ע.א. 240/79 - שמעון בן זמרה נגד פקיד השומה

*שומת מם הכנסה לפי מיטב השפיטה ושינוי השומה לחומרה בעקבות הגשת השגה.

(ערעור וערעור נגדי על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בתיק עמ"ה 141/76 - הערעורים נדחו)



המערער הינו שותף ב-40 אחוז בבית קפה ברחוב דיזנגוף בתל אביב. בשנת המס 1972 ניהלה השותפות' ספרים כתיקונם ופקיד השומה קיבל אותם. בשנות המס 1973 ו-1974 לא ניהלה השותפות ספרים כתיקונם ופקיד השומה קיבל אותם. בשנות המס 1973 ו-1974 לאניהלה השותפות ספרים אלא קופה רושמת כך שהיה בידיה דו"ח על הפדיון שלה אך לא מסמכים בגין הוצאות, רכישת מצרכים וכדו'. לגבי שתי שנות מס אלה קבע פקיד השומה את הכנסות המערער לפי מיטב שפיטתו. לשנת 1973 קבע 54 אלף ל"י ולשנת 1974 קבע 65 אלף ל"י. המערער הגיש השגה ובשלב ההשגה הגדיל המשיב את הסכומים וקבע את השומה לכל אחת משתי שנות המס על סך 75 אלף ל"י לחלקו של המערער. ביהמ"ש הביע ספק לגבי סבירותן של השומות הסופיות אך לא מצא דופי בשומות שהוצאו בשלב א', ולכן ביטל את השומות הסופיות וקבע את ההכנסות בהתאם לשומות הראשונות. בשומה השניה ביסס פקיד השומה את השומה על תחשיב הנציבות המייחס את הפדיון לפי מספר המלצרים המועסקים בבית הקפה. ביהמ"ש המחוזי לא היה מוכן לקבל את התחשיב, באשר הוא התבסס בין היתר על המחירים הגבוהים המשתלמים בבתי הקפה ברחוב דיזנגוף, בעוד שבבית הקפה הנדון המחירים נמוכים מן המקובל בסביבה, ובכך קיים גורם המשפיע על הפחתת הסכומים המפורטים בתחשיב. יתירה מזו, בשנת 1972 נקבע הפדיון בהתאם לספרי השותפות בסך 265 אלף ל"י, ואילו התחשיב שערך פקיד השומה לשנה שאחריה התבסס על פדיון של 540 אלף ל"י ולא יתכן שחלה באותה שנה עליה של יותר מכפליים בפדיון. לא ניתן הסבר מדועסטה המשיב בשלב ההשגה ממיטב שפיטתו הקודמת כשבתקופה שבין שני השלבים לא נתחדש דבר. המערער מערער על כך שלא קיבל ביהמ"ש את גובה הפדיון כפי שהוא הצהיר עליו והמתבטא בקופה הרושמת שניהל, ואילו המשיב מערער על כך שלא אושרה השומה הסופית.
א. המערער לא ניהל ספרים תקינים כדרישת ההוראות, ובהיעדר פנקסים מלאים ותקינים אין הנישום יוצא ידי חובת הראיה המוטלת עליו להוכיח כי שומתו של פקיד השומה היא מופרזת. אין בפרטי הקופה הרושמת והרישומים שנעשו על פיהם בפנקס זה או אחר כדי לחייב את פקיד השומה או ביהמ"ש לקבוע את פדיון השותפות על פיהם. אותם סרטי קופה אינם אלא בחינת תיעוד פנימי שנוצר ע"י הנישום עצמו, וחשיבותו של תיעוד זה אינו דומה לחשיבות תיעוד חיצוני. אכן, גם תיעוד פנימי אינו פסול, אלא שפקיד השומה רשאי להתייחס אליו בזהירות יתר ולחפש לו תמיכה במערכת החשבונות הכולל. לכן, אילו רשמה השותפות גם את כל הוצאותיה הקשורות עם רכישת חומרים, יכול היה המשיב להשוות את סכום ההוצאות עם סכום הפדיון ולראות אם קיימת התאמה יחסית ביניהם. ניהול חשבונות חלקי אינו מאפשר ביקורת ראויה ופקיד השומה רשאי, אך אינו חייב, להתחשב ברישומים חלקיים.
ב. אשר לערעור שכנגד - התבססות על התחשיב מהווה חלק משומה על פי מיטב השפיטה ואין זה נכון לומר כי שומה על פי מיטב השפיטה שלפיו נהג פקיד השומה בשלב הראשון עדיפה על שפיטה על פי התחשיב כפי שנהג בשלב השני. פקיד השומה יכול להשתמש לקביעת שומה בכל האינפורמציה העומדת לרשותו, כולל חישובים כלכליים וסטטיסטיים דוגמת תחשיבי הנציבות.
ג. מאידך, אין לקבל טענת המשיב כי משנמצאו רישומי השותפות חסרים יכול היה לפנות אל התחשיב ולבטל את השומות הראשונות שעשה. המפקח שהוציא בשלב הראשון את השומה לא הופיע להסביר מה נשתנה בין השלב הראשון לבין השלב השני, ומה האינפורמציה הנוספת שהצדיקה הגדלת השומות. התנהגות כזו שבה מנצל פקיד שומה את ההזדמנות שבדיון בהשגת נישום, שמטרתה הקטנת השומה, כדי להגדילה דוקא, אינה התנהגות מקובלת ורגילה והדבר אומר דרשני. ההנחה היא שפקידי השומה מבצעים את
תפקידם כשורה ולפני הוצאת שומותיהם חוקרים את כל הדרוש ומרכזים את כל האינפורמציה ועל כן אין לומר כי בשומות הראשונות שהוציא לא היו בפני המפקח תחשיבי הנציבות. השופט לא היה מוכן לאשר את הדרך הפשטנית והבלתי גמישה שבה ביקש המשיב להחיל את כללי התחשיב בענין דנא ואין למצוא בכך דופי. התחשיב אינו מהווה מעשה חיקוק והשימוש בתחשיב אינו משחרר את פקיד השומה מבדיקת כל הנתונים המתייחסים לעסק נשוא השומה. אם ניהל הנישום רישומים חלקיים רצוי שפקיד השומה יעיין גם ברישומים אלה שמא ימצא בהם אינפורמציה שתוכל להשפיע על שיקול דעתו. בשומותיו הסופיות נצמד המשיב לתחשיב ללא התחשבות בכל האינפורמציה האחרת הנוגדת את תוצאותיו של התחשיב.
ד. השאלה היא כיצד צריך היה ביהמ"ש לנהוג כשסירב לאשר את השומות הסופיות ואת דו"חותיו של המערער. הדרך הרגילה במקרים כאלה היא לקבל את הערעור ולהחזיר את הדיון בשומה לשלב ההשגה כדי שפקיד השומה ישקול מחדש את הנתונים לאור הערותיו של ביהמ"ש. במקרה דנא נקט השופט בדרך בלתי שגרתית כאשר אימץ לעצמו את השומות הראשונות שנזנחו ע"י שני הצדדים גם יחד, אך בכך לא חרג מסמכותו.


(בפני השופטים : אשר, אלון, בייסקי. החלטה - השופט אשר עו"ד י. ברון למערער, עו"ד ד. גורני למשיב. 6.3.80).


ע.פ. 536/79 - מדינת ישראל נגד שלמה קדוש

*חובת מינוי סניגור לנאשם בעבירות סמים שענשם 10 שנים כשהנאשם הועמד לדין בבימ"ש השלום.שבו העונש המקסימלי הוא 3 שנות מאסר(הערעור נתקבל ברוב דעות).

המשיב הועמד לדין בפני בימ"ש השלום בעבירה של החזקת סם מסוכן לפי סעיף 7(א) לפקודת הסמים המסוכנים ועבירות אחרות. הוא לא הודה והמשפט התנהל ללא שיהיה מיוצג ע"י סניגור. כשהחל הדיון על גזה"ד הופיע סניגור בשמו של המערער וזה טען שיש לפתוח מחדש את הדיון באשר המערער לא היה מיוצג ע"י עורך דין. הבקשה נדחתה ע"י ביהמ"ש שהטיל על המשיב מאסר של שנה אחת וכן הפעיל מאסר על תנאי. סעיף 13(א)(1) לחוק סדר הדין הפלילי מורה כי על ביהמ"ש למנות סניגור לנאשם אם נתקיים בו אחד מאלה "הוא הואשם... בעבירה שדינה... מאסר 10 שנים או יותר". לפי סעיף 32 לפקודת הסמים במידה ולא נקבע לעבירה לפי אותו חוק עונש אחר דינו של העובר עבירה מאסר 10 שנים ובסעיף 7 לא נקבעה מידת העונש. מאידך בסעיף 30 של הפקודה נאמר כי מותר להעמיד אדם לדין בפני בימ"ש שלום בשל החזקת סם מסוכן אך הוא לא יהיה מוסמך להטיל עונש העולה על 3 שנים מאסר. השאלה היתה אם יש לראות בנאשם מי שהועמד לדין בעבירה שדינה 10 שנים ולפיכך צריך היה למנות לו סניגור, או מכיון שהועמד לדין בפני בימ"ש שלום שאינו מוסמך להטיל יותר מ-3 שנים מאסר אין לראות בו אדם שהואשם בעבירה שדינה 10 שנים. דעת שופטי הרוב בביהמ"ש המחוזי היתה כי הוראת סעיף 13(א)(1) הנ"ל היא כה ברורה וחד משמעית שאין מנוס מן התוצאה שחייב ביהמ"ש, וגם אם זה בימ"ש שלום, למנות סניגור לנאשם כאשר העונש לעבירה הוא 10 שנות מאסר או יותר, אפילו אין בימ"ש השלום מוסמך להטיל עונש העולה על 3 שנים מאסר. הערעור נתקבל ברוב דעות השופטים י. כהן ובכור, בפסק דין מפי השופט י. כהן, בעוד השופטת בן פורת סברה כי יש לדחות את הערעור.
השופט י. כהן ציין כי הוראת סעיף 13(א)(1) אינה חד משמעית ויש לה פנים לכאן ולכאן. כאשר קיימים שני פירושים אפשריים להוראה שבחוק ושניהם אינם מנוגדים
למשמעות הרגילה של המלים שבהן השתמש המחוקק, מן הראוי לבחור בפירוש שיתן תוקף לכוונת המחוקק ויסיר את המכשלה שאותה רצה המחוקק להסיר. כוונתו הברורה של סעיף 13 היתה לדאוג לייצוג נאשם ע"י סניגור כאשר הוא צפוי לעונש חמור של 10 שנים. אולם כשמדובר בהליך משפטי שהעונש המירבי שהנאשם צפוי לו הוא מאסר 3 שנים בלבד, אינה קיימת המכשלה שהמחוקק רצה למנוע, ולפיכך אין צורך למנות סניגור.השופט כהן ציין כי אין לראות בדבריו הנ"ל קביעת עמדה לגבי סיווג העבירה על סעיף 7(א) למטרות אחרות מאשר ענין מינוי סניגור, כגון הפעלת מאסר על תנאי כאשר הנאשם הפר תנאי שלא יעבור עבירה מסוג של פשע או ענין תקופת התיישנות. שאלות אלה לא נדונו בערעור ויש להשאירן לעת מצוא.
השופטת.בן פורת בדעת מיעוט סברה כי יש לפרש כל הוראה, ולו גם שבסדר דין, בדרך היותר נוחה לנאשם. זאת באותם מקרים שבהם קיימים שני פירושים המתקבלים על הדעת שניתן לתארם כשווי ערך. לדעתה אין נפקא מינה בפני איזה בימ"ש מעמידים את הנאשם לדין ומהו העונש שבימ"ש מוסמך לגזור אלא יש להתייחס לשאלה מהו העונש המירבי הקבוע לעבירה, ולו יהיה זה כשהנאשם יועמד לדין בפני בימ"ש מחוזי.


(בפני השופטים : י. כהן, גב' בן פורת, בכור. עו"ד ח. ברנזון למערערת, עו"ד ש. יוסף למשיב.7.2.80).


ע.פ. 674/79 - אהרן אליהו נגד מדינת ישראל

*הסעיף שלפיו ניתן להרשיע בעבירת שידול כשהשידול לא הצליח(הערעור נדחה).

המערער ניסה פעמים מספר לשדל נער כבן 14 (להלן ביטון) לבצע יחד עמו גניבות. משנענה בשלילה תקף את הנער וגרם לנפיחות בעינו, באפו ובשפתיו. משהגיש הנער תלונה למשטרה פנה המערער לאחותו של ביטון ויחד ניסו להשפיע על אביו של ביטון שהלה יפעיל השפעתו על הנער לבטל את התלונה ואולם האב סירב. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בביצוע עבירה ע"י שליח לפי סעיף 27 לחוק העונשין, גרימת חבלה של ממש ופציעה, וכן בעבירה של נסיון להניע אדם לחזור בו מהודעה שמסר למשטרה, ועוד עבירות שונות הקשורות בנהיגה שלא כדין, וגזר עליו עונש של 4 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור נדחה אם כי סעיפי האישום הוחלפו. אין לקיים את ההרשעה בעבירה לפי סעיף 27. ניתן להרשיע לפי סעיף זה רק אם האדם ששודל ביצע את העבירה ולא כמו במקרה שלפנינו שסירב לבצעה. אין גם להרשיע את המערער בעבירה לפי סעיף 34 בנסיון לבצע גניבה, שכן המערער לא ניסה לשדל את ביטון לעבור עבירה של גניבה, אלא עבירה של קשירת קשר לביצוע עבירות בעתיד. השאלה היא אם על רקע עובדות המקרה הסעיף המתאים הוא 34, היינו נסיון לקשירת קשר, או שמא חלים כאן הסעיפים 499 בצד 33(א) לחוק העונשין. השופטת בן פורת הגיעה למסקנה כי אדם המנסה לשדל את חברו להצטרף לביצוע עבירות, כאשר גם המשדל מתכוון ליטול חלק בביצוען, אשם בנסיון לקשירת קשר לפי הסעיפים 499 ו-33(א) לחוק העונשין, ואילו אדם המנסה לשדל אחרים לקשור קשר פלילי בינם לבין עצמם אשם בנסיון של שידול לדבר עבירה (קשירת קשר) לפי סעיף 34. התוצאה היא שביהמ"ש העליון השתמש בסמכותו מכח סעיף 166 והחליף את האישום מעבירה לפי סעיף 27 לעבירה על הסעיפים 499 ו-33(א) וזאת בנוסף להרשעה בגרימת חבלה של ממש ופציעה.
גם ההרשעה בעבירה של נסיון להניע אדם לחזור בו מהודעה שמסר במשטרה אינה יכולה לעמוד, שכן המערער לא ניסה להניע את ביטון שיחזור בו מהודעתו, אלא ניסה לשוא להניע את האב שהוא ישדל את ביטון לחזור בו מההודעה. מכאן שיש להשתית את ההרשעה על סעיף 34 לחוק העונשין, במקום סעיף 33, ולקבוע שהמערער ניסה לשדל את האב של ביטון לעבירה של הדחה בחקירה ואכן ביהמ"ש העליון שינה את סעיף האישום. אשר לעונש - אמנם הוא חמור בהתחשב בכך שמדובר באדם צעיר ואולם למערער
עבר פלילי נכבד למדי ואת העבירות דנא ביצע חודש אחד בלבד לאחר שחרורו מן הכלא. לפיכך אין להתערב במידת העונש:


(בפני השופטים : ויתקון, גב' בן פורת, אלון. החלטה - השופטת בן פורת.עו"ד גלעד למערער, עו"ד גולדמן למשיבה. 21.2.80).


ע.פ. 706/79 -עבדללה ג'באלי נגד מדינת ישראל

*הרשעה בהחזקת סמים בדירת המערער שבה התגוררה גם חברתו וזו טענה שהסמים הם שלה(הערעור על ההרשעה נתקבל בחלקו והערעור על גזר הדין נדחה).

המערער וחברתו דרורה התגוררו יחד בדירה ביפו. באחד הימים עצרה המשטרה נרקומן כשבידו סמים והלה הסכים לשתף פעולה עם המשטרה, קיבל כסף מסומן ,ויצא לדירתו של המערער וקנה ממנו בסכום של כ-13 אלף ל"י, 8 מעטפות ובהן הרואין. כשיצא מדירת המערער מסר את המעטפות לידי איש משטרה. לאחר מספר דקות יצאו המערער וחברתו מהדירה ואז נעצרו והוחזרו לדירה. על גופו של המערער נמצאו השטרות המסומנים ובחדר המיטות שבדירה, שם ישנו המערער וחברתו, נמצאה גרב נשית של דרורה במגירה של ארון לילה ובה 10 גרם אופיום. דרורה טענה כי אינה יודעת של מי הסמים, אך בביהמ"ש הודתה כי האופיום שייך לה. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער ואת חברתו בהחזקת האופיום ואת המערער גם במכירה ללא היתר של ההרואין. המערער נדון ל-30 חודשי מאסר בפועל, שנתיים מאסר על תנאי, ותשלום קנס של 25 אלף ל"י. הערעור על הרשעת המערער בעבירה של מכירת הרואין נדחה, הערעור על הרשעתו בהחזקת האופיום נתקבל והעונש נשאר על כנו.
אשר להרשעה במכירת ההרואין - טען המערער שהנרקומן הוא עד מפוקפק ועדותו בלתי אמינה ואולם ביהמ"ש המחוזי האמין לאותו עד ואין להתערב בהערכת המהימנות. ערכאת ערעור עשויה להתערב בקביעות העובדתיות של הערכאה הראשונה, כולל ענין מהימנות עדים, רק כשישנה טעות ברורה ונראית לעין.
שונה המצב באשר להרשעה בהחזקת האופיום. סם זה נמצא מוחבא בתוך גרב שהיתה שייכת לדרורה וזו העידה כי היא רכשה את הסם והשתמשה בו מבלי שהמערער ידע שהוא נמצא בדירה. אמנם ביהמ"ש לא היה מוכן להאמין לה, אך גם בלעדי עדותה נשארה במקומה העובדה כי האופיום היה ארוז בגרב שלה ובחדר המיטות שבו גם היא ישנה וגם המערער.דבר זה מצביע לפחות לכאורה על האפשרות שהסם נמצא ברשותה ונועד לשמש לצורכיה. טוען התובע כי הדירה היתה שכורה ע"י המערער ומה שנמצא בתוכה נמצא לכאורה בחזקתו, ואולם לגבי החזקת סמים מסוכנים, להבדיל מהחזקת נשק, אין הוראה סטטוטורית היוצרת חזקה שלפיה המחזיק במקום רואים אותו כמי שמחזיק בחפץ הנמצא בו כל עוד לא הוכח היפוכו של דבר. יש לראות בעבירה על סעיף 7 לפקודת הסמים עבירה רגילה שאינה נוצרת-אלא אם הנאשם יודע כי הסם נמצא ברשותו. גם אם ברוב המקרים מספיקה עצם הימצאות הסם בדירתו או בכיסו של אדם כדי ליצור הנחה שבהגיון כי ידע על מציאותו שם, הרי ברור שההנחה, גם אם היא סבירה, אינה בלעדית. לפיכך יש לדרוש "דבר מה" נוסף שעל התביעה להוכיחו על מנת להפוך את ההנחה ההגיונית הנ"ל לראיה המספיקה להרשעה בפלילים.
אשר לעונש - למרות זיכוי מאחד האישומים אין להתערב במידת העונש, במיוחד כשלמערער הרשעות קודמות רבות ובתוכן של החזקת סם מסוכן. יש להילחם ללא רחם במפיצי סמים למיניהם ויש לאסור את המערער לתקופת זמן משמעותית כדי להגן על החברה ולהרתיע אותו ואחרים כמוהו.


(בפני השופטים : י. כהן, אשר, אלון. החלטה - השופט אשר. עו"ד נ. גולדברג למערער, עו"ד ר. בר חיים למשיבה. 6.3.80).



ע.פ. 450+481/79 -מימון סויסה נגד מדינת ישראל

*הרשעה בפריצה על יסוד טביעת אצבעות כשהנאשם נתן הסבר סביר למציאת טביעת האצבעות במקום(הערעור נתקבל).

באחד הימים נפרצה דירתו של המתלונן ועל הדלת נמצאה טביעת כף יד שמאל של המערער. הוא הורשע בעבירת התפרצות וגניבה והערעור על ההרשעה נתקבל. מציאת טביעת כף היד כשלעצמה יכלה לבסס הרשעה ,אלא אם נתן המערער הסבר סביר למציאת טביעת ידו על הדלת. המערער סיפר בעדותו כי בסמוך לתקופת הפריצה היה פעמיים או 3 פעמים בדירתו של המערער כדי לקנות שם ממתקים, שאותם מוכר המתלונן בדירה. לדברי המערער הוא גר במרחק לא רב מהדירה שנפרצה ואחותו שיש לה ילדים מתגוררת במרחק של 3 בנינים מהמתלונן ולעיתים היה שומר על הילדים וקונה להם ממתקים אצל המתלונן. המתלונן העיד שאיננו מכיר את המערער אך ציין שאינו רואה טוב ואינו מכיר את הקליינטים שלו. ביהמ"ש המחוזי דחה את ההסבר של המערער ונימק את מסקנתו בשניים אלה : שהנאשם לא יכול היה להסביר למה הטריד את המתלונן דוקא כדי לקנות ממנו ממתקים ; כאשר המערער הדגים כיצד נקש על הדלת התברר באופן חד משמעי כי בצורות הנקישה שאותן הדגים לא יכול היה להגיע למצב שתישאר על הדלת טביעת כף היד. נימוקים אלה של ביהמ"ש המחוזי אין לקבל. אין זה ,ש4 הסבר תמוה על שום מה קנה המערער ממתקים דוקא אצל המתלונן עבור ילדי אחותו שגרו בקרבת מקום ואין סיבה לדחות הסבר זה מיניה וביה. אשר לענין הנקישות בדלת - קשה לדרוש מאדם שישחזר בדייקנות את כל תנועות ידו בעת נקישה על הדלת. לפיכך יש לקבל את הערעור ולזכות את המערער.


(בפני השופטים : י. כהן, אשר, ברק. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד ע. בכר למערער, עוקד ח. לי רן למשיבה. 13.2.80).


ע.פ. 28/79 - חסן דיב דרחאן נגד מדינת ישראל

*הרשעה ברצח(הערעור נדחה).

במאי 1978 נתגלתה גופתו של המנוח, ד"ר רבדין, בדירתו בחיפה. כשלושה שבועות לאחר מכן נעצר המערער כחשוד בגרימת מותו של המנוח ובאותו יום מסר הודעה שלפיה נפגש עם המנוח בגן הזיכרון בחיפה, שבו נפגשים הומוסקסואלים. המערער ידע שהמנוח הינו הומוסקסואל ולאחר שנפגשו הלכו לדירת המנוח ושם קיימו מגע מיני. לאחר מכן פרץ ויכוח בקשר עם תשלום כ-200 ל"י שהמערער דרש. לפי סיפורו של המערער היכה בו המנוח במהלך הויכוח ואז הלם המערער בראשו של המנוח בלבנה ולאחר שאיבד את הכרתו כרך כבל חשמל סביב צוארו עד שהמנוח נפטר. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער ברצח והערעור נדחה. למחרת גביית ההודעה נערך שיחזור בהסכמת המערער וזה הוסרט והוקלט. ביהמ"ש המחוזי החליט לקבל את ההודעה שמסר המערער ולא האמין לעדותו של המערער בביהמ"ש שכלל לא הכיר את המנוח. ביהמ"ש המחוזי גם פירט ראיות נוספות שהיה בהן כדי לאמת את דברי המערער ובראיות אלה ראה ביהמ"ש את ה"דבר מה" הנוסף הנחוץ לביסוס ההרשעה. הסניגור טען כי נתגלו סתירות בפרטים שונים בין דברי המערער ובין הפרטים שבמקום המקרה אך סתירות אלה אינן משמעותיות. כמו כן כבר נפסק שביהמ"ש רשאי לקבל חלק מדברי נאשם בהודעתו ולא לקבל דברים אחרים שאותו נאשם אמר באותה הודעה, במיוחד כשניתן למצוא הסבר לסתירות/או אי ההתאמות. אשר ל"דבר מה נוסף" הדרוש - היו מספיק ראיות שיכולות לשמש דבר מה נוסף. ראיות אלה מצביעות לא רק על כך שדברי המערער בהודעתו נכונים אלא מקשרות אותו באופן ממשי עם מעשה העבירה.


(בפני השופטים : ח. כהן, אלון, ברק. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד יאסין למערער, עו"ד ר. בר חיים למשיבה. 18.2.80).


ע.פ. 78+191/79/183 - חסין וסלמין מדג'ם נגד מדינת ישראל

*הרשעה ברצח(הערעור נדחה).

המערערים הורשעו ברצח שומר במחסן ברזל בחולון. כשההרשעה מבוססת על הודאות שמסרו שני המערערים ועדותו של עד שלא היה עמהם, אך שלטענת
הסניגוריה היה שותף לדבר העבירה. הערעור נדחה. לענין הודאתו של המערער הראשון היו שלושת שופטי ביהמ~ש המחוזי בדעה כי ההודעה נמסרה מרצונו, ואילו באשר להודאה שמסר המערער השני סבר שופט המיעוט שהיא אינה קבילה באשר מערער זה הוכה. ביהמ"ש העליון, בדחותו את הערעור, ציין כי שוכנע שההודאות נמסרו מרצון חפשי של המערערים ושלא הוכו.
מ"מ הנשיא לנדוי הרחיב את הדיבור, בפסק דין מקיף על השאלה של קבלת הודאות נאשמים ועמד על הכללים שבהם תיפסל הודאה כזו בגין מכות, לחץ, ואיומים של החוקרים. הוא עמד על פסילת הודאות כשמופעל לחץ של אלימות פיסית או פסיכולוגית, בציינו כי במקרהו של המערער השני נוטה היה לפסול את ההודאה מן הסיבה שהחקירה נמשכה כ-3 שבועות, אך שוכנע לבסוף כי משך החקירה היה מטעמים אובייקטיביים. הוא ציין כי גם משך החקירה, או חקירה לילית, או הפעלת אמצעים פסיכולוגיים, יש בהן כדי לפסול הודאה. מ"מ הנשיא לנדוי הלך לשיטתו שכל אימת שהודאה ניתנת כתוצאה מלחץ אין לקבלה. השופט ח. כהן, אשר לשיטתו כאשר ברור שההודאה ניתנה מרצונו הטוב של הנאשם אין לפסול אותה אפילו אם קדמו לכך לחץ, איומים ומכות, העיר כי ריבוי המקרים של הפעלת אמצעי לחץ, עשוי להניעו לחזור בו משיטתו זו, ולפסוק שכל אימת שהודאה ניתנת לאחר שמפעילים לחץ על הנחקר תיפסל ההודאה גם אם בסופו של דבר ניתנה מרצונו הטוב של הנאשם ומתוכנה עולה כי היא הודאת אמת.
אשר ל"דבר מה" נוסף - היתה העדות של עד אשר לטענת הסניגורים היה שותף למעשה הפשע, אבל עדיין יכולה עדותו לשמש להוכחת הדבר מה. היא אישרה את תוכן ההודאות של המערערים בפרטים רבים. כן היו עדויות מסייעות אחרות של אנשים שלא היו מעורבים בפשע.
אשר למערער השני - גם אם נכונה הטענה כי המערער הראשון הוא שביצע את הרצח, הרי הודה המערער כי הביאו עמם נשק, אותו נשא המערער הראשון, והכוונה היתה שאם יהיה צורך יפעילו את הנשק כדי להשתיק עדים. כך שמערער זה ידע שקיימת אפשרות של רצח אם תהיה התנגדות, ואין נפקא מינה אם בוצע הרצח בסוף עם הנשק או בסכין כפי שאמנם בוצע הרצח.


(בפני השופטים : מ"מ הנשיא לנדוי, ח. כהן, גב' בן פורת. עוה"ד קאזיס ובטיטו למערערים, עו"ד גב' סוכר למשיבה. 6.2.80).


ע.פ. 478/79 -דוד אדרי נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירת אינוס(הערעור נתקבל).

המערער היה בדי-זהב ושכר שם ביקתה. המתלוננת היתה תיירת מצרפת והכירה פה צעיר מגרמניה שלושה ימים לפני שהזדמנו גם הם לאותו מקום, המערער הסכים למסור להם את הביקתה לשינת לילה ולאחר מכן אמר המערער כי קר לו בחוץ והם נתנו לו לישון לידם כשהבחורה באמצע ושני הגברים בשני הצדדים. הביקתה היא קטנה והשינה היתה בצמידות כמעט אחד לשני. המתלוננת העידה כי לפני שנרדמה התקרב אליה המערער וגופו נגע בגופה והיא אמרה לו שיתרחק ממנה, אך אעפ"כ המשיכה לישון באמצע ולא נתנה לחבר שלה לישון בינה לבין המערער. לאחר מכן נרדמה המתלוננת ולטענתה תוך כדי שינה פתח המערער את הרוכסן של שק השינה ולאחר שהתעוררה בעל אותה בניגוד לרצונה. המערער מאידך טען כי הבעילה היתה מרצונה של הבחורה, ביהמ"ש המחוזי קיבל את גירסת המתלוננת והאמין לה בכל דבריה והרשיע את המערער בעבירת אינוס לפי סעיף 345 לחוק העונשין והערעור נתקבל. אין דרכו של ביהמ"ש שלערעור להתערב במהימנות עדים ואין גם סיבה לפקפק באופיים הטוב של המתלוננת וחברה שהעיד אף הוא על כך שלאחר הבעילה היא בכתה ועזבה את הביקתה. אולם יש הרבה תמיהות בענין דנא. גדר הספק הוא אם גירסת המתלוננת יש בה כדי לשכנע
שאמנם נבעלה נגד רצונה תוך שימוש בכח וכשהיא במצב המונע את התנגדותה.חברה ישן לידה והיא יכלה ע"י תנועה קלה להעיר אותו, היא לא צעקה, ולפי עדותה אין לומר שהיתה במצב של חוסר אונים גמור שמנע ממנה את האפשרות לקרוא לחברה שיציל אותה. אפשר להניח שהמתלוננת לא רצתה במגע המיני הזה עם המערער, אך השאלה היא אם נתנה ביטוי מוחשי לחוסר רצונה זה, כדי שגם המערער יבין שהדבר אינו רצוי לה. האוירה הכללית אפשר שנטעה בלבו תקווה שלא יתקל בהתנגדות של ממש, והוא השיג את מטרתו בלי מאמץ פיזי מיוחד, שכן לא היה בכל תנועותיו שלו ושל המתלוננת כדי להפריע לחבר לישון. אולי לא רצתה הבחורה במגע המיני אך כבשה את אי רצונה פנימה בלבה, ברם הכלל הוא שאין אדם אשם, באינוס אלא אם ידע וצריך היה לדעת שהבעילה היא בניגוד לרצון האשה, וכאן יש ספק סביר בכך.
(בפני השופטים : ויתקון, גב' בן פורת, בייסקי. החלטה - השופט ויתקון, עו"ד גנור למערער, עו"ד גב' גורני למשיבה. 17.2.80).

ע.פ. 240/79 - חסן עא'נס נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירת אינוס וחומרת העונש(הערעור נדחה).

המתלוננת, תושבת שדרות, ערכה קניותיה בבאר שבע ובשעת ערב ביקשה לחזור לביתה, וחיכתה בתחנת אוטובוסים להסעה. הגיע למקום טנדר מתוצרת פיג'ו שנסע בכיוון באר שבע אך הסתובב, נעצר ליד המתלוננת והציע לה נסיעה לנתיבות והיא הסכימה. תוך כדי נסיעה סטה הנהג לחורשה ואנס את המתלוננת. לאחר מכן הסכים להביאה לביתה, כאשר ישבה בתא הנהג הרגישה בפנקס שהיה על המושב ולקחה אותו עם המסמכים שהיו בתוכו. בהגיעה לביתה התקשרה עם ידידה וסיפרה לו את קורות הערב, והלה בא אליה למחרת ושכנע אותה להגיש תלונה למשטרה. מתוך עיון במסמכים שנלקחו ע"י המתלוננת התברר כי בעל המסמכים הוא המערער, והמתלוננת אף זיהתה אותו במסדר זיהוי. ביהמ"ש הרשיע את המערער בעבירת אינוס וגזר עליו עונש של 7 שנים מאסר בפועל ופסילה מלהחזיק רשיון נהיגה במשך 3 שנים לאחר ריצוי העונש. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה, פרט לכך שהפסילה מלהחזיק רשיון בוטלה.
הסניגור טען כי טעה ביהמ"ש כשהאמין למערערת בכל הנוגע לזיהוי המערער ואולם אין ערכאת ערעור מתערבת בענין מהימנות אלא במקרים נדירים. במקרה דנן הצביע הסניגור על כמה סתירות של מה בכך בין תלונת המתלוננת לבין עדותה בביהמ"ש אך אין בכך מאומה. בעיקר טוען הסניגור כי מסדר הזיהוי לא נערך בצורה הראויה לשמה אולם בעת עריכת המסדר השתתף בא כוחו דאז של המערער והוא דאג כי הכל יעשה בהתאם לחוק והכללים שנקבעו בפסיקה בקשר עם עריכת מסדר זיהוי. אין לחשוש כי אירעה טעות בזיהוי. למתלוננת היתה שהות לראות את תווי פניו של מי שתקף אותה, ומן הרגע הראשון היתה בטוחה שתוכל לזהותו אם תראה אותו שוב. האדם שעליו הצביעה המתלוננת הוא בעל טנדר מהסוג שתואר ע"י המתלוננת והמסמכים שנמצאו בטנדר שבו השתמש האנס הם של המערער ובכל אלה יש כדי להפוך את הזיהוי לראיה מכריעה המקשרת את המערער לעבירה.
אשר לעונש - המערער הוא בעל עבר נקי המפרנס בעבודתו את משפחתו, אשה וחמשה ילדים, ואולם אין להתערב במידת העונש. נכון שהעונש אינו קל וניתן למצוא מקרים לא מעטים שבהם נגזר על נאשמים באינוס עונשים יותר קלים, אך שיקול זה כשלעצמו אין בו כדי להצדיק התערבות ערכאת הערעור. נסיבות המקרה היו חמורות ובמקרים כאלה חייב ביהמ"ש לשקול את הענין הציבורי שבהגנה על נשים מפני אלימות מינית ולהעדיפו על השיקולים האישיים של הנאשם. יחד עם זאת לא היה מקום להוסיף על המאסר גם פסילת המערער מנהיגה. למרות שביצוע העבירה נתאפשר או הוקל ע"י השימוש שנעשה ברכב, הרי בתקופה שבה ישהה המערער בבית הסוהר ממילא לא ינהג
במכונית ואילו בתום תקופת המאסר יהא עליו לחזור לחיי עבודה ולפרנס את משפחתו ואת עצמו. יש לציבור ענין בכך שאחרי ריצוי עונשו יחזור המערער וישתלב בחיי החברה הרגילים ולא רצוי להכביד עליו בשלב זה.


(בפני השופטים : י. כהן, אשר, בכור. החלטה -השופט אשר. עו"ד מ. אלוני למערער, עו"ד גב' ר. רבין למשיבה. 10.2.80).


עח"א 1/79 - מפעלים לניקוי יבש קשת בע"מ נגד היועץ המשפטי לממשלה ואח'

*פסילת תנאים מגבילים בחוזה אחיד(הערעור נדחה).

המערערת שהיא בעלת אחד המפעלים הגדולים במדינה לניקוי יבש, הגישה בקשה לאישור תנאים מגבילים בחוזה אחיד עם לקוחותיה.בשנת 1973 אושרו התנאים האלה ומשבאה להאריכם בשנת 1977, לא התנגד נציג היועץ המשפטי לממשלה למתן האישור, אך המועצה הישראלית לצרכנות, (להלן המשיבה), התנגדה בטענה כי התנאי המגביל פוגע ומקפח את ציבור הלקוחות. התנאי שבו מדובר קובע כי המערערת לא תהיה אחראית, במקרה שחפץ שנמסר לה לטיפול אבד או ניזוק גם באשמתה, אלא כדי סכום שהוא כפול 15 מדמי הניקוי הקבועים. המערערת טענה כי היא מאפשרת ללקוחותיה לעשות ביטוח לקבלת מלוא דמי הנזק, אך אעפ"כ קבעה המועצה להגבלים עסקיים שאין לאשר את התנאי המגביל הנ"ל. הערעור נדחה. בשני פסקי דין מפי השופטים י. כהן ושמגר נסקרו מטרות החוק הנ"ל והגיעו למסקנה כי ההגבלה הקיצונית באחריות עבור מעשה רשלנות או זדון היא ניצול לרעה של מעמדה של המערערת כספק והעובדה שקיימת אפשרות של ביטוח אין בה כדי לתקן את המצב, שכן לא מדובר בלקוחות המבינים בדיוק את אשר עליהם לעשות, ולא כל לקוח יקרא את הסעיף המאפשר עריכת ביטוח כזה.


(בפני השופטים : הנשיא לנדוי, י. כהן, שמגר. עו"ד מ. שויג למערערת, עו"ד ט. דויטש למשיבים.20.3.80).


ד.נ. 5/80 - אמא"י אגודה שיתופית לפירות בע"מ ואח' נגד שר התיירות ואח'

*הפעלת סמכויות שר התמ"ת לפי חוק הפקוח על מצרכים ושירותים(הבקשה נדחתה).

העותרים מבקשים לערוך דיון נוסף בענין שבו דן ביהמ"ש בבג"צ 879/79. ההלכה העיקרית שנפסקה שם הינה שאין מניעה חוקית כי שר יפעיל סמכותו עפ"י חוק הפיקוח על מצרכים ושירותים למרות שהנושא שלגביו התיימר להפעיל סמכות זו מוסדר ע"י חוק המועצות למוצרי פירות וירקות שהוא חוק ספציפיצי ומאוחר ממנו, באופן שונה מן ההסדר הקיים עפ"י חוק הפקוח. הבקשה נדחתה. הנשיא לנדוי עמד על הנימוקים שהניעו את בג"צ בדיון הקודם לפסוק בדבר סמכות שר התעשיה להוציא צו עפ"י חוק הפיקוח, שהוא חוק לשעת חרום, ודחה את ההשגות של העותרים על נימוקי בג"צ בדיון הקודם.


(בפני: הנשיא לנדוי. 30.3.80).


ד.נ. 8/79 -מדינת ישראל נגד שמעון לוי

*זיכוי מאשמת מתן עדות שקר(פסק הדין הקודם אושר ברוב דעות).

בע"פ 318/78 נדונה השאלה אם בדין הורשעהמשיב במתן עדות שקר, בנוסף להרשעתו במתן עדות סותרת. ההרשעה במתן עדות סותרת אושרה שם ואילו ההרשעה במתן עדות שקר בוטלה. השאלה שהתעוררה בדיון הנוסף היתה אם ביהמ"ש המחוזי ביסס את הרשעת המשיב על הדברים שהעיד במשפטם של נאשמים אחרים משום שמצא אותם כוזבים ובכך לא צדק שכן עובדה זו שהדברים הנוגעים לאותם נאשמים הם כוזבים לא הוכחה, או שהמשיב הורשע בביהמ"ש המחוזי באשר באותה עדות אמר כי לא העיד במשטרה דברים מסוימים ועובדה זו היתה עדות שקר. ברם, אם אכן זה היה הבסיס להרשעה בביהמ"ש המחוזי, כי אז השאלה היא אם
אותה עדות שקר, שכאילו לא אמר את הדברים במשטרה היתה עדות מטריאלית במשפטם של ,שני הנאשמים האחרים אשר במשפטם העיד המשיב. מ"מ הנשיא לנדוי, שאליו הצטרף השופט שמגר, סבר כי דברי המשיב במשפט כי לא מסר במשטרה שאותם שני נאשמים איימו עליו היו מטריאליים במשפטם של שני הנאשמים, ואילו השופטים אשר, ויתקון והנשיא זוסמן סברו כי אותם דברים לא היו מטריאליים למשפט של הנאשמים, שכן מה שקבע במשפט הנאשמים הוא מה שהעיד המשיב במשפט באשר לאיומים , באומרו כי השניים לא איימו, ובעובדה זו לא פסק ביהמ"ש אם עדות זו היתה עדות שקר ואם לאו, ואילו דבריו בביהמ"ש שלא אמר במשטרה את הדברים, לא היו מטריאליים למשפט גופו של הנאשמים.


(בפני השופטים : הנשיא זוסמן, מ"מ הנשיא לנדוי, ויתקון, שמגר, אשר. פרקליט המדינה ג. בך למבקשת, עו"ד י. כהנוב למשיב. 21.2.80).


בג"צ 155/80 -דוד חדד נגד משטרת ישראל

*חוסר אפשרות לערור על צו מעצר של חשוד ברצח(העתירה נדחתה).

העותר נעצר בשלהי פברואר 1980 כחשוד ברצח ובימ"ש השלום האריך מפעם לפעם את מעצרו עד כדי תקופה של 30 יום. העתירה מופנית נגד משטרת , ( ישראל שיזמה את המעצר. העותר פנה לבג"צ מאחר ועפ"י החוק הקיים חסומות בפניו כל דרכי הערר האחרות, נגד מעצרו.בחשד לביצוע רצח חלות הוראות סעיף 31 לחוק סדרהדין הפלילי, ואין העותר יכול לפנות לביהמ"ש המחוזי בערר במסגרת סמכויותיו לפיסעיף 34 לחוק,שכן ביהמ"ש העליון החליט בב.ש. 219/79 כי מי שעצור וחלים עליוהסייגים הקבועים בסעיף 31 לחוק אינו יכול לערור על ההחלטה בדבר מעצר.מאחר והעותר לא יכול היה לערור כאמור הוא פנה לבג"ץ.העתירה נדחתה.ביהמ"ש העליון ציין כי על המחוקק למצוא דרך כי גם החלטה למעצר של חשוד ברצח תהיה נתונה לערר,ואיןפתרון בפניות לבג"ץ בענינים כגון דא. לגופו של ענין החליט ביהמ"ש העליון כי למעשה העתירה צריכה להיות מופנית נגד ביהמ"ש, וכך הוא אמנם רואה אותה,אך לדעתו בדין ניתן צו מעצר.טענת העותר הינה שאין ראיות להצדיק את המעצר ולמעשה מה שקיים הוא רק מניע ותו לא. אולם בבדיקת החומר עולה כי בידי המשטרה ראיות לכאורה על איומים ברצח במקרים חוזרים ונשנים,ואף הוגשה תלונה למשטרה בקשר אליהם,ובעקבותיהם בא המעשה שעליו מדובר.


(בפני השופטים : שמגר, אלון, בייסקי.החלטה - השופט שמגר. עוה"ד א.בן שחר וי.לב ארי לעותר,עו"ד ר.יאראק למשיב. 13.3.80).


בג"צ 80/80-פייבל ביטר נגד עירית תל אביב

*רשיון לעסק כאשר המקום של העסק נבנה ללא רשיון(העתירה נדחתה).

העותר ביקש רשיון,עפ"י חוק רישוי עסקים,כדי שיוכל להמשיך ולהפעיל בתוך האטליז שבבעלותו מתקן גריל לצליית עופות.הוא התקין מתקן כזה ללא רשיון ולפי צו ביהמ"ש העירוני נצטווה להפסיק את הפעלתו.עתירתו נדחתה.העיריה התנתה את מתן הרשיון בכך שהעותר יקיים את התנאים שאותם הציבו מהנדס העיר ומשרד הבריאות.לפי סעיף 1(א) לחוק רישוי עסקים נכלל קיום הדינים הנוגעים לתכנון ולבניה בין המטרות שאותן בא החוק האמור להבטיח.כאשר באה בקשה לפני רשות הרישוי רשאית היא לדחותה על אתר אם הבקשה איננה מקיימת את התנאים שנקבעו למען הבטחת המטרות של סעיף 1 לחוק,ובין היתר,זו של דיני התכנון והבניה.במקרה שלפנינו בוצעה בניה ללא היתר והעותר חייב תחילה לסלק מכשלה זו ע"י השגת רשיון,כדי לקיים את דיני התכנון והבניה,ולאחר מכן תוכל בקשתו לפי חוק רישוי עסקים
להיות נדונה מבחינת יתר היבטיה.


(בפני השופטים : שמגר, אשר, בייסקי.החלטה - השופט שמגר. עו"ד מ. איון לעותר. 18.2.80).


ה"מ 16/80 (ע.א.340/79) -חיה ברנפלד נגד ישראל ארגמן בע"מ

*החלטה אחרת" לצורך רשות ערעור(הבקשה נתקבלה).

ביהמ"ש המחוזי בת"א קבע בהחלטה מיום 12.3.79 שהוכתרה כ"פסק דין", כי אם המשיבה דנא לא תרשום את העותרת כבעלת זכות בעלות בנכס, נשוא ההתדיינות, עד יום 1.10.79, תוכרז העיסקה בין הצדדים כבטלה. בהחלטה מאוחרת יותר, מיום 22.1.80, אכן הוכרזה אותה עיסקה כמבוטלת, לאחר שהרישום לא בוצע כאמור. המשיבה הגישה ערעור על ההחלטה מיום 12.3.79 והמבקשת הגישה בקשה למחיקת הערעור ובקשתה נתקבלה. ההחלטה מיום 12.3.79 היא החלטה אחרת ולא פסק דין, וערעור עליה הוא ברשות ולא בזכות. המבחן מהו "פסק דין" ומהי "החלטה אחרת" הוא אם בירור המחלוקת הסתיים עם מתן ההחלטה, שאם לא כן, ונשאר לשופט לעשות דבר נוסף, אין החלטתו פסק דין. במקרה שלפנינו ההחלטה מיום 12.3.79 קבעה תנאי מסויים שאם לא יקויים תוכרז העיסקה כבטלה, ומכאן שבאותה החלטה עדיין נשאר לשופט לעשות דבר נוסף. כיון שהמשיבים לא ביקשו רשות ערעור יכלו להמתין עד מתן פסק הדין הסופי ולערער עליו בזכות. (ואכן הם הגישו ערעור אחר על פסה"ד הסופי). הערעור שהגישו על ההחלטה האחרת ללא קבלת רשות אינו יכול לעמוד ויש למוחקו.


(בפני : הרשם ברטוב. עו"ד ש. ורשה למבקשת, עו"ד א. חנוך למשיבה. 26.3.80).


המ' 570/79-עפיף ימיני נגד סמי נאגר ואח'

*רשות ערעור בענין גובה הפיצוי כשמעניקים סעד מן הצדק בתביעת פינוי(בקשה לרשות ערעור - הבקשה נדחתה).

ביהמ"ש המחוזי קבע, בערעור על פס"ד בימ"ש השלום, כי המשיבים הפרו תנאי דיירות סטטוטורית בבנותם גג של ביטון מעל למבנה שבנו בשטח ללא היתר בניה. ביחס למבנה עצמו קבע ביהמ"ש המחוזי שהוא נבנה בהסכמת המבקש ורק גג הבטון נבנה ללא הסכמתו. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. נכון שביהמ"ש המחוזי שגה כשסטה מממצאי העובדות של בימ"ש השלום וקבע כי המבנה עצמו נבנה בהסכמת המבקש, אולם למרות הטעות אין טעם לתת רשות ערעור שהרי השאלה איננה אם המבקש הסכים להקמת המבנה מלכתחילה אלא אם ידע על הקמת הסככה והסכים בדיעבד בהתנהגותו. כמסתבר ידע המערער במשך שנתיים על הקמת המבנה וקיבל דמי שכירות שנתיים ובכך ויתר על עילת התביעה לפינוי. נשאר ענין בניית הגג שביחס אליו לא ידע המערער את העובדות, ובענין זה החליט ביהמ"ש המחוזי שהוכחה עילת פינוי אך העניק למשיבים סעד מן הצדק כנגד תשלום של 12 אלף ל"י פיצויים והריסת הגג. אין להעמיד את מתן הסעד בתנאים אלה לבדיקה נוספת בערעור. ביחס לעילה נוספת המבוססת על מתן רשות ע"י המשיבים לשניים אחרים לעסוק בתוך המושכר בצבעות רכב ובפחחות רכב - עפ"י חוזה השכירות האוסר מסירת חלק מן המושכר לאחר עולה כי האיסור הוא על מסירת חלק מהמושכר לאחר, בעוד שכאן לא הוכחה השכרת משנה או מסירת החזקה בחלק מן המושכר, אלא מתן רשות לשימוש בלבד. לפיכך צדק ביהמ"ש כשלא ראה בכך עילת פינוי.


(בפני : הנשיא לנדוי. עו"ד י. גילאור למבקש, עו"ד פ. סלמאן למשיבים. 3.4.80). .(

המ' 110/80-אמנון מזרחי נגד מדינת ישראל


*עכוב ביצוע גז"ד מאסר(בקשה לעיכוב ביצוע מאסר - הבקשה נדחתה).

המערער נדון ל-4 שנות מאסר בפועל בגין שורה של עבירות, קיבל שתי ארכות לתחילת ריצוי עונש המאסר ועתה הוא מבקש לדחות את תחילת הריצוי עד לאחר בירור הערעור. הבקשה נדחתה. הכלל הוא שאין משחררים לאחר הרשעה בדין אלא אם קיימות נסיבות מיוחדות ובנסיבות המיוחדות 9 ניתן לשקול גם את שיקולי הסיכוי לזכות בערעור. בעניננו ערער המערער על חלק מן - העבירות שבהן הורשע ולא ערער על ההרשעה ב-3 עבירות של התפרצות וגניבת רכוש, גניבת מכונית והחזקה ברכוש גנוב. כמו כן פסה"ד של ביהמ"ש קמא מבוסס בעיקר על
האמון שנתן השופט בעדים וקשה לומר שלכאורה סיכויי הערעור נראים כאלה שיש בהם כדי להצדיק את שחרור המבקש בערובה לאחר ההרשעה בדין.


(בפני:השופט בכור. עו"ד בכר למבקש, עו"ד גב' פריש למשיבה. 16.3.85).

ב.ש. 84/80-ישראל שבו נגד מדינת ישראל


*מעצר עד תום ההליכים(הבקשה נדחתה).

המבקש הואשם בביהמ"ש המחוזי במספר פרטי אישום ובכללם פריצה לבית מגורים, הכשלת שוטר ותקיפה למטרת מניעת מעצר, החזקה והספקה של סם מסוכן ועוד גניבה והכשלת שוטר. ביהמ"ש הורה על מעצר המבקש עד תום ההליכים והערר נדחה. כנגד המבקש קיים חומר ראיה לכאורה, העבירות המיוחסות לו הן חמורות וקיים. חשש של השפעה על עדים. קיים אף חשש לאי הופעת המבקש למשפט לאור האישום במניעת מעצר והכשלת שוטר. אשר לנסיבותיו האישיות של המבקש - אין הן מצדיקות שחרור ממעצר.


(בפני : השופט ברק. 28.3.80).


ב.ש. 88/80 -אורי גליקסמן נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים(הערר נתקבל).

המערער עובד כנהג שכיר בחברת אליאנס בחדרה. הוא נעצר כשברשותו אקדח עם 5 כדורים, הועמד לדין יחד עם חברו באשמה של החזקת נשק ללא היתר חוקי וקשירת קשר לביצוע שוד, וביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר שני הנאשמים עד לבירור דינם. הנאשם השני הגיש ערר לביהמ"ש העליון ועררו נדחה ואילו המבקש הגיש ערר ועררו נתקבל. פרקליטו של המבקש טען כי העורר הוא אדם חלש אופי שנגרר אחר הנאשם השני, כי באותו לילה שבו נתפס הסתובב במשך שעתיים עם הנאשם השני כדי להשתחרר מביצוע העבירה שזממו לבצע, וכן בבית העורר לא נמצא דבר מחוץ לנשק והוא שיתף פעולה עם המשטרה. לנאשם השני מיחסים עוד עבירות של תקיפה והכשלת שוטר ובריחה וכך נעצר רק לאחר שכבר ברח מן המקום: כמו כן נמצאו אצל הנאשם השני שלושה רימוני רסס, רימוני פריצה של צה"ל ועשרות נפצים. לכאורה יש יסוד להבחנה ברורה בין הפרשה המיוחסת לעורר ובין זו המיוחסת לנאשם האחר. העורר הוא עובד קבוע ואין לו עצירות קודמות והוא משרת בצה"ל שרות חובה מלא, הוא נמצא כבר 40 יום במעצר ואין חשש שיימלט אם ישתחרר בערובה. לפיכך יש לשחררו בערובה.


(בפני: השופט בכור. 31.1.80).


ב.ש. 23/80 -ויקטור לסרי נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים(הערר נדחה).

העורר מואשם בשני מעשי שוד שבהם נגנב רכוש רב מאד ובידי התביעה עדותו של בעל חנות שקיבל מידי העורר את הרכוש הגנוב. הסניגור העלה טענות שונות הבאות להסביר את העובדות המשמשות יסוד לראיות שבידי התביעה, ואולם השופט הדן בענין מעצרו של נאשם אינו שוקל את הראיות ואת טענות ההגנה אלה כנגד אלה, אלא השאלה היא אם קיימות ראיות לכאורה לחובת העורר שיש בהן כדי להביא להרשעת העורר אם תהיינה מהימנות על ביהמ"ש. בעניננו האישומים הם בעבירות חמורות מאד, ואפילו לא יפעיל ביהמ"ש בסופו של דבר את הנחת החזקה התכופה וימצא ראיות מרשיעות רק לענין החזקת רכוש גנוב והסחר בו, די גם בכך כדי להצדיק את מעצר העורר. כמו כן האישומים הם במעשי אלימות ולא רחוקה ההשערה כי כאשר עומד נאשם למשפט באישום - כזה עלולים לבוא נסיונות להשפיע על עדי תביעה. גם טענת ההפליה הנטענת בכך ששניים מהנאשמים האחרים שהועמדו למשפט יחד עם העורר שוחררו בערובה אין בה כדי להשפיע על הערכת הראיות ויתר השיקולים. החשובים לענינו של העורר. לפיכך, בדין הורה ביהמ"ש המחוזי על מעצר העורר.


(בפני : מ"מ הנשיא לנדוי. עו"ד שפטל לעורר, עו"ד גב' פריש למשיבה. 4.3.80).



ב.ש. 75/80 - מדינת ישראל נגד אברהם אוחיון ובנימין ויילר נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים(הערר של מדינת ישראל נתקבל והערר של ויילר נדחה).

שלושה נאשמים, ניסנבוים,ויילר ואוחיון הואשמו בביצוע שוד מזויין בחנות תכשיטים באבו טור בירושלים, שבה שדדו תכשיטים, כסף ויהלומים בשווי של כ-13 מליון ל"י. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצרם של ניסנבוים וויילר עד תום ההליכים, ומאידך ציווה לשחרר את אוחיון בערובה. ויילר הגיש ערר וערעורו נדחה ואילו הערר של המדינה על שחרורו של אוחיון נתקבל. בידי התביעה ישנן ראיות לכאורה על ביצוע שוד מזויין ואלים בחנות התכשיטים ע"י שלושה אנשים רעולי פנים והמחלוקת היא אם ישנן ראיות מספיקות המקשרות,את ויילר ואוחיון עם העבירות נשוא הדיון. הסניגורים טענו כי עצם חומרת העברה אין בה כשלעצמה כדי להצדיק מעצרו של נאשם ואכן חומרת עבירה כשלעצמה לא תמיד היא עילה למעצר, והדבר תלוי בטיב האשמה. כאשר מדובר בעבירות אלימות יטה יותר ביהמ"ש למתן צווי מעצר עד גמר ההליכים. בעניננו בוצע שוד אלים בעזרת נשק חם וקר ובשימוש באלימות כלפי האנשים שהיו בחנות, וזהו מקרה שבו חומרת העבירה כשלעצמה יש בה כדי להצדיק מעצר נאשמים עד לגמר ההליכים. השאלה היא אם יש בידי התביעה ראיות לכאורה. הראיות לגבי ויילר הן יותר חזקות ובכללן העובדה כי חודש לאחר השוד נמצא חלק גדול מהתכשיטים הגנובים בתוך בור הנמצא כשני מטר מגדר החצר של ויילר. על עובדות אלה ביסס ביהמ"ש המחוזי את הצו למעצרו של ויילר ואין להתערב בכך. לטענת הסניגור כי אין כאן "חזקה תכופה" שהרי התכשיטים נמצאו שם כעבור יותר מחודש ולא בתוך החצר כי אם מחוץ לחצר של ויילר - ענין פרק הזמן הקובע בקשר לתכיפות החזקה הוא דבר יחסי שיש לשקול אותו לפי נסיבות כל מקרה ומקרה. יש מקרים שבהם פרק זמן של חודש ואולי אף כמה חודשים יכול להיחשב כחזקה תכופה לגבי רכוש מסויים ונסיבות מסויימות. כמו כן מציאות הרכוש הרב הזה במקום בו נמצא יכול להיות ראיה הקושרת את ויילר עם ביצוע השוד גם כאשר הרכוש נמצא מחוץ לשטח החצר. אשר לאוחיון - ביהמ"ש מצא שאין בידי התביעה ראיות מספיקות לכאורה. בענין כגון זה יש שיקול דעת לשופט ששמע את הבקשה בערכאה ראשונה ובימ"ש שלערעור לא ימהר להתערב בשיקול הדעת אלא אם המסקנה אינה סבירה לאור הראיות שבידי התביעה. ואכן לגבי אוחיון יש ראיות מספיקות לכאורה כדי להצדיק את המעצר. 4 ימים לאחר השוד נסעו ניסנבוים, ויילר ואוחיון בצוותא לחו"ל ושהו שם כ-4 ימים ואיש מהם לא נתן הסבר לאותה נסיעה. יש ראיות נוספות וכולל הודעה של אסיר כי אוחיון סיפר לו בכלא כי הוא השתתף בשוד. יתכן כי כל אחת מהראיות שישנן כנגד אוחיון אין בה ראיה לכאורה על השתתפותו בשוד, אך כאשר בודקים את הראיות יש להתייחס לבעיה בכללותה, ולכן כל הראיות המצטברות יש בהן לכאורה כדי להוות ראיה של ממש. בנסיבות אלה יש להתערב בשיקול הדעת של ביהמ"ש המחוזי ולעצור את אוחיון עד תום ההליכים.


(בפני : השופט בכור. עו"ד גב' ל. מרגלית למדינה, עו"ד גרין לאוחיון, עו"ד מרקוס לויילר, 16.3.80).


ב.ש. 40/80 -חיים אסרף נגד סולתם בע"מ

*הארכת מועד כאשר הערעור נשלח בדאר והגיע באיחור(בקשה להארכת מועד - הבקשה נדחתה).

הודעת ערעור מטעם המבקש נשלחה לביהמ"ש העליון בדאר והגיעה באיחור של ארבעה ימים. היא לא קובלה לרישום והוחזרה לב~כ המבקש. הבקשה להארכת המועד נדחתה. הנימוקים לבקשה הן כי המסמכים התעכבו בדואר תקופה בלתי סבירה ולא היתה למבקש כל שליטה על עיכוב זה. אכן, יש עיכובים בדאר ואין לומר כי משום כך יש לדרוש מבעלי דין להחרים את שירותיו של דאר ישראל. עם זאת מחובתו של עורך דין, בידעו שגורל ההליך עלול להיקבע בשל איחור בהגשה, לאלהסתפק בשיגור מסמכי בי דין בדאר, אלא לגלות יוזמה ולוודא אם אכן הגיעו לתעודתם
תוך המועד שנקבע לכך. מועד המצאת הערעור למזכירות ביהמ"ש הוא הקובע ולא מועד שילשולו לתיבת הדאר או מסירתו לפקיד הדאר: בעניננו שוגרה הודעת הערעור בדאר וגם כשהוחזרה לפרקליטו של המבקש המתין כשבועיים עד שהגיש את הבקשה להארכת מועד. התנהגות כזו אינה טומנת בחובה את הטעם המיוחד שעל המאחר להראות כדי להצדיק את איחורו,


(בפני : הרשם ברטוב. עו"ד ש. אולמן למבקש, עו"ד מ. מרון למשיבה. 26.3.80).


ב.ש. 25/80 - לאה בנצ'יק נגד יעקב רונן ואח'

*הארכת מועד כאשר מסמכי הערעור היו לקויים, הוחזרו לפרקליט והוגשו מחדש באיחור(בקשה להארכת מועד - הבקשה נדחתה).

ערעורה של המבקשת הוגש תוך המועד שנקבע לכך אולם לקה בשורה של ליקויים, היינו : לא שולמה האגרה, לא צורפו העתקים מאושרים וקריאים של פסק הדין, לא צויינו כתובות הצדדים ולא צורפו טופסי אגרה וערבון. ליקויים אלה הניעו את המזכירות לנהוג כמצוות התקנה 393(א) ולהחזיר לב"כ המערערת את הודעת. הערעור. בינתיים חלף המועד ומכאן הבקשה להארכת מועד. הבקשה נדחתה. אין בנימוקי הבקשה הסבר מתקבל על הדעת לאיחור. אין יסוד לטענת הפרקליט כי המזכירות איחרה בהחזרת החומר אליו, שהרי ביום שנתקבל הערעור במזכירות הוחזרה ההודעה עם מכתב הסבר. יתירה מזו, הודעת הערעור הוחזרה לידיו של הפרקליט יום אחד לאחר תום המועד, אך הוא לא הגיש מיד בקשה להארכת מועד, אלא השלים את החומר החסר והחזיר את הודעת הערעור למרות האיחור, והפעם לא קובלה ההודעה בשל האיחור. רק אז הוגשה הבקשה להארכת המועד. אין בכל הנ"ל משום טעם מיוחד המצדיק הארכת המועד.

(בפני : הרשם .ברטוב. עו"ד מ. פז למבקשת, עו"ד י. יהב למשיבים. 12.3.80).

בר"ע 37+48/80 - דנה שחר (שור) נגד חיה שור ואח' .

*רשות ערעור על החלטה בענין מזונות מהעזבון(הבקשות נדחו).

בתיק עזבונות של עניני המנוח יוסף שור מינה ביהמ"ש מנהלת עזבון והטיל עליה, בין היתר, לשקול את שאלת מזונותיה של המבקשת ולאחר שיקול לפנות לביהמ"ש בבקשת הוראות. הבקשה לרשות ערעור על ההחלטה הנ"ל נדחתה. טוענת המבקשת שהיא זכאית למזונות מן העזבון, וזכותה אינה צריכה להיות תלויה בשיקול דעתו של מנהל עזבון, אלא היא נתונה עפ"י החוק לשיקול דעתו של ביהמ"ש, ולפיכך אין לדחות . את בירור תביעת המזונות עד לאחר שמנהלת העזבון הזמנית תבקש הוראות. דא עקא, שזכות המבקשת למזונות מן העזבון שנויה במחלוקת, ובמסגרת שיקול הדעת המוקנה בכגון דא לביהמ"ש, רשאי היה למנות מנהל עזבון זמני ולהטיל עליו לכנס את הנכסים ולבדוק את הנסיבות שיאפשרו לביהמ"ש להגיע לידי הכרעה צודקת בתביעת המזונות.


(בפני : מ"מ הנשיא ח. כהן. 10.4.80).


בר"ע 276/79 - שמעון אינשטיין נגד אביבית אינשטיין ואח'

*רשות ערעור על דחיית בקשה למחוק על הסף תביעת מזונות(בקשה לרשות ערעור - הבקשה נדחתה).

המשיבה הגישה תביעת מזונות בשמה ובשם בתה הקטינה נגד המבקש והמבקש ביקש לדחות על הסף את תביעת המזונות ובקשתו נדחתה. כמו כן חוייב המבקש בתשלום מזונות זמניים בסך 8 אלפים ל"י לחודש. בקשתו לרשות ערעור נדחתה. לענין דחיית -התביעה על הסף, טען המבקש כי הוא ואשתו הגיעו להסכם גירושין בו ויתרה האשה על מזונותיה .וההסכם הוגש לביה"ד הרבני בבקשה משותפת לערוך גט. אולם האשה חזרה בה מבקשתה זו וביה"ד החליט לסגור את תיק הגירושין, ובנסיבות אלה אין בהסכם הגירושין כדי למנוע תביעת מזונות וודאי אין בו כדי למנוע בעד הבת הקטינה לתבוע מזונותיה שלה. באשר לגובה המזונות הזמניים - שמיעת
המשפט קרובה ובו תהא הזדמנות למבקש לשכנע את ביהמ"ש כי יש להפחית את שיעור המזונות. .


(בפני: מ"מ הנשיא ח. כהן. 10.4.88).


ע.א. 112+226/79 - ישראלה שרף ואח' נגד מנחם ומרסל אבער

*תביעה לביצוע בעין של הסכם מכר מקרקעין שנחתם ע"י הורי קטינה ללא אישור ביהמ"ש ובינתיים הגיעה הקטינה לבגרות ומסרבת לבצע את ההסכם




(ערעור וערעור נגדי - הערעור נדחה פה אחד והערעור הנגדי נדחה ברוב דעות השופטים שמגר וברק כנגד דעתו החולקת של מ"מ הנשיא ח. כהן). למערערת מלאו 18 שנים באפריל 1978 וביום זה חדלה מלהיות קטינה והיתה לבגירה. במאי 1977 רכש אביה של המערערת דירה עבורה בהסכם עם קבלנים, ובינואר 1978 חתמו אביה של הקטינה ואמה על חוזה שבו התחייבה הקטינה למכור את הדירה למשיבים. הורי הקטינה סרבו לבצע את ההסכם והמשיבים פנו לביהמ"ש וביקשו שביהמ"ש יאשר את ביצוע החוזה כנדרש עפ"י חוק הכשרות המשפטית. בטרם היה סיפק בידי ביהמ"ש לדון בבקשת הקונים מלאו לקטינה 18 שנים והקונים תיקנו את עתירתם וביקשו שביהמ"ש יצהיר כי החוזה מחייב את הקטינה. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה אך חייב את הקטינה והוריה בהוצאות. המערערים ערערו על חיובם בהוצאות ואילו המשיבים ערערו על כך שביהמ"ש לא חייב את הקטינה למלא אחרי תנאי החוזה.
אשר להוצאות - דחה ביהמ"ש פה אחד את ערעור המערערים ואישר את החלטת ביהמ"ש המחוזי מכיון שהמערערים נהגו שלא בתום לב ביחסיהם עם המשיבים. אשר לדחיית תביעת המשיבים, סבר השופט ח. כהן כי סעיף 20 לחוק הכשרות המשפטית ואפוטרופסות הקובע את הפעולות שבהן אין ההורים מוסמכים לייצג את הקטין בלי שביהמ"ש אישרן מראש, ואשר כולל גם כל "פעולה שתוקפה תלוי ברישום בפנקס המתנהל עפ"י חוק", מתייחס רק לרישום עצמו בטאבו, אך לא להתחייבות לבצע את פעולת המכר של המקרקעין, וככל שמדובר בהתחייבות לביצוע מכר המקרקעין יכולים האפוטרופוסים של הקטין לחייב את הקטין וממילא ניתן לחייב את המשיבה, אף שכבר הגיעה לכלל בגרות, לבצע את אשר התחייבו הוריה, אפוטרופסיה, בשמה. משהגיעה הקטינה לבגרות אין עוד צורך באישור ביהמ"ש לגמירת העיסקה
השופט ברק ציין כי משבגרה הקטינה אין היא מחוייבת כלל בחוזה למכר מקרקעין שעשו הוריה בשמה בתקופת קטינותה. זו התוצאה שאליה יש להגיע עפ"י הוראות חוק הכשרות המשפטית. השופט ברק הביע דעתו, כי הפעולה שנדרשת לגביה אישור מראש של ביהמ"ש אינה רק לגבי רישום בפנקס המתנהל עפ"י חוק, אלא גם חוזה הנוגע לפעולה שתוקפה תלוי ברישום בפנקס המתנהל עפ"י חוק. יש לפרש את סעיף 20 לחוק כך שחוזה למכר מקרקעין שכרתו הוריו של קטין בשמו ללא אישור מראש של ביהמ"ש, אינו מחייב ואינו מזכה את הקטין.
השופט שמגר הצטרף לדעתו של השופט ברק כי מה שטעון אישור מראש ע"י ביהמ"ש איננו רק הרישום בפנקס המתנהל עפ"י חוק, אלא גם העיסקה האובליגטורית המולידה את הצורך בפעולת הרישום ומשמשת לה יסוד.
בשלושת פסקי הדין נסקרו בהרחבה הדינים הנוגעים לפעולות בשם קטין ע"י נציגיו ואישורים למפרע והסכמה לאחר מעשה וכן התנהגות הקטין לאחר שהופך לבגיר והשלכתה על העיסקה.


(בפני השופטים : מ"מ הנשיא ח. כהן, שמגר, ברק. החלטה - מ,מ הנשיא ח: כהן. עו"ד ב. רוזן למערערים, עו"ד י. עצמון למשיבים. 12.3.80).


63
ב ת ו כ ן

* ע.א. 240/79 - ................................50 ─ שומת מם הכנסה לפי מיטב השפיטה ושינוי השומה לחומרה בעקבות הגשת השגה.
─
─* ע.פ. 536/79 - חובת מינוי סניגור לנאשם בעבירות סמים שענשם 10 שנים ─ כשהנאשם הועמד לדין בבימ"ש השלום.שבו העונש המקסימלי ─ הוא 3 שנות מאסר............................................51 ─* ע.פ. 674/79 - הסעיף שלפיו ניתן להרשיע בעבירת שידול כשהשידול לא הצליח......52 ─* ע.פ. 706/79 - הרשעה בהחזקת סמים בדירת המערער שבה התגוררה גם חברתו ─ וזו טענה שהסמים הם שלה......................................53 ─* ע.פ. 450+481/79 - הרשעה בפריצה על יסוד טביעת אצבעות כשהנאשם נתן ─ הסבר סביר למציאת טביעת האצבעות במקום....................54 ─* ע.פ. 28/79 - הרשעה ברצח...................................................54 ─* ע.פ. 78+191/79/183 - הרשעה ברצח...........................................54─* ע.פ. 478/79 - הרשעה בעבירת אינוס..........................................55 ─* ע.פ. 240/79 - הרשעה בעבירת אינוס וחומרת העונש.............................56 ─* עח"א 1/79 - פסילת תנאים מגבילים בחוזה אחיד................................57 ─* ד.נ. 5/80 - הפעלת סמכויות שר התמ"ת לפי חוק הפקוח על מצרכים ושירותים.......57─* ד.נ. 8/79 - זיכוי מאשמת מתן עדות שקר......................................57─* בג"צ 155/80 - חוסר אפשרות לערור על צו מעצר של חשוד ברצח...................58 ─* בג"צ 80/80 - רשיון לעסק כאשר המקום של העסק נבנה ללא רשיון.................58 ─* המ' 16/80 - "החלטה אחרת" לצורך רשות ערעור.................................59 ─* המ' 570/79 - רשות ערעור בענין גובה הפיצוי כשמעניקים סעד מן הצדק ─ בתביעת פינוי.................................................59 ─* המ' 110/80 - עכוב ביצוע גז"ד מאסר.........................................59 ─* ב.ש. 84/80 - מעצר עד תום ההליכים..........................................60 ─* ב.ש. 88/80 - מעצר עד תום ההליכים..........................................60 ─* ב.ש. 23/80 - מעצר עד תום ההליכים..........................................60─* ב.ש. 75/80 - מעצר עד תום ההליכים..........................................61 ─* ב.ש. 40/80 - הארכת מועד כאשר הערעור נשלח בדאר והגיע באיחור................61 ─* ב.ש. 25/80 - הארכת מועד כאשר מסמכי הערעור היו לקויים, הוחזרו לפרקליט ─ והוגשו מחדש באיחור...........................................62 ─* בר"ע 37+48/80 - רשות ערעור על החלטה בענין מזונות מהעזבון..................62 ─* בר~ע 276/79 - רשות ערעור על דחיית בקשה למחוק על הסף תביעת מזונות..........62 ─* ע.א. 112+226/79 - תביעה לביצוע בעין של הסכם מכר מקרקעין שנחתם ע"י ─ הורי קטינה ללא אישור ביהמ"ש ובינתיים הגיעה הקטינה ─ לבגרות ומסרבת לבצע את ההסכם.............................63 ─
─
─
─
─
─