על"ע 16/79 - הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין נגד עו"ד פלוני
*הסמכות לשנות הרכב ביה"ד המשמעתי. (ערעור על פס"ד ביה"ד המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין - הערעור נתקבל).
בתחילת שנת 1974 הוגשה קובלנה נגד המשיב ובו מספר פרטי אישום בשל התנהגות שאינה הולמת את המקצוע. נשלחו הודעות לבעלי הדין על הרכב בית הדין ששונה מפעם לפעם. בסופו של דבר קיבלו בעלי דין הודעה חדשה ביוני 1977 ובה הודעה על שינוי ההרכב והפעם התכנס ההרכב לישיבתו הראשונה ביולי 1977 כשאב ביה"ד היה עו"ד פרוסט. עם פתיחת הדיון הודיע הנאשם לביה"ד על התנגדותו כי עו"ד פרוסט ישב בדין. ביה"ד החליט לדחות את ההתנגדות, אך לא המשיך מיד בדיון, אלא דחה את המשך הדיון למועד אחר. בינתיים החליט עו"ד פרוסט לפסול את עצמו וביום 14.10.77 נשלחה הודעה חדשה לבעלי הדין בדבר מנויו של עו"ד אמיתי כאב בית הדין. בישיבה הראשונה העלה המשיב התנגדותו להרכב בית הדין וטען כי ההודעות על שינוי ההרכב ניתנו עפ"י כלל 76 לכללי סדרי הדין המדבר על מקרה שבו נבצר מחבר בית דין להשתתף בדיון וכאן לא נבצר מעו"ד פרוסט להשתתף בדיון. ביה"ד דמה את טענת הנאשם וקבע כי , 4הדיון טרם החל, הקובלנה טרם הוקראה, ואין כל מניעה שיו"ר ביה"ד וסגניו ישתמשו בסמכותם לפי כלל 14 לכללי לשכת עורכי הדין וימנו הרכב חדש של בית הדין. לאחר מכן דן ביה"ד לגופו של ענין והחליט להרשיע את המערער במקצת מן האישומים ולזכותו במקצת מן האישומים. על פס"ד זה ערער הנאשם לביה"ד המשמעתי הארצי וטען בין היתר כי לדעתו לא יכול היה יו"ר ביה"ד להרכיב הרכב חדש. לדעתו, מינוי עו"ד אמיתי לאב בי"ד היה תוך חריגה מסמכות של יו"ר בית הדין וסגניו, כי משנקבע ההרכב בראשותו של עו"ד פרוסט והרכב זה נתכנס לישיבה ראשונה תמה סמכות יו"ר ביה"ד וסגניו להתערב ולמנות הרכב חדש. ביה"ד הארצי קיבל את עמדת המשיב ומכאן הערעור.
א. אין חולקין עתה כי כלל 76, שההודעות הסתמכו עליו, אין ענינו לכאן, שכן לא נבצר מעו"ד פרוסט להמשיך ולדון בענין. אולם העובדה שההודעה הסתמכה על כלל שאינו לענין אין בה כדי לפסול את ההודעה. תכליתה של ההודעה היתה להודיע לבעלי הדין על ההרכב של ביה"ד ואת תכליתה זו מילאה, יהא אשר יהא הכלל או הסעיף. המאוזכר בה.
ב. העובדה שהמשיב שתק במשך השנים והתדיין בפני ההרכב ולא נקט כל צעד להפסקת דיוניו או למניעתם אינה מונעת ממנו להעלות טענה בדבר חוסר הסמכות שבמינוי ההרכב. אם ביה"ד לא היה מורכב כדין, לא היה בין דין ושפיטתו לא היתה שפיטה ושום השתק אינו יכול ליצור יש מאין. ברם כפי שיתברר להלן לא צודק המשיב לגופו של ענין.
ג. נכון כי משדחה ביה"ד, בראשותו של עו"ד פרוסט, את התנגדות הנאשם, חייב היה, לפי כלל 16, להמשיך בדיון, ברם, אם לאחר דחיית ההתנגדות התפטר אחד מחברי בית הדין, ניתן למנות חבר בית דין אחר במקומו. ביה"ד הארצי סבר כי משנדחתה ההתנגדות לפי כלל 16, תמה סמכותם של יו"ר ביה"ד וסגניו לפי כלל 14, ואולם אין בכוחם של אחד הכללים לכללי סדר הדין להפקיע סמכות הקבועה בסעיף 18 של החוק. עפ"י החוק יו"ר ביה"ד וסגניו "יקבעו את אלה מבין חברי בית הדין שישבו לדין" וככל סמכות אחרת גם סמכות זו יש להשתמש בה "ככל שידרש לפי הנסיבות" וזאת עפ"י סעיף 20 לפקודת הפרשנות.
ד. מאחר ובשיפוט מעין פלילי קא עסקינן, אין לפרש את החוק באופן שיהא בו משום פגיעה בזכויות נאשם לדיון הוגן. שום "נסיבות" אינן יכולות לדרוש שימוש חוזר בסמכות מינוי של חברי בית דין, אם יפגום מינוי כזה בזכויות דיוניות של נאשם. מאידך, כששום זכות של ממש אינה עלולה להיפגע, והמינוי נחוץ כדי לאפשר דיון משמעתי כחוק, הסמכות לעשותו, כמותה כחובה לעשותו, ושום כלל מכללי סדרי הדין אין בכוחו לגרוע
מן החובה הזאת. כאשר עו"ד פרוסט התפטר שום זכות מזכויות הנאשם לא נפגעה ולא עלולה היתה להיפגע ע"י שינוי כלשהו בהרכב בית הדין.
ה. ביה"ד הארצי מצא במינויו של עו"ד אמיתי פגם נוסף, שהרי לפי מכתבו של עו"ד פרוסט מיום 23.12.77 התפטר מתפקידו רק באותו יום בכותבו "אני מתפטר בזה", ואילו מינויו של מחליפו נעשה כביכול כבר ביום 14.10.77, היינו כחודשיים לפני ההתפטרות. לדעת ביה"ד הארצי לא יכול היה אב ביה"ד החדש לתפוס את מקומו כאשר הקודם טרם התפטר. אולם, כפי שהוסבר לאחר מכן, התפטר עו"ד פרוסט כבר לפני כן בהודיעו על כך בע"פ ליו"ר ביה"ד וביקש ממנו למנות אחר תחתיו, ורק חודשים אחדים לאחר מכן אישר את התפטרותו בכתב. לפיכך, אין לומר כי עו"ד אמיתי נתמנה לפני שעו"ד פרוסט התפטר,
(בפני השופטים : מ"מ הנשיא ח. כהן, אשר, גב' בן פורת. החלטה - מ"מ הנשיא ח. כהן. עו"ד י. זפרן למערער, המשיב לעצמו. 7.5.80).
ע.א. 563/79 - פלונים נגד אלמוני
*מתן פס"ד ע"י שופט לאחר ששופט אחר שמע את הראיות. * פטור ממזונות אשה שהיא מורדת. (ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בתיק מ.א. 2007/78 - הערעור נדחה).
בנובמבר 1975 ניתן ע"י ביהמ"ש המחוזי פס"ד בהסכמה שלפיו על המשיב לשלם לאשתו ולשני ילדיו הקטינים (המערערים) סכום של 2500 ל"י לחודש כשסכום זה לא הוצמד. ביום 22.6.78 הוגשה ע"י המערערים תביעה להגדלת סכום המזונות, ולאחר שהושמעו הראיות והוגשו סיכומים בכתב פרש השופט והתיק העובר לשופט אחר. השופט פנה לצדדים בשאלה אם הם מסכימים שפסק הדין ינתן על יסוד החומר שבתיק וב"כ הצדדים הסכימו לכך. לאחר שהשופט עיין בחומר הציע לבעלי הדין פשרה על יסוד התרשמותו מן החומר. ב"כ המערערים דחה את ההצעה והצהיר כי הוא חוזר בו מהסכמתו שינתן פס"ד ללא שמיעת הראיות ואילו ב"כ המשיב התנגד לשמיעת הראיות מחדש וביהמ"ש החליט שלא לשמוע את התיק מחדש. ביהמ"ש המחוזי החליט כי האשה היא מורדת ואין היא זכאית למזונות בכלל, ואילו באשר לשני הילדים המערערים קבע כי ישולם להם סכום של 4 אלפים ל"י לחודש למזונותיהם. מכאן הערעור.
א. תקנה 191 לתקנות סדר הדין קובעת כי אם נמנע משופט לסיים את הדיון, רשאי שופט אחר לנהוג בעדויות כאילו הוא עצמו שמע אותן, ורשאי הוא להמשיך מן השלב שבו הפסיק קודמו. מעיון בהחלטת ביהמ"ש המחוזי ניתן להסיק כי הוא סבר שיש בכוחו להגיע להכרעה על יסוד החומר שבפניו. תקנה 191 מעניקה לשופט תחום פעולה רחב ואין הוא חייב לרשום את הטעמים שהביאוהו להחלטתו. ביהמ"ש לא היה זקוק בכלל להסכמתם של הצדדים כדי לקיים את רציפות הדיון, ובודאי שלא חייב היה להיענות לדרישה הבלתי סבירה של ב"כ המערערים בשל כך שביהמ"ש הציע את הפשרה.
ב. המשיב טען שאיננו חייב במזונות המערערת, כאשר בהחלטה הקודמת משנת 1975 נקבע כי על המערערת לדאוג לסיפוק כל צרכיו והיא אינה מקיימת חובה זו. זאת ועוד, לטענת המשיב דין המערערת כדין מורדת מאחר והיא אוסרת עליו לישון בחדר השינה המשותף. המערערת הביאה עדים כדי להוכיח שהמשיב לקה בחוסר כח גברא, ואולם ביהמ"ש הסיק מן החומר שבפניו כי החולשה המינית של המשיב נובעת מיחסה העויין והמזלזל של אשתו אשר התנהגותה שתלטנית, היא מתייחסת אליו בלעג ובדחייה, ומסיתה נגדו את הילדים, ולכן יש לראות את המערערת כמורדת שאינה זכאית למזונות. אין לקבל את טענת המערערת כי ביהמ"ש המחוזי לא היה מוסמך לקבוע כי היא מורדת. לפי סעיף 2(א) לחוק תיקון דיני משפחה (מזונות) חייב אדם במזונות בן זוגו לפי הוראות הדין האישי החל עליו. לפי דין זה יש נסיבות שבהן מאבדת האשה את זכותה למזונות. מכאן המסקנה כי כאשר מוגשת מצד האשה תביעת מזונות בביהמ"ש רשאי הבעל להעלות
טענת הגנה שלפיה האשה מורדת או מעין מורדת, כשם שביהמ"ש המחוזי מוסמך לדון בתביעת המזונות, מוסמך הוא גם להכריע בכל ענין שההכרעה בו דרושה כדי שיוכל לפסוק בתביעת המזונות.
ג. לגופו של ענין אין למצוא פסול במסקנתו ביהמ"ש המחוזי. אשה המסרבת לחיות חיי אישות עם בעלה נקראת מורדת. המערערת ניסתה לתלות את הקולר בחולשתו של הבעל, ואולם החולשה היא תולדה מהתנהגות האשה. מכל מקום, מאותו רגע שהאשה היא מורדת היא מאבדת את זכותה למזונות, מאחר והיא זכאית למזונות רק אם היא מקיימת מצדה את חובת הנישואין.
ד. העובדה שהמשיב הבליג ולא העלה את ענין היחסים עם אשתו בתביעה יזומה, אין בה כדי לשלול את זכותו להעלות טענת הגנה כנ"ל. שיהוי בהעלאת טענה כגון זו יכול לנבוע מסיבות רבות ומגוונות, כגון חוסר רצונו של הבעל לפרוס את הפרשה כולה בפני ביהמ"ש. כאשר הוגשה, מאידך, תביעה להגדלת סכום המזונות, בחר המשיב, ככל הנראה, בלית ברירה בהעלאת הנושא. אכן, יכול וההימנעות מהעלאת טענה כגון זו יכולה להשפיע על מידת האמון של ביהמ"ש לטענה המועלית באיחור כה רב, אולם במקרה שלפנינו האמין ,8י ביהמ"ש בגירסת המשיב למרות הזמן שחלף מעת שנוצרו הנסיבות. אגב, לאור מכלול הראיות יכול היה ביהמ"ש, מבלי להיזקק לענין קיום יחסי האישות דוקא, להגיע למסקנה שהמערערת היא מעין מורדת באשר אין היא ממלאת את יתר חובותיה כלפי בעלה.
(בפני השופטים : שמגר, אשר, בכור. החלטה - השופט שמגר. עו"ד מ. בר שלטון למערערים, עו"ד א. קורץ למשיב. 8.4.80).
ע.א. 482+440/79 - יוסף חבשוש נגד בנימין שבדרון ואח'
*תקפותו של הסכם מכר מקרקעין. * מתן פס"ד בהיעדר הגנה כאשר הנתבע אינו מעונין למעשה בתוצאות המשפט. ולרי דן עמיאל נגד בנימין שבדרון ואח'
(ערעורים על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בירושלים בת.א. 455+291/78 - ערעורו של חבשוש נתקבל וערעורו של עמיאל נדחה).
המנוחה חנה שבדרון עשתה בשנת 1968 הסכם למכירת מגרש ליוסף חבשוש שביתו גובל עם המגרש הנ"ל. הגב' שבדרון נפטרה ויורשיה באו במקומה והם המשיבים בתביעות אלה. חבשוש הגיש תביעה לביצוע בעין והצדדים הגיעו לפשרה שלפיה ויתר חבשוש על תביעת ביצוע בעין, וכנגד זה התחייבו המשיבים כי אם ירצו למכור את הנכס הנדון יציעו אותו תחילה לחבשוש. בדצמבר 1977 נעשה הסכם שלפיו נמכר הנכס לעמיאל במחיר של 13 אלף דולר. עורך דין מיכאלי שייצג את עמיאל ואת המשיבים סבר בטעות, על יסוד מודעת אבל שהופיעה בעתון, כי יוסף חבשוש נפטר. לאתר מכן התברר שלא נפטר וחבשוש דרש כי הנכס יועבר אליו. עו"ד מיכאלי הודיע לחבשוש, כי משלמים 13 אלף דולר עבור הנכס ואם הוא מוכן לשלם סכום דומה תבוצע המכירה לו (לחבשוש). לאחר מכן חלו התפתחויות נוספות ולבסוף נחתם הסכם חדש בין המשיב הראשון בשמו ובשם ארבעת המשיבים האחרים, יורשי המנוחה, ובין חבשוש, למכירת הנכס במחיר של 13 אלף דולר. לאחר מכן חזרו בהם המשיבים, וכן טען עמיאל כי הנכס מגיע לו. ביהמ"ש המחוזי קבע כי שני ההסכמים בטלים וכי הדבר היחידי שחבשוש יכול לדרוש הוא זכות קדימה למקרה של מכירת הנכס בעתיד. מכאן הערעורים.
א. לטענת עמיאל כי היה זכאי לקבל פס"ד עפ"י תביעתו מאחר והמשיבים לא הגישו הגנה בתביעה זו - טענה זו יש לדחות, בהתחלת הדיון בשתי התביעות כשכל אחד ביקש
אכיפת ההסכם, הוחלט לאחד את הדיון בשתי התביעות. זו היתה הדרך הנכונה כי למעשה הסכסוך הוא בין חבשוש ועמיאל ואילו המשיבים היו מעין צד שלישי כי הם הביעו נכונות להעביר את הנכס למי שיהיה זכאי לו. נוכח ההסכמה לאיחוד הדיון מנוע עמיאל מלטעון שביהמ"ש חייב היה לפסוק לטובתו בהיעדר כתב הגנה בתביעתו, פסיקה כזו היתה פוגעת בתביעת חבשוש מבלי שניתן לו להוכיח גירסתו נגד עמיאל.
ב. על יסוד חומר הראיות שהיה בפני ביהמ"ש המסקנה הנכונה היא כי עמיאל ויתר והביע הסכמתו לביטול החוזה אתו.
ג. השאלה שנותרה היא אם החוזה בין המשיבים ובין חבשוש נקשר כדין או שמא אין החוזה מחייב. בחוזה קיים סעיף שלפיו יעביר פרקליטו של חבשוש את הכספים למשיבים לאחר שכל המוכרים יתנו יפויי כח נוטריוניים בלתי חוזרים להעברת הנכס על שם הקונה. אין לקבל את טענת המשיבים כי השגת יפויי הכח היה תנאי מתלה שבלעדיו אין החוזה נכנס לתוקפו. ההסכם נכנס לתוקפו מיד עם חתימתו ע"י המשיב הראשון בשם המשיבים האחרים, ואילו יפויי הכח נועדו לשמש מכשיר לביצוע החוזה ובהשגת יפויי הכח היתה תלויה העברת הכספים לפרקליטם של המשיבים. ההרשאה למשיב הראשון לחתום בשם המשיבים האחרים היתה יכולה להינתן גם בע"פ או בהתנהגות, ולא הוכח כי הנאמר בחוזה שהמשיב מורשה לחתום בשם המשיבים האחרים אינו מביע דברים כהוויתם. דבר כזה אף לא נטען ועל כל פנים לא נטען ברורות, בכתב ההגנה שהגיש המשיב בתביעה של חבשוש. אין סיבה לראות במצג שהציג המשיב בהצהרתו שהוא חותם על החוזה בשמו ובשם יתר המשיבים מצג שוא אלא יש לראות בו מצג נכון.
(בפני השופטים : הנשיא לנדוי, ח. כהן, בייסקי. החלטה - הנשיא לנדוי. עו"ד מ. ארגוב לחבשוש, עו"ד ח. עליאש לעמיאל, עו"ד נ. מיכאלי למשיבים. 23.3.80).
ע.א. 461/78 - משה זילברשץ נגד שולמית בליכמן
*פיצויי נזיקין בתאונת דרכים (ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו).
בתאונת דרכים שאירעה באוגוסט 1971 ואשר המערער אחראי לה נפגעה המשיבה והיא אז בת 24. נגרמו לה חתכים בפניה שהותירו צלקת וכן שבר בברך הרגל הימנית שכתוצאה ממנה נותרה מגבלה בישור הברך וצליעה קלה בהליכה. המשיבה סובלת מנכות אורטופדית צמיתה בשיעור של 12 אחוז וכן היא סובלת מנכות נפשית. היא חזרה לעבודתה הקודמת במכון וייצמן כלבורנטית. ביהמ"ש המחוזי קבע לה פיצוי של 40 אלף ל"י על כאב וסבל וכן פיצוי גלובלי על הפסדי השתכרות אפשריים בסך 100 אלף ל"י. הערעור והערעור הנגדי נדחו. ביהמ"ש המחוזי היה לו בסיס להגיע למסקנותיו.
(בפני השופטים : י. כהן, גב' בן פורת, ברק. החלטה - השופטת בן פורת. עו"ד ל. ליאור למערער, עו"ד ש. קרינסקי למשיבה. 28.4.80).
ע.א. 295/79 - דב קלוגמן נגד מנהל מס שבח מקרקעין
*טענת חייל כי דירתו, שאף פעם לא גר בה, היא דירת יחיד (הערעור נדחה).
המערער שירת כחייל בשרות חובה מיולי 1974 ועד יולי 1977. בהיותו בשרות הצבאי קיבל לבעלותו דירה בת 2 חדרים במתנה מסבו וסבתו וחלק מעזבון אמו. המערער לא התגורר בדירה הנ"ל כלל. כל עוד היה בשירות שהה במחנה צבאי ואחרי שחרורו חזר לגור בבית אביו. המערער מכר את דירתו וחוייב בתשלום מס שבח והערעור על כך נדחה. לטענת המערער יש לראות בדירה "דירת יחיד" ולפטור את מכירתה מתשלום מס. לטענתו נבצר ממנו להתגורר בדירה כל עוד שירת בצבא ולאחר שחרורו
נבצר ממנו לגור בדירה מפאת מחלתו ולכן יש לראותו כאילו התגורר בפועל בדירה בכל אותה תקופה. טענה זו אין לקבל. הגדרת "דירת יחיד" דורשת כי הדירה תשמש בעיקרה למגורים, כי תהיה בבעלותו של יחיד, וכי אותו יחיד או קרובו גרים בה רוב ימות השנה. במקרה דנא לא קויים התנאי השלישי. המערער או קרובו לא גרו בדירה והעובדה שלא גר בה כי היה בצבא או כי היה חולה אינה יכולה לשנות את המצב. אין החוק מכיר בתחליף מגורים כפי שמציע המערער. יש ואדם המתגורר בדירה נאלץ לעזוב אותה באופן זמני לרגל היעדרו מהארץ, ויש ואדם המשרת בצבא משתמש בדירתו רק בעת חופשתו, ובמקרים כגון אלה מוכן ביהמ"ש לראות בבעל הדירה כמי שממשיך לגור בה וזו דירת יחיד שלו. ברם, שיקולים אלה אינם קיימים במקרהו של אדם אשר כלל לא החל לגור בדירה, לא בדרך קבע ולא באופן זמני. על אדם כזה אי אפשר לומר שמגוריו נמשכים למרות היעדרו הזמני מהדירה. לא לבעלות סתם של דירת מגורים ניתן הפטור ממס שבח, אלא לבעלים המתגורר בה רוב ימות השנה ושום פלפול לשוני לא יכול להפוך היעדר מגורים למגורים של רוב ימות השנה.
(בפני השופטים : שמגר, אשר, גב' בן פורת. החלטה - השופט אשר. עו"ד איון למערער, עו"ד א. בן טובים למשיבה. 22.4.80).
ע.א. 475/78 - ואנונו מרדכי ואח' נגד להב אילן ואח'
*גובה הפיצויים בתאונת דרכים (הערעור נתקבל בחלקו).
בתאונת דרכים נפצעו המערער ואשתו ונפסקו להם פיצויים בגין נכות, וכאב וסבל. הערעורים באשר לפריטים השונים נדחו, פרט לפריט אחד בדבר אובדן כושר השתכרות בעתיד של המערער. נקבע ע"י ביהמ"ש המחוזי כי המערער לא יוכל לעבוד בעתיד שעות נוספות כפי שעבד בעבר, והשופט פסק לו סכום גלובלי של 70 אלף ל"י בגין הפסד שכר שעות נוספות בעתיד. בבדיקת החישוב שעשה השופט עולה כי הסכום שנפסק שווה לערכו המהוון של ההפסד במשך כמחצית התקופה שנותרה למערער עד לגיל הפרישה. השופט אמר כי יתכן שבעתיד יוטב מצבו של המערער ויוכל לעבוד שעות נוספות אבל לא באה כל ראיה לזה. אכן, השופט לא עשה חשבון מדוייק ופסק סכום גלובלי לפי הערכתו, ואולם גם בפסיקת סכום גלובלי יכול ביהמ"ש שלערעור להתערב אם הסכום שנפסק אינו עומד כלל במבחן לאור הנתונים הנוגעים לענין. בעניננו עשה השופט חשבון של הפסד שכר ושעות נוספות בסכום של קצת מעל ל- 800 ל"י לחודש ואם כן יוצא שהסכום שנפסק הוא כמחצית ממה שצריך היה לפסוק, לפיכך יש לפסוק סכום של 120 אלף ל"י בפריט זה.
(בפני השופטים : הנשיא לנדוי, בכור, בייסקי. החלטה - השופט בכור. עו"ד א. חטר ישי למערערים, עו"ד י. יהב למשיבים. 23.4.80).
ע.א. 322+364/78 - צדוק רויטל נגד יוסף כהן ואח'
*אחריות בתאונת דרכים וגובה הפיצויים (ערעור וערעור נגדי - הערעור נתקבל בחלקו והערעור הנגדי נדחה).
ביולי 1973 נפגעה המערערת כשהיא בת שנתיים וחודשיים ע"י קטנוע שהיה נהוג ע"י המשיב. התאונה אירעה ברחוב אבן ספיר בירושלים, שבו גרים הורי הילדה, כשהיא נשלחה ע"י אמה בלווית אחותה שהיתה באותו זמן בת 8 שנים ו-4 חודשים אל משפחה שכנה שגרה בבית בצד השני של אותו רחוב במרחק של 25 מטר. בדרך חזרה פרצה הילדה לכביש ואז קרתה התאונה. הוגשה תביעת פיצויים ע"י הילדה נגד נהג הקטנוע והמבטחים שלו, המבטחים הגישו תביעה נגדית נגד ההורים ובה טענו כי ההורים התרשלו בכך ששלחו את המערערת בלווית אחותה שהיתה בת 8 שנים ו- 4 חודשים ומפאת גילה לא היתה מסוגלת להשגיח כראוי על אחותה הקטנה. ביהמ"ש המחוזי דחה את תביעת המבטחים נגד ההורים. הערעור של הנפגעת בענין גובה הפיצויים נתקבל ואילו ערעור המבטחים נדחה, אשר לערעור
המבטחים - באשר לטענה כי הורי הילדה התרשלו בכך ששלחו את הילדה בלווית האחות - רחוב אבן ספיר אינו רחוב סואן, אלא רחוב צדדי ואין בו תנועה רבה של כלי רכב. בנסיבות אלה אין לייחס התרשלות להורים בהפקדת ילדתם הקטנה בידי אחותה הגדולה ממנה. מעשה רגיל ומקובל שאחים ואחיות מבוגרים יותר משגיחים ומפקחים על תנועות האח או האחות הקטנים מהם. אשר לטענת המבטחים כי יש לייחס להורים אחריות שילוחית לפי סעיף 14 לפקודה להתרשלותה של האחות הגדולה שהיתה שלוח שלהם - גם טענה זו יש לדחות. השופט י. כהן שכתב את פסק הדין העיר כי לדעתו יש לסטות מהלכה שנקבעה ע"י ביהמ"ש העליון בע.א. 404/54, ואולם אין צורך לדון כאן בהלכה הנ"ל באשר לשאלת הקשר המשפטי של השליחות בין ההורים ובין המלווה של הילדה, שכן בעניננו לא העלו המבטחים בתביעה שכנגד טענה המבוססת על אחריות שילוחית.
אשר לערעור המערערת על גובה הפיצויים - הילדה קיבלה מכה, סבלה משבר בגולגולת ונשארה לה נכות צמיתה של 15 אחוז. ביהמ"ש המחוזי פסק סכום של 30 אלף ל"י בלבד עבור כאב וסבל ולא פסק כל סכום שהוא עבור הפסד השתכרות בעתיד. בענין הסכום שנפסק עבור כאב וסבל אין להתערב לא להגדילו ולא להקטינו. מאידך יש ממש בטענת המערערת כי צריך לקבוע לה פיצוי עבור הפסד השתכרות בעתיד. סביר להניח שהנכות שממנה סובלת המערערת עשויה לפגוע במידה מסויימת בכושר ההשתכרות שלה בעתיד. אין לומר שהפגיעה בכושר ההשתכרות תהיה בשיעור של 15 אחוז כשיעור הנכות, ולפיכך יש לערוך חישוב הפסד השתכרות ע"י קביעת סכום גלובלי לפי ערך המטבע כפי שהיה בעת מתן פסק הדין במאי 1978. סכום זה יש להעמיד על 75 אלף ל"י. אשר לטענה שביהמ"ש המחוזי קיפח את המערערת בפסיקת הוצאות - בענין כגון דא אין ביהמ"ש שלערעור מתערב.
השופט בייסקי העיר כי בשאלה אם רצוי לסטות מההלכה שנפסקה בע.א. 404/54 אין צורך לנקוט עמדה מאחר ואין הדבר נדרש בעניננו.
(בפני השופטים : י. כהן, גב' בן פורת, בייסקי. עו"ד א. מרגליות למערערת, עו"ד א. לנמן למבטחים. 20.3.80).
ע.א. 273+262/79 - רבקה לוי נגד הסנה חברה לביטוח בע"מ ואח'
*גובה הפיצויים בתאונת דרכים (ערעור וערעור נגדי - שני הערעורים נתקבלו חלקית).
המערערת נפגעה בתאונת דרכים והמשיבה אחראית כמבטחת לתשלום נזקיה. ביהמ"ש המחוזי פסק למערערת סכומים שונים בגין פריטי נזק שנגרמו ובסך הכל פסק סכום של כ-360 אלף ל"י. הערעורים של שני הצדדים נתקבלו בחלקם. ערעורה של המערערת נתקבלה לענין שיעור ההיוון שלפיו יש לחשב את פרטי הנזק לגבי העתיד. ביהמ"ש המחוזי ערך את החישובים עפ"י שיעור היוון של 5 אחוז לשנה וצודקת המערערת כי לפי הפסיקה שיעור ההיוון יחושב עפ"י 3 אחוז לשנה. בפריטים שבהם חושב הנזק לעתיד, הפסד שכר, עזרה במשק בית לעתיד וכו', ההפרש הוא 75 אלף ל"י וכך יש לתקן את פסק הדין. אשר לערעור הנגדי - חלה טעות בחישוב באשר להפסד השכר בעתיד ויש לנכות מהסכום שנפסק סכום של 25 אלף ל"י. התוצאה היא שעל המשיבה להוסיף למערערת סכום של 50 אלף ל"י.
(בפני השופטים : מ"מ הנשיא ח. כהן, י. כהן, בייסקי. החלטה - השופט בייסקי. עו"ד י. קונפינולמערערת, עו"ד א. ירון למשיבים. 16.3.80).
ע.א. 552/79 - יואב שקד נגד רויטל שקד
*מזונות (הערעור נדחה).
המשיבה היא ילידת 1968, היא גרה עם אמה שהתגרשה מאביה, הוא המערער. באפריל 1976 פסק ביהמ"ש המחוזי למשיבה סכום של 890 ל"י לחודש כמזונות ולא נקבעה הצמדה של סכום זה, המערער לא הגיש בדיון האמור כתב הגנה ולא
התייצב לדיון ולטענתו נבע הדבר ממחלתו. בשנת 1978 ביקשה המשיבה הגדלת סכום המזונות עקב שינויים בצרכים ואילו המערער ביקש להקטין את סכום המזונות. ביהמ"ש המחוזי קבע, לאחר שבדק את הכנסות המערער ויכולתו, כי הסכום כפי שנפסק ב- 1976 אין להקטינו, ומאידך יש להצמידו למדד יוקר המחייה כפי שהיה בעת שנפסק באפריל 1976. הערעור נדחה. ביהמ"ש העליון העיר כי ביהמ"ש המחוזי לא הקפיד על כך שכל טענה של המשיבה בדבר ההוצאות תלווה באסמכתא בכתובים המאמתת אותה, אך אין בכך כשלעצמו כדי לפסול את הממצאים והמסקנות של ביהמ"ש. רצוי שביהמ"ש ידרוש ככל האפשר כי טענות בדבר הוצאות יאומתו ע"י מסמכים, אך הדבר נתון לשיקול דעתו של ביהמ"ש השומע את העד ואם הוא בוחר לתת אמון בדברי העד הרי הוא יכול להסיק מאותה עדות את המסקנות העולות ממנה.
(בפני השופטים: שמגר, אשר, בכור. החלטה - השופט שמגר. עו"ד ק. אשכנזי למערער, עו"ד ב. אדלשטיין למשיבה. 8.4.80).
ע.א. 382/79 - יוסף פריד נגד יונית פריד ואח'
*סמכות ביהמ"ש לדון בהחזקת קטין (הערעור נדחה).
המשיבה הגישה לביהמ"ש המחוזי תביעה להחזקת ילד קטין של בני הזוג. המערער טען שאין לביהמ"ש סמכות בשל הליכים שהתנהלו בין בני הזוג בביה"ד הרבני. טענתו נדחתה באשר בפני ביה"ד לא הובאה כל תביעה להחזקת הילד או לגירושין. לאחר שנדחתה הטענה בדבר חוסר סמכות הגיעו הצדדים לידי הסכם, שניתן לו תוקף של פס"ד, שלפיו החזקת הקטין תהיה אצל המשיבה ונקבעו מועדי הפגישות בין המערער לבינו. כעת טוען המערער שביהמ"ש המחוזי שגה כשדחה את הטענה הטרומית. הערעור נדחה לגופו של ענין, וממילא לא דן ביהמ"ש בשאלה אם יכול המערער לעורר את טענת חוסר הסמכות מחדש, אחרי שהסכים שביהמ"ש המחוזי יפסוק בענין החזקת הילד עפ"י הסכם שהושג בינו לבין אשתו.
לגופה של טענת חוסר הסמכות - המערער הגיש לביה"ד הרבני תביעה לשלום בית והמשיבה הגישה בקשה למתן צו האוסר על המערער לקחת לרשותו את הילד ללא צו בית הדין. צו איסור כזה ניתן. כמו כן הגישה האשה בקשה להסדרת הפגישות בין האב לילד וניתנו בענין זה החלטות ע"י ביה"ד הרבני, בצדק קבע ביהמ"ש המחוזי כי ע"י הליכים אלה לא הובא ענין החזקת הילד לדיון בביה"ד הרבני. ההליכים היו במסגרת תביעה לשלום בית והבקשות והצווים בענין הילד היו טפלים לתביעה לשלום בית והיו בבחינת הסדרים זמניים באותה תביעה. על כן, ענין החזקת הילד לא נמסר לשיפוט ביה"ד הרבני בהסכמת הצדדים ומכיון שגם לא הוגשה תביעה לגירושין, הרי שלא הוקנה לבית הדין הרבני שיפוט אגב לדון בענין החזקת הילד.
ביהמ"ש העליון העיר שב"כ המערער לא הגיש תיק מוצגים כנדרש עפ"י הוראות תקנה 393. אין להצדיק מחדל זה בעובדה שהעתקי הפרוטוקולים והחלטות בית הדין הרבני צורפו לתיק של ביהמ"ש המחוזי, אין בכך הצדקה לאי מילוי הוראות התקנות ואילו היה נוהג ביהמ"ש העליון לפי מידת הדין לא צריך היה לדון כלל בטענות לגופן בהיעדר מוצגים שעליהם מסתמך המערער.
(בפני השופטים: י. כהן, שמגר, גב' בן פורת. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד א. פרי למערער, עו"ד ש. שרשבסקי למשיבים. 23.4.80).
ע.א. 184/79 - מרסל ורנר נגד סהר חברה לביטוח בע"מ
*פירוש סעיף בפוליסת ביטוח (הערעור נתקבל).
המערער עוסק באמרגנות והביא ארצה להקת תיאטרון רומנית, המשיבה הוציאה פוליסת ביטוח לשיפוי המערער עבור הפסדים כתוצאה מביטול מופעי הלהקה, וכולל ביטול מופעים בגין מוות, תאונה או מחלה של משתתפי המופע. חמשת
ההצגות האחרונות של הלהקה לא התקיימו מאחר ואחת השחקניות, בעלת תפקיד ראשי, חלתה ולא היתה מסוגלת להופיע בהצגות. המערער תבע את המשיבה כי תפצה אותו על הפסדיו וביהמ"ש מחק את התביעה על הסף בקדם המשפט, בהסתמכו על אחד החריגים בפוליסה שלפיו לא תחול הפוליסה אם בוטלה בגין "אי הופעה מסיבה כלשהי של שחקנים יחידים". הערעור נתקבל. המערער טען כי חריג זה אינו חל כאשר שחקן יחיד לא הופיע בגין מחלה, ואילו המשיבה טענה כי חריג זה חל גם אם אי ההופעה היא בגין מחלה. ביהמ"ש העליון קבע כי צדק המערער. הלשון של סעיף החריגים הכלליים אינה ברורה וחד משמעית, ומשמשת דוגמא של תופעה שנגדה התריע לא פעם ביהמ"ש העליון, של ניסוח פוליסות ביטוח בלשון העלולה להכשיל את המבוטח. לפי כללי הפרשנות המקובלים אין בהוראת החריג הנ"ל כדי לפטור את המשיבה מאחריות למקרה כגון זה שלפנינו, ניתן להבין את הוראות החריג הנ"ל בכך שהביטוי "אי הופעה מסיבה כלשהי" מתייחס רק למקרים של אי הופעה, שענינם לא הוסדר בדרך אחרת בהוראות אחרות של הפוליסה, ואילו אי הופעה בגין מחלה הוסדרה בהוראה אחרת של הפוליסה, זאת ועוד, מדובר כאן בפטור מאחריות, ובמסמך שיש לפרשו במקרה של אי בהירות נגד מנסחו, ולכן קיים כאן טעם נוסף להעדיף את הפירוש שהוא לטובת המבוטח, בנוסף לטעם של הפירוש ההגיוני של התנאים.
(בפני השופטים: י. כהן, אשר, ברק. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד ש. אליה למערער, עו"ד ג. אגברייה למשיבה. 30.3.80).
ע.א. 629/79 - אביבה אביגדורי נגד עודד ודוד אביגדורי
*פירוש סעיף בצוואה (הערעור נתקבל ברוב דעות השופטים י. כהן וברק נגד דעתו החולקת של הנשיא לנדוי).
המנוח מיכאל אביגדורי השאיר צוואה בעדים וחתומים עליה שני עורכי דין. אחרי פטירת המנוח קויימה הצוואה והתעוררה מחלוקת באשר לפירוש אחד הסעיפים. בסעיפים 5, 6, 7 הוריש המנוח לאשתו המערערת שתי דירות וזכויות מביטוח חיים. בסעיף 8 של הצוואה ציווה המנוח שכל הכספים שבקופת חסכון מסויימת יחולקו בחלקים שווים "בין כל ילדי המפורטים להלן" וכאן בא פירוט שמות ארבעת ילדיו, שני המשיבים שהם בניו מאשתו הראשונה, ושתי בנות מאשתו השניה, המערערת. לאחר עריכת הצוואה נולדה בת נוספת. בסעיף 9 של הצוואה, שפירושו הוא נושא המחלוקת בערעור זה, נאמר : "הנני מצווה כי חלקי בירושה שיגיע לי מעזבון הורי יחולק בין כל בני בחלקים שווים ביניהם". המשיבים טענו כי הביטוי "בני" מתייחס לבנים זכרים בלבד, היינו המשיבים בלבד. המשיב הראשון הגיש תצהיר שלפיו המנוח אמר לו בהזדמנויות שונות כי חלקו בירושת הוריו מוקדש למשיבים כפיצוי על כך שהנחיל את רוב רכושו לאשתו השניה. המערערת הגישה תצהיר של עורך דין שניסח את הצוואה כי לא היתה למנוח, ולעורך הדין שניסח את הצוואה, כל כוונה להבחין בין המילים בני וילדי המופיעים בסעיפים 8 ו- 9 של הצוואה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי הצוואה ברורה ולכן אין להיזקק לראיות חיצוניות כדי לפרשה. ביהמ"ש המחוזי ציין כי כאשר המנוח רצה לחלק רכוש מסויים בין כל הילדים, כמו בסעיף 8, הוא השתמש בלשון "בין כל ילדי" ואילו בסעיף 9 כשהוא כותב "בני" אזי התכוון לבנים בלבד. הערעור נתקבל ברוב דעתו השופטים י. כהן וברק נגד דעתו החולקת של הנשיא לנדוי.
השופט י. כהן כתב בפסק דינו כי "בנים" הן במקורות והן בשפה המדוברת כולל הן בנים והן בנות. אכן גירסת המשיבים נתמכת ע"י העובדה שהמנוח השתמש בביטוי "כל ילדי" בסעיף 8 ואילו בסעיף 9 השתמש בביטוי "כל בני" וביטוי אחרון זה משמש במרבית המקרים לציון בנים זכרים, אעפ"כ אין לומר שהמצווה התכוון למשיבים בלבד בסעיף 9. מבחינה מילולית אין לשלול אפשרות שהביטוי "בנים" יכלול גם בנות. אם רצה המנוח שחלקו בירושת הוריו יעבור רק למשיבים היה עליו לבטא רצונו זה ע"י נקיבת שם שני
בניו, או ע"י שילוב ביטויים מפורשים שמהם יהא ברור שרק שני הבנים האלה יהיו יורשיו לפי סעיף זה. יש להוסיף על כך שהצוואה לא נוסחה ע"י המנוח אלא ע"י עורך דין שפעל בהתאם להוראותיו, והמצווה יכול היה להבין באופן סביר שהביטוי כל בני והביטוי כל ילדי משמעותם אותה משמעות. השופט י. כהן ציין שאם כי דעתו אינה כדעת ביהמ"ש המחוזי שהצוואה היא ברורה וחד משמעית, הרי גם הוא אינו מוכן להיזקק לתצהיר של עורך הדין שניסח את הצוואה, וזאת משום שהצוואה נוסחה 9 שנים לפני שנעשה התצהיר.
הנשיא לנדוי, בדעת מיעוט, סבר כי השימוש במילה "בני" היה מכוון, על מנת שאותו רכוש הנזכר בסעיף 9 יעבור לבנים בלבד. הנשיא לנדוי העיר כי בדרך כלל השימוש במילה "בנים" מכוון לבנים זכרים להבדיל מבנות, וחשוב מכך שבעניננו מופיעות המילים "כל בני" בצוואה בסמוך למילים "כל ילדי" שבסעיף הקודם של הצוואה. אין אפשרות שלא לתת לשינויי נוסח אלה את משמעותם המלאה ובמיוחד במסמך כצוואה זו שנוסחה בדרך כלל בלשון מדוייקת.
(בפני השופטים : הנשיא לנדוי, י. כהן, ברק. עוה"ד ג. בנימין ומ. בזק למערערת, עו"ד ש. פרחילמשיבים, 30.3.80).
=ע.א. 193/78 - חברה ישראלית למובילים בע"מ נגד מדן חברה קבלנית ... בע"מ
*פירוש הסכם לפי הנוהג בין צדדים סבירים (הערעור נדחה).
המשיבה עוסקת בעבודות עפר ומשתמשת בציוד מכני כבד. בינואר 1975 קנתה שני טרקטורים מתוצרת "פרגוסון" שהחברה המערערת היא סוכנת בלעדית שלה בארץ. השימוש בטרקטורים מתוצרת זו בישראל לצורך עבודות עפר לא היה נפוץ ולאחר כחודש ימים נתגלו ליקויים שונים בטרקטורים והמערערת הסכימה לתת אופציה למשיבה להחזרת שני הטרקטורים כעבור שנתיים, והוסכם בכתב כי המערערת תרכוש את הטרקטורים בחזרה "תמורת 75 אחוז מערכם בעת הקניה". המשיבה ביקשה לממש את האופציה והתעוררה שאלה אם הכוונה לערך הקניה בדולרים או לערך הקניה בלירות. ביהמ"ש המחוזי קיבל את דעת המשיבה כי יש להחזיר את התמורה לפי הערך בעת הקניה בדולרים והערעור על כך נדחה. הדיבור "75 אחוז מערכם בעת הקניה" אינו מוסבר מיניה וביה והוא טעון פרשנות. נשוא האופציה הוא מכר ולפיכך מן הדין להשתמש בכללי הפרשנות שקבע המחוקק בחוק המכר. בסעיף 5 לחוק נאמר כי פרטים שלא נקבעו בהסכם יהיו לפי הנוהג שבין הצדדים בעסקות אחרות ובאין נוהג כזה לפי הנוהג שצדדים סבירים רואים אותו כחלק בעיסקאות מאותו סוג. בעניננו לא נעשו בין הצדדים הסכמים דומים בעבר, ואולם לפי הראיות המחיר ברכישת טרקטורים נקבע בדרך כלל בהזמנה לפי דולרים, והתשלום הוא לפי ערך הדולרים בלירות ישראליות ביום התשלום. מאחר ואין נוהג המקובל על צדדים אלה בעיסקאות אחרות, יש להיזקק למבחן העזר החילופי, היינו הנוהג שצדדים סבירים רואים אותו כחל בעיסקאות מאותו סוג, מבחן זה מפנה אל קנה המידה האובייקטיבי שלפיו סוחר סביר והוגן היה נוהג בנסיבות הענין. בנדון זה אין ספק שהמשיבה צודקת בגירסתה. האופציה באה מלכתחילה כדי להפיס את דעתה של המשיבה שהיו לה טענות בקשר לרכישה הנסיונית, והמערערת היתה מעוניינת לשמור על קשרי העסק ביניהן. לא עולה על הדעת שבנסיבות אלה תסכים המשיבה, כקונה סבירה, לבסס את חישוב ערך הטרקטורים על סכום בלירות שהיה לבטח מאבד חלק מערכו הריאלי במשך תקופת האופציה של שנתיים, גם לפי נסיון האינפלציה של אותן שנים.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, ח. כהן, בכור. החלטה - הנשיא לנדוי. עוה"ד א. גיצלטר ומ. דרוקר למערערת, עו"ד ח. גרוסמן למשיבה. 9.4.80).
ד.נ. 15/80 - עמיר כהן נגד שר הביטחון ואח'
*דחיית בקשה לדיון נוסף בהחלטת בג"צ כאשר למעשה ניתן היה לדחות את העתירה בדיון הקודם מחמת שיהוי (הבקשה נדחתה).
פרקליטו של העותר מבקש לחזור ולהעמיד על הפרק שאלות עקרוניות שנדונו בקשר לחיובו של העותר לשרת נגד רצונו בצבא קבע, מכח הסכם שעשו
הוריו בשמו בהיותו עדיין קטין, כאשר נתקבל לפנימיה צבאית כנגד התחייבות שישרת בצבא קבע לאחר סיום שירותו הסדיר. הבקשה לדיון נוסף נדחתה. ב"כ המשיבים העלה בבקשה זו טענה, שהועלתה על ידיו גם בדיון הקודם בבג"צ ושלא נדונה שם, והיא כי העותר מנוע מלפנות לבג"צ מאחר שבחר במשך תקופה ארוכה, אחרי שהגיע לגיל הבגרות,, ללכת במסלול שהותווה לפניו כבוגר פנימיה צבאית, מסלול שיש בו יתרונות על פני חיילים אחרים ועד לאחר שסיים את הקורס הקצינים. אם נכונה טענה זו, הרי שאין מקום להרשות דיון נוסף כי הדיון הנוסף לא נועד לבירור שאלות, אשר גם אם הן חשובות, הינן אקדמיות בנסיבות הנוגעות לעותר הפונה לביהמ"ש. אכן טענת ב"כ המשיבים נכונה בנסיבות דנן. העותר השהה את עתירתו לבג"צ הרבה מעבר למידת הסבירות, ובינתיים נהנה מן המעמד המועדף שצה"ל היקנה לו כבוגר פנימיה צבאית וכך נהג מרצונו הטוב כאשר כבר היה בגיר. (בפני: הנשיא לנדוי. עו"ד מרינסקי לעותר, עו"ד ר. יאראק למשיבים. 18.4.80).
על"ע 20/79 - עו"ד פלוני נגד הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין
*הזנחת טיפול בתיק (הערעור נדחה).
המערער נתבקש ע"י ועד בית משותף לטפל בתביעה להסרת מבנה בלתי חוקי שהוקם ברכוש המשותף של הבית. המערער נטל על עצמו את הטיפול בשנת 1971, אך את התובענה הגיש רק ב- 1977. לפי ממצאי ביה"ד המשמעתי הודיע המערער למרשיו כי התביעה כבר הוגשה וכי "בירורה יתקיים בקרוב", אך ההודעה היתה כוזבת.הוא מסר למרשיו מידע בלתי נכון לגבי מספר התיק ומועד הדיון בתובענה הנ"ל. על המערער הוטל עונש של נזיפה ותשלום אלפיים לירות הוצאות הלשכה.
טענת המערער הינה כי התלונה הוגשה ללשכה ע"י אחד הדיירים שלא היה לקוחו ולפיכך לא היה חב לו חובת נאמנות. ברם, העיד אחד, שלכל הדעות היה איש הועד, ומעדותו עולה כי המערער הודיע לועד את ההודעה הכוזבת בדבר קיום ההליכים באמצעות אותו שכן שהגיש את התלונה. אין הדבר מעלה או מוריד אם הוגשה קובלנה ע"י אותו שכן, או ע"י ועד הבית, או שהוגשה מיוזמתה של הלשכה, כאשר מתברר כי המערער עבר את עבירת המשמעת. אשר לחיוב המערער בתשלום 2,000 ל"י הוצאות - מכח סעיף 69 לחוק לשכת עורכי הדין היה מוסמך ביה"ד לחייב את המערער בתשלום הוצאות ומאחר שענין זה כבר נבחן בשתי ערכאות קודמות אין להתערב בכך.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, בכור, לוין. עו"ד ליכטנברג למבקש, עו"ד שרון למשיבה. 1.5.80).
על"ע 17/79 - הועד המחוזי של לישכת עורכי הדין נגד עו"ד פלוני
*חובת עו"ד להציג עצמו כעו"ד של צד אחד כשהוא משוחח עם הצד השני (הערעור נתקבל).
בחודש מאי 1977 נעצרו צעירים שהתפרעו בבית קפה בגבעתיים. המשיב גר בשכנות עם אחד הצעירים ולאחר התייעצות בין הורי הצעיר לבין המשיב, יצאו יחדיו לבית הקפה כדי לברר את פרטי התלונה שהגיש בעל בית הקפה. לאחר מכן טיפל המערער בשחרור בערבות של הצעיר ויותר מאוחר טיפל בתביעה אזרחית שהגיש בשם העצור נגד המתלונן. בבית הקפה שוחח המערער עם המתלונן ולא הציג את עצמו כעו"ד ובמשפטים השתמש בידיעות שהגיעו אליו באותה שיחה. ביה"ד המשמעתי המחוזי הרשיע את המשיב בעשיית מעשה שאינו הולם את מקצוע עריכת הדין וגזר עליו נזיפה, בקובעו כי על המערער היה לדעת ולהיות ער לעובדה כי הוא עשוי לייצג את העצור בהליכים הפליליים, ואסור היה למערער ללכת לבית הקפה כדי לחקור שם את המתלונן, כי כל ניהול שיחות עם עדי התביעה בקשר לעדות שהם עשויים למסור בבית המשפט אסורה על עורך דין המייצג את הצד השני. ביה"ד הארצי קיבל את ערעורו של המשיב והיה בדעה כי על עורך הדין לא חלה חובה להזדהות עפ"י מקצועו כל אימת שהוא מתבקש ע"י ידיד כי יתלווה אליו לבירור עובדות מקדמיות בקשר למעשה מסויים. ביה"ד
זיכה את המערער והוסיף בשולי דבריו הערות אלה : אין הוראת חוק שחייבה את המערער להציג את עצמו כעורך דין בפני המתלונן; יש לנהוג משנה זהירות כאשר מנסים להגדיר התנהגות פלונית שלגביה אין איסור מפורש בכללי לשכת עורכי הדין כהתנהגות שאינה הולמת את מקצוע עריכת הדין. במיוחד יש להיזהר מיצירתן של נורמות חדשות העלולות להיחשב כמעשה חקיקה רטרוספקטיבי.
ביהמ"ש העליון שלל את גישתו של ביה"ד הארצי בדבר הגדרת התנהגות פלונית כהתנהגות שאינה הולמת את המקצוע כשאין איסור מפורש על כך. חששו של ביה"ד הארצי מפני התגבשות נורמות, תוך כדי הליכים משפטיים מבלי שהגדרה ברורה של הענין היתה קיימת בעת המעשה, הוא חשש מובן. אולם, חשש זה מתלווה לכל עבירה אשר הגדרתה בנויה מיסודות כוללניים ומופשטים של התנהגות פסולה, ואשר בה הערכאה השיפוטית היא שצריכה לתרגם את ההגדרה הערטילאית לנסיבות הקונקרטיות. מי שמבקש להימנע מן ההסתבכות במעשה העבירה חייב לאמץ דפוסי התנהגות התואמים את העקרונות המנחים בתחום המקצועי או הארגוני המיוחד שבו הוא פועל.
הנימוק של בית הדין המחוזי שעורך הדין אסור היה לו לבוא בדברים עם המתלונן י העשוי להעיד במשפט מטעם הצד השני אינו יכול לעמוד. סעיף 3 לכללי לשכת עורכי הדין האוסר שיחה כזו מדבר על מי שעומד להעיד במשפט, אולם אם טרם הוגשו תובענה או כתב אישום וגם לא ברור אם יוגשו, לא יכול פלוני להיות בגדר מי שלפי ידיעת עורך הדין המשוחח עמו עומד להעיד במשפט.
ברם, המערער עבר את העבירה של עשיית מעשה שאינו הולם את מקצוע עריכת הדין בכך שלא הציג את עצמו כעורך דין בפני המתלונן. המשיב טען כי לא פעל בענין זה אלא כידיד משפחת הצעיר ולא ידע אם יטפל בענין, אך בכך אין כדי להניח את הדעת. המשיב לא הזדמן למקום לשם שיחת רעים. הוא בא למקום בנסיבות שבהן לא נשללה מראש האפשרות שהוא יטפל בענין גם במסגרת מקצועו. בנסיבות אלה זכאי האזרח לכך שיועמד על העובדה שהוא משוחח על נושא בעל השלכות משפטיות עם מי שעשוי או עלול להגיע לאחר מכן לעימות עמו בתוקף תפקידו המקצועי. אכן, אין עורך הדין חייב להציג את עצמו בכל מקרה, ואולם כאשר הוא מטפל בנושא שיש לו השלכה ישירה להליך משפטי צפוי, הרי ההגינות וכבוד המקצוע מחייבים שלא יסתיר בפני הצד השני את העובדה הרלוונטית שהוא עורך דין.
(בפני השופטים : שמגר, אשר, גב' בן פורת. החלטה - השופט שמגר. עו"ד א. שכטר למערער, עו"ד י. פיקהולץ למשיב. 13.5.80).
בר"ע 40/80 - קופל תורס בע"מ נגד אתונה ... בע"מ ואח' *צו מניעה בבימ"ש שלא לממש ערבות בנקאית עד גמר הברור בין הצדדים בפני בוררות (הבקשה נדחתה). המשיבה הגישה תובענה נגד המבקשת ועילתה היא שמשהפרה המבקשת את החוזה ביניהן הפרה יסודית ביטלה המשיבה את החוזה. להבטחת קיומו של החוזה מצדה נתנה המשיבה למבקשת ערובה בנקאית בסך 500 אלף דולר ובצו ביניים אסר השופט על המבקשת לממש ערובה זו עד גמר בירור המשפט. הבקשה לרשות ערעור על צו המניעה נדחתה. אם יפסק בסופו של הדיון שהמשיבה היתה זכאית לבטל את החוזה, תצטרך המבקשת להשיב לה כל סכום שתגבה, ואין לראות למה תגבה תחילה על מנת להשיב לאחר מכן. טענת המבקשת שלפי החוזה צריך הסכסוך להתברר בבוררות ועל כן לא היתה לשופט סמכות שיפוט אינה טענה, לאור הוראת סעיף 16 לחוק הבוררות. לא זו בלבד, אלא בכתב תביעתה מבקשת המשיבה סעד הצהרתי שהערובה הנדונה תהיה מוקפאת עד למתן החלטה בבוררות שתתקיים בין הצדדים. מכאן שצו המניעה הזמני אינו בא אלא כדי שהסעד המבוקש בתובענה שבבוררות לא יסוכל מראש.
(בפני: מ"מ הנשיא ח. כהן. 12.5.80).
בר"ע 93/80 - אסתר מרכוס נגד הרשות המוסמכת לצורך חוק נכי רדיפות הנאצים
*ערעור נוסף לביהמ"ש העליון בענין נכים לאחר שהמחוקק העביר סמכויות הערעור לביהמ"ש המחוזי (הבקשה נדחתה).
ביהמ"ש המחוזי, בשבתו בערעור על ועדת עררים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, החליט לקבל את ערעור המבקשת ולהחזיר את הדיון לועדה. המבקשת מתרעמת על ביהמ"ש המחוזי שלא נענה לבקשתה להכריע לגופו של ענין ולטענתה כבר סבלה ענויי דין די והותר והדיון המחודש עשוי להאריכם ללא כל צורך. לא זו בלבד, אלא, לטענתה, השאלה הטעונה הכרעה היא פשוטה וקצרה, ומשסירב ביהמ"ש המחוזי להכריע בה היא מבקשת רשות ערעור על מנת שביהמ"ש העליון יעשה מלאכה זו. הבקשה נדחתה. אין זה ענין הראוי לבוא בערעור עד לפני ביהמ"ש העליון. מטרת המחוקק שהעניק לאחרונה סמכות שיפוטית בערעורים על ועדות העררים לבתי המשפט המחוזיים, היתה להבטיח שלא יבואו לפני ביהמ"ש העליון אלא ערעורים אשר בהם מתעוררות שאלות משפטיות סבוכות, או חדישות, או עקרוניות, ושלא יוצף ביהמ"ש העליון, כמו בעבר, בערעורים שאינם נוגעים אלא לטיב נכותו של מערער פלוני או לזכויותיו המיוחדות. נכון שביהמ"ש המחוזי מוסמך היה להכריע בשאלה הנדונה אם נכות היא כמשמעותה בחוק ואם לאו, אבל הוא לא חייב היה להכריע בשאלה זו, אלא רשאי היה להחזירה לדיון בפני ועדת העררים. הדבר נתון לשיקול דעתו והשאלה אם צדק או טעה בשיקול הדעת אינה בגדר השאלות המשפטיות הראויות לבוא להכרעה לפני ביהמ"ש העליון.
(בפני: מ"מ הנשיא ח. כהן. 24.4.80).
בר"ע 76/80 - יואל אדלר נגד חברת שיכון עובדים ופרץ בן גיאת בע"מ
*הארכת מועד להגשת ערעור כאשר הנושא בין כה וכה נמצא בערכאת הערעור בין צדדים אחרים (הבקשה נדחתה).
בבימ"ש השלום ניתן פס"ד לטובת המבקש נגד שיכון עובדים (להלן הנתבעת), והנתבעת שלחה הודעת צד ג' לחברת פרץ בן גיאת (להלן צד ג') וצד ג' חוייב לשפות את הנתבעת במקצת הכספים שעליה לשלם למבקש. צד ג' הגיש ערעור לביהמ"ש המחוזי ובשעת שמיעת הערעור העלה המבקש טענה טרומית, שאין בינו לבין צד ג' שום יריבות, ועל כן יש למחוק את הערעור נגדו על הסף. ביהמ"ש המחוזי דחה טענה טרומית זו, והבקשה לרשות ערעור נדחתה. עוד עילה שניה בפי המבקש שבמעמד שמיעת הערעור ההוא נאות ביהמ"ש המחוזי להאריך לנתבעת את המועד להגשת ערעור מצדה כנגד המבקש, וטענת המבקש היא שהנתבעת לא הראתה טעם מיוחד להארכת מועד זה, הבקשה לרשות ערעור על החלטה זו נדחתה גם היא. אשר לערעור צד ג' - הבהירה משיבה זו שאין המבקש אלא צד פורמאלי לערעור שכל כולו מופנה כלפי הנתבעת. אשר לערעורה של הנתבעת - העובדה שבאותו ענין עצמו תלוי בין כה וכה ערעור בביהמ"ש, היא כשלעצמה דייה כטעם מיוחד להאריך לבעל דין שלא הגיש מצדו ערעור, את המועד להגשת ערעור. אין נפקא מינה אם הבקשה להארכה הוגשה במועד או רק ביום שמיעת הערעור, ואפילו תאמר כי בשימושו בשיקול דעתו לטובת הנתבעת נהג ביהמ"ש המחוזי בנדיבות יתר אין בכך בלבד כדי להצדיק ערעור לביהמ"ש העליון.
(בפני: מ"מ הנשיא ח. כהן. 12.5.80).
בר"ע 68/80 - אמריק קליין נגד תנובה בע"מ
*תיקון כתב תביעה (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
המבקש הגיש תובענה נגד המשיבה לביהמ"ש המחוזי וכשנתיים לאחר הגשת התובענה, לאחר שכבר נתקיים קדם משפט, ביקש לתקן את כתב תביעתו. ביהמ"ש המחוזי סירב לתת את הרשות הדרושה לכך והערעור על כך נתקבל. ביהמ"ש המחוזי מצא בבקשה פגמים מפגמים שונים ולא שוכנע שהיה צורך בכל התיקונים המבוקשים. כמו כן סבר כי הבקשה הוגשה באיחור רב ולדעתו יטיב המבקש לעשות אם יפסיק תביעתו הנוכחית ויגיש תביעה חדשה ומחודשת. ביהמ"ש העליון ציין כי בדרך כלל לא היה מתערב בכגון דא בשיקול דעתו של ביהמ"ש המחוזי,
ואולם במקרה הנוכחי החמיר ביהמ"ש עם המבקש יתר על המידה. כלל גדול הוא שנותנים לבעל דין חופש רחב לתקן את כתבי טענותיו, ככל שנראה הדבר דרוש ומועיל בעיניו, ואין מונעים ממנו רשות לתקן אלא אם כן יגרום התיקון לבעל דין יריבו מעוות של ממש, אשר גם בפסיקת הוצאות אין כדי לפצותו עליו. בענין דנא אין לראות מעוות. כלשהו שנגרם או עלול להיגרם למשיבה הנתבעת, ועל כל הטרדה נוספת שתיגרם לה ניתן לפצותה בפסיקת הוצאות. לפיכך ניתנה למבקש רשות לתיקון תביעתו, אך הוא חוייב בהוצאות המשיבה בסכום של 10 אלפים ל"י.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא ח. כהן, שמגר, אשר, 15.4.80).
בר"ע 88/80 - יהודית גיגי נגד יוסף גיגי
*סמכות שיפוט במזונות (הבקשה נדחתה).
המבקשת תבעה מזונותיה בביהמ"ש המחוזי לפני שנים אחדות, זכתה בפסק דין, ואח"כ התפייסה עם בעלה ואף נולד לבני הזוג בן נוסף. לאחר מכן נתפרדה החבילה ובני הזוג החלו להתדיין בביה"ד הרבני. הבעל תבע גירושין והאשה תבעה מזונות. עתה חזרה המבקשת ותבעה מזונותיה בביהמ"ש המחוזי, כאשר תביעת המזונות שלה עודה תלויה ועומדת בביה"ד הרבני. ביהמ"ש המחוזי דחה על הסף את תביעת המבקשת והבקשה לרשות ערעור נדחתה. תורת המשכיות השיפוט, שלפיה נשארת סמכות השיפוט בידי בית הדין או ביהמ"ש שהחל לדון בתביעה הנדונה, אין ענינה לכאן, אפילו נשארה זכות השיפוט להלכה בידי ביהמ"ש המחוזי שהחל לראשונה לדון במזונותיה של אשה זו לפני שנים אחדות, אין היא יכולה להישמע בטענה שאין סמכות לביה"ד הרבני, ולפי סעיף 18 לחוק בתי המשפט, אין בית משפט מחוזי דן בענין שבסמכותו כל עוד דן באותו ענין בית דין מוסמך אחר.
(בפני: מ"מ הנשיא מ. כהן. עו"ד א. בן דרור למבקשת, עו"ד מ. בר שלטון למשיב 13.5.80).
בר"ע 84/80 - אריה כהן ואח' נגד לובה קריקון
*ביטול פס"ד שניתן במעמד צד אחד והארכת מועד (הבקשה נדחתה).
המבקשים והמשיבה הם בעלים משותפים של בנין המכיל 3 חדרים והתפוס בידי המשיבה הטוענת לדיירות מוגנת עפ"י חוק הגנת הדייר. המבקשים הגישו לבימ"ש השלום תביעה לפירוק השיתוף במקרקעין, וכדי שיוכלו המקרקעין להימכר כשהם פנויים, תבעו גם צו פינוי נגד המשיבה. על אף הזדמנויות חוזרות ונשנות לא הגישה המשיבה כתב הגנה אם כי התייצבה מידי פעם בביהמ"ש, עד שלבסוף בימ"ש השלום ציווה על פינוייה ועל פירוק השיתוף במקרקעין בדרך מכירתם כשהם פנויים. כ- 7 חודשים לאחר מכן פנתה המשיבה לעורך דין והלה הגיש מטעמה בקשה לביטול פסק הדין, שופט אחר של בימ"ש השלום נענה לבקשה, באשר התרשם כי הקשר של המשיבה עם המציאות רופף ביותר, ולא זו בלבד אלא הוא ראה במצב נפשה של המשיבה גם משום טעם מיוחד מספיק להאריך לה את המועד להגשת בקשת הביטול, על ההחלטה ביקשו המבקשים רשות ערעור לביהמ"ש המחוזי, ובקשתם נדחתה. ביהמ"ש ראה באותו "פסק דין" לא פסק סופי כי אם החלטת ביניים, שענינה פירוק השיתוף במקרקעין, שאינו מסתיים אלא בחלוקת פדיון המכירה בין השותפים, וכל עוד לא הסתיים הרי כל החלטות ביהמ"ש אינן אלא החלטות ביניים הניתנות לביטול כל אימת שהנסיבות משתנות. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. אין צורך לחוות דעה בשאלה אם פסק הדין של בימ"ש השלום היה פסק דין או החלטה אחרת, שכן כל החלטה, לרבות פסק דין, ניתנת לביטול אם ניתנה עפ"י צד אחד, או באין כתבי טענות מצד שני. אין כל פגם או דופי בשיקול דעתו של שופט השלום, לא לענין הארכת המועד להגשת הגשת הביטול ולא לענין הביטול עצמו. השאלה אם יש למשיבה זכות דיירות מוגנת במקרקעין היא שאלה נכבדה שטרם התבררה לגופה, והמשיבה לא היתה מסוגלת לעוררה כל עוד לא היתה מיוצגת, ביהמ"ש לא יושיט יד עזר לשותפים
לשלול מאת שותפתם את זכויותיה כלפיהם, אך משום שלא היתה מסוגלת, מסיבות נפשיות, לטעון כדבעי לזכויותיה ולהביאן לידי בירור.
(בפני: מ"מ הנשיא ח. כהן. 20.5.80).
בר"ע 97/80 - קמיאל אילן נגד קמיאל אילנה
*תיקון פס"ד בעניני מזונות ע"י השופט שנתן את פסה"ד (הבקשה נדחתה).
ביום 12.2.80 חייב ביהמ"ש המחוזי את המבקש בתשלום מזונות זמניים של 8 אלפים ל"י לחודש למשיבים "כשסכום זה צמוד למדד יוקר המחייה שפורסם עבור חודש אוקטובר 1979". לאחר מכן הגיש ב"כ המשיבים בקשה "לתיקון טעות סופר ו/או להבהרה" על מנת שיאמר בהחלטה כי יש לשלם את המזונות הזמניים החל מהגשת התביעה באוקטובר 1979. השופט נענה לבקשה שלא במעמד המבקש, המבקש הגיש בקשה למחוק את התוספת אך השופט סירב לבקשה זו. נימוקו היה שעצם קביעת ההצמדה למדד יוקר המחייה של אוקטובר 1979 מעידה על כוונתו הברורה כי המזונות ישולמו מאז הגשת התביעה, והשמטת היום המדוייק לא היתה אלא טעות סופר הניתנת לתיקון. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. בין אם צדק השופט שהיתה זו רק טעות סופר ושהתיקון לא הביא לשינוי ההחלטה הקודמת, ובין אם לא צדק, על כל פנים היתה ההחלטה מיום 12.2.80 החלטת ביניים, אשר, לכשיחייבו זאת הנסיבות, רשאי היה השופט לתקנה ולשנותה מידי פעם כמידת הצורך. אפילו השמיט השופט מהחלטתו את הוראת ההצמדה למדד אוקטובר 79, עדיין רשאי היה להוסיף הוראה זו; כמותה כתאריך תחילת החיוב, בהחלטה נוספת ונפרדת, אם סבור הוא שהיה בכך צורך, בין כה וכה אין זאת שאלה הראויה לבוא בערעור מיוחד לביהמ"ש העליון.
(בפני: מ"מ הנשיא ח. כהן. 1.5.80).
בר"ע 41/80 - מנהל מס רכוש וקרן פיצויים נגד אלפידה פרוסקאואר ואח'
*פירוש סעיף בחוק רכוש (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
השאלה העומדת לדיון בערעור היא שאלת פירושו של סעיף 7 (א) לחוק מס רכוש וקרן פיצויים שלשונו "שוויו של בנין ... יהיה הסכום שניתן לקבל בעד בנין כזה ... ב-1 באוקטובר שקדם לשנת המס שבה נשום הבנין ...". ועדת הערר, ובעקבותיה ביהמ"ש המחוזי, פסקו כי "שנת המס שבה נשום הבנין" היא השנה אשר בה נעשתה השומה של הבנין, תהא אשר תהא השנה לגביה נדרש תשלום מס הרכוש. בענין שלפנינו נסבה המחלוקת על המס המגיע לשנת המס 1975; מאחר והשומה נעשתה בשנת 1974, הרי היום הקובע לענין סעיף 7 (א) הנ"ל הוא יום 1.10.73, טוען מנהל מס רכוש כי "שנת המס שבה נשום הבנין" אינה יכולה להיות אלא השנה שלגביה נשום הבנין כך שהיום הקובע הוא 1.10.74, שאם לא תאמר כן יכול שוויו של בנין לצורך קביעת המס להיקבע עפ"י שומה שלפני שנים רבות וודאי לא לכך התכוון המחוקק. ביהמ"ש המחוזי קיבל כאמור את עמדת המשיבים והערעור על כך נתקבל. גם ביהמ"ש המחוזי ציין כי יש מידה רבה של הגיון בטענת המערער, אלא שלא ראה עצמו בן חורין לסטות מלשונו הברורה של החוק הנוקט לשון "בה", ואינו נוקט לשון לגביה, ומכאן שהמדובר בשנה שבה נקבעה השומה, ולא לשנה שלגביה נקבעה השומה. מה גם, אמר ביהמ"ש המחוזי, שבפרשו חוק פיסקלי נזהר ביהמ"ש מלפרשו שלא על דרך הצימצום. אולם, באשר לפרשנות של חוקים פיסקליים כבר נפסק לא פעם שכל כללי הפרשנות החלים בחוקים אחרים יפים גם לחוקים אלה. רק כשחיוב לשלם מס מוטל עפ"י לשון החוק בספק, מפרשים את החוק לטובת משלם המס ואין מחייבים אותו מספק.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא מ. כהן, שמגר, אשר. החלטה - מ"מ הנשיא ח. כהן. עו"ד ד. גורני למבקש, עו"ד ר. חן למשיבים. 13.5.80).