תקציר סביר כרך ט"ו חוברת 9

בג"צ 802/79 - רפיק סמרה ואח' נגד מפקד אזור יהודה ושומרון

*איחוד משפחות בשטחים המוחזקים.
(התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי).

.
העותר נולד בכפר שבאיזור יהודה ויצא לגרמניה המערבית בשנת 1962. הוא נהג לבקר את בני משפחתו בכפר, ובאחד הביקורים הכיר את העותרת השניה (להלן העותרת) המתגוררתבכפר סמוך והשניים נישאו בשנת 1968. מאז ממשיכה העותרת להתגורר בכפרה, לאחר שלא הצליחה להקלט בגרמניה, ואילו העותר ממשיך לעבוד בגרמניה. העותר ביקר 6 פעמים את העותרת בכפר, אך לא הותר לו להישאר בו הישארות של קבע. בינתיים נולדו לבני הזוג 4ילדים המתגוררים עם העותרת. בשנת 1970 הגישו העותרים בקשה לאיחוד משפחות והבקשה אושרה אך העותר לא ניצל את האישור. בשנת 1973 השתנו הקריטריונים באשר לאיחוד משפחות, ומשפנו הצדדים וביקשו מחדש איחוד משפחות נדחתה הבקשה ומפקד יהודה ושומרון נימק את הדחיה "בשיקולי ביטחון". לאחר התכתבות נוספת שלא נשאה פרי פנו העותרים לבג"צ, ב"כ היועץ המשפטי הוזמן לדיון וביהמ"ש הוציא צו על תנאי שלפיו על המשיב ליתן טעם "מדוע לא תיענה בקשת העותרים לאיחוד משפחות, בהתחשב בכך שבעבר כבר הוענק לעותר היתר לאיחוד משפחות ואותו לא ניצל". לפי המשאלה של בג"צ נדון ענינו של העותר מחדש לפי הנימוק המצוי בצו על תנאי והועדה החליטה שוב לדחות את הבקשה. בתצהיר התשובה מטעם המשיב נאמר כי הסירוב אינו מטעם ביטחוני הנוגע לעותר, אלא נעשה עפ"י הקריטריונים המקובלים משנת 1973 שאת תוכנם אין המשיב מוכן לגלות. הועדה הגיעה למסקנה שאמנם אין ענינים ביטחוניים הנוגעים לעותר עצמו, אך אם ינתן לעותר להיכנס באורח קבע לאיזור יגרור הדבר אחריו בקשות רשות אחרות של מבקשים שקיבלו אף הם היתרים בעבר. מכאן העתירה.
א. ממשל צבאי רשאי לאסור או להגביל כניסה לשטח המוחזק על ידו, המושל הצבאי של יהודה ושומרון עשה שימוש בסמכות זו, ואפילו אם היתה לאדם פלוני הזכות להיכנס לאיזור לפני המלחמה הרי זכות זו שוב אינה בידו. אף שיהודה ושומרון הם שטח סגור, הרי איסור הכניסה אליו אינו מוחלט והכניסה מותרת לבעלי היתרים.
ב. ב"כ המשיב העלה טענה מקדמית כי סירובו של המשיב אינו שפיט. לטענתו אין לעותרים זכות לאיחוד משפחות, היתר הניתן הוא מעשה חסד עפ"י קריטריונים הנקבעים עפ"י שיקולי ביטחון, ואין שיקולים אלה ראויים להכרעה שיפוטית, שכן מעורבים בהם שיקולים פוליטיים הקשורים ביחסיה הבינלאומיים של המדינה. אין לקבל טענה זו. מתן היתר לאיחוד משפחות מהווה פעולה שכללי המשפט המינהלי חלים עליה. כשם ששיקוליו של שר הפנים לאיחוד משפחות נתונים לביקורת בג"צ עפ"י אמות מידה שיפוטיות, כך גם שיקול דעתו של מפקד האיזור. חוסר שפיטות בשל טעמים בטחוניים ופוליטיים אינו ניתן להגדרה מדוייקת וקבועה מראש, והרי הוא תלוי במידת הריסון העצמי שמגלה הרשות השופטת, אין הבדל לענין השפיטות בין שיקול דעתו של המפקד לענין איחוד משפחות לבין שיקול דעתו לענין תפיסת חזקה במקרקעין, וכשם ששיקול דעת אחרון זה הוא שפיט כך אף בעניננו.
ג. אשר לשיקולים הקונקרטיים, הרי סירובו של המשיב אינו כדין. ב"כ המשיב ציין כי אילו עמדה בפני המשיב רק שאלת העותרים היה נעתר לבקשה, אך המשיב חושש שמא יבואו מקרים נוספים. חשש זה אינו חשש כלל. המקרה שלפנינו הוא מיוחד במינו מכמה בחינות, ואף כי כל אחת מהן עשויה להתקיים במקרים רבים אחרים, הרי ההצטברות מייחדת את המצב שלפנינו. כאן מדובר באיחוד משפחות בין בעל לאשה שהוא התא המשפחתי הבסיסי; בני המשפחה אינם יכולים להתגורר בגרמניה כי היא מדינה לא ערבית ונסיונם להתיישב שם נכשל; בעבר נמסר לעותר כי השיקול לסירוב הוא ביטחוני אינדבידואלי והאמת היא שאין כל נימוק ביטחוני שלא ליתן לעותר היתר; לעותר ניתן
בעבר היתר להשתקע באזור והוא לא ניצל את ההיתר. אוסף נסיבות זה יש בו כדי להצביע על כך כי החלטת המשיב פגומה על פניה ויש לבטלה.

(בפני השופטים : גב' בן פורת, אלון, ברק. החלטה - השופט ברק עוה"ד מ. דרורי וי. גאגין לעותרים, עו"ד ר. יאראק למשיב. 29.4.80).

בג"צ 702/79 - מנחם גולדברג נגד מנחם שרמן ראש עירית רמת השרון ואח'

*האצלת סמכויות ע"י ראש עיר לחברי מועצה.
(התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי נגד 4 משיבים ובוטל נגד משיבה אחת).

העותר הוא חבר מועצת רמת השרון. המשיב הוא ראש המועצה שנבחר לפי חוק הרשויות המקומיות (בחירת ראש הרשות וסגניו וכהונתם). המשיבים 2 עד 5 הם חברי המועצה המקומית ומביניהם המשיבה השלישית, הגב' קנטור, מכהנת גם כחברה של ועדת ההנהלה של המועצה המקומית. באחת הישיבות הועמד על סדר היום סעיף של האצלת סמכויות מטעם ראש המועצה המקומית לשני סגניו לתחומי ההנדסה וטיפול בשכונות וכן האצלת סמכויות למשיבים 2 עד 5 בתחומי החינוך, הנוער וכו' העותר התנגד להאצלת הסמכויות למשיבים 2 עד 5 כשהוא מסתמך על האמור בסעיף 17 לחוק כי ראש הרשות רשאי באישור המועצה "לאצול מתפקידיו וסמכויותיו לסגן ראש רשות או לחבר ועדת הנהלה כשמשמעה בפקודת העיריות, או לעובד הרשות...". לטענת העותר אין המשיבים 2 עד 5 כלולים בין אלה המנויים בסעיף 17 הנ"ל. מכאן העתירה.
א. המשיבה השלישית, גבן קנטור, היא חברה בועדת ההנהלה של המועצה ומשום כך שונה הבעיה המשפטית המתעוררת לגביה מזו המתעוררת לענין שאר המשיבים. השאלה לגבי הגב' קנטור הינה זו: רמת השרון היא מועצה מקומית ובסעיף 17 הנ"ל נאמר כי ניתן לאצול סמכויות "לחבר ועדת הנהלה כמשמעה בפקודת העיריות" ומכאן, טוען העותר, כי רק לחבר ועדת הנהלה בעיריה ניתן להאציל סמכויות ולא לחבר ועדת הנהלה במועצה מקומית. טענה זו אין לקבל. בניתוח מגמות חוק בחירת ראש הרשות, החוקים שהוא מבטל, ולשון החוק ומגמותיו, עולה כי המלים "כמשמעה בפקודת העיריות" פירושם וכוונתם לאו דווקא חבר בועדת הנהלה של עיריה אלא גם של מועצה מקומית. לפיכך יש לבטל את העתירה בכל הנוגע לגב' קנטור.
ב. לעומת זאת יש לקבל את העתירה בכל הנוגע להאצלת סמכויות לחברי המועצה אשר סעיף 17 הנ"ל אינו מתיר באופן מפורש. סמכות שהפעלתה יש בה משום שיקול הדעת, משהוענקה לפלוני, חייב הוא להפעיל סמכות זו באופן אישי, ואין הוא רשאי להאצילה לאחר אלא אם הורשה במפורש לכך. כלל זה יפה במיוחד בעניננו, שבו ראש הרשות נבחר באופן אישי ואלה שבחרו בו נתנו את עינם בו, בשיקול דעתו ובכישוריו האישיים. ודאי, שבעל הסמכות יכול להיעזר במילוי תפקידו - סמכותו ע"י העברת תפקידים בעלי אופי טכני לאחרים, ולא בנקל ניתן להגדיר מראש אימתי יש בפעולה פלונית משום עזר וסיוע להפעלת הסמכות, שאז מותר לעשותה באמצעות אחר, ואימתי יש בה משום הפעלת חלק של הסמכות גופה ואז אסור לעשותה באמצעות אחר. בעניננו ברור שראש המועצה האציל סמכות למשיבים. לא זו בלבד שכך הוגדר הנושא בסדר היום של הישיבה, אלא כך הסביר ראש המועצה עצמו את מה שהוא מבקש לעשות. הוא הסביר כי אותו חבר מועצה שיואצלו לו סמכויות, יהיה אחראי אופרטיבית לביצוע החלטת המועצה שקובעת את המדיניות וכל נבחר יהיה בעל סמכות בתחום האגף או המחלקה הנדונה.
(העותר לעצמו, עו"ד י. גל אור למשיבים, עו"ד לרר לגב' קנטור. 27.3.80).

בג"צ 840/79 - מרכז הקבלנים והבונים בישראל ואח' נגד ממשלת ישראל ואח'

*התקשרות עם חברות זרות לבניה טרומית.
(בקשה למתן צו על תנאי - הבקשה נדחתה).

העותרים, ארגון של קבלני בנין, ארגון של תעשינים לבניה טרומית וכן קבלנים ובעלי מפעלים לבניה טרומית, ביקשו בעתירתם צו שמטרתו למנוע מן המשיבים כריתת הסכם בין המדינה ובין שני תאגידים בחו"ל, בדבר הקמת מפעלים לבניה טרומית ולבניה מתועשת בארץ. העותרים מתייחסים למו"מ שהתנהל בין הממשלה ובין המפעלים הזרים ולטענתם קופחו הם בכך שהמדינה מעדיפה את החברות האחרות. המדינה השיבה כי כל החברות לבניה טרומית ומתועשת העותרות בעתירה זו התקשרו בעבר בהסכמים לבנית דירות עם משרד הבינוי והשיכון ללא מכרז ואף זכו בהטבות מן המדינה כשהקימו את מפעליהם. המשיבים אומרים כל מטרתם בהתקשרות עם החברות הזרות היא לאפשר לגורם מתחרה לפעול בשוק הבניה אחרי שהתברר בראשית שנת 1979 שקיים מחסור בדירות. עתירת העותרים נדחתה.
בשלושה פסקי דין עומדים שופטי ביהמ"ש העליון על מידת התערבות בג"צ בפעולות כלכליות של המדינה, וכן המקרים שבהם יתערב בג"צ כשיש חובת מכרז והמקרים שבהם יתערב בג"צ כשאין חובת מכרז, וכן אימתי יש לעותרים זכות עמידה ואימתי פגיעה בזכותו של פלוני מעמידה לו זכות עמידה בבג"צ.

(בפני השופטים: י. כהן, אלון, ברק. עו"ד מ. חשין לעותרים, עו"ד גב' ד. בייניש למשיבים. 10.4.80).

המ' 195/80 - משה בכר נגד מדינת ישראל

*הזמנת קטינה להעיד כאשר בין מסירת הודעתה לחוקרת נוער ובין שמיעת המשפט מלאו לה 14 שנה (בקשה לרשות ערעור - הבקשה נדחתה).

המבקש הורשע בביצוע מעשה מגונה בקטינה ונימוקיו בבקשה לרשות ערעור הם: הילדה, אשר לדבריה האמין ביהמ"ש, היתה אמנם קטינה בעת שבוצע בה המעשה המגונה ובעת שמסרה את עדותה לחוקרת הנוער, ואולם בעת שהסתיים המשפט כבר מלאו לה 14 שנה, ולפיכך חייבת היתה התביעה להביא את הילדה לביהמ"ש כדי לאפשר לסניגור לחקור אותה חקירה נגדית. מתברר שהסניגור אכן ביקש מהתובעת שזו תביא את הילדה כעדה, התובעת סירבה והסניגור לא ביקש לקרוא לילדה כעדת הגנה. עפ"י ההלכה שנפסקה, גם אחרי שלילדה מלאו 14 שנה עדיין הודעתה לחוקר נוער שניתנה לפני כן משמשת ראיה במשפט נגד נאשם, אם כי אז אין כבר מניעה שהילדה תובא להעיד בביהמ"ש. על כן, אילו היה הסניגור מבקש שהילדה תוזמן להעיד כעדת הגנה, לא היתה כל סיבה שלא להזמינה, ואולם בקשה כזו לא הועלתה. לא היתה חובה על התביעה להביא את הילדה להעיד והתובעת היתה רשאית להסתפק בהגשת הודעת הילדה. נימוק אחר של הערעור הוא שעדות אשתו של המבקש בנדון נתקבלה שלא כדין, מכיון שהסייג של סעיף 5 לפקודת הראיות אינו חל במקרה זה בענין זה כבר נפסק כי הסייג חל בכל מקרה של מעשה אלימות, בין אם נעשה כלפי בני משפחה בין אם לאו. אין למבקש סיכוי להפוך את ההלכה הנ"ל על פיה.

(בפני: השופט י. כהן. 27.5.80).

המ' 231/80 - הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין נגד עו"ד פלוני

*הארכת מועד להגשת ערעור לביהמ"ש ע"י לשכת עוה"ד בדיון משמעתי (בקשה למתן אורכה - הבקשה נדחתה).

המבקש הגיש בקשה להאריך מועד להגשת ערעור על פסק דינו של בית הדין הארצי של לשכת עורכי הדין. בתחילת הדיון העלה ב"כ המשיב את השאלה אם יש בכלל סמכות להאריך מועדים, שכן חוק לשכת עורכי הדין
לא העניק סמכות כזו לביהמ"ש. אין צורך לפתור את הבעיה, מכיון שהמשיב הסכים לדון לגופה של הבקשה. סעיף 71 לחוק עורכי הדין מעניק לנאשם ולקובל זכות ערעור תוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין. בעניננו ניתן פסה"ד ביום 8.2.80 ונשלח ביום 11.2.80, ויש להניח שבתוך מספר ימים הגיע לידי בעלי הדין. הבקשה להארכת מועד הוגשה רק ביום 15.4.80, דהיינו כחודש ימים לאחר תום המועד. נטען כי האיחור נובע ממחלתו של הפרקליט שהופיע בדיון וכן בשהותו במילואים של רכז התביעה, אין בנימוקים אלה כל הצדקה לאיחור הממושך. אם נקבע מועד להגשת הערעור, הרי קביעה זו מחייבת את כל אלה החפצים להשתמש בזכות הערעור. גם אם הקובל הוא תאגיד חייב הוא להתאים את סדרי התייעצויותיו ודרך קבלת החלטותיו למועדים שנקבעו בחיקוק ואינו יכול ליהנות מזכויות יתר בגין הסדרים שהונהגו על ידו. גם בהתחשב בטענות המחלה ושירות המילואים אין להאריך את המועד. שתי הסיבות הנ"ל נסתיימו ביום 25.3.80, ואין הסבר מדוע התמשך האיחור מעבר למועד זה ומדוע לא הוגשה בקשה להארכת מועד במועד מוקדם יותר.

(בפני: הרשם ברטוב. עו"ד א. הררי למבקש, עו"ד ב. ליבמנברג למשיב, 28.5.80).

המ' 178/80 - מוריס ראונרנאף נגד אילנה חכים

*הארכת מועד להגשת סיכומים (בקשה להארכת מועד - הבקשה נתקבלה).

המבקש איחר את המועד להגשת סיכומים בכתב בערעור במספר ימים, וזאת לאחר שכבר הוארך המועד בהסכמת ב"כ המשיבה. הטעם בבקשה זו להאריך את המועד נוספות, הוא עומס העבודה הכבד שהוטל בתקופה הרלוונטית על הפרקליטה מפרקליטות המדינה המייצגת את המערער, והנחתה של אותה פרקליטה כי לאחר שב"כ המשיבה כבר הסכים בעבר להארכת המועד לא ימנע זאת עתה בשל ימים ספורים. הוברר שעוה"ד של המשיבה נועד עם מרשתו ולפי הוראתה סירב להסכים להארכה נוספת. בקשת המבקש נתקבלה, המדובר הוא במועד שנקבע ע"י ביהמ"ש ולא ע"י חיקוק והמבקש יכול להסתפק בהסבר מתקבל על הדעת, ואינו חייב להראות טעם מיוחד להצדקת הארכת המועד. מכלול הנימוקים שניתנו אכן מהווים הסבר מתקבל על הדעת.

(בפני: הרשם ברטוב. עו"ד גב' א. ראב למבקש, עו"ד ד. צחי למשיבה. 30.4.80).

המ' 272/80 - סנובסקי רחל ואח' נגד חנה לבון

*הארכת מועד להגשת ערעור (בקשה להערכת מועד - הבקשה נתקבלה).

הבקשה היא להאריך את המועד להגשת ערעור. הודעת הערעור הגיעה לביהמ"ש העליון תוך המועד אך הוחזרה ע"י המזכירות בשל פגמים שנתגלו בה, ואלה הם: בפסה"ד שצורף להודעת הערעור לא צויין מועד נתינתו ולא צויינו בו שמות הצדדים; סכום השיק שצורף להודעת הערעור לא כיסה את סכום האגרה שעל המערערים לשלם. משהוחזרה הודעת הערעור תיקן ב"כ המערערים את הפגמים והחזיר את הודעת הערעור למזכירות, אלא שבינתיים עבר המועד. למרות האיחור קובל הערעור ואף נקבע מועד הדיון בו. סמוך למועד הדיון גילה ב"כ המשיבה שהערעור הוגש באיחור והגיש בקשה למחיקתו על הסף. באותה בקשה החליט הרשם כי זו תידון במעמד הדיון בערעור, בהתחשב בעובדה שמועד הדיון קרב ובא. בשלב זה הגיש ב"כ המבקשים בקשה להארכת המועד, זו הנדונה כאן. הבקשה נתקבלה. השאלה היא אם חייבו הפגמים בהודעת הערעור את החזרתה לב"כ המבקשות. תקנה 389 מונה את המסמכים שיש לצרף לכתב הערעור וצורתם. ביניהם גם העתקים של ההחלטה שעליה מערערים ואלה חייבים להיות מאושרים כאמור בתקנה, לכתב הערעור אכן צורפו העתקים של פסה"ד מאושרים כדין, וכמסתבר, בעת הקראת פסה"ד נמסר לידי ב"כ המבקשים העתק שאיננו נושא את שמות הצדדים ולא צויין מועד נתינתו, והעתקים מאושרים מאותו פסק דין צורפו לכתב הערעור. בא כח המבקשים נהג במקרה זה כשורה ואין לראות בפגם זה עילה להחזרת הערעור. גם הפגם של האגרה החסרה אינו יכול לשמש עילה להחזרת הערעור, ושני
הפגמים גם יחד אינם מהווים פגיעה בהוראות סדר הדין. מאחר שכתב הערעור הוגש בזמן ואינו מנוגד להוראות כאמור הרי חייבת היתה המזכירות לקבל את הערעור, ולאחר קיבולו לדרוש הוספת הפרטים החסרים ותשלום יתרת האגרה. מכאן שטעתה המזכירות וטעות זו כשלעצמה יכולה לשמש טעם מיוחד להארכת המועד. נכון כי משלא קובל הערעור חייב היה ב"כ המבקשים לפנות לשופט ולבקש החלטתו בשאלה אם הערעור ממלא או איננו ממלא אחרי ההוראות, וכן חלה על המערערים החובה להגיש מיד את בקשתם להארכת המועד וכך לא נהגו, אולם אין לראות בכך פגיעה בטעם המיוחד שהראה ב"כ המבקשים בטענותיו. המסקנה היא שכתב הערעור היה כשר לרישום עם הגשתו, ויש לראות את מועד הגשתו לראשונה כמוגש כדין, ובכל הנתונים האמורים יש להאריך את המועד להגשת כתב הערעור ולראותו כאילו הוגש כדין.

(בפני: הרשם ברטוב. עו"ד מ. ענבר למבקשים, עו"ד א. וינס למשיבה. 13.5.80).

המ' 22/80 - קאיקוב נפתלי נגד הרשות המוסמכת לצורך חוקי נכי רדיפות הנאצים

*דרישה שביהמ"ש ימנה פוסק רפואי בערעור נכה רדיפות הנאצים (בקשה לרשות ערעור - הבקשה נדחתה).

המבקש תבע תגמולים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים ומקצת תביעותיו נדחו בהיעדר הוכחה על קשר סיבתי בין הנכות לבין המלחמה. היעדר קשר זה הוכח עפ"י חוות דעת של ועדה בת 3 רופאים. לעומתה הגיש המבקש תעודה מאת רופא קופת חולים, אך הערכאות העדיפו את חוות הדעת האחרת על פני תעודת הרופא. טענת ב"כ המבקש היא שלפי פסיקת ביהמ"ש העליון חייבת היתה הועדה למנות פוסק רפואי מטעמה ומשלא עשתה כן חייב היה ביהמ"ש המחוזי לעשות זאת. אמת, שבמקרים אחדים חיווה ביהמ"ש העליון דעתו שמינוי פוסק רפואי היתה הדרך הנכונה ללכת בה, אך אין זאת אומרת שחובה מוטלת על הועדה בכל מקרה לעשות כן, אלא שמן הראוי הוא שהועדה תשתמש בשיקול דעתה ותמנה פוסק רפואי במקרה של חילוקי דיעות בין המומחים הרפואיים. אפילו נניח שבמקרהו של המבקש טעתה הועדה וטעה ביהמ"ש המחוזי בשיקול דעתם בהימנעם למנות פוסק רפואי, אין בטעות זו משום שאלה משפטית הראיה לבוא בפני ביהמ"ש העליון בערעור נוסף.

(בפני: מ"מ הנשיא ח. כהן, עו"ד ש. אדלסקי למבקש, עו"ד ל. מרגלית למשיבה. 19.5.80).

המ' 736/79 - רבאח עיסה סביתאני נגד שותפות המזרח הערבי למכוניות ואח'

*טענות על פגמים שבהמצאת מסמכי בית-דין (בקשה לרשות ערעור - הבקשה נדחתה).

המשיבים הגישו תביעה נגד המבקש על סמך שטרי חוב ולאחר הליכים שונים נותרה טענה אחת בלבד בפי המבקש והיא שההזמנה לדין לא הומצאה למבקש כדין כך שיש לפתוח עתה בהליכים מתחילתם אחרי הזמנה כדין. טענה זו נדחתה והבקשה לרשות ערעור נדחתה. פרקליט המשיבים עשה כמה נסיונות להמציא למבקש את ההזמנה לדין ולאחר מספר המצאות שנעשו בדרך בלתי תקינה באה המצאה נוספת ביום 24.2.76, כאשר המסמכים נמסרו ע"י מתמחה של עו"ד מטלון לפקידה של עו"ד מימון, פרקליט המבקש, במשרדו של עו"ד מימון בירושלים. עו"ד מימון מנה כמה פגמים במסירה זו: שהיא בוצעה ע"י מתמחה ולא ע"י פקיד או עו"ד, כאמור בתקנה 436; שהומצאה לפקידה ולא למתמחה של עו"ד מימון כאמור בתקנה 439; ושבכלל אי אפשר היה להיזקק לדרך ההמצאה לפי תקנה 439 כי דרכי ההמצאה הנזכרות בה מותרות "זולת אם הורה ביהמ"ש הוראה אחרת" ולדעת עו"ד מימון הורה בימ"ש השלום הוראה אחרת בהחלטתו בהמרצה שהיתה קשורה להליכים אלה, תשובה ראשונה לטיעון הזה היא שכיום מיוצג המבקש כדין ע"י עו"ד מימון. נכון שהוא הופיע בערכאות קודמות תוך מחאה, אך מחאה זו התייחסה לענין הסמכות המקומית, ומשמצא ביהמ"ש כי יש לו סמכות מקומית די בהופעתו של עו"ד מימון לשם ייצוגו של המבקש. תכליתה של המצאת הזמנה לדין היא לאפשר הופעתו של הנתבע בביהמ"ש, ואם הנתבע מופיע ע"י
פרקליט מורשה כדין, הרי שעבר זמנן של טענות פורמליות על פגמים בהמצאה, אלא אם כן עצם הסמכות המקומית מבוססת על המצאת ההזמנה. ברם גם בלאו הכי אין יסוד לטענות על פגמים בהמצאה מיום 24.2.76. בהחלטה הקודמת של שופט השלום, לפני אותה המצאה, אין שום הוראה להמצאת ההוראה בדרך מסויימת. יתר על כן ההוראה האחרת שבה מדובר בסיפא של התקנה 439 יכולה להינתן בדיעבד, לאמור ביהמ"ש אינו מסתפק בדרך ההמצאה שנקט הצד. ספק אם היא מאפשרת החלטה מראש להגבלת דרכי ההמצאה המנויות באותה תקנה. ביחס להמצאת המסמכים ע"י מתמחה ולא ע"י פקיד של עו"ד נראה כי במלאו תפקיד של ממציא מסמכים מטעם עו"ד, ממלא המתמחה למעשה גם תפקיד של פקיד. באשר למסירת המסמכים לפקידה של עו"ד מימון, הרי המצאה כזו לידי הפקידה טובה כמו הנחה סתם של המסמכים במשרדו של עוה"ד המותרת לפי תקנה 439.

(בפני: הנשיא לנדוי. עו"ד ד. מימון למבקש, עו"ד א. מטלון למשיבים. 1.5.80).

ב.ש. 114/80 - דרוויש אליתים נגד מדינת ישראל

*שחרור בערובה (סרסרות למעשי זנות) (הערר נדחה).

נגד העורר הוגש כתב אישום בפברואר 1980 הכולל אישום בעבירות סרסרות למעשי זנות בקשר עם פרוצה מסויימת ותקיפה נגד אותה אשה ובקשת העורר להשתחרר בערבות נדחתה. כעבור כחודש הוגש נגדו כתב אישום מתוקן ובו עבירות נוספות, והן הדחה בחקירה ומעשה סרסרות לזנות ושידול למעשה זנות בקשר לפרוצה אחרת. הדיון בכתב אישום זה החל ביום 15.4.80 ואחרי שמיעת מספר עדים נתבקש בית המשפט שוב לשחרר את העורר בערבות וביהמ"ש דחה את הבקשה. הערר נדחה. ביהמ"ש המחוזי סקר את העובדות והגיע למסקנה שיש לדחות את בקשת העורר משני טעמים: חומרת העבירות והחשש שמא יעשה נסיון להשפיע על העדים שטרם העידו. נימוקים אלה בדין יסודם, השופט שמע את העדים שהספיקו להעיד והתרשם כפי שהתרשם מרצינותם של הדברים. יתכן שלא היה מקום לראות בחומרה מיוחדת את העבירה של חיים על רווחי זונה. אך זו אינה העבירה היחידה המיוחסת לעורר. מיוחסים לו מעשי אלימות הקשורים בעבירת הסרסרות, בנוסף על כך יוחסה לו גם עבירה של הדחת עד בחקירה. תוספת זו של העבירות הופכת את העבירות המקוריות לחמורות ביותר, ואם סבור השופט שיש מקום לעצור את העורר עד תום ההליכים אין להתערב בשיקוליו.

(בפני: השופט אשר. עו"ד זיו למבקש, עו"ד גב' ליבנה למשיבה. 14.5.80).

ב.ש. 130/80 - מדינת ישראל נגד עבד קלנסוא

*שחרור בערובה (שוד) (הערר נתקבל).

נגד המשיב הוגש כתב אישום בו יוחסה לו עבירת שוד והמדינה ביקשה לעצור את המשיב עד לגמר ההליכים נגדו. ביהמ"ש המחוזי ציווה לשחרר את המשיב בערובה בציינו בהחלטתו כי לכאורה, ולאחר עיון בתיק החקירה, ודאית היא זהותו של המשיב כמבצע העבירה ואולם "השאלה הטעונה הכרעה היא אם אני מוכן לסמוך בשלב זה בוודאות על זיהוי זה כדי לצוות מעתה על מעצר הנאשם ובכך אני מהסס". ביהמ"ש המחוזי הוסיף כי אילו ניתן היה לקבוע דיון בתיק תוך ימים אחדים, כדי שביהמ"ש יכריע באמון שהוא מייחס למתלונן, היה מקום לצוות על המעצר, אך מחמת החשש כי המשפט לא יתברר תוך ימים אחדים אין הכרח לעצור את המשיב עד תום ההליכים. הערר על החלטה זו נתקבל. כשמתבקש ביהמ"ש לעצור נאשם עד לסיום ההליכים אין על השופט הדן בענין להכריע "בוודאות כזו על זיהוי", שכן הדבר הוא מתפקידו של ביהמ"ש אשר ידון באישום. משסבר ביהמ"ש כפי שקבע בהחלטתו כי הזיהוי הוא ודאי היה מקום להיעתר לבקשת המדינה. מתוך העיון בשלוש הודעותיו של המתלונן עולה כי אכן לכאורה זיהה המתלונן את המשיב אותו הכיר מראיה כבר מקודם. הנימוק השני של ביהמ"ש ודאי שאינו יכול לעמוד. העובדה כי בירורו של משפט אינו יכול להתקיים תוך
ימים ספורים מבקשת המעצר אינה נימוק לשחרור בערובה. השיקול העיקרי בענין מעצרו של נאשם הוא אם עפ"י חומר החקירה יש יסוד לאישום המצדיק זאת, וכן באיזו מידה שחרור הנאשם עשוי לפגוע באינטרס הציבורי. ודאי שעבירת שוד היא מסוג אותן העבירות העשויות לפגוע בציבור אם יהלך הנאשם חופשי, ומשסבר ביהמ"ש כי זהות המשיב, לכאורה, ודאית, מן הדין היה כי יעתר לבקשת המדינה. לפיכך יש לעצור את המשיב עד לסיום ההליכים.

(בפני: השופט בייסקי. גב' ר. רבין למבקשת, עו"ד אריאלי למשיב. 16.5.80).

ב.ש. 111/80 - ראטב בן עבד פריג' נגד מדינת ישראל

*שחרור בערובה (הדחה בחקירה משטרתית) (הערר נתקבל).

המבקש הואשם יחד עם חמישה אחרים בהדחת מתלונן בחקירה משטרתית. מתוך ששת הנאשמים בהדחה עצורים כיום רק המבקש ועוד אחד. לגבי שניים מן הנאשמים כלל לא נתבקש ביהמ"ש לעצרם, באשר לשניים אחרים החליט ביהמ"ש דלמטה לשחררם ואילו לגבי שניים ניתן צו מעצר. עניינו של העצור השני הובא בפני השופט שמגר שהחליט לדחות את בקשתו לשחרור בערבות. בקשת המבקש נתקבלה והשופט אשר הורה לשחררו בערבות. בהחלטה הובעה תמיהה באשר לאבחנה שבין הנאשמים. אילמלא החלטת השופט שמגר לגבי הנאשם השני לא היה מקום להסס בכלל אם לשחרר את המבקש שכן מצבו דומה למצבם של ארבעה אחרים המתהלכים חופשי. אם יש מקום להחזיק עצירים עד תום ההליכים המשפטיים בגלל חומרת העבירה הרי הוא קיים לגבי כל הנאשמים ולא רק לגבי שניים מובחרים. בהחלטת השופט שמגר לגבי הנאשם השני אין התייחסות לאספקט זה, וככל הנראה לא הובא הענין לידיעתו. סיכומו של דבר, קיימת כאן ברירה להשוות את מצבו של המבקש לזה שנשאר עצור, או להשוותו עם ארבעת האחרים שאינם עצורים, ובנסיבות המקרה יש לצרף את המבקש למחנה הגדול יותר ולצוות על שחרורו בערבות.

(בפני: השופט אשר. עו"ד שרון למבקש, עו"ד גב' י. גבע למשיבה. 14.5.80).

ב.ש. 91/80 - דחלאלה אבו מרוחיל ואח' נגד מדינת ישראל

*שחרור בערובה (תקיפה) (הערר נתקבל).

בפברואר 1980 הותקף פקח מטעם שמורות הטבע באזור נחל ברור חיל ע"י קבוצת בדואים שמנתה כ-15 איש, גרמו לו חבלות חמורות, גנבו את נשקו וחיבלו ברכבו בצורה חמורה. המתלונן הצליח להתחמק מן התוקפים אחרי שעות של עינויים, והוא זיהה את חמשת העוררים כמי שהשתתפו בביצוע העבירות האמורות. העוררים כפרו באישומים וטענו שלא היו במקום וכי יש להם אליבי, אך ביהמ"ש המחוזי הורה לעוצרם עד תום הדיון ונימק את החלטתו בחומרת העבירות. לדבריו נודעת לתקיפת עובד ציבור חומרה מיוחדת, וגם גרימת נזק חמור לרכוש הציבור מהווה עבירה חמורה, וחובתו של ביהמ"ש לטעת בלב הציבור הרחב שכל המרים ידו על עובד ציבור ותוקף אותו יעצר ללא היסוס עד תום ההליכים במידה ובידי התביעה ראיות לכאורה על עצם התקיפה. הערר נתקבל. אכן, בבואו לדון בבקשת מעצר נאשם עד תום ההליכים מתחשב ביהמ"ש בחומרת העבירות, אך זה אינו השיקול היחידי. גם כשקיימות ראיות לכאורה אין עדיין בטחון כי אחרי שמיעת הראיות יורשע העצור. תמיד קיים סיכוי שהנאשם יצליח להוכיח את הגנתו ועל כן חייב ביהמ"ש להיזהר שלא להפוך את המוסד של "מעצר עד תום ההליכים" למעין מקדמה על חשבון עונש עתידי, שהטלתו כביכול אינה מוטלת עוד בספק. יש לזכור שכל עוד לא הוכחה אשמתו של נאשם הוא נהנה מהנחה יסודית של המשפט הפלילי שהוא חף מפשע. נכון, קיימים מקרים שבהם מוצדקת החזקת הנאשם במעצר עד תום ההליכים, כגון בעבירות שהן חמורות במיוחד, או מקרים המצביעים על אופיו האלים במיוחד של העצור, או שמדובר בעבריין שיש חשש שלא יופיע למשפט
או עבירות שהן מן הסוג הקשור בפשע מאורגן ועוד עבירות שהרקע שלהן חמור במיוחד ומחייב הרחקתו המיידית של הנאשם מן החברה. כל השיקולים האלה אינן קיימים כאן. העבירות דנא הן חמורות, אך לא חמורות במיוחד, והרקע שבהן נעברו אינו פלילי במיוחד. אין לגרוס כי עוד בשלב הדיון במעצר יש מקום "לטעת בלב הציבור הרחב את הידיעה כי כל המרים ידו על עובד ציבור... יעצר עד תום ההליכים". בשלב זה יש רק לשקול את הנסיבות שבהן נעברה העבירה ואת אישיותם הידועה של הנאשמים, לעומת זכותו של נאשם להתהלך חופשי כל עוד לא הורשע. כאן העוררים הם כולם אנשי עבודה המפרנסים את משפחותיהם, כתובתם ידועה ואין חשש שינסו להימלט לפני סיום ההליכים. לפיכך יש לשחררם בערבות.

(בפני: השופט אשר. עוה"ד עמית וי. שביט למבקשים, עו"ד גב' ארד למשיבה. 29.4.80).

ב.ש. 106/80 - הישאם טהה נגד מדינת ישראל

*שחרור בערובה (הריגה) (הערר נתקבל).

העורר הואשם בעבירה של הריגה, הוא נעצר ביום 30.9.79 ועד כה טרם נסתיימה גביית עדויות התביעה. אכן השופטים עושים מאמצים לסיום המשפט, ואולם, למרות הוראת הנשיא התורן להקדים את המשך המשפט, שניתנה ביום 9.4.80, לא נמצא תאריך מוקדם מיום 18.5.80 ובינתיים יהיה העורר במעצר תקופה של למעלה מ- 8 חודשים, ועדיין אין לדעת אם לא תחול דחייה נוספת. אין לומר שכיום קיימת סכנה ממשית של השפעה על עדי תביעה שטרם העידו, בין משפחות העורר ומשפחות המנוח נעשתה סולחה ואם למרות הסולחה עדיין קיימת סכנת מתיחות בין שתי המשפחות הרי אפשר לקבל התחייבות מן העורר, שתובטח בערובה מתאימה, כי במשך ימי המשפט יתגורר בעיר אחרת, לפיכך יש לשחרר את העורר בערובה.

(בפני: הנשיא לנדוי. עו"ד מ. זילבר לעורר עו"ד גב' דליה קובל למשיבה. 29.4.80).

ב.ש. 92/80 - בדאווי בן מוסא ג'ולאני נגד מדינת ישראל

*שחרור בערובה (הברחת זהב) (הערר נדחה).

העורר מואשם בעבירות חמורות על דיני המכס ומס ערך מוסף, ע"י הברחת כמות גדולה של זהב (למעלה מ-115 ק"ג) לישראל באמצעות שליח, וכן מואשם העורר בעבירות מטבע ע"י עיסקות מטבע זר במליוני דולארים, ללא היתר, עם חברה שוויצרית. הוא נמצא במעצר מזה כחודשיים ולעת עתה טרם התחיל המשפט. העורר נעצר עד תום ההליכים והערר על כך נדחה. אין להשוות את המקרה דנן למקרה של הקברניט פרסמן ששוחרר בערבות. באותו ענין היתה דעת הערכאה הראשונה כי פרסמן אינו עלול להתחמק מן המשפט ואילו כאן יש סכנה ממשית שאם העורר יורשה ללכת חופשי, הוא עלול להתחמק מן הדין, כי יש לו קשרים בינלאומיים עם ארצות ערב שבעזרתם לא יקשה עליו לחצות את גבולות המדינה בדרך זו או אחרת. אין לסמוך על כך שאם יחוייב העורר במתן ערובה או בעיקול על רכושו יעדיף לשאת בעונש כדי לא להפסיד חלק מרכושו.

(בפני: הנשיא לנדוי. עו"ד ש. תוסיה כהן לעורר, עו"ד גב' גורני למשיבה. 24.4.80).

ב.ש. 67/80 - דב אורנשטיין נגד מדינת ישראל

*שחרור בערובה (דיון על הכרזה כבר הסגרה (הערר נדחה).

המבקש הורשע ע"י בימ"ש בקנדה בהחזקת סמים מסוכנים לצורכי מסחר ונדון ל-18 שנות מאסר. הוא שוחרר בערבות עד לשמיעת ערעורו, נמלט מקנדה, והגיע לישראל. כאן נעצר והוגשה בקשה לביהמ"ש להכריז על המבקש כבר הסגרה רעל סמך בקשה זו ביקש היועץ המשפטי להורות על מעצר המבקש עד למתן החלטת ביהמ"ש בבקשת ההסגרה. ביהמ"ש המחוזי נעתר לבקשה והערר על כך נדחה. ענינו של הדיון בערר הוא אם יש מקום לעצור את המבקש עד למתן ההחלטה בשאלה אם להכריז על
העורר כי הוא בר הסגרה או היה בר הסגרה לולא אזרחותו הישראלית. הדיון איננו בשאלת ההכרזה עצמה, ואין להפוך דיון זה לדיון בשאלת ההכרזה אשר תידון בביהמ"ש המחוזי לגופו של ענין. כשם שאין להפוך את משפט ההסגרה למשפט הדן באשמתו או בחפותו של המבוקש, כך אין להפוך את הדיון בדבר המעצר למשפט הדן בהסגרה. עם זאת אין לנעול לחלוטין את השער במסגרת הדיון במעצר בפני טענות הקשורות בשאלה אם המבוקש הוא בר הסגרה ואם לאו. האיזון הנכון ימצא בכך כי לצורכי המעצר על המדינה להראות כי מצוי בידה חומר שיש בו לבסס לכאורה את טענתה כי המבוקש הוא בר הסגרה לולא אזרחותו הישראלית. לפיכך, בדיון בענין המעצר אין להיכנס לפרטי השאלה אם המבוקש הוא בר הסגרה, אך מאידך אין להתעלם לחלוטין מטענה כי על פני הדברים לא נתמלאו כלל היסודות הנדרשים עפ"י חוק ההסגרה.
השיקולים בהם חייב ביהמ"ש להתחשב במסגרת הוראות סעיף 5 של חוק ההסגרה אינם דוקא אלה החלים לענין מעצר של חשוד הנאשם בישראל. השימוש בסמכות הקבועה בסעיף 5 לחוק ההסגרה מחייב התחשבות מיוחדת במטריה ההסגרתית, באופן שלעתים יהא מקום לעצור מבוקש לפי הוראת סעיף 5 לחוק ההסגרה, גם אם עפ"י דיני המעצר הכלליים החלים לענין חשוד או נאשם המובא לדין בישראל היה מקום לשחררו. על ביהמ"ש לשקול את זכות המבוקש להתהלך חופשי לעומת השיקול כי קיים חשש שמדינת ישראל לא תוכל לבצע את התחייבותה הבינלאומית אם המבוקש יתהלך חופשי. שיקול אחרון זה קיים בכל שלב משלבי ההסגרה ולאו דוקא בשלבים האחרונים בלבד. עם זאת הולך ומחמיר השיקול ככל שהליכי ההסגרה מתקדמים. על כן רק במקרה נדיר יש לשחרר בערובה מבוקש שבימ"ש מחוזי הכריז עליו כבר הסגרה וערעורו תלוי ועומד בפני ביהמ"ש העליון.

(בפני: השופט ברק. 28.4.80).

בג"צ 778/79 - אברהם זילברשטיין נגד שר הבטחון ואח'

*הקצאת קרקע להקמת תחנת דלק בישוב קצרין (העתירה נדחתה).

ענינה של עתירה זו היא הקמת תחנת דלק בישוב קצרין שברמת הגולן. עפ"י הנוהלים מוקמות תחנות דלק, בדרך כלל, עבור נכי צה"ל הנבחרים ע"י אגף השיקום של משרד הביטחון. חברת הדלק משקיעה את ההוצאות בהקמת התחנה והמינהל מקצה את המקרקעין לתחנות אלה. בינואר 1977 שיגר אגף השיקום במשרד הביטחון מכתב למר הייט, ראש צוות ההקמה של קצרין מטעם משרד הבינוי והשיכון ובו הודיעו כי 3 חברות הדלק בארץ אינן מוכנות להקים תחנת דלק בקצרין עבור נכה צה"ל בתנאים המקובלים, ולפיכך אין לאגף השיקום התנגדות כי צוות ההקמה של קצרין יקבע את המפעיל של תחנת הדלק לפי ראות עיניו. בעקבות מכתב זה התקשר העותר עם חברת סונול שהודיעה בספטמבר 1978 למר הייט כי היא מעונינת בהקמת תחנת הדלק וכי העותר ש4 הוא יזם הפרוייקט הפועל בשיתוף פעולה עם חברת סונול. ביום 25.10.78 השיב מר הייט לעותר כי הועדה הבינמשרדית לניהול קצרין החליטה לאשר עקרונית הפעלת תחנת תידלוק ניידת בקצרין מטעם חברת סונול לתקופה של חצי שנה. העותר הקים את התחנה הזמנית, במשך הזמן הביא למקום טנקרים להטמנתם בתוך האדמה, ואולם לאחר מכן באו המשיבים בדברים עם חברות פז ודלק והוחלט להקים במשותף תחנה קבועה שתימסר לידי אחד גפנר, נכה, שלגביו ניתנה המלצה של אגף השיקום. העותר שטיפל כאמור בהקמת החברה פנה לבג"צ ועתירתו נדחתה.
העותר לא צירף כמשיבים את גפנר וחברות פז ודלק ולטענתו לא צריך היה לצרפם באשר לא עמד בתחרות עם מועמדים אחרים ואם מחלקת השיקום הסתבכה בענין הרי על המשיבים לפתור את הבעיות שהם עצמם יצרו. דעתו זו של העותר נדחתה. אמנם לא מדובר במקרה דנן על מכרז שבו התחרו מספר מועמדים מעיקרו, אך בכך כשלעצמו אין כדי לגרוע מהעובדה, שהיענות לעתירת העותר פירושה שלילת זכות מאחר, אשר לא
ניתנה לו זכות התשובה. לפיכך היה צורך לצרף את חברות הדלק האמורות כמשיבים. עם זאת אין להיענות בשלב זה לבקשת העותר לצרף את המשיבים הנוספים שכן יש לדחות את העתירה מטעמים נוספים.
השאלה המרכזית היא אם ניתנה ע"י רשות שלטונית הבטחה כדין שמן הראוי לכפות את קיומה הלכה למעשה. לא נוצר כל יסוד להנחה מצד העותר שהקצאת קרקע לתחנת דלק ומתן היתר בניה הם בגדר סמכותו של מר הייט הנ"ל. העותר עצמו פנה לגורמים אחרים ובכך הביטוי הבולט לכך שלא נוצרו נסיבות שבהן יכול היה העותר לראות באופן סביר את הרשות המיוצגת ע"י מר הייט כמי שמייצגת את כל היתר לענין תחנת הדלק. המכתב שנכתב ע"י אגף השיקום ב- 1977 לא יכול היה למנוע את שינוי גישתו לאחר מכן. בכל נסיבות הענין אין לומר שניתנה הבטחה ע"י מישהו שפעל בגדר סמכותו החוקית והעותר גם לא יכול היה לראות במי שפעל כאן כמי שפועל בגדר סמכותו החוקית.

(בפני השופטים: שמגר, גב' בן פורת, בכור. החלטה - השופט שמגר. עוה"ד פ. קלוג וי. ליאוןלעותר, עו"ד ר. יאראק למשיבים. 14.4.80).

בג"צ 805/79 - מאיה ז'ק נגד בית הדין הרבני ואח'

*פס"ד בי"ד רבני להחזקת ילדים (התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי בהסכמת בעלי הדין).

ענינה של העתירה פס"ד של ביה"ד הרבני שלפיו על העותרת למסור לידי המשיב השלישי שני ילדיהם של בני הזוג. בהסכמת ב"כ המשיב השלישי, אבי הילדים, החליט בג"צ לבטל את פסה"ד של ביה"ד כדי שידון מחדש דיון יותר מעמיק בשאלה מה מחייבת טובת הילדים. ביטול פסקי הדין הותנה בכך שהעותרת תציית לפסק הדין הסופי או לצווי ביניים של ביה"ד הרבני, כולל צווים להבאת הילדים ארצה ותנאי החזקתם כאן, הכל לפי שיקול דעת בתי הדין הרבניים. אם העותרת לא תציית לפסק דין חדש או לצו ביניים שינתנו ע"י בתי הדין הרבניים, ישובו פסקי הדין נשוא העתירה, למסירת הילדים להחזקתו של המשיב השלישי, לתוקפם המלא.

(בפני השופטים :הנשיא לנדוי, ברק, לוין. עוה"ד ד. ישראלי וד. טפרברג לעותרת, עו"ד ש. שרשבסקי לבעל. 1.5.80).

בג"צ 78/80 - אמינה רשיד אלמרמה (בשמה ובשם בעלה) נגד שר הביטחון

*איחוד משפחות בשטחים המוחזקים (העתירה נדחתה).

העותר הוא יליד כפר באזור רמאללה, לפני מלחמת ששת הימים הוא חי ברבת עמון, לאחר מכן נסע לארה"ב, סיים לימודי הנדסה, נשא אשה, נולדו לו ילדים והתגרש ובמרץ 1977 בא לאזור עפ"י רשיון שהייה לתקופה של שנה. בתום תקופת ההיתר נדרש לצאת מהאזור אך הוא לא עשה כן, התחתן בינתיים ואשתו עומדת ללדת בקרוב. באפריל 1979 הגישה אשתו בקשה לאיחוד משפחות אך בקשתה נדחתה ועתירתה לבג"צ נדחתה. העותר מבקש שיתחשבו עם נסיבותיו האישיות ויאפשרו לו להמשיך ולשהות באיזור, ותגובת המשיב היא כי העותר הורשה לשהות באזור למשך תקופה של שנה אחת ולאחר תום תוקף הרשיון שהותו היא בלתי חוקית. המשיב אינו רואה עילה להעניק לעותר רשיון מאחר ואינו נכנס לגדר אלו הזכאים לכך לפי אמות המידה המקובלות על השלטונות. זאת ועוד, תקופת השהייה של העותר באזור הוגבלה מעיקרא, ואין הוא יכול להעלות עתה נימוקים הנובעים מפעולות שאותן עשה כששהה באזור מעבר לתקופת הרשיון. ענין איחוד המשפחות נתון לשיקול דעת רשויות הממשל הצבאי המופקדות על הסדר הציבורי ועל אכיפת החוק באזורי הממשל, ואין לומר כי רשויות אלה חרגו מסמכויותיהן או הפעילו שיקולים שאינם לענין.

(בפני השופטים: שמגר, אלון, גב' בן עתו. החלטה - השופט שמגר. עו"ד לנגר לעותרת, עו"ד ר. יאראק למשיב. 24.4.80).

בג"צ 612/79 - כאמל עלי חידד ואח' נגד שר הפנים וראש המועצה המקומית אעבלין ואח' *בקשת אחד המשיבים בבג"צ שלא לבטל את העתירה כשהעותר מודיע שפעולות המשיב העיקרי מניחות את דעתו (העתירה בוטלה לבקשת העותרים). ב"כ ששת העותרים הודיע לבג"צ כי פעולותיו של המשיב בענינים שהיו נשוא העתירה מניחים את דעתו והוא מבקש את ביטול העתירה. פרקליטו של המשיב השלישי, ראש המועצה אעבלין, ביקש שביהמ"ש יעכב את ההחלטה בדבר ביטול העתירה כדי שיהיה סיפק בידיו להגיש בינתיים עתירה מטעם ראש המועצה בה הוא יעלה את טענותיו נגד חוקיות פעולותיו של שר הפנים. הבקשה נדחתה. עותר רשאי לחזור בו מעתירתו ואם איננו מתנה תנאי לחזרתו זו, אין בידי משיב הכוח והסמכות לעכב את הפעולות המתחייבות ממסירת הודעת ביטול כאמור. אם מאן דהו מן המשיבים סבור שרשות כלשהי מרשויות השלטון, שהיתה בין המשיבים לעתירה, פעלה שלא כדין, הרשות בידיו לפנות לבג"צ כעותר באופן נפרד.

(בפני השופטים: שמגר, אלון, גב' בן עתו. החלטה - השופט שמגר. עו"ד ד. גושן לעותרים, עו"ד ר. יאראק לשר הפנים, עו"ד מ. עמר לראש המועצה. 24.4.80).

בג"צ 35/80 - משה ישראלי נגד ועדת העררים לעניני מוניות והמפקח על התעבורה

*הענקת רשיון למונית (התנגדות לצו על תנאי - הצו הפר להחלטי).

העותר נהג מונית מזה 14 שנים. בפברואר 1973 הורשע במסירת עדות שקר ועדות סותרת והוטל עליו קנס ומאסר על תנאי של 6 חודשים לתקופה של 3 שנים. העונש הקל יחסית נבע מכך שהמשפט שבו העיד העותר עדות שקר התנהל נגד נאשמים שתקפו אותו ואיימו עליו כשנהג במונית והם המשיכו להטיל חיתתם עליו. מלבד הרשעה זו אין לעותר הרשעות קודמות. ביום 14.6.74 הגיש העותר למשיב השני (המפקח על התעבורה) בקשה לרשיון מונית אך הבקשה נדחתה בשל האמור בתקנות התעבורה שלפיהן תנאי להענקת רשיון למונית הוא כי אם מקבל הרשיון הורשע בדין חלפו 7 שנים למן תום ריצוי העונש על העבירה, כאשר לדעת הרשות היה בעבירה כדי לפגוע בכשרותו של המבקש להפעיל מונית ולתת בה שרות. העותר השיג על החלטה זו בפני ועדת העררים והשגתו נדחתה. ביום 6.10.77 הגיש העותר בקשה נוספת לאותו ענין והפעם החליט המפקח על התעבורה להיעתר לה ולהעביר אותה לטיפול כמקובל לועדת העררים, ונתן נימוקים לשינוי עמדתו לעומת העמדה קודמת. הנימוקים העיקריים הם: שכבר עברה תקופת התנאי של 3 שנים; שעברו 9 שנים מיום ביצוע העבירה; שהעבירות נעברו בנסיבות מקילות; כי העותר המשיך לנהוג במונית במשך השנים שחלפו מאז הרשעתו. על אף זאת החליטה ועדת העררים לדחות את בקשת העותר, מן הטעם שהמפקח שהוא "הרשות" לענין הנדון לא צריך היה לשנות את עמדתו בהעדר שינוי בנסיבות הענין, ואם אדם לא היה כשיר שנתיים קודם בשל הרשעתו בעבירה מסיימת, אין הוא הופך כשיר כל עוד לא חלפו 7 שנים. העתירה נתקבלה. ב"כ המדינה המייצגת את שני המשיבים מסכימה כי אין בהחלטת הרשות משום מעשה בית דין, והיא רשאית לדון בבקשה המחודשת ולהחליט בה לפי שיקול דעתה, היא תומכת למעשה בעמדת המפקח הנראית לה, אך משום כבוד הועדה מצאה לנכון לייצג את ענינה בפני בג"צ. העתירה נתקבלה כאמור ובג"צ סבר כי אין פסול בשיקוליו של המפקח על התעבורה שבידו הופקדה ההכרעה על פי התקנות. אכן, חלק מן הנימוקים הם כאלה שהיו קיימים גם בעת הדיון בבקשה הראשונה, אך בינתיים נוספו נימוקים כבדי משקל ובהם סיום תקופת התנאי, התנהגותו של העותר המעידה על אופי טוב וכן שעברו 9 שנים מיום ביצוע העבירה. אין לומר כי הכשרות להפעיל מונית ולתת בה שירות נבחנת רק לפי טיבה של העבירה שבה הורשע המבקש. אין כל פסול בהרחבת המבחן תוך התחשבות במרכיבים נוספים כגון: עברו של מבקש הרשיון, נסיבות העבירה, היותה אירוע חד פעמי ובלתי אופייני להתנהגות המבקש בדרך כלל; והשנים הרבות שחלפו מביצוע העבירה.

(בפני השופטים: י. כהן, ברק, גב' בן עתו. עו"ד א. הורנשטיין לעותר, עו"ד מ. רובינשטיין למשיבים. 29.4.80).

בג"צ 373+391/79+355+370 - אריה קטלן ואח' נגד שרות בתי הסוהר ואח'

*איסור לבצע חוקן בעצירים כדי לגלות סמים מוברחים (התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי).

כמויות ניכרות של סמים מסוכנים זרמו לבית המעצר כשנתיב הסמים הינו העצורים היוצאים מידי בוקר לחקירה במשטרה או לדיון בבימ"ש, מקבלים סמים ובולעים אותם, ובשובם לבית הכלא מפרישים את הסם. והוא עומד לרשות האסירים כמכשיר לצבירת כוח ועמדה. בבדיקה מעבדתית שבוצעה בסוף 1978 התגלה שכ-70 מאוכלוסית בית המעצר משתמשים בסמים מסוכנים. הנהלת בית הסוהר הוציאה הוראות מינהליות שלפיהן יבוצע חוקן בעצירים החשודים כשהם שבים לבית המעצר ואכן בדיקות החוקן העלו תוצאות מרשימות, נתפסו כמויות גדולות מאד של סמים, ובאפריל 1979 ירד אחוז המשתמשים בסמים לשנים. שלושת העצירים הגישו עתירות לבג"צ ועתירתם נתקבלה. המדינה הסתמכה על שני חיקוקים לביסוס ההיתר לביצוע חוקנים, אך בג"צ קבע כי שני חיקוקים אלה אין בהם כדי לאפשר פגיעה בגופו של האדם. החיקוק האחד הוא תקנה מתקנות בית הסוהר הקובעת כי רשאי סוהר להשתמש בכל האמצעים הסבירים, כולל שימוש בכח, להשלטת הסדר הטוב, אך בג"צ קבע כי אין בחיקוק זה כדי להתיר חדירה לגופו של עציר לשם גילוי סם מסוכן, ואם אכן לכך התכוון מחוקק המשנה, הרי יש לפסול את החקיקה כחורגת מן הסמכות בהיותה בלתי סבירה. גם הסעיף בפקודת בית הסוהר הקובע כי "חיפוש יערך בכל אסיר במועדים שנקבעו". אין בו כדי להתיר חיפוש בתוך גופו של האדם. אכן, מתנגשים כאן שני אינטרסים חשובים, האחד האינטרס של כל אדם, לרבות עציר ואסיר, לשלמות גופו ולכבודו כאדם, והאחר, האינטרס של האסירים ושל המדינה לניהול תקין של בית הסוהר, ועל הכנסת לחוקק חוק בנדון, לאחר בדיקת הפרשה והאלטרנטיבות השונות שניתן להעלותן לשם מניעת הברחת סמים לתוך כותלי בית הכלא.

(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, מ"מ הנשיא ח. כהן, ברק. החלטה - השופט ברק. הוסיפו מ"מ הנשיא והנשיא. 10.4.80).

בג"צ 492/79 - חב' פלונית נגד משרד הביטחון וציקלג... בע"מ

*הזמנת ציוד ע"י משרד הבטחון בדרך של "דמוי מכרז" (העתירה נתקבלה).

המשיב הראשון רצה להזמין ציוד מסויים ופנה לשלושה מפעלים, ובכללם המפעל של העותרת והמפעל של המשיבה השניה. המשיב שוחרר מן הצורך להוציא מכרז ולפיכך פעל בדרך של "דמוי מכרז". הוגשו הצעות ונפסלה ההצעה השלישית על הסף, ואילו הצעות העותרת והמשיבה נדונו והוחלט בסופו של דבר לקבל את הצעת המשיבה. עתירת העותרת נתקבלה, והמשיב חוייב להוציא מחדש הצעה למעונינים השונים על מנת לקבל הצעות חדשות. בג"צ עמר בפסק דינו על הכללים השונים החלים במצבשל מסירת עבודה בדרך של "דמוי מכרז" וכן כאשר מדובר בציוד בטחוני המצריך ידע ומומחיות בתכנונו ובייצורו כמו בעניננו. בג"צ ציין כי המדינה רשאית, במקרים מתאימים, להתקשר עם ספקים בדרך של "דמוי מכרז". על שיטת התקשרות זו אינם חלים דיני המכרזים לפרטיהם, ואולם חלים עליה כללי המשפט הציבורי מזה וכללי המשפט הפרטי מזה, המחייבים את המדינה לנהוג ביושר, בסבירות, בהגינות, בתום לב, ללא הפליה ומתוך שוויון ועפ"י כללי ההתנהגות החלים על נאמן העוסק ברכוש הציבור. בעניננו, בכל המו"מ בין המשיב לבין העותרת לא הועלתה הטענה כי הציוד שהציעה המשיבה אמין יותר ועולה בטיבו על זה שהציעה העותרת, ונימוק זה, שהוא למעשה הנימוק העיקרי של המשיב, הועלה לראשונה בתשובה לעתירה. בכל הנסיבות האמורות החליט בג"צ לצוות על ביטול ההחלטה למסור את ההזמנה למשיבה השניה. בג"צ ציין שבמקרה כגון זה שלפנינו כשמדובר בציוד מתוחכם וכאשר הוגשו חוות דעת שונות מטעם המשיבים כי הציוד של המשיבה עדיף, אין בג"צ יכול להורות למסור את ההזמנה לעותרת. שאלת טיב הציוד היא ענין מכריע בנושא הנדון, ונאמר לא פעם שכאשר המומחים מטעם הגוף
הציבורי הגיעו למסקנה שהתקבלה על דעת הגוף שהוא הקובע, אין לבג"צ להתערב ולשים את שיקול דעתו במקום שיקול דעת הממונה על הענין. גם אם היו דעות סותרות של מומחים בעלי שם, בג"צ יעמיד את הגוף הציבורי בחזקה שבדק את הענין לגופו ויכבד את החלטתו בהיותו הגוף שבידו הופקדה ההחלטה. אכן, גם בענין זה אין לקבוע מסמרות ואין זה חוק בל יעבור, ויש לדון בכל מקרה לגופו על פי נסיבותיו המיוחדות. בענין הנדון היו דיונים, היה מו~מ ויש חוות דעת של מומחים וברור שבענין כגון זה יש חשיבות בדרגה עליונה לדעת המומחים ואנשי החיל שלשימושו מיועד הציוד, ועל כן לא יוכל בג"צ לצוות למסור את ההזמנה לעותרת. מאידך יש מקום לפסול את מסירת ההזמנה, כפי שנעשתה, למשיבה. על כן יש להחזיר את הנושא למשיב כאמור.

(בפני השופטים : מ"מ הנשיא ח. כהן, בכור, ברק. החלטה - השופט בכור. עו"ד ר. נבט לעותרת, עוה"ד ר. יאראק וח. מרום למשיב. 20.3.80).

בג"צ 12/80 - רצו זייף נגד ועדת העררים לעניני מוניות ואח'

*הענקת רשיון למונית (התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי).

העותר הגיש בקשה לקבלת רשיון למונית והמפקח על התעבורה מצא כי הבקשה עומדת לכאורה במבחנים שנקבעו בתקנה 527 לתקנות התעבורה בענין הענקת רשיון. ועדת העררים דחתה את הבקשה והנימוק לכך היה כי ב-12 החודשים האחרונים שלפני המועד הקובע בתקנה, עבד העותר כימאי בחברת צים תמורת שכר במשך תקופה של כ-3 שבועות. בתקנה 527 נקבע בין היתר תנאי כי התקופה שבה עסק מבקש הרשיון בנהיגה במונית כעיסוק עיקרי, כללה בין היתר את 12 החודשים האחרונים שלפני המועד הקובע וזאת ללא הפסקות. כמסתבר שירת העותר כימאי בשרותו הצבאי וכדי להיות ביחידת מילואים מיוחדת בצי הסוחר נקבע בפקודת מטכ"ל שעל אנשי יחידת מילואים זו להפליג לפחות פעם בשנה כימאי פעיל. העותר טען כי יש לראות את שירותו באותם שלושה שבועות כמו שרות מילואים, למרות שזה היה שרות מרצון ולא במסגרת המילואים, הועדה דחתה את טענתו ועתירת העותר נתקבלה. אכן, אין לראות בשרות זה שירות מילואים, ואין לראות בהפסקת השרות הפסקה מחמת כח עליון, ואולם אין לומר כי הפסקה בנסיבות האמורות מהווה הפסקת רציפות הנהיגה במונית במשך 12 חודשים שקדמו לתאריך הקובע, ההוראה כי העיסוק בנהיגה צריך להיות עיסוק עיקרי במשך התקופה של 12 חודשים יש לתת לה פירוש סביר וברור שהפסקות לתקופה לא ארוכה עקב חגים, חופשות וכדו' אינן שוללות את מילוי התנאים לגבי תקופת הנהיגה. פירוש סביר זה מחייב את המסקנה כי שרותו של העותר במשך תקופה של 25 יום בצי הסוחר, לא הפסיק את רציפות הנהיגה במונית בתקופת 12 החודשים. אמנם השרות לא נכפה על העותר, אך הוא שימש בפועל כתחליף לשירות המילואים ולמעשה במשך כל התקופה מ-1972 לא נקרא העותר לשירות מילואים פעיל.
(בפני השופטים : י. כהן, ברק, גב' בן עתו. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד א. הורנשטיין לעותר, עו"ד מ. רובינשטיין למשיבים. 29.4.80).

בג"צ 66/80 - מוסטפה אבו עקיל נגד מפקד אזור יהודה ושומרון

*בקשת היתר לצאת מהשטחים המוחזקים לעבודה בארצות ערב (העתירה נדחתה).

העותר הוא תושב השטחים, סיים לימודי הוראה באוניברסיטה הערבית בביירות, וביקש לצאת מהשטחים לירדן כדי לחפש עבודת הוראה באחת מארצות ערב. המשיב אסר עליו את היציאה ועתירת העותר נדחתה. בידי המשיב הצטבר מידע שלפיו העותר גוייס לארגון טרור בעת שהיה בלבנון ואם כי העותר הכחיש טענה זו, הרי לדעת שלטונות הבטחון החשד נגד העותר אינו נטול בסיס, ובמקרה כגון זה אין מתירים לאדם לנוע מן האזור לאחת ממדינות ערב, שכן נשמרת לאותו אדם זכות חזרה לאזור, וכך קיים חשש פן יהפוך האיש הקשור עם ארגוני טרור לשליח ברשות מן האזור ואליו. אין להתערב בשיקול דעתו של מפקד האזור. כאשר בוחנת רשות מנהלית בשטח הממשל
הצבאי בקשה ליציאה מן האזור או לכניסה לתוכו, רשאית היא לשוות נגד עיניה את הסיכונים הביטחוניים הכרוכים בהיענות לבקשה. לצורך כך די בחשד סביר כדי לשמש בסיס לסירוב, ואין זה תנאי מוקדם להפעלת הסמכות כי יהיה בפני הרשות, אותה שעה, חומר ראיות אשר יכול היה לבסס הרשעה בדין בבימ"ש.

(בפני השופטים : שמגר, אשר, בייסקי. החלטה - השופט שמגר. עו"ד ל. צמל לעותר, עו~ד ר. יאראק למשיב. 16.4.80).

בג"צ 96/80 - זוהיר מלאעבי נגד שירות בתי הסוהר ואח'

*איסור החזקת רדיו ע"י אסירים בטחוניים (העתירה נדחתה).

העותר הוא אסיר בטחוני הכלוא בעקבות הרשעתו בעבירה בטחונית חמורה, שירות בתי הסוהר החליט, לצורך קיום הסדר, המשמעת ובעיקר הבטחון, שלא לאפשר לאסירים הבטחוניים האזנה חופשית לכל תחנות השידור שמקלט רדיו מסוגל לקלוט. כל עוד היה העותר בכלא ברמלה יחד עם אסירים מסוג אחר, שלא היה מקום למנוע מהם האזנה לרדיו, לא היתה אפשרות למנוע מן העותר את ההאזנה לטרנזיסטור. עתה, הועברו כל האסירים הבטחוניים לאגף מיוחד בכלא באר שבע ושם מונעים מהם החזקת רדיו והאזנה חופשית לתחנות השידור. עתירת העותר נדחתה. חובה על שירות בתי הסוהר לעשות כל שביכולתו כדי שאסיר יהנה מבידור ומחינוך ככל שהדבר הוא מעשי ובר ביצוע בתנאי המאסר. ברם, שיקול הדעת בדבר הדרכים לקיום רווחה וחינוך הוא בידי שירות בתי הסוהר ואין להתערב בהחלטותיו אם אין בהן הפליה או קיפוח. הרדיו הוא מכשיר קשר והעובדה שהוא מאפשר העברת שידורים חד סטריים בלבד אין בה כשלעצמה כדי להפחית מאופיו ככלי קשר עם תחנת שידור מסויימת שאינו יכול להיות נתון לביקורת ולפיקוח. לדעת שלטונות הכלא ניתן להעביר בדרך זו הוראות בדבר שביתות והתארגנויות אחרות ודברי הסתה והדחה לרוב הפוגעים בבטחון ובמשמעת בכלא ואין לומר כי חשש זה אינו סביר או שהוא בלתי מציאותי. זאת ועוד, כבר נפסק כי שירות בתי הסוהר רשאי לקבוע הגבלות ואיסורים כדי למנוע העברה של חומר לתוך הכלא שיש בו משום הסתה נגד המדינה ורשויותיה ולענין זה אין נפקא מינה אם מדובר על דברים כתובים או על נאומים משודרים.

(בפני השופטים : שמגר, אשר, בייסקי. החלטה - השופט שמגר. העותר לעצמו, עו"ד ר. יאראק למשיבים. 16.4.80).

בג"צ 768/79 - שלמה ועזרא תממי נגד הועדה המחוזית לתכנון ולבניה רמלה ואח'

*דחיית עתירה כאשר העותר לא קיים צו הריסה של בימ"ש

(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).

העותרים קיבלו צו על תנאי נגד המשיבות בגין סירובן להרשות לעותרים להקים סככה על אדמתם לשם איכסון ציוד לתוצרת חקלאית. הצו על תנאי בוטל. מסתבר שהעותרים כבר הקימו את הסככה ללא היתר, ועוד בשנת 1978 ניתן ע"י ביהמ"ש צו הריסה אך העותרים לא ביצעו את הצו. בקשות העותרים להיתר בניה למפרע נדחו והדיון בבקשתם למתן היתר בניה הותנה בהריסת הסככה תחילה. אין העותרים יכולים לעשות דין לעצמם ולאחר מכן לצפות שבג"צ יושיט להם סעד. בין אם הם משתמשים בסככה שהקימו ובין אם לאו, הרי הם מפירי צו הריסה של בימ"ש מוסמך המתמידים במריים ובבזיון ביהמ"ש.