ע.פ. 595/79 - עאהד סלים אלקרוד נגד מדינת ישראל
*מכירת שיקים של מטבע חוץ.
* הגשת צילום השיקים ולא המקור במשפט.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בירושלים בת.פ. 341/78 - הערעור נדחה).
.
המתלונן וחברו נכנסו לחנותו של המערער העוסק כחלפן בירושלים והוסכם ביניהם כי המערער ימכור למתלונן שני שיקים על סך כולל של 13,500 דולר תמורת 128 אלף ל"י, וכי את השיקים יביא חתנו של המערער אחד אקרם לביתו של המתלונן. באותו ערב בא אקרם לביתו של המתלונן, הביא לו את שני השיקים וקיבל ממנו את התמורה. המתלונן הציג את השיקים לפרעון בפני הבנק הנמשך בארה"ב, אלה לא כובדו והוחזרו למתלונן. המתלונן לא הצליח לקבל את כספו חזרה מאת המערער, אז מסר את השיקים למשרד האוצר, למחלקה המטפלת בעבירות על חוקי המטבע. סגן היועץ המשפטי במשרד האוצר שטיפל בענינים אלה, אישר את קבלת השיקים, סימן אותם בכתב ידו וגם צילמם. הצילומים הוגשו ע"י התביעה במהלך עדותו של המתלונן, וסגן היועץ המשפטי אישר שהם תואמיםלמקור. השיקים המקוריים לא הוגשו לביהמ"ש. בסוף פרשת התביעה טען הסניגור שאין לחייב את המערער להשיב את האשמה וטענתו נדחתה. לבסוף הרשיע ביהמ"ש את המערער בעבירות על חוקי המטבע. מכאן הערעור.
א. עד התביעה שהיה סגן היועץ המשפטי באגף מטבע חוץ במשרד האוצר צילם את השיקים, ושמר את המקור בכספת במשרדו, ובעדותו ציין כי השיקים עצמם נעלמו וכי הוא משער שעם ביטול הפיקוח על מטבע חוץ, נעשה נקיון יסודי ויש להניח שהשיקים הושמדו או הועברו לבנק ישראל צודק הסניגור כי בהעדר בירור בבנק ישראל שמא השיקים נמצאים ברשותו וראיה שאינם נמצאים שם לא עשתה התביעה די כדי להכשיר כראיה את התצלומים שהגישה בטענה שהמקור הלך לאיבוד. אעפ"כ הצילומים קבילים כראיה מן הטעמים דלקמן.
ב. במסגרת טיעונו שאין לחייב את המערער להשיב על האשמה, וכן בסיכומיו, לא טען הסניגור נגד קבילותם של הצילומים. בשלב הטיעון שאין להשיב על האשמה אמנם אמר "שיקים לא ראינו", אך הוא עשה כן כדי להבהיר ענין סימון על גב השיקים, אך לא באשר לטענה שצריך היה להביא את הראיה הטובה ביותר. הלכה פסוקה היא שיש להתנגד להגשת ראיה פסולה בעת שמגישים אותה, שאם לא כן ניתן כרגיל להסתמך עליה. אכן, התביעה הגישה את הצילומים של השיקים בסוף חקירתו הראשית של המתלונן רק באורח זמני, אולם החקירות התנהלו עפ"י הצילומים ללא טענות ומענות, ובתום פרשת התביעה, כאשר כבר היה ברור בעליל שהשיקים עצמם לא הוצגו, לא באה טענה שהצילומים אינם קבילים. במצב זה אין הבדל בין אי התנגדות בשעת הגשתה של ראיה פסולה לבין השלמה עם קיומה לאחר מעשה. אכן לא תמיד היעדר התנגדות הופכת ראיה פסולה לכשירה, וכאשר הגשת ראיה כזו עשויה לגרום לנאשם עיוות דין לא תורשה ההגשה. אולם בעניננו הגשת הצילומים של השיקים במקום השיקים עצמם לא גרמה למערער כל עיוות דין.
ג. כידוע אין הכלל של "הראיה הטובה ביותר" תופס בראיות חפציות אלא אם מדובר בתוכנו של מסמך. אם המדובר בחפץ, ולו גם תוך תיאור תכונותיו, קבילה ראיה בע"פ, אם כי משקלה עשוי להיות תלוי בטיב הראיה. שונה המצב אם מבקשים להוכיח את תוכנו של מסמך, להבדיל מקיומו ותכונותיו החיצוניות, היינו את תוכן הדברים הכתובים בו, כגון תניה בהסכם שהתובע טוען שהופר. במקרה כזה אין סומכים על זכרונו של העד שמא השמטה קטנה תשנה את מה שהוסכם באמת.
ד. בעניננו, בהעדר אינדיקציה בשני השיקים, מבחינת תוכנם, שלמערער נגיעה בדבר, קשה לראות את ההבדל בינם לבין מקרה שבו היה המתלונן טוען שקיבל מהמערער,
באמצעות אקרם חתנו, דולרים של ארה"ב ולא שיקים. במקרה כזה ודאי שניתן היה להגיש כראיה את הדולרים, אך אין ספק שמותר היה להסתפק בעדות בע"פ, תוך ציון סיכומיהם של שטרי הכסף. אותו דין חל גם על העותקים הצילומיים בעניננו וכן לתיאורם של השיקים על ידי עדי התביעה.
ה. הסניגור טען שהתביעה לא הוכיחה כי המתלונן איננו סוחר מוסמך, ולפיכך אין להאשים את המערער במכירת מטבע חוץ לאדם שאינו סוחר מוסמך. טענה זו יש לדחות. מלשונו של סעיף 10 לתקנות ההגנה (כספים) עולה כוונתו הברורה של המחוקק כי הטוען שמעשה שעשה במטבע זר הוא כשר, עליו החובה להוכיח טענתו זו. רשותו של המערער כחלפן למכור מטבע זר היתה מוגבלת רק לסוחרים מוסמכים ועל כן עליו להראות שרשות זו עמדה לו גם לגבי המתלונן, היינו שהמתלונן הוא סוחר מוסמך. יתירה מזו, מתוך חומר הראיות עולה לכאורה היפוכו של דבר, היינו כי המתלונן אינו סוחר מוסמך, וזאת כאשר העדים מציינים שניהלו את העיסקה בסתר באשר ידעו כי הם עוברים, בכך עבירה.
(בפני השופטים: י.כהן, גב' בן פורת, בכור. החלטה - השופטת בן פורת עו"ד ד. מימון למערער, עו"ד ח. ברנזון למשיבה. 13.2.80).
ע.פ. 648/78 - אליצור בן שמע וברכה סימן טוב נגד מדינת ישראל
*הרשעה בשידול לסחר בסמים.
(ערעור על פס"ד וגז"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בת.פ. 353/79 - הערעור נדחה בעיקרו).
המערערים הועמדו לדין בעבירות סמים וסחיטה בכח. באה בפני ביהמ"ש עדותו של העד שרעבי כי המערערים שיכנעו אותו ונער ואחד, קטין, למכור עבורם סם והדריכו אותם כיצד לעשות זאת, כי אמנם מכרו סמים במשך תקופה של שבועיים שלושה, ואז חשדו המערערים כי השנים אינם עובדים כהלכה, הם נטלו אותם לפרדס ושם הרביצו בהם בכל חלקי גופם. לעומתם העידו המערערים כי הם אמנם מכירים את השניים, אך זו היכרות שטחית ולפי גירסתם הם לא הדיחו את השניים ואלה לא מכרו עבורם סם. שרעבי והקטין מסרו תחילה הודעות במשטרה על המעשים הנ"ל, אך בביהמ"ש חזר בו הקטין מעדות זו והעיד מטעם הסניגוריה כי לא שודל כאמור, ואילו שרעבי העיד תחילה עדות הסותרת את עדותו במשטרה, אך לאחר מכן העיד עדות מרשיעה נגד המערערים, וביהמ"ש המחוזי קבע כי יש לקבל את עדותו השניה של שרעבי, וציין כי שרעבי נתון להשפעה ואיומים מצד המערערים. בסיכומו של הדיון הרשיע ביהמ"ש המחוזי את המערערים בשידול קטין להשיג סם מסוכן, עבירה על סעיף 21 לפקודת הסמים; שידול אדם לסחור בסמים, עבירה על סעיף 13 לפקודה; סחיטה בכח, עבירה על סעיף 427 לחוק העונשין. השנים נדונו ל-18 חודשימאסר בפועל בשל עבירות השידול ו-12 חודשים מאסר בפועל מצטברים בשל עבירת הסחיטה בכח, וכן הופעל מאסר על תנאי שהיה תלוי ועומד נגד המערערים. על ההרשעה ועל חומרת העונש נסב הערעור.
א. הקטין לא העיד ששודל וחזר בו בביהמ"ש מהדברים שאמר במשטרה, אולם ביהמ"ש קבע כי לדעתו שיקר הקטין בעדותו בביהמ"ש, וציין במפורש כי אין הוא סומך את קביעותיו על הודעת הקטין אלא מבסס את ההרשעה על עדותו של שרעבי שהעיד כי הוא והקטין שודלו ע"י המערערים. עדות זו של שרעבי דייה לשמש בסיס להרשעת המערער בשידולו של הקטין.
ב. ביהמ"ש ראה ושמע את שרעבי והתרשם כי הופעלו עליו לחצים כבדים ע"י הנאשמים או מטעמם ולכן העיד תחילה לטובתם והאמין לעדותו השניה ובכך אין להתערב. אשר
לטענה כי לפי גירסת התביעה בוצעו מכירות הסם בבית קפה רעל התביעה היה להביא כעדים אנשים מבית הקפה - הרשעתו של הנאשם מבוססת על העדות שהיתה בפני ביהמ"ש ולא על העדות שאינה בפניו. לא ברור מדוע לא הובאו עדים אלה או אחרים ואין לכך כל חשיבות.
ג. אשר לטענה כי בעבירות הסמים היה שרעבי שותף למערערים ועל כן עדותו צריכה סיוע - אפילו נניח שעדותו של שרעבי זקוקה לסיוע הרי סיוע כזה נמצא בענינו. אחותו של שרעבי העידה כי המערערים קראו לאחיה לרדת מהדירה וכי הוא הלך איתם וחזר לאחר מספר שעות כשהוא פצוע. עדות זו מספיקה כראית סיוע לעדותו של שרעבי שהמערערים נטלו אותו לפרדס והיכו אותו. אמנם אין בה כדי להוות ראיה עצמאית לכך כי המערערים שידלו את שרעבי ואת הקטין למכור את הסמים, אך ראיית סיוע אינה צריכה להיות ראיה עצמאית על ביצוע מעשה העבירה אלא עליה לסייע ולתמוך בעדות העיקרית בנקודה מהותית ביריעת המחלוקת בין התביעה לבין הסנגוריה.
ד. לטענה כי לא הוכח שהמערערים עסקו בסחר בסמים שכן הסמים לא הוצגו בביהמ"ש ולא נערכה לגביהם כל בדיקה מעבדתית - די בכך ששרעבי העיד, ועדותו היתה מהימנה, כי הוא שודל ע"י המערערים למכור סמים. במצב דברים זה אין התביעה צריכה להביא את הסמים עצמם כמוצג בביהמ"ש.
ה. צודקים המערערים שאין להרשיעם בסחיטה בכח לפי סעיף 427 לחוק העונשין. לפי עדות שרעבי מטרת המכות היתה ללמד אותם לקח בכל הנוגע לאופן מכירת הסמים, אך אין כל עדות כי המערערים חשבו כי בכוונתו של שרעבי לפנות. למשטרה ועל כן היכו אותו. שרעבי העיד כי מבחינתו הסובייקטיבית פחד מן המערערים ולא הלך למשטרה, אך בכך לא מספיק, כדי לבסס את ההרשעה בעבירה על סעיף 427. מאידך ניתן להרשיע את המערערים בעבירה של תקיפה הגורמת חבלה ממשית אשר בוצעה בנסיבות מחמירות. עבירה זו מתגלה מתוך העובדות שהובאו ולמערערים ניתנה הזדמנות סבירה להתגונן כנגד האשמה שהיכו את שרעבי וחברו ולא נגרם להם כל עיוות דין ע"י החלפת האישום. אשר לעונש אין הוא חמור מדי.
(בפני השופטים: י. כהן, אשר, ברק, החלטה השופט ברק. עו"ד י. חגג למערערים, עו"ד ח. לי רן למשיבה. 13.2.80).
ע.פ. 318/79 - שאול אנגל ודוד פרידמן נגד מדינת ישראל
*הכרזה על המערערים כבני הסגרה.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בת.פ. 1444/78 - הערעור נדחה).
המערערים נתבעו לדין פלילי בבימ"ש בקנדה. המערער אנגל בגין 3 פרשיות הקשורות ע ב-3 קטינות והעבירות הן אינוס, כליאה שלא כדין ותקיפה, והמערער פרידמן בקשר לפרשה אחת. המערערים לא התייצבו למשפט ובאו לישראל. שגרירות קנדה ביקשה את הסגרתם, וזאת עפ"י אמנת ההסגרה בין קנדה וישראל, וביהמ"ש המחוזי הכריז על המערערים שהם בני הסגרה. מכאן הערעור.
א. לטענה כי בקשת ההסגרה לא הוגשה "מטעם מדינה זרה" כנדרש בחוק, שכן השגרירות לא ציינה כי הבקשה היא מטעם הממשלה הפדראלית של קנדה - בפנייתה, מסתמכת השגרירות על אמנת ההסגרה והגישה כראיה מסמכים שאומתו ע"י סגן שר המשפטים הפדראלי בקנדה. בנסיבות אלה ההנחה היא כי השגרירות פועלת עפ"י האמנה ופנייתה באה בעקבות החלטה של הממשל הפדראלי. אין זה חיוני כי השגרירות תציין במפורש בבקשתה כי היא פועלת בשם הממשל הפדראלי.
ב. כדי שהעבירות יהי "עבירות הסגרה" צריך המעשה המיוחס לנאשם להיות עבירה הן לפי חוקי המדינה המבקשת (קנדה), והן לפי חוקי המדינה המתבקשת (ישראל). אותו המעשה צריך להיות עבירה הכלולה בתוספת לחוק ההסגרה ומצויה ברשימת העבירות הקבועות בהסכם ההסגרה שבין קנדה לישראל. התנאי השלישי מחייב את בחינת התוספת לחוק ההסגרה ואמנת ההסגרה כדי לקבוע אם אותו מעשה כלול בהם. בחינה זו מחייבת פעולות מיון והתאמה, תוך מתן פירוש לביטויים המופיעים באמנת ההסגרה. מדובר באמנה בינלאומית ואין לפרשה עפ"י אותן אמות מידה שמפרשים חקיקה מקומית בעלת גוון פלילי, ואין לייחס לביטויים המופיעים בה את משמעותם הטכנית שבחקיקתינו. יש לשאוף להגשים, למתן הפירוש, את המטרה של האמנה היינו, קיומו של מכשיר משפטי ושיתוף פעולה בין לאומי למלחמה בפשיעה. מכאן הנטיה של בתי המשפט להעניק לאמנות הסגרה פירוש ליבראלי. שמה של העבירה, כפי שהוא מופיע באמנת ההסגרה, אינו מכריע והמבחן העיקרי הוא מבחן מהותי עניני ולא מבחן פורמאלי טכני. מתוך בחינת היסודות הנ"ל המסקנה היא שהעבירות שמדובר בהן הן עבירות הסגרה הכלולות בחוק ההסגרה ובאמנה.
ג. אשר לדרישת החוק כי יובאו ראיות שהיו מספיקות כדי להעמיד את הנאשם לדין על עבירה כזו בישראל - הדיון בבקשת ההסגרה אינו הדיון במשפט לגופו ואין להפוך את משפט ההסגרה למשפט הדן באשמתו או בחפותו של הנאשם. אין צורך כי חומר הראיות יצביע על כך כי הנאשם אשם בעבירה, אלא כי יש מקום לנהל משפט שבו תוכרע אשמתו או חפותו של הנאשם. אכן אין די בחשדות, אך אין גם צורך בראיות אשר אם תוכחנה כאמינות יש בהן כדי להביא להרשעת הנאשם. מה שנדרש הוא, כי עפ"י דיני - הראיות המקובלים בישראל יש בידי התביעה הכללית ראיות קבילות שיש בהן כדי להצדיק את העמדתו לדין הבירור אשמתו או חפותו של הנאשם.
ה. גם אם מדובר בעבירות מין אין צורך שבידי התביעה יהיו ראיות סיוע כנדרש לשם הרשעה בעבירות מין, ענין ראיות הסיוע מתברר במשפט גופו.
(בפני השופטים: ויתקון, ח. כהן, ברק. החלטה - השופט ברק. עו"ד ש. תוסיה כהן למערערים, עו"ד ד. גולדמן למשיבה. 25.2.80).
ע.א. 820/79 - מוחמד זמירי ואח' נגד מורסי עבדול קאדר מסרווה
*פסיקת ריבית והצמדה בנזיקין (ערעור וערעור נגדי - הערעור נתקבל וערעור המשיב נדחה בחלקו פה אחד ובחלקו ברוב דעות).
המערערים ערערו על כך שביהמ"ש פסק למשיב ריבית על פיצויים בשל נזקי העתיד מיום הגשת התביעה ולא רק מיום מתן פסק הדין, ובערעור הסכים ב"כ המשיב שהדין עם המערערים והערעור נתקבל. המשיב הגיש ערעור שכנגד בטענה שהפיצויים שנפסקו לו מועטים הם והערעור על כך נדחה.
עוד טען המשיב בערעורו שיש לפסוק לו מלבד ריבית גם הצמדה. טענתו זו נדחתה ברוב דעות השופטים ח. כהן ואלון כנגד דעתו החולקת של מ"מ הנשיא לנדוי. השופט ח. כהן ציין כי היה נענה למשיב אלמלא העובדה כי הסכום הפסוק שולם ברובו זה מכבר, ולפיכך אין להשתמש עתה בשיקול הדעת שהחוק מעניק לביהמ"ש שלערעור בכגון דא. מ"מ הנשיא לנדוי סבר כי מכיון שהסכומים שנפסקו למשיב ביום 12.4.77 שולמו במועדים שונים מאותו תאריך ועד ליום 3.11.79 ובינתיים, ביום 1.1.79 נכנס לתוקפו חוק
פסיקת ריבית המאפשר חיוב הצמדה גם ע"י ביהמ"ש שלערעור, הרי לדעתו יש להפעיל את שיקול הדעת הנתון לערכאת הערעור ולפסוק הצמדה וריבית לגבי כל התשלומיםששולמו לאחר 1.1.79.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, ח. כהן, אלון. עו"ד פ.ג. נשיץ למערערים, עו"ד ד. חטר ישי למשיב. 6.3.80).
ע.א. 706/77 - אלבז יעקב נגד רוז'ה בן שושן ואח'
*אחריות בתאונת דרכים (הערעור נתקבל).
המערער עמד בשולי דרך בחיפה, החל חוצה את הכביש במעברחציה לעבר אי תנועה שבמרכז הכביש, ובאותה שעה התקדמו לעברו, משמאל לימין, שתימכוניות שנסעו במסלולים נפרדים. המכונית שנסעה במסלול הקרוב למדרכה חלפה על פניהמערער מבלי לפגוע בו, ואילו המכונית השניה שנסעה במסלול המרוחק שהיתה נהוגה בידי המשיב, פגעה במערער בטרם השלים את המעבר. ביהמ"ש המחוזי קבע כי המשיב הבחין במערער רק לאחר שכבר היה במעבר החציה ולא עמד לרשותו הזמן המינימלי הדרוש למניעת התאונה. הוא ציין כי המשיב יכול היה לראות את המערער כשעמד על ,1 שפת המדרכה ונכנס למעבר חציה, אך לדעת ביהמ"ש המחוזי לא היה צריך להבחין בו שכן "היה עליו להסתכל בעיקר קדימה לנושה בדרכו בכביש". כן קבע כי כאשר המערער נכנס למעבר החציה היתה המכונית במרחק של 12 וחצי מטר.מהמעבר ועפ"י ממצא זה היתה התאונה בלתי נמנעת גם אילו הבחין במערער כשהוא נכנס למעבר החציה. כיון שכך דחה את תביעת המערער. הערעור נתקבל. מתוך בדיקת הנתונים עולה כי המערער היה במרחק של 18 וחצי מטר ממעבר החציה ולפיכך אילו הבחין המשיב במערער כשנכנס למעבר החציה היה בידו למנוע את התאונה. השאלה העיקרית היא אם התרשל המשיב בכך שלא הבחין במערער והתשובה לכך היא חיובית. התנהגותו של המשיב נבחנת עפ"י אמות מידה של התנהגות שאדם סביר היה נוקט בה בנסיבות המקרה. בקביעת סטנדרט ההתנהגות של האדם הסביר יש לקחת בחשבון את בטחונם של הולכי הרגל מחד ומאידך להתחשב בצורך להבטיח זרימה שוטפת של התנועה, וסטנדרט הזהירות של האדם הסביר מגבש בתוכו את האיזון הראוי בין דרישות אלה. איזון זה משתנה עפ"י הנסיבות הרלוונטיות של כל מקרה ומקרה. במקרה דנא קיים רמזור מהבהב במקום, שנועד להזהיר את הנהג כי הוא מתקרב למעבר חציה. בנסיבות אלה היה על הנהג להסתכל לעבר שפת המדרכה ולראות אם לא מצוי שם הולך רגל המבקש לחצות את הכביש, ולהתאים את מהירות נסיעתו למצב. בענין זה אין נפקא מינה אם הכביש הוא חד מסלולי או דו מסלולי, ואם הנהג נוהג במסלול הקרוב למדרכה או מרוחק ממנה, ואם מצוי באותה עת רכב נוסף לימינו של הנהג ואם לאו. חובתו של הנהג לגלות עירנות לנעשה בכביש ולסייע לרצף התנועה אינה יכולה לגרוע מחובתו המקבילה להסתכל לנעשה על שולי הכביש כשמצוי מעבר חציה, ולהיות דרוך לאפשרות של עצירה במקרה שהולך רגל יחצה.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, י. כהן, ברק. החלטה - השופט ברק. עו"ד ב. שקד למערער, עו"ד י. אסולין למשיבים. 4.3.80).
ע.א. 214/79 - פסח שטיינברג נגד הרשות המוסמכת לצורך חוק נכי רדיפות הנאצים *הקשר בין רדיפות הנאצים לבין הנכות הנטענת (הערעור נתקבל). המערער הוא מניצולי השואה שהגיש תביעה לתגמולים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים. התביעה הוגשה לפני שנים רבות בשל מיחושים רבים ומקצת תביעותיו אושרו ומקצתן נדחו. על דחיית תביעתו בשל מחלות קיבה ומעיים הגיש בשעתו ערר לועדת העררים ועררו נדחה אף הוא. שלוש שנים לאחר מכן חידש את תביעתו וביקש את הרשות המוסמכת להשתמש בסמכותה לפי סעיף 18 לחוק ולעיין מחדש בתביעתו שלשם
הוכחתה הציג ראיה רפואית חדשה. הרשות המוסמכת סירבה הן משום שלא ראתה עצמה מוסמכת להיזקק לבקשה זו מאחר שהערר על החלטתה נדון ונדחה בועדת עררים והן משום שלגופו של ענין לא ראתה קשר סיבתי בין רדיפות הנאצים לבין המחלות האמורות שנתגלו לראשונה שנים רבות לאחר הרדיפות. ועדת העררים סמכה ידיה על כל אחד משני הטעמים של הרשות המוסמכת. הערעור נתקבל.
אשר לסמכותה של הרשות המוסמכת - ביהמ"ש העליון קבע בינתיים, בניגוד לפסיקתו של ביהמ"ש לפני כן, כי לרשות המוסמכת יש סמכות עפ"י סעיף 18 לחוק גם אם החלטתה הקודמת נדונה ואושרה בערר ובערעור.
אשר להוכחת הקשר הסיבתי - נחלקו דעותיהם של השופט ח. כהן מחד והשופטים אשר ובכור מאידך. השופט כהן קבע כי על יסוד חוות הדעת הרפואית שהיו בידי הרשות המוסמכת אפשר להגיע למסקנה כי המחלות שמהן סבל המערער הן תוצאה מרדיפות הנאצים, וביהמ"ש יכול לפסוק כי המערער הוכיח את הקשר הסיבתי הדרוש ואין צורך להחזיר את הדין לדיון נוסף בועדת העררים.
מאידך סבר השופט אשר, אליו הצטרף השופט בכור, כי אין בחומר הרפואי כדי להכריע בענין, שכן קיימות שתי חוות דעת רפואיות נוגדות וגם חוות הדעת מטעם המערער אין בה כדי לגשר על פני התקופה הארוכה שבין רדיפות הנאצים לבין תלונותיו הראשונות של המערער על כאבים בקיבה. בנסיבות אלה ובהתחשב בכך שלפי החוק. הערעור על החלטת ועדת העררים בפני ביהמ"ש העליון הוא רק בנקודות משפטיות היה מקום לדחות את הערעור. אולם, אין למצות את הדין עם המערער, ומאחר והרופאים נחלקו בדעותיהם יש להחזיר את הדיון לועדת העררים כדי שתמנה פוסק רפואי בשאלה שבמחלוקת, מתי נוצר כיב התרסריון אצל המערער, ואם ניתן למצוא קשר בינו לבין התקופה שבה שהה המערער במחנות הנאצים.
(בפני השופטים: ח. כהן, אשר, בכור. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד ש. שומסקי למערער, עו"ד בר חיים למשיבה. 28.2.80).
ע.א. 310/79 - גיל ורשבסקי נגד י.מ.ש. אילן... בע"מ
*התחייבות עובד להמנע במשך שנתיים מתום עבודתו לעסוק בעיסוק של המעביד ופיצוי על הפרת ההתחייבות (הערעור נדחה).
המשיבה מייצרת ומשווקת מעליות. בשנת 1973 התקשרה עם המערער בהסכם עבודה שבו התחייב המערער כי במקרה של ביטול החוזה או הפסקת עבודתו אצל המשיבה, הוא לא יעסוק תקופה של שנתיים, לאחר סיום עבודתו, במכירת מעליות בישראל. המערער מסר למשיבה ערבות בנקאית על סך 20 אלף ל"י כבטחון למילוי התחייבויותיו עפ"י ההסכם ונקבע שבמידה והמעביד (המשיבה) תשוכנע שהעובד הפר את ההסכם, הוא רשאי לממש את הערבות ולנכות מהסכום של 20 אלף ל"י כל סכום שיראה לו כפיצוי סביר על הפרת ההסכם מצד העובד. המערער הפסיק את עבודתו אצל המשיבה בינואר 1978, ייסד מיד חברה לשיווק מעליות ומכר מעליות ללקוחות קודמים של המשיבה ולקוחות שניהל אתם משא ומתן כשעבד אצל המשיבה. המשיבה ביקשה, בסוף מרץ 1978, צו מניעה נגד המערער שלא יעסוק בשיווק מעליות במשך שנתיים, והמערער הגיש הגנה ותביעה שכנגד שיוחזר לו הסכום של 20 אלף ל"י שהמשיבה גבתה לאחר מימוש הערבות הבנקאית. המשיבה ביקשה צו מניעה זמני נגד המערער, אך בקשתה נדחתה שכן השופט שדן בבקשתה היה סבור כי משבחרה המשיבה בקבלת פיצוי מראש ע"י מימוש הערבות אין היא יכולה עוד לזכות באכיפת האיסור. בתום בירור התביעות החליט ביהמ"ש המחוזי, באפריל 1979, כי על המערער להימנע מלעסוק בשיווק מעליות עד ליום 4.1.80, הינו עד תום שנתיים מיום התפטרותו. מאידך נדחתה התביעה הנגדית של המערער לקבלת הסכום של 20 אלף ל"י. הערעור נדחה. ההגבלה בחוזה אינה מנוגדת לטובת הציבור. היא לא היתה בלתי סבירה כלל, לא מבחינת התקופה ולא מבחינת נושא ההגבלה. אשר לטענת
המערער כי שוחרר מההגבלה הנ"ל ע"י כך שהמשיבה גבתה סכום של 20 אלף ל"י כפיצוי על הפרת החוזה - גביית הסכום הנ"ל על חשבון הנזק שנגרם ע"י הפרת ההסכם נעשתה עפ"י הזכות שהיתה בידי המשיבה לפי ההסכם. אכיפת התנאי להגבלת העיסוק של המערער וגביית פיצוי עבור ההפרה אינן סותרות זו את זו.
צדקה גם המשיבה כאשר מימשה את הערבות. עפ"י ההסכם היתה רשאית לממש את הערבות ולגבות כל סכום שנראה לה כפיצוי סביר על הפרת ההסכם. כאשר הוגשו התביעות עדיין הפרת החוזה ע"י המערער היתה נמשכת ולא ניתן היה באותו זמן לקבוע את הפיצוי המגיע למשיבה עבור ההפרה ועל כן לא יכלה עדיין להגיש את התביעה לפיצוי על הנזק שנגרם לה עקב ההפרה.
אשר לערעור שכנגד של המשיבה שביקשה שהתקופה של שנתיים תהיה מיום מתן צו המניעה ולא מיום הפסקת העבודה - בהסכם התחייב המערער שלא לעסוק בשיווק מעליות במשך שנתיים מיום סיום עבודתו ורק במשך תקופה זו היתה המשיבה זכאית למנוע מהמערער לעסוק באותה עבודה. אם לא הצליחה למנוע את העסוק מן המערער במשך חלק מן התקופה הרי את הנעשה אין להשיב אלא ע"י תביעת פיצויים. לעומת זאת צודקת המשיבה בערעור בענין ההוצאות. ביהמ"ש המחוזי קבע סכום. של 3 אלפים ל"י וסכום זה אינו מכסה את ההוצאות ואת שכר הטירחה. יש להעמיד את סכום ההוצאות בביהמ"ש המחוזי על 5 אלפים ל"י
(בפני השופטים : י. כהן, שמגר, בייסקי. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד ג. קפוני למערער, עו"ד ג. עמיר למשיבה. 20.2.80).
ע.א. 87/78 - אמגוך בר טוב ואח' נגד אריה זלצברג
*הפרת הסכם לביצוע שיפוצים וביטול ההסכם (ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו).
המשיב הזמין את המערערים לבצע שיפוצים בדירתו. העבודות לא בוצעו עד הסוף והמשיב הגיש תביעה נגד שלושה נתבעים וזכה בחלק מתביעתו. המערערים, שניים מתוך הנתבעים, הגישו ערעור וכן הגיש המשיב ערעור נגדי. הנתבע השלישי לא הגיש ערעור ואף לא הוזמן כמשיב ע"י המערערים .לפי הוראות תקנה 381 לתקנות סדר הדין האזרחי. המשיב עורר ענין זה בעיקרי טיעונו אך לא שלח למערערים הודעה כאמור בתקנה 407, ועל כן לא נפסל הערעור בחמת פגם זה בלבד. לגופו של ענין נדחו שני הערעורים פרט לתיקון קל באשר לחיוב שחייב ביהמ"ש המחוזי את המערערים להחזיר למשיב חלק מן הכספים ששילם. ביהמ"ש המחוזי קבע כי המערערים הפסיקו את העבודה שהתחייבו לבצע בדירת המשיב וכי היתה בכך הפרה יסודית . של ההסכם כאמור בסעיף 6 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה). המערערים טענו כי מאחר שהמשיב שלח להם מכתב התראה ובו נתן להם אורכה, אם כי בלתי סבירה, לקיום חיובם לפי ההסכם, אין הוא יכול להישמע בטענה שההפרה היתה יסודית. טענה זו אין לקבל. המכתב שכתב המשיב לא נכתב בכוונה להיכנס בגדר סעיף 7(ב) לחוק הנ"ל, וגם אם ניתנה הארכה הבלתי סבירה כאמור יש לראות את ההפרה כהפרה יסודית ואת מכתבו של המשיב יש לראות כאילו היתה הודעת ביטול לענין סעיף 7(א) לחוק. אשר לשאלת הסכום שעל המערערים להחזיר למשיב - היו עדויות שונות בפני ביהמ"ש בדבר חלק משווי העבודות שהמערערים ביצעו, וברור שאותו חלק אין על המערערים להחזיר למשיב. ביהמ"ש צדק כי בנסיבות הענין לא היתה אפשרות לקבוע ממצא מדוייק לענין שווי העבודות שבוצעו, לנוכח ההערכות הקוטביות של המומחים השונים, וצדק בקבעו את השווי בדרך של אומדן והעמידו על 50 אחוז.
(בפני השופטים: ח. כהן, אשר, בייסקי. עוה"ד ו. לוברט וי. אדם למערערים, עו"ד ש. אליה למשיב. 24.2.80).
ע.א. 34/78 - מתתיהו מרזיוף ואח' נגד מנהל מס שבח מקרקעין
*שווי הרכישה של נכס שהגיע ליורש במתנה מהמוריש כשהמוריש נפטר חצי שנה אחרי מתן המתנה (הערעור נדחה).
המנוח, ידידיה מרזיוף, רכש מקרקעין בשנת 1925, בתאריך 20.6.54 העביר את הנכס על שם ארבעת בניו, המערערים, בדרך של מכר ללא תמורה, ביום 2.9.54 נפטר ידידיה מרזיוף, והמערערים מכרו את הנכס ביום 16.7.73. לצורך החישוב של סכום מס שבח העריך המשיב את "שווי הרכישה" של הנכס ביום פטירת המנוח כשהוא מתבסס על סעיף 26 לחוק הקובע כי "שווי הרכישה של זכות במקרקעין שהגיעה למוכר בדרך הורשה או בהעברה ללא תמורה כאמור בסעיף 3(א)(4) לחוק מס עזבון... הוא שוויה ביום פטירת המוריש...". המערערים השיגו על החלטה זו בפני ועדת הערר וטענו כי צריך היה להעריך את שווי הרכישה לתאריך שבו נרכש הנכס ע"י המנוח, והסתמכו על סעיף 35 לחוק הדן במכירת נכס שהגיע למוכר במתנה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי סעיף 26 הוא הוראה מיוחדת המתייחסת לזכות במקרקעין שהגיעה למוכר בדרך מתנה כאמור - בחוק מס עזבון, ואילו סעיף 35 הוא כללי יותר משום שהוא מתייחס לכלל המתנות בתקופת המעבר, ובנסיבות אלא גוברת ההוראה המיוחדת על זו הכללית. הערעור נדחה. אין כאן כלל ספק בשאלת הפרשנות איזה משני הסעיפים יש להחיל, ואין להחיל את הכלל כי כשיש ספק בפירוש חיקוק פיסקאלי יש לפרשו לטובת הנישום.
(בפני השופטים: ח. כהן, י. כהן, בייסקי. החלטה - השופט בייסקי. עו"ד ז. טפרברג למערערים, עו"ד ח. ברנזון למשיב. 13.3.80).
ע.א. 449/79 - פלוני נגד פלונית ואח'
*חיוב הבעל במזונות עבור ילד שנולד לאישה בהזרעה מלאכותית (הערעור נדחה).
המערער והמשיבה הראשונה נישאו בשנת 1971. המערער היה נשוי קודם עם אשה אחרת שממנה התגרש לאחר שבמשך כ-10 שנות נישואין לא היו לו ילדים. לאחר הנישואין עם המשיבה עברו מספר שנים והמשיבה לא הרתה. בני הזוג פנו לבית חולים לבדיקות, נקבע שקיים אצל המערער ליקוי, והאשה קיבלה טיפול של הזרעה מלאכותית מתורמי זרע בלתי ידועים, והיא הרתה וילדה את המשיבה השניה. לאחר מספר שנים התגרשו בני הזוג והאשה תבעה מזונות עבור הקטינה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי ההזרעה המלאכותית נעשתה בידיעתו של המערער ובהסכמתו המלאה וחייב את המערער בתשלום מזונות לקטינה. הערעור נדחה. בשאלת הסכמתו של המערער להזרעה המלאכותית היו ראיות מספיקות כדי לקבוע את הממצא שקבע ביהמ"ש המחוזי אשר לחיוב המערער בתשלום מזונות לקטינה - הרי זו בעיה משפטית סבוכה וזה המקרה הראשון שהנושא נדון בבימ"ש אזרחי בארץ. ביהמ"ש העליון אישר את מסקנתו של ביהמ"ש המחוזי שקבע את חיובו של הבעל על יסוד הסכמתו להזרעה מלאכותית והסקת המסקנה מהסכמה זו כי הסכים גם להתחייב במזונות הקטין שיוולד מההזרעה המלאכותית. לטענת הבעל כי אין לבסס את החיוב על ההסכם מכיון שההסכם לא נעשה בנוכחות עדים וע"י קנין הנדרש לפי המשפט העברי - בתביעה המוגשת בפני בתי המשפט האזרחיים, בודק ביהמ"ש את שאלת תוקפו של ההסכם מבחינת צורתו עפ"י חוק החוזים. מבחינת חוק החוזים יש תוקף להסכמה מכללא הנובעת מן ההסכמה להזרעה מלאכותית. מן ההסכם בדבר ביצוע הזרעה מלאכותית משתמעת התחייבות הבעל לזון את הילד שיוולד כדרך שחייב אב לזון את ילדו. לא יתכן שאב כזה יהיה משוחרר מלזון את הילד שיוולד כאשר אין ידוע מיהו האב האמיתי של הילד ואז יצא שקטין שיוולד כתוצאה מהזרעה מלאכותית לא יהיה מי שיזון אותו ויפרנסו.
(בפני השופטים: ויתקון, י. כהן, אשר. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד סורני אליאב למערער, עו"ד מ. אלטרמן למשיבות. 18.2.80).
ע.א. 176/78 - מוזי מזאוי נגד חסן תומא
*טענה כי שיפוצים בדירה מהווים דמי מפתח (הערעור נדחה).
המערער שכר מהמשיב דירה וצויין בהסכם כי הדירה. הושכרה למערער ללא דמי מפתח, וכן צויין כי כל התיקונים והשינויים שהשוכר יעשה במושכר הם על חשבונו. לאחר גמר שנת השכירות הראשונה, היינו בשנת 1971, עשה המערער תיקונים שעלו לו כ-13 אלף ל"י. התעוררה שאלה אם התיקונים הנ"ל מעניקים למערער זכויות של דייר מוגן ואם יש לראות בהם תשלום דמי מפתח. בימ"ש השלום פסק לטובת המערער בקבעו כי המשיב המתגורר באותו בנין ידע על התיקונים. שופט השלום המשיך וקבע כי "אם היו קיימים דמי מפתח ששולמו או בנייה במושכר בהסכמה וללא התנגדות הבעלים של הבית תעשה השכירות הזו למוגנת מכח החוק". ביהמ"ש המחוזי ביטל את פסיקתו של בימ"ש השלום והחליט על פינוי המושכר. הוא קבע כי עשיית התיקונים, היא כשלעצמה, אפילו בידיעת בעל הבית, אינה עושה את הוצאות התיקונים לדמי מפתח כאמור בחוק. רק הסכמת בעל הבית היתה יכולה להפוך את השכירות שהיתה בלתי מוגנת במקורה, לדיירות מוגנת בדיעבד החל בשנה שבה נעשו התיקונים. בחוזה השכירות נאמר במפורש כי הדירה הושכרה ללא דמי מפתח ושהתיקונים הם על חשבון המערער וחזקה היא שתנאי השכירות בחוזה חלים על שינוי גם בשנים שלאחר מכן. הערעור נדחה.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, מ"מ הנשיא ח. כהן, אשר. החלטה - הנשיא לנדוי. עו"ד א. שוקרי למערער, עו"ד פ. סלמאן למשיב. 13.3.80).
ע.פ. 238/79 -פטריק קוזקוב נגד מדינת ישראל
*גרימת מוות ע"י הזרקת רעל בטעות וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער היה סטודנט לרפואה, בשנה השלישית ללימודיו, ועבד כאח בבית חולים הדסה ירושלים. בטעות הזריק לחולה חומר רעיל, וכתוצאה מן הזריקה נפטר החולה. מיד לאחר מכן ניסה המערער לטשטש את העקבות והעביר חומר מבקבוק לבקבוק כדי שיחשבו שהטעות היתה במילוי הבקבוק. כחודשיים לאחר המקרה מסר המערער למשטרה הודעה מלאה על הטעות שהיתה לו בהזרקת החומר וכן על הנסיון לטשטש את העובדות. בבית המשפט כפר המערער באחריותו, טען כי הודעתו לא נרשמה כפי שהוא נתן אותה ומכיון שלא נעשה ניתוח שלאחר המוות למנוח טען המערער כי אין ראיה כי אכן מת המנוח כתוצאה מהזרקת אותו חומר רעיל. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בגרימת מורת ודן אותו ל-3 חודשים מאסר בפועל וקנס של 5 אלפים ל"י והערעור נדחה. אשר לקבילות הודעתו של המערער במשטרה - ביהמ"ש המחוזי לא דן בפסק דינו בשאלת הקבילות, אך אין לקבל את טרוניית הסניגור על כך. בעת המשפט לא ביקש הסנגור משפט זוטא והצהיר הצהרה שאין בה התנגדות של ממש לענין הקבילות. אין להעלות על הדעת שאדם כמו המערער ימסור הודעה מפורשת ביותר ויקבל על עצמו את מלוא האחריות רק מכיון שחשש למעצר כטענתו. אשר למשקל ההודעה - אין ספק שמשקלה רב ביותר ושיש בה בעצם הודאה מלאה במעשה.
המערער ערער גם על מידת העונש והשופט ויתקון, שכתב את פסק הדין, העלה את הנקודות לקולה ולחומרה כאשר לצד החומרה ראה את עצם גרימת המוות ובייחוד אתהתנהגותו של המערער לאחר שהזריק את החומר הרעיל וניסה לטשטש את העקבות ולגרום לכך שיחשבו שצד שלישי אשם במילוי חומר רעיל בתוך בקבוק שנשא תווית של חומר אחר, ומאידך את השיקולים לקולה והם כי המערער המשיך בלימודיו ובינתיים הגיע למעמד של רופא והוא עומד להתגייס למשך 7 שנים בשרות הצבא. לנוכח שיקולים אלה סובר השופט ויתקון כי יש להמיר את המאסר בפועל למאסר על תנאי. אך מכיון שהרוב סבורים שאין לפטור את המערער מעונש מאסר בפועל מסכים הוא שיהיה כפי שמציעים שופטי הרוב.
השופטת בן פורת ציינה כי אין להתערב במידת העונש. ברור שהרשלנות נבעה מלהיטותו של המערער לעזור למנוח שנתקף בהתכווצויות, ואת נסיונו להעמיד פנים כאילו היתה כאן טעות של גורם שלישי ניתן לתרץ בבהלה שאחזה אותו שמא השגיאה ששגה תשים לאל את הקריירה הרפואית שלו, אך עדיין יש לראות את התנהגותו בחומרה ניכרת. לא מן הנמנע, ציינה השופטת בן פורת, שהיתה מצטרפת לעמדת השופט ויתקון בשאלת העונש אילו הפגין המערער בעדותו חרטה כנה תוך גילוי כל העובדות כהווייתן במקום חמקנותו והמשך נסיונותיו לטשטשן. מותר אמנם לנאשם להעיד בביהמ"ש להגנתו ככל העולה על רוחו, ואין לזקוף זאת לחובתו לענין העונש גם אם הגירסה היא מופרכת מיסודה, ואולם חרטה כנה וכן הודיה מלאה או חלקית, משמשת שיקול להקלה בעונש.
השופט שמגר ציין כי יש לדחות את הערעור על מידת העונש באשר מעשהו של המערער היה נמהר וחסר זהירות. גם אי דיווח האמת יש בו טעם חמור לפגם כאשר מדובר במי שמתעתד לעסוק במקצוע רפואה. עיקרו של דבר, הערכאה הראשונה הביאה את כל הנתונים לקולא בחשבון שיקוליה ואין להתערב בעונש ולהשפיע בכך, בעקיפין, על קביעתה של נורמה עונשית מקילה בתחום הרגיש של שמירה על חיי אדם.
(בפני השופטים: ויתקון, שמגר, גב' בן פורת. עו"ד ש. ברגר למערער. 21.2.80).
ע.פ. 654/79 - יהודה בן עמרם נגד מדינת ישראל
*הרשעה בסחר בסמים וחומרת העונש (הערעור נדחה).
ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירה של סחר בסמים והטיל עליו עונש של 3 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. ההרשעה היתה מבוססת על עדותו של שוטר, יהודה טל, שנשלח בחברת בחורה שהופעלה ע"י מדור הבילוש של המשטרה, לדירה ביבנה על מנת שיתחזה כאזרח וירכוש סמים. הבחורה הדריכה את השוטר לאותה דירה, היא דירתו של המערער, והשנים ניהלו מו"מ עם המערער והשוטר רכש סמים. לאחר כמה ימים חזר טל בעצמו לאותה דירה ושוב רכש סמים. לאחר כחודשיים וחצי החליטה המשטרה לפעול ואז נעצר המערער. המשטרה לא ערכה מסדר זיהוי במקום ורק בביהמ"ש זיהה אותו טל על ספסל הנאשמים. המשטרה לא הביאה לעדות את הבחורה שהתלוותה לטל בקניה הראשונה של הסמים. ביהמ"ש המחוזי ציין את אמינותו של העד טל והחליט לבסס על עדות זו את ההרשעה. המערער העלה טענה כי מכיון שלא נערך מסדר זיהוי לאחר מעצרו אין לסמוך על הזיהוי בביהמ"ש וטענה זו אין לקבל. אמנם רצוי היה ומוטב היה אילו נערך מסדר זיהוי, אך העובדה שלא נערך מסדר זיהוי אין בה כדי לפסול את הזיהוי של המערער ע"י טל בביהמ"ש. אכן, מן המפורסמות הוא שקורות טעויות בזיהוי ע"י עדים, אולם במקרה דנא אין חשש שקרתה טעות בזיהויו של המערער. העד ראה את המערער בשתי הזדמנויות וניהל אתו משא ומתן במשך זמן די ממושך, והיתה לו הזדמנות מספיקה לחרוט בזכרונו את מראהו של המערער. נוסף לכך, העד נשלח ע"י המשטרה לכתובת מסויימת ומדוייקת, שבה גר המערער, ולפי העדות אכן ביקר באותה כתובת והעיד על צורת הדירה ומצב משפחתו של המערער ולנוכח ההתאמה המלאה בכל הפרטים אין כל חשש שמא טעה טל בזיהוי המערער. אשר לעובדה שהתביעה לא הביאה לעדות את הבחורה שנתלוותה לעד - אכן אין יודעים מה היו שיקולי התביעה לכך, ואולם השאלה שעמדה בפני ביהמ"ש המחוזי היתה אם לפי הראיות שהיו בפניו הוכחה אשמת המערער ועל כך ענה ביהמ"ש בחיוב. אם היו בידי התביעה ראיות נוספות שאותן לא הביאה אין בכך כדי לגרוע מכוחן של הראיות שהיו בפני ביהמ"ש שהיו מספיקות לביסוס ההרשעה.
(בפני השופטים : י. כהן, אשר, ברק. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד צ. לידסקי למערער, עו"ד ח. לי-רן למשיבה. 28.2.80).
ע.פ. 488/79 - סביח גברין נגד מדינת ישראל
*הרשעה ברצח (הערעור נדחה).
המערער הורשע ברצח שכנו וגיסו לשעבר תיסיר גברין (להלן תיסיר) והערעור על ההרשעה נדחה. ביום 3.1.79 בשעה 6 בבוקר הופיע המערער בתחנת משטרת עירון כשעמו תת מקלע עוזי, והצהיר בפני השוטר כי זה עתה הרג את תיסיר. השוטר העביר את המערער לידי חוקר תורן, רס"ר אלפסי, וזה גבה ממנו את הודעתו הראשונה שבה סיפר המערער כי החליט להמית את תיסיר, ארב לו כשיצא מביתו עקב אחריו ובמקום מסויים ירה בו שני כדורים ולאחר שתיסיר התכופף והתחיל לצעוק המשיך לירות בו כשהוא מרוקן את מחסנית התת מקלע. אלפסי יצא מיד למקום ושם מצא, במקום שצויין ע"י המערער, את גופתו של תיסיר. בזירת האירוע נמצאו למעלה מ- 20 תרמילי כדורים. לאחר מכן מסר המערער הודעה בפני רס"ר חמד, בשפה הערבית, כשההודעה ארוכה ומפורטת והוא חזר על הדברים שמסר לפני כן ותיאר את הנסיבות על שום מה החליט להרוג את תיסיר. המערער יצא למקום ושיחזר את האירוע והשיחזור הוסרט והוקלט. רק לאחר מספר ימים, בעקבות פגישת המערער עם פרקליטו, שינה המערער את גירסתו וסיפר כי למעשה תיסיר עיכב אותו ונתן לו מכה והוא החל לברוח מתוך פחד, ורק לאחר מכן גבר על פחדו וירה בתיסיר מתת מקלע ברשותו. גם בביהמ"ש חזר המערער על גירסתו החדשה וטען כי למעשה העלה כבר את גירסתו זו בפני רס"ר אלפסי לראשונה אך לא נרשם מפיו את מה שהוא סיפר. ביהמ"ש המחוזי דחה את גירסתו החדשה של המערער וקבע כי מהימנות עליו עדויות השוטרים אלפסי וחמד שלא הכתיבו למערער את הודעותיו. היתה גם עדותו של עו"ד שי טויסטר על שיחה שהיתה בינו לבין רס"ר אלפסי וגם עדות זו לא נתקבלה ע"י ביהמ"ש, אם כי ביהמ"ש ציין רק שהוא מאמין לאלפסי ולא ציין שהוא לא מאמין לעדותו של טויסטר. ביהמ"ש העליון ציין כי לנוכח נסיבות המקרה יכול היה ביהמ"ש המחוזי לקבל כמהימנות את עדויות עדי התביעה ולדחות את גירסתו האחרונה של המערער. העובדה שביהמ"ש המחוזי לא התיחס לעדותו של עו"ד טויסטר ולא קבע שאינו מאמין לו אינה משנה את המסקנה. דבר רגיל הוא ששופט מתאר ומצטט את העדויות המהימנות עליו, מבלי שימנה אחת לאחת את העדויות שעליהן אינו סומך.
אשר ל"דבר מה נוסף" להודעות המערער - אין צורך ובראיה מסייעת ממש ולשם קיומו של "דבר מה נוסף" די היה בראיה המאשרת במידת מה את סיפור העובדות שבהודעה ואפילו תהיה זו תוספת ראייתית קלה שבקלות. מטרת ה"הדבר מה" היא לשמש תריס בפני הטעיית ביהמ"ש ע"י הודייה בלתי נכונה, ורק מטעמי זהירות נוהג ביהמ"ש להשוות את ההודעה שמחוץ לכותלי ביהמ"ש עם חומר ראייתי אחר שמא יתברר שקיים ניגוד בלתי מוסבר בין ההודאה לבין הראיות האחרות. בעניננו נמסרו ההודעות מרצונו ומיוזמתו של המתלונן עצמו, בהודעותיו סיפר על מערכת היחסים הסבוכה ששררה בינו לבין המנוח ושיחזר את תנועותיו לעיני המצלמה. לפי הדרכתו נמצאה הגופה. במקום שעליו העיד ומספר התרמילים שנמצאו במקום מאשר את סיפורו שהריק את כל המחסנית לכוון המנוח. המסקנה היא שבמקרה דנן נמצאו ראיות מספיקות כדי לחזק את הודעות המערער במשטרה.
אשר לטענת הסניגור שלשם ההרשעה צריכה התביעה להוכיח שהמעשה נעשה ללא קינטור - אכן נטל ההוכחה בענין זה מוטל על התביעה, אך באין עדים למעשה ההמתה יוצאת התביעה קץ חובתה כשיש בידה להסתמך על הודעות הנאשם עצמו. בעניננו עולה מתוך האמור בהודעות הנאשם שלא קדם קינטור מידי מצד הקורבן.
(בפני השופטים: אשר, אלון, בייסקי. החלטה - השופט אשר. עו"ד טויסטר למערער, עו"ד ד. גורני למשיבה. 19.3.80).
ע.פ. 505/79 - דור פיאזי נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת סמים וחומרת העונש (הערעור על ההרשעה נדחה ועל גזר הדין נתקבל).
המערער הורשע בעבירת סמים
ונדון ל- 6 חודשים מאסר בפועל ו- 18 חודשים מאסר על תנאי. הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל. מן העדויות עולה ברורות כי המערער נטל חלק במעשיו של הנאשם האחר בסחר בסמים, ובין אם חלקו של המערער יש בו משום תיווך ובין אם היה משום סיוע לדבר עבירה על כל פנים עבר עבירה על פקידת הסמים המסוכנים מאידך עולה שהמערער נקלע לעסקת הסמים שלא על פי תכנון מראש אלא באקראי ואין לו הרשעות קודמות. לפיכך יש להעמיד את תקופת המאסר בפועל על 3 חודשים ומאסר על תנאי על 21 חודשים.
ביהמ"ש העליון הביע מורת רוח על הצורה שבה ניתן פסה"ד, שכן השופט נתן את הכרעת הדין ואת גזה"ד בע"פ ע"י שדיבר לתוך מכשיר הקלטה. המכשיר קלט, וביהמ"ש העליון נדרש לקרוא, לא רק את גוף פסה"ד אלא גם דברי נזיפה והערות שיצאו מפי השופט, ושככל הנראה לא היו מכוונים לשמש חלק מפסק דינו. בצורה זו של פסיקת הדין לא יצא השופט ידי חובתו לפי סעיף 164 לחוק סדר הדין הפלילי, הקובע כי פס"ד צריך להיות בכתב וכי השופט חייב לקוראו בפני הנאשם.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא ח. כהן, גב' בן פורת, ברק. עו"ד י. גרין למערער, עו"ד נ. לבנהלמשיבה. 12.3.80).
ע.פ. 162/80 - כרים בן סלים דניאל נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (גרימת מוות בתאונת דרכים) (הערעור נדחה).
המערער היה מעורב בתאונת דרכים שבה נהרג אדם ונפצעו אחרים. המערער הועמד לדין בביהמ"ש המחוזי בעבירה של הריגה שהיא פשע וכפר באשמה. לאחר מכן הגיש נציג המדינה, בהסכמת ב"כ המערער, כתב אישום מתוקן ובו הואשם המערער בעבירה של גרימת מוות, היינו עבירה שהיא עוון וביהמ"ש הרשיע את המערער עפ"י הודאתו בעובדות וגזר עליו עונש של שנה מאסר בפועל ופסילה מהחזקת רשיון נהיגה לתקופה של 6 שנים. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. בענין ההרשעה טוען ב"כ המערער כי לאחר שתוקן כתב האישום לא היתה סמכות לבהמ"ש המחוזי לדון בענין והוא היה צריך להשאיר את הדיון לבימ"ש השלום. אין ממש בטענה זו. לפי סעיף 82 לחוק סדר הדין הפלילי רשאי היה ביהמ"ש להמשיך בדיון במשפט, גם אם לנוכח התיקון בכתב האישום העבירה והיא בתחום סמכותו של בימ"ש בעל סמכות שיפוט מצומצמת יותר.
אשר לעונש, טען המערער כי הוא עולה בהרבה על העונשים אשר מוטלים בבימ"ש השלום בחיפה בעבירות של גרימת מוות בתאונות דרכים. הסניגור הסתמך על סטטיסטיקה שערך ואולם אין כל אפשרות להסתמך בענין כגון זה על סטטיסטיקה ויש לדון כל ענין עפ"י נסיבותיו המיוחדות. העבירה שבה הורשע המערער היא חמורה מאוד. היתה כאן התחרות בין המערער ובין נהג מונית. הם נסעו בכביש החוף תל אביב-חיפה כשכל אחד מהם עוקף ומשיג את השני, ולפני התאונה עקף נהג המונית את המערער והמשיך לעקוף משאית שנסעה בצד ימין, ואז ניסה המערער להיכנס בין המשאית ובין המונית ובעקבות זאת אירעה התאונה. זה מקרה חמור ביותר של רשלנות מרחיקת לכת, והתנהגות חסרת רסן מסוג זה מצד נהגים היא אחת הסיבות לקטל בדרכים שקיבל מימדים מבהילים במדינה. העונש שהוטל אינו חמור יתר על המדינה, גם בהתחשב בנסיבות האישיות, היינו המשפחה הגדולה שעל המערער לפרנס ופציעתו הוא בתאונה. במקרה חמור כגון זה טובת הציבורמחייבת הטלת עונשים חמורים.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, י. כהן, בכור. החלטה - השופט בכור. עו"ד ליבנה למערער, ע"ד ח. לי-רן למשיבה. 13.3.80).
ע.פ. 867/79 - ארנולד אפשטיין נגד מדינת ישראל
*גובה הקנס כשעבירת מרמה בוצעה במטבע חוץ ובינתיים ירד ערך הלירה (הערעור נתקבל).
המערער הועסק כעובד משלחת ישראל בועידת השלום בג'נבה ונטל שיקים של המשלחת וזייפם וכך הוציא במרמה 25 אלף פרנקים שוויצריים. הדבר
היה בסוף מרץ 1974 כאשר ערכם של הפרנקים היה כ- 32 אלף ל"י. הוא הועמד לדין ופסה"ד ניתן בנובמבר 1979. (ביהמ"ש המחוזי הטיל על המערער עונש של מליון ל"י קנס או שנה אחת מאסר תמורתו. על שיעורו של הקנס הוגש הערעור בטענה כי ביהמ"ש לא היה מוסמך להטיל קנס בסכום כזה והערעור נתקבל. המשיב אשר עליו השתית ביהמ"ש את גובה הקנס הינו סעיף 63 לחוק העונשין הקובע כי "בשל עבירה שנתכוון בה הנאשם... להשיג טובת הנאה לעצמו... רשאי ביהמ"ש להטיל על הנאשם קנס פי שלושה משווים של... טובת ההנאה שהושגה ע"י העבירה". ביהמ"ש המחוזי סבר כי ניתן להטיל קנס פי שלושה מערך טובת ההנאה ביום פסה"ד ובו הערך של 25 אלף פרנקים היה חצי מליון ל"י, ואילו הסניגור טען כי יש להתחשב בשווי הפרנקים ביום העבירה. דעה זו נתקבלה ע"י ביהמ"ש העליון. שינוי בערך הנכס הנגנב, ובעניננו מטבע זר מהווה נכס שנגנב, שאירע לאחר ביצוע העבירה, בין כתוצאה משינויים פנימיים בנכס, ובין כתוצאה משינויים חיצוניים, אין לקחתם בחשבון. לפיכך הופחת הקנס והועמד על 93 אלף ל"י, שהוא פי 3 מהערך של הפרנקים ביום ביצוע העבירה.
(בפני השופטים: י. כהן, אלון, ברק. החלטה - השופט ברק. עו"ד מ. ארגוב למערער, עו"ד ד. גורני למשיבה. 4.3.80).
ע.פ. 179/79 - מדינת ישראל נגד קורט גברון
*זיכוי מעבירת זיוף ומרמה (הערעור נדחה).
המשיב היה חוקר מס הכנסה בת"א והגיע לידיו חומר ממשטרת ישראל הנוגע לחקירה נגד אחד לויביל שהחזיק שלא כדין חשבונות בבנקים שונים בחו"ל. המשיב הואשם בכך שעל יסוד החומר שהיה בידו זייף מכתב בחתימת לויבל ובו הוראה לבנק בשוייץ לסגור את החשבון של לויבל ולהעביר סכום של 4500 דולר לחשבון בבנק בוינה שהיה חשבון אמו של המשיב. היו ראיות כבדות משקל להחשדתו של המשיב בזיוף המכתב, ואולם ביהמ"ש המחוזי הגיע למסקנה שאין זה בטוח להרשיע על יסוד אותו חומר את המשיב. היו נסיבות מסויימות שעוררו בלב השופט ספקות באשמתו של המשיב. לפיכך זוכה המשיב בביהמ"ש המחוזי והערעור על כך נדחה. מ"מ מנשיא לנדוי ניתח את חומר הראיות ואת החשדות הכבדים הקיימים נגד המשיב וציין כי לאחר ששקל את כל החומר, קרוב היה לקבל את ערעור המדינה ולהרשיע את המשיב, אילמלא ענין נוסף והוא סירוב התביעה לאפשר לסניגור לעיין בתיק החקירה של לויבל במשטרה ובאגף מס הכנסה. הסניגור דרש עיון בתיק מתחילת המשפט ועד סופו וביהמ"ש המחוזי תמך בעמדת התביעה שאין להרשות את העיון בתיק אלא במסמכים שהתביעה מתעתדת להגיש במשפט. השופט שגה בגישתו זו. יש להרשות לסניגור את העיון. בתיק החקירה לא כדי למנוע הפתעת הסניגור ע"י הגשת מסמך כראיה מטעם התביעה מבלי שניתן לסניגור לעיין תחילה במסמך, אלא כדי להבטיח משפט הוגן לנאשם ולאפשר לו לגלות בחומר החקירה ראיות המצביעות על חפותו, אם ישנן כאלה. אם אין מגלים לנאשם את חומר החקירה לעולם אין לדעת אם קיימות בו ראיות העשויות לעזור לו. אין החיוב הסטוטורי שבסעיף 67 בחוק סדר הדין הפלילי אינו חל על תיקי החקירה של לויבל אלא על חקירת המשיב עצמו, אבל בנסיבות הענין, כאשר הואשם המשיב במעשים שעשה ביחס לחומר (של החקירה נגד לויבל שבה עסק, חייבה ההגינות לאפשר לסניגור את העיון גם בתיקי החקירה של לויבל. יש להיזהר מאד שמא נגרם למשיב עיוות דין בכך ולפיכך יש לדחות את הערעור על הזיכוי.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, אלון, בכור. החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי, עו"ד גב' ר. רבין למערערת, עו"ד רזומוב למשיב. 20.2.80).
ע.פ. 414/79 - מוחמד שלבי נגד מדינת ישראל
*ביטול עונש מאסר בעבירת שוד שבוצע ע"י קטין (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער הורשע בעבירה על סעיף 402 לחוק העונשין ונדון לשנה מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי והערעור על חומרת
העונש נתקבל והמאסר בפועל בוטל. המערער היה בעת ביצוע העבירה, בינואר 1977 כבן 16 וחצי, כתב האישום הוגש רק באוקטובר 78 ומאז גזה"ד באפריל 1979 חלפה שוב כשנה וביהמ"ש המחוזי החליט לדחות את תחילת ריצוי העונש, כך שחלפו למעלה מ- 3 שנים מאז בוצעה העבירה, כאשר מדובר בעבירתו של קטין שאין לו הרשעות קודמות, תסקיר שרות המבחן ציין כי מאסר בפועל עלול להזיק למערער, ואולם אין באמור בתסקיר כדי לקבוע אם אכן יש מקום להטלת מאסר בפועל, כי השיקולים שביהמ"ש מפעיל בנסיבות כגון אלה רחבים יותר וכוללנים יותר מאלה הנבחנים ע"י שרות המבחן הנותן דעתו בעיקר לאפשרויות השיקום של הפרט. אולם במקרה דנא יש הצטברות של נסיבות המכריעות את הכף נגד מאסר בפועל.
(בפני השופטים : שמגר, אלון, בכור. החלטה - השופט שמגר. עו"ד חדאד למערער, עו"ד א. ראב למשיבה. 5.3.80).
ע.פ. 678/79 + 643 - אליהו בן עמי נגד מדינת ישראל
*הרשעה בגניבת שקי דאר ע"י עובד נמל התעופה וחומרת העונש
(הערעור נדחה).
המערער עבד כסבל בנמל התעופה בן גוריון ולפני ביהמ"ש המחוזי העיד עובד נמל התעופה בשם לוסקי כי המערער יחד עם עובד נוסף ביקשוהו בשני מקרים כי יוציא משדה התעופה שק דואר שברשותם ולוסקי נעתר לבקשה והוציא עבורם את השקים. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בגניבה בידי עובד ציבור וגניבת שק דואר בניגוד לפקודת הדאר ודן אותו ל- 7 שנים מאסר. הערעור על ההרשעה על חומרת העונש נדחה. עם לוסקי היתה עיסקת טיעון לתביעה, שלפיה ישמש עד מדינה והתביעה תבקש שיוקל עמו כשיועמד לדין. ביהמ"ש המחוזי ציין כי התרשמותו מן העד היא חיובית וכי האמין לו. הסניגורית טענה שיש לראות בלוסקי שותף לדבר עבירה אשר עדותו טעונה סיוע. ביהמ"ש המחוזי בחן את השאלה מהו מעמדו של לוסקי מבחינת דיני הראיות. האם יש לראות בו שותף לדבר עבירה, ואז עדותו טעונה סיוע ממש, או שמא הוא רק מעורב בדבר עבירה ומספיק "דבר מה נוסף" בחומר הראיות כדי לבסס את ההרשעה של עדותו. ביהמ"ש המחוזי לא הכריע בשאלה הנ"ל וקבע כי יש סיוע ממשי לדברי לוסקי וזאת בדברים שהוקלטו בשתי שיחות שאותן ניהל לוסקי עם המערער. ביהמ"ש העליון ציין אף הוא כי שתי השיחות שהוקלטו אכן מהווים סיוע ממשי לדברי עד המדינה. אכן אין בשיחות כדי להצביע על תאריכי האירוע המדוייקים וחסרה על כן הוודאות הדרושה לצורכי ביסוס ההרשעה על הדברים שנאמרו ע"י המערער בהקלטות, ואולם ביהמ"ש לא השתית את ההרשעה על דברי המערער, כפי שרשאי היה לעשות אילו היו בשיחה המוקלטת פרטים מדוייקים יותר, אלא בחן את התמליל לצורך החלטה אם יש בו משום סיוע. לצורך זה די בראיות הקושרות את המערער עם מעשה העבירה.
אשר לעונש - המעשים שבהם הורשע המערער חמורים ביותר לא רק בשל כך שגרמו נזק כספי למאן דהוא, אלא שהם פגעו בקשר שבין ישראל לבין ארצות חוץ וזאת בין היתר ע"י שלילת האמינות מן התובלה של דברי דאר אל ישראל או ממנה. מדובר בשקי דאר שדברי הערך שבהם נגנבו ודברי הדאר עצמם נשרפו. במקרה כזה צריך להטיל עונש שיש בו הרתעה ממשית.
(בפני השופטים: שמגר, גב' בן פורת, ברק. החלטה - השופט שמגר. עו"ד לידסקי למערער, עו"ד ד. שפי למשיבה. 24.2.80).