גב' בן עתו. החלטה - השופט שמגר. עו"ד ש. זיו למערער, עו"ד י. בן אור למשיבה. 30.7.80).
ע.פ. 387/79 - מרדכי גולדשטיין נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סמים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער הורשע ב-4 עבירות של סחר בסמים ונדון ל-4 שנות מאסר שמתוכן שתיים בפועל ושתיים על תנאי וכן הופעל מאסר על תנאי של שנתיים. השופט ציין בגזר הדין כי כדי שלא לנעול דלת בפני הנאשם לחזור למוטב לאחר שירצה את עונשו יש לחפוף חלק מתקופת המאסר כך שסך הכל ירצה המערער 3 שנות מאסר. הערעור על חומרת העונש נתקבל. למעשה העונש אינו חמור כלל ועיקר לגבי 4 עיסקות של סחר ותיווך בסמים מסוכנים. הרי זו מכת מדינה ונגע שיש לעקור מן השורש. ברם התסקיר של שרות המבחן הוא אופטימי באשר לדרך טיפולית במערער לאחר שישתחרר מן הכלא. כיון שכך החליט ביהמ"ש העליון שתקופת המאסר לריצוי בפועל תהיה שנתיים וחצי. ביהמ"ש העליון הדגיש שלא היה כל פגם בשיקולי ביהמ"ש המחוזי במידת העונש שקבע, וכי התערבותו באה רק כדי להוסיף עידוד שהנאשם יחזור לדרך הישר.
(בפני השופטים: גב' בן פורת, אלון, ברק. המערער לעצמו, עו"ד גב' א. ראב למשיבה. 13.8.80).
ע.פ. 221/80 - רחמים עטרי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (התפרצות וגניבה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בהתפרצות למחסן וגניבה של טלויזיות צבעוניות בשווי כולל של =.900,000 ל"י ונתפס לאחר שהוצב מארב בקירבת מחסן נטוש שבפרדסי הסביבה והרכוש נתפס. העבירה נעברה יחד עם אחר. כן הורשע בנהיגה ברכב ללא רשות הבעלים. על כל אלה נדון לשנה וחצי מאסר בפועל ושנתיים וחצי מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נדחה. הסניגור טוען שיש לתת משקל רב יותר לכמה נסיבות והן: המערער היה מוכן להודות בעבירת התפרצות שעה שהואשם בעבירת שוד; הרשעותיו הקודמות לא חמורות; בעת ביצוע המעשה היה עדיין קטין; הרכוש נתפס; לא ניתנו למערער הזדמנויות קודמות של ממש לחזור למוטב. הטענות נדחו. העבירה היא חמורה ובוצעה ע"י המערער חודשיים לפני שהגיע לבגרות. תפיסת הרכוש ונכונותו של המערער להודות משקלן פוחת במידה ניכרת לאור העובדה שנתפס בשעת מעשה, היינו כשהוציא את הטובין מהמחסן הנטוש. כמו כן ניתנו למערער הזדמנויות קודמות לחזור למוטב אך לא ניצל אותן. בנסיבות אלה אין להתערב במידת העונש.
(בפני השופטים: גב' בן פורת אלון, ברק. עו"ד שפטל למערער, עו"ד ע. ראובני למשיבה. 12.8.80).
ע.פ. 868/79 - אורה כרמי נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת מרמה (הערעור נדחה).
המערערת שימשה כמנהלת בית ספר בנתניה ועמדו לערוך מסיבה בליל שבת והיתה דרושה מערכת רמקולים. המערערת ביקשה טלפונית מעובד מחלקת החשמל של העיריה שישאיל לה את המערכת של העיריה. הלה הסכים והמערכת הובאה לבנין בית הספר באותו יום. במשך יום השבת היתה פריצה בבית הספר ובין היתר נגנבה המערכת הנ"ל. המערערת נטלה כסף מקופת ועד ההורים לקנות מערכת חדשה עבור עובד העיריה ולא דיווחה על גניבת המערכת כדי שלא לפגוע בעובד העיריה. כחודשיים לפני המועד הנ"ל רכש ועד העובדים עבור בית הספר מערכת רמקולים במזוודה ובמחיר השווה בערך למחיר המערכת הגנובה והמערערת דיווחה למנהל מחלקת הנכסים בעיריה על כך שמערכת הרמקולים במזוודה נגנבה. העיריה פנתה לחברת הביטוח וזו שילמה עבור המערכת במזוודה. כחצי שנה לאחר מכן נתגלה שהמערכת שעליה דווח שנגנבה למעשה לא נגנבה ובגין כך הועמדה המערערת לדין. היא טענה כי כאשר דיווחה על הגניבה של אותה מערכת חשבה שגם זו נגנבה, אך ביהמ"ש האמין לעדות סגנית המנהלת שלמעשה היה ברור כבר מלכתחילה שהמערכת השניה לא נגנבה. ביהמ"ש המחוזי האמין לעדות זו והרשיע את המערערת בקבלת דבר במרמה ודן אותה ל-3 חודשים מאסר על תנאי. הערעור נדחה. ביהמ"ש המחוזי יכול היה לסמוך על עדות סגנית המנהלת שהסתייעה בעדות נוספת ולהרשיע את המערערת. אין ספק כי עשתה מה שעשתה לא לתועלת אישית אלא מתוך כוונה למצוא דרך שבה מצד אחד לא ייפגע עובד העיריה שהשאיל לה את המערכת ומצד שני לא ייגרם נזק לקופת וועד ההורים ויתכן שמצאה הצדקה מוסרית למעשה שעשתה לאחר שבחשבון הסופי היתה חברת הביטוח צריכה לשלם גם עבור המערכת שלמעשה נגנבה, ולא היה הפרש רב בין הערך של שתי המערכות. ברם הכוונות הטובות של המערערת אינן יכולות למנוע את ההרשעה בדין, כאשר היא עשתה מעשים המנוגדים לחוק והוכח שהיתה לה גם הכוונה הפלילית הדרושה לשם ביצוע העבירות.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא ח. כהן, י. כהן, גב' בן פורת. החלטה - השופט י. כהן. עוה"ד מ. כספי, א. כספי וא. ברימר למערערת, עו"ד ח. לירן למשיבה. 6.8.80). ע.א. 549/79 - שמואל ומרים רכטמן נגד יעקב אינזל
*בקשה לפס"ד הצהרתי על זכות לקבל שכ"ט
(הערעור נדחה).
המערערים הם עורכי דין שהתקשרו עם המשיב לטפל בעניני עזבון אביו. במכתב התחייבות שכתב המשיב למערערים נאמר כי "תמורת טיפולכם תקבלו 10 אחוז ממה שאני אקבל מהעזבון... לחישוב הסכום אשר יגיע לכם, אם בכלל, עקב האחוזים הנ"ל ינוכו ההוצאות...". המערערים טוענים כי הקדישו זמן רב לטיפול בנושא ובסוף גילו שנערך הסכם פשרה, שלא על דעתם, בין המשיב לבין שאר נהני העזבון שלפיו הוא קיבל מהם התחייבות לקבל על שמו דירה או לקבל את תמורתה. בהמרצת פתיחה עתרו המערערים בין השאר על קבלת הסעדים הבאים: להצהיר כי המערערים זכאים ל10 אחוז מטובת ההנאה שיקבל המשיב בהתאם להסכם הפשרה, וכן להצהיר כי המשיב אינו זכאי להירשם כבעל הדירה או לקבל טובת הנאה כלשהי מהעזבון. ביהמ"ש המחוזי מחק את התובענה על הסף. החלק המתייחס לעתירה הראשונה נמחק ע"י ביהמ"ש מכח שיקול דעתו שלא להעניק סעד של הצהרה מקום שבו יכולים המערערים לתבוע סעד כספי בביהמ"ש. את החלק המתייחס לעתירה השניה מחק ביהמ"ש מחוסר עילה מאחר שאין סימוכין בהסכם שבין המערערים למשיב בכך שיש למערערים זכות קניינית כלשהי בנכס. הערעור נדחה.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, שמגר, לוין. החלטה - השופט לוין. המערערים בעצמם, עו"ד י. פיקהולץ למשיב. 4.8.80).