ע.א. 565/79 - רובינשטיין ושות' חברה קבלנית בע"מ נגד מולי לויס

*מסמך מחייב בעיסקת מכר מקרקעין של חברת בניה.
* ביטול העיסקה ע"י המוכרת בעקבות טעות שנפלה במסמך.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בת.א. 813/78 - הערעור נדחה).




המערערת בנתה בנין בחולון והמשיבה באה לרכוש דירה מסויימת. ניתנה לקונה אופציה לרכישת הדירה והיא מימשה אותה. ביום 15.2.78 נעשה מסמך בכתב הנושא כותרת "רישום פרטי בקשה לרכישת דירה" ונתמלאו בו פרטי הדירה, מחיר הדירה, תנאי התשלום, ושמות הצדדים. נאמר בו גם כי יחתם חוזה רכישה בתוך מספר שבועות. (להלן המסמך). כשנמסרו למשיבה פרטי הדירה הראו לה את רשימת המחירים ונמסר לה כי דירה כגון זו מחירה 391 אלף ל"י. ברם במסמך האמור נרשם בטעות, ע"י איש המכירות של המערערת, כי מחיר הדירה הוא 371 אלף ל"י. המשיבה שילמה למוכרת על חשבון המחיר עד ליום 5.3.78 סכום של כ-210 אלף ל"י וביום 7.3.78, כשחתמה על החוזה, מסרההמשיבה לידי המוכרת את יתרת המחיר בשיקים דחויים. המשיבה חתמה על החוזה וגם בו נרשם המחיר המוטעה. המוכרת לא חתמה על החוזה ונאמר למשיבה כי הוא יועבר למורשה חתימה של המוכרת אך הלה גילה את הטעות וסירב לחתום. המשיבה הוזמנה למשרד המערערת ונאמר לה כי יש טעות ועליה להוסיף 20 אלף ל"י, היא סירבה וביום 30.3.78 חתמה המוכרת על חוזה עם צד שלישי למכירת אותה דירה, אך זכותו של הצד השלישי אינה עדיפה באשר טרם נרשמה בפנקס המקרקעין. ביהמ"ש המחוזי קבע כי המסמך דיו לשמש מסמך בכתב לצורך הוראת סעיף 8 לחוק המקרקעין והורה למערערת לקיים את התחייבותה למכור את הדירה למשיבה. עם זאת הוראה למשיבה לשלם את ההפרש של 20 אלף ל"י בתוספת הצמדה. מכאן הערעור.

א. האופציה היתה בגדר הצעה מטעם המוכרת, כמשמעותה בסעיף 1 לחוק החוזים, ומשמימשה המשיבה את האופציה שניתנה לה, נעשה הקיבול כאמור בסעיף 5 לחוק החוזים. גם מצד המוכרת וגם מצד המשיבה היתה גמירת דעת להתקשר בחוזה לפי ההצעה וזו היתה במחיר של 391 אלף ל"י. דא עקא שלענין עיסקה במקרקעין לחוזה שבע"פ נפקות משפטית זולת לעובדה שיש ללמוד ממנו על גמירת דעתם של שני הצדדים למכור את הדירה ולקנותה.
ב. לטענה שהמסמך מיום 15.2.78 אינו מחייב את המוכרת באשר איננו חוזה וחתום עליו איש המכירות של החברה שאיננו מורשה לחתום בשם המוכרת - לענין טיבו של המסמך אין נפקא מינה מה שם קראו לו והכותרת שמתנוססת על המסמך הכותרת "רישום פרטי בקשה לרכישת דירה" היא כותרת מטעה ולמעשה הרי זה מסמך של חוזה. אשר לחתימה מטעם המוכרת החסרה על המסמך - שאלה פתוחה היא אם המסמך האמור בסעיף 8 לחיק המקרקעין טעון חתימה או מספיק שנוסח אם כי לא נחתם, אך גם הפעם אין צורך לקבוע מסמרות בדבר, שכן המסמך הוא טופס הנמצא בשימושו של המתחייב לצורך עסקי מכירותיו הרגילים, והוא הוכן ומולא בידי פקידי המתחייב הממונים על המכירות, במעמד הקונה וגם בלעדי חתימת המתחייב ברור הוא שמסמכו של המתחייב הוא. דומה הדבר לשטר שנכתב בכתב ידו של עושהו, ואף כי לא חתם עליו, חב על פיו, למרות שלפי החוק דרושה חתימה על השטר.

ג. אשר לטענה כי במסמך חסרים פרטים שכן אין בו המפרט הטכני ואין בו מועד מסירת הדירה - אשר למפרט הטכני, הרי פרט זה איננו בין הפרטים שבלעדיהם אין המסמך יוצא ידי חובת סעיף 8 לחוק המקרקעין. הקטלוג של "הפרטים המהותיים והחיוניים" הצריכים לבוא לידי ביטוי במסמך כפי שנמנו בע.א. 471/76 הינו קטלוג סגור ואין מוסיפים עליו. (בנקודה זו הסתייג השופט בכור שקבע שאין לראות את הקטלוג כסגור והשופטת בן עתו ציינה כי אין צורך לקבוע כאן מסמרות בענין זה). אשר למועד מסירת הממכר - לראשונה היה הוא בין הפרטים המהותיים הטעונים קביעה במסמך עד שנקבע בע.א. 235/75 כי סעיף זה אינו צריך להיות כתוב במסמך שכן ניתן לקבוע את מועד המסירה בהתאם לסעיף 9(א) לחוק המכר שהוא צריך להיות תוך זמן סביר לאחר עשיית החוזה. באשר לטענת המערערת שאינו דומה ממכר מוכן לממכר הנמצא עוד בתהליכי יצור שאי אפשר למסור תוך זמן סביר לאחר גמירת החוזה - "הזמן הסביר" למסירת הממכר תלוי בטיב הממכר ובמצבו בעת גמירת החוזה, זמן שהוא סביר למסירתו של ממכר מוכן, יהיה בלתי סביר למסירתו של ממכר בלתי מוכן וכן להיפך.
ד. אשר לטענה כי מאחר ובמסמך נפלה טעות ונרשם מחיר אחר מן המחיר המוסכם מראש רשאית היתה המוכרת לבטל את העיסקה - לפי סעיף 14(א) לחוק החוזים רשאי בעל חוזה לבטלו אם התקשר בחוזה "עקב טעות" והצד השני ידע או חייב היה לדעת על הטעות, ואולם כאן פסק ביהמ"ש המחוזי כי המשיבה לא ידעה ולא חייבת היתה לדעת על הטעות שנפלה ברישום ועל כן סעיף 14(א) אינו יכול לחול. ברם, סעיף 14(א) אינו חל על המקרה שלפנינו בלאו הכי. סעיף זה חל כאשר צד אחד התקשר עם הצד השני "עקב הטעות" וכאן לא התקשרה המוכרת עם המשיבה עקב הטעות אלא משום שהטעות נעלמה מעיניה. במצב דברים זה חלה הוראת סעיף 16 לחוק החוזים שאם נפלה בחוזה טעות סופר או טעות כיוצא בה יתוקן החוזה לפי אומד דעת הצדדים ואין הטעות עילה לביטול החוזה. המילים "או טעות כיוצא בה" באות למנוע פירוש מצמצם של הדיבור "טעות סופר". לענין סעיף 16 לחוק החוזים יש לראות בכל שגיאות הרישום והכתיבה והמספור, שנעשו ללא כוונת שינוי או הטעיה, משום טעויות סופר או טעויות כיוצא בהן. אם אין אפשרות לתקן את החוזה "לפי אומד דעת הצדדים" משום שאחד הצדדים אינו מודה בטעות, על הצד השני לפנות לביהמ"ש ולבקש סעד הצהרתי על טעות שנפלה בחוזה, ואין הוא יכול לבוא ולבטל את החוזה על דעת עצמו.


(בפני השופטים: מ"מ הנשיא ח. כהן, בכור, גב' בן עתו. החלטה - מ"מ הנשיא ח. כהן). עו"ד ר. ברטון למערערת, עו"ד שטינמן למשיבה. 18.8.80).



ע.א. 296/80 - יעקב קנטי נגד גל קנטי ואח'

*תביעת מזונות ע"י הילדים כשהיה הסכם מזונות בין ההורים. * שינוי נסיבות המצדיק הגשת תביעה חדשה.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בתיק מ.א. 890/79 - הערעור נדחה).




שני המשיבים הם ילדיו של המערער והמשיבה השלישית היא אשתו לשעבר שנישאה בינתיים לאחר. הורי המשיבים נפרדו ביוני 1977 בגט וקדם לכך הסכם גירושין שאושר ע"י ביה"ד הרבני וניתן לו תוקף של פסק דין. בין מועד עריכת הסכם הגירושין לבין הגירושין עברה תקופה של שנה. בהסכם הגירושין שנערך ביולי 1976 נקבע כי המערער ישלם למזונות הילדים סכום של 1170 ל"י לחודש כשסכום זה צמוד למדד יוקר המחייה בהתאם לבסיסו ביום הגירושין וההתאמה למדד תיערך פעם אחת בשנה. נקבע גם שקיצבת הילדים מן המוסד לביטוח לאומי תשולם לאם. כן נקבע סעיף שיפוי שבו התחייבה האם לשפות את האב על כל חיוב מעל לסכום הנ"ל. המשיבים הגישו תביעה להגדלת סכום המזונות וביהמ"ש המחוזי קבע סכום של 5500 ל"י לחודש צמוד למדד יוקר המחייה ממרץ 1979. כן דחה ביהמ"ש המחוזי את תביעת השיפוי מאם המשיבים. ביהמ"ש המחוזי קבע כי קיים שינוי נסיבות המצדיק פניה חוזרת לביהמ"ש וזאת עקב האמרת המחירים ויוקר המחיה הגובר. ביהמ"ש ציין כי המזונות אמנם הוצמדו ודרך ההצמדה למדד המחירים התקבלה כשיטה יעילה, ואולם הקביעה כי ההצמדה מספיקה אינה מתייחסת לסוג האינפלציה הקשה שקיימת לאחרונה אשר לא נצפתה בודאי כשנערך ההסכם בשנת 1976 וגם לא כשאושר בשנת 1977. כמו כן העידכון של אחת לשנה אין בו כדי לענות לצרכים של הקטינים. אשר להודעת צד ג' קבע ביהמ"ש המחוזי שיש לדחותה מאחר שאם האם תחוייב בשיפוי לא יהיו בידיה משאבים כדי כיסוי צורכיהם המינימליים של הקטינים.מכאן הערעור.

א. הסכם בין ההורים בקשר למזונות הילדים אין בו כדי לחסום דרכם של הקטינים לתבוע מזונות ממי שחייב בהם. במקרה דנא אמנם נחתם ההסכם ע"י כל אחד מן הצדדים, היינו האב והאם, פעמיים, פעם בשמו ופעם בשם הילדים, אך בכך כשלעצמו אין כדי להוליך למסקנה כי הקטינים היו צד להסכם וכי טובתם עמדה לנגד עיני המתקשרים בחוזה. ביהמ"ש העליון התווה בשעתו את הדרכים הדיוניות שבאמצעותן ניתן להבטיח שבהסכם גירושין טובתו של הקטין תבוא לידי ביטוי ממשי, ואין חולק שבמקרה שלפנינו לא ננקטה דרך זו. מאחר ואין לראות את ההסכם שנחתם בין ההורים כהסכם שהקטינים היו צדדים לו רשאים היו הקטינים לפנות לביהמ"ש כדי לדרוש את מזונותיהם גם ללא הוכחת שינוי נסיבות.
ב. עם זאת יש להתייחס לטענה בדבר שינוי מהותי בנסיבות, שכן דברי ביהמ"ש המחוזי עלולים להביא לאי הבנה בסוגייה זו. ההצמדה למדד יוקר המחייה יש בה כדי לענות על ההתייקרות, יהיה קצב ההתייקרות כאשר יהיה. עם זאת במקרה שלפנינו לא היתה בהצמדה כשלעצמה, בדרך שבה נעשתה, כדי למנוע פגיעה מהותית במשיבים, כי מדובר על נסיבות יוצאות דופן אשר נוצרו עקב שתי סיבות. ראשית, קביעת סכום בסיסי של מזונות ביוני 1976 שהצמדתו הראשונה נכרכה באירוע, אשר כפי שהובהר לאחר מכן, אירע כשנה לאחר קביעת סכום המזונות הבסיסי, היינו בעת הגירושין ביוני 1977. שנית, קביעת ההתאמה למדד אחת לשנה יש בה כדי ליצור בתקופת הביניים הארוכה פערים מהותיים בין הצרכים לבין סכום המזונות. בהתחשב בשתי נסיבות יוצאות דופן אלה אכן ניתן לומר שהיה שינוי נסיבות.
ג. אשר לתרעומת של המערער על כך שביהמ"ש המחוזי קבע בסכום המזונות גם דמי טיפול - מבחינה משפטית אין ממש בתרעומת זו. דמי הטיפול הם חלק ממזונות הקטינים וביהמ"ש רשאי היה לכללם כמרכיב של דמי המזונות.
ד. צרכי הקטינים נקבעו בביהמ"ש המחוזי ללא פירוט מספיק, וראוי היה שביהמ"ש יביא פירוט והנמקה מלאים יותר. עם זאת אין ביהמ"ש העליון מתערב בקביעתו של ביהמ"ש קמא באשר לשיעור המזונות, פרט למקרים קיצוניים, ובמקרה שלפנינו אין עילה מן העילות המצדיקה שיערוך סכום המזונות בערכאת הערעור.
ה, אשר לשאלת השיפוי - ביהמ"ש המחוזי לא התייחס התייחסות מלאה לנתונים הרלוונטיים וביסס את מסקנתו על כוח ההשתכרות של אם המשיבים במשרתה החלקית כמורה תוך הבאה בחשבון שנולד לה בינתיים ילד נוסף. לא נעשה נסיון לבחון מה היא הכנסתו של הבעל השני של האם, החייב במזונות הילד השלישי ובמזונות אשתו. מאחר ומדובר על סכומים שאינם משמעותיים לא היה מקום להקדיש תשומת לב נוספת לענין זה, אך יש להתייחס אליו בעיקר בשל כך שעלול להיווצר רושם כי התחייבות לשיפוי בהסכם בין הורים היא חסרת משמעות בדרך כלל וכי ניתן לראות בה תניה שהיא, הלכה למעשה, בטלה מעיקרה. אין סיבה לזלזל בהסכמים שנעשו לקראת גירושין, כאשר נקבעים בהם סכומים כספיים ואי תחולת ההסכם על הקטין שלא היה צד לו, אין משמעותה שהתחייבות לשיפוי בהסכם אינו מחייב גם את ההורה שהיה צד להסכם. עם זאת אין מקום להחזיר את התיק לביהמ"ש המחוזי לבדיקה חוזרת של הודעת צד ג', כי שינוי שיעור המזונות כפי שנקבע עתה אינו אלא בגדר תיקון של עיוות יסודי כמפורט לעיל, וכן סכום ההשתכרות הנוכחי של האם אינו אלא מזערי וחלק כלשהו מסכום זה משרת ככל הנראה גם את צורכי הקטינים, שהרי לא נקבע כי סכום המזונות שפסק ביהמ"ש המחוזי מכסה את כל צורכיהם.


(בפני השופטים: שמגר, בכור, בייסקי, החלטה - השופט שמגר. עו"ד א. קנטי למערער, עו"ד עטיה הלל למשיבים. 3.9.80).


ע.א. 311/78 - הניה הווארד נגד ניסים מיארה ואח'

*הסכם בלתי חוקי במקרקעין כשצויין סכום נמוך ואכיפת סעיף פיצויים בהסכם.
* מסירת פרטים בלתי נכונים ע"י המוכרת לקונה.

(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בת.א. 706/77 - הערעור נדחה בעיקרו).




בין הצדדים נכרת חווה שלפיו מכרה המערערת למשיבים חלקת אדמה. בהסכם נאמר כי גודל החלקה 600 מ"ר וכי אין כל שעבוד על החלקה. מיד לאחר החתימה על ההסכם הוברר כי כשליש מהחלקה הופקע למעשה לצורך כביש. המשיבים ביקשו תחילה לשלם חלק יחסי של מחיר החלקה ולהפחית את החלק היחסי עבור השטח המופקע והמערערת
סירבה לקבל את התשלום. לאחר מכן הודיעה המערערת למשיבים כי מכיון שההסכם הופר ע"י המשיבים עקב אי תשלום יתרת המחיר מבטלת המערערת את ההסכם. מאוחר יותר הודיעו המשיבים למערערת שזו הפרה את ההסכם והם מבטלים אותו. בהסכם צויין מחיר של 150 אלף ל"י תמורת החלקה, בעוד שלמעשה הוסכם בין הצדדים על תשלום 55 אלף ל"י נוספות, כביכול עבור ברזל וחומרי בניה שהיו על החלקה בעוד שאלה היו שווים כ-15 אלף ל"י בלבד. כן נקבע בהסכם פיצוי של 55 אלף ל"י בגין הפרתו. ביהמ"ש המחוזי קבע כעובדה כי המערערת לא גילתה למשיבים את דבר ההפקעה וכי בשעה חתימת ההסכם שילמו המשיבים למערערת סכום של 55 אלף ל"י בנוסף לסכומים הנקובים בחוזה, וחייב את המערערת לשלם למשיבים את סכום הפיצייים וכן חייב את המערערת להחזיר למשיבים כל סכום שקיבלה מהם, בניכוי הערך הממשי של הברזל וחומרי הבניה. הערעור נדחה בעיקרו פרט לכך שסכום הפיצויים הועמד על 30 אלף ל"י, וזאת ברוב דעות, כאשר השופטת בן פורת סברה שאין לשלם את הפיצויים.
בפסק הדין העיקרי שנכתב ע"י השופט שמגר נסקרו הפעולות השונות של המשיבים והמערערת וההשלכות שיש לחוק החוזים ולחוק המכר על הפעולות נשוא הערעור, והגיע למסקנה כי בדין פסק ביהמ"ש המחוזי שהפרת ההסכם היתה ע"י המערערת, וכי המשיבים פעלו כדין, הן כאשר ביקשו לקיים את ההסכם והתשלום בניכוי החלק היחסי עבור השטח שהופקע, והן כאשר הודיעו על ביטול ההסכם.
המחלוקת בין השופטים נסבה על השאלה אם היה זה הסכם בלתי חוקי ואם לאו. כאמור המחיר שצויין בהסכם היה 150 אלף ל"י בלבד בעוד ששילם סכום של 55 אלף ל"י נוספות. השופט שמגר, ואליו הצטרף השופט אלין, סבור כי מצד המשיבים אין לראות בהסכם זה הסכם בלתי חוקי, ולפיכך אין ההסכם בטל אלא ניתן לביטול. והמשיבים ביטלו אותו וסעיף הפיצויים קיים ועל המערערת לשלם את הפיצויים. אם כי ביהמ"ש יש לו שיקול דעת עפ"י החוק להפחית את סכום הפיצויים ולפיכך הוא משתמש בשיקול דעת זה ומפחית את סכום הפיצויים. מאידך סברה השופטת בן פורת כי יש לראות את החוזה כבלתי חוקי והרי הוא בטל ומבוטל ומכיון שבטל ההסכם אין להפעיל את סעיף הפיצויים שבו.


(בפני השופטים: שמגר, גב' בן פורת, אלון. החלטה - השופט שמגר עוה"ד א. רענני וא. קנט למערערת, עו"ד א. חלד למשיבים. 20.8.80).


ע.א. 285/80 - מנחם שיף ואח' נגד אהרון אליאסי ואח'

*העלאת טענת רשלנות תורמת בתביעה אזרחית כאשר הנתבע הורשע בנהיגה רשלנית (הערעור נתקבל).

אירעה תאונת דרכים בין מונית שבה נהג המערער לבין מכונית אחרת כאשר המערער נכנס לתוך צומת למרות שדלק אור אדום ברמזור. בתאונה נפצעו נוסעים משתי המכוניות ובכללם המשיבים. במשפט פלילי שנתקיים ביוני 1973, ואחרי שהוקרא כתב האישום, השיב המערער "מודה בעובדות לצורך משפט פלילי זה בלבד לשם הקלה בעונש". בעקבות זאת הורשע המערער. העובדות כללו כניסה לצומת כאשר הרמזור בכיוון הנסיעה הראה אור אדום. לאחר מכן הוגשה תביעת נזיקין ע"י המשיבים וצויינה העובדה כי המערער הועמד לדין, הודה ונפסק בפסה"ד כי נכנס באור אדום. בקדם משפט העלה פרקליט המערערים את הטענה שהיתה רשלנות תורמת מצד המשיב, אך ביהמ"ש קבע כי טענת הרשלנות התורמת תלוייה בשאלה מתי כל אחד מן הנהגים נכנס לצומת, ואינה מתיישבת עם ההודאה ועם פסק הדין במשפט הפלילי. לפיכך קבע ביהמ"ש המחוזי שיש חבות ואין רשלנות תורמת. הערעור נתקבל.
ההליכים בתביעה האזרחית נתקיימו אחרי קבלת החוק לתיקון פקודת הראיות, שלפיו ממצאים של פסק דין במשפט פלילי המרשיע את הנאשם והיו קבילים במשפט אזרחי כראיה לכאורה. הודאה כאמור המתייחסת לעובדות מוגדרות היתה קבילה עוד לפני חקיקתו של התיקון הנ"ל לפקודת הראיות ובנסיבות מסויימות אפילו כאשר
ההודאה היתה באישום ולא בעובדות היא נתקבלה כראיה. הסיווג של ההודאה, בנוסח כפי שננקט במקרה דנן, איבד ממשמעותו לאחר קבלת התיקון הנ"ל לפקודת הראיות, שכן התיקון שולל מן הנוסח שבו נקט המערער במשפט הפלילי כל כוח מסייג ככל שהדבר מתייחס למשפט אזרחי שבא בעקבותיו. אולם השאלה איננה אם קבילה ההודאה במשפט הפלילי כראיה בהליכים האזרחיים, אלא אם צדק ביהמ"ש כשסירב להתיר העלאת טענה בדבר רשלנות תורמת בהסתמכו על הודאה בעובדות. הראיות שיובאו לבסס את טענת הרשלנות התורמת של המשיב אינן באות לסתור את המסקנות שבפסק הדין המרשיע. הרשעתו של פלוני בנהיגה חסרת זהירות איננה עומדת בהכרח בסתירה לקיומה של רשלנות תורמת מצידו של קורבן העבירה. לפיכך פסק הדין המרשיע במשפט הפלילי יעמוד על כנו, גם אם ימצא ביהמ"ש בהליך פלילי נוסף שגם הנהג השני נושא באחריות פלילית וגם אם ייקבע במשפט אזרחי שהנהג השני נושא ברשלנות תורמת. זאת ועוד, לאור הסייג שאותו צירף המערער בהודאתו בעובדות, ולאור העובדות שההליכים הפליליים נתקיימו לפני חקיקת החוק לתיקון פקודת הראיות, והמערער לא יכול היה לדעת את התוצאות שיהיו להודאתו במשפט האזרחי, נכון היה שביהמ"ש יתן דעתו לשאלה אם לא יהיה זה מן הראוי להרשות את הוכחת הרשלנות התורמת, כדי למנוע עוות דין כאמור בתיקון הנ"ל לפקודת הראיות. לפיכך יש להחזיר את התיק לביהמ"ש המחוזי שידון בשאלות הנ"ל לגופן.


(בפני השופטים: שמגר, אלון, בייסקי. החלטה - השופט שמגר. עוה"ד נשיץ ואור חן למערערים, עו"ד ש. לוי למשיבים. 3.9.80).


ע.א. 895/79 + 731 - מנהל מס שבח מקרקעין נגד חברת קנדה ישראל - ושותפות ת"א סופרמרקט... נגד מנהל מס שבח מקרקעין.

*חיוב במס שבח של מוכר שיש לו פטור ממס רווחי הון לפי חוק עידוד השקעות הון (ערעורו של מנהל מס שבח מקרקעין בערעור הראשון נתקבל וערעורה של שותפות ת"א סופרמרקט בערעור השני נדחה).

אלה שני ערעורים שהדיון שבהם אוחד. בשניהם מדובר בחברה שיש לה פטור לפי חוק עידוד השקעות הון בתשלומי מס רווח הון והשאלה שהתעוררה היא אם הפטור חל גם על מס שבח מקרקעין. המחלוקת היא אם הפטור שניתן מתשלום מס רווחי הון כולל בחובו גם פטור ממס שבח מקרקעין, ובשאלה זו שזורה השאלה המשפטית אם קיים עדיין מס שבח מקרקעין כמס עצמאי ונפרד ממס רווחי הון. החברות טוענות שמס שבח מקרקעין מוזג במס רווחי הון וממילא פטור ממס רווחי הון יש בו גם פטור ממס שבח מקרקעין, ולעומתן טוען מנהל מס שבח מקרקעין ששני המיסים עדיין קיימים זה לצד זה, והפטור ממס רווח הון אין בו כדי לתת פטור ממס שבח מקרקעין. בוועדות הערר דלמטה ניתנו שני פסקי דין סותרים. באשר לדיון שבין חברת קנדה ישראל קבעה ועדת הערר שליד ביהמ"ש המחוזי בחיפה כי הדין הוא עם החברה ואילו בענין ת"א סופרמרקט קבעה ועדת הערר שליד ביהמ"ש המחוזי בתל אביב שהדין הוא עם מנהל מס שבח מקרקעין. ביהמ"ש העליון קיבל את עמדת מנהל מס שבח מקרקעין וכתוצאה מכך דחה את ערעורה של חברת תל אביב סופרמרקט וקיבל את ערעורו של מנהל מס שבח מקרקעין.


(בפני השופטים: שמגר, בכור, בייסקי. החלטה - השופט בכור. עוה"ד מ. בן זאב וא. מקליס לת"א סופרמרקט, עו"ד י. תמיר לקנדה ישראל, עו"ד ד. שפי למדינת ישראל. 4.9.80).



ע.א. 287/80 - כרטה חיים ואח' נגד קצין התגמולים

*דיון בשאלה אם תאונת דרכים אירעה כאשר החייל היה בדרכו לחופשה (הערעור נדחה).

המנוח אלון כרטה, בנם של המערערים, נהרג בתאונת דרכים כאשר היה בחופשה משרותו הסדיר בצה"ל. לפי חוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום) רואים חבלה שגרמה למות חייל השוהה בחופשה כחבלה שנגרמה בתקופת השירות ועקב השרות, אם נגרמה בדרכו מן המחנה אל יעד חופשתו או בדרכו אל המחנה יעד חופשתו. השאלה השנוייה במחלוקת היא אם קרתה התאונה בדרכו של המנוח ליעד חופשתו או לאחר שכבר הגיע ליעד חופשתו וקצין התגמולים קבע כי זו קרתה לאחר שכבר הגיע ליעד חופשתו. הערעור נדחה. מן המחנה נסע המנוח לבית אחיו בפתח תקוה, החליף שם את בגדיו ונח קצת ושוב יצא לדרך בכיוון כפר סירקין לפגוש את חבריו ובדרך זו קרתה התאונה. טוענים המערערים שיעד חופשתו של המנוח היה מקום פגישתו עם חבריו, ואולם אף בהנחה שזאת היתה המטרה שלשמה ביקש המערער את החופשה וקיבל אותה, עדיין אין זאת אומרת שמקום המפגש עם חבריו היה גם "יעד חופשתו" כמשמעותו בחוק. יכול וחייל לוקח יום חופשה במטרה להסדיר כל מיני עניינים, להתראות עם אנשים שונים, אך אין זה עושה כל אחד מן הענינים ומהאנשים ליעד חופשתו. בעניננו יעד החופשה היה ביתו של המנוח או בית אחיו ששם התגורר, לשם נסע ושהה כמה ששהה, ולשם רצה לחזור וללון ולמחרת ללבוש שוב את מדי הצבא. העובדה שלא זו היתה מטרת חופשתו אלא שרצה לבלות את הערב בחברת ידידיו אינה מעלה ואינה מורידה לענין זה.


(בפני השופטים: מ"מ הנשיא ח. כהן, שמגר, בכור. החלטה - מ"מ הנשיא ח. כהן. עו"ד גב' חנה פאר למערערים, עו"ד גב' יוספה טפיירו למשיב. 18.8.80).


ע.א. 266/78 - פלוני נגד פלונית

*אבהות.
(הערעור נדחה).

ביהמ"ש המחוזי קבע כי הוכח שהמערער הוא אביה של המשיבה שנולדה בדצמבר 1975 וחייב אותו לשלם לקטינה מזונות. הערעור נדחה. המערער טוען שהשופט שגה במסקנותיו העובדתיות ושהיה עליו לקבוע כי המערער כלל לא קיים יחסי מין עם אם הקטינה ושצריך היה להאמין לאחד העדים של המערער כי הוא קיים עם אם הקטינה יחסי מין בתקופה הרלוונטית. המערער מנסה להראות סתירות בדברי העדים ולקבוע שלא היה מקום לתת אמון בעדותם. ברם השופט שלפניו הופיעו העדים היה לו היתרון של התרשמות ישירה מאופן מתן עדותם וביהמ"ש שלערעור לא יתערב אלא אם קיימים סימנים אובייקטיבים בראיות שאי אפשר היה לקבל עדות פלונית כעדות אמת. בודאי לא יתן בימ"ש שלערעור אמון בעדות המערער כשהשופט ששמע אותו הביע דעה שלילית לחלוטין על עדותו וכן על עדות חברו. עדותה של האם נתמכה במידה מספקת בעדות עדיה על השיחות שהתנהלו עם המערער ועם הוריו, אחרי שנודע דבר הריונה של האם, על חובתו של המערער לשאת את האם לאשה ועל רצונו כי זו תפיל את וולדה. השופט לא התעלם מן העובדה שהיו אלה קרובי משפחה של האם, אך בכל זאת נתן אמון בדבריהם ובכך אין להתערב.


(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, גב' בן פורת, אלון. החלטה - הנשיא לנדוי. עו"ד ברידא למערער, עו"ד ברקוביץ למשיבות. 20.8.80).



ב.ש. 215/80 - מדינת ישראל נגד הרצל אהרוני

*שחרור בערובה (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).

המשיב מואשם בקשירת קשר ליבא שני ק"ג הרואין ששוויו כ-30 מליון ל"י ויבוא אותו סם לישראל. ההרואין נתפס ע"י המשטרה ביד תייר והתביעה מייחסת למשיב שותפות ביבוא זה. ביהמ"ש המחוזי החליט לשחרר את המשיב בערובה עד בירור דינו והערר על כך נתקבל. השאלה היא מה הן הראיות שבידי התביעה על חלקו של המשיב בפרשה. התובע הביא בפני השופט את הראיות שבידיו ובכללן שיחה של אשת המשיב שהוקלטה ושבה היא סיפרה לחברתה על חלקו של בעלה בפרשת יבוא הסמים, ההקלטה הוצגה למשיב שנתבקש להגיב על כך ואמר כי כבר מאוחר מדי, ובבית המשיב נמצא פנקס כתובות עם שמו וכתבתו של הנאשם השני בפרשה ושל איש הקשר שהיה לדעת התביעה איש מרכזי בפרשה. כאשר נשאל המשיב על שמות אלה הכחיש שהוא מכיר אותם, וכן ישנה ראיה שהמשיב הגיע ביום ובשעה הקבועה למקום שבו צריך היה להימסר הסם ע"י התייר, וכן ישנן ראיות שהמשיב לקח בזמנים הרלוונטיים הלוואות בסכומים גדולים וכאשר נחקר המשיב בענין הנדון הוא אמר לשוטר שחקר אותו כי הוא קטן בפרשה ומוכן לשמש עד מדינה. ביהמ"ש המחוזי שחרר את המשיב בציינו כי קיימות ראיות היוצרות תחושה מוסרית שהמשיב שותף לפרשה אבל ההרשעה לא תהיה קלה בשביל המדינה. בקבלו את הערר סקר השופט בכור את גישתו של ביהמ"ש העליון לעניני מעצר כשמדובר בעבירות חמורות והשאלה מה הן הראיות לכאורה הנצרכות כפי שאלו משתקפים בפסקי הדין שניתנו. השופט בכור ציטט שורה של פסקי דין שפורסמו בתקציר סביר והגיע למסקנה שיש לעצור את המשיב עד גמר בירור דינו. על מנת לעצור נאשם עד לבירור דינו בעבירה חמורה, יש צורך שהמדינה תראה שנמצאות בידיה ראיות שיש בהן סיכוי להרשעה במידה ראויה של סבירות, וזאת בלי שבשלב זה תישקל שאלת מהימנות הראיות. בענין זה אין לקבוע מסמרות, והרבה תלוי בנסיבותיו המיוחדות של כל מקרה, כאשר על השופט לשקול מצד אחד את חומרת העבירה והגנה על שלום הציבור ומצד שני את זכותו של הנאשם להלך חופשי כל עוד לא הורשע בדין. האשמה המיוחסת למשיב היא חמורה מאד. מדובר ביבוא סם קשה, ואף קטלני, בכמות גדולה ששויה כ-30 מליון ל"י. ענין הסחר בסמים הפך לאחת המכות הקשות ביותר במדינה, באשר בסחר זה מעורבים אינטרסים וכספים בממדים אדירים וככל שהמעורבים הם בדרגות הגבוהות יותר של סולם הפשע הם פועלים במחתרת מאחורי הקלעים ובתיחכום רב. בעבירה מסוג זה אין להתעלם מן האפשרות של בריחת נאשם או השפעה על עדים וטשטוש ראיות, אפילו כשאין בידי התביעה להצביע על דבר ממשי בענין זה, פרט לעובדה שמדובר על סחר בסמים בסכומים אדירים שהוא בדרך כלל עיסוקם של אנשי עולם תחתון המהווים סכנה חמורה לצבור.


(בפני: השופט בכור. עו"ד לירן למבקש, עו"ד ישראל למשיב. 13.8.80).


ב.ש. 186/80 - דני כהן נגד מדינת ישראל

*הכללים לדיון חוזר בהחלטה של מעצר עד תום ההליכים המשפטיים (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

נגד העורר הוגשו בבימ"ש השלום ברמלה שני כתבי אישום, אחד מהם בגין שימוש ברכב ללא רשות ונהיגה ללא רשיון נהיגה, והשני בגין גניבת ארנק ובו סכומי כסף גדולים, תכשיטים ומסמכים. עם הגשת כתבי האישום הוגשה בקשה לעצור את העורר עד תום ההליכים ובתאריך 19.5.80 נדחתה בקשה זו ע"י השופט בבימ"ש השלום שציווה
לשחרר את העורר בערובה. התביעה ערערה בפני ביהמ"ש המחוזי ובהחלטת ביהמ"ש מיום 8.6.80 נאמר כי קיימות ראיות לכאורה בדבר אשמתו של העורר ומאחר שהעורר הוא בעל הרשעות קודמות, ותלוי ועומד נגדו עונש מאסר על תנאי, ובשעת ביצוע העבירות היה העורר משוחרר בערובה בקשר לשני תיקים פליליים אחרים, וכן לנוכח חומרת העבירה של גניבת הארנק, יש לעצור את העורר עד תום ההליכים בדינו. על החלטה זו הגיש העורר לביהמ"ש המחוזי בקשה לעיון חוזר בנימוק שלא היה מיוצג ע"י עו"ד בדיון הקודם ולא נתגלו בפני ביהמ"ש הטעויות שבהן הוטעה ע"י התביעה. ביהמ"ש המחוזי החליט לדחות את הבקשה לעיון חוזר מחוסר סמכות מאחר שהדיון בבקשה זו הוא בסמכות בימ"ש השלום שנתן את ההחלטה המקורית בבקשה לשחרור בערובה. ביהמ"ש העליון דחה את הערר על ההחלטה לדחות את בקשתו לעיון חוזר וכן דחה את בקשת העורר לקבל ערר על ההחלטה המקורית של ביהמ"ש לעוצרו עד תום ההליכים. ביהמ"ש העליון קבע:
הבקשה לעיון חוזר צריך שתהא נידונה ע"י אותו בימ"ש שנתן את ההחלטה המקורית בבקשה לשחרור בערובה ולא ע"י ביהמ"ש שדן בערר שהוגש על החלטה זו. לאחר שבימ"ש שלערעור החליט בערר שהוגש על החלטה שניתנה בבקשה לענין שחרור בערובה הוא גמר את מלאכתו ואין מקום לעיון חוזר על ידו בהחלטתו. אם לאחר מתן ההחלטה בערר נתגלו עובדות חדשות או נשתנו הנסיבות והעצור מבקש עיון חוזר הרי תרופתו היא לפנות בבקשה לביהמ"ש בערכאה ראשונה. אין בימ"ש השלום דן מחדש בענין המקורי שעליו קיבל בימ"ש מחוזי את הערעור, אלא הוא דן עכשיו בנסיבות שאירעו לאחר ההחלטה הקודמת או בעובדות שנתגלו לאחר מתן ההחלטה הקודמת ואינו דן עפ"י הטענות והעובדות שהיו קודם לכן לפניו.
אשר לבקשה שביהמ"ש העליון ידון בענין כערר על ההחלטה הקודמת לעצור את העורר עד תום ההליכים - כאשר מוגש כתב אישום ניתן לערור על החלטה בבקשה למעצר ושחרור בערובה פעם אחת בלבד, היינו כאשר הוגש כתב האישום לבימ"ש השלום אזי הדיון הוא בידיו וניתן לערור על החלטתו לביהמ"ש המחוזי וכאשר מוגש כתב אישום לביהמ"ש המחוזי והוא המחליט בענין המעצר ניתן לערור לביהמ"ש העליון. רק אם לא הוגש כתב אישום וניתנה החלטה בבימ"ש השלום אז ניתן לערור על ההחלטה בפני ביהמ"ש המחוזי ועל החלטתו של זה בערר ניתן לחזור ולערור בפני ביהמ"ש העליון.


(בפני: השופט אלון. עו"ד מ. זיו למבקש, עו"ד גב' ע. ראובני למשיבה. 5.8.80).


ב.ש. 183/80 - אברהם שרעבי נגד מדינת ישראל

*שחרור בערובה לפני מתן גזר הדין (ערר על מעצר עד לאחר מתן גור הדין - הערר נתקבל).

נגד העורר הוגש כתב אישום בגין התפרצות למחסן וגניבת 6 מיכלי מים ודודי שמש בערך של כ-65 אלף ל"י. העורר נעצר מיד לאחר גילוי העבירה וביהמ"ש המחוזי הורה לעצרו עד תום ההליכים, בנימוק שקיימות ראיות לכאורה נגד העורר וכן שהושמעו איומים נגד אחד העדים. הנאשם ערר לביהמ"ש העליון אך מאחר שלמחרת יום שמיעת הערר נועד להישמע המשפט נדחתה שמיעת הערר עד לאחר פסק הדין. במשפט הודה העורר באשמה אך ביהמ"ש לא גזר מיד את דינו אלא קבע כי "זהו מקרה שראוי לתת לגביו צו לקבלת תסקיר מבחן" ולכן דחה לחודש וחצי את מתן גזר הדין. ב"כ העורר חזר וביקש את השופט לשחרר את העורר בערבות אך השופט לא דן בבקשה
מאחר שזו תלויה ועומדת בביהמ"ש העליון. עתה החליט ביהמ"ש העליון שיש לשחרר את העורר בערבות עד לאחר מתן גזר הדין. העורר הוא יליד 1949 ומאז 1972 לא היו לו הרשעות. אותה שנה הורשע אך בינתיים נשא אשה, הוא עובד במקום עבודה קבוע ורכש דירה שבגינה הוא חייב בתשלומים חודשיים שהוא משלם ממשכורתו. אשר לחשש איום על עדים - מאחר שהעורר הודה באשמה שוב לא קיים חשש כזה. ברם התובעת טוענת כי מאחר שהעותר הורשע הרי אינו בחזקת חף מפשע ויש לעוצרו בגלל חומרת העבירה שבה הורשע. טענה זו יש לדחות. ביהמ"ש העליון הבחין בעבר בין עיכוב ביצוע עונש מאסר שכבר נגזר על נאשם לבין מעצר לפני שהנאשם הורשע. מבחינה עקרונית היסוד המכריע בהבחנה הנ"ל אינו חפותו של החשוד או הרשעתו בדין אלא השלב שבו הורשע בדין ונגזר עליו עונש מאסר, היינו קיומה של החלטה שיפוטית בדבר שלילת חרותו של האדם לתקופה המפורטת בגזר הדין. ההרשעה כשלעצמה, ללא גזר דין של מאסר, אינה מהווה "הקו האדום" שבין השלב שלפני ההרשעה לבין השלב שלאחר מתן גזר הדין. הזכות לחרות מצויה וקיימת גם בידי מי שהורשע ודינו טרם נגזר שהרי שלילת החרות היא אחד העונשים האפשריים אך לא ההכרחיים. עובדת ההרשעה מהווה שיקול נכבד ורציני בנוסף לשיקולים האחרים למעצר, אך זאת כאשר השיקולים האחרים קיימים וההרשעה כשלעצמה מחזקת אותם. לא כן כאשר שיקולים אלה המחייבים מעצר אינם קיימים כל עיקר שאזי חוזרים אנו לעיקר הדין שמן הסתם אין לשלול חרותו של אדם בטרם נגזר דינו לכך. במקרה שלפנינו אין קיימות נסיבות המצדיקות מעצרו של העורר. יתכן שביהמ"ש יגזור על העורר מאסר במועל, אך בשלב זה, הנימוק של חומרת העבירה כשהוא הנימוק הבלעדי אין בו כדי לשמש נימוק למעצרו של אדם שטרם נגזר דינו למאסר, אלא אם מעצם העובדה של העבירה ונסיבותיה נובע מאליו החשש של סכנה לציבור כגון בעבירה של אינוס או אלימות או עבירות סמים. בעניננו, השופט מצא כי זהו מקרה שראוי לתת לגביו צו לקבלת תסקיר מבחן, משמע שטרם מצא לנכון ולאפשר להחליט מה יהא עונשו של המערער ולא יהא זה נכון לשלול בינתיים את חרותו כ"מקדמה" על חשבון העונש שיתכן ויושת עליו.


(בפני: השופט אלון. 1.8.80).


ב.ש. 207/80 - מדינת ישראל נגד יוסף סמי

*שחרור בערובה (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).

נגד המשיב הוגש כתב אישום שבו הוא מואשם בסחר בהרואין בשתי הזדמנויות, כאשר פעם אחת מכר 63 מיליגרם ופעם שניה 229 מיליגרם הרואין לשוטר מוסווה בשם האשם. עם הגשת כתב האישום ביקשה התביעה את מעצרו של המשיב עד תום ההליכים אך ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה. הערר נתקבל. לכאורה המקרה דנא מתאים למעצר נאשם עד תום ההליכים, שכן העבירה חמורה בנסיבותיה וקיים חשש כי רשת הסמים תמשיך לפעול אם הוא לא יעצר עד תום ההליכים. גם העובדה שהמבקש לא נעצר מיד עם ביצוע העיסקה אלא כעבור חודשים אין בה כדי להביא לשחרור המשיב, שכן לפסק זמן זה ניתן הסבר אי רצון לחשוף את זהותו של השוטר המוסווה. אעפ"כ החליט ביהמ"ש המחוזי לשחרר את המשיב בערובה ונימוקו הוא כי איש משטרה בשם וענונו העיד בעבר בביהמ"ש נגד המשיב כי הוא מכר לוענונו סם מסוכן וביהמ"ש זיכה באותו ענין את המשיב כשהוא קובע שעדותו של וענונו מעוררת תמיהות ופליאות, ועתה מסתבר שאותו וענונו הוא שהפעיל את השוטר המוסווה האשם והוא שערך לשוטר
מסדר זיהוי תמונות שבו זיהה האשם את המשיב כמוכר הסמים. ביהמ"ש המחוזי ציין שאינו יכול להשתחרר מתחושה "לא נוחה" ו"טעם טפל" לנוכח המעורבות העמוקה והמיוחדת של וענונו בענין. בקבלו את הערר ציין ביהמ"ש העליון כי מצוייה בחומר הראיות עדותו העצמאית של השוטר האשם כי זיהה את המשיב ואם עדות זו תימצא אמינה יש בה כרי להוות בסיס להרשעת המשיב. תחושת חוסר הנוחות והטעם הטפל של השופט בעקבות אירועי המשפט הקודם, כל כולם בתחום האמון שיש להתייחס לעדותו של וענונו ושל האשם ואין לומר כי עדותו של האשם היא קלושה עד כדי כך שגם שופט הדן במעצר יוכל להתעלם מעדות זו. בהיעדר נימוקים מיוחדים שיש בהם כדי להמעיט ממשקלה של ראיה פלונית, אל לו לביהמ"ש הדן במעצר לבחון את שאלת האימון ועליו להסתפק בכמות הראיות המצוייה בפניו שיש בה, אם תימצא אמינה, כדי לבסס לכאורה אישום פלילי.


(בפני: השופט ברק. 3.8.80).


ע.א. 329/79 + 265 - מנהל מס שבח מקרקעין נגד אהרון ומרגלית בן עמי ואח' - וזינה הלר ואח' נגד מנהל מס שבח מקרקעין.

*פטור ממס שבח ל"דירת יחיד" המיועדת להריסה כשהמגרש נמכר תמורת דירות (ערעור מנהל מס שבח בערעור אחד נדחה וערעור המערערות בערעור השני נתקבל).

בשני ערעורים אלה מתעוררת אותה שאלה עצמה. היינו, בעל מגרש שעליו עומד בנין ובו דירה שהיא דירת יחיד שלו, עושה הסכם עם קבלן לפיו רוכש הקבלן את המגרש ואת הדירה שעליו ביחד עם אפשרויות לבנות על המגרש, וזאת על מנת שהבנין יהרס והקבלן יבנה על המגרש בנין יותר גדול ויתן למוכר דירה (או דירות) בבנין שיוקם עם או בלי תוספת תשלום במזומן. בעיסקה מסוג זה מקובל שבעל המגרש משאיר לעצמו חלקים בלתי מסויימים במגרש באופן יחסי לתמורה בדירות שהוא עומד לקבל בבנין החדש. לפי חוק מס שבח מקרקעין, לפני שתוקן לאחרונה, ניתן פטור בגין מכירת "דירת יחיד" במקרה של "מכירת כל הזכויות במקרקעין שיש ליחיד בדירת היחיד שלו". השאלה היא אם במקרה דנא מכר בעל המגרש לקבלן את כל הזכויות שיש לו בדירת היחיד שלו, שכן השאיר לעצמו חלק בלתי מסויים במגרש המקביל לתמורה בדירות שיקבל. בשני המקרים קבע מנהל מס שבח שאין לראות את המכירה כמכירת דירת יחיד הפוטרת ממס שבח מקרקעין ואילו ועדת הערר במקרה אחד קבעה כי הצדק עם מנהל מס שבח מקרקעין ובמקרה אחר קבעה ועדה אחרת כי החלק היחסי של התמורה המתייחס לדירה מהוה מכירת דירת יחיד. ביהמ"ש העליון קיבל את עמדת בעלי המגרשים ודחה את עמדת מנהל מס שבח מקרקעין. המנהל היה צודק אילו שאלת המס היתה צריכה להיחתך רק על פי דיני הקנין הפורמלי, כי אז נכון הדבר שאותו חלק במגרש שנמכר לקבלן אינו "כל הזכויות" בנכס. אולם חוק מס שבח הוא חוק פיסקלי שבו חרג המחוקק ממסגרת הקטגוריות של דיני הקנין הפורמלי וחתר לתפיסת התוכן הכלכלי של העסקה. הגדרת המונח "מכירת זכות במקרקעין" מתפשטת הרבה מעבר למשמעותו הרגילה בדיני הקנין, ועל אותה דרך יש לפרש גם את הוראת הפטור במכירת דירת יחיד. כדי לגלות את כוונת המחוקק יש לזכור את המטרה שלשמה הוחקה אותה הוראה, והיא לאפשר לאדם להחליף את דירת המגורים שלו בדירה אחרת שבה השקיע את תמורת דירתו הישנה בלי שיראו בכך עשיית רווח הוני. המוכרים דנן השקיעו את כל זכויותיהם בדירת היחיד שלהם בעיסקה עם הקבלן כדי להשיג לעצמם דירות חדשות. אין לך אובדן יותר מוחלט של הזכויות בדירות הישנות בתור דירות מאשר הריסתן. לאותם אחוזים בבעלות המשותפת במגרש שנשמרו למוכרים, אין כל קשר
לדירות שנהרסו אלא הם נשמרו למטרה אחרת, היינו לשמירת זכותם לחלקים בקרקע שיוצמדו לבסוף, אחרי רישום הבית כבית משותף לדירותיהם. אין לחלקים אלה בקרקע כל תוכן כלכלי בפני עצמו. לפיכך יש לדחות את ערעור מנהל מס שבח בערעור אחד ולקבל את ערעור בעלי הקרקע בערעור השני.


(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, י. כהן, שמגר. עוה"ד א. בן טובים וד. שפי למנהל מס שבח, עוה"ד א. זיו וא. מקרב לבעלי המקרקעין. 1.9.80).


ע.א. 649/79 - עזבון המנוח יחיא דוכן ואח' נגד ירחיב מושב עובדים... בע"מ

*בוררות בסכסוך בין מושב עובדים לחבר מושב (הערעור נדחה).

המנוח היה חבר מושב ירחיב ולעת זיקנתו רצה להעביר את משקו לבנו סעדיה, הוא המערער השלישי. לפי הוראות תקנה 3(ב) לתקנות האגודות השיתופיות (חברות), יכול אב להעביר את משקו לאחד מבניו, זולת אם נפסק אחרת בפסק בוררים שניתן בבוררות שנערכה עפ"י תקנות האגודה. בעניננו ביקש הבן להתקבל כחבר במקום אביו, אך המשיב סירב ואז חתמו האב, הבן והמשיב על הסכם בוררות להכרעה בכל הסכסוכים וחילוקי הדיעות שבין הצדדים. הבוררים פסקו כי פקעה זכותו של האב על המשק ואין הוא יכול להעבירו לבנו. הוגש ערעור לביה"ד העליון של ההסתדרות והערעור נדחה. אז עתרו המערערים לביהמ"ש למתן הצהרה כי פסק הבוררים בטל. בקשתם נדחתה והערעור על כך נדחה. טענת המערערים היא שהסכסוך הנדון הוא מסוג הענינים שאין לבורר סמכות לדון בהם ועל אף שטר הבוררות לא היתה לבוררים סמכות לדון בסכסוך זה. הם מסתמכים על פס"ד ביהמ"ש העליון (ע"א 554/64 - פד"י י"ט (ך) 319) שלפיו יש ענינים קונסטיטוציונים שאינם נכנסים בגדר סכסוכים בין האגודה לחבריה ואינם ניתנים לדיון בבוררות, ולטענתם מדובר כאן בענין קונסטיטוציוני כזה. טענה זו אין לקבל. ראשית, בע"א הנ"ל נדונה הוראת סעיף בוררות בפקודת האגודות השיתופיות ועמדה להכרעה פרשנותו של סעיף זה, ואין פסק הדין דן בהסכם בוררות מיוחד שבין האגודה לבין אחד מחבריה. שנית, השאלה אם חברותו של חבר באגודה פקעה ואם לאו, או השאלה אם בנו של החבר ראוי לפי התקנות להתקבל כחבר במקום אביו, אינן בגדר אותן שאלות "קונסטיטוציוניות" שביהמ"ש התכוון אליהן בע"א הנ"ל. שלישית, והוא עיקר, לפי תקנה 3 (ב) לתקנות האגודות השיתופיות אין המושב יכול לסרב לבקשת הבן לבוא כחבר האגודה במקום אביו אלא אם כן פסקו בוררים שרשאי הוא לעשות כן, ועצם קביעת הבוררות כתנאי מוקדם לסירובו של המשיב, מהווה הוכחה ניצחת שהענין ראוי לבוררות.
פסק הדין ניתן מפי מ"מ הנשיא ח. כהן, והשופטת בן פורת הוסיפה כי ניתן להשאיר את השיקול המתבסס על תקנה 3 (ב) הנ"ל בצריך עיון, שהרי מדובר שם במי שהינו "חבר" ואילו כאן הוחלט שהמנוח לא היה חבר כלל. לכאורה, גם קיים כאן השיקול שהטוען לחברות אינו יכול להישמע בטענה שהבוררות אשר לקיומה הסכים היתה כאין וכאפס משום שבסופה נקבע שאינו חבר. גם השאלה אם חברות היא ענין "קונסטיטוציוני" אינה צריכה הכרעה בענין זה, שהרי מדובר בשטר בוררים שנחתם ע"י הצדדים ולא לבוררות הנכפית על אדם בתוקף התקנון של המושב.


(בפני השופטים: מ"מ הנשיא ח. כהן, גב' בן פורת, ברק. עו"ד א. ירון למערערים. 2.9.80).



ע.א. 89/78 - זלמן פרופ נגד תנובה... בע"מ

*הגשת תביעה בעילת החיוב המקורי ופסיקת ביהמ"ש בעילת פסק בוררות (הערעור נתקבל בחלקו).

המערער, קבלן לעבודות חשמל, ביצע במשך שנים עבודות חשמל שונות עבור המשיבה. התעוררה מחלוקת בין הצדדים בגין עשרות חשבונות שהגיש המערער למשיבה. החשבונות נמסרו לידי שני בודקים והללו קבעו סכומים שעל המשיבה לשלם למערער. בביהמ"ש המחוזי התעוררה שאלה אם השניים היו בוררים וביהמ"ש המחוזי קבע כי היתה זו בוררות על פי הסכם בע"פ ובנסיבות הענין מחייב הפסק את שני הצדדים. על כך אין עוד ערעור. הערעור מתייחס לשאלת פירוש פסקם של הבוררים. ביהמ"ש העליון קיבל בחלקו את ערעור המערער וקבע באשר לסכומים מסויימים כי כוונת הבוררים היתה כי לאותם סכומים תתווסף תוספת של הפרשי הצמדה מתאריך הגשת החשבונות ועד לתשלום בפועל. כל יתר הטענות בערעור של המערער ובערעור הנגדי של המשיבה נדחו. אשר לטענת המשיבה שאין הצדקה לחשב את תוספת הפרשי ההצמדה לפי מדד של המחירים לצרכן אלא לפי מדד המחירים בעבודות חשמל - בנסיבות המקרה אין בטענה זו כדי לשנות את התוצאה. מדובר בתשלום כסף ובכגון דא פיצוי לפי עליית מדד המחירים הכללי לצרכן יכול להיות פיצוי נאות בהיעדר ראייה לסתור. אשר לטענה שהמערער לא הסכים עם פסיקת הבוררים והוא שסירב לקבל תשלומים לפי פסיקת הבוררים - לא באה כל ראיה שהוצע למערער סכום כלשהו ושהוא סירב לקבלו. אשר לטענת המשיבה כי העילה בכתב התביעה היתה ביצוע עבודות בהתאם לחשבונות ולא עילה על פי פסיקת הבוררים וכתב התביעה לא תוקן ולפיכך לא היה מקום לחייב את המשיבה על פי פסיקת הבוררים - אמנם נכון הוא שהמערער טען במפורש שלא היתה בוררות, אבל לעומתו טענה המשיבה שהיתה בוררות וניתן פסק מחייב של בוררים. נשמעו ראיות גם בשאלה זו והשופט קיבל את גירסת המשיבה ופסק על פיה וחייב את המשיבה בחלק מן החשבונות עבור עבודות שבוצעו כשהחיוב הועמד על הסכומים המוקטנים על פי פסיקת הבוררים. לכן צדק השופט כשפסק לגופו של ענין ולא היה כל טעם והגיון לדחות את התביעה על פי הטענה הפורמלית שכתב התביעה לא דיבר על עילה לפי פסק הבוררים. קבלת טענה זו היתה מביאה רק לדיון בתביעה נוספת ללא כל תועלת לאחר שכל העובדות הנוגעות לענין התבררו כבר ואין למשיבה כל טענת הגנה נוספת לגופו של ענין. נכון שטוב היה עושה פרקליט המבקש אילו ביקש לתקן את כתב התביעה בשלב כלשהו ולהוסיף טענה חילופית על פי עילה של פסיקת הבוררים, אך אין דבר זה מצדיק קבלת טענת המשיבה לדחיית התביעה.


(בפני השופטים: י. כהן, שמגר, בכור. החלטה - השופט בכור. עו"ד שפי למערער, עו"ד מ. אמיר למשיבה. 19.8.80).


ע.א. 180/80 - מיכאל תמיר נגד רן תמיר ואח'.

*מזונות (הערעור נתקבל).

המערער ואם המשיבים נישאו בשנת 1970 ולהם שני ילדים קטינים, בני 3 ו-9. בביה"ד הרבני מתנהלים הליכי גירושין שבהם נכרך ענין מזונות לאשה ובביהמ"ש המחוזי נמחקה תביעת המזונות של האשה. מאידך דן ביהמ"ש המחוזי בשאלת מזונותיהם של שני הילדים הקטינים וחייב את המערער בתשלום 7 אלפים ל"י מזונות ועוד 1800 ל"י דמי טיפול שנכללו בסכום המזונות. האשה טענה שהמערער הוא חבר באוקופרטיב בבית מטבחיים והוא בעל הכנסות נוספות, אך ביהמ"ש קבע כי את קיום ההכנסות הנוספות לא הצליחו התובעים להוכיח. מאידך ציין שיש מקום להשערה שהמערער נהנה מבחינה כספית מהכנסות שבחנות נוספת.
ביהמ"ש ציין כי "הרושם המצטבר הוא של הכנסות העולות על המשתקף בתלושי הקואופרטיב... וכן הטבות שונות". לפיכך קבע את סכום המזונות באמור והערעור נתקבל. קביעת דמי המזונות נעשה על יסוד הצבתם זה לצד זה של מספר נתוני יסוד, שביניהם קיימת בדרך כלל זיקה. כך חייב ביהמ"ש לקבוע מה הם צורכי התובעים מזונות ומה כושר השתכרותו של החייב במזונות כדי שניתן יהיה לבחון נתונים אלה זה מול זה, ולקבוע את היקף חובתו של החייב במזונות. הצגה זו של הנושאים צריכה למצוא ביטוי בממצאי ביהמ"ש, אם כי יתכנו נסיבות שבהן אין החייב במזונות ממצה את כושר ההשתכרות שלו וביהמ"ש יקבע את המזונות לא על פי ההכנסה אלא על פי יכולת ההשתכרות של החייב. קביעת צורכיהם של הקטינים היא גם בעלת משמעות ישירה לצורך קביעה אם יש להפחית את קיצבת הילדים מסכום המזונות או שיש לזכות את הילדים גם בקיצבת הביטוח הלאומי. כך שגם בענין זה צריכה להיות קביעה מה הם צורכי הקטינים, ביהמ"ש המחוזי הסיק מן הראיות שהמערער הוא בעל הכנסה נוספת מעל לזו שהוא מקבל מהקואופרטיב וקביעה זו היא בגדר סמכותו של ביהמ"ש גם אם אינו יכול להגיע לפירוט מלא של הסכומים שבהם מדובר. עם זאת קביעה כאמור איננה יכולה להתבסס על השערה וניחוש, אלא צריכה להיות בעלת אחיזה בחומר הראיות. על ביהמ"ש לנסות ולהגיע לקביעת תחומים גם אם מדובר על קביעת סכומי מינימום בלבד. כדי שניתן יהיה להשוות את ההכנסה עם סכום המזונות המוטל מן הראוי שיקבע פסק הדין, לפחות, כי ההכנסה הנוספת אינה פחותה מסכום פלוני המתווסף להכנסה הכוללת. במקרה שלפנינו מדובר על הטבות שחולקו ע"י הקואופרטיב ועל תשלום לבגדי עבודה ושעות נוספות, אך ביהמ"ש לא קבע אפילו במשוער מה הוא הסכום המינימלי המתווסף בדרך זו אל הסכום שמצא ביטויו בתלוש המשכורת. גם בענין צורכי הקטינים התבסס ביהמ"ש על הערכה כללית מבלי שהובא בתביעה ובחומר הראיות פירוט המרכיבים של צרכים אלה והסכום הנדרש לגביהם. הוא הדין לענין הוצאות הבית שהמערער חוייב בהם וגם כאן לא פורט מה הם החיובים המדוייקים שבהם חייב המערער. כיון שכך הוחזר התיק לביהמ"ש המחוזי שיקבע מה סכום ההכנסה של המערער, החישוב המונח ביסודו של סכום המזונות שנפסק ומה נכלל בגדר החיוב בכיסוי הוצאות הבית. ביהמ"ש העליון דחה את טענת המערער כי אין לכלול דמי טיפול בסכום המזונות.


(בפני השופטים: שמגר, בכור, בייסקי. החלטה - השופט שמגר. עו"ד צ. סמוכה למערער, עו"ד א. זינגר למשיבים. 3.9.80).


בג"צ 248/80 - גאולה כהן ומשה שמיר נגד יו"ר הכנסת וועדת הכנסת

*חוק מימון מפלגות




(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).

העותרים פרשו מסיעת הליכוד בכנסת וביקשו לקבל מימון הוצאות שוטפות לפי חוק מימון מפלגות, בטענה כי הפכו לסיעה נפרדת וכי סיעת הליכוד התחלקה ל"סיעות נפרדות" כך שמגיע לסיעת העותרים מימון עפ"י החוק. העתירה נדחתה. ביהמ"ש העליון ניתח את הסעיפים השונים בחוק מימון מפלגות הנוגעים למקרים של סיעות המתפלגות, לחברי כנסת הפורשים ומקימים סיעות וכד' והגיע למסקנה כי לפי החוק אין כל אפשרות לחייב את המשיבים שיכירו בעותרים כמי שזכאים לקבל הקצבות לפי חוק מימון מפלגות.


(בפני השופטים: י. כהן, שמגר, אלון. החלטה - השופט י. כהן, הוסיף השופט אלון. 20.8.80).



ב ת ו כן

* ע.א. 565/79 - ......................... 2─ * מסמך מחייב בעיסקת מכר מקרקעין של חברת בניה.
─ * ביטול העיסקה ע"י המוכרת בעקבות טעות שנפלה במסמך.
─* ע.א. 296/80 -.................................. 4 ─ * תביעת מזונות ע"י הילדים כשהיה הסכם מזונות בין ההורים. ─ * שינוי נסיבות המצדיק הגשת תביעה חדשה.
─ע.א. 311/78 -.............................. 5 ─ * הסכם בלתי חוקי במקרקעין כשצויין סכום נמוך ואכיפת סעיף ─ פיצויים בהסכם.
─ * מסירת פרטים בלתי נכונים ע"י המוכרת לקונה.
─
─ * ע.א. 285/80 - העלאת טענת רשלנות תורמת בתביעה אזרחית כאשר ─ הנתבע הורשע בנהיגה רשלנית ..................................... 6 ─ * ע.א. 731+895/79 - חיוב במס שבח של מוכר שיש לו פטור ממס רווחי ─ הון לפי חוק עידוד השקעות הון ............................... 7 ─ * ע.א. 287/80 - דיון בשאלה אם תאונת דרכים אירעה כאשר החייל ─ היה בדרכו לחופשה.......................................... 8 ─ * ע.א. 266/78 - אבהות.
─ * ב.ש. 215/80 - שחרור בערובה .......................................... 9 ─ * ב.ש. 186/80 - הכללים לדיון חוזר בהחלטה של מעצר עד תום ─ ההליכים המשפטיים......................................... 9─ * ב.ש. 183/80 - שחרור בערובה לפני מתן גזר הדין ....................... 10 ─ * ב.ש. 207/80 - שחרור בערובה ......................................... 11 ─ * ע.א. 265+329/79 - פטור ממס שבח ל"דירת יחיד" המיועדת להריסה ─ כשהמגרש נמכר תמורת דירות ............................... 12 ─ * ע.א. 649/79 - בוררות בסכסוך בין מושב עובדים לחבר מושב............... 13 ─ * ע.א. 89/78 - הגשת תביעה בעילת החיוב המקורי ופסיקת ביהמ"ש בעילת ─ פסק בוררות .............................................. 14 ─ * ע.א. 180/80 - מזונות................................................ 14─ * בג"צ 248/80 - חוק מימון מפלגות ..................................... 15 ─
─
─
─
─
─