ע.א. 602/77 - מיארה לוקי שושנה נגד פוטשניק רולוף חברה לבנין בע"מ
*הפרת תנאי יסודי בהסכם. * נסיבות העושות את ביטול ההסכם לבלתי צודק. * תנאי אכיפה.(ערעור וערעור נגדי על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה בת.א. 1159/74 - הערעורים נדחו)
המערערת, תושבת צרפת, ביקרה בארץ ובקשה לרכוש דירה וקרוב שלה, אחד בשם אביגדור, היפנה אותה למשיבה. בהסכם נקבע מחיר הדירה בסכום של 108 אלף ל"י. המערערת שילמה בעת חתימת ההסכם סכום של 93 אלף ל"י וסעיף של הצמדה שהיה בהסכם נמחק. לקונה הובטחה הנחה של 3 אלפים ל"י במקרה של תשלום 97 אלף ל"י כיון ששילמה כאמור רק 93 אלף ל"י לא קיבלה את ההנחה ובין בעלי הדין היתה מחלוקת ביחס לפירוש סעיף ההנחה. התובעת חזרה לחו"ל ולאחר כשנה וחצי תבעה המשיבה במכתב למערערת בצרפת סכום של 19 אלף ל"י המורכב מיתרת מחיר הדירה ועוד 3 אלפים ל"י עבור עבודותנוספות שבוצעו בדירה, לטענת המשיבה, בהתייעצות עם אביגדור. המערערת טענה כי לא ביקשה כלל תוספות וכן כי אינה חייבת אלא 11 אלף ל"י וכי שילמה את ההפרשים. ביוני 1974 כתב ב"כ המשיבה למערערת כי בהתאם לסעיף 12 לחוזה תממש את זכותה למכור את הדירה לאחר אם הסכום הנ"ל לא ישולם בתוך 30 יום. התובעת באה ארצה אך בעלי הדין לא הגיעו לכלל הסדר ביניהם והמערערת הגישה תביעה לביצוע בעין של רישום הדירה על שמה וכן תבעה פיצויים עבור נזקים שנגרמו לה. ביהמ"ש המחוזי פסק על אכיפת החוזה בתנאי שהמערערת תשלם למשיבה 16 אלף ל"י בתוספת ריבית של 22 אחוז לשנה החל מיום 15.2.74 שבו היתה אמורה לקבל את הדירה. מאידך דחה ביהמ"ש את תביעת התובעת לתשלום פיצויים וכן דחה את תביעת הנתבעת לתשלום עבור תוספות ושינויים שביצעה בדירה. כן החליט ביהמ"ש כי כל צד ישא בהוצאותיו. על כל אחת מההחלטות הנ"ל הוגש הערעור והערעור שכנגד.
א. אין להתערב בממצאים העובדתיים של ביהמ"ש באשר לסכומים ששולמו, לאחר שביהמ"ש דחה טענות התובעת על סכומים נוספים ששילמה ואשר אין לה עליהם קבלות. כמו כן הפירוש הנכון של החוזה הוא כי ההנחה של 3000 ל"י תקבל המערערת אם תשלם סכום של 97 אלף ל"י ומשלא שילמה סכום זה אין היא זכאית להנחה. אכן יש משום תמיהה בעובדה שהמערערת לא השלימה את הסכום של 5 אלפים ל"י הנוספות כדי לזכות בבוא הזמן בהנחה של 3 אלפים ל"י, אך אין בתמיהה זו כדי להביא למסקנה שונה לאור הממצאים והנימוקים של ביהמ"ש המחוזי. לא תמיד מצוייה מידה נכונה של סבירות בניהול ענינים כספיים בין בעלי דין במיוחד כאשר אין הם מתנהלים על מי מנוחות.
ב. אשר לתביעת התובעת לפצותה על נזקים שנגרמו לה בכך שלא יכלה להשכיר את הדירה ולקבל דמי שכירות - בדין נדחתה תביעה זו, משפסק ביהמ"ש כי הנתבעת צדקה בתבעה את הסכום של 16 אלף ל"י, ולא סכום של 11 אלף כפי שביקשה לשלם המערערת, הרי נשמט הבסיס מתביעת הפיצויים. נכון שדרישת הנתבעת לקתה ביתר ודרשה גם דברים שלא הגיעו לה. בדין, אך גם הצעת התשלום של התובעת שהציעה 11 אלף ל"י בלבד לקתה בחסר. זאת ועוד, התובעת לא הוכיחה מהו הנזק שנגרם לה ומה שיעורו ואף משום כך אין יסוד לתביעה זו.
ג. ביהמ"ש המחוזי קבע שאין לראות בהפרה של המערערת הפרה יסודית של החוזה, וכן שבנסיבות הענין היה ביטול החוזה, אם היה ביטול כזה מטעם הנתבעת, בלתי צודק. המשיבה טוענת כי אי תשלום הסכום של 16 אלף ל"י במועד מהווה הפרה יסודית של ההסכם ומסתמכת על סעיף 12 בחוזה הקובע כי "לא שילם הקונה תשלום כלשהו... במועדו ובמלואו, יהא המוכר רשאי להודיע בכתב שההסכם יבוטל אם לא יבוצע התשלום במלואו תוך 14 יום". טוענת המשיבה כי לאור זכות הביטול האמורה יש לפרש את התניה כהסכמה כי הפרת ההתחייבות באשר לתשלומים מהווה הפרה יסודית. טענה זו אין לקבל. קיומה של זכות ביטול החוזה לענין סעיף מסויים אין להסיק ממנה כי הסעיף המסויים הוא תנאי יסודי. עצם זכות הביטול אינה מסממני הפרה יסודית דוקא, שהרי מצויה היא גם
בידי מי שנפגע מהפרה לא יסודית של החוזה. בענין דנן לא יחסו הצדדים לענין מועדי התשלום מעמד שונה מאשר ליתר סעיפי החוזה אלא נקבע הסדר מיוחד בענין אופן הביטול ותוצאותיו. יתירה מזו, כאשר ביקשו הצדדים לראות בהפרתו של סעיף מסויים משום הפרה יסודית קבעו כך בלשון ברורה.
ד. כך שמבחינת ההתנאה בחוזה לא הוסכם שאי תשלום הסכום או חלק ממנו יהא הפרה יסודית של החוזה. גם לפי נסיבות הענין, ולפי גישת האדם הסביר אין לומר שיש כאן הפרה יסודית. מקום מגורי התובעת הוא בצרפת; התובעת שילמה ביום חתימת החוזה סכום של 92 אלף מתוך 108 אלף ל"י וזאת לפני שהתחילו בבניית הבנין, הסכום שהתובעת סרבה לשלם הוא לכל היותר 5 אלפים ל"י מתוך סכום כולל של 108 אלף ל"י. מכאן שההפרה אינה יסודית, ומנסיבות אלה ממש עולה גם שביטול החוזה על יסוד הפרה זו הוא בלתי צודק והנתבעת אינה זכאית לבטלו.
ה. קיים נימוק נוסף העושה את ביטול החוזה ע"י הנתבעת לבלתי צודק. הנתבעת לא נהגה בתום לב עם התובעת ואף חוסר תום לב של בעל הדין המבקש לבטל את החוזה מצטרף למכלול השיקולים אם צודק או בלתי צודק הוא ביטול החוזה בנסיבות הענין. לפי עדות אנשי הנתבעת היה ברור שאם התובעת תשלם את הסכום של 5 אלפים ל"י כשנסתיימו עבודות הטיח היא תהיה זכאית לקבל הנחה של 3 אלפים ל"י וכדי למנוע ממנה קבלת הנחה זו לא נדרשה התובעת לשלם 5 אלפים ל"י באותה שעה.
ו. אשר לשינויים ולתוספות שביצעה התובעת בדירה - מדובר במערכת חיבורים לאנטנת טלויזיה, נקודות חשמל נוספות, החלפת דוד חימום וכן החלפת חלון עץ לחלון אלומיניום ושינוי אחרון זה מהווה את ההוצאה הגדולה ביותר. התובעת טענה שמעולם לא הסמיכה את אביגדור להסכים לשינויים והיא עצמה לא נשאלה על כך מעולם וביהמ"ש נתן אמון מלא בדברי התובעת. אין גם לקבל את הטענה שהמערערת חייבת לשלם אתשווי השיפוצים מכח דיני עשיית עושר ולא במשפט. בחוזה מדובר על הכנסת שינויים לפי בקשת הקונה, אך לא הכנסת שינויים ללא בקשת הקונה. יכולה הקונה לומר שדי לה בחלון עשוי עץ ובנקודות החשמל שבחרה בהם. כשחותם אדם על חוזה לקניית דירה מחשב הוא את חשבונו ויודע מה היא יכולתו הכלכלית, והתופעה שנתקלים בה מפעם לפעם כאשר קבלן בונה דירה ומוכרה והוא "מזכה" את הקונה בשכלולים ובשיפוצים משבשת לקונה את עולם חשבונו וביהמ"ש העליון לא יתן ידו לכך.
ז. אשר לתנאי האכיפה - אין לקבל את טענת המערערת נגד החיוב שחייב אותה ביהמ"ש בתשלום ריבית על כל הסכום של 16 אלף ל"י למרות שהיתה מוכנה לשלם 11 אלף ל"י, שהרי היא ביקשה תמורת התשלום של 11 אלף ל"י את מסירת החזקה והמשיבה לא היתה חייבת למסור את החזקה, אשר לטענה שבחוזה נאמר כי הריבית תהיה 15 אחוז וכאשר קיים הסכם על שיעור הריבית אין ביהמ"ש מטיל ריבית לפי חוק פסיקת ריבית - התוספת של 22 אחוז שביהמ"ש הטיל על המערערת לשלם אינה בגדר ריבית לפי חוק פסיקת ריבית אלא בגדר תנאי שהוא מתנה כדי לצוות על האכיפה. הפיצוי שביהמ"ש רשאי לפסוק לפי סעיף 4 לחוק החוזים כשהוא מורה על אכיפת חוזה יכול להיות ע"י הצמדת תשלום למדד או ע"י הוספת תשלום אחוזים מסוימים וכדו'. מאידך, אין לקבל את דרישת ההצמדה, כנגד החיוב בהצמדה קיימות נסיבות רבות ובכללן העובדה שהסכום העיקרי שולם בחתימת ההסכם, וכן העובדה שסכום של 11 אלף ל"י היתה המערערת מוכנה לשלם בזמן והסכום השנוי במחלוקת היה רק 5 אלפים ל"י.
(בפני השופטים: י. כהן, אלון, ברק. החלטה - השופט אלון עו"ד י. סלטון למערערת, עו"ד ע. אטיאס למשיבה. 26.3.80).
ע.פ. 819/79 - יהודה בוקובזה נגד מדינת ישראל
*הרשעה בנסיון להדיח לעדות שקר וחומרת העונש (הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל).
אין ממש בערעור על הרשעת המערער בעבירה של נסיון להדיח את המתלונן לעדות שקר תוך כדי איומים. ביהמ"ש האמין לעדות המתלונן ובכך אין להתערב. מאידך ניתן להקל עם המערער במידת עונשו. הוא נדון לשנתיים וחצי מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי וניתן להעמיד את המאסר בפועל על שנה וחצי ואילו המאסר על תנאי לשנתיים וחצי. האיומים שהשמיע המערער כלפי המתלונן לא היו כאלה העשויים להחמיר את הפשע של הדחת עדים החמרה יתירה, וההרשעות הקודמות של המערער אינן רבות וחמורות עד כדי הכרח לכלוא את המערער לתקופה ארוכה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא ח. כהן, י. כהן, אלון. עו"ד אילן למערער, עו"ד גב' ע. ראובני למשיבה. 24.3.80).
ע.פ. 495/79 - יוסף קשת נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (עבירות מס).
(ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה). המערער השמיט מדו"ח הכנסה לשנת 1971, סכום של 250 אלף ל"י הכנסה נטו בעוד שהצהיר על הכנסה של 71 אלף ל"י בלבד, כך שסכום ההשמטה היה למעלה מפי שלושה מן הסכום שהוצהר. כן הורשע המערער במסירת תרשומת כוזבת כאשר בהצהרת הון שלו העלים רכוש של 250 אלף ל"י, המערער נדון לשנה אחת מאסר בפועל, שנתיים מאסר על תנאי וקנס של 250 אלף ל"י או שנת מאסר תמורתו. הועלה בפני ביהמ"ש מצבו הנפשי של המערער אשר נפצע בתקרית שקרתה לו בשירותו הצבאי ומסקנתו של הפסיכיאטר הממשלתי היתה כי מאז אותה תקרית אין המערער יכול להימצא במקומות סגורים ואינו יכול להימצא במקום לבדו ללא אנשים נוספים. ביהמ"ש המחוזי לא התעלם מליקוי נפשי זה ופנה לשלטונות בית הסוהר שלא לכלוא את המערער בתא בודד. הערעור על חומרת העונש נדחה. עונש המאסר שהוטל על המערער אינו מן הקלים ובפרט לנוכח הליקוי הנפשי שממנו הוא סובל, אולם יש לראות בחומרה השמטת אחוז גדול של כלל הכנסת המערער וזאת אחרי הרפורמה בדיני מס הכנסה שבאה להקל מעול המס. העונש שנגזר הוא אולי למעלה מקנה המידה שהיה מקובל עד עתה, אך יש לחזק את ידי הערכאה הראשונה, כאשר היא החליטה להטיל עונש העומד ביחס יותר הולם למגמה של החמרת העונש שקבע המחוקק עם הנהגת הרפורמה. המערער הוא מאותם אזרחים שהוכיחו כי הם ממלאים בדרך כלל את חובתם כלפי המדינה, ואולם גם בין אזרחים כאלה פשטו עבירות המס וכדי להגיע לשיפור רמה של שמירת דיני המס יש להוכיח שכל הנתפס בעבירות מס צפוי לו עונש מוחשי.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, אשר, בכור. החלטה - הנשיא לנדוי. עו"ד מ. שבולת למערער, עו"ד ד. שפי למשיבה. 23.3.80).
ע.פ. 598/79 - שמואל מירון נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת עושק. (הערעור נדחה).
המערער היה אחראי לעבודות נקיון באוניברסיטת תל אביב, שירותי הנקיון היו מסופקים ע"י קואופרטיב ששלח עובדות נקיון ואילו המערער פיקח על עובדות אלה ויכול הוא להתלונן עליהן בפני מעבידן. בהתערבותו של המערער הועסקו שתי עובדות בעבודות נוספות למען גוף אחר, והן נתנו למערער האחת במשך 5 שנים והשניה במשך 8 שנים סכום של 100 ל"י לחודש, שהיווה כמחצית מההכנסה הנוספת שלהן. המערער הואשם בעבירה של קבלת שוחד, קבלת דבר במרמה ועושק וביהמ"ש המחוזי זיכה אותו מעבירות שוחד ומרמה אך הרשיע את המערער בעבירת עושק. ביהמ"ש
המחוזי קבע כי התשלומים נעשו מתוך רצון הטוב של המשלמות, שרצו להבטיח יחס טוב של המערער אליהן בלי שהמערער דרש זאת. לא היה כל הסכם בין המערער לבין העובדות לקבלת תשלום דמי תיווך והמערער ידע כי הסכומים אינם מגיעים לו כדין. בקבלו תשלומים אלה - קבע ביהמ"ש - ניצל המערער את מעמדו כאחראי על העובדות, את תמימותן ואת חוסר הבנתן והרשיע את המערער כאמור בעבירת עושק והערעור על כך נדחה. טענתו הראשונה של הסניגור היתה כי העושק שבו מדובר בסעיף 431 לחוק העונשין הוא רק אותה התנהגות שמביאה לבטלות גמורה של חוזה עפ"י סעיף 30 לחוק החוזים, ולא התנהגות המאפשרת לנעשק לבטל את העיסקה עפ"י סעיף 18 לחוק החוזים. טענה זו נדחתה. העילות לבטלות או ביטול החוזה בתחום האזרחי לחוד והפליליות שבהתנהגות לחוד. יתכן והתנהגות תביא לבטלות חוזה בתחום האזרחי ולא תהיה בעלת אופי פלילי ויש והתנהגות תעניק רק אפשרות של ביטול חוזה בתחום האזרחי אך תקבע אחריות בתחום הפלילי. יש לפרש את הוראות חוק העונשין עפ"י מגמותיו העונשיות ללא כל השפעה לכאן או לכאן מהתוצאות האזרחיות העשויות להיות להתנהגות הנאשם.
אשר לטענה כי הממצאים העובדתיים אין בהם כדי לקיים את היסודות של עבירת העושק - טענה זו יש לדחות. היסוד העובדתי של עבירת העושק מורכב משני יסודות משנה: האחד, יסוד התנהגותי, דהיינו דרישה או קבלת דבר, והיסוד השני יסוד נסיבתי, דהיינו מצוקה, חולשה, חוסר נסיון או קלות דעת של הזולת מזה ותמורה שאינה מגיעה כדין או בלתי סבירה מזה. המערער קיבל את הכספים מהעובדות ובכך קויים היסוד ההתנהגותי. העובדה שהמערער לא דרש את קבלת הכספים אינה מעלה ואינה מורידה. העובדות היו תמימות וחסרות הבנה, ודי בכך כדי לקיים את היסוד הנסיבתי של חוסר הנסיון הקבוע בסעיף 431 לחוק העונשין. זאת ועוד, בנסיבות המיוחדות של המקרה נתקיים גם יסוד "המצוקה". רק כך ניתן להסביר את העובדה כי במשך תקופה כה ארוכה של 5 שנים ו- 8 שנים נמשכו התשלומים ללא כל הצדקה. גם היסוד הנסיבתי כי הכספים אינם מגיעים כדין למערער התקיים בענין שלפנינו.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, י. כהן, ברק. החלטה - השופט ברק. עו"ד נ. קנת למערער, עו"ד גב' ע. ראובני למשיבה. 20.3.80).
ע.פ. 756/79 - שמעון עמר נגד מדינת ישראל
*הרשעה בהתפרצות (הערעור נדחה).
המערער ואחיו גרו בנתיבות בבית שבו כמה קומות. מעל לדירתם היתה דירה שבה גרו לפני כן בני משפחת עשוש, אך אלה פינו זמנית את הדירה מחמת חילוקי דעות עם חברת עמידר ועברו לגור בבית אחר. בינואר 1978 לא גרו בדירה. ב- 20 לינואר בוצעה התפרצות לחנות ונגנבו כ- 450 כרטיסי פיס, כשבועיים לפני כן בוצעה התפרצות לדירת מגורים ונגנבו מכונת גילוח וכסף מזומן, בשבת 21.1.78 בשעות הצהריים גילה ברוך עשוש בתוך הדירה את הרכוש הגנוב ומסר אותו למשטרה. באותו יום בשעות הערב באו המערער ואחיו לביתו של עשוש ומאחר ולא היה בבית דרשו מאשתו כי בעלה יחזיר להם את הרכוש שהיה בדירה אחרת יפגעו בו. הוגש כתב אישום נגד המערער ואחיו ואלה הורשעו בעבירות של התפרצות וגניבה ועבירה של סחיטה באיומים. המערער נדון למאסר בפועל לשנתיים ומאסר על תנאי ל- 18 חודשים וכן הופעל במצטבר מאסר על תנאי לשנה. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. לגבי עבירות ההתפרצות -הרשעת המערער מבוססת על חזקה תכופה של הרכוש שנגנב. נטל הראיה הוא על התביעה להוכיח את ההחזקה של הרכוש בידי הנאשם ואם הוכח שהרכוש היה בשליטתו ובפיקוחו של המערער זמן קצר לאחר שנגנבו והוא לא נתן הסבר איך הגיע לשליטתו, די בכך כדי לבסס את ההרשעה בהתפרצות. אכן, ידיעת הנאשם שהרכוש הגנוב נמצא בדירה שאינה בהחזקתו אינה מספיקה להוכחת החזקתו ברכוש, אבל כאן היו ראיות הרבה מעבר לזה.
הוכח שהמערער ואחיו באו לגב' עשוש ודרשו שבעלה יחזיר להם את הרכוש שהיה בדירה ומדרישה זו משתמעת הצהרה והודאה ברורה שאותו רכוש היה בהחזקתם ובשליטתם בפועל. ברור מעל לכל ספק שהמערער ואחיו לא יכלו לדעת על הימצא הרכוש הגנוב בדירה אם לא הם ששמו אותו שם והם לא אמרו שראו שמישהו הביא את הרכוש הזה לדירה. ביהמ"ש המחוזי היה ער לכך כי הוא קובע את מסקנותיו לפי עדות יחיד של הגב' עשוש, ונתן דעתו לשאלה זו ובכך אין להתערב. גם במידת העונש אין להתערב שכן העבירות שבהן הורשע המערער הן חמורות ולמערער הרשעות קודמות לא מעטות.
(בפני השופטים: י, כהן, בכור, ברק. החלטה - השופט בכור. עו"ד מלזק למערער, עו"ד בר אור למשיבה. 18.3.80).
ע.פ. 87/80 - ויקטור נחום נגד מדינת ישראל
*הרשעה בגרימת נזק בזדון (הערעור נתקבל).
באחד הימים פרצה קטטה בין המערער ובין גיסו במסעדה בתל אביב, במהלך הקטטה נזרקו כיסאות ושולחן וכתוצאה מכך נשברה זכוכית מקרר במסעדה. שני המתקוטטים הורשעו בהתנהגות פרועה במקום ציבורי ובגרימת נזק בזדון ושלא כדין ,שי לרכוש. המערער נדון לששה חודשים מאסר ועקב ההרשעה בעבירה של גרימת נזק הופעל גם מאסר על תנאי של שנה אחת. בביהמ"ש המחוזי נחלקו הדעות, שופט המיעוט סבר שאם כי שני המתקוטטים מעונינים היו להכות זה את זה בכסאות הרי מכך אינה משתמעת מסקנה ברורה שהמערער העלה בדעתו את האפשרות של נזק לרכוש, ואילו שופטי הרוב סברו כי בנסיבות המקרה ניתן להסיק את יסוד הזדון הדרוש לשם הרשעה בעבירה של גרימת נזק בזדון. לנוכח חלוקי דעות אלה נתן הנשיא רשות ערעור. אולם, בערעור לא סמך הסניגור על הנימוק של שופט המיעוט, אלא העלה טענה שעפ"י חומר הראיות שהיה בפני בימ"ש השלום לא הוכח שהמערער זרק כסא או שולחן בזמן הקטטה. יתכן שלו היתה הטענה שבערעור מוצגת בצורה כזו בבקשה לרשות לערער, לא היתה ניתנת הרשות, שכן זו ניתנה נוכח חילוקי הדעות כאמור. ברם, מכיון שהרשות לערעור לא הוגבלה לשאלה מסויימת, על ביהמ"ש העליון לדון בטענה החדשה שהעלה המערער. הערעור נתקבל. עד התביעה היחידי שתיאר את הקטטה היה בעל המסעדה, המתלונן, והוא דיבר על כך שנזרקו שולחן וכיסאות אך עפ"י דברי אותו עד קשה לקבוע בבטחון מספיק אם המערער זרק כיסא או שולחן, ואין לשלול את האפשרות שהמערער לא עשה מעשים אלה שגרמו לשבירת הזכוכית. לפיכך רשאי המערער ליהנות מן הספק ויש לזכותו מהאשמה של גרימת נזק בזדון לרכוש. כיון שכך אין יסוד להפעיל את המאסר על תנאי. אשר לעונש של ששה חודשי מאסר, למרות שהמערער זוכה מעבירה של גרימת נזק בזדון לרכוש, אין להקל בעונשו. העונש המירבי בגין התנהגות פרועה במקום ציבורי הוא ששה חודשי מאסר, ולנוכח ההרשעות הקודמות של המערער יהיה זה מוצדק להשאיר על כנו את עונש המאסר בפועל של ששה חודשים.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, י. כהן, בכור. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד ברזילי למערער, עו"ד ה. לי רן למשיבה. 13.3.80).
ע.פ. 746/79 - אברהם דיד טליאס נגד מדינת ישראל
*הרשעה בהחזקת סם מסוכן בבית הכלא וחומרת העונש. (הערעור נדחה).
המערער הורשע בהחזקת סם מסוכן בבית הכלא ונדון לשנתיים מאסר בפועל וכן הופעל מאסר על תנאי של שנה באופן שהמאסר הכולל הוא 3 שנות מאסר. ביהמ"ש הורה כי מתוך עונש זה שנה ומחצה תצטבר לעונש מאסר של 4 וחצי שנים שהמערער מרצה ושנה וחצי תהיה חופפת. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. תחת מיטתו של המערער בתאו שבכלא תל מונד נמצאה כמות של 10 גרם אופיום. סמל משטרה העיד כי בהכנסו לתא לביקור פתע ראה כי המערער עושה תנועה של זריקה
ומשניגש למקום שאליו כוונה הזריקה מצא את החבילה עם האופיום. על יסוד עדות זו קבע ביהמ"ש המחוזי כי הוכח שהמערער החזיק את הסם. ביהמ"ש יכול היה להגיע למסקנתו זו לנוכח מערכת הנסיבות העולה מעדותו של הסמל והעובדה שהסם נמצא תחת מיטתו של המערער.
אשר לעונש - המערער הוא בעל עבר פלילי, לרבות עבירת סמים, וכאן מדובר בהחזקת כמות רצינית של אופיום. כך שהעונש כשלעצמו אינו כבד כלל ועיקר ואילו עמד כשלעצמו לא היה כל היסוס שיש לדחות את הערעור. ברם, המערער מרצה עתה עונש של 4 וחצי שנות מאסר כך שיהיה עליו לשאת עתה בעונש של 6 שנות מאסר שהוא עונש חמור לצעיר בן 23. למרות זאת אין להתערב במידת העונש. החזקת סמים מסוכנים בבתי סוהר הוא מעשה חמור ומן הראוי שאסיר העושה זאת יהיה צפוי לעונש משמעותי מבלי שהעבירה שבגינה הוא מרצה עונש בבית הסוהר תשמש לו מקלט.
(בפני השופטים: אשר, בכור, ברק. החלטה - השופט ברק. עו"ד ברגר למערער, עו"ד ליבנה למשיבה, 19.3.80).
ע.פ. 802+744/79 - מדינת ישראל נגד משה מרזוק, אליהו אבוטבול ונואל ססנוקר
*קולת העונש (תקיפה בנסיבות מחמירות ע"י שוטרים במשמר הגבול) (ערעור על קולת העונש - הערעור נדחה בעיקרו).
שלושת המשיבים שירתו כשוטרים במשמר הגבול והורשעו בתקיפה בנסיבות מחמירות של המתלונן. ביהמ"ש גזר על הנאשמים מאסרים על תנאי וקנסות כספיים והערעור על קולת העונש נדחה בעיקרו. ביהמ"ש העליון ציין כי העבירה שבה הורשעו המשיבים היא חמורה ונסיבותיה מבישות. המעשה שבוצע חייב תגובה ענשית הולמת כדי להזהיר כי הרשויות המופקדות על אכיפת החוק מגיבות בהחלטיות ובחומרה על התנהגות שלוחת רסן כגון זו של המשיבים. אין ספק כי ביהמ"ש המחוזי הקל עם המשיבים במידה מופרזת וראוי היה לגזור עונש מאסר לריצוי בפועל. בנסיבות רגילות היה מקום לקבל את ערעור המדינה ללא היסוס ולגזור למשיבים עונש מאסר לריצוי בפועל. אולם הענין התמשך מעל למידה הסבירה וחלפו 3 שנים מאז שבוצעה העבירה, גם בכך בלבד לא היה משום מניעה להחמיר בעונשן אילמלא הנסיבות האישיות המצטברות, ובין היתר, העובדה שלמשיבים אין הרשעות קודמות, לאחר המעשה לא הסתבכו בעבירות, המשיכו בשרותם וסיימו אותו ללא דופי. בינתיים נכנסו לחיים האזרחיים, נישאו והולידו ילדים. לפיכך אין לשלוח עתה את המשיבים למאסר. מאידך הוחמרו עונשי המאסר על תנאי וכן העונשים הכספיים וכל אחד מן המשיבים חוייב לשלם קנס של 5 אלפים ל"י וכן פיצוי של 1500 ל"י למתלונן. ביהמ"ש העיר כי היה פוסק סכום פיצויים גבוה יותר אילו ניתן היה לעשות כן לפי החוק.
(בפני השופטים: שמגר, אשר, ברק. החלטה - השופט שמגר. עו"ד גב' מ. רובינשטיין למערערת, עוה"ד בן סירא ורותם למשיבים. 24.3.80).
ע.פ. 879/79 - יחיאל עקנין נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת תעבורה. (הערעור נדחה).
המערער הורשע בבימ"ש השלום בירושלים בעבירה של נהיגה רשלנית ונדון לתשלום קנס ופסילה מהחזקת רשיון נהיגה. הוא ערער לביהמ"ש המחוזי וזה דחה את ערעורו וערעורו שהוגש ברשות לביהמ"ש העליון נדחה. בערעור דנא העלה המערער טענה אחת והיא שאחרי ששופט השלום קרא בפומבי את הכרעת הדין באולם ביהמ"ש, ולפני שחתם עליה, הזמין את הסניגור דאז של המערער ואת התובע ללשכתו ושם אמר להם כי יש בלבו ספיקות כבדים וכי הוא התלבט מאד בשאלה אם התאונה קרתה באותו אופן שבו נקבע בהכרעת הדין. על דברים אלה הגיב הסניגור והתייחס לדרך שבה אירעה התאונה, ואז אמר השופט כי לנוכח הדברים ששמע מפי הסניגור נתחזקה דעתו בדבר אשמת המערער ולאחר מכן חזר לאולם ביהמ"ש, חתם על הכרעת הדין וגזר את
דינו של המערער. למרות המקרה הנ"ל החליט ביהמ"ש העליון לדחות את הערעור. אם התנהלה שיחה כנ"ל הרי היתה בכך סטיה מדרכי הדיון הרגילות ומעשה יוצא דופן מצד השופט. אם היו לשופט ספקות בדבר הדרך שבה קרתה התאונה וביקש לקבל הסברים נוספים היה עליו לעשות כן לפני כתיבת הכרעת הדין ולפני הקראתה בפומבי. אולם אם ראה הסניגור באותה שיחה עילה לתקוף את הכרעת הדין, היה עליו לכלול טענתו זו בהודעת הערעור לביהמ"ש המחוזי, ואז ניתן היה לבקש הבהרה מפי השופט. ברם, עתה עברו 9 חודשים וקשה להניח שהדברים שנאמרו אז זכורים במדויק לשופט השלום. משלא העלה הסניגור את הטענה בביהמ"ש המחוזי יש להניח שויתר על כל טענה המבוססת על השיחה הנ"ל. יתר על כן, גם אם כל מה שהתרחש תואר במדוייק בתצהיר של הסניגור אין בכך עילה לביטול הכרעת הדין. מתוכן השיחה מסתבר כי התעוררו בלבו של השופט ספיקות מסויימים והוא לא היה בטוח מה היתה הסיבה של ההתנהגות הרשלנית של המערער שגרמה לתאונה. הספיקות נגוזו אחרי ששמע השופט את דברי הסניגור. כך שבסופו של דבר, אחרי התלבטויות והיסוסים, הגיע השופט לכלל דעה נחרצת, שהתאונה אירעה כפי שתיאר אותה עד התביעה שלעדותו האמין. על כן גם אם בקיום השיחה היתה סטיה רצינית מדרכי הדיון, לא נגרם למערער עיוות דין ואין לבטל את ההרשעה.
(בפני השופטים: י. כהן, בכור, ברק. עו"ד י. תוסיה כהן למערער, עו"ד י. בר אור למשיבה. 17.3.80).
ע.פ. 888/79 - יהושע מולז' נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (מסירת ידיעה כוזבת למשטרה וקבלת דמי ביטוח בטענות שוא) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער מסר ידיעה כוזבת למשטרה על התפרצות וגניבה שקרתה בחנותו וקיבל מחברת הביטוח סכום של 34,500 ל"י. ביהמ"ש המחוזי דן את המערער ל- 6 חודשים מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי. הערעור על עונש המאסר בפועל נתקבל ובמקומו הטיל ביהמ"ש העליון קנס של 69 אלף ל"י. ביהמ"ש העליון ציין כי אכן העבירה היא חמורה ותכנונה מעיד על פעילות פלילית מובהקת והעונש אינו חמור כל כך. עם זאת יש לבטל את עונש המאסר בהתחשב בכך שעברו כמעט שנתיים מאז ביצוע העבירה וזוהי למערער הפעם הראשונה שילך למאסר. העבירה היתה עבירת התעשרות ועונשה ההולם הוא עונש כסף.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא ח. כהן, י. כהן, אלון. עו"ד בכר למערער, עו"ד גב' ע. ראובני למשיבה. 24.3.80).
ע.פ. 885/79 - אוטרי גזאנילשוילי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (הובלת רכוש גנוב).
(ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל). המערער היה עובד של חברת פזגז בהולכת מיכלי גז במכוניתו ובאחד הימים נעצר בעת שקיבל 16 מקלטי טלויזיה להובלה מאשדוד לחולון תמורת 2000 ל"י, וזאת ביודעו שהמקלטים הושגו בדרך של עוון. הפרשה כולה היתה פרשה חמורה של גניבת כ- 130 מקלטי טלויזיה צבעונית ממכולה שהגיעה לנמל אשדוד והיו מעורבים בה אנשים שונים, וחלקו של המערער היה בזה כי הסכים להוביל חלק מן המקלטים. ביהמ"ש המחוזי גזר על המערער עונש של שנה מאסר בפועל בניכוי תקופה של 4 חודשים שהמערער היה עצור בעת החקירה, וכן שנה מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נתקבל והמאסר בפועל הועמד על 4 חודשים שאותם ריצה המערער בהיותו במעצר כאמור. המערער נשוי ואב לשלושה ילדים ובעקבות מעצרו פוטר מעבודתו בחברת פזגז שם עבד 6 שנים. אין לו הרשעות קודמות והוא היה חוליה קטנה יחסית בכל הפרשה. התובע אמר בביהמ"ש המחוזי שהוא משאיר לשיקול דעת ביהמ"ש אם יש להסתפק בתקופת המעצר כמאסר בפועל, אם כי ברור שאין אמירה זו מחייבת שלא
להטיל עונש מאסר נוסף. כן יש לציין כי העובדות שבהן הורשע המערער הן שידע שהמקלטים הושגו ע"י עוון ולא שידע שנגנבו ממכולה שהגיעה לנמל אשדוד.
(בפני השופטים: אשר, בכור, ברק. החלטה - השופט בכור. עו"ד ד. מור למערער, עו"ד נ. ליבנה למשיבה. 19.3.80).
ע.פ. 206/79 - עבד מחמד בדארנה נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (ריבוי נשואין) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הואשם כי ביום 1.3.75 נשא אשה ובאותו תאריך היה נשוי עם אשה אחרת ובכך עבר עבירה של ריבוי נשואין, המערער הודה בעובדות וביהמ"ש הרשיעו והטיל עליו עונש של 3 חודשים מאסר בפועל, 9 חודשים מאסר על תנאי וקנס של 3 אלפים ל"י. הערעור על עונש המאסר בפועל נדחה. המערער טען כי התגרש מאשתו הראשונה ביום 19.3.75 ואם כי חתם על הנישואין בביה"ד השרעי ביום 1.3.75, כשעדיין היה נשוי, הרי בפועל טקס הנשואין נערך רק ב- 1.4.75 והמערער חשב לתומו שמועד עריכת טקס הנישואין הוא הקובע. אולם, המערער הודה בעובדות של כתב האישום שלפיהן ברור כי לפני שהתגרש עם אשתו הראשונה נשא אשה שניה. אמנם קיימות נסיבות מקילות בעלות משקל רב, והן היעדר הרשעות קודמות, העובדה שהתגרש מאשתו הראשונה בהסכמתה זמן קצר לאחר שנשא את האשה השניה, ובן שעבר זמן רב עד שהעבירה נתגלתה, ולכן הובא המערער לדין רק 4 שנים לאחר ביצוע העבירה. ברם בנסיבות אלה כבר התחשב ביהמ"ש המחוזי כאשר למרות העונש המירבי שנקבע בחוק גזר עונש של 3 חודשי מאסר בלבד.
(בפני השופטים: י. כהן, אשר, גב' בן פורת. עו"ד בדארנה למערער, עו"ד ד. בר חיים למשיבה. 18.3.80).
ע.פ. 630/79 - שמעון מויאל נגד מדינת ישראל
*הרשעה בהחזקת נשק וחומרת העונש. (הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל).
המערער הורשע בהחזקה ללא רשות של 45 כדורי תת מקלע ונדון לתשלום קנס של 5 אלפים ל"י. הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל והעונש הועמד על קנס סמלי של 100 ל"י בלבד. המערער הודה כי מצא בחצר דירתו קופסאות עם כדורים כשעמד להחליף את מקום מגוריו, ובכדי שאנשים בלתי אחראיים לא יקחו אותם נטל אותם והעבירם לדירתו החדשה. בהיותו טרוד בעבודתו בסיני לא מצא שעת כושר להעביר את הכדורים למשטרה וכך אירע שבחיפוש שנערך בדירתו לאחר כשבועיים בקשר לענין שלא היה קשור אליו נמצאו הכדורים. המערער טען כי פעל כאזרח הגון וכחייל מילואים מסודר ולכן ראה בעצם הרשעתו עוול שנעשה לו. אין בסיס לטרונייה זו. הכדורים מהווים "נשק" כהגדרתו בחוק ולכן ההחזקה מהווה עבירה. יחד עם זאת יש מקום להקל בעונשו. כוונתו היתה טובה והוא העביר את התחמושת ממקום למקום כדי למוסרה לשלטונות כשימצא את הזמן לכך. בנסיבות אלה ניתן לראות בעבירתו מעשה רשלני ולא יותר מזה והחזקתו ניתן לראותה כהחזקה טכנית.
(בפני השופטים: אשר, אלון, ברק. המערער לעצמו, עו"ד ח. לי רן למשיבה. 20.3.80).
ע.פ. 129/80 - עאדל מוחמד נג'ידה נגד מדינת ישראל
*הרשעה בבעילת קטינה וחומרת העונש, (הערעור נדחה).
המערער הורשע בבעילת קטינה שלא מלאו לה 16 שנה כשההרשעה מתבססת בעיקר על שתי הודאות שמסר המערער במשטרה כי בעל את המתלוננת שהיתה בגיל 15. הוא טען כי הבעילה היתה בהסכמת המתלוננת ולענין זה קיבל ביהמ"ש המחוזי את גירסת המערער, ולא האמין למתלוננת כי המערער אנס אותה. הערעור על ההרשעה נדחה. במשפט זוטא הוחלט שההודאות ניתנו מרצונו של המערער ונדחתה טענתו בדבר
לחץ פסיכולוגי שהופעל עליו ע"י חוקרי המשטרה. אשר ל"דבר מה" נוסף, הרי זה נמצא בעדות המתלוננת. למרות חוסר האמון של השופט בגירסת האינוס שהעלתה המתלוננת בעדותה, מותר היה לשופט להסתמך על פרטים אחרים בעדות זו שתמכו בהודאת המערער. על המערער הוטל עונש של 6 חודשים מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי ואין להתערב במידת העונש.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, י. כהן, ברק. עו"ד חדאד למערער, עו"ד ח. לי רן למשיבה. 26.3.80).
ע.פ. 95/79 - דוד רוימי נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות מרמה, הברחה והפצת דולרים מזוייפים ומידת העונש (ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו).
המערער יצא ללבנון שלא כדין, קנה שם סחורות מידי המתלונן שהוא תושב בלבנון והבריחם ארצה. את הסחורות קיבל במרמה מאת המתלונן בלי ששילם והנפיק סכום של כ- 18 אלף דולר מזוייפים למתלונן בכוונה לרמותו. המערער נדון לעונשי מאסר שונים על כל עבירה בנפרד וביהמ"ש הורה שכל עונשי המאסר בפועל ירצה המערער במשך תקופה של 4 שנים וכן ישלם קנסות בסך 75 אלף ל"י. המערער ערער על ההרשעה ועל חומרת העונשים והמדינה ערערה על קולת העונשים והערעורים נדחו. ההרשעה היתה מבוססת בעיקרה על עדותו של המתלונן והובאו ראיות שונות שאישרו את עדות המתלונן. השופט לא היה מוכן להאמין לעדות המתלונן ללא סייג ולפיכך זיכה את המערער מאישומים נוספים שהוגשו נגדו, אך סמךעל דברי המתלונן שאושרו ע"י ראיות מהימנות אחרות. כן מצא השופט סיוע מספיק לעדות המתלונן לגבי אותן עבירות שבהן היה המתלונן שותף לדבר עבירה ועדותו היתה זקוקה לסיוע. המערער הכחיש בעדותו בדרך כלל את מעורבותו בעבירות שיוחסו לו ולפיכך הכחשתו זו הרחיבה את החזית לגבי הענינים שבמחלוקת וכתוצאה מכך הסיוע שנמצא לעדות המתלונן לגבי עובדות שונות הקושרות את המערער לביצוע העבירות ושאותן הוא הכחיש מהוות סיוע. אשר לעונש - אין הוא חמור מדי ואין הוא קל יתר על המידה ולפיכך אין להתערב במידתו.
(בפני השופטים: י. כהן, בכור, בייסקי. עו"ד נ. לידסקי למערער, עו"ד בן טובים למשיבה. 7.2.80).
ע.פ. 338/79 - חיים דנציגר נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (עבירות מס).
(ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה). המערער הוא בעל אטליז. בשנת 1973 השמיט הכנסה של 32 אלף ל"י, ב- 1974 השמיט הכנסה של 36 אלף ל"י, בשנת 1975 השמיט הכנסה של 30 אלף ל"י ובשנת 1976 הכין פנקסי חשבונות כוזבים ע"י כך שהשמיט מתוכם הכנסות בסך 40 אלף ל"י. בגין עבירות אלה הוטל על המערער קנס כספי של 100 אלף ל"י וכן 4 וחצי חודשים מאסר בפועל ו- 10 וחצי חודשים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה. בטיעונו ביקש המערער להקטין את עונש המאסר ולהעמידו על 3 חודשים בלבד, כדי שיוכל לבקש ריצוי עונשו בעבודות חוץ. המערער העלה נסיבות אישיות שונות לקולא, והן כי הוא בלבד מסוגל לנהל את העסק ובלעדיו צפויה סגירתו, הוא אזרח טוב של המדינה ושירת שירות פעיל בכל המלחמות ועברו הוא ללא רבב, בנו חולה ומצבו דורש מידי פעם אישפוז והמערער הוא היחידי היכול לטפל בו. אין בכל הנ"ל עילה מספקת כדי להתערב במידת העונש. לא מדובר כאן בעבירה מקרית אלא בהשמטת הכנסה עקבית וממושכת במשך 4 שנות מס. ביהמ"ש המחוזי כבר התחשב בטענות המערער בדבר הנזק העלול להיגרם לעסקו ובאשר למצב הבריאותי של בנו אין לומר כי רק האב יכול לטפל במקרים שבהם צריך להזעיק רופא. סיכומו של דבר, מצבו של המערער הוא כמצב נישומים רבים המקיימים את חובותיהם הלאומיות ואינם נמשכים לעבירות פליליות
רגילות, אך מזלזלים בחובותיהם בכל הנוגע לתשלום מס. יש להחדיר את ההכרה כי התנהגות כזו גם היא התנהגות עבריינית פלילית ואדם העובר עבירות אלה סופו שידרש לתת את הדין.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, אשר, בכור. עו"ד ד. מור למערער, עו"ד ד. שפי למשיבה. 23.3.80).
ע.פ. 782/79 - מיכאל מרנצנבוים נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (גניבה ע"י עובד בנק) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער עבד במחלקה לניירות ערך של בנק הפועלים ועסק שם בניקוב חומר לצורך העברתו למחשב. תוך ניצול מעמדו הזרים למחשב הוראות כוזבות בדבר רכישת ניירות ערך ומכירתם ובדרך זו הצליח לבצע 24 פעולות בנקאיות לפני שמעשיו נתגלו. רווחיו מפעולות אלה הגיעו לכדי 70 אלף ל"י בקירוב. ביהמ"ש המחוזי גזר על המערער עונש של 6 שנים מאסר בפועל והערעור על חומרת העונש נתקבל. הסניגור טען כי המערער נשוי ואב לשני ילדים, עלה ארצה לפני כ- 7 שנים ורק לאחרונה הגיע לעבודה בבנק הנ"ל, הוא הטיב את הנזק הכספי שגרם לבנק, אשתו שאף היא היתה פקידה בבנק פוטרה מעבודתה לאחר שביהמ"ש זיכה אותה מחמת הספק מאותן עבירות ועיקרו של דבר, לטענתו, גזרו בתי המשפט בעבר עונשים קלים בהרבה בשל מעשים דומים ובכלל זאת גם לעבריינים שנתגלו בבנק שבו עבד המערער. אשר לטענות הנ"ל - הסבל שנפל בחלקה של משפחת המערער צריך היה להיות לנגד עיני המערער לפני שבחר בדרך הרמייה לשם התעשרות קלה, כי לא המחסור העבירו על דעתו אלא תאוות הבצע כפשוטה. העבירות הן חמורות במהותן ובשל נסיבותיהן. מדובר במעשי מרמה מתוכננים ומתוחכמים רבים. מילוי התפקיד במוסדות בנקאיים יוצר חובת נאמנות מיוחדת כלפי הבנק ולקוחותיו, ובשל רגישות היתר של התפקיד והפיתויים הרבים הנקרים בדרכו של מי שמועסק בו, דרושים עונשים ממשיים כדי להעניק לעונש כח הרתעה אפקטיבי. אם אכן הוקל בעבר במקרים כגון אלה, אין בכך כדי להשליך על המדיניות העונשית הצריכה להיות נקוטה בענין זה בעתיד. השימוש ההולך ומתרחב במחשבים מצמיח בשוליו עשבים שוטים ואת זאת צריך להביא בחשבון כששוקלים את העונש ההולם. אם בכל זאת החליט ביהמ"ש העליון להקל עם המערער במידת מה, הרי זה בעיקר כדי ששינוי אמת המידה העונשית תהיה הדרגתית, ומאחר וגם בדרך זו ניתן להשיג את המגמה העונשית הדרושה. לפיכך יהיה העונש 4 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי.
(בפני השופטים: שמגר, בכור, בייסקי. החלטה - השופט שמגר. עו"ד ח. קאזיס למערער, עו"דגב' ר. רבין למשיבה. 25.3.80).
ע.פ. 850+865/79+72 - סברי אבו טיר, וחמד מוסלט ופאיז אבו טיר נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (מעשי מרמה במכירת קרקעות ע"י זיופי זהות הבעלים).
(ערעורו של מוסלט על הרשעתו נדחה, ערעורו של פאיז על חומרת העונש נדחה ואילו ערעורו של סברי על חומרת העונש נתקבל). שלושת הערעורים נוגעים לפרשה מסועפת של מעשי מרמה שבהם השתתפו למעלה מ- 10 נאשמים. אלה איתרו קרקעות במקומות שונים בירושלים ובסביבתה שהיו שייכות לבעלים שמתו או שאינם בארץ והתיימרו למכור אותן תוך הצגת תעודות זהות ויפויי כח מזוייפים ותצהירים כוזבים של אנשים שהתחזו כבעלי האדמות. בדרך זו שולמו לנאשמים העיקריים סכומי כסף של מאות אלפי לירות בכל עיסקה, ובכמה עיסקות אף סכומים של למעלה ממליון ל"י לפי ערך הכסף של שנת 1977. הכספים לא הוחזרו עד היום. הנאשם סברי הודה במשטרה ונעשתה עימו עיסקת טיעון שלפיה בוטלו חלק מפרטי האישום ונותרו מספר פרטי אישום בלבד. דינו של סברי נגזר מיד בהתחלת המשפט ל- 6 שנות מאסר וקנס של 150 אלף ל"י. מוסלט
ערער על הרשעתו וטען כי ההודאות שהוצאו מפיו במשטרה ניתנו לאחר שהוכה ע"י אנשי המשטרה ונמנע ממנו מזון שהיה זקוק לו בהיותו חולה, אולם ביהמ"ש דחה טענות אלה ובין היתר בהתחשב בכך כי פרקליטו של מערער זה לא השמיע שום תלונה על הפעלת אלימות בחקירה, וגם המערער לא השמיע תלונה כשהובא להארכת מעצרו. היה "דבר מה" די והותר לחיזוק תוכן ההודאות של המערער ולפיכך יש לדחות את ערעורו על הרשעתו. נאשם זה נדון ל- 8 שנות מאסר וקנס של 2 מליון ל"י אך לא ערער על חומרת עונשו. המערער פאיז אבו טיר השתתף ב- 12 עיסקות וביהמ"ש דן אותו ל- 5 שנות מאסר וקנס של 250 אלף ל"י ועונש זה אינו מוגזם כלל בהתחשב עם חומרת העבירות והסכומים הגדולים שנפלו בחלקו. מאידך יש לקבל את ערעורו של סברי. נוצר חוסר איזון בין עונשו לבין עונשם של אחרים כשלזכותו של מערער זה נסיבות מיוחדות. אין לדעת אם היה עולה בידי החוקרים להתחקות אחרי עקבות הפושעים האחרים בדרכים העקלקלות שבהן הלכו, אילמלא העזרה שקיבלו מסברי. מן הראוי לעודד התנהגות כזאת המקילה על הבאת עבריינים לדין. עזרתו למשטרה השניאה אותו על הנאשמים שנגדם העיד והוא מנודה ע"י אנשי כפרו ובני משפחתו. אם כי עונש המאסר של 6 שנים קל כשלעצמו לנוכח חומרת העבירות, הרי אין ביטוי הולם להבדל המשמעותי בין ענינו של מערער זה ובין ענינם של נאשמים אחרים. לפיכך יש להמתיק את דינו ולהמיר את תקופת מאסרו על 4 שנים, אך מאידך אין להתערב בענין הקנס של 150 אלף ל"י שהוטל עליו.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, י. כהן, בכור. החלטה - השופט הנשיא לנדוי. עו"ד אבו גוש לסברי, מוסלט לעצמו, עו"ד מ. בלום לפאיז, עו"ד ה. לי רן למדינת ישראל. 30.3.80).
ע.א. 821/79 - סקוריסטס משרד לביטוח בע"מ נגד יוסף אברמסקי ואח'
*ביטול פוליסה לביטוח רכב מנועי (הערעור נתקבל).
המשיב נפגע בתאונת דרכים שאירעה במכונית שנהג המשיב השני שהיה מבוטח אצל המערערת. המשיב תבע את חברת הביטוח, המערערת, וזו טענה כי הביטוח פג בעקבות שני מכתבים שנשלחו ע"י המערערת לנהג בדבר ביטול הפוליסה לפי זכותה בסעיף 6 של הפוליסה. בסעיף זה ניתנה למבטחת הרשות לבטל את הפוליסה ע"י שליחת הודעה מוקדמת במכתב רשום למבוטח לפי כתובתו האחרונה הידועה לה. המערערת היא למעשה סוכנת של חברה זרה. מכתב הביטול הראשון נשלח ע"י חברת כללביט כשלוח של המערערת. במכתב הביטול השני מתייחסת המערערת למכתב הראשון שנשלח ע"י חברת כללביט. בימ"ש השלום קבע כי הפוליסה אכן בוטלה, ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעור המשיב וערעור המערערת נתקבל. אשר לנימוק ביהמ"ש המחוזי כי מכתב הביטול הראשון לא נשא את מספר הפוליסה שבה מדובר - המכתב נשא את המספר של הפוליסה אצל סוכנות כללביט ואין שום דרישה בחוק או בפוליסה שאיזכור הפוליסה יהיה עפ"י המספר הרשום על גבי הפוליסה דוקא. די בכל איזכור המבהיר למבוטח באיזו פוליסה מדובר. אשר לנימוק שהיתה חובה לפרט במכתב הביטול את סיבת הביטול - אין חובה כללית לפרט את הסיבה או המניע לביטול לא בסעיף 6 שבפוליסה ולא בסעיף 24 של פקודת ביטוח רכב מנועי המדבר על ביטול של פוליסה. אשר לנימוק של ביהמ"ש המחוזי שעפ"י הפקודה אין להסתפק במשלוח הודעה אלא ההודעה צריכה להגיע בפועל לידי המבוטח - סעיף 24 של הפקודה לא קבע ביחס לדרך הביטול דבר ועל כן הקובעת היא ההוראה שבפוליסה שהביטול יהיה בדרך משלוח של מכתב רשום לפי הכתובת האחרונה הידועה לחברה. מכאן שאין צורך כי המכתב יתקבל ע"י הנמען ודי במשלוח מכתב רשום כאמור. אשר לנימוק שההודעה נשלחה ע"י סוכנות כללביט כשלוח של שלוח ולא הוכח כי החברה המערערת היתה רשאית למנות שלוח משנה לצורך זה - נימוק זה לא הוזכר בשתי הערכאות הראשונות ובהיעדר טיעון על כך יהא זה מרחיק לכתלקבוע כי יהיה על המערערת להוכיח בהתאם לסעיף 16 לחוק השליחות שמותר היה לה
למנות שלוח לצורך משלוח הודעת הביטול. אין לקבל גם את נימוק ביהמ"ש המחוזי כי סעיף 6 של הפוליסה אינו מקנה זכות ביטול אלא רק קובע דרך הביטול.
מאידך יש לקבל את הנימוק שלא הוכח כי שני המכתבים נשלחו בדאר רשום כדרוש לפי סעיף 6 לתנאי הפוליסה. אכן המשיב לא טען זאת בבתי המשפט דלמטה והטענה הופיעה לראשונה בסיכומי פרקליטו של המשיב בביהמ"ש המחוזי, אך אין להחמיר עם המשיב בענין זה שהרי על מעטפת המכתב הראשון אין הערה שהמכתב נשלח בדאר רשום וגם דמי הדאר ששולמו אינם מעידים על משלוח מכתב רשום ואילו למכתב השני צורפה קבלה שלכאורה אינה מתייחסת למכתב זה. ענין זה טעון בירור נוסף ולפיכך יש להחזיר את הענין לבימ"ש השלום. ביהמ"ש העליון ציין כי אין לקבל את מסקנת ביהמ"ש המחוזי כי המכתב השני אינו מכיל הודעת ביטול מספקת. נאמר בו שהמערערת "חוזרת על הודעתה של חברת כללביט בדבר ביטול הפוליסה הנ"ל" ויש לראות זאת כהודעת ביטול מספקת העומדת בזכות עצמה למרות איזכור המכתב הקודם.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, י. כהן גב' בן פורת. החלטה - הנשיא לנדוי. עו"ד ר. פינגררלמערערת, עו"ד נ. ברטוב למשיב. 5.5.80).
ע.א. 404/78 - סלים ג'בארה נגד מוחמד אינסראווה ואח'
*אחריות בתאונת דרכים (הערעור נדחה).
ביהמ"ש המחוזי העדיף את גירסת המשיב כי האשמה בתאונה נשוא התובענה רובצת על המערער שבחוסר זהירות נכנס במכוניתו לחלק האחורי של משאית שנעצרה לפניו ודחה את גירסת המערער כי התאונה נגרמה מפני שהמשיב נסע במפתיע אחורנית. יש סימוכין למסקנת ביהמ"ש המחוזי בראיות שבאו לפניו ואין לקבל את הערעור על קביעה זו. אשר לטענה הפורמלית של המערער כי לא נרשמה הרשאה של ביהמ"ש המחוזי לשמיעת ראיות בניגוד להכרעת הדין במשפט פלילי שבו חוייב המשיב עפ"י הודאתו, כדרוש לפי סעיף 42(ב) לפקודת הראיות - טענה זו יש לדחות מפני שהעדויות שסתרו את הודעת המשיב נשמעו ללא התנגדות מאת פרקליטו של המערער, ועתה, בערעור, מאוחר מדי לעורר טענה מעין זו.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, בכור, לוין. עו"ד מ. יעקובי למערער, עו"ד א. ירון למשיבים.1.5.80).
ע.א. 733/77 - חנן גיאור נגד זגור חנן קטין ע"י אמו
*אחריות בעל כלב לתאונת דרכים שנגרמה עקב התפרצות הכלב למסלול נסיעת קטנוע. (הערעור נדחה).
המשיב היה בן 16 וחצי כשרכב על קטנוע ברמת השרון. בעברו לפני ביתו של המערער פרץ כלבו של המערער לתוך מסלול הקטנוע וכתוצאה מכך החליק המשיב ונחבל. בימ"ש השלום קבע כי הכלב היה נוהג לפרוץ לכביש לשמע רעש קטנועים ומכאן שתעלוליו של הכלב היו ידועים היטב לבעליו וחייב היה לעמוד על הסכנה בהתנהגות של הכלב הרץ אחרי קטנועים ונובח עליהם, וחייב את המערער לשלם למשיב סכום של כ- 1670 ל"י על נזק שנגרם לקטנוע ולמשיב. ביהמ"ש המחוזי דחה ברוב דעות את ערעורו של המערער והערעור על כך נדחה. ביהמ"ש המחוזי סקר את התפתחות הפסיקה האנגלית בסוגיית אחריותו של מחזיק בעלי חיים, ואולם אין צורך להידרש להתפתחות זו מאחר וביהמ"ש העליון כבר קבע בעבר שקיים שוני בחוק בדבר אחריות הבעלים של בעל חיים עבור מעשי נזיקין של בעל החיים כפי שקיים אצלנו לעומת המצב באנגליה. לפי פקודת הנזיקין לאחר שהתובע מוכיח כי הנתבע ידע או צריך להניח שידע כי דרכו של בעל החיים לעשות את המעשה שגרם את הנזק, נוצרת הנחה לטובתו על קיומה של רשלנות, ואזי על הנתבע להוכיח היעדר רשלנות שהוא אחראי לה בקשר לאותו בעל חיים. אין צורך להוכיח ידיעה ממשית של הנתבע אלא די להוכיח נסיבות שבעטיין אפשר להניח כי הנתבע ידע על כך. בעניננו המערער הודה כי ידע על נטיית כלבו לפרוץ לכביש לשמע רעש
קטנועים, לרוץ אחריהם ולנבוח ונסיבות אלה מעבירות עליו את נטל ההוכחה שלא היתה רשלנות שיחוב עליה ובנטל זה לא עמד המערער. למועדות של הכלב יש קשר לתאונה והיא הגורם שלה בין אם הנפילה היתה כתוצאה מהיתקלות בכלב ובין אם היתה כתוצאה מאיבוד שיווי משקל תוך נסיון להימלט מהכלב. אשר לסבירות הצפייה מראש כי תאונה כזאת עלולה לקרות - הרי היא נובעת ומחוייבת מעצם הידיעה על המועדות של הכלב.כל בר דעת ואדם סביר יצפה לכך כי אם יתפרץ באורח פתאומי כלב הידוע בנטיות כאלה בדרכו של רוכב אופנוע עשוי אותו רוכב לאבד שיווי משקלו וליפול. זה ודאי איננו מעבר לציפיות הסבירה. הציפיות והזהירות הסבירה תלויים בטבעו ובהרגליו של בעל החיים, ואם מדובר בבעל חיים ביתי שאין לו נטיה מיוחדת להזיק בדרך כלשהי, לא תהא גם חובה לצפות מראש שינהג שלא כדרכו כשנשלח לחופשי, אך לא כך כאשר הנטייה למועדות ידועה וכן ידוע כי אותו רחוב או כביש מיועד גם לכלי רכב.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא ח. כהן, בכור, בייסקי. החלטה - השופט בייסקי. עו"ד ש. צנג למערער, עו"ד א. מי טל למשיב. 19.3.80).
ע.א. 311/79 - שמעון גוטהלף נגד פקיד השומה ת"א
*אי הכרה בהוצאה לביטוח לאומי וקרן השוואה כהוצאה המותרת לניכוי (הערעור נדחה).
למערער שהוא רואה חשבון היו בשנות המס 1974 עד 1976 הכנסות מפרקטיקה פרטית וביקש לנכות מהכנסות אלה את ההוצאות שהוציא בצורת תשלומים למוסד לביטוח לאומי ולקרן השוואה. טענתו היתה כי הוצאות אלה הן לפי טיבן הוצאות של פירות שיצאו כולן ביצור הכנסתו ולפיכך ניתן לנכותן לפי סעיף 17 לפקודת מס הכנסה, ואילו המשיב קבע כי על הוצאות אלה חל סעיף 47(א) לפקודת מס הכנסה (נוסח חדש) כפי שתוקן בשנת 1974, ולפי אותו סעיף ניתן לנכות רק אחוז מסויים מהתשלומים הנ"ל כהוצאות. ביהמ"ש המחוזי קיבל את עמדת המשיב והערעור על כך נדחה. סעיף 47(א) הינו הסדר מיוחד לענין דמי ביטוח לאומי וקרן השוואה והסדר מיוחד זה דוחה את האמור בסעיף 17 לפקודה לגבי הוצאות הניתנות לניכוי בדרך כלל.
(בפני השופטים: אשר, בכור, לוין. החלטה - השופט אשר. עו"ד ש. גוטהלף למערער, עו"ד ח. ברנזון למשיב. 28.4.80).
ע.א. 113/79 - נוה שלמה בע"מ נגד מנהל מס רכוש וקרן פיצויים
*שומת מקרקעין בשטח לא בנוי לצורך מס רכוש. (הערעור נדחה).
המערערת היא בעלת חלקה בגודל של כ- 1800 ממ"ר בהרצליה, בקצה אחד של החלקה ישנו קיוסק ומעליו סככה וכן חדר. הקיוסק משמש עוברי אורח. בקצה השני ישנו מתקן לתליית מסך קולנוע. שטח המגרש מוקף חומה והוא מרוצף ועליו שורות של כסאות. עד מרץ 1970 שימש המקום כקולנוע קיצי והחדר שימש כחדר מכונות להקרנה. במרץ 1970 עזב הדייר, שהיה בעל הקולנוע, ומאז לא הופעל הקולנוע. בשנת 1972 ערך המשיב שומה חדשה של הנכס. לפני כן השומה היתה של נכס עסקי ואילו לגבי אותה שנה ראה המשיב בקיוסק ובחדר בנין ששטחו הכולל 120 מטר ושם אותו בסכום מסויים כאשר אליו צרף אחוז מסויים משטח המגרש, ואילו את יתרת שטח הקרקע שם כמגרש לא בנוי. בועדת הערר זכתה המערערת לענין גובה השומה של הקיוסק והחדר ושטח הקרקע שיש לצרף לו ועל כך אין ערעור. מאידך דחתה ועדת הערר את ערעור המערערת בענין יתרת שטח המקרקעין שנשום כמגרש לא פנוי והערעור על כך נדחה.הערר הוגש בשנת 1972 והדיון בועדת הערר השתהה עד שנת 1978. אין חולקין שמאז עזב הדייר במרץ 1970 לא נעשה שימוש כלשהו בקולנוע. ועדת הערר ביקרה במקום במאי 1978 וראתה את השטח המרוצף עם עשבים שצמחו בין המרצפות והכסאות במצב רעוע ורקוב וקבעה עפ"י מראה עיניה שהיא יכולה לשחזר את המצב שהיה בשנת 1971. לנוכח העובדה שמאז שנת 1970 לא היה שינוי במקום אכן יכלה הועדה להגיע למסקנה שבשנת 1971 היה המקום עזוב וחדל לשמש כבנין. נכון, כטענת המערערת, כי הגדרת בנין בחוק
מס רכוש כוללת בין בנין מיושב ובין בנין לא מיושב שאין משתמשים בו, אולם זאת אם קיים בנין לא מיושב אשר מסיבה כלשהי לא משתמשים בו. שונה המצב אם הבנין הופך לחורבה ואינו שמיש יותר כבנין כי אז לא יחשב כבנין. עוד יש לציין שמדובר כאן בשטח מרוצף שבדרך כלל אינו נחשב לבנין, אלא שהיווה חלק מעסק הקולנוע ואז ראו אותו כשייך לקולנוע וחלק ממנו.
ביהמ"ש העליון ציין כי הוא דן לגופו של ענין אם כי דין הערעור להידחות על הסף שכן למערערת לא היתה זכות ערעור ולא קיבלה רשות ערעור. הערעור הוגש ביום האחרון למועד, והמשיב הגיש בקשה למחיקת הערעור, ואז החליט שופט ביהמ"ש העליון כי הבקשה תידון במעמד הדיון בערעור עצמו. לאחר מכן הגישה המערערת בקשה להארכה המועד להגשת בקשה לרשות ערעור, והרשם החליט לדון בבקשה לאחר הדיון בערעור עצמו. עורך הדין מטעם המערערת לא הראה טעם מספיק להארכת המועד. הטעות של עורך הדין אינה סיבה להארכת המועד בפרט במקרה כגון זה שמצב הדברים צריך להיות ברור לכל עורך דין ממוצע, ומה גם כאשר לגופו של ענין אין זה מקרה שבו הצדק דורש להושיט לעותר סעד על מנת למנוע עוול רציני.
(בפני השופטים: אשר, אלון, בכור. החלטה - השופט בכור. עו"ד ע. אלקיים למערערת, עו"ד ד. שפי למשיב. 19.3.80).
ע.א. 161/79 - שר האוצר נגד הרברט זילברשטיין ואח'
*פיצויים בגין מקרקעין שהופקעו
(ערעור וערעור נגדי - הערעור נתקבל בחלקו).
באוגוסט 1970 פורסמה הודעה על פי פקודת הקרקעות (רכישה לצורכי ציבור) בדבר הפקעת שטח של כ- 2 דונם באזור ממילא בירושלים. בענין גובה הפיצוי הוגשו לביהמ"ש 2 הערכות, האחת מטעם השמאי הממשלתי והשניה מטעם שמאי של המשיבים. השמאי הממשלתי העריך את הנכס ב- 550 אלף ל"י והמומחה מטעם המשיבים העריך אותו בסכום של 2 מליון ומאתיים אלף ל"י. ביהמ"ש המחוזי העמיד את הפיצוי על סכום של 880 אלף ל"י, בגין מחצית השטח, וערעור המדינה נתקבל בחלקו. הפרש של למעלה ממליון וחצי ל"י בין שתי הערכות המומחים הוא עצום ויש בו כדי להקשות לאין ערוך את מלאכתו של ביהמ"ש. אכן אין ביהמ"ש חייב לאמץ במלואה אחת מחוות הדעת ועליו לקבוע על יסוד כל הראיות מהו הפיצוי הנכון, אך ניתן היה לצפות ממומחים מנוסים הפועלים לפי קריטריונים אובייקטיביים, שיגיעו לתוצאות שאינן רחוקות זו מזו. מבין כל השיטות האפשריות לשומת מקרקעין עדיפה השיטה ההשוואתית המבוססת על עסקות שבוצעו לערך באותו פרק זמן במקרקעין שנתוניהם דומים לנכס נשוא הדיון. שיטה אחרת מבוססת על הערך השיורי של הקרקע, לפיה מנכים מערכו של בנין שהוקם על שטח דומה את הוצאות הבניה, רווח הקבלן, הוצאות פיתוח וכו' וכך מגיעים למרכיב של ערך הקרקע. בעניננו לא היתה אפשרות לקבוע את הערך לפי השיטה ההשוואתית ובדין לא קיבל ביהמ"ש המחוזי את הערכתו של המומחה מטעם המדינה שהיתה נמוכה מדי. היו הבדלים בין העיסקות שעליהן ביקש להסתמך לבין שטח ההפקעה נשוא הערעור. אשר לחוות הדעת של המומחה מטעם המשיבים, הרי הוא השתמש בשיטה השיורית ובעניננו זו היתה הדרך הטובה ביותר. ברם גם לפי שיטה זו מצא ביהמ"ש העליון כי יש להכניס שינויים מסויימים בדרך החישוב של המומחה וקיבל באופן חלקי את ערעור המדינה.
(בפני השופטים: אשר, גב' בן פורת, ברק. החלטה - השופטת בן פורת. עו"ד מ. עליאש למערער, עו"ד גב' א. ראב למשיבים. 23.3.80).