בג"צ 243/80 - מרז'ינסקי ארקדי נגד בית הדין הצבאי לערעורים ואח'
*בטלות גזר דין של קצין שיפוט זוטר שגזר עונש מאסר גבוה מזה שהוא מוסמך לגזור. (התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי).
.
העותר הועמד לדין בפני קצין שיפוט זוטר, הורשע בדינו ונדון בגין עבירה אחת ל-35ימי מחבוש ובגין עבירה אחרת ל-20 ימי מחבוש. בהטילו עונשים אלה חרג קצין השיפוט מסמכותו שכן אין הוא מוסמך להטיל יותר מאשר עד 7 ימי מחבוש לכל עבירה. לאחר שנגזר דינו סירב העותר להיכנס לחדר המעצר והוכנס לשם בעל כורחו. הוא הצליח לברוח מבית המעצר, הגיע ליחידתו וחתך את האזיקים שכבלו את ידיו, הוציא שני רימוני רסס ואיים להשתמש בהם. לאחר שידולים מסר העותר את הרימונים למפקדיו ואלה גרמו לכך כי עונשי המחבוש בפועל יומרו לעונשים מותנים. בשל הפרשה החדשה הועמד העותר לדין בפרטי אישום של: התנגדות לפעולה חוקית, איום ועלבונות כלפי מפקד, השמדת רכוש, והוצאת נשק מרשות הצבא. העותר הודה בעובדות המתייחסות לפרט האישום האחרון וכפר בכל השאר. לטענתו חרג קצין השיפוט מסמכות הענישה שהופקדה בידיו, העונש שהוטל עליו בטל ומבוטל ועל כן לא עבר את העבירות שיוחסו לו. ביה"ד הצבאי המחוזי פסק כי קצין השיפוט חרג מסמכותו ובאשר לתוצאות המתבקשות ממסקנת זו, נחלקו הדעות. דעת המיעוט היתה כי יש לזכות את העותר מחלק מפרטי האישום ולהרשיעו רק בהוצאת נשק מרשות הצבא, ולעומתו סברו שופטי הרוב כי יש מקום להרשיע את העותר בכל העבירות שיוחסו לו, שכן העותר עשה את שעשה בלא להיות מודע לכך שקצין השיפוט פעל ללא סמכות. העותר ערער על הרשעתו בפרטי האישום הראשונים ובית הדין לערעורים דחה את הערעור על ההרשעה בקובעו כי מכח הוראת סעיף 168 לחוק השיפוט הצבאי גזר דינו של קצין השיפוט לא בטל אלא ניתן לביטול ע"י הפרקליט הצבאי הראשי. בעתירה טען העותר כי פסק דינו של קצין השיפוט הזוטר בטל ועל כן אין יסוד להרשעתו ולעומתו טען ב"כ המדינה כי פסק דינו של בית הדין הצבאי לערעורים בדין יסודו משני טעמים: משום שגזר דינו של קצין השיפוט הזוטר אינו בטל כל כולו אלא בטל אותו חלק של העונש העולה על 7 ימי המחבוש אותם רשאי היה קצין השיפוט להטיל; אפילו אין מקום להפרדה שכזו הרי פסק דינו של קצין השיפוט אינו בטל אלא ניתן לביטולע"י הפרקליט הצבאי הראשי מכח הסמכות הנתונה לו בסעיף 168 לחוק השיפוט הצבאי.
א. פסק דין שניתן ללא סמכות הוא בטל ומבוטל "והוא כאין וכאפס". על כן בימ"ש המכריע בדינו של נאשם שאין הוא שסמך לדונו, או המכריע בעבירה שאין הוא מוסמך לדון בה, הכרעת הדין בטלה ומבוטלת. יש והכרעת הדין היא בסמכות ביהמ"ש אך הוא מטיל עונש שאין הוא מוסמך להטילו. יש והעונש שהוטל על הנאשם כולל בחובו ענשים שהם בגדר הסמכות וענינים החורגים מסמכות. הדין הוא כי המרכיב העונשי שניתן בגדר סמכות עשוי להמשיך ולעמוד ובלבד שיש לו ייחוד משלו באופן שניתן להפריד בינו לבין החלק הבטל. כך אם עבירה פלונית גוררת אחריה עונש מאסר בלבד וביהמ"ש הטיל עונש מאסר ועונש קנס הרי עונש המאסר יעמוד בעינו והקנס יבוטל או להיפך: אולם אם העונש שהוטל על נאשם מהווה יחידה עונשית אחת, שחלק ממנה חורג מהסמכות וחלק אחר נמצא בתחום הסמכות, כגון שביהמ"ש מטיל עונש של 5 שנות מאסר ואילו עפ"י דין הוא רשאי להורות על 3 שנות מאסר בלבד, כי אז כל העונש בטל ומבוטל.
ב. כללים אלה בדבר חריגה מסמכות חלים אף בענין גזר דין שניתן ע"י קצין שיפוט במסגרת הדין המשמעתי בצבא. אין להצדיק סטיה מכללי יסוד מינימליים החייבים להתקיים בכל מערכת שיפוט. אחד מיסודות אלה הוא שעל השופט מוטלת מרותו של הדין, עליו לפעול אך במסגרת סמכותו, ואינו רשאי להטיל עונש שאינו קבוע
בחוק או החורג מזה הקבוע בחוק. אם שופט מטיל עונש שאין הוא מוסמך להטילו הרי העונש בטל ואין להצדיקו בכל נימוק שהוא אף לא בנימוקים שענינם המשמעת בצבא. לפיכך, כאשר קצין השיפוט הטיל על העותר עונשי מחבוש העולים על אלה שהיה מוסמך להטילם, הרי העונש שהטיל בטל ומבוטל אלא אם כן ישנה הוראה מיוחדת בחוק השיפוט הצבאי המביאה לתוצאה דומה.
ג. טענת המשיבים היא כי אכן הוראה כזו קיימת בסעיף 168 לחוק השיפוט הצבאי. סעיף זה קובע בין היתר את סמכויותיו של הפרקליט הצבאי הראשי להתערב בפסקי דין שניתנו בדין משמעתי ובין היתר סמכותו של פרקליט צבאי ראשי "להמיר כל עונש שהוטל בדין משמעתי אשר קצין השיפוט לא היה מוסמך להטיל... לבטל כל חלק מעונש... אם קצין השיפוט חרג מסמכותו בהטילו אותו". טוענים המשיבים כי מסעיף זה עולה שאין העונש שהוטל ע"י קצין שיפוט בחריגה מסמכות בטל מאליו אלא ניתן לביטול ע"י פרקליט צבאי ראשי. טענה זו אין לקבל. מטרת הסעיף הנ"ל היא להעניק לפרקליט הצבאי הראשי, אשר מתפקידו לפקח פיקוח משפטי על הדיון המשמעתי, כלים ואמצעים להגשמתו של פיקוח זה, ובכללם לבדוק מיוזמתו את פסקי הדין ולבטלם או להכניס בהם שינויים אם ימצא לנכון מבחינת הדין הצבאי. אולם אין לומר כי בהיעדר התערבותו של פרקליט צבאי ראשי אין פסק הדין שניתן ע"י קצין שיפוט בחריגה מסמכות בטל מאליו. עם זאת מעניק אותו סעיף לפרקליט צבאי ראשי את האפשרות להטיל עונש אחר במקום העונש שהוא בטל ומבוטל מעיקרו ושהוטל ע"י קצין שיפוט בחריגה מסמכות.
ד. עם זאת, אין בטלות הפסק חייבת להביא בהכרח לכך כי העותר אינו אחראי בפלילים לפי האישומים שהובאו נגדו. כאמור, נחלקו בענין זה הדעות בבית הדין הצבאי המחוזי, ואילו בית הדין לערעורים לא נתן דעתו כלל לשאלה זו. לפיכך יש להחזיר את התיק לבית הדין הצבאי לערעורים שימשיך לדון בערעור על בסיס הקביעה שעונש המחבוש שהטיל קצין השיפוט הזוטר בטל ומבוטל, והשאלה אם בטלותו של העונש יש לו השלכה על האישומים הפליליים נשוא דיון זה.
(בפני השופטים; אלון, ברק, גב' בן עתו. החלטה - השופט ברק עו"ד י. רובין לעותר, עו"ד ר. יאראק למשיבים. 16.10.80).
בג"צ 118/80 - מנחם גרינשטיין נגד פרקליט צבאי ראשי
*טענות על פגמים בהליכים של משפט בפני קצין שיפוט.
(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
.
העותר, מתכנת מחשבים, שירת בצה"ל בשרות קבע ובאחד הימים התגלה כי נעשה שינוי במחשב שבשימוש המטכ"ל, באופן שבמקום שמו של הרמטכ"ל רב אלוף איתן הופיעו המילים "רב אלוף חונן רוצחים", לאחר שהופחת ענשו של חייל שהורשע בעבירת רצח.
אחרי חקירת המשטרה הצבאית הורה הפרקליט הצבאי במטכ"ל להעמיד את העותר לדין משמעתי באישומים של רישום ידיעה כוזבת במסמך הנוגע לצבא, הפגנה הפוגעת במשמעת ועבירה במסמכים צבאיים, עבירות על חוק השיפוט הצבאי. לעותר ניתנה ברירה לעמוד בדין לפני קצין שיפוט בכיר או לפני בית דין צבאי. העותר העדיף לעמוד לדין בפניקצין שיפוט. הוא הודה באשמה של עבירה במסמך צבאי בזה שנטל תדפיס התקשורת שבו הופיע השינוי הנ"ל והביא אותו הביתה כדי להראותו לבני משפחתו ועל כך נדון ל-14 ימי מחבוש על תנאי. מאידך כפר בשתי האשמות האחרות אך הורשע בהן ונדון לקנס כספי. העותר הגיש ערר ועררו נדחה ע"י ראש אכ"א. לאחר מכן פנה לפרקליט הצבאי הראשי, לפי סעיף 168 של החוק, בטענה שהדיון המשמעתי התנהל באופן הפוגע בסדרי הדין שנקבעו בחוק או בהוראה על פיו אך תביעתו נדחתה. אז פנה לבג"צ וביקש לבטל את הדיון המשמעתי שהתנהל נגדו ולחילופין את הדיון בערר שהגיש על הרשעתו. בענין הערר הסכים המשיב לבטל את הדיון ולשמוע את הערר מחדש, אך באשר לדיון המשמעתי לא נתקבלה עמדת העותר. פרקליטו העלה שתי טענות באשר לסדר הדין שבו נהגו בדיון המשמעתי. הטענה הראשונה היתה שקצין השיפוט עיין בחוות דעת שנתן הפרקליט הצבאי בענינו של העותר ושעיון זה עלול היה ליצור אצל קצין השיפוט משפט קדום נגד העותר וטענה השניה שהופרו ההוראות המחייבות קצין שיפוט שלא לעיין בעדויות בכתב מבלי לתת לנאשם הזדמנות לעיין בהן, ובעניננו קצין השיפוט לא התיר לעותר לעיין בעדויות שבתיק חקירת מצ"ח שהיה מונח בפני קצין השיפוט.
א. חוות הדעת נערכה בשלושה חלקים. בחלק הראשון מתוארות העדויות והראיות בתיק מצ"ח תוך תימצות כל עדות בפני עצמה, בחלק השני שכותרתו "מסקנות" הביע הפרקליט הצבאי את דעתו על משקל אותן ראיות וציין כי מחומר החקירה עולה חשד כבד שהעותר הוא שביצע את שינוי שמו של הרמטכ"ל, ובחלק השלישי שכותרתו "הוראות" מורה הפרקליט הצבאי להעמיד את העותר לדין משמעתי. אין חולקין שמותר היה לקצין השיפוט הבכיר לעיין בחלק הראשון של חוות הדעת שבו תומצתו הראיות לחובת העותר. יש תועלת בדרך זו כי סקירת העדויות משמשת לקצין השיפוט מורה דרך בתוך החומר הרב המצטבר בתיק מצ"ח. הטענה היא כי הפסול טמון בכך שהחלק השני של חוות הדעת הובא לידיעתו של קצין השיפוט, בכך צויין בפני קצין השיפוט כי לדעת הפרקליט הצבאי, שהוא משפטאי, קיים חשד כבד נגד העותר ושלכאורה די בראיות כדי להרשיעו. בתשובה לטענה זו אומר תא"ל כפיר, שהיה קצין השיפוט בתצהירו כי לא נוצר משפט קדום בגין העיון בחוות הדעת, ושהיה ברור לו כי אפילו חשד כבד והוכחה לכאורה עדיין אינם מחייבים את הרשעת הנאשם. ואכן, חזקה על אדם משכיל, וגם מי שאינו משפטן, שהוא יודע את משמעות המושגים הללו וגם כאשר קיים חשד ואפילו חשד כבד עדיין ההחלטה בידיו אחרי שישמע את הראיות אם להרשיע ואם לאו.
ב. זאת ועוד, דיון משמעתי נגד חייל יש לו אופי משלו ואין הוא דומה לשיפוט בבימ"ש רגיל. יש והפוסק בדין המשמעתי, הוא עצמו, היה עד לביצוע העבירה ע"י חייל מפיקודיו, והוא עצמו יזם את הבאת החייל לפניו בדין משמעתי, ואף ערבוב כזה של תפקידי העד והפוסק אינו פוסל את הדיון, כי בחיי המחנה אין המפקד יכול לשמור תמיד על מרחק אישי מן האירוע שעליו הוא בא לשפוט את החייל. מכל מקום אין במקרה דנא חשש שמא קריאת החלק השני של חוות הדעת ע"י קצין השיפוט גרמה לעותר עיוות דין.
ג. יש לקבל את גירסת המשיב שהעותר לא ביקש לעיין בתיק חקירת מצ"ח, אך גם אם כך הדבר היה זה מחובתו של תא"ל כפיר לתת לו את ההזדמנות לעשות כן, על פי מצוות ההוראה בפקודות מטכ"ל. הוא לא עשה כן ומשום כך לקה הדיון בפניו בפגם שאין להתעלם ממנו. גם הפרקליט הצבאי הראשי ציין בתצהירו כי התלבט לא מעט אם פגם זה חייב להביא לידי ביטול הדיון, אך החליט שלא לבטלו מן הטעם שלא נגרם לעותר עיוות דין, מפני שגם בלאו הכי נודעו לעותר פרטי העדויות שהיו מצויות בתיק חקירת מצ"ח, אחרי שתא"ל כפיר קרא באזני העותר את תמצית העדויות הללו מתוך חוות דעתו של הפרקליט הצבאי.
ד. טוען פרקליטו של העותר שלא היה מקום לשיקול אם נגרם עיוות דין ואם לאו כי מדובר כאן בזכות הטיעון, שהיא מזכויותיו של כל מי שעלול להיפגע ע"י החלטה של רשות ציבורית, ובמיוחד יש להבטיח זכות זו למי שמואשם בדיון בעל אופי פלילי, וכאשר הופרה הזכות, הדיון בטל כולו ואין עוד לחקור אם בנסיבות הענין נגרם עיוות דין או לא. טענה זו שהדיון בטל מיניה וביה אין לקבל. לא תמיד גורמת הפרת אחד מכללי הצדק לבטלות הדיון מעיקרא. המבחן אינו נוקשה אלא גמיש ויחסי והדברים תלויים במידת החומרה של ההפרה ובנסיבותיה. גם בדיון פלילי המתנהל לפי חוק סדר הדין הפלילי קיים סעיף 195 המאפשר אישור הרשעה אפילו אם נתגלה פגם משפטי בדיון, אם הפגם לא גרם לנאשם עיוות דין, וכן הוא בדיון בפני בית דין צבאי עפ"י חוק השיפוט הצבאי. אם כך בסדר דין פלילי תקין, קל וחומר מותר לנהוג כך בסדר דין פחות פורמלי, כמו סדר הדין בדיון המשמעתי הנדון כאן. לפיכך יש לבדוק לגופה את השאלה מה היא החומרה שבפגם הנ"ל.
ה. אין לזלזל בחומרת ההפרה של הוראה חקוקה מפורשת שקרתה כאן, כאשר באים לדון בשאלה אם הפרקליט הצבאי הראשי חייב היה להשתמש בסמכותו לפי סעיף 168 של החוק ולבטל את פסק הדין המשמעתי. טוען ב"כ המשיב כי לפרקליט הצבאי הראשי שיקול דעת משלו שבג"צ לא יתערב בו אם החלטתו התבססה על שיקולים סבירים. אין צורך לתחום במדוייק את תחומיו של שיקול הדעת המוקנה לפרקליט הצבאי הראשי. נכון הדבר שהסעיף מדבר בלשון רשות, שהפרקליט הצבאי הראשי רשאי לבטל פסק דין, ואולם סמכות הרשות הופכת לחובה כאשר מבחינה אובייקטיבית קיים חשש ממשי שאי השמירה על סדרי הדין עלול היה לגרום עיוות דין לנאשם ובג"צ יתערב אם נראה לו שאכן קיים חשש ממשי כזה. אין בג"צ יודע מה כתוב בעדויות המלאות שבתיק החקירה ומכיון שכך אפשר היה לשער שאולי היה מצוי שם חומר שהיה עשוי לעזור לעותר בהגנתו. אולם אחרי הרשעת העותר עיין פרקליט העותר בתיק החקירה ויש להניח שאילו היה שם חומר, שהיה עשוי לעזור לעותר בהגנתו היה הפרקליט מצביע על חומר כזה.
ו. בעתירה נטען גם כי שלא כדין נכללה בחוות הדעת של הפרקליט העובדה שבעוד יתר חיילי היחידה נבדקו במכונת אמת סירב העותר להיבדק במכונה כזו. אולם לא היה פסול בציון עובדה זו בדיון משמעתי שבו קצין השיפוט אינו כפוף לדיני הראיות.
ז. אשר לעררו של העורר שנדחה - הורה הפרקליט הצבאי הראשי לבטל את הדיון בערר משהתברר לו שהעותר ביקש ממפקדו, לפני הדיון בערעור, לעיין בתיק מצ"ח כדי שיוכל להכין את ערעורו ובקשתו נדחתה. בזה הופרה הוראה מפורשת של פקודות
מטכ"ל ומשום כך מוכן הפרקליט הצבאי הראשי להורות על חידוש הדיון בערר. אכן נראית טענתו העקרונית של פרקליט המשיב כי יכול ערר על פסק דין בדיון משמעתי להתברר בכתב ללא הזמנת העורר, אם אין כוונה להחמיר בדינו, ואולם השאלה אינה מתעוררת הלכה למעשה כי כאמור המשיב מוכן להזמין את העותר לבירור עררו.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, שמגר, בייסקי. החלטה - הנשיא לנדוי עו"ד נ. אמיתי לעותר, עו"ד ר. יאראק למשיב. 30.10.80).
בג"צ 268+349/80 - אסטריד סינובה ינסן זהר נגד ווקטור זהר ובית הדין הרבני
*החזקת קטין וסמכות בי"ד רבני.
(התנגדות לצו על תנאי - צו אחד בענין החזקת קטין הפך להחלטי ברוב דעות וצו אחד בענין סמכות בית הדין לדון בענין גירושין בוטל פה אחד).
העותרת באה ארצה כמתנדבת מנורבגיה, הכירה כאן את המשיב, חיה איתו תקופה של כשנה בארץ ובנורבגיה, ולבסוף נולד להם ילד מחוץ לנישואין. השניים התיישבו באשדוד והעותרת התגיירה וכן גוייר התינוק. לאחר מכן נסעה העותרת עם הילד לחו"ל, המשיב נסע אחריה ולאחר שהיית מספר חודשים שם כשהילד נמצא במשמורת שני ההורים נטל האב את הילד ובא אתו לישראל. האשה הגיעה אחריו והעותר הגיש כאן בינתיים לביה"ד הרבני בקשה לגירושין ולמשמורת הילד. האשה הגישה עתירה לבג"צ ובה ביקשה לפסוק שבית הדין אינו מוסמך לדון לא בענין הגירושין ולא בענין משמורת הילד וכן ביקשה כי בג"צ יורה למשיב להחזיר לה את הילד למשמורתה.
אשר לענין הגירושין - החליט בג"צ שאין צורך להיכנס לכל סבך הבעיות בנושא זה שכן העותרת עצמה הסכימה לסמכות הדיון של בית הדין הרבני לגירושין.
אשר למשמורת הילד - החליט בג"צ ברוב דעות הנשיא לנדוי והשופט בייסקי לקבל את העתירה ולעשות את הצו להחלטי בעוד השופט אלון סבר שיש לבטל את הצו על תנאי.
בפסקי דין ארוכים ומקיפים עמדו שלושת השופטים על בל הבעיות הקשורות בענין משמורת הילד. שלושת השופטים קבעו כי צו זמני שהוציא בימ"ש בנורבגיה לאחר שהאב עזב את המדינה ובטרם היה בידי ביהמ"ש לברר כלל מה היא טובת הילד אין לו השלכה בדיון דנא. מאידך סקרו השופטים את שאלת טובת הילד, את השאלה אם יש להעביר את הדיון בנושא לבית דין רבני או לבימ"ש מוסמך שישמע ראיות או שמא על בג"צ לדון בנושא, השאלה אם יש לראות את מרכז חייו של הקטין בישראל לצורך השיקולים השונים בדבר החזקת הילד, ומה ההשלכה של נטילת הילד מידי אמו ללא הסכמתה. השופטים בשלושת פסקי הדין סקרו את שורת ההלכות בנושא הנדון והגיעו למסקנה כאמור.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, אלון, בייסקי. עו"ד י. גותן לעותרת, עו"ד א. מולודיק למשיבים. 12.10.80).
המ' 366/80 - אילנה המבורגר נגד מדינת ישראל
*פירוש סעיף בחוק עזר לענין החנייה על מדרכות (בקשה לרשות ערעור - הבקשה נדחתה).
זו מחלוקת על פירושו של סעיף בחוק עזר בת"א שבו נאסרה "הנחת דבר על המדרכה" והשאלה היא אם האיסור כולל
החניית רכב והבקשה לרשות ערעור נדחתה. אין ספק שמכונית היא "דבר" בהתייחס לאמור בסעיף הנ"ל והמחלוקת מצטמצמת לפירוש התיבה "להניח". בנידון זה צודק ביהמ"ש המחוזי שלפי פירושה הסביר של תיבה זו, לאור מטרתם של חוקי העזר להסיר מכשולים למיניהם מן המדרכות המיועדות להולכי רגל, היא נועדה להקיף כל דבר שניתן להביאו למצב של תנוחה על מדרכה. יתכן שבעת חקיקת חוק העזר בשנת 1955 עדיין לא היתה קיימת התופעה ההמונית של החנית רכב במדרכות העיר, ואולם אין זה מונע יציקת תוכן נוסף אל תוך ההוראה שבסעיף הנ"ל, כאשר תופעה זו החלה להרבות מכשולים על גבי המדרכות.
(בפני: הנשיא לנדוי. עו"ד צ. יעקובוביץ למבקשת, עו"ד ד. טלמור למשיבה. 23.9.80).
המ' 478/80 - יצחק כהן נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש בגרימת מוות בתאונת דרכים (בקשה לרשות ערעור - הבקשה נדחתה).
המבקש גרם לתאונת דרכים שבה נספתה בתו בת ה-7 וחצי וכן נחבלו בני משפחה אחרים. ביהמ"ש דלמטה הרשיעו בגרם מוות בהתרשלות ובגרימת חבלה של ממש תוך נהיגה בלתי זהירה ופסל אותו מנהיגה לתקופה של 4 שנים בפועל ושנה על תנאי ואילו ביהמ"ש המחוזי הקל עימו במידת מה והעמיד את תקופת הפסילה על 3 שנים שהיא התקופה המינימלית. בקשה לרשות ערעור נדחתה. נסיבות התאונה היו טרגיות כאמור והמבקש טוען כי רשיון הנהיגה דרוש לו כדי למלא את החסר לפרנסת משפחתו מחקלאות, שהוא משלוח ידו. ברם שני בתי המשפט דלמטה כבר הקלו עם המבקש בהימנעם מלדון אותו למאסר בפועל. נוכח המצב הנורא השורר בכבישי הארץ אין אפשרות להקל עימו נוספות. כנגד נסיבותיו האישיות הקשות עומר הצורך החיוני להרתיע נהגים שלא להוסיף קרבנות בכבישים בנהיגה רשלנית. אין אמצעי הרתעה יעיל יותר מפסילת נהג שנכשל לתקופת זמן ניכרת.
(בפני: הנשיא לנדוי. 14.10.80)
המ' 500/80 - ישראל בן נתן קזס נגד מדינת ישראל
*גרימת מוות בתאונת עבודה (בקשה לרשות ערעור - הבקשה נדחתה).
המבקש עבד כמנהל עבודה בבית אריזה של תנובה אקספרס והמנוח דוד אשרף עבד שם בתור פועל. המבקש הורה למנוח ולפועל אחר לעזור בפריקת חביות שמן שמשקל כל אחת מהן כ-200 ק"ג שהיו טעונות על משאית בשתי ערימות זו ליד זו. לפי הוראותיו הורדה הדופן האחורית של המשאית ושני הפועלים עלו על המשאית כשכל אחד מהם ניצב בצד אחר של המשאית ברווח צר שנותר בין הדפנות הצדדיות לבין החביות. הפריקה נעשתה באמצעות מלגזה וכאשר הורדה חבית מן הערימה שבה עמד הפועל השני, התיישב המנוח על גבי חבית שבשכבה העליונה של ערימה שלידו. היה זה מעשה רשלני שגרם להתדרדרות הערימה כולה ולנפילתו של המנוח שנמחץ למוות על ידי אחת החביות. בימ"ש השלום זיכה את המבקש מאשמה של גרימת מוות ברשלנות, ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעור המדינה והרשיע את המבקש והבקשה לרשות ערעור נדחתה. טענת המערער הינה כי גם אם היה מעשה רשלנות מצדו הרי התרשלותו של המנוח, בהתיישבו על ערימת החביות, ניתקה את הקשר הסיבתי בין רשלנות המבקש לבין קרות התאונה. לטענתו, מעשהו של המנוח היה בלתי צפוי לחלוטין ואף נגד את התפקיד שהוטל עליו, שכן בשבתו על הערימה לא יכול היה לעזור בפריקת החביות. ביהמ"ש המחוזי דחה טענה זו בציינו כי בנסיבות הענין לא נותק הקשר הסיבתי מפני שקרות התאונה חייב היה להיות בגדר הדברים שעל המבקש היה לצפותם
מראש. ואכן, הנזק הוא בגדר הצפיות, באשר הוא מסוג הנזק שצריך היה לחזותו מראש, גם אם הרשלן לא צריך היה לחזות מראש אותו נזק אשר קרה למעשה על כל פרטיו. עצם מתן ההוראה למנוח שיעלה על המשאית, שעליה היה מונח משא כבד ובלתי יציב, "הכשירה את הקרקע" לא רק לנזק גופני שעלול היה להיגרם עקב התדרדרות המטען כשהמנוח עומד לידו, אלא גם כאשר הוא משנה מקומו ביחס למטען בצורה כלשהי בהיותו על גבי המשאית, ומה גם שהמקום לא היה נוח לעמידה ויש להניח כי משום כך קרה שהמנוח בחר לעצמו מקום נוח יותר בישיבה על ערימת החביות.
(בפני: הנשיא לנדוי, עו"ד יעקבי למבקש, עו"ד גב' מוסיה ארד למשיבה. 16.10.80).
המ' 502/80 - ש. חסיד בע"מ נגד נעמי ויינברג ואח'
*הארכת מועד לבקשה לרשות להתגונן (בקשה לרשות ערעור - הבקשה נדחתה).
נגד החברה המבקשת הוגשה תביעת פינוי בסדר דין מקוצר. מנהל החברה היה בחו"ל והמועד האחרון להגשת הבקשה למתן רשות להתגונן היה יום 11.12.79. מנהל החברה חזר ארצה מספר ימים לפני מועד זה והגיש בקשה להאריך את המועד להגשת הבקשה למתן רשות להתגונן עד לסוף אותו חודש. הבקשה נדחתה וביהמ"ש נתן פסק דין שציווה על המבקשת לפנות שתי חלקות אדמה ששכרו מאת המשיבות וכן לשלם כ-ס6 אלף ל"י פיצויים קבועים ומוסכמים מראש בצירוף הצמדה וריבית. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. המבקשת טוענת כי מנהלה היה בחו"ל לצורך עסקי החברה ועורך הדין שצריך היה לטפל בנושא לא היה בקי די צורכו בפרטי הענין ואף לא היה בידו יפוי כח מתאים. ברם, לשם הארכת המועד היה דרוש טעם מיוחד לפי תקנה 488 וטעם מיוחד כזה לא הובא בפני הרשם. המנהל ידע עוד לפני נסיעתו, ממכתבו של פרקליט המשיבות, כי הן עומדות על פינוי המושכר עד לסוף חודש ספטמבר 1979, ולשם שמירה על האינטרסים של חברתו היה עליו לנקוט צעדים יעילים למקרה שתוגש תביעה בהיעדרו. כמו כן החברה לא גילתה עילת הגנה טובה בבקשה וטענות ההגנה המופיעות בבקשה לרשות ערעור אף הן נראות מופרכות על פניהן.
(בפני: הנשיא לנדוי. עו"ד ג. חסיד למבקשת, עו"ד מ. שמיר למשיבות. 29.10.80).
ב.ש. 294/80 - מלכה מכלוף נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סמים) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בהחזקת כ-15 גרם חשיש ו-3 גרם הרואין וביהמ"ש הורה על מעצרו עד תום ההליכים. הערר נדחה. בשעה 3 בלילה עלו שוטרים לדירת העורר באשדוד והתדפקו על דלתו. האשה פתחה את דלת הכניסה ואילו העורר נמצא עומד ליד חלון המטבח. איש משטרה שנשאר למטה השגיח בחלון המטבח שנפתח ומתוכו נזרקות חבילות קטנות. בחבילות אלו אובחנו לאחר מכן חשיש והרואין כאמור לעיל. לאור ממצא עובדתי זה קבע ביהמ"ש המחוזי, בצדק, כי לפניו ראיות לכאורה לביסוס האשמה המיוחסת לעורר. בזריקת הסמים לעיניו של איש המשטרה, כאשר בנוסף לכך נתגלה על אדן החלון סם במשקל של גרם אחד, קמה חזקה כי העורר הוא שטיפל בסמים המסוכנים, בין אם ע"י זריקתם דרך החלון ובין אם ע"י החזקתם בדירה. בין הרשעותיו הקודמות של העורר גם עבירה של החזקת סמים מסוכנים והעורר עצמו מודה שהוא מכור לסמים והוא צורך סמים, אם כי לטענתו בכמויות קטנות ומבוקרות עד לגמילה מוחלטת.
(בפני: השופטת בן פורת. עו"ד הדר למבקש, עו"ד גב' ראובני למשיבה. 26.10.80).
ב.ש. 275/80 - יהודה אלמליח נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (פריצה וגניבה) (ערר על החלטה לעצור עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
המבקש היה במכונית של אחד בשם רפי כאשר במכונית נמצא רכוש גנוב בסמוך לאחר הגניבה. רפי הורה באשמה ובהודעתו במשטרה סיבך גם את המבקש במעשה הגניבה, ואילו לאחר מכן, בעת הבקשה להארכת המעצר, אמר סניגורו של רפי שכל מה שאמר רפי ביחס לנאשם זה אינו נכון. ביהמ"ש המחוזי החליט לעצור את העורר עד תום ההליכים וזאת משום שעל המקרה חל כלל ההחזקה התכופה וכן בהסתמך על הודעתו של רפי במשטרה. הערר נתקבל. אשר להודעה של רפי במשטרה - מן הראוי להתעלם בשלב זה מן ההודעה. אין ספק שזו עדות שמיעה אשר עד לאחרונה לא היתה קבילה כלל ועיקר, ועתה ניתן (אולי) להכשירה בהתמלא התנאים המפורטים שבסעיף 10א' לפקודת הראיות, מוקדם בשלב זה לקבוע אם אכן נתקיימו תנאים אלה במקרה שלפנינו. יתירה מזו, עדיין שאלה היא הדורשת הכרעה אם גם הודעת נאשם נגד חברו העומד לדין יחד עמו במשמע. לעומת זאת צדק השופט כשקבע שעל המקרה חל כלל "ההחזקה התכופה". למן ההתפרצות ועד לתפיסת המבקש עבר זמן מועט בלבד והרכוש הגנוב היה מוסתר תחת מושב שעליו ישב העורר. די בשניים אלה כדי להחיל את הכלל האמור ומכאן שעל המבקש לתת הסבר להימצאותו המתיישב עם חפותו או המעורר לפחות ספק באשמתו. הסניגור הציע הסבר כזה. למן תפיסתו העלה המבקש את הגירסה שרפי הציע לו טרמפ הביתה וכי לא ידע דבר על הגניבה והרכוש הגנוב והמקום שבו נתפס הוא בכיוון נסיעתו לביתו וכן עברו הפלילי של המבקש הוא קל יחסית. השופטת בן פורת החליטה לקבל את הערר בציינה כי חרף החשד הכבד באשמת העורר היא מחליטה כך לאחר עיון במכלול הנסיבות ולאור הסברו של המבקש שטרם עמד במבחן של דיון משפטי וחקירת שתי וערב.
אכן קיימות ראיות לכאורה נגד המבקש וכן צדק השופט שמכת ההתפרצויות ההולכת וגוברת מחייבת התייחסות מחמירה לסוג זה של עבירות, לעיתים עד כדי מעצר עד תום ההליכים, אולם יש לבדוק כל מקרה על פי נסיבותיו ולא תמיד חומרת העבירה כשלעצמה היא עילה למעצר.
(בפני: השופטת בן פורת. עו"ד אורי רון למבקש, עו"ד רם שפי למשיבה. 26.10.80).
ב.ש. 286/80 - אליהו מזרחי נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סמים) (ערר על החלטה לעצור עד תום ההליכים - הערר נדחה).
לעורר מיוחסות 4 עיסקאות של סחר בסמים, 3 של חשיש ואחת של הרואין, כאשר לפי הנטען בוצעו העבירות בין ה-14 ביולי לבין ה-23 באוגוסט. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים והערר על כך נדחה. נקבע לא אחת כי בנושא סחר בסמים די כרגיל בחומרת העבירה לבדה כדי להצדיק מעצר עד תום ההליכים אם כי יתכנו גם יוצאים מן הכלל. בעניננו אין לומר שטעה ביהמ"ש המחוזי. לעורר שתי הרשעות קודמות שאחת מהן היא עבירת סמים והשניה שהיא בגניבה בוצעה בשנת 1979. אשר לטענה שאין לסמוך על עדי התביעה - שוטר סמוי ונרקומן - בין היתר משום שהעידו על כ-70 מקרים של סחר בסמים שהתרחשו בתקופת זמן קצרה - בריבוי הגילויים כשהוא לעצמו אין כל דופי. להיפך יש בו תרומה לעקירת הנגע הממאיר של סחר בסמים. אין בכך כדי להצביע על אפשרות של טעות בזהוי. לא זו בלבד שמדובר במספר עיסקאות עם העורר אשר נתנו לשוטר ולבן לוויתו הזדמנות למכביר להתרשם ממראהו של העורר, אלא שהשוטר גם זיהה את העורר במסדר תמונות 9 ימים לאחר המעשה שבאישום השני. אין גם לשכוח כי משימתו העיקרית של שוטר
סמוי כזה היא לחרוט בזכרונו את דמותו של הסוחר. יתר על כן, מי שנלווה לשוטר מכיר את העותר היטב ועובדת היותו נרקומן אינה מערערת בהכרח את מהימנותו. אשר לטענה כי לא צויינו בכתב האישום הזמנים שבהם נעברו העבירות - בכתב האישום צויין כי העבירה הראשונה בוצעה ב-3 לפנות בוקר של ה-14. ליולי וזה ציון מדוייק של הזמן לכל הדעות. באישומים האחרים צויין אם היה זה בשעות הערב או בשעות אחר הצהריים ותו לא, אך אין בזה פגם היורד לשורשו של הענין ואם העורר ירצה להעלות טענת אליבי ידע לערך באיזה זמן מדובר.
(בפני: השופטת בן פורת. עו"ד לוין למבקש, עו"ד מרגלית למשיבה. 24.10.80).
ב.ש. 182/80 - ארטור פרידמן ואח' נגד גאולה ג'נה
*החלפת מקום הדיון (בקשה להחלפת מקום הדיון - הבקשה נתקבלה).
תביעת הנזיקין הנדונה הוגשה לביהמ"ש המחוזי בנצרת במטרה יחידה להחיש את בירורה מחשש שבביהמ"ש בתל- אביב ישתהה הבירור זמן רב. לשם כך ניצל פרקליט התובעת את העובדה שלמבקשת השלישית, חברה לבנין ועבודות ציבוריות סניף בנצרת. אילמלא זאת היה מקום הבירור הטבעי של המשפט בביהמ"ש המחוזי בתל-אביב בהתחשב במקום אירוע התאונה, מקום מגורי העדים ומקום משרדיהם של הפרקליטים. הבקשה להחלפת מקום הדיון נתקבלה. נפסק כי הרצון להגיע לבירור מהיר יותר של התביעה אינו מהווה, כשהוא לעצמו, שיקול מספיק בדיון לפי סעיף 36 של חוק בתי המשפט, ואין להבחין בין תביעה שהוגשה מלכתחילה לבית המשפט המתאים על פי נתוניה, לבין תביעה שהוגשה בבימ"ש בלתי מתאים. בעיית הפיגורים הנוצרים מידי פעם בבימ"ש פלוני חייבת לבוא על פתרונה ע"י תיקון המצב באותו בימ"ש ולא ע"י העמסת משפטים על בימ"ש אחר תוך שיבוש סדר חלוקת העבודה התקין בין בתי המשפט השונים במדינה.
(בפני: הנשיא לנדוי. עו"ד גב' ח. פרס למבקשים, עו"ד ע. זרנקין למשיבה. 7.10.80).
ב.ש. 255/80 - דוד חזק נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (גניבה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
ביהמ"ש המחוזי בתל אביב קיבל את עררה של המדינה וציוה לעצור את העורר עד גמר ההליכים המשפטיים נגדו בגין שני תיקי אישום המתייחסים לשלושה מקרי גניבות ושוטטות כאשר ערך של גניבה אחת בלבד הוא בסכום של כ-1.6 מליון ל"י. הערר נדחה. מלבד אישומים אלה עוד תלוי נגד העורר אישום אחר ואף זה בעבירה חמורה. צודקת ב"כ המדינה בטענתה כי אף שלעורר רק הרשעה קודמת אחת, הרי המועדים שבהם בוצעו העבירות, נשוא כתבי האישום דנא מצביעים על רציפות עבריינית ובעבירות אשר לאחרונה במיוחד פשו במדינה. כמו כן מצויות ראיות לכאורה בעבירות המיוחסות לעורר.
(בפני: השופט בייסקי. עו"ד לויט לעורר, עו"ד גב' מרגלית למשיבה. 7.10.80).
ב.ש. 267/80 - דוד סבח נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סמים) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בסחר בסמים וביהמ"ש הורה על מעצרו עד תום ההליכים. הערר נדחה. נכון כי כל חשוד הוא בחזקת זכאי כל עוד לא הוכחה אשמתו מעבר לספק סביר ולו גם דחוק. סכנה קיימת תמיד, ללא יוצא מן הכלל, שמא מעצרו טרם משפט של הנאשם הוא חסר בסיס במציאות. אולם כורח המציאות הוא למצוא איזון מתאים בין חזקת החפות מזה לבין הוצאת צווי מעצר מזה. אין חולקין שהתנאי היסודי למעצר הוא שתהא תשתית
כמותית מספקת אשר אם ביהמ"ש ימצאנה אמינה תוכל להיות בסיס להרשעה בדין. אולם מכאן אין עדיין להסיק היפוכו של דבר, היינו שכל תשתית ראייתית העשויה להספיק להרשעה מצדיקה מיניה וביה את מעצרו של החשוד, אפילו מדובר בעבירה חמורה המחייבת לשמור על הציבור מפני הישנותה. בעניננו אין לומר כי הראיות לכאורה הן קלושות. אילו עמדה לבדה עדות הזיהוי של השוטר הסמוי יתכן שהיה מקום להחליט על שחרור העורר בערובה מתאימה, ומאידך אילו עמדה לבדה העדות השניה נגד העורר, של אדם שהיה לו חלק בעיסקות נשוא כתב האישום ויש לו עבר פלילי, גם אז לא היה מקום להורות על מעצר עד תום ההליכים, אך אותה עדות היא רק תוספת לעדותו של השוטר הסמוי אשר משקלה אינו מבוטל כלל. זאת ועוד, יש הבדל בין המקרה הנוכחי לבין מקרים אחרים שבהם הוחלט שלא לעצור עד תום ההליכים כשישנה רק עדות של שוטר סמוי, שכן הפעם נפגש השוטר עם מוכר הסמים ב-3 הזדמנויות ובאחת מהן היה גם ויכוח באשר לכמות הסם והמוכר הבהיר, לטענת התביעה, שאין הוא נוהג למכור כמויות קטנות. מכאן, לכאורה, שהיתה לשוטר אפשרות מספקת לחרוט בזכרונו היטב את דמותו של המוכר שהרי זו מטרת שליחותו. בנסיבות אלה ספק אם היה בכך פסול שעשו מסדר תמונות בהן התמונה של המבקש. לעומת זאת יש להתעלם מן המסדר החי אשר נערך לאחר הזיהוי בתמונות ובכך איבד את משקלו. אין גם לומר כי 24 ימים לאחר 3 פגישות הם, אצל שוטר שתפקידו בזה, זמן ארוך שבו מיטשטש הזיכרון. מדובר בכמויות גדולות של סמים ובמצב הקיים במדינה המדיניות בנושא זה מחייבת התייחסות מחמירה.
(בפני: השופטת בן פורת. עו"ד רם למבקש, עו"ד ד. שפי למשיבה. 14.10.80).
ב.ש. 287/80 - מדינת ישראל נגד שלמה גולן
*מעצר עד תום ההליכים (אינוס האשה בנסיבות מחמירות) (ערר על שחרור ממעצר - הערר נתקבל).
נגד המשיב הוגש כתב אישום בעבירת אינוס אשתו בנסיבות מחמירות, מעשה שביצע לפי הנטען ביום 15.10.80. בני הזוג חיים בנפרד ותלויים ועומדים בענינם הליכי גירושין. ביהמ"ש המחוזי קבע שקיימות ראיות לכאורה לאישום המיוחס לנאשם וכן היה עד לחומרת העבירה ולקיומה של סכנה שמא יחזור הנאשם להטריד את אשתו. למערער שתי הרשעות קודמות ואחת מהן היא פציעת אשתו בפברואר 1978. ביולי 1980 הורשע בדין בגין אותה עבירה ונדון לקנס ול-6 חודשי מאסר על תנאי. אעפ"כ סבר ביהמ"ש המחוזי שדי בכך אם יורה על החזקת המשיב בבית הוריו תוך מתן ערבות כספית גבוהה. הערר נתקבל. לא זו בלבד שהעבירה היא חמורה, אלא שהסכנה מפני הטרדה גוברת נוכח ההרשעה הקודמת. עיון בהודעת העורר ובשאר החומר שבתיק מחזקת את המסקנה לכאורה שיש לטענות המדינה על מה שיסמכו. אם כך הדבר ממילא (לכאורה) מן הדין יהיה להפעיל בבוא העת את המאסר על תנאי האמור. לפיכך יש להורות על החזקת המשיב במעצר עד תום ההליכים.
(בפני: השופטת בן פורת. עו"ד גב' גורני למבקשת, עו"ד פלד למשיב. 20.10.80).
בג"צ 610/80 - זיגר פרץ נגד עירית ירושלים ואח'
*העמדת מבנה "תקני" לגן ילדים ע"י העיריה (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
העותרים מתרעמים על כך שמבנה שהוקצה לגן ילדים אשר בו מבקרים ילדיהם איננו "תקני", כלומר לא נבנה בהתאם לתקנים שקבע משרד החינוך והתרבות לגני ילדים הנבנים מחדש, בו בזמן שהם בשכונתם מבנה "תקני" שהועמד לרשות גן ילדים אחר. טענתם היא שיש בכך משום הפלית ילדיהם לרעה לעומת הילדים המבקרים בגן השני ועוד טענה בפיהם כי מן הראוי הוא להעניק את המבנים הלא תקניים לרשות גני הילדים לגילאי קדם חובה, שברצותם
ישלחום הוריהם לגן וברצותם לא ישלחום, ואילו מקום שקיימת חובה עפ"י חוק לשלוח את הילדים לגן, דין הוא שיועמדו לרשותם מבנים תקניים דוקא. עתירתם נדחתה. אפילו היה בג"צ נוטה לחשוב שקיימת הפליה פסולה כלשהי הרי לא היה מושיט סעד לעותרים מחמת היעדרם של מחזיקי המבנים "התקניים" שהעותרים רוצים לזכות בהם. זכויותיהם של הללו עלולות להפגע ובג"צ לא יעשה מעשה העלול לפגוע בזכותם מבלי שצורפו כצד לעתירה. ברם בג"צ לא שוכנע כלל שיש כאן הפליה פסולה. העובדה שיש ברשות העיריה גם מבנה "תקני" וגם מבנה "לא תקני" מחייבת אותה להקציב מבנה אחד לגן פלוני ואת המבנה האחר לגן פלמוני. אין העתירה מגלה עילה לפסוק ולהניח שהקצאת המבנה "הלא תקני" לעותרים באה מתוך שיקולים פסולים כלשהם.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא ח. כהן, גב' בן פורת, בייסקי. עו"ד מ. בזק לעותר, עו"ד ג. קידיש למשיבים. 23.10.80).
בג"צ 292/80 - משה לוי נגד מדינת ישראל ואח'
*ביטול פנקס ימאי (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
העותר היה ימאי והמשיב השלישי, המפקח על הימאים במשרד התחבורה, ביטל את פנקס הימאי שלו וכך אין העותר יכול לעבוד כימאי. עתירת העותר נדחתה. תקנות הספנות קובעות את תנאי הכשירות של ימאים, ואחד התנאים הוא שהימאי לא הורשע בתוך 3 שנים לפני מתן תעודת הימאי או חידושה בעבירות פליליות מסויימות ותנאים כיוצא באלה. העותר הורשע בעבירות פליליות של תקיפת ימאי אחר, התפרצות לישיבות באיגוד הימאים וכדו'. עובדות אלה לקח המפקח על הימאים בחשבון כשביטל את פנקס הימאי של העותר, וכן את עברו הכללי של העותר אשר אינו יכול להשתלב בעבודת צוות באניות וכן היו לו הרבה עבירות משמעתיות. בדחותו את העתירה ציין בג"צ כי המחוקק הקנה למפקח על הימאים שיקול דעת לשלול פנקס ימאי. הלכה פסוקה היא שבמקרה כגון זה אין לו לבג"צ לשים את שיקול דעתו הוא תחת שיקול דעת בעל התפקיד שהמחוקק הפקיד את הסמכות בידו, תפקידו של בג"צ מוגבל לבדיקת הענין אם לא היתה חריגה מסמכות, או הפעלת שיקול הדעת עפ"י שיקולים פסולים ושלא לענין, או אם היתה ההחלטה שרירותית או תוך פגיעה בכללי הצדק הטבעי. בעניננו לא היה אף אחד מן הפגמים הנ"ל. החלטת המפקח באה בערר לפני מנהל אגף הספנות שאישר את החלטתו וגם ועדה שדנה בענין אישרה את החלטת המפקח. אכן היו פגמים מספר בדרך הטיפול בנושא וכשמדובר בענין חמור של שלילת זכות האזרח לעסוק במקצועו צריך הטיפול להיות זהיר וקפדני, ואולם הפגמים אינם מסוג הדברים שיש בהם כדי לפגוע באמינות דברי נושאי התפקידים על מה שעשו במסגרת מילוי תפקידם.
(בפני השופטים: שמגר, גב' בן פורת, בכור. החלטה - השופט בכור. העותר לעצמו, עו"ד ר. יאראק למשיבים. 15.10.80).
בג"צ 675+685/80 - ג'ימי פיטמן ואח' נגד מדינת ישראל
*מתן צו גירוש מהארץ (העתירות נדחו).
נגד העותר ניתן צו גירוש לפי חוק הכניסה לישראל והוא נעצר בתוקף הסמכות הנתונה בחוק. אין העותר חולק על כך שקיימת עילה חוקית לגירושו, באשר נכנס לארץ ושהה בה שלא כדין, אלא טענתו היא שמן הדין והצדק לדחות את גירושו ובינתיים לשחררו ממעצרו משום שועדה שהוקמה ע"י הכנסת המליצה המלצות שקבלתן ואימוצן ע"י הממשלה עשויה לשנות גם את מצבו ואת זכויותיו של העותר דנא. העתירה נדחתה. המלצות הועדה של הכנסת אינן לעת עתה
אלא המלצות בעלמא שאין להן כח של דין, ומבחינת הדין נהג שר הפנים לגבי העותר בתוקף סמכויותיו במסגרת החוק. העותרים האחרים בעתירה זו טרם ניתן נגדם צווי גירוש והם טרם נעצרו, אך הם חוששים ממתן צווי גירוש נגדם ומעצרם והם רוצים לקדם את פני הרעה. ברם, מכיון שטרם ננקטו נגד העותרים צעדים כלשהם אין מקום להוציא צו על תנאי לבקשתם.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא ח. כהן, אלון, גב' בן עתו. עו"ד יצחק דוד לעותר, עו"ד ד. בייניש למשיבה. 10.80. 21).
עש"מ 10/80 - עירית תל אביב נגד גמרמן זיוה
*קולת העונש (העדרות מהעבודה) (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
המשיבה עובדת בעירית תל אביב בתפקיד מזכירה בדרגה י"ד באגף החשבונות. במשך שבועיים נעדרה מהעבודה 3 פעמים מספר שעות ביום מבלי שרשמה את היציאות מן המשרד בטופס רישום תנועת עובד. התנהגותה של המשיבה מהווה עבירות על הוראות סעיפים בחוק הרשויות המקומיות ובתקנון הכללי של עובדי העיריה. מבקר העיריה שהוא בעל מעמד של תובע לפי סעיף 10 לחוק הרשויות המקומיות, כתב לגזבר העיריה כי החליט שלא למצות את הדין עם המשיבה ובמקום להעמידה לדין משמעתי הוא ממליץ על מתן נזיפה בהתאם לסעיף 15 לחוק הנ"ל. גזבר העיריה אכן נזף במשיבה. (ספק אם בידי גזבר העיריה סמכות להפעיל סמכותו של ראש העיר לפי סעיף 15 לחוק הנ"ל). לאחר מכן הועמדה המשיבה לדין בפני ביה"ד המשמעתי וזה התייחס למכתב מבקר העיריה ולמתן הנזיפה בידי גזבר העיריה והחליט להסתפק בעונש משמעתי של נזיפה. העיריה ערערה על כך וביהמ"ש העליון הוסיף לעונש הנזיפה הקפאת דרגה לתקופה של שנה אחת. היעדרות בשעות העבודה, בייחוד אם איננה תופעה בודדה, חייבת להניע את הממונים על כך לבצע את אשר לאל ידם כדי למנוע תופעות כאלה. על כן אין להלין על העיריה על כי היא מבקשת לנקוט אמצעים משמעתיים נגד אלה המזלזלים בחובותיהם, ומבחינה זו יש ממש בטענתה של התובעת שאין באמצעי המשמעת שנפסק כדי לשמש גורם המחזיר את המשמעת על כנה. עם זאת אין גם להתעלם מן העובדה שרשויות העיריה נקטו במקרה דנן בגישות סותרות. מבקר העיריה החליט להסתפק בנזיפה ואילו רשות אחרת בעיריה החליטה להביא את הענין מחדש בפני בית הדין. השוני בגישות יכול היה להניע את בית הדין לנקוט בגישה מקילה. החלטת העיריה לנקוט בעמדה מחמירה לנוכח ההעדרויות מהעבודה היא גישה ראויה לשמה, אך ספק אם בתבונה נעשה כאשר נבחר המקרה דנא לשמש מנחה ומדריך לעתיד באשר למידת העונש. אין מקום למיצוי הדין כפי שהיה מתבקש במקרה כגון זה, אך יחד עם זאת עונש הנזיפה כשלעצמו אין בו כדי לשמש מענה הולם לעבירות שנעברו. לפיכך שונה העונש כאמור.
(בפני: השופט שמגר. עו"ד ב. סמו למערערת, .עו"ד א. גורודיסקי למשיבה. 27.10.80).
עש"מ 8/80 - אלי בן חמו נגד נציבות שירות המדינה
*חומרת העונש (גניבה ממטען בנמל התעופה בן גוריון) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער היה מועסק ברשות שדות התעופה בנמל בן גוריון כמפעיל תחנת דלק והורשע בביהמ"ש המחוזי בכך כי יחד עם אחרים גנב תכשיטי זהב שערכם כ-3 מליון ל"י מתוך מטען והבריח את השלל מחוץ לנמל התעופה. לפי ממצאי ביהמ"ש המחוזי היה המערער זה שיזם את הגניבה והסתיר את התכשיטים אלא שבמסגרת החקירה החזיר את הרכוש לבעליו. ביהמ"ש המחוזי הטיל עליו עונש של 3 וחצי שנים מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי. המשיבה החליטה להעמיד את המערער גם בפני בית הדין למשמעת וזה החליט על
פיטורין מיידיים של המערער בתשלום 25 אחוז מפיצויי הפיטורין המגיעים לו עד ליום השעייתו כשהמשכורת מחושבת לפי יום מתן גזר הדין; שלילת גימלאות ופסילה לשרות לצמיתות. הערעור על חומרת העונש המשמעתי נדחה. הערעור מופנה בעיקר נגד שיעור פיצויי הפיטורין. הסנגורית טוענת כי לנוכח תקופת המאסר הארוכה שעל המערער לרצות ומצב בריאותו הנפשי והגופני הרעוע כתוצאה מן המעשה ועונשו, די והותר בעונשים שהטיל ביהמ"ש המחוזי ואין להוסיף על כך הפחתה כה ניכרת בפיצויים, עונש שיפגע בעיקר במשפחתו של המערער שהוא נשוי ואב ל-3 ילדים. אין ספק כי יש ממש בדברי הסנגורית, אך יש להצטער על כך שהמערער לא נתן דעתו מראש לסיכונים הכרוכים בביצוע מעשה פשע ולא דאג בעוד מועד למנוע ממשפחתו את הסבל המיותר. בית הדין לא התעלם מן הנתונים לקולא האמורים, אך לנגד עיניו עמד גם שיקול נוסף והוא קביעת ענישה שיהיה בה כדי להזהיר ולהרתיע אחרים שלא יגררו למעשים דומים. שליחת היד ברכוש בנמל התעופה לבשה מימדים מדאיגים שיש בהם כדי לפגוע בצורה חמורה ביותר באמינותם של שירותי הנמל הישראליים ובתדמיתה של המדינה. צריך שהנוגעים בדבר ידעו כי מי שנתחייב בעבירות כגון זו צפוי לעונשים ולאמצעי משמעת משמעותיים ועלול לאבד את כל הזכויות שצבר במשך שנות עבודה רבות. לפיכך אין להתערב במידת העונש.
(בפני: השופט שמגר. עו"ד גב' נ. לידסקי למערער, עו"ד גב' ע. ראובני למשיבה. 27.10.80).
עש"מ 7/80 - עירית תל אביב נגד יחזקאל סעדיה
*קולת העונש (חטיפת דו"ח של הפיקוח העירוני וקריעתו).
158 (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל). המשיב עובד בתפקיד של מנהל תחנת הצלה ובין היתר עוסק בהשכרת חסקות, כמו יתר המצילים על חוף הים. ביוני 1980 הופיע אצלו מנהל באגף הפיקוח העירוני ומסר לו הודעה לפיה "הנחת בשטח חוף ימה של תל אביב חסקות המהוות מכשול ברשות הרבים... אני דורש ממך לסלק את החסקות...". המשיב חטף את ההודעה מידי הפקח, קרע אותה והשליך אותה על הריצפה. העיריה העמידה את המשיב לדין משמעתי וביה"ד גזר על המשיב עונש של נזיפה. הערעור נתקבל ובנוסף לנזיפה נגזר עונש של ניכוי שישית מן המשכורת לתקופה של חודשיים.
המקרה אירע בעת עיצומים שננקטו ע"י המצילים בתל אביב, והמשיב זעם על מסירת ההודעה, מאחר ולא היו כל חסקות המיועדות להשכרה על חוף הים, והמשיב ראה בכך מהלך של העיריה במסגרת אמצעים נגד העיצומים; הסניגור טען כי לא היה מקום למסירת ההודעה לאור הנתונים הנ"ל. כמו כן השכרת החסקות כעיסוק לוואי בסככה של המצילים ידוע, לטענת הסניגור, לעיריה כבר עשרות בשנים מבלי שנקטה צעד כלשהו נגד תופעה זו. ברם אעפ"כ העונש קל מדי. יכול ותימסר לאזרח הודעה על ביצוע עבירה נגד חוק עזר שאין הוא רואה אותה כמוצדקת, או דו"ח על עבירת תנועה כאשר הוא גורס שלא היה מקום לעריכתו, אך משניתנה הודעה כאמור המקבל אותה אינו רשאי לקרוע אותה לגזרים אלא עליו להגיש את השגותיו לממונים על מי שהגיש את הדו"ח או להעלותן בפני בימ"ש שידון בענין. חובה זו חלה על אחת כמה וכמה על מי שמשמש בעצמו עובד של רשות ציבורית. העובדה שיש לחפש את הרקע למעשה בקיומם של שביתה או עיצומים אין בה כדי לפטור את המשיב מן האחריות. בית הדין הקל עם המשיב במידה מופרזת ובנסיבות רגילות היה גם מקום לנקיטת אמצעי משמעת חמורים נגדו. ברם בהתחשב בכל הנסיבות יהיה העונש כאמור.
(בפני: השופט שמגר. עו"ד ב. סמו למערערת, עו"ד א. גורודיסקי למשיב. 27.10.80).
ע.פ. 123/80 מדינת ישראל נגד שי ברנס
*קולת העונש (גניבה ע"י פקיד בכיר בבנק) (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
המשיב, עו"ד, עבד בחברה לנאמנות של בנק לאומי המשמשת כנאמן לניהול עזבונות. הוא שימש כסגן מנהל החברה ובמילוי תפקידו טיפל בין היתר בתיק של עזבון מסויים והיה בעל סמכות להורות על תשלום כספים מחשבון העזבון. במשך התקופה שבין דצמבר 1974 ועד ליולי 1977 משך המשיב מקופת החברה ע"ח העזבון, באמצעות 17 שיקים שזייף, סכומים המצטברים לכ-70 אלף ל"י. הוא נדון לשנה "אסר על תנאי והערעור על קולת העונש נתקבל. הסניגור העלה שורה של נימוקים לקולא ובכללם שהמשיב הוא עולה שנקלט בעבודה לאחר מאמצים מרובים, הוא בן 51 שנה ואב לשני ילדים, החזיר את כל הכסף בתוספת הפרשי הצמדה וריבית, עולמו חרב עליו והוא צפוי למשפט משמעתי בלשכת עורכי הדין, המשיב נכנס למצב של דיכאון נפשי, למשיב עבר נקי והוא פוטר מעבודתו בלי לקבל פיצויי פיטורין עבור תקופה של יותר מ-10 שנות עבודה, ומאז שעבר את העבירות עברה תקופה ממושכת של כמה שנים ועובדה זו יש בה שיקול לקולא בפסקי הדין של ביהמ"ש וכן כי ביהמ"ש לערעורים לא יתערב בגזר הדין אלא אם העונש חורג במידה מרחיקת לכת מן העונשים שהוטלו במקרים מאותו סוג. למרות כל הנסיבות המקילות כאמור אין מנוס מלהתערב בגזר הדין, אבל כמקובל ביהמ"ש שלערעור לא ימצה את הדין עם הנאשם כאשר ביהמ"ש דלמטה הקל בעונש. פסיקת ביהמ"ש העליון היא שיש להטיל עונש מאסר בפועל לתקופות משמעותיות כאשר עבירות מסוג זה מבוצעות ע"י עובדים, ועל אחת כמה וכמה עובדים בכירים של מוסדות בנקאיים ופיננסיים וכן כאשר הן מבוצעות ע"י עורכי דין החייבים חובת נאמנות. לאור חומרת העבירות מחד ונסיבות המקילות מאידך יועמד העונש על שנה אחת מאסר בפועל ושנה אחת מאסר על תנאי.
(בפני השופטים: בכור, בייסקי גב' בן עתו. החלטה - השופט בכור. עו"ד ח. לירן למערערת, עו"ד כספי למשיב 8.10.80).
ע.פ. 282/80 - רפאל בוחניק נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (התפרצות וגניבה)
(הערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה). המערער הורשע בעבירות של התפרצות וגניבה מחדר מגורים בקיבוץ. הוא בן 28 ויש לו מספר הרשעות קודמות בעבירות נגד הרכוש. העבירה דנא בוצעה כחודשיים לאחר שהוטלו על המערער 3 חודשי מאסר על תנאי בגין גניבה קודמת. עד עתה לא ריצה המערער עונש מאסר והוטלו עליו בעבר עונשי מאסר על תנאי קצרים ופיקוח קצין מבחן. ביהמ"ש המחוזי הטיל על המערער בגין העבירה דנא מאסר של 3 חודשים ובנוסף לכך הפעיל את המאסר על תנאי של 3 חודשים במצטבר. הערעור נדחה. הסניגור מסכים כי העונש קל מאד אך הוא מבקש למנוע את כליאתו של המערער שכן לדבריו התגייסה עכשיו משפחת המערער לפקח עליו ולהנחותו בדרך הישר, המערער גר כיום בכרמיאל עם משפחתו ומזה 4 חודשים הוא מועסק שם כפועל ייצור. אכן יש לקוות כי פעולות אלה של המשפחה יעזרו למערער, אך למרות שאין זה רצוי לנתק את המערער ממקום העבודה שנקלט בו אין להתערב בגזר הדין. לא נמצא טעם מיוחד כדרוש כדי להאריך את המאסר על תנאי והעונש של 3 חודשי מאסר בגין העבירות בתיק זה קל ביותר ואין להתערב בו.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, בכור, גב' בן עתו. החלטה - השופטת בן עתו. עו"ד אבו חצירה למערער, עו"ד בך טובים למשיבה. 9.10.80).