ע.פ. 269/79 - מדינת ישראל נגד אליהו בכר ואח'
*סיוע בעבירות אלימות המהוות חלק ממסכת עבירות של אלימות ומין כמסייעות בעבירות המין.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בירושלים בת.פ. 17/78 - הערעור נתקבל)
בביהמ"ש המחוזי הועמדו לדין שני המשיבים בשורה של עבירות מין ועבירות אלימות כלפי המתלוננת, הם הורשעו בעבירות האלימות וזוכו מעבירות המין והמדינה הגישה ערעור נגד פסק הדין הנוגע לשני המשיבים. המשיב השני אלברט מקיאס נעלם ולא הופיע בערעור ולפיכך הערעור מתייחס רק למשיב הראשון אלי בכר. שרשרת המעשים המתוארים בעדותה של המתלוננת היוותה המשך לידידות ורחשי אהבה שנרקמו בין המתלוננת לבין אלי שאותו הכירה במאי 1977 בעת שירותם הצבאי המשותף. אלי השתחרר וחזר לבית הוריו בירושלים. המתלוננת ביקרה אותו פעמים מספר ולעתים אף נשארה ללון בביתם. באוקטובר 1977 עבר לגור בדירה נפרדת מהוריו, יחד עם חברו אלברט. אלי ביקש מהמתלוננת כי תעניק חסדיה גם לאלברט והיא דחתה את הבקשה. השניים סיפרו לה שהם מפקדים בארגון מסתורי הפועל לפי שיטת "ביידר מיינהוף" וכי עליה לפעול לפי מבחנים שונים שקבעו לה כדי לעמוד במצבי לחץ או פחד, ואם לא תמלא אחרי ההוראות תשיג אותה זרועו הארוכה של הארגון. ייבשלב הראשון התפתח איזה ריב והמתלוננת אמרה לאלברט "אתה מופרע" ועל כך ביצעו השניים במתלוננת מעשים מגונים שמהם זוכו בהיעדר ראיית סיוע לעדות המתלוננת שהיתה מהימנה על ביהמ"ש. בהזדמנות אחרת ביקשו לשבור את התנגדותה לקיום יחסים עם אלברט ואז מרחו משחה על פטמותיה ואיימו עליה שיחתכו אחת מהן ושוב הואשמו במעשה מגונה שממנו זוכו המשיבים. בהזדמנות אחרת הוזעקה עפ"י קריאה טלפונית מחולון לדירת אלי בירושלים, המשיבים פרסו מזרונים על הרצפה השקו את המתלוננת הרבה וודקה נגד רצונה ואחר כך צילמו לפי תור קיום יחסים עימה שלא כדרך הטבע. הם הואשמו בביצוע מעשים מגונים אך מחמת היעדר סיוע זוכו. באחד הערבים איחרה לבוא לדירתו של אלי ועל איחור זה נענשה בכך שהוכתה כשהיא עירומה בחצי הגוף באלה סמוך לברכיים וכן הפעילו מלחם חשמלי והמיסו בדיל שטפטף על חלק מגופה התחתון הערום ועל הגב, ועל מעשים אלה הורשעו בתקיפה בנסיבות מחמירות, אך התביעה לא ביקשה להרשיעם בביצוע מעשה מגונה, אח"כ בא "ליל בלהות" בביקורה האחרון של המתלוננת בדירתו של אלי, כשבועיים לפני שהגישה תלונה למשטרה. באותו ערב קראה מכתב שהגיע אל אלי למרות שהוזהרה לא לקרוא. בגין כך הובילו אותה לבית הקברות שם הכניסו אותה לחדר ובו ארונות מתים וקשרו אותה באזיקים אל אחד העצים וכך הושארה במשך כשעה וחצי. על מעשה זה הורשעו המשיבים בתקיפה בנסיבות מחמירות. כשהחזירו אותה לדירה ובהיות המתלוננת מבוהלת ותשושה היא הופשטה והשניים כיבו בחלקי גופה השונים סיגריות ונשארו מכך כוויות על גופה. בשלב הבא הורו לה לכרוע ברך ליד המיטה ושוב הופשטה והצליפו בכבל על גופה ונותרה לה צלקת. בגין מעשים אלה הורשעו השניים בגרימת חבלה חמורה, אך התביעה לא ביקשה להרשיעם במעשה מגונה. בהמשך לאלה החדירו אל פי הטבעת בקבוק וודקה והביאו את המתלוננת לסף העילפון. על מעשה זה הואשמו בביצוע מעשה מגונה 4 ומחוסר סיוע זוכו. ביהמ"ש המחוזי נתן אמון מלא בדברי העדות של המתלוננת וראה סיוע רב משקל לדבריה בקיומן של הכוויות על חלקי גופה והסימנים מהמכות, אך לדעת ביהמ"ש יש בכך סיוע לקיום התקיפות (אם כי לדעת ביהמ"ש המחוזי אין צורך כלל בסיוע ומאידך אין בכך סיוע לעבירות המין. בפני ביהמש העליון טען ב"כ המדינה שיש לראות בקיומן של הכוויות וסימני המכות סיוע לגירסתה בכללותה של המתלוננת וראייה אובייקטיבית המפריכה את גירסת המשיב כאילו התנהלו יחסיו עם המתלוננת על מי מנוחות ללא אילוץ, הפחדה או אלימות. הסניגור טען כי הסיוע חייב להתייחס במישרין לעבירה הנדונה ולא לעבירה אחרת ויש לראות את מעשי האלימות כעבירות נפרדות מן עבירות המין.
א. הבעיה באיזו נקודה להציב גבול העבירות המיניות לצורך הילכת הסיוע הטרידה לא מעט את בתי המשפט. קיימת פסיקה שלפיה למרות שיש באותה עבירה גם עבירת מין, הרי אם יש בה גם עבירת תקיפה אין צורך בסיוע לעבירת התקיפה, וקיימת גישה הפוכה בפסיקה לפיה לא די שקוראים לעבירה בשם אחר ואם העבירה יש בה יסודות של מין יש צורך בסיוע גם אם מאשימים את הנאשם בעבירת תקיפה. גבול ההפרדה בין החלק המיני
לבין החלק הבלתי מיני הינו דק ומטושטש. כאן השאלה היא הפוכה, כביכול, כלום הסיוע הקיים למעשי האלימות הוא גם סיוע מספיק למעשים המגונים ולעבירות המין האחרות.
ב. קיים קשר הדוק במקרה דנא בין המעשים למיניהם ההופך אותם לסידרה אחת של מעשי התעללות בעלי גוון מיני מובהק, אף אם מסתתרת מאחורי כמה מהם הכוונה לשבור את כח רצונה של המתלוננת כדי שתתמיד בכניעתה המוחלטת ותניח למשיב ולחברו לעשות בה ככל העולה על רוחם. יש גוון מיני ואלים כאחד הן לצריבה על הגוף הערום, הן להתזת הבדיל על הגוף העירום, הן להצמדת הסיגריות הבוערות לגוף העירום והן להחדרת בקבוק הוודקה לפי הטבעת. למעשה ספק אם האישום בתקיפה ובמעשה המכוון לגרום חבלה גופנית חמורה בקשר עם הצליפה והסיגריות אינם נוגדים את ההלכה ששינוי שם בלבד לא די בו להפוך מעשה מגונה לתקיפה וחבלה. האילוץ של המתלוננת להפשיט את חצי גופה הוא כשלעצמו מעשה מגונה וספק אם אופיו משתנה לאור הצמדת סיגריות בוערות כמתואר. מכאן נובעות שתי מסקנות: האחת, והיא טפלה, כי יתכן שהיה צורך בסיוע שנמצא בכוויות כדי להרשיע בעבירות האלימות; והשניה, והיא הקובעת לעניננו, שאין כל הבדל מבחינת אופי המעשים בין עבירות האלימות הללו לבין העבירות המיניות.
ג. צודק התובע שכל העבירות שבוצעו במתלוננת במשך חודשיים הן מסכת אחת. את כולם קושר הניצול של המתלוננת באמצעות שיטת טרור ששברה את התנגדותה כדי להפיק ממנה הנאה מינית בצורות שונות. גם אם נתייחס לכל פרשה ופרשה במסכת זו בנפרד, מהווה אלמנט הכניעה מתוך פחד עובדה המתייחסת לכל אחת ואחת מהן. האלימות כמקור לפחד שהוכחה בראייה חיצונית מהימנה, היא סיוע רב משקל לגירסת המתלוננת בכללותה, ויש בו מיניה וביה כדי להפריך את טענת המשיב כאילו נתקיימו היחסים ביניהם באותה תקופה מתוך הסכמה הדדית ורצון טוב וחופשי.
ד. אשר לעונש - המדינה ערערה לחילופין על קולת העונש בסוברה כי עונש של 3 שנות מאסר שהוטל על המערער, ובנוסף לכך מאסר מצטבר של 6 חודשים על החזקת נשק, הינו עונש קל מדי. ביהמ"ש העליון קבע כי עונש זה על העבירות שבהן הורשע המשיב בביהמ"ש המחוזי אינו קל מדי שכן מדובר בצעיר שעברו נקי ונתוניו חיוביים. מעשי האלימות הם יוצאי דופן ובגדר התדרדרות בלתי מובנת על רקע התנהגותו של המשיב. ברם, לנוכח הרשעת המשיב בעבירות המין הנוספות יש להעמיד את עונשו על 5 שנות מאסר בפועל, כולל המאסר על החזקת הנשק ושנתיים מאסר על תנאי.
(בפני השופטים : גב' בן פורת, בכור, בייסקי. החלטה - השופטת בן פורת עו"ד י. בן אור למערערת, עו"ד ש. מרקוס למשיב. 16.4.80).
ע.פ. 788/77 - יאן בדר נגד מדינת ישראל
*מסירת ידיעות לאויב.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בירושלים בת.פ. 12/77 - הערעור נדחה)
המערער הוא יהודי יליד ניו זילנד שהגיע לישראל בשנת 1970 ולאחר מכן נרשם כעולה. בהיותו בארץ בא במגע עם איש מודיעין ישראלי כדי לעבוד במודיעין, נשלח לבחינות ובדיקות ולאחר מכן נאמר לו כי אין זקוקים לו. ביולי 1971 עזב את הארץ ונפגש בספרד עם נציג המודיעין המצרי, סיפר לו על הקשרים שלו עם המודיעין הישראלי, עם מי נפגש בארץ, מקום הפגישה, צורת הבדיקות וכדו', דברים שאירעו במציאות, וכן סיפר סיפורים
שונים על דרכי האימונים שעבר כביכול, דברים שלא היו נכונים. המערער חזר ארצה בשנת 1976, נעצר כחשוד בעבירה על חוק דיני העונשין בכך שבאוגוסט 1971 מסר ביודעין לאויב ידיעות העלולות להיות לתועלת לאויב וזאת בכוונה לפגוע בבטחון המדינה. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירה הנ"ל בהסתמכו בעיקר על ההודעות שמסר המערער לאנשי המשטרה, ולא האמין לגירסת המערער כי בהודעות נרשמו מפיו דברים שלא אמר וכן לא האמין לגירסתו כי למעשה לא סיפר דבר לאיש המודיעין המצרי וכי רק חמד לצון. ביהמ"ש המחוזי גזר על המערער 6 שנות מאסר. מכאן הערעור.
א. ביהמ"ש המחוזי מינה למערער עורך דין ובאחת הישיבות הראשונות הודיע המערער כי אינו חפץ בעו"ד וכי הוא ינהל בעצמו את הגנתו. ביהמ"ש המחוזי הרשה לסניגור להשתחרר ולא מינה למערער עו"ד חדש ובדין עשה כן. החוק מאפשר לביהמ"ש לשחרר את הסניגור אם הנאשם אינו רוצה בו. הודעתו של המערער לביהמ"ש לא היתה שאותו סניגור לא מוצא חן בעיניו, אלא שהוא רוצה לנהל את הגנתו בעצמו וממילא יכול היה ביהמ"ש שלא למנות סניגור אחר. אכן, יתכנו נסיבות שבהם לא יתן ביהמ"ש הסכמתו לכך שהמערער יגן על עצמו, ובבואו לשקול הפעלת סמכותו לביטול מינוי של סניגור ולאי מינוי סניגור אחר, על ביהמ"ש לשוות נגד עיניו הן את התועלת הצומחת בדרך כלל מן י ההגנה ע"י איש מקצוע, הן את אופייה של העבירה, והן את העובדה שלפעמים גם כפיית סניגור על נאשם החפץ להתגונן לבדו עלולה להצר צעדי ההגנה ולקפח זכותו הטבעית של הנאשם. המערער הוא אדם משכיל היודע לעמוד על רצונו ועל כן סבר ביהמ"ש בצדק שאין מקום לכפות עליו דבר שאינו רוצה בו לאחר שהובררה לו משמעות הדבר.
ב. אשר לקבילות ההודעות - ביהמ"ש המחוזי האמין לחוקרים שגבו את ההודעות כי הם רשמו את הדברים כפי שנאמרו ע"י המערער. קיים פגם שכן ההודעות נגבו באנגלית ותורגמו בו זמנית לעברית, וזאת למרות שביהמ"ש העליון העיר כבר פעמים אין ספור שהודעה של חשוד מן הראוי שתירשם בדרך כלל בשפה שבה היא נמסרת. הדיוק המלא בהצגת נוסח הדברים כפי שעלה מפיו של החשוד הוא בעל חשיבות ראשונה במעלה בעת שמעריכים את משקל ההודעה. כל תימצות של הדברים, ובודאי כל תרגום משפה לשפה, יש בהם כדי ליצור יסוד לחשש שמא נפל אי דיוק בהבאת הדברים כלשונם וכרוחם. בעניננו ניתן להסיק ממכלול הנסיבות כי הדברים שנרשמו משקפים את מה שיצא מפיו של הנחקר, אילו היה מדובר על קטעי דברים קצרים או על משפט אחד או שניים יתכן והיה קשה יותר להגיע למסקנה בדבר דיוקם של הדברים, אך המחלוקת סבה על הסיפור המפורט כולו, ובתוכו תיאור לא קצר של הדברים שאותם מסר המערער לאיש שיחו בשגרירות המצרית. מול תיאור מפורט כאמור הרי משקלה של הטענה המופנית נגד דיוק התירגום קטן יחסית.
ג. אשר ל"דבר מה" נוסף הדרוש להודאת המערער - מה שדרוש הוא השוואת הדברים הנאמרים בהודאה עם הראיות האחרות, וחקירת ובדיקת שאר הנסיבות שיש בהן כדי להראות שהדברים הנאמרים בהודאה הם דברי אמת. בעניננו, התיאורים שניתנו ע"י המערער בהודעותיו בקשר לשיחותיו עם אנשי מודיעין ישראלי אומתו ע"י אנשי המודיעין והתיאור שמסר המערער בדבר דמות בן שיחו בשגרירות המצרית במדריד תואם את הנתונים שעליהם העיד בפני ביהמ"ש איש מודיעין ישראלי שזיהה את איש השגרירות לפי התיאור ואף פירש בשמו. בנתונים הללו יש כדי להוות "דבר מה" נוסף.
ד. אשר לענין הכוונה לפגוע בבטחון המדינה - כוונה זו ניתנת להסיק מכלל הנסיבות. מדובר כאן באדם משכיל שלא נקלע באקראי לנסיבות שבהן נאמרו על ידיו דברים בהיסח הדעת, אלא הוא הלך מרצונו וביוזמתו לשגרירות זרה והשמיע שם דברים שאופיים הסודי ידוע לכל, ומה גם שנאמר לו שעליו לשמור על הדברים בסוד. גם לו היה נוהג באי איכפתיות ובעצימת עיניים לא היה בכך כדי לשנות מן התוצאה המשפטית.
ה. אשר לעונש - מעשהו של המערער היה מעשה יזום שנזקו למדינה שבה שהה כאורח רצוי במשך חודשים מספר היה צריך להיות ברור לו בעליל. אין זאת אלא שהמערער בהרפתקנותו ויחסו הבלתי הוגן כלפי ישראל עשה את מעשהו. לפיכך אין להתערב במידת העונש.
(בפני השופטים: שמגר, גב' בן פורת, בכור. החלטה - השופט שמגר עו"ד י. שוהם למערער, עו"ד גב' מ. ברנשטיין למשיבה. 11.2.80).
ע.פ. 761/79 - נסים ציוי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (התפרצות וגניבה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בשלוש עבירות של התפרצות וגניבה ושתי עבירות של החזקת רכוש גנוב. ערך הרכוש הוא כ-200 אלף ל"י וברובו לא הוחזר. את המעשים ביצע המערער במשך תקופה של כששה חודשים ונדון לשנתיים מאסר בפועל, שנתיים מאסר על תנאי וקנס של 25 אלף ל"י. הערעור על חומרת העונש נדחה. למערער היו שותפים לדבר עבירה ושניים מהם הועמדו לדין ונגזרו להם עונשים יותר קלים מאשר למערער, אך ביהמ"ש המחוזי קבע כי המערער היה מנהיג הקבוצה ולפיכך החמיר בדינו. כך שאין לראות כאן פגיעה בעקרון אחידות העונשים. לא זו בלבד שהמערער ביצע יותר עבירות מאשר הנאשמים האחרים, אלא, וזה הנימוק העיקרי, המערער הוא המבוגר שבחבורה, הוא בן 28 והשניים האחרים הם בגיל 18 ו-19 וצריך היה להביא בחשבון עובדה זו. עבריין בגיל צעיר מן הנכון לתת לו הזדמנות נוספת כדי לשקם עצמו ולשני הנאשמים האחרים סיכויים טובים להגיע לכלל שיקום בשירותם הצבאי. כמו כן צדק ביהמ"ש המחוזי כשראה במערער את ראש החבורה בהתחשב בהבדל הגדול שבין גילו לבין גילם של השניים האחרים.
(בפני השופטים: אשר, אלון, בייסקי. החלטה - השופט אלון. עו"ד ש. רוזנבוים למערער, עו"ד ד. גורני למשיבה. 11.2.80).
ע.פ. 808/79 - סעדיאן הרצל נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (גרימת מוות בתאונת דרכים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הוא נהג אוטובוס. בשעת ערב עקף אוטובוס אחר שנע לפניו, ובשלב העקיפה התנגש עם מכונית פרטית שבאה במסלול הנגדי, שניים מנוסעי המכונית הפרטית, בעל ואשתו, נהרגו ושני ילדיהם נפצעו קשה. ביהמ"ש המחוזי גזר על המערער שנה אחת מאסר בפועל ושלילת רשיון הנהיגה לתקופה של 5 שנים והערעור על חומרת העונש נדחה. ביהמ"ש המחוזי קיבל את גירסת המערער שסבר בטעות כי האוטובוס הנעקף חונה ולא ידע שיש מכוניות נוספות הנוסעות לפני האוטובוס הנעקף, ואולם המערער הוא נהג של רכב ציבורי אשר חייב להקפיד הקפדה יתירה על תצפית נאותה על הכביש ועל הערכה נכונה של התנהגותם של יתר המשתמשים בכביש. טעותו של המערער אינה יכולה לנבוע אלא מחוסר תשומת לב נאותה ואין לומר כי העונש שהוטל עליו חמור מדי.
(בפני השופטים: שמגר, ברק, בייסקי. החלטה - השופט שמגר. עו"ד ע. לויתן למערער, עו"ד ד. שפי למשיבה. 10.2.80).
ע.פ. 423/79 - ציון אוחיון נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (קיום יחסי מין תוך איומים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער קיים יחסים עם המתלוננת וכשזו ביקשה לנתק יחסים אלה הכריח אותה לקיים עמו יחסי מין נגד רצונה תוך כדי שימוש באיומים ובאלימות. ביהמ"ש המחוזי דן את המערער לשנתיים וחצי מאסר בפועל ושנתיים וחצי מאסר על תנאי וערעורו על חומרת העונש נדחה. אילמלא הנסיבות האמורות של קיום יחסים קודמים בין המערער לבין המתלוננת היה העונש חמור בהרבה. לזה יש להוסיף שהמערער ניסה להדיח את המתלוננת שתיתן עדות שקר ואף זו עבירה חמורה היא.
(בפני השופטים : ויתקון, שמגר, גב' בן פורת, עו"ד שפרן למערער, עו"ד י. טפירו למשיבה. 11.2.80).
ע.פ. 707/79 - עבד עמרי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סחר בסמים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בשתי עבירות של סחר בסם מסוכן ובעבירה של נסיון לסחר כזה ונדון לשנתיים מאסר בפועל והופעלה שנה מאסר על תנאי כך שעל המערער לרצות 3 שנות מאסר. הערעור של חומרת העונש נדחה. המערער כבר הורשע בעבר בגין סחר בסם מסוכן ונדון אז ל-3 שנות מאסר. ביהמ"ש העליון הקל אז בעונש ופסק ששנה אחת תהיה על תנאי והמערער עבר על התנאי בתוך התקופה. אין לו להלין אלא על עצמו אם נהג ללא תבונה ובניגוד לחוק. העבירה של סחר בסם מסוכן חומרתה יתירה וטובת הציבור דורשת להרחיק את הסוחרים, כגדולים כקטנים, מחיי החברה לתקופה שיהיה בכוחה לשמור על הציבור ולהוות הרתעה לנאשם ולשכמותו.
(בפני השופטים : אשר, אלון, בייסקי. עו"ד א. אבו עטא למערער, עו"ד ד. גורני למשיבה. 11.2.80).
ע.פ. 112/79 - בלילטי רפאל נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (התפרצות וגניבה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער הורשע בהתפרצות וגניבה ונדון ל-3 חודשים מאסר בפועל ו-6 חודשים מאסר על תנאי ולתשלום קנס של 5 אלפים ל"י. הערעור על חומרת העונש נתקבל. המדובר בחרש אילם מלידה שנסיונות שירות המבחן ליצור עמו קשר ולשקמו לא עלו יפה. הוא מתפרנס מעבודה כסבל בבית חרושת ושהותו בבית הכלא, במצבו המיוחד, תגרום לו לסבל קשה ולפיכך מבקש הסניגור כי המאסר בפועל יומר במאסר על תנאי. קיים חשש כי אדם מטיבו של המערער, על מגבלותיו הפיסיות, בהיותו מוגבל מאד בשכלו, יהיה אובייקט לפגיעות קשות בתוך כותלי בית הסוהר. בקשת המערער לרצות את העונש ע"י עבודות חוץ לא נענתה. העבירות הן מלפני כ-3 שנים ומאז לא חזר לסורו. לפיכך יומר עונש המאסר בפועל במאסר על תנאי.
(בפני השופטים : י. כהן, אשר, אלון. החלטה - השופט אלון. עו"ד א. כהן למערער, עו"ד~ ר. בר חיים למשיבה. 10.2.80).
ע.פ. 645/79 - מדינת ישראל נגד סמי ג'באר דיבן
*זיכוי מעבירת מעשה סדום בהעדר סיוע לעדות הילד המתלונן (הערעור נדחה) . ילד בן 12 התלונן כי המשיב עשה בו מעשה סדום, הילד מסר בעת חקירתו פרטים שונים לחומרת העבירה אך בביהמ"ש חזר בו הילד מאותם פרטים והשופטים קיבלו את עדותו כעדות אמת ביחס למעשה סדום עצמו. אעפ"כ זיכו את המשיב מפני שלא נמצא סיוע ממשי לעדות המתלונן. הערעור נדחה. בהכרעת הדין מונה ביהמ"ש המחוזי פרטים שונים אשר לטענת התביעה היוו סיוע מספיק לעדות הילד. מאידך הרחיב הסניגור את הדיבור על ענין הייצוג של המשיב בערכאה ראשונה. למשיב נתמנה עו"ד מטעם המדינה אך בתחילת פרשת ההוכחות פיטר המשיב את עוה"ד והחל לטעון לעצמו.
במהלך המשפט אף הפריע בישיבות והוצא מן האולם. טוען הסניגור כי אם פיטר המשיב את עוה"ד צריך היה ביהמ"ש להציע לו מינוי סניגור אחר. מבלי להיכנס לבירור הצד המשפטי של טענה זו, הרי נראה שניהול המשפט בלא שהמשיב היה מיוצג ע"י עורך דין מעורר חשש שקופחה ההגנה הראויה שלו. ביהמ"ש המחוזי ציין כי הוא מבקש סיוע מהותי לעדות המתלונן וכזה לא היה לדעתו. בהתחשב בכך שהמשיב לא היה מיוצג ובקיום החשש שקופחה הגנתו, אין לסתור את מסקנת הזיכוי שאליה הגיע ביהמ"ש המחוזי.
(בפני השופטים : מ"מ הנשיא לנדוי, שמגר, ברק. החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי. עו"ד ח. לירן למערערת, עו"ד ד. חשין למשיב. 6.2.80).
ע.פ. 426/79 - אברהם עמור נגד מדינת ישראל
*טענות נגד תקינות זיהויו של המערער (הערעור נדחה).
באחד הערבים נסעו המתלונן ביחד עם חבר במכונית ובהגיעם לקרית אתא ביקשו מעובר אורח לברר כתובת והלה הסכים להסיעם לשם. במקום להדריך את המתלונן לכתובת המבוקשת התעלל בו "המדריך" העלה למכונית שני חברים והכריח באיומים את המתלונן לנסוע ברחוב חד סטרי. הדברים הגיעו לידי כך שהמתלונן וחברו קפצו מן המכונית והסתלקו. במהלך האירועים פנה אחד החברים ל"מדריך" וקרא לו "בבר" ואילו זה השיב שאין קוראים לו בבר, שקוראים לו איברהים והוא דרוזי. השאלה שבמחלוקת היא אם אותו בחור שעולל למתלונן וחברו את כל הדברים האמורים הינו המערער. שני העדים לא הכירו את הבחור מקודם ולא ידעו מי הוא והמשטרה ערכה בשביל כל אחד מהם מסדר זיהוי של תמונות וכל אחד מהם הצביע על תמונתו של המערער כמי שהתנדב להדריך אותם וניצל לרעה את המעשה. מתברר כי הצילום שעליו הצביעו הוא צילומו של המערער ששמו אברהם וידוע בכינוי בבר. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער והערעור על כך נדחה. בביהמ"ש המחוזי לא היה המערער מיוצג ע"י עורך דין וביהמ"ש ציין שעזר למערער לחקור את העדים ולאחר שמיעת העדויות הסביר השופט למערער את זכויותיו והבהיר לו כי אם יבחר בשתיקה עלול הדבר לשמש חיזוק למשקל הראיות של התביעה הכללית. אעפ"כ בחר המערער בשתיקה. ביהמ"ש המחוזי ביסס את ההרשעה על זיהוי המערער ע"י שני העדים, על סמך העובדה שכינויו הוא בבר וזה השם שקרא לו חברו בתוך המכונית, וכן על שתיקת המערער כאמור. אין לקבל את הטענה נגד תקינות מסדרי הזיהוי על פי התמונות. נטען כי המתלונן עצמו היסס בזיהויו של המערער ואולם חברו זיהה את המערער ללא כל היסוסים והיה בטוח בזהותו, ועל סמך עדות זו בלבד יכול היה ביהמ"ש לקבוע את אשר קבע. מה עוד שהאדם שזוהה על פי התמונות כינויו הוא בבר ואם כי בבר הוא כינוי רגיל, כנטען, בשביל יוצאי מרוקו ששמם אברהם, הרי העובדה שאותו אדם שזוהה על פי התמונות שמו אברהם כשמו של המערער, מחזקת את הזיהוי אם היה צורך לחזקו. כן יכול היה ביהמ"ש לראות חיזוק בשתיקתו של המערער אחרי שהוסבר לו כי שתיקתו תוכל לשמש חיזוק כאמור והוא בחר לשתוק.
(בפני השופטים : אשר, אלון, בייסקי. עו"ד י. דוויק למערער, עו"ד ד. גורני למשיבה. 11.2.80).
ע.פ. 644/79 - מדינת ישראל נגד יהודה לבנה
*קולת העונש (גניבה על ידי פקיד בנק) (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
המשיב היה פקיד בסניף בנק המזרחי בחיפה וע"י רישומים כוזבים והשמדת מסמכים בעסקי רכישת מטבע זר של הבנק, גנב סכומים שונים בשווי של למעלה מ-800 אלף ל"י. המעשים בוצעו ב-33 הזדמנויות בתקופה שבין ינואר ויוני 1978. ביהמ"ש המחוזי הטיל על המשיב עונש של שנה וחצי מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי וערעור המדינה על קולת העונש נתקבל ברוב דעות השופטים ויתקון ובייסקי כנגד דעתה החולקת של השופטת בן פורת. בכספים הגנובים השתמש המשיב לרכישת דירה, קניית מכונית וכן לנסיעה לחו"ל. הגניבה נתגלתה כאשר
שהה המשיב בחו"ל ומשנקרא בשובו אל מנהל הסניף הודה מיד במעשיו ושיתף פעולה לגילוי כל הגניבות. המערער אף העמיד את כל רכושו לרשות הבנק והבנק בא על סיפוקו ביחס לכספים שנגנבו. בגזר דינו פירט ביהמ"ש המחוזי את כל הנסיבות לקולא וציין כי אין חשש שהמערער יחזור לסורו וכי בנסיבות הנדונות די בהטלת העונש של שנה וחצי מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי.
השופט בייסקי ציין בפסק דינו כי אף הוא, כמו ביהמ"ש המחוזי, תמה כיצד הגיע המשיב להתדרדרות בלתי מוסברת ולא רציונלית ממש לאור חינוכו ועברו. יתכן ויש ממש בחוות הדעת הרפואית שהמשיב הוא בעל אישיות בלתי בשלה עם מנגנוני הגנה נחלשים ודחפים פנימיים לא מרוסנים. כל הגורמים הנ"ל יש להם משקל לצורך קביעת מידת העונש, ואולם משקל זה חייב להיות ביחס מתאים למהות העבירות, היקפן, הענין הציבורי, גורם ההרתעה וכדו'. גם כאשר הנסיבות האישיות של העבריין מצדיקות התחשבות והקלה יתכנו שיקולים אחרים אשר אינם פחות חשובים המצדיקים החמרה בדין. בתי המשפט ייחסו מאז ומתמיד חומרה מיוחדת כאשר עבירות גניבה, מרמה והפרת אמונים, בוצעו במוסדות כגון בנקים ע"י עובדים שמהם נדרשת מידה גדולה של יושר ואמון. בהתחשב בכל הנ"ל ובנסיבות לקולא ולחומרה יש להטיל על המשיב עונש של שנתיים וחצי מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי.
השופטת בן פורת בדעת מיעוט סברה כי מדובר במקרה יוצא דופן המצדיק התייחסות יוצאת דופן. ביהמ"ש המחוזי שקל היטב את חומרת העבירות ואם בכל זאת הקל עם המשיב הרי זה משום ששוכנע כי הלה פעל תחת השפעה של כפייתיות ודחפים המצריכים טיפול רפואי. המערער אף העביר לבנק את כל נכסיו לפיצוי נזקו של הבנק, חיסל את ענייניו בעיר ועבר לימית כדי לשנות את אורח חייו. השופט השתכנע שלא נשקפת סכנה שהמערער יחזור לסורו. אין לראות בגזר הדין סטיה מהמדיניות העונשית, אין להקיש ממקרה אחד למשנהו באשר לעונש. הטעם לכך נעוץ לא רק בהבדל בין נסיבות כל מקרה אלא גם, ולעיתים בעיקר, בכנות החרטה ובאפשרות להחזיר את הנאשם מדרכו הרעה לבל יסכן את שלום הציבור. לפיכך יש לדחות את הערעור.
(בפני השופטים : ויתקון, גב' בן פורת, בייסקי. עו"ד ח. לי-רן למערערת, עו"ד שהם למשיב. 11.2.80).
ע.פ. 696/79 - דניאל זדה נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (שוד) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער, יליד 1961, ביצע בעבר שתי עבירות נגד הרכוש ובשל גילו הצעיר לא הורשע בדין ויצא נגדו רק צו מבחן. נסיונות הטיפולים לא עלו יפה ובעבירה נשוא ערעור זה ביצע יחד עם אחר שוד, כאשר השניים התנפלו על קשיש בן 76, והוציאו מכיסו סכום של אלפיים ל"י. ביהמ"ש המחוזי דן את אשי המערער ל-18 חודשים מאסר בפועל והערעור על חומרת העונש נדחה. אכן זה מאסרו הראשון של המערער והזקן קיבל פיצוי נאות ממשפחתו של המערער, אך לנוכח חומרת העבירה ונסיונות הטיפולים שלא עלו יפה אין להקל בעונש.
(בפני השופטים : גב' בן פורת, בכור, בייסקי. החלטה - השופטת בן פורת. עו"ד י. חגג למערער, עו"ד י. בן אור למשיבה. 5.2.80).
ע.פ. 47/80 - מדינת ישראל נגד יצחק זקספור
*קולת העונש (סמים) (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
המשיב הורשע בכך כי מכר, בשני תאריכים, לאיש משטרה מוסווה סמים מסוכנים, במקרה אחד מכר לו 15 גרם חשיש ובמקרה השני, לאחר מספר ימים, מכר לו 8 גרם חשיש. על המשיב הוטל עונש של 4 חודשים מאסר בפועל, שנה מאסר על תנאי וקנס של 14 אלף ל"י. נאשם אחר שבמקרה
הראשון תיווך בין השוטר לבין המשיב נדון ל-6 חודשי מאסר. הערעור על קולת העונש נתקבל. סניגורו של המשיב טען כי העונש הולם את נסיבות המקרה, מאחר שהמשיב אין לו הרשעות קודמות והוא הודה בעובדות, וכן מי שהוליך את איש המשטרה למשיב נדון לששה חודשי מאסר בפועל בלבד, ואין להחמיר עם המשיב שהרי ההוא היה בעל הרשעות קודמות. אולם, בכל נסיבות ממקרה העונש שהוטל חורג במידה ניכרת לקולא מן העונש שצריך היה לגזור. אין להשוות את עונשו של המשיב לנאשם השני, מאחר וההוא היה מתווך בלבד ואילו המשיב סוחר בסמים. ברם, כמקובל עליו אין ביהמ"ש העליון ממצה את הדין כאשר מדובר בערעור המדינה על קולת העונש ובהתחשב עם סייג זה הועמד עונש המאסר בפועל שהוטל על המשיב על שנה אחת.
(בפני השופטים : שמגר, בכור, ברק. החלטה - השופט שמגר. עו"ד ר. בר חיים למערערת, עו"ד שרפמן למשיב. 27.2.80).
ע.פ. 655/79 - יוסף אליהו נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירה על חוק הפיקוח על מצרכים בגין התנייה לביטוח רכב נגד נזקי רכוש בנוסף לביטוח חובה (הערעור נדחה).
המערער, סוכן ביטוח, היה קשור בחוזה עם חברת סוכנויות קסטל בע"מ שיש לראות אותה עצמה כמבטחת. בספטמבר 1976 ביקש המתלונן מן המערער לבטח אופנוע מסוג טילון בביטוח נזקי גוף של צד ג', דהיינו ביטוח חובה לפי פקודת ביטוח רכב מנועי, והמערער התנה את קבלת בקשתו של המתלונן בכך שיבטח את הרכב גם נגד נזקי רכוש. המתלונן סירב והגיש תלונה נגד המערער. המערער הואשם בעבירה לפי חוק הפיקוח על מצרכים ושירותים הקובע כי לא יתנה אדם מתן שירות בר פיקוח בתנאי שמבקש השירות יקבל שירות נוסף. שירותי ביטוח הוכרזו כשירות בר פיקוח ועיסוק סוכני ביטוח הוכרז כשירותים ברי פיקוח. בימ"ש השלום הרשיע את המערער וביהמ"ש המחוזי דחה את הערעור והערעור על כך נדחה. טענת המערער הינה כי לפי החוזה שלו עם חברת קסטל אסור היה לו לבצע ביטוח צד ג' בלבד ללא ביטוח נזקי רכוש. הראיות בענין זה לא היו חד משמעיות, אך בימ"ש השלום מוכן היה להניח שאכן אסור היה למערער, לפי תנאי החוזה שלו, לבטח ביטוח נזקי גוף בלבד, אך אעפ"כ החליט להרשיעו. ביהמ"ש העליון אישר קביעה זו. לא העובדה שהמבטחת כפתה על המערער את שילוב שני הביטוחים היא הקובעת לענין אחריותו בפלילים, אלא מהות השירות שניתן על ידו כסוכן ביטוח, שאין בו מניעה מטבע הדברים להפריד בין שני הביטוחים ולהיענות לבקשת הלקוח לעשות עבורו ביטוח חובה בלבד. ההתחייבויות החוזיות שהמערער קיבל על עצמו כלפי המבטחת אין בכוחן לפטור אותו מאחריות בפלילים.
(בפני השופטים : מ"מ הנשיא לנדוי, גב' בן פורת, ברק. החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי. עו"ד א. לי למערער, עו"ד י. טפיירו למשיבה. 3.3.80).
ע.פ. 615/79 - מדינת ישראל נגד ניסים אופיר
*קולת העונש (מעשה מגונה בילד) (ערעור על קולת העונש - הערעור נדחה).
המשיב היה משוחרר ברשיון מבית הסוהר שם ריצה עונש בגין עבירה של ביצוע מעשה מגונה בקטין. בתוך תקופת השחרור ברשיון ביצע מעשה מגונה בילד בן 11 תוך איומים בסכין על הילד ונדון ל-3 שנים מאסר. בפני ביהמ"ש המחוזי באה חוות דעת רפואית שלפיה סובל המשיב מפסיכוזה כפייתית ואינו יכול להשתלט על דחפיו המיניים ואינו אחראי על מעשיו, אך ביהמ"ש המחוזי לא קיבל חוות דעת זו, אלא חוות דעת אחרת, אשר אמנם לא שללה את קיומם של דחפים מיניים חולניים אצל המשיב, אך לפיה לא הגיעה המחלה כדי מחלת נפש במובן החוק והדחפים המיניים אינם מהסוג שהמשיב אינו יכול לשלוט בהם. בנסיבות הענין הטיל ביהמ"ש המחוזי על המשיב 3 שנים מאסר בפועל וערעור המדינה על קולת העונש נדחה. לטענת התביעה על ביהמ"ש להתחשב בסיכון שמהווה המשיב במצבו הנוכחי, ויש למצות
את הדין אתו עד תום ובלבד להרחיקו מהחברה כדי שלא יהווה סיכון לקורבנות פוטנציאליים. אולם, אין ביהמ"ש פטור מלתת את הדעת על כך כי הרקע למעשיו של המשיב הוא חולני וכליאתו לא תעזור אלא אם יחד עם הכליאה יקבל טיפול מתאים שיוציאו מהמצב החולני. לנגד עיני ביהמ"ש המחוזי היו שקולים אלה והוא נתן דעתו לכל הנסיבות. אין העונש קל במידה המצדיקה התערבות.
(בפני השופטים : אשר, אלון, בייסקי. החלטה - השופט בייסקי. עו"ד ד. גורני למערערת, עו"ד רובין למשיב. 25,2.80).
ע.פ. 798/79 - יוסף כהן נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירה על פקודת היערות (הערעור נדחה).
המערער הורשע בבימ"ש השלום בעבירה על סעיף 15 לפקודת היערות והערעור מופנה נגד ההרשעה בדין. טענת הסניגור הינה כי המעשה שיוחס למערער, היינו כריתת עצי אקליפטוס שצומחים על מקרקעין שהם בבעלות הפרט (קיבוץ בן שמן), אינו נכנס לגדר עבירה על סעיף 15 לפקודת היערות. לדעת הסניגור יש ללמוד מנוסחם של הסעיפים בחוק כי סעיף 15 לפקודה מתייחס רק למעשים המבוצעים ברשות הרבים להבדיל מרשות היחיד. בתי המשפט קמא דחו את טענת הסניגור והערעור על כך נדחה.
(בפני השופטים : שמגר, גב' בן פורת, ברק, החלטה - השופט שמגר. עו"ד בן שלמה למערער, עו"ד ד. שפי למשיבה. 24.3.80).
ע.פ. 48/80 - מאחר מסארווה נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סחיטת כספים מזוגות שהיו מתבודדים בחורשות) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער, בהיותו בגיל למעלה מ-16 השתתף יחד עם אחרים בשלושה מעשי בריונות בחורשות בסביבות נצרת. המערער עם חבריו היו נוהגים להתנפל על בני זוג שהיו בחורשה במכוניות, דרשו קיום יחסי מין עם האשה ו"הסתפקו" בקבלת תשלום כספי כדי לא להציק לבחורה. לבסוף נתפסו כאשר שוטר ושוטרת טמנו להם מלכודת. ביהמ"ש המחוזי גזר על המערער עונש של 8 חודשים מאסר בפועל ו-8 חודשים מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נדחה. ביהמ"ש שקל את הטענות שנטענו לזכות המערער, גילו הצעיר, העובדה שכתב האישום הוגש רק כעבור שנתיים לאחר ביצוע העבירה, ושלא היו למערער הרשעות קודמות. בכל הנתונים אין להתערב במידת העונש. יש להרתיע מפני סכנת התפשטות של בריונות מעין זו בין צעירים.
(בפני השופטים : הנשיא לנדוי, י. כהן, בכור. החלטה - הנשיא לנדוי. עו"ד מסלאחה למערער, עו"ד ח. לי רן למשיבה. 13.3.80).
ע.פ. 334/79 -קרוב דוד נגד מדינת ישראל
*הרשעה בשימוש ברכב גנוב וחומרת העונש (הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל).
המערער הורשע בשתי עבירות של שימוש ברכב גנוב, נהיגה בלי רשיון ובלי ביטוח תוך תקופת פסילה, וכן נהיגה רשלנית שגרמה לתאונה חמורה. ביהמ"ש המחוזי גזר על המערער 3 שנות מאסר בפועל וכן הפעיל מספר מאסרים על תנאי שהארוך ביניהם הוא לתקופה של שנתיים, וקבע שהמאסרים על תנאי יהיו חופפים ביניהם ומצטברים לעונש החדש, כך שעל המערער לרצות 5 שנות מאסר. הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל והמאסר בפועל החדש הועמד על שנתיים כך שעל המערער יהיה לרצות 4 שנות מאסר.
אשר להרשעה - לענין העבירה של נהיגת רכב גנוב העיד שוטר שהכיר את המערער כי ראה אותו נוהג במכונית גנובה. לטענת הסניגור כי ביהמ"ש לא הזהיר עצמו די הצורך כי מדובר בעדות יחיד - אין לטענה זו על מה שתסמוך. השופטים לא ראו לנחוץ לומר במלים מפורשות בהכרעת הדין שאמנם הזהירו את עצמם, אולם חזקה עליהם שערים היו
כדבעי לעובדה שהעדות המשמשת יסוד להרשעה היא עדות יחידה, ולפי כל הנתונים שבאו לפניהם אין פלא שעדות זו היתה מהימנה עליהם. ליתר זהירות ביקש אותו שוטר לזהות את המערער גם בזיהוי תמונות, אך אין להעלות מכאן חשש שמא השוטר לא היה בטוח בזיהוי בשעת מעשה. חשש כזה צריך היה להשמיע באזני השוטר בשעת חקירתו והסניגור לא השמיע אז חשש זה.
אשר לחומרת העונש - צדק ביהמ"ש המחוזי שיש להטיל על המערער מאסר בפועל לתקופה של ממש, בהתחשב בעבירותיו הקודמות שבהן הוטל עליו מאסר צל תנאי ופסילה שלא היה בהם כדי להרתיע את המערער, אולם זהו למערער מאסרו הממושך הראשון ואנשי שירות המבחן אינם מתייאשים מן התקווה שניתן לשקם את המערער ולהחזירו למוטב. כמו כן העבירות מעידות יותר על חוסר אחריות מאשר על אופי מושחת. לפיכך ניתן לנהוג עם המערער לפנים משורת הדין ולהמתיק דינו במקצת כאמור.
(בפני השופטים : ח. כהן, גב' בן פורת, בכור. עוה"ד שרעבי ורכטמן למערער, עו"ד ליבנה למשיבה. 18.2.80).
ע.פ. 637/79 - אפרים ברבי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סמים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בשני אישומים של סחר בסמים בכך שמכר לאיש משטרה מוסווה בשתי הזדמנויות 10 גרם חשיש כל פעם, ונדון לשנה וחצי מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי וכן הופעל מאסר על תנאי של שנה אחת במצטבר. הערעור על חומרת העונש נדחה. לחובתו של המערער רשומות 7 הרשעות קודמות שמהן 2 בהחזקת סמים. הוא ביצע את העבירה כשמאסר על תנאי תלוי ועומד נגדו. מדובר על סחר בסמים ומאחר וההרשעה מתייחסת לשני אירועים נפרדים אם כי קרובים זה לזה מבחינת הזמן אין לראות בענין הסתבכות חד פעמית שאירעה באקראי, הובאה בפני ביהמ"ש הצעת ישיבת אור חיים לקלוט את המערער במסגרתה כדי לשקמו, ואמנם יש לברך על יזמה זו ולקוות שהיא תישא פרי, אך אין בכך כדי להצדיק ויתור על נקיטת צעדים עונשיים כלשהם. אם יתמיד המערער ברצונו לחזור למוטב הרי דרך השיקום האמורה תהיה פתוחה בפניו גם לאחר שירצה את עונשו.
(בפני השופטים : שמגר, גב' בן פורת, ברק. החלטה - השופט שמגר. עו"ד ד. כהן למערער, עו"ד ד. שפי למשיבה. 24.2.80).
ע.פ. 684/79 - שמואל שלוסברג נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (המריית צו ביהמ"ש בבניה ללא רשיון) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בביהמ"ש העירוני בעבירה על סעיף 210 לחוק התכנון והבניה, בכך שלא קיים צו של אותו בימ"ש שהורה לו לסגור שתי דלתות שאותן פתח ללא היתר ולפתוח שני פתחים שאותן חייב היה לפתוח ולא פתח אותן. על המערער נגזרו שני חודשי מאסר וקנס של 15 אלף ל"י, ביהמ"ש המחוזי דחה את הערעור והערעור על חומרת העונש נדחה. בינתיים קיבל המערער היתר מטעם הועדה לחריגות שביצע, ואולם השאלה המרכזית היא אם מן הנכון שערכאת הערעור השניה תתערב בשלב זה במידת העונש. אין ביהמ"ש העליון מסתכל רק על נסיבותיו של הענין כאילו היה בא עתה להתאים את מידת העונש למעשה העבירה, אלא עליו להפעיל אותן אמות מידה המקובלות בבימ"ש של ערעור כשהוא בא להעביר תחת שבט הביקורת את גזר דינה של ערכאת ערעור נמוכה. בנסיבות הענין יש כדי ללמד שהמערער לא ייחס משקל כלשהו לצו הראשון של ביהמ"ש העירוני. מדובר כאן בהמריית פיו של ביהמ"ש. מבלי להפחית מן החומרה שבבניה ללא היתר, הרי הופך הדבר לחמור כפל כפליים כשמתווסף המחדל של אי קיום צו ביהמ"ש. אם לא יקויימו הצווים של בתי המשפט יתרוקן תפקידם מכל ערך מעשי ולא ניתן יהיה לתקן את הליקויים שעליהם מצביע ביהמ"ש
בהכרעתו. הדבר נכון במיוחד בכל הנוגע לתחום התכנון והבניה שבו מבקשים בתי המשפט בצוויהם למנוע תופעות של זלזול בחוק והתעלמות מן התנאים הנקבעים מכוחו.
(בפני השופטים : שמגר, גב' בן פורת, ברק. החלטה - השופט שמגר. עו"ד א. אולשנסקי למערער, עו"ד ד. שפי למשיבה. 24.2.80).
ע.פ. 597/79 - אורנה שחר נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (זיוף מסמכים וקבלת דבר במרמה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל בחלקו).
המערערת נדונה ל-3 שנות מאסר בשל, עבירות זיוף, שימוש במסמך מזוייף וקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות שביצעה תוך כדי עבודתה אצל מעבידה, כשבמעשים אלה הוציאה במרמה סכום של כ-140 אלף ל"י. לא היתה זו הפעם הראשונה שהמערערת מסתבכת בעבירה מעין זו. גם בעבר שלחה יד בכספי מעביד אחר בסכום כולל של 280 אלף ל"י. במשפט הקודם קיבל ביהמ"ש את טענתה כי הסתבכה בעבירות לאחר שנלכדה ברשתו של נוכל שניצל אותה ובהתחשב בכך הוטל עליה בפעם הקודמת רק מאסר על תנאי לתקופה של 3 שנים. עתה הפעיל ביהמ"ש המחוזי גם את המאסר על תנאי והורה כי המאסר שהופעל והמאסר החדש יהיו בחלקם חופפים באופן שהמערערת תרצה בסך הכל 4 שנות מאסר. הערעור על חומרת העונש נתקבל וביהמ"ש העליון הורה כי שני העונשים יהיו חופפים באופן מלא, כך שהמערערת תישא בעונש של 3 שנות מאסר. ביהמ"ש התחשב בהמלצת שירות המבחן כי יש יסוד לתקווה שהמערערת תקבל טיפול תוך כדי המאסר והעמדתה במבחן לאחר שחרורה יכול למנוע הסתבכותה בשלישית.
(בפני השופטים : שמגר, בכור, בייסקי. החלטה - השופט שמגר. 17.2.80).
ע.פ. 537/79 - יעקב חפוזה נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (תקיפה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער תקף את גרושתו כשבא לבית הוריה. הוא התרעם על כך שהסכימה באותו יום למסירת ילדם הקטין למשפחה אומנת, ולאחר שהצליחה לחמוק רדף אחריה היכה בה במקל, נטל בקבוק בירה ושבר אותו ודקר את המתלוננת בכל חלקי גופה וגרם לה חבלות. ביהמ"ש המחוזי הטיל על המערער עונש של 4 שנות מאסר והורה כי העונש יצטבר לכל עונש אחר שהמערער מרצה, ומסתבר כי הוא מרצה עתה שנת מאסר בשל סחר בסמים מסוכנים. הערעור על חומרת העונש נדחה. המערער העלה טענות שונות כדי להסביר את היחס המעורער שבינו לבין אשתו לשעבר וההתרגזות שנובעת ממעשיה, ואולם לפי דברי האשה היה הוא מתנהג כלפיה באלימות גם כשהיו נשואים. המעשה חמור במיוחד בשל העובדה שהוא נעשה מתוך כוונה להטיל מום במתלוננת או לגרום לה חבלה חמורה. הנטיה לבטא כל תרעומת וזעם בפגיעה גופנית מחייבת לגזור עונש בעל משקל מרתיע. אין גם לומר כי העבירה האמורה היא היחידה המעידה על התנהגותו העבריינית של המערער, שכן הוא הסתבך גם בסחר בסמים וכן יש לו גם עבירות קודמות נגד הרכוש.
(בפני השופטים : שמגר, בכור, בייסקי. החלטה - השופט שמגר. עו"ד א. ברדוגו למערער, עו"ד גב' ר. רבין למשיבה. 17.2.80).
ע.פ. 67/80 - חיים דולב נגד מדינת ישראל
*טענה כי גניבה ע"י עובד עיריה נעשתה מתוך דחף לאו בר כיבוש וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער עבד בעירית נתניה במחלקה הסוציאלית, קיבל לרשותו במשך חודשיים למעלה מ-20 שיקים שניתנו לפקודת העיריה ולטובת נפרעים שונים, זייף את חתימת ההיסב על שיקים אלה, הפקיד אותם בבנק וגנב את תמורתם. ביהמ"ש המחוזי דן את המערער לשנה אחת מאסר בפועל וכן הפעיל מאסר על תנאי של שנה כששני העונשים מצטברים. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה, הגנת המערער נגד
ההרשעה היתה שביצע את העבירות מחמת דחף לאו בר כיבוש כתוצאה ממחלת נפש ולפיכך הוא פטור מאחריות. טענה זו נדחתה ע"י ביהמ"ש המחוזי ובדין נדחתה. בפני ביהמ"ש היו שתי חוות דעת, אחת מטעם התביעה והאחת מטעם ההגנה, אך גם לפי חוות הדעת מטעם ההגנה אין לקבל את טענתו כי הדחף נובע ממחלת נפש. חוות הדעת של המומחה מטעם המערער קבעה שהוא פעל תחת לחץ נפשי שלא יכול היה לשלוט עליו, אך הרופא המשיך ואמר כי קרוב לודאי שהסיבה היתה מתוך נוירוזה של המערער, שהיא הפרעה נפשית, אבל הוא איננו סובל ממחלת נפש במובן של פסיכוזה. ברור מחוות דעתו של רופא זה כי הנוירוזה שבה ראה המומחה את הסיבה לביצוע העבירות לא הגיעה לכלל מחלת נפש אם כי היא בבחינת הפרעה נפשית. על כן, לפי ההלכה שנפסקה פעמים רבות, מכיון שהדחף שגרם למערער לבצע את העבירות לא היה תוצאה של מחלת נפש, אלא רק תוצאה של הפרעות באישיותו של המערער, אין המערער פטור מאחריות. אשר לעונש - אם כי טענת ההגנה בדבר היעדר האחריות נדחתה לא היה בכך כדי למנוע התחשבות במצבו הנפשי של המערער בקביעת עונשו, אך ביהמ"ש המחוזי כבר התחשב במצב זה. אין ספק שאילולא גורם זה היה מטיל ביהמ"ש על המערער מאסר לתקופה ארוכה בהרבה. למערער הרשעות קודמות בעבירות מאותו סוג שבהן הורשע עתה, הוא ביצע את העבירות לא רק כשמאסר על תנאי תלוי ועומד נגדו אלא גם בעת שהיה אסיר ברשיון.
(בפני השופטים : י. כהן, בכור, בייסקי. עו"ד שפטל למערער, עו"ד ח. לירן למשיבה. 9.4.80).
ע.פ. 680/79 - עלי אבו שנב נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סמים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער מכר לשוטר, בשלוש הזדמנויות שונות, במשך כחודש וחצי, כמויות של חשיש, בכל פעם מספר גרמים. ביהמ"ש המחוזי גזר על המערער עונש של שנה וחצי מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי, וכן קנס כספי של 5 אלפים ל"י והערעור על חומרת העונש נדחה. צויין כי אין הרשעות קודמות למערער, מצבו המשפחתי קשה והוריו תלויים בו, וכן נטען ע"י הסניגור כי אין לראות במעשי המערער מסחר ממש אלא מעין היגררות אחרי בקשת השוטר המוסווה שיסייע בידו להשיג סמים. כן צויין כי המערער שיתף פעולה עם המשטרה ומסר את שמותיהם של אלה שמהם השיג את הסם. אעפ"כ אין להתערב במידת העונש. כל הנסיבות המקילות צויינו במפורש ע"י ביהמ"ש המחוזי כנסיבות לקולא, כך שהוא כבר התחשב בנסיבות אלה לצורך קביעת מידת העונש. אין גם לומר שהמערער היה רק מעין שליח. לא מדובר על מקרה בודד אלא על שלושה מקרים נפרדים במשך למעלה מחודש ימים ומן העדויות עולה שלמערער היתה גישה למקורות הסם ויש לראותו כמי שעסק במסחר בדרג הקמעונאי כפשוטו.
(בפני השופטים : שמגר, בכור, ברק. החלטה - השופט שמגר. עו"ד אבו חילו למערער, עו"ד ד. קובל למשיבה. 10.4.80).
ע.פ. 818/78 - יוסף מוחמד דיב חסן נגד מדינת ישראל
*הרשעה ברצח (הערעור נדחה).
המערער הורשע ברציחתו בכוונה תחילה של המנוח מוחמד סירחאן, בגרימת חבלה חמורה לסאלחה סירחאן, ובאיום בנשק על איברהים זורי ונדון בגין הרצח למאסר עולם. הערעור נדחה. יום לפני המקרה הנדון נדקר אחד מבני חמולת עבאס, שעליה משתייך המערער, ולמחרת פרצה קטטה המונית בכפר נחף בין שתי חמולות מסוכסכות, חמולת סירחאן וחמולת עבאס. שני המחנות ידו אבנים אלה באלה ואז פרץ המערער קדימה, וירה לעבר זורי ולא פגע בו, לאחר מכן ירה לעבר סאלחה ופצע אותה קשה בירכה, ולאחר מכן התקדם המערער והגיע למנוח עלי, צעיר בן 18, וירה בו 3 יריות שגרמו למותו. המערער טען כי לא היה נוכח במקום כשנורו היריות ואולם ביהמ"ש המחוזי דחה את
הכחשותיו, כפי שדחה גם חלק מעדויות עדי התביעה שלא היו מהימנות עליו, ואת ממצאיו ביסס על דברי עדות של 3 עדים נויטראליים שראו את המערער בתחילת האירוע במקום, הם ראו אותו כשהוא יורה בפצועה סאלחה, וכן ראו אותו כשהוא מתקדם לעבר הבית שמאחוריו נהרג המנוח, אם כי לא ראו אותו יורה במנוח. ביהמ"ש גם העדיף את עדותה של סאלחה על עדות המערער וכן קיבל את עדותו של אחד מבני משפחת סאלחה, העד ג'מל סירחאן אשר היה עד הראיה היחידי שראה את המערער יורה במנוח. אין ביהמ"ש שלערעור נוהג להתערב בענין מהימנות העדים. הסניגור הצביע על סתירות שונות בין עדויות של עדי התביעה, ובין הודעות עדי התביעה במשטרה ועדויותיהם בביהמ"ש, ואולם על ביהמ"ש הרואה את העדים מוטל התפקיד לתת דעתו על סתירות אלה, לאור התרשמותו הכללית מן העדים, ולהחליט מתי הסתירות ממשיות שאין לתת בעדויות אמון, ומתי הן נובעות מטעות בתום לב שנגרמה בשל התרגשות או בשל קליטה לקויה בחושיו של המתרחש לנגד עיניו. במלאו תפקיד קשה זה חייב ביהמ"ש לשים לבו להשתייכותם של העדים למחנה הנאשם או למחנה הקורבן, וכך אמנם נהג ביהמ"ש שניפה בזהירות את העדויות הרבות. משעשה כן ביהמ"ש ינהג ביהמ"ש שלערעור לפי הכלל הרגיל שאין הוא " י מתערב בממצאי העובדות אלא אם הם מופרכים בעליל, על פי מבחני ההגיון ונסיון החיים. בעניננו, חשיבות עדויות שלושת העדים הנויטראליים הינה שהם ראו את המערער בזירת התקרית כשהקטטה היתה בעיצומה, ובזה הופרכה טענת המערער שביקש להרחיק עצמו מן הזירה. העדים הנויטראליים ראו את המערער, כאמור, מתקדם לעבר הבית שמאחוריו מצא המנוח את מותו. אשר לעדותו של ג'מל שהיה עד הראיה היחידי ליריות - הרי הוא העיד במשטרה רק 19 יום לאחר התקרית, ותירץ זאת בכך שתחילה היה עסוק בביקוריהם של המבקרים שבאו לנחם את בני המשפחה, ואחר כך אמר לו שוטר שיחכה לתורו כי החוקרים עסוקים בפרשה אחרת. ביהמ"ש המחוזי לא הזכיר את ענין האיחור הזה ויש להניח שהסבריו של ג'מל נתקבלו על דעתו. עובדה זו יש בה כדי להטריד, ברם ככלות הכל התרשמותם הישירה של השופטים מעדותו של ג'מל חייבת לגבור על ההיסוסים האמורים ולהכריע את הכף. לזה מתווספת העובדה שבמשך היום של מאורעות הדמים ובלילה שלאחר מכן לא נמצא המערער בביתו וכאשר שוטר חיפש אותו בבית דודו הוא לא הזדהה בפניו.
(בפני השופטים : הנשיא לנדוי, גב' בן פורת, אלון. החלטה - הנשיא לנדוי. עו"ד קאזיס למערער, עו"ד גב' ר. רבין למשיבה. 4.5.80).
ע.פ. 249/79 - שלמה ביצ'ו נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (עבירות מס) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בהשמטת הכנסה, "אי מסירת תרשומת כוזבת וקיום פנקסי חשבונות כוזבים ונדון ל-6 חודשים מאסר בפועל, שנה מאסר על תנאי ותשלום קנס של 50 אלף ל"י. הערעור על חומרת העונש נדחה. המערער ובנו היו בעלים של סלון להשכרת שמלות כלה והשמיטו בשנת המס 1976 הכנסה של 37 אלף ל"י וכן השמיטו הכנסת ברוטו נוספת בסכום של כ-100 אלף ל"י ובחודשים אפריל יוני 1977 השמיטו תקבולים בסכום של למעלה מ-80 אלף ל"י. נטען כי המערער סובל ממום קל בלב, אין לו עבירות קודמות .והמשפחה נפגעה כתוצאה מהמשפט. בנו של המערער הוא נכה צה"ל ויש לו 46 אחוז נכות. הסניגור שם את הדגש על אחידות העונשים וטען כי העונש שהוטל על המערער חמור בהשוואה לעונש שהוטל על בנו. ברם, השופט התחשב בכך שהבן הוא נכה צה"ל ולכן אין ממש בטענה זו. כן הסתמך הסניגור על שורה של פסקי דין שניתנו בביהמ"ש העליון שבהם הוטלו עונשים קלים יותר, מאסר על תנאי או מאסר לתקופה קצרה, אך קשה לעשות השוואות בין מקרה אחד לשני לנוכח השוני בעובדות. העבירות שנעברו כאן החלו מיד עם פתיחת העסק והיה זה לאחר תחילת
הרפורמה כאשר הוקטנו אחוזי המס. נכון שמאז ביצוע העבירות עברו שנים אחדות אך לעומת זאת אין להתעלם מחומרת העבירה. על בתי המשפט להתייחס בחומרה לעבירות מס שיש בהן פגיעה חמורה במדינה ובכלכלתה. אלה הן עבירות שמבוצעות ע"י אזרחים טובים ובכל זאת אין מנוס מראית עבירות אלה בחומרה לאור הסכנה הטמונה בהן לאינטרס הציבורי. גם אם לרוב לא נתפסים הלויתנים בעבירות אלה, אין להקל ראש גם בעבירות של נישומים קטנים יחסית שהן אולי הרוב המכריע.
(בפני השופטים : הנשיא לנדוי, אשר, בכור. החלטה - השופט בכור. עו"ד קרני למערער, עו"ד ד. שפי למשיבה. 23.3.80).
ע.פ. 671/79 - צבי שפילמן ושרגא הרפז נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות סמים (הערעור נדחה).
המערערים הורשעו במספר עבירות סמים ובכללן בכך שעשנו חשיש. ההרשעה בעישון החשיש התבססה על עדויות שוטרי מחלק הסמים, שנכנסו לדירה זמן מה לאחר העישון. הם העידו כי לחשיש יש ריח חריף והם הריחו את הריח החריף של החשיש שעמד בחללו של החדר. ראיה שניה מצא ביהמ"ש המחוזי בעובדה שהרפז הכין סיגריה מיוחדת שבה ערבב חומרים שונים וסיגריה זו עברה בין המעשנים מפה לפה. ביהמ"ש קבע כי במציאות של היום יש ידיעה משפטית על הנוהג שמעשני חשיש בצוותא נוהגים להכין סיגריה ע"י עירבוב חשיש בטבק ומעבירים את הסיגריה מאחד לשני כפי שנעשה כאן. הערעור נדחה. החומר שעליו מדובר לא נמצא ואין אפשרות לערוך בדיקה מעבדתית והשאלה היא האם ניתן להוכיח שהחומר הוא סם מסוכן ע"י ראיות אחרות. שאלה נוספת היא אם הראיות שהיו בפני ביהמ"ש מספיקות להוכחה מעל לספק סביר שהחומר היה חשיש. לשתי שאלות אלה התשובה חיובית. אין כל יסוד לטענה כי בדיקה מעבדתית היא הדרך היחידה להוכחת טיבו של חומר. אין כל מניעה להוכיח מה היה החומר ע"י ראיות אחרות והראיות במקרה דנא היו מספיקות להוכחה כי הסיגריה הכילה חשיש. העידו שוטרים בעלי נסיון בעניני סמים בדבר הריח שהיה בחדר ובנוסף לכך אופן עישון הסיגריה כשמצרפים אותו לעדות בדבר ריחו של החשיש מחזק את המסקנה שבתוך הסיגריה היה חשיש.
(בפני השופטים : י. כהן, אשר, גב' בן פורת. עו"ד זיו למערערים, עו"ד ר. בר חיים למשיבה. 18.3.80).
ע.פ. 79+37/80/851 - מדינת ישראל נגד שלמה פילו ויהושע אנקווה
*קולת העונש (התפרצויות וגניבות)
(הערעור של המרינה על קולת העונש נתקבל בחלקו). שני המשיבים הורשעו ב-7 מעשי התפרצות. אנקוה נדון לשנה אחת מאסר בפועל והפעלת מאסר על תנאי לשנתיים כששני העונשים מצטברים, ופילו נדון ליד חודשי מאסר וכן הופעלה תקופה של 10 חודשים מאסר על תנאי מצטברת. הערעורים על מידת העונש נדחו. ערכו של הרכוש שנגנב מסתכם בכ-150 אלף ל"י ורובו לא נתפס. לשני המשיבים הרשעות קודמות והם ביצעו את עבירותיהם זמן קצר אחרי שנדונו למאסר על תנאי. מכאן כי הערכאה הראשונה אכן הקלה במידה רבה עם המשיבים. עם זאת נתן ביהמ"ש דעתו לתסקירי שירות המבחן ויש להניח כי האמור בתסקירים אלה השפיע על ביהמ"ש. לאור האמור אין להגדיל את תקופת המאסר בפועל, אך יש להטיל על המשיבים עונש של מאסר על תנאי של שנתיים לתקופה של שלוש שנים מתום ריצוי עונש המאסר.
(בפני השופטים : שמגר, אשר, ברק. החלטה - השופט שמגר. עו"ד גב' מ. רובינשטיין למדיגה, עו"ד א. כהן לאנקווה, עו"ד סולימאן לפילו. 24.3.80).