ע.א. 413/79 ישראל אדלר חברה לבנין בע"מ נגד חנה מנסור ואח'
*ישראל אדלר חברה לבנין בע"מ נגד חנה מנסור ואח' * ביצוע בעין של חוזה מכר מקרקעין שנחתם ע"י חולה משותק שלא ידע קרוא וכתוב ומבלי שהוסבר לו על מה הוא חותם.(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בת.א. 740/73 - הערעור נדחה)
למנוח מנחם מנסור היתה חלקה מסויימת בבני ברק. הוא היה חולה במשך כשנה וחצי לפני שנפטר. בטיפול בעניני פיצויים שצריך היה לקבל ממקום עבודתו וכן בתשלומי מיסים בעניני אותה חלקה, טיפל מטעמו עו"ד בן חרוץ. לפי עדותו של עו"ד בן חרוץ באו אליו מספר פעמים אנשים מטעם המערערת וביקשו ממנו לטפל ברכישת החלקה של המנוח, לבסוף ניסח יפוי כח והמנוח חתם על יפוי הכח ביום 30.12.70 לאחר שביקר אצל המנוח בביתו ושוחחאתו ביחידות. ביום 10.1.71 חתם המנוח על חוזה שהכין עו"ד בן חרוץ וביום 21.1.71 נפטר המנוח. המנוח היה משותק ולא ידע קרוא וכתוב ואיש מבני הבית לא ידע במה מדובר. עו"ד בן חרוץ אף סיפר כי לא הסביר למנוח על מה הוא חותם וכי סבר כי אנשי המערערת כבר הסבירו לו לפני כן וכי הוא רק צריך לנסח את הדברים. עוד העיד עו"ד בן חרוץ כי ראה את עצמו כשליחם של הקונים ולא כשליחו ומייצגו של המנוח. לאחר הפטירה ביקשה המערערת לאכוף את ביצוע החוזה וכן פיצויים אך ביהמ"ש המחוזי קבע כי המנוח לא ידע על מה הוא חתם וכי היה כאן ניצול של צד חלש וחסר ידע ע"י צד חזק וכי לא יהיה זה מן הצדק לצוות על ביצוע בעין. עוד קבע ביהמ"ש המחוזי כי המחיר שסוכם בחוזה נמוך בהרבה מן המחיר הריאלי שהחלקה היתה שווה וכן קבע כי אין מקום לפסוק פיצויים. מכאן הערעור.
החלטה -השופט שמגר:
א. לא באה כל ראיה כי מישהו דיבר עם המנוח על הנושא וממילא עולה כי המנוח לא הבין על מה הוא חותם וגם לא נאמר לו דבר אשר עשוי היה להבהיר לו את משמעות החתימה.
ב. ע"י חתימה על יפוי הכח לא נתקיימה הקניית שליחות. לא הוכח כי היתה הבעת רצון של השולח כי עו"ד בן חרוץ יהיה שלוח ולא היתה הבעת רצון של המנוח כלפי צד שלישי שממנה ניתן ללמוד כוונה להפוך את עו"ד בן חרוץ לשלוח. החתימה חסרת משמעות לנוכח העובדות הנ"ל. עו"ד בן חרוץ גם העיד כי מעולם לא הוטלה עליו שליחות ע"י בעל המקרקעין והמסמך הקרוי יפוי כח אין בו על כן מאומה.
ג. אין גם מקום למסקנה כי עו"ד בן חרוץ פעל במסגרתה של הרשאה כללית קודמת אשר בה היתה משולבת הרשאה מכללא לטפל במכר החלקה. ראשית, עו"ד בן חרוץ עצמו אמר כי שלא ראה את עצמו כשלוח של המנוח. ושנית גם אם ניתנה אי פעם בעבר הרשאה לעו"ד בן חרוץ לנהל את המקרקעין הרי לא היתה בכך הרשאה כללית לטפל בה כראות עיניו ואין לומר כי המכר היה בגדר פעולה הדרושה באופן סדיר לביצוע התקין של נושא השליחות. בעת בדיקת השאלה אם נתקיימה הרשאה מכללא יש להציב בראש וראשונה את נושא השליחות ורק לאור מהותו וטיבו ניתן להסיק מה הן הפעולות הנוספות הדרושות לביצועו התקין של הנושא האמור.
ד. אשר לשאלת תוקפו של החוזה שנחתם 10 ימים לאחר מכן ע"י המנוח - אין המערערת יכולה להישען עליו לצורך ביצוע בעין וזאת הן משום שניתן לומר על החוזה שהוא בטל מעיקרא שהרי המנוח לא ידע ולא הבין מה הוא עושה, ולפיכך לא יכול להיווצר קשר חוזי בר תוקף גם אם החוזה אינו בטל מעיקרא הרי הוא ניתן לביטול מאחר וחתימת החוזה ע"י מנסור לא היתה ביטוי לרצונו לכרות חוזה אלא תוצאה של השפעה בלתי הוגנת.
ה. אשר לבטלות החוזה מעיקרא - יש לראות מסמך כבטל כאשר יסוד ההסכמה למסמך נעדר לחלוטין כמו בעניננו שהמנוח כלל וכלל לא הסכים ולא ידע למה להסכים ולא ידע על מה הוא חותם. אכן אם החותם מבין שמדובר על מסמך המתייחס לעיסקה פלונית אך
שוגה באשר לתוצאותיה המשפטיות אין לומר כי המסמך בטל, ואין הטענה עומדת גם למי שלא טרח לקרוא על מה הוא חותם ומה תוצאותיה של חתימה. אולם מקום בו הונע החותם לחשוב כי המסמך הוא בעל מהות שונה ממה שהוא לאמיתו של דבר יהיה ביהמ"ש נכון להסיק כי החתימה בטלה ומבוטלת. בעניננו המנוח לא היה מסוגל לקרוא מה שנחתם בחוזה ולא הוסבר לו ולא הוקרא לו מאומה, הוא לא יכול היה על כן להבין מהותו של המסמך עליו הוא חותם ולא ניתן לראות בחתימתו ביטוי לכוונה ולהסכמה לבצע עיסקת מכר. יש מקרים שבהם לא תעמוד לחותם טענה שלא ידע על מה הוא חותם וזאת כאשר הוא חותם עפ"י הצעת פרקליטו או יועץ אחר המהימן עליו מבלי שהיתה טעות או הטעייה באשר למהותו של המסמך. ברם, בעניננו עולה מדברי עו"ד בן חרוץ שהמנוח לא פעל מתוך אמונה בשיקול דעתו של עוה"ד.
ו. גם אם התכוון מנסור לסמוך על שיקול דעתו של עו"ד בן חרוץ אין בכך לשנות מהתוצאה שכן אם החוזה אינו בטל מעיקרא הרי הוא ניתן לביטול מחמת השפעה בלתי הוגנת. כאן ניתן לראות בהופעתו של עו"ד בן חרוץ כהשפעה בלתי הוגנת על המנוח, גם אם המשפיע אינו מתכוון להפיק תועלת אישית. די בכך כי הופעלה השפעה בעטייה נעלם השיקול בדבר טובתו של הנפגע מן השיקולים שעמדו לנגד עיניו של מי שהפעיל את ההשפעה. עו"ד בן חרוץ פעל מכח ההנחיות שקיבל מן המערערת ועל כן לא תעמוד למערערת הטענה כי יש לראותה כצד שלישי שפעל בתום לב על יסוד פעולות שאחרים ביצעו. הזכות לביטול העיסקה שנעשתה כתוצאה מהשפעה בלתי הוגנת שמורה גם ליורשים והם הפעילו אותם תוך זמן סביר בנסיבות הענין.
מ"מ הנשיא ח. כהן מסכים ומוסיף :
דין הערעור להידחות גם מטעם אחר. לפי סעיף 3 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) אין אוכפים חוזה אם האכיפה היא בלתי צודקת בנסיבות הענין. החוק עדיין אינו חל על החוזה דנא שנערך לפני תחילת החוק, אך גם לפי המצב הקודם לא השתמש ביהמ"ש בשיקול דעתו לאכוף חוזה בנסיבות אשר בהן האכיפה היא בלתי צודקת. אין אוכפין חוזה כאשר האכיפה עלולה להביא לידי ענות של הנאכף ולו גם ללא כל סירכה מצד התובע. ענות שכזאת יכול ותהא גלויה לעין על פני החוזה ויכול ותהא פחות או יותר מוסווית ונובעת מענינים חיצוניים. וכבר פסקו הלכה כי קיימת ענות לענין זה, ובימ"ש של יושר יסרב לאכוף חוזה, אם עו"ד שפעל למעשה עבור שני הצדדים לא גילה לשניהם כל אשר חייב היה לגלות ולא הסביר כל אשר חייב היה להסביר ואחד הצדדים עשה את החוזה מבלי שהבין כל השלכותיו. אפילו נאמר שהחוזה תקף ושלא היתה טעות או הטעייה או מרמה קונסטרוקטיבית כדי עילה לביטולו, ואף אם נניח שאם היה פה עושק הרי נעשה העושק שלא בזדון, לא ישתמש ביהמ"ש בשיקול דעתו לאכוף את החוזה משום שבנסיבות הענין לא תהא האכיפה צודקת.
השופט אשר :
מסכים לדחיית הערעור מן הנימוק של השופט שמגר שיש לראות את החוזה כבטל כיון שמחמת מצבו הבריאותי והשכלי של המנוח לא ידע ולא הבין מה הוא עושה ומה הוא חותם, וכן הוא מסכים לנימוק של מ"מ הנשיא ח. כהן כי בנסיבות המקרה דנא, ועפ"י דיני היושר האנגליים, רשאי היה ביהמ"ש לדחות את תביעת המערער לסעד של אכיפת חוזה, משום שבנסיבות הענין לא היתה האכיפה צודקת. די בנימוקים אלה לדחיית הערעור ואין צורך להתייחס לשאלות האחרות שנדונו.
(בפני השופטים: ח. כהן, שמגר, אשר עו"ד יוסף בר מור למערערת, עו"ד גב' ח. אזולאי למשיבים. 23.4.80).
ע.א. 185+245/79
*תחולת פטור ממס שבח ותוספת מס בחלוקת מקרקעין בין בעלים משותפים כאשר החלוקה אינה בחלקה אחת אלא במספר חלקות והבעלים מייחדים את הבעלות לכל אחד בחלקה אחרת.מנהל מס שבח מקרקעין נגד חיים כהן ונגד אליעזר דרזנר ואח'
(ערעורים על פסקי דין של ועדת הערר למס שבח בתיק ע.מ.ש. 163+170/77 - הערעורים נתקבלו) .
בפני ועדת הערר הוגשו שני עררים על שומת מנהל מס שבח מקרקעין ובביהמ"ש העליון אוחדו הערעורים ונדונו כאחד. במקרה אחד (להלן מקרה הירושה) נדון ענינם של ארבעה יורשים שמורישם מת בשנת 1957 והשאיר אחריו עזבון ובו 4 חלקות אדמה. ניתן צו ירושה ובהתאם לצו נרשמו החלקות על שם ארבעת היורשים כבעלים משותפים בכל ארבע החלקות. אחרי מריבות ומשא ומתן ממושך הסכימו היורשים בשנת 1975 לפרק את השיתוף ביניהם ע"י העברות הדדיות כשכל אחד מן היורשים יקבל חלקה אחת. במקרה השני (להלן מקרה השותפות) רכשו דרזנר ושרייבר שני אולמות תעשיה זהים בשתי קומות של בית משותף ושניהם נרשמו על שם שני השותפים. לאחר מספר שנים החליטו להתחלק כך שכל אחד מן הצדדים יקבל את אחד האולמות. השאלה שהתעוררה בשתי העיסקאות היא זו : מנהל מס שבח ראה בחלוקת הנכסים כאמור פעולות מכירה של זכות במקרקעין החייבות במס שבח ובתוספת מס ואילו הנישומים בשני המקרים סברו שמדובר בחלוקה לפי סעיף 67 לחוק מס שבח מקרקעין. סעיף זה אומר כי מכירת זכות במקרקעין שהיא חלוקת מקרקעין בין בעליה המשותפים בהתאם לחלקיהם ללא תמורה נוספת פטורה ממס. דעת ועדת הערר היתה, כדעת הנישומים, כי גם חלוקת מספר חלקות בין הבעלים כשכל חלקה נרשמת על שם בעלים אחרים היא חלוקה לפי סעיף 67 הפטורה ממס, בעוד מנהל מס שבח סבר כי סעיף 67 חל רק כשחלקה אחת מתחלקת בין הבעלים, ואילו כשמדובר במספר חלקות וכל אחד מעביר לחברו חלק בחלקה אחרת הרי זו עיסקת חליפין החייבת במס. הועדה קיבלה, כאמור, דעת המשיבים ומכאן הערעור.
א. חוק מס שבח מבחין במפורש בין חלוקת מקרקעין לבין חליפין במקרקעין וסעיף 67 המעניק פטור למכירה שהיא חלוקת מקרקעין אינו יכול להתייחס לחליפין באשר המחוקק נתן דעתו בסעיף אחר לעניני חליפין וקבע שם מתי חליפין פטורים ומתי חליפין חייבים במס. בשני המקרים שלפנינו היו לנישומים חלקים בלתי מסויימים בנכסי דלא ניידי שונים ופעולתם התבטאה בהחלפת חלק בלתי מסויים בנכס אחד כנגד חלק בלתי מסויים בנכס אחר. לפעולה זו אין לקרוא חלוקה לא בלשון בני אדם ולא לפי כוונת המחוקק.
ב. במקרה הירושה הסתמכה ועדת הערר גם על נימוק אלטרנטיבי והוא שהיורשים הגיעו לידי הסכם של חלוקת נכסי העזבון ביניהם והסכם כזה מהווה המשך לסיום פעולת ההורשה. הועדה הסתמכה על ההחלטה בע.א. 799/77 שלפיה חלוקת נכסי המוריש בין היורשים מהווה חלק אינטגרלי של ההליך השיפוטי המעביר את רכוש המנוח ליורשיו. מכיון שהורשה איננה מכירה סברה הועדה שגם במקרה זה יש לראות את החלוקה כהמשך לפעולת ההורשה. דא עקא שבמקרה האמור בע.א. 799/77 טרם נסתיימה חלוקת המקרקעין ורישומם לפני שחולקה הקרקע בין היורשים והנכסים עדיין היו רשומים על שם מנהל העזבון עד שהצדדים יסיימו ביניהם את הסכסוכים ויגיעו לידי הסכם בדבר חלוקת הירושה. רק אז נתן ביהמ"ש את צו הירושה ובשלב זה ביקשו היורשים לרשום את המקרקעין על שם אחד מהם בהתאם לצו. מה שאין כן בעניננו ששנה לאחר פטירת המוריש, בשנת 1958, ניתן צו הירושה הסופי ועל פיו חולק העזבון, וחלקיהם של היורשים נרשמו, בהתאם לצו, בפנקס המקרקעין. בכך נסתיים ההליך המשפטי ששמו "הורשה" ובעלותו בכח של כל אחד מן היורשים הפכה בעלות מלאה מה גם שנרשמה סופית בפנקס המקרקעין. מה שביקשו היורשים לעשות לאחר מספר שנים הרי זה כבר חליפין ולא הורשה.
(בפני השופטים : מ"מ הנשיא לנדוי, אשר, בכור. החלטה - השופט אשר עו"ד ל. מרגלית למערער, עוה"ד ב. פוגל וא. קלר למשיבים. 10.4.80).
ע.א. 666/77 - מקורות חברת מים לישראל בע"מ נגד מרג'י משה ואח'
*טענת רשלנות של מעביד בהנחת צנור מים ליד תעלת סואץ בעת מלחמת ההתשה.(ערעור וערעור נגדי על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בבאר שבע בת.א. 566/74 - ברוב דעות נתקבל הערעור ונדחה הערעור הנגדי)
בעת מלחמת ההתשה החליט הצבא להניח צנורות מים תת קרקעיים לאחר שמערכת המים ניזוקה בהפגזה ובמעוזים לאורך התעלה היו קשיים בהספקת מים. מקורות נטלה על עצמה את מלאכת הנחת צינור המים והמשיב היה עובדה של חברת מקורות. בחלק מן השטח עבדו בלילות ובחלק מן השטח עבדו ביום. באותו קטע שבו עבד המשיב בוצעה העבודה ביום. סוכם בין חברת מקורות לבין צה"ל כי הצבא יבצע פעולות ריכוך לאורך הצד המצרי כדי לשתק את מקורות הירי המצריים. הסידורים הבטחוניים היו מוטלים על הצבא ואיש ביטחון מטעם מקורות סופח למפקדה שטיפלה בנושא. המבצע החל ביום 11.1.69 וסמוך לשעה 5 אחרי הצהריים החלה הפגזה מצרית מתקרבת לאזור העבודה של המשיב והפגזים התקרבו למקום הימצאם של העובדים. אנשי מקורות הפסיקו את העבודה ועזבו את השטח ולמחרת קרוב לשעות הצהריים נתן הצבא את ההסכמה כי העובדים יצאו שוב למקום, ומהפגזים הראשונים נפגע המשיב. הצבא הכיר בו כחייל שנפגע במלחמה, המשיב הגיש תביעה לביטוח הלאומי וגם הביטות הלאומי הכיר בו כנפגע תאונת עבודה, אך המשיב העדיף להגיש תביעת פיצויים נגד חברת מקורות. ביהמ"ש המחוזי עמד על הפעולות שחברת מקורות צריכה היתה לעשות ואשר עשתה, וכן על כך שהצבא הוא שנטל על עצמו את פעולות הריכוך. וכו', אעפ"כ הגיע למסקנה כי חברת מקורות אשמה ברשלנות. לדעתו הסתמכה חברת מקורות הסתמכות עיוורת על הפעולות הצבאיות וצריכה היתה חברת מקורות לבדוק אם פעולת הריכוך קויימה ואם לאו וכן סבר השופט כי אחרי שההפגזה המצרית ביום הראשון טווחה למקום העבודה הנדון צריך היה לדחות את המשך העבודה באותו קטע עד שתירפה הדריכות של המצרים או לפחות צריך היה לדחות את ביצוע העבודה לשעות הלילה.
הערעור נתקבל ברוב דעות השופטים אשר ובייסקי בשני פסקי דין נפרדים, כנגד דעתו החולקת של מ"מ הנשיא לנדוי. השופטים אשר ובייסקי, וכן מ"מ הנשיא לנדוי, עמדו בהרחבה על משמעות הסיכון בעבודות מסוג זה באשר לפעמים צריך מעביד לקחת על עצמו סיכון כשהדבר חיוני.
שופטי הרוב סברו כי חברת מקורות עשתה כל אשר לאל ידה וכי לאחר שהצבא הביע דעתו כי ניתן לצאת למקום ולבצע את העבודה אין עוד לבוא לחברת מקורות בטענות כלשהן של רשלנות. מאידך סבר מ"מ הנשיא לנדוי כי צדק ביהמ"ש המחוזי שלא צריך היה לשלוח את קבוצת העבודה חזרה למקום אשר בו הגיע הטיווח של הפגזים המצרים יום לפני כן עד למקום העבודה. מ"מ הנשיא לנדוי חלק על דברי השופט אשר כי די בכך שניתן אישור צבאי לצאת למקום וכי צה"ל היה אחראי לביטחון הפועלים ובכך ירדה האחריות מחברת מקורות. אכן, סבר מ"מ הנשיא, האחריות הראשונית לשלום העובדים מוטלת על צה"ל והקצינים שהודיעו ביום השני לעבודה כי הכל בסדר ושאפשר לצאת לעבודה התרשלו רשלנות חמורה, אך אין זאת אומרת שעל אנשי מקורות לקבל כל הוראה וכל אמירה כזאת ללא הרהור וללא ערעור.
(בפני השופטים : מ"מ הנשיא לנדוי, אשר, בייסקי עו"ד י. שפירא למקורות, עו"ד גב' מ. רובינשטיין למדינת ישראל, עוה"ד ש. קרינסקי ור. שואףלמשיב. 11.2.80).
ע.א. 579/79 - חיים סוויסה נגד קרנית, קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים
*תביעת פיצויים מ"קרנית" ע"י נהג שלא היה מבוטח ונפצע בהתנגשות עם מכונית אחרת (הערעור נדחה).
אירעה תאונת דרכים בה היו מעורבות שתי מכוניות שבאחת מהן נהג המערער. הוא נפגע בתאונה ונגרמו לו נזקי גוף. כמסתבר לא חידש המערער את תעודת הביטוח שלו עפ"י פקודת ביטוח רכב מנועי. לנהג המכונית השניה היה ביטוח בר
תוקף עפ"י הפקודה והחוק. המערער פנה לחברת הביטוח של הרכב השני ותבע תשלום נזקו, אך החברה דחתה את התביעה בטענה שהמערער לא היה מנוסעי המכונית המבוטחת על ידה. אז פנה המערער למשיבה וביקש ממנה פיצוי, מאחר ולא היה לו ביטוח בר תוקף ביום התאונה. המשיבה דחתה את תביעת המערער בטענה שאינו זכאי לתשלום כלשהו, ביהמ"ש המחוזי דחה את תביעת המערער נגד המשיבה והערעור נדחה. ביהמ"ש העליון קבע כי נוהג רכב שאינו מבוטח ונפגע בתאונת דרכים, גם במקרה שתאונת הדרכים היתה בהתנגשות עם רכב אחר, אין חל עליו הביטוח המוסדר ע"י החוק באמצעות המשיבה.
(בפני השופטים : י. כהן, שמגר, בכור. החלטה - השופט בכור. עוה"ד ד. גיורא וא. רוטר למערער,עו"ד ל. ליאור למשיבה. 6.3.80).
ע.א. 823/77 - ג'ריס ג'מאל ואח' נגד שמשינס חב' קבלנית לבנין ופיתוח בע"מ
*בקשה לצו מניעה וטענת "הסכם" הנובע מסיכום דברים ע"י פרקליטי הצדדים כשהצדדים טרם חתמו על הסיכום (הערעור נדחה).
למערערים דירות בבית שעל גגו בנתה המשיבה דירות נוספות. היו ביניהם סכסוכים שונים ובכללם סכסוך בענין בניית מקלט בבנין, החברה הקבלנית קיבלה רשיון לבנות מקלט על קרקעי ואילו המערערים תבעו כי המקלט יבנה כתת קרקעי כדי שלא לפגום בניצול ההנאה שלהם מהשטח העל קרקעי. באי כח הצדדים, עו"ד סלמן בשם המערערים ועו"ד ברנבלום בשם המשיבה, סיכמו ביניהם שורה של דברים שהועלו לאחר מכן על הכתב (להלן הסכם נ/4) ובכלל זה הסכימו כי המקלט יבנה כתת קרקעי. המשיבה סירבה לחתום על ההסכם נ/4, אם כי פעלה בכל יתר הענינים עפ"י אותו הסכם. לבימ"ש השלום הגישה החברה הקבלנית בקשה כי יורה למערערים שלא להפריע לה לבנות את המקלט כמקלט על קרקעי. בימ"ש השלום קבע כי בפגישה שבין שני עורכי הדין הושג הסכם מחייב והוא נ/4, אעפ"כ הוציא את צו המניעה המבוקש מכיון שלפי היתר הבניה חייבים הקבלנים להקים את המקלט מעל לקרקע. ביהמ"ש המחוזי קבע כי ההסכם נ/4 אמנם סוכם בין עורכי הדין, אך היה מובן לשניהם שהמסמך צריך להיחתם ע"י הצדדים עצמם ולא היתה גמירות דעת שיצרה חוזה מחייב. לפיכך דחה ביהמ"ש המחוזי את הערעור והערעור על כך נדחה. כדי להצליח בטענתם שהמסמך נ/4 מהווה הסכם מחייב צריכים המערערים להראות הן שעו"ד ברנבלום התכוון להתקשר בחוזה, והן שהיתה לו הרשאה מהמשיבה לביצוע ההתקשרות. הם לא הוכיחו אף אחד משני יסודות אלה. לכאורה ההנחה היא שלא נקשר הסכם כל עוד לא חתמו הצדדים על ההסכם ואם כי הנחה זו ניתנת לסתירה הרי במקרה דנא לא הצליחו המערערים לסתור אותה. יתירה מזו, גם אילו היה בדעתו של עו"ד ברנבלום להתקשר בחוזה לא היה בכך כדי לחייב את הקבלנים שכן לא היתה לו הרשאה להתקשרות כזו. אמנם הוא פעל בשם הקבלנים כעו"ד שלהם וניתן להניח שהיתה לו הרשאה לפעולותיו, אך מכיון שהיקף ההרשאה לא הוגדר יכולים המערערים להצליח בטענתם רק אם היתה לעו"ד ברנבלום הרשאה מכללה להתקשר בהסכם בשם הקבלנים. אולם, עצם העובדה שלשני עורכי הדין היה ברור כי ההסכם צריך להיחתם ע"י הצדדים עצמם מראה לכאורה שלא היתה לעוה"ד הרשאה מכללא להתקשר בהסכם מחייב. העובדה שהקבלנים פעלו עפ"י תנאי המסמך נ/4 בענינים אחרים, פרט לענין המקלט, אינה אומרת שהם סמכו את ידיהם על מה שהוסכם בענין המקלט. אין לראות בהתנהגות הקבלנים אישור בדיעבד של פעולה ללא הרשאה כאמור בחוק השליחות.
(בפני השופטים : י. כהן, אלון, ברק. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד ג'רג'ורה למערערים, עו"ד שטראוסמן למשיבים. 4.3.80).
ע.א. 155/79 - בארילקר אלישע נגד בארילקר שלום ואח'
*מחיקת תביעה שכנגד של הבעל בתביעת מזונות שהגישה אשתו בשמה ובשם הילדים (הערעור נדחה).
המשיבים, שלושת ילדיו הקטינים של המערער, וכן אשתו, תבעו ממנו מזונות בביהמ"ש המחוזי, המערער הגיש כתב הגנה ותביעה שכנגד שבה הנתבעת
היא אשתו בלבד, ובה עתר לשלושה צווים : למסור לו העתק מפתח הדירה, לאסור על בני משפחת האשה להיכנס לדירה, לאסור על האשה להיכנס לדירה. ביהמ"ש המחוזי מחק את התביעה שכנגד על הסף והערעור על כך נדחה. נימוקי המחיקה הם אלה : תביעת המערער מושתתת על זכות מגורים משותפים בדירה וזהו סכסוך בדבר שימוש במקרקעין שאיננו נובע מעניני המעמד האישי ועל כן אינו בסמכות ביהמ"ש המחוזי; יש לראות בתביעה שכנגד תביעה לשלום בית המצוי בסמכותו הבלעדית של בית הדין הרבני; בתביעה הנגדית מבוקש צו מניעה נגד קרובי משפחה של האשה בלי שאלה צורפו כבעלי דין. חלק מן ההנמקות הנ"ל של ביהמ"ש המחוזי מוטעה. אפילו בהנחה שאכן כאן סכסוך בדבר שימוש במקרקעין, דבר שאין צורך להכריע בו כעת, גם אז בתור תביעה שכנגד מוסמך לדון בה ביהמ"ש המחוזי לאור ההוראה המפורשת בסעיף 18 לחוק בתי המשפט. סמכותו של ביהמ"ש המחוזי היא רחבה מזו של בימ"ש השלום לגבי תביעות שכנגד, ומספיקה זהות של בעלי הדין כדי להקים סמכותו, אפילו נבעו שתי התביעות מנסיבות שונות ונושאן לא היה אחד. אך ענין שבסמכותו הייחודית של בית דין דתי אין להביאו על דרך של תביעה שכנגד בפני ביהמ"ש המחוזי או בימ"ש השלום. יש לקיים את החלטת ביהמ"ש המחוזי מן הטעם שתביעת מזונות, בעיקר של קטינים, מן הראוי שתתברר בהקדם וללא הפרעות והשהיות יתירות. כאשר על דרך של תביעה שכנגד מועלים כל הסכסוכים שבין בני הזוג הרי אלה יגרמו בהכרח הכבדה על בירור תביעת המזונות של הקטינים.
(בפני השופטים : הנשיא לנדוי, גב' בן פורת, בייסקי. החלטה - השופט בייסקי. עו"ד י. רפפורט למערער, עו"ד ז. אופק למשיבים. 11.3.80).
ע.א. 196/78 - אברהם פנחס ואח' נגד הרצל בנימיני ואח'
*טענת הפרה של הסכם מכר מקרקעין וסרוב לבצע את המכר (הערעור נדחה).
המערערים היו בעלי דירה שטרם נרשמה על שמם ורבצה על הדירה התחייבות לרשום משכנתא, לטובת בנק טפחות בגין הלוואה שנטלו המערערים מהבנק. ביום 4.10.76 חתמו המערערים חוזה עם המשיבים שלפיו מכרו להם את הדירה והתחייבו למסור להם את החזקה בה ביום 1.3.77. המחיר נקבע ל-165,500 ל"י, לתשלום 80,500 אלף ל"י במעמד חתימת החוזה, 30 אלף ל"י ביום 25.12.76 ו-15 אלף ל"י בעת מסירת החזקה. צויין בהסכם שעל הדירה רובצת משכנתא והמערערים התחייבו לפדותה עד יום 25.12.76. המערערים לא שילמו לבנק את יתרת חובם, שהסתכמה בסך 70 אלף ל"י, עד ליום 25.12.77. המשיבים התכוונו לשלם למערערים את התשלום של 30 אלף ל"י מהלוואה של משכנתא שיקבלו מבנק טפחות, ודבר זה היה ידוע למערערים בעת חתימת ההסכם. המשיבים קיבלו אישור מבנק טפחות לקבלת הלוואה בסך 30 אלף ל"י, אך היו צריכים לרשום בטוחה של משכנתא על הדירה. כדי שהמשיבים יוכלו לקבל את ההלואה היה על המערערים לשלם את חובם לבנק טפחות ולבטל את התחייבותם לרשום משכנתא על בעלותם הם. המערערים לא שילמו את החוב, והודיעו למשיבים כי אי תשלום הסכום של 30 אלף ל"י מהווה הפרה יסודית של החוזה ועל כן ביטלו את החוזה. המשיבים. ביקשו מביהמ"ש המחוזי לאכוף על המערערים את ביצוע החוזה, הם זכו בתביעתם והערעור על כך נדחה. היו כאן התחייבויות מקבילות של שני הצדדים לביצוע באותו יום, 25.12.76. היינו תשלום הסכום של 30 אלף ל"י מצד אחד ופדיון המשכנתא מצד שני, המשיבים היו מוכנים לשלם את הסכום הזה מכספים שהיו מקבלים מהבנק אילו יכלו באותו תאריך לתת בטוחה של משכנתא, אך כדי שיוכלו לעשות זאת היה על המערערים לקיים את חובם ולשלם את הסך 70 אלף ל"י לבנק. המערערים ידעו בעת חתימת החוזה כי המשיבים צריכים לקבל מבנק טפחות את הסכום עבור התשלום ביום 25.12.76, ובנסיבות המקרה היתה סבירה הצעת המשיבים לביצוע שתי הפעולות באותו מעמד. לפיכך אי תשלום הסכום של 30 אלף לאי לא היווה הפרה של החוזה
ע"י המשיבים, כי מדובר בשתי התחייבויות מקבילות שמועד ביצוען חל באותו יום וההתנהגות הבלתי סבירה של המערערים היא שגרמה לזה שהמשיבים לא יכלו לקיים את התחייבותם. חל במקרה דנא סעיף 43 לחוק החוזים שלפיו כאשר על הצדדים מוטלת חובה לקיים חיובים בד בבד אין צד אחד חייב למלא את התחייבותו כל עוד אין הצד השני מוכן למלא את התחייבותו הוא.
אשר לטענת המערערים כי אם ניתן צו אכיפה צריך להתנותו בהגדלת התמורה כי חלק ניכר מן המחיר נשאר בידי המשיבים במשך כשנתיים - אין ממש בטענה זו כי אין למערערים אלא להלין על עצמם על הנזק שגרמו. לעצמם, וכן יש לציין כי המערערים המשיכו להתגורר בדירה כל הזמן ולא מסרו אותה אלא בעת קבלת פסק הדין.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, ח. כהן, בכור. החלטה - השופט בכור. עו"ד מ. מכנס למערערים, עו"ד ד. אלדור למשיבים. 20.3.80).
ע.א. 639/78 - בניני שקט בע"מ נגד פל מר מבני תעשיה בע"מ
*הפרת הסכם מכר מקרקעין וביטול ההסכם (הערעור נתקבל).
המערערת היתה בעלים של מקרקעין והסכימה עם המשיבה כי זו האחרונה תקים על נכס המקרקעין מבנה תעשייתי אשר בחלקו יהיה שייך למערערת ובחלקו למשיבה. צויין בהסכם כי קיימת הפקעה לטובת מדינת ישראל. באשר למועדי - הבניה התחייבה המשיבה בסעיף 8 לחוזה כי תגיש למערערת תוך 70 יום מתאריך חתימת ההסכם את התוכניות המיועדות להגשה לצורכי קבלת היתר הבניה. המשיבה לא הגישה למערערת תוכניות בניה ולא הגישה תוכניות כאלה לעיריה בכלל. אלא הגישה תרשימים שונים לעיריה כצעדים מקדמיים. העיריה דנה בפניות המשיבה והחליטה שיש להפקיע 25 אחוז משטח הקרקע. המערערת התנגדה להפקעה זו וכך התעכב אישור העיריה למתן היתר בניה. עד אותו שלב לא ביצעה המשיבה את התחייבותה להכין תוכניות ולבקש היתר בניה כאמור בסעיף 8 הנ"ל. לפיכך הודיעה המערערת למשיבה על ביטול ההסכם ופנתה לביהמ"ש שיצהיר כי ההסכם בטל בשל הפרתו ע"י המשיבה. ביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה וקבע כי התנהגות המערערת אשר לא הסכימה להפקעה גרמה לעיכוב תהליך הכנת התוכניות לשם הגשתן לרשויות המקומיות ודבר זה מנע את ביצוע החוזה. לדעת ביהמ"ש המחוזי ניתן לראות בסילוקו של מכשול ההפקעה ע"י המערערת, שהיא הבעלים של הנכס, משום תנאי מתלה מכללא, כמובנו בסעיף 28 לחוק החוזים והמערערת היא המונעת קיומו של התנאי. הערעור על כך נתקבל. סעיף 8 קבע מפורשות כי על המשיבה להגיש למערערת תוך 70 יום את התוכניות לקבלת היתר בניה. ברור בעליל כי במקום לפעול לפי סעיף 8 החלה המשיבה בפניות לרשויות התכנון והבניה על יסוד-תרשימים כלליים שלגביהם לא נתקבלה כלל הסכמת המערערת ואף לא נתבקשה הסכמה כזאת. המשיבה הבהירה כי הגישה תוכניות קטי של פרצלציה ואיחוד חלקות כשלב טרומי להגשת בקשה להיתר בניה. טענת המערערת היא שדרך פעולה זו מנעה ממנה את מיצוי ההליכים לפי חוק התכנון והבניה שכן אילו הוגשו התוכניות לועדה המקומית והועדה היתה דוחה אותן היו פתוחות בפני המערערת דרכי ערעור על ההחלטה האמורה. חוזה יש לקיים כלשונו וכרוחו. לו היתה המשיבה פועלת כאמור בסעיף 8 היתה יוצאת ידי חובתה גם אם העיריה לא היתה מאשרת את התוכנית. יש לראות באי קיומה של התניה של סעיף 8 משום הפרה יסודית מצטברת של ההסכם. לאור הנסיבות ניתן גם להסיק כי הודעת הביטול מטעם המערערת נמסרה תוך זמן סביר. אגב, אין צורך לדון כאן בשאלה אם חוק החוזים מותיר מקום להיווצרותן של תניות מכללא בחוזה, כי לא ניתן כלל ללמוד ממבנה החוזה במקרה המצויין שבפנינו שהותנה תנאי מכללא כפי שסבר ביהמ"ש המחוזי.
(בפני השופטים: שמגר, אלון, בייסקי. החלטה - השופט שמגר, עו"ד א. שטיינוביץ למערערת, עו"ד י. סלטון למשיבה. 24.3.80).
ע.א. 373/79 - רחמים דבח ואח' נגד דוד לוי
*טענה כי חוזה מכר מקרקעין נכרת למראית עין בלבד וכי הוא בטל . 73 (הערעור נדחה).
לפי סעיף 13 לחוק החוזים (חלק כללי), חוזה שנכרת למראית עין בלבד - בטל. ביקשו המערערים מביהמ"ש המחוזי סעד הצהרתי כי החוזה שעשו עם המשיב בטל הוא מחמת שנעשה למראית עין בלבד. טענתם היא כי החוזה למכירת דירת מגוריהם למשיב נולד למעשה להבטיח למשיב כספים שהיו חייבים לו ללא היה כאן מכר. ביהמ"ש המחוזי דחה את עתירת המערערים וערעורם נדחה. עפ"י תנאי החוזה, הסכומים שקיבלו המערערים עם חתימת ההסכם כנאמר בהסכם והסכום שנקבע כמחיר הממכר כל אלה מעידים שהחוזה לא היה למראית עין בלבד ובנסיבות אלו מוטל היה על שכם המערערים עומס כבד מאד של חובת הראיה והם לא עמלו במשימה זו, השופט לא האמין למערערים ובכך נסתם הגולל על תביעתם. המערערים הצביעו על סתירות שבין עדות המשיב לבין עדות עוה"ד כאילו לא היו עדויות המערערים חייבות להיות מהימנות אם סתרו עדויות המשיב אחת את רעותה ולא היא: החוזה עצמו מעיד נגד המערערים כמאה עדים, ועד שיצליחו להזימו, חייבת קודם כל עדותם שלהם להיות מהימנה על ביהמ"ש.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא ח. כהן, אלון, בייסקי. עו"ד מ. בונה למערערים, עו"ד מ. גרון למשיב. 10.4.80).
ע.א. 178/78 - אלמרו דורה נגד הרשות המוסמכת לצורך חוק נכי רדיפות הנאצים
*פסיקת שכ"ט וריבית בתביעת נכה לפי חוק נכי רדיפות הנאצים (הערעור נתקבל בחלקו).
זהו ערעור על החלטת ועדת העררים על אשר פסקה שכר עו"ד, לפי סעיף 17 לחוק נכי רדיפות הנאצים בסכום של 1000 ל"י בלבד ולא פסקה ריבית על תגמולי המערערת. הערעור על סכום שכר הטירחה נתקבל ועל אי פסיקת. הריבית נדחה. למעשה שום שאלה משפטית אינה מתעוררת לענין שיעור השכר המגיע לעו"ד וזו שאלה שבשיקול דעת גרידא בלבד. ברם ביהמ"ש העליון כבר נזקק בעבר לא פעם בערעורים מסוג. זה, באשר לערעורי נכים עוצם הוא עיניו מפני פגמים דיוניים. בהתחשב בנסיבות המיוחדות של הערר הנדון, כשהערעור בועדת העררים נמשך שנים רבות והצדדים אף הגיעו עד לבג"צ, הרי שהועדה קפצה את ידה יתר על המידה. לפיכך הועמד שכר עוה"ד על סך 5 אלפים ל"י. לעומת זאת נדחה הערעור לענין פסיקת הריבית. אפילו נתונה בידי ביהמ"ש העליון הסמכות לפסוק ריבית בכגון דא, הרי לא ישתמש בסמכותו זו מן השיקול שפסיקת ריבית או הצמדת תגמולי נכים תטיל על אוצר המדינה מעמסה כספית שהיא בגדר גזרה שאין המדינה יכולה לעמוד בה ושאין להטילה עליה ללא הסמכה מפורשת מאת המחוקק.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא ח. כהן, אשר, בכור. החלטה - מ"מ הנשיא ח. כהן. עו"ד א. ויינפלדלמערערת, עו"ד ע. ראובני למשיבה. 20.3.80).
ע.א. 246/79 - הועד הציבורי להקמת ישיבת פורת יוסף בעיר העתיקה ירושלים נגד משה ספדיה
*מתן צו מניעה ע"י ביהמ"ש בענין הנתון להכרעת בורר לפי הסכם וכאשר אחד הצדדים טוען שההסכם בוטל והענין אינו נתון לפסיקת הבורר (הערעור נדחה).
בשנת 1971 חתם הועד הציבורי הסכם עם המשיב, שהוא אדריכל, ובו נמסר למשיב התכנון והפיקוח העליון על בנית הישיבה. נתגלעו חילוקי דעות בין הצדדים בקשר עם העיצוב הארכיטקטורי והענין נמסר לבוררות עפ"י סעיף בוררות שבהסכם. בינתיים השיג המשיב בביהמ"ש צו מניעה זמני האוסר על הועד להמשיך ולבצע עבודות בניגוד לתוכניות וזאת עד למתן החלטתו של הבורר. הערעור על החלטה זו של ביהמ"ש נדחה בשעתו ע"י ביהמ"ש העליון ולאחר מכן הודיע הועד לאדריכל כי הוא מבטל את ההסכם שביניהם עפ"י הזכות הנתונה לו, לטענתו, בסעיף 16 להסכם. בעקבות ביטול זה פנה הועד לבורר שיצמצם רק בתביעות הכספיות ההדדיות ולא ידון עוד בשינויים הארכיטקטוניים הפונקציונליים שמבקש הועד להכניס. יחד עם זאת ביקש
הועד מביהמ"ש המחוזי לבטל את צו המניעה הזמני באשר לדעתו היתה זו זכות בלתי מסוייגת לבטל את ההסכם ומשבוטל ההסכם אין יותר מקום להשאיר את צו המניעה על כנו. כן טען הועד כי ההסכם הוא לעשיית או לקבלת שרות אישי במובן סעיף 3 לחוק החוזים ולכן גם אם ביטול ההסכם היה שלא כדין הרי תרופתו של האדריכל היא בתביעה לפיצויים ולא בהמשך קיומו של צו המניעה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי סעיף 16 להסכם אינו מקנה לועד זכות בלתי מסוייגת להפסיק את שירותיו של האדריכל וכן קבע ביהמ"ש כי ביטול צו המניעה הזמני יצמצם את נושאי המחלוקת בבוררות ובכך יש משום צמצום העניינים שנמסרו להחלטתו של הבורר ואין בעל דין יכול על דעת עצמו לבטל או לשנות את הסכם הבוררות. אשר לחוזה לביצוע שירותים אישיים דחה ביהמ"ש המחוזי גם טענה זו. הערעור נדחה. ביהמ"ש העליון ציין שסעיף 16 האמור אין בו כדי לאפשר למערערת להפסיק את שירותיו של האדריכל באופן חד צדדי. אשר לטענה כי אפילו לא רשאי היה הועד לבטל את החוזה וגם אם הביטול אינו כדין הרי הוא מבוטל - אין אדם יכול לבטל חוזה אם אינו רשאי לעשות כן עפ"י דין או עפ"י החוזה עצמו. ביטול שלא כדין אינו אלא הפרה ואילו החוזה עצתו שריר וקיים, שאילמלא כן לא ניתן היה לתבוע את אכיפתו. אשר לטענה שאין ביהמ"ש יכול לאכוף הסכם לקבלת שירות אישי - אין כאן אכיפא לקבלת שירותי המשיב אלא צו מניעה שלא יבנו בניגוד לתוכניות של המשיב. זהו צו זמני האוסר על המערער לפעול בניגוד לתוכניות עד למתן החלטת הבורר אך אינו כופה מאומה על המערער. נוסף לכך, המשיב תמך את בקשתו המקורית לצו מניעה גם על יסוד זכויות היוצרים שיש לו, לטענתו, שהמערער לא יבנה בניגוד לתוכניותיו, וביהמ"ש המחוזי טרם דן ביסוד השני כיון שמצא את היסוד הראשון מספיק כדי להיענות לבקשה, ולכן גם אם היה מתקבל הערעור מן הנימוק שמדובר בהסכם לקבלת שרות אישי, עדיין יש מקום להמשך קיום צו המניעה הזמני עד שתברר סוגיית זכויות היוצרים שאף היא תלויה ועומדת בפני הבורר.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא ה. כהן, אשר, בייסקי. החלטה - השופט אשר. עו"ד י. עוזיאל למערער, עו"ד מ. בן חיים למשיב. 11.3.80).
ע.א. 437/78 - רוברט אלון נגד מדינת ישראל
*גובה פיצויי תאונת עבודה (הערעור נתקבל בחלקו).
המערער עבד כדפס אצל המדפיס הממשלתי ובנובמבר 1974 אירעה לו תאונת עבודה ונקטעה לו ידו הימנית עד מעל למרפק. המערער הוא יליד 1951 ובעת עבודתו היה בעל ותק של שנה במקום עבודתו. המוסד לביטוח לאומי קבע לו נכות של 85 אחוז, והוסכם בין הצדדים כי המשיבה אחראית לתאונה בשיעור של 90 אחוז והמערער ברשלנות תורמת של 10 אחוז. המערער תבע פיצויים בגין אובדן כושר השתכרות, כאב וסבל, הוצאות רכב פרטי והוצאות עזרה אישית. ביהמ"ש המחוזי התייחס לאובדן כושר ההשתכרות בציינו כי המערער חזר לעבוד אצל המדפיס הממשלתי ובנוסף למשכורתו הוא מקבל גם גימלה מהמוסד לביטוח לאומי כך שלמעשה לא הפסיד מהשתכרותו, ואולם כיון שעשוי להיות שבעתיד יעזוב המערער את העבודה, פסק ביהמ"ש המחוזי סכום גלובלי של 120 אלף ל"י בגין הפסד השתכרות בעתיד. אשר לכאב וסבל קבע ביהמ"ש המחוזי סכום של 100 אלף ל"י ובאשר להוצאות רכב פרטי ועזרה אישית דחה ביהמ"ש המחוזי את התביעה. הערעור נתקבל לגבי הסעיף הראשון והפיצוי הגלובלי בגין אובדן כושר השתכרות הועמד על 200 אלף ל"י, וזאת בהתחשב בגילו הצעיר של המערער שיצטרך להתמודד עם החיים במשך שנים רבות ואין לדעת אם יחזיק מעמד בעבודתו. הפיצוי בגין כאב וסבל הועלה ל-150 אלף ל"י בהתחשב בגילו הצעיר של המערער והנכות הגבוהה שנגרמה לו, אשר תכביד עליו מאד במשך כל שנות חייו. אשר להוצאות רכב פרטי קבע ביהמ"ש העליון כי אין המערער זקוק לרכב פרטי כי אין לו קשיי תנועה ואין כל תקדים שבו נפסק לתובע
שאיבד יד אחת פיצוי עבור הצורך להחזיק רכב פרטי. ביהמ"ש העליון ציין כי המוסד לביטוח לאומי העמיד לרשות המערער סכום לרכישת רכב ומעניק לו תשלום חודשי להחזקת רכב ובכך תרומה נכבדה למערער.
(בפני השופטים: שמגר, בכור, ברק. החלטה - השופט בכור. עו"ד י. תוסיה כהן למערער, עו"ד ע. ראובני למשיבה. 20.3.80).
ע.א. 624/78 - אסמעיל בחירי נגד גאפר בדיר ואפרים כהן
*גובה פיצויי תאונת עבודה ורשלנות תורמת (הערעור נתקבל בחלקו).
המערער היה בן 15 וחצי והועסק בעבודה של חיזוק תריסים באמצעות אקדח מסמור. הוא היה עוזר למשיב הראשון שפעל בשרות המשיב השני. המערער היה טוען את כדורי המסמר ומגיש את האקדח למשיב הראשון. תוך כדי כך נפלט כדור ופגע במערער. ביהמ"ש המחוזי חייב את המשיבים לשלם למערער פיצויים בקובעו כי המערער נושא ברשלנות תורמת בשיעור של 25 אחוז מן הנזק. הערעור על גובה הפיצוי נדחה ואילו הערעור על קביעת רשלנות תורמת נתקבל.
המערער היה קטין ולפי חוק עבודות נוער והתקנות אסור היה להעסיקו בעבודות עם אקדח מסמור. מכאן שעצם העסקת המערער בעבודה מטילה על המשיבים אחריות לתאונה הנ"ל וחובת הראיה להוכיח רשלנות תורמת מוטלת היתה על המשיבים לאחר שהוכחה חבותם לתאונה. הם לא הרימו את נטל הראיה. המערער היה עד יחידי לאירוע ואמר שאינו יודע איך קרתה התאונה ואין מקום להשערות. התאונה יכלה לקרות בגין מעשה רשלני של המערער, או משגה או הסחת הדעת. איסור העסקת נערים בעבודה זו מלמד שטמונות בה הסכנות המחייבות שלא להעסיק בהן צעירים אלה ואין כל ראיה שהמערער עשה מעשה אשר היתה בו רשלנות מצד עובד בן גילו.
אשר לגובה הנזק - המערער נחבל בחזהו, אושפז כשבוע ימים והלך על קביים במשך כמה חודשים. נקבעה לו נכות צמיתה של 24 אחוז. ביהמ"ש המחוזי קבע הפסד ההשתכרות בעתיד בסכום גלובלי של 150 אלף ל"י וכאב וסבל בשיעור של 150 אלף ל"י. אשר לכאב וסבל - קביעת הפיצוי בראש נזיקין זה נתון לשיקול דעת השופט שדן בענין ופרט לעיתים רחוקות לא יתערב בימ"ש שלערעור בקביעתו. אשר להפסד כושר ההשתכרות בעתיד - השופט קבע כי למערער לא נגרם כל נזק בגין אובדן כושר השתכרות בעתיד ורק בהתחשב במגבלות אפשריות בעתיד פסק את הסכום הגלובלי של 150 אלף ל"י. המערער ביקש כי יקבע לו פיצוי באופן יחסי לאחוזי הנכות שלו ואולם פיצוי לפי אחוזי הנכות נקבע כאשר אין בפני השופט נתונים שעל פיהם הוא יכול לקבוע את הנזק הכספי לנפגע האינדיבידואלי שענינו נדון. יש לדון כל מקרה על פי נסיבותיו ובמקרה דנא אין לומר שהסכום שנפסק למערער הוא כה נמוך עד כדי שיצדיק התערבות בו.
(בפני השופטים: שמגר, בכור בייסקי. החלטה - השופט בכור. עו"ד ר. ירון למערער, עו"ד ד. ויסגלס למשיבים. 8.4.80).
ע.פ. 256/79 - פנחס מעודד נגד מדינת ישראל
*הצורך בהודאה בעובדות ולא בהודאה באשמה כדי שיהיה ניתן להרשיע עפ"י ההודאה (המערער חזר בו מערעורו).
המערער הורשע בעבירה לפי סעיף 144 לחוק העונשין ובהודעת הערעור נטען שלא הוכח אחד מיסודות העבירה, היינו שהנשק שנשא המערער היה מסוגל להמית. מפרוטוקול הדיון עולה כי בתחילת המשפט הודיע סניגורו כי "הנאשם יודה בסעיפי חיקוק 1 ו-4...". בעקבות הודאה זו לא הובאו עדים בקשר לאישומים 1 ו-4 כמפורט בכתב האישום, נשיאת נשק שלא כחוק וגניבה. ביהמ"ש קבע כי בפניו הודאה בעובדות, בו בזמן שהסניגור התייחס להודאה באשמה שאינה קיימת עוד מאז חקיקת חוק סדר הדין הפלילי. גם מפסק הדין עולה שהסניגור ביקש לראות בדברים שנאמרו על ידיו משום הודאה באישומים ולא הודאה בעובדות. בנסיבות אלה היה נראה לכאורה כי יש להחזיר את הדיון לביהמ"ש המחוזי, אך הסניגור ביקש את רשות ביהמ"ש לחזור בו מן
הערעור וביהמ"ש הסכים לכך. בשולי הדברים הפנה ביהמ"ש העליון את תשומת לבם של בתי המשפט כי בעת שמיעת הטיעון יש להקפיד על כך כי תשובה לאישום תהיה בהירה וכי מהותה תהיה תואמת את הכללים הקבועים בחוק סדר הדין הפלילי.
(בפני השופטים: שמגר, בכור, ברק. החלטה - השופט שמגר. עו"ד בטיטו למערער, עו"ד ד. בר חיים למשיבה. 27.2.80).
ע.פ. 594/79 - עבדל רחמן מחמוד סלאמה נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סמים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בסחר בסמים, לאחר שמכר לאיש משטרה מוסווה כמות של 730 גרם חשיש. על המערער הושת עונש של שנתיים וחצי מאסר בפועל ושנתיים וחצי על תנאי והערעור על חומרת העונש נדחה, הסניגור טען ששותפו לעבירה של המערער נדון לשנתיים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי בלבד, וכדי לקיים את כלל אחידות העונשים ביקש להקל בעונשו של המערער. ברם המערער היה הגורם המוביל שבין שני הנאשמים ולפיכך עונשו חמור יותר. אשר לטענה כי איש משטרה הוא שהדיח את המערער ואם שותפו לעבור את העבירה - נכון שאיש המשטרה ביקש לקשור עיסקה של קניית סמים, כפי שהמשטרה עושה לא אחת כדי לגלות את הסוחרים, אולם לא הוא שהפך את המערער למי שעוסק בעניני סמים, וכפי שנובע מן הראיות היו למערער מהלכים בקרב סוחרי הסמים עוד לפני כן. בהתחשב עם כמות הסם שעליה מדובר וכלל נסיבות המקרה אין העונש חמור מדי.
(בפני השופטים: שמגר, בכור, ברק. החלטה - השופט שמגר. עו"ד נ. בטיטו למערער, עו"ד ר. בר חיים למשיבה. 27.2.80).
ע.פ. 662/79 - סמיר סערו ויחזקאל לוי נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות סמים וחומרת העונש (הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל בחלקו).
שני המערערים הורשעו בעבירות של מכירת סם מסוכן לשוטר מוסווה כאשר ההרשעה מבוססת על עדותו היחידה של השוטר שזיהה אותם. ביהמ"ש המחוזי הטיל על סעדו 4 שנות מאסר והפעיל שני מאסרים על תנאי שנה אחת חופפת ושנה אחת מצטברת, ועל המערער לוי הטיל שתי שנות מאסר והפעיל שתי תקופות מאסר על תנאי של שנתיים ו-10 חודשים כשמחצית התקופה חופפת ומחציתה מצטברת. הערעור של סעדו על חומרת העונש נתקבל ושל לוי נדחה.
הסניגור טען כי לא היה זה בטוח לסמוך על הזיהוי של איש המשטרה ובקשר לכך הרחיבו את הדיבור על אפשרות של טעות בזיהוי. כן נטען שהסניגורים לא הוזמנו למסדר זיהוי. ביחס לכך הרי ניתנה לסניגורים הזדמנות להיות נוכחים בעת עריכת המסדר אך לא הופיעו. אשר לגופו של הזיהוי הרי איש המשטרה ראה היטב את המערערים ובהיותו איש משטרה שנשלח במיוחד כדי ללכוד מוכרי סם בודאי ריכז את תשומת לבו. על דמותם ודיוקנם של שני המוכרים. ביחס למערער לוי היה קיים סימן זיהוי בולט, דהיינו כתובת קעקע על זרועו, והעובדה שהעד טעה ואמר שהכתובת היא על זרוע ימין בעוד שלמעשה היא נמצאת על זרוע שמאל אין לה חשיבות.
ביחס למידת העונש - העונש שהוטל על סעדו חמור מדי. מדובר בעבירת סחר בחשיש בכמות זעירה של 5.4 גרם בלבד. לפיכך יעמוד עונש המאסר בפועל שלו על 3 שנות מאסר והמאסרים על תנאי כפי שהופעלו ושנה אחת תהיה מאסר על תנאי. מאידך, עונש המאסר שנגזר על לוי איננו מוגזם. לגביו מדובר במכירת 11 גרם אופיום שהוא סם קשה ומזיק במיוחד, יש לו הרשעות קודמות ובכללם עבירת סמים.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, גב' בן פורת, ברק. החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי. עו"ד מ. מרוז לסעדו, עו"ד מ. ישראל ללוי, עו"ד י. טפירו למשיבה. 19.2.80).
ע.פ. 806/79 -יעקב נקש נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת תעבורה כשגירסת המתלוננת לא היתה מהימנה על ביהמ"ש (הערעור נתקבל).
המערער הוא נהג אוטובוס, והורשע בכך כי לאחר שהעלה נוסעים החל בנסיעה כשדלת האוטובוס פתוחה ונוסעת שנשאה תינוק בזרועותיה נפלה דרך הדלת הפתוחה החוצה. ביהמ"ש המחוזי דחה את ערעורו ברוב דעות והערעור על ההרשעה נתקבל. בפני בימ"ש השלום היתה גירסת המתלוננת כי נפלה מיד עם עלותה לאוטובוס בתחנת האיסוף הראשונה, וגירסת המערער כי המתלוננת נפגעה כשכבר היה בתחנה אחרת כשפתח את הדלת כדי להעלות נוסעים. בימ"ש השלום סבר תחילה ששתי הגירסאות סבירות והגיוניות באותה מידה ולבסוף ביכר את גירסת המתלוננת והרשיע את המערער. ביהמ"ש המחוזי דחה את גירסת המתלוננת כי נפגעה בתחנה הראשונה וקיבל את גירסת המערער כי התאונה אירעה בתחנה השניה, אך לדעת אחד השופטים נוצרה בנסיבות המקרה "חזקה שבעובדה" שהמערער התרשל בפתחו את הדלת לפני שוידא כי אין סכנה שכתוצאה מכך יפול נוסע החוצה, ואילו שופט אחר הגיע למסקנה שמשהו גרם למתלוננת לאיבוד שיווי משקלה ויכול להיות שמדובר בעצירה פתאומית. ביהמ"ש העליון העיר כי כאשר למעשה כל שופטי ביהמ"ש המחוזי דחו את גירסת המתלוננת וקבעו כי התאונה היתה בתחנה ה-2, לא היה מקום להכריע את הדין עפ"י "חזקה שבעובדה" שבראיות לא היו לה סימוכין, ואף לא על פי הנחות שלא בהכרח עולות מהנסיבות. כאשר נותר ספק ביחס למקום שבו אירעה התאונה וכשלא הוברר די הצורך מה גרם לנפילת המתלוננת ואם המערער אשם בכך זכאי הוא ליהנות מן הספק.
(בפני השופטים: י. כהן, בכור, בייסקי. החלטה - השופט בייסקי. עו"ד א. ברימר למערער, עו"ד י. טפיירו למשיבה. 26.2.80).
ע.פ. 834/79 - אסף סולימאן נוף נגד מדינת ישראל
*זיכוי נאשם עקב אי הופעת התובע (הערעור נדחה).
בכתב אישום שהוגש לבימ"ש השלום בחיפה באוגוסט 1977 יוחסו למערער שתי עבירות זיוף שאותן עבר, לפי מה שנטען, בשנת 1975. אחרי כמה דחיות נקבע המשפט להוכחות בנוכחות התובע ליום 30.11.78 בשעה 9 ובאותה שעה התייצבו המערער וסניגורו ולא התייצב התובע. בשעה 9.45 החל השופט לכתוב החלטה שאין הוא רואה הצדקה לדחיית המשפט למועד אחר אל כן יש לזכות את המערער. תוך כדי כתיבת ההחלטה הודיע שוטר שצריך היה להעיד במשפט, כי יצר קשר עם הפרקליטות והתובע יגיע תוך זמן קצר. השופט לא סיים את כתיבת ההחלטה וחיכה עוד כ-10 דקות ומכיון שהתובע לא הופיע עד שעה 10, הוא חתם על החלטת הזיכוי והודיע אותה. בשעה 10.10 הופיע התובע והסביר לשופט כי בגלל תקלה בירוקרטית נשכח התיק ושום פרקליט לא קיבל הודעה להופיע. השופט רשם את דברי התובע והודיע לו על החלטת הזיכוי. ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעור המדינה והחליט שבנסיבות הענין יש להעדיף את מניעת הפגיעה באינטרס הציבורי הנגרמת ע"י זכוי נאשם ללא שמיעת משפטו, על השיקולים שהביאו את השופט לזיכויו של המערער. לפיכך החליט להחזיר את הדיון לבימ"ש השלום. הערעור על כך נדחה. הסניגור הסתמך על פסיקת ביהמ"ש העליון בע.פ. 616/78 שם איחר התובע, איחור לא כל כך ממושך כמו כאן, וביהמ"ש זיכה את הנאשם וביהמ"ש העליון אישר את הזיכוי. לעומת זאת טענה התובעת שיש לאבחן בין נסיבות המקרה דנא ובין נסיבות המקרה בערעור ההוא ושבמקרה דנא צריך להעדיף את האינטרס הציבורי כפי שנפסק בע.פ. 253/66. אין ספק כי במקרה דנא התקלה היתה כולה באשמת הפרקליטות וההסבר שניתן אינו יכול לחפות על העובדה שמצד התביעה היה טיפול רשלני בתיק של המערער. קיים כאן ניגוד אינטרסים ציבוריים שונים, מצד אחד האינטרס שכאשר מדובר במשפט פלילי שבו מתבררת האשמה רצינית לא תבוטל האשמה מבלי לברר אותה לגופה בגלל אי התיצבות התובע, ומאידך האינטרס הציבורי שזמנו של ביהמ"ש לא יבוזבז לריק ושלא
יגרם לנאשם עיוות דין. לא תמיד קל להכריע איזה מבין אינטרסים ציבוריים אלה עדיף וההכרעה תהיה בהכרח מושפעת ע"י הנסיבות של כל מקרה ומקרה, ובכללן סבת אי ההתייצבות, חומרת העבירה, והשתלשלות ההליכים עד קרות התקלה. בנסיבות דנא צדק ביהמ"ש המחוזי כשקיבל את הערעור. היתה התרשלות מצד התביעה בטיפול בתיק, אך לעומת זאת מדובר כאן בעבירה לא קלת ערך אלא באשמה רצינית ומן הראוי כי תתברר לגופה. הנימוק שצריך להכריע נגד קבלת הערעור הוא ששופט השלום ידע לפני שנתן את החלטתו כי התובע עומד להגיע תוך זמן קצר, ומן הראוי היה שיגלה אורך רוח וימתין זמן יותר ארוך מאשר 10 דקות עד רבע שעה כפי שעשה.
(בפני השופטים: י. כהן, בכור, בייסקי. עו"ד י. ליבנה למערער, עו"ד י. טפיירו למשיבה. 26.2.80).
ע.פ. 791/79 - מיכאל בינדר נגד מדינת ישראל.
*הטלת עונש עקב הודאה בקבלת דברים שהושגו בעוון כאשר הנאשם הודה כי חשב שהדברים הושגו בהברחה וביהמ"ש יצא מתוך הנחה שהושגו בגניבה (הערעור נתקבל).
המערער הואשם בשלושה תיקים בקבלת נכסים שהושגו בעוון. במקרה אחד דובר על 19 מכשירי טלויזיה גנובים שקיבל לידיו, במקרה אחר דובר על 200 שעונים שנגנבו מתוך מכולה בנמל אשדוד, ובמקרה שלישי בקבלת למעלה מ-500 פטיפונים שאף הם נגנבו. ביחס לכל המקרים האלה אמר המערער כי הוא מודה באשמה בציינו כי הוא ידע שהטובין הושגו בדרך של עוון, אך לטענתו חשב שאלה טובין מוברחים. הקטיגור לא הוכיח שהמערער ידע כי מדובר ברכוש גנוב ולפיכך צריך היה ביהמ"ש לגזור את העונש מתוך הנחה שהנאשם סבר שהרכוש הוא מוברח. אעפ"כ יצא ביהמ"ש בגזה"ד מתוך הנחה שהמערער ידע שמדובר ברכוש גנוב, היינו כי העוון אשר על פיו נמדד המקסימום הקבוע בצדה של העבירה של קבלת דבר בעוון הוא עונש של 3 שנים מאסר על כל עבירה, ובהתחשב בכל הנסיבות הטיל על המערער עונש של שנתיים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור נתקבל. הנאשם הודה שידע שהרכוש הושג בעוון וסבר שמדובר בטובין מוברחים ולכן העונש הקבוע לצדה של כל עבירה הוא מאסר ששה חודשים וקנס כספי ובהתחשב בכך צריך היה לגזור את העונש. לפיכך נתקבל הערעור והעונש הועמד על שנה אחת מאסר בפועל וקנס של 10 אלפים ל"י.
(בפני השופטים: שמגר, בכור, ברק. החלטה - השופט שמגר. עוה"ד מ. גנס וע. פייס למערער, עו"ד ר. בר חיים למשיבה. 27.2.80).
ע.פ. 620/78 - שמעון בן הרוש נגד מדינת ישראל
*הרשעה בהתפרצות וחומרת העונש (הערעור נתקבל בחלקו).
המערער הורשע ע"י ביהמ"ש המחוזי בעבירה של התפרצות וגניבה ונדון ל-3 שנים מאסר בפועל ו-3 שנים מאסר על תנאי וביהמ"ש הורה כי מתוך המאסר בפועל ירצה המערער שנתיים מאסר מצטבר לעונשי מאסר אחרים שהיה מרצה ושנה אחת תהיה חופפת. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נתקבל, סעיף ההרשעה הוחלף לקבלת רכוש שנתקבל בדרך שיש בה משום עוון ועונש המאסר בפועל הועמד על שנה אחת מצטבר לעונשי המאסר האחרים. נציג התביעה הסכים שלא היה מקום להרשיע את המערער בעבירה של התפרצות וגניבה ולפיכך ביקש להמיר את ההרשעה לקבלת רכוש גנוב, ואילו הסניגור טען שניתן להרשיע את המערער רק בעבירה של החזקת רכוש שלא כחוק. ביהמ"ש העליון קיבל את עמדת התובע. בביתו של המערער נמצאו בדצמבר 1976 חפצים שנגנבו בפריצה במאי 1976, המדובר בגיטרה ללא מיתרים ובמחשב כיס מקולקל. המערער טען כי קיבל את החפצים לרשותו מידי חבר, כשלושה חודשים לפני שנתפסו בביתו, ולפי דבריו חשד שמא הושגו בדרך לא כשרה ולכן שאל את החבר אם החפצים גנובים ומשקיבל תשובה שלילית הסכים לקבלם. הסניגור טען כי המערער לא ידע כי החפצים הושגו בדרך שיש בה משום עוון אך אין לקבל טענה זו. את ידיעת המערער יש להסיק מתוך הנסיבות. הוא ידע שאוחיון הוא עבריין ולא שאל את
אוחיון איך הגיעו אליו חפצים אלה, שבמצבם כפי שהיו לא היו ניתנים לשימוש, אלא הסתפק בתשובתו של אוחיון כי החפצים אינם גנובים. כשנעצר אמר המערער כי את החפצים השיג בדרך כשרה ובכך שיקר. בנסיבות אלה מספיקות הראיות שהובאו כדי להראות שהיתה מצד המערער לפחות עצימת עיניים מכוונת לגבי מקור החפצים ועצימת עיניים כזו כמוה כידיעה. בעקבות שינוי סעיף ההרשעה יש לשנות גם את מידת העונש ולא רק בגלל העובדה שהעונש המירבי עבור העבירה של קבלת רכוש גנוב הוא נמוך יותר. אמנם למערער הרשעות קודמות לא מעטות ואולם לא מדובר כאן בסוחר שקונה חפצים מעבריין וע"י כך מאפשר לעבריינים להפיק רווח ממעשי עבירה שלהם וממריץ אותם לבצע עבירות, אלא המערער קיבל את החפצים מחבר שאותו איכסן בדירה. לפיכך שונה העונש כאמור.
(בפני השופטים: י. כהן, אשר, אלון. עו"ד גרין למערער, עו"ד ר. בר חיים למשיבה. 10.2.80)
ע.פ. 468+602/79 - וייצמן יוסף נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת שוד וחומרת העונש וטענה כי מאסר על תנאי הופעל שלא כדין
(הערעור נתקבל בחלקו).
המערער הורשע בעבירה של שוד בכך שתקף אדם כבן 60 המתגורר לבדו ובעקבות הרשעתו בעבירת השוד ביקש כי יובא בחשבון לצורך העונש תיק של עבירת התפרצות וגניבה וביהמ"ש גזר על המערער שנתיים מאסר בפועל וכן הפעיל ביהמ"ש עונש של שנה מאסר על תנאי כששני העונשים מצטברים. המערער הורשע בתיק נפרד של ביהמ"ש המחוזי במעשה אחר של התפרצות וגניבה ובאותו ענין גזר שופט אחר של ביהמ"ש המחוזי מאסר של 15 חודשים מצטבר לכל עונש אחר. הערעור על ההרשעה בשוד נדחה וכן נדחה הערעור על חומרת העונש, פרט לכך שביהמ"ש קיבל את טענת המערער שלא היה מקום להפעיל את המאסר על תנאי. באשר לעבירת השוד - מתברר כי המערער והמתלונן הכירו זה את זה וכי היה בין השניים קשר על רקע מיני. לטענת המערער נטל את הסכום של 400 ל"י מארנקו של המתלונן שהבטיח לו סכום זה תמורת מעשה מיני ולא עמד בהבטחתו, ואת הכסף לקח בטענת זכות בתום לב. ביהמ"ש המחוזי ציין כי כנראה התרחש משהו על רקע מיני בין השניים אך לא האמין כי המתלונן הבטיח 400 ל"י וסירב לקיים את הבטחתו. לאור מסקנה זו יש ממצא השולל קיומה של טענת זכות בתום לב ובכגון דא לא יתערב ביהמ"ש שלערעור.
צודקת הסניגורית בענין הפעלת המאסר על תנאי שלא היה כדין. מן החומר עולה שהמאסר על תנאי הוטל ביום 15.3.76 לתקופה של שנתיים ובתיק יותר מאוחר הטיל ביהמ"ש על המערער מאסר על תנאי חדש קצר יותר, והאריך את תקופת המאסר הקודמת לשנה נוספת. העבירות נשוא ערעור זו בוצעו בתוך תקופת השנה הנוספת. דא עקא שביהמ"ש לא היה מוסמך להאריך את תקופת המאסר על תנאי לאחר שהטיל בגין העבירה הנוספת עונש מאסר ויהיה זה אף מאסר על תנאי. מכאן שההארכה לא נעשתה כדין ותקופת התנאי המקורית עברה לפני שבוצעה עבירת השוד נשוא ערעור זה. אשר לכלל העונש - אין הוא חמור מדי.
(בפני השופטים: ויתקון, שמגר, גב' בן פורת. החלטה - השופט שמגר. עו"ד ס. איינהורן למערער, עו"ד י. טפיירו למשיבה. 11.2.80).