ע.פ. 721/79 - דני מגיד נגד מדינת ישראל
*טענת אינוס כשהאשה נכנסה מרצונה להרפתקה עם הנאשם.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בירושלים בת.פ. 87/78 - הערעור נדחה).
.
המתלוננת נשואה לשוטר ואם לילד קטן, יחסיה עם בעלה "בלתי רגילים" אך תקינים, נהגה לצאת מידי פעם בערבים לבילוי בחברת מכרים בהסכמת הבעל. באחד הערבים ישבו המתלוננת וחברתה בבית קפה טעמון בירושלים והכירו את המערער וחברו ובילו שעה ארוכה. לאחר מספר ימים הזדמנה המתלוננת ל"גלריה הקטנה" בירושלים ושם נפגשה עם המערער. המתלוננת העידה כי הגיעה לשם באקראי, אך בנקודה זו לא האמין ביהמ"ש. וסבר כי בשיחה הראשונה גילה המערער שיהיה באותו ערב בגלריה הקטנה ולפיכך באה המתלוננת לשם. כאשר נפגשו העלה המערער את הסברה כי חברו וחברתו של המתלוננת נמצאים בדירתו והמתלוננת הסכימה לצאת עם המערער לדירה. המתלוננת טענה כי קיבלה את דברי המערער כמהימנים אך ביהמ"ש סבר כי אין אמת בדבר וכי ידעה שהשניים אינם בדירת המערער, אך ניצלה את ההזדמנות כדי לבוא אתו לדירתו ויצאה במתכוון להרפתקה בדירה. באשר למה שקרה בדירה האמין ביהמ"ש לתיאורה של המתלוננת. בתחילה התנהל הכל כשורה בשיחה ובצפיה בטלויזיה. אך לפתע שינה המערער את טעמו, כיבה את האור ונטפל למתלוננת. הוא קרע חלק מחולצתה ואיים עליה לקרוע את בגדיה. משנעשה תוקפני יותר ויותר וחששה לחייה, הסכימה לשכב אתו ובלבד שתצא מחדרו כשהיא חיה ובריאה המערער בעל את המתלוננת ולאחר מכן ליווה אותה לתחנת האוטובוסיםוהיא נסעה לביתה. בהגיעה לביתה פרצה בבכי ומששאל אותה בעלה מה אירע ענתה לו ששבעה אלימות ומוטב שיניח לה, בלילה מיררה בבכי, ולמחרת יצאה לעבודתה בהוראה. שתי מורות ראו את מצב רוחה ושאלו אותה מה קרה והיא ענתה שנאנסה וסיפרה מה שקרה. כשחזרה מהעבודה העלתה את קורותיה על הכתב ובעלה זימן לביתו אנשי משטרה. אלה יצאו לדירת המערער והשוטרים נכנסו לדירה והשאלה הראשונה למערער היתה אם הוא מכיר אשה בשם (המתלוננת). על כך ענה המערער בשלילה מוחלטת. הוא טען כי ביום המקרה כלל לא היה בביתו. בהודעה שנגבתה ממנו אח"כ טען המערער כי המתלוננת לא הגיעה לביתו כלל בליל המקרה וכי בפגישה אתו בשעה 10 בערב אמרה לו שהיא נוסעת אל מאהבה. משהובא לפני השופט להארכת מעצרו אמר המערער כי לא מסר את האמת משום שרצה לגונן על המתלוננת על שום היותה נשואה אך בפני השופט סיפר כי קיים מגע מיני עם המתלוננת מרצונה החופשי. ביהמ"ש המחוזי קיבל את גירסת המתלוננתכמהימנה ודחה את גירסת המערער, הרשיע את המערער בעבירה של אינוס וגזר עליו 5 שנים מאסר בפועל במצטבר לכל מאסר אחר שהוא מרצה. מכאן הערעור.
א. הממצא שהמתלוננת נענתה להצעת המערער לנסוע לביתו כהרפתקאה שסיכוניה בצידה, מחייב אמנם זהירות בעת שקילת עדותה, אך אין הדבר דומה למקרים שבהם מודה המתלוננת כי הסכימה למגע פיסי בשלביו המוקדמים אך התנגדה להמשך המגע. במקרים כגון אלה הכלל הוא שהאשה אמנם רשאית להציג גבול י להסכמתה, אך טענתה שמכאן ואילך התנגדה דורשת ראיות חזקות ביותר כדי להוכיח שינוי גישה מטעם האשה והתנגדות אמיתית הראויה לשמה. ברם אפילו היו מחילים על המקרה דנא את הגישה המחמירה, הרי הצליחה התביעה להרים את נטל השכנוע הרובץ עליה. מסקנה זו מתבקשת משקילת כל ההוכחות בשלמותן, היינו מבלי להתייחס לעדותה של המתלוננת לחוד ולראיות הסיוע לחוד.
ב. קורה לא אחת שהשופט מהסס אם להאמין לעד שהעיד לפניו ובאה ההוכחה המסייעת ומשכנעת אותו באמיתות העדות הראשית. בשאלה אם מבחינה איכותית ראויה היתה המתלוננת לאימון שביהמ"ש נתן בעדותה - בכגון דא יש לבדוק את הראיות בשלמותן ולא את עדותה של המתלוננת במנותק מהן. השופטים התרשמו
מעדותה של המתלוננת לטובה, פרט לשתי נקודות כאמור לעיל, וההסבר לדבקותה בגירסה הבלתי אמינה באותן נקודות באה כדי להפיס את דעת בעלה. בענין של מהימנות אין בימ"ש שלערעור מתערב בדרך כלל. מה גם שיש לראות סימני אמת בעדותה של המתלוננת המהווים חיזוק ממשי לאמינותה.
ג. אפילו אין די בכל סימני האמת כאמור כדי לשכנע בכנותה של עדות המתלוננת מעבר לכל ספק, הרי נעלם אותו שמץ של ספק לנוכח שקריו של המערער. התכחשותו לכך שהוא מכיר אשה בשם (המתלוננת) וכן טענתו אח"כ שנפרד ממנה כבר ב-10 בערב, הם שקרים פוזיטיביים הממלאים אחרי כל התנאים הדרושים כדי להוות סיוע ממשי לעדות המתלוננת. יש והנאשם מבקש ע"י שקריו להרחיק עצמו - מזירת הפשע ויש שהוא מנסה להרחיק עצמו מקורבן הפשע, ובמקרה שלפנינו ניסה המערער להרחיק עצמו משניהם גם יחד. אלה הם שקרים המתייחסים לנקודה שהיא לא רק ממשית אלא אחת החשובות והמרכזיות.
ד. הופעתה המתוחה של המתלוננת בעבודתה, עיניה הנפוחות, שפתה הפגועה ומצבה הנפשי כמשתקף מעדות הבעל והמורות, מהווים סיוע בפני עצמו. אין אחיזה לטענה שיש להתייחס בחשד לעדות בעלה של המתלוננת מחמת הקירבה בין בני הזוג. לא היתה לבעל כל סיבה לתמוך בעלילת השוא וכל מה שרצה היה לגלות את האמת כהוויתה. לא בכל הנסיבות יש להתייחס לעדות קרובים בזהירות מיוחדת והכל תלוי בנסיבות המקרה המסויים. לא פחות חשוב מהסיוע הפורמלי הנדרש בעבירות מין לעדות יחידה של המתלוננת הוא הגיונה הפנימי של גירסתה לעומת התבטאויותיו של המערער על כל הסתירות שנתגלו בה.
ה. אשר לענין העונש - העובדה שהמתלוננת נתלוותה מרצון אל המערער למרות היותה נשואה ולאחר היכרות שטחית אין בה כדי להקל בעונש. כל הגורמים האישיים של המערער כבר הובאו בכלל חשבון לקולת העונש. ביהמ"ש התחשב בצדק בחומרת העבירה ובעברו הפלילי העשיר של המערער, הכולל עבירות נגד הרכוש, בעילת נערה, סרסרות לזנות והחזקת סמים. כן הורשע בעבירות נוספות בתקופת שחרורו בערובה בתיק נשוא ערעור זה. בכל הנתונים אין לומר שהעונש חמור מדי.
(בפני השופטים: י. כהן, גב' בן פורת, בייסקי. החלטה - השופטת בן פורת עו"ד א. שרעבי למערער, עו"ד ר. בר חיים למשיבה. 30.10.80). ע.פ. 70/80 - אברהם בן מאיר יחיה נגד מדינת ישראל
*הרשעה בכוונה להתחמק ממס.
* הקנס המירבי בהתחשב ב"הכנסה שהועלמה"
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בירושלים בת.פ. 254/79 - הערעור נדחה).
המערער הצהיר על הכנסותיו לגבי כל אחת משנות המס 1975, 1976 ו - 1977, בשנה הראשונה 200 אלף ל"י, בשנה השניה 300 אלף ל"י ובשלישית 400 אלף ל"י פדיון, והכנסה חייבת במס בסכומים של 25, 35 ו - 60 אלף ל"י. הוכח כי ההצהרה היתה כשליש מהפדיון
האמיתי והמערער הורשע ב-3 עבירות לפי סעיף 220 לפקודת מס הכנסה של השמטת הכנסות במזיד ובכוונה להתחמק ממס. הוא נדון לתשלום קנסות של 200 אלף ל"י, 300 אלף ל"י ו- 500 אלף ל"י וכן לחודש אחד מאסר בפועל ו- 11 חודשים מאסר על תנאי. הערעור נסב על סעיף ההרשעה ועל מידת העונש.
השופטת בן עתו:
א. לענין ההרשעה של העלמה במזיד בכוונה להתחמק ממס - את הכוונה האמורה בסעיף 220 מוכיחים ברוב המקרים מתוך הנסיבות. בעניננו טען המערער כי איננו יודע קרוא וכתוב, כי לא ניהל רישומים וכי לא התכוון להשמיט הכנסה, אך אין לקבל את טענותיו. אין אדם מסוגל לנהל עסק מבלי שיתמצא במספרים ובסכומים שכן אחרת היה פושט את הרגל מיד. אפילו אין בעל עסק מנהל רישומים חזקה עליו שהוא יודע, לפחות בערך, את המחזור של עיסקו ולא יתכן שתהא טעות כה גסה של השמטת שני שלישים מן המחזור. הכוונה להתחמק גלויה לעין גם מן העובדה שהמערערהסתיר את קיומו של ספק שממנו רכש סחורה ודיווח רק על הסחורות שקנה מתנובה, וגם כאן העלים חלק גדול מן המחזור. אילו רצה המערער לדייק בדיווחו יכול היה בקלות להשיג מתנובה את הסכומים שנרשמו שם, אך הוא לא טרח להשיגם וליועץ המס שהכין עבורו את הדו"ח אמר כי אין בתנובה כל רישומים וזה שקר גלוי על פניו.
ב. אשר לסכום הקנס המירבי מבחינה משפטית - הקנס המירבי לפי סעיף 220 הוא 200 אלף ל"י ופי אחת וחצי מסכום ההכנסה שהועלמה או שהתכוונו להעלימה. ביהמ"ש המחוזי סבר כי "ההכנסה שהועלמה" היא ההכנסה ברוטו השווה בערכה למחזור שהועלם ואילו המערער טוען כי ההכנסה ברוטו איננה המחזור אלא ההכנסה בניכוי העלות של הסחורה, כלומר הרווח בטרם נוכו סכומי ההוצאות הכלליות של העסק. בכך אין המערער צודק. לפני התיקון של הגדרת "הכנסה" בשנת 1975 נפסק בשורה של פסקי דין כי הכנסה פירושה הכנסה ברוטו כולל העלות של הסחורה, והתיקון של הגדרת "הכנסה" בשנת 1975 לא שינתה מאומה לענין זה.
ג. אשר לטענה הענינית כי העונש חמור מדי - טוען המערער שיש להתחשב בנסיבותיו האישיות, הוא בן 60 ועברו נקי והקנס כבד מדי. ברם ביהמ"ש המחוזי כבר התחשב בכל הנימוקים הללו. עברייני מס עברם בדרך כלל נקי ולעיתים קרובות הם אנשים מבוגרים. עונש של חודש מאסר הוא יוצא דופן בקולתו לעומת עונשי המאסר שנהוג להטילם במקרים כאלה. ביהמ"ש בחר לקצר במאסר ולהרבות בקנס ואין להתערב בשיקולו בהיעדר ערעור מטעם המדינה.
השופטת בן פורת:
לענין הכוונה להתחמק במזיד מתשלום המס, הרי את הכוונה מסיקים מכלל הנסיבות ודי למעשה בכך שקיים פער גדול בין סכום הקניות שטען המערער לעומת הסכום האמיתי וכן בהסתרת קיומו של אחד הספקים.
אשר לטענת הסניגור כי הדו"חות הוגשו רק כהצעה למשא ומתן ובנסיבות כאלה אין לייחס למערער כוונת זדון אם כי על שיטת המשא ומתן כשלעצמה נמתחה כבר ביקורת בפסיקה - לא הוכחו נסיבות המצדיקות הפעלתה של הגישה האמורה לענין כוונה של משא ומתן בלבד. המערער עמד על דיוקם של הדו"חות, וגם כאשר יצאה שומה והוזמן אל שלטונות המס לא טרח להופיע ולהביא עימו מסמכים כפי שנתבקש.
יתירה מזו, יש להבהיר היטב לכל הנישומים כי השמטת הכנסה ביודעין ובכוונה מן הדו"ח מהווה עבירה, ורצונו של הנישום לעמוד על המקח אין בו כדי לטהר אותו מעבירתו או לשלול מהתנהגותו את הכוונה החמורה להשתמט במזיד מתשלום מס.
לענין הקנס - אכן, הגדרת "הכנסה" כוללת את ההכנסה ברוטו מבלי לנכות ממנה את עלות הסחורה. מכל מקום, הטענה האמורה נוגעת להרשעה ולעומת זאת לענין הקנס שמן הראוי לחייב בו נאשם יש מקום להתחשב בגודל ההכנסה החייבת במס שהושמטה מהדו"ח. אך לא זו בלבד שהמערער לא טרח להוכיח נתון זה כהילכתו, אלא שבכל נסיבות הענין אין לומר שהקנס בו חוייב גבוה מדי.
(בפני השופטים: גב' בן פורת, לוין, גב' בן עתו. עו"ד אבשלום לוי למערער, עוה"ד גב' סוכר וגב' מרגלית למשיבה. 15.10.80).
ע.פ. 416/80 - נזמי עבדול קדר קעדאן נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעברות שוחד וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער הורשע בעבירה של מתן שוחד, באשר הביא לקצין משטרה מתנה של כמה ארגזי ירקות, כאשר אחיו של המערער היה עצור במשטרה. אין ממש בערעור על ההרשעה שהרי תהא אשר תהא נדיבות לבו של המערער ברור בעליל שהתכוון לתת לקצין מתנה על מנת שיעזור לאחיו תוך כדי מילוי תפקידו הרשמי. אשר לעונש - הוטל על המערער מאסר של חודשיים, מאסר על תנאי לשנה, וקנס של 5 אלפים לירות ואין להתערב במידת העונש. ביהמ"ש המחוזי כבר התחשב התחשבות מירבית בנסיבות האישיות של המערער כשהטיל את העונש האמור.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא ח. כהן, י. כהן, טירקל. עו"ד י. שטבהולץ למערער, עו"ד ח. ברנזון למשיבה. 28.10.80).
ד"נ 6/80 - צבי גרפינקל נגד זאב פולק
*זכויות הגנת הדייר למי שגר עם דייר מוגן שזכויותיו באו לו מכח דייר שזנח ביתו (דיון נוסף בפסק דין שניתן בע.א. 380/79 - פסק הדין הקודם בוטל).
העותר השכיר דירה לאחד יחזקאל תנאי (להלן יחזקאל) בשנת 1947 והלה הפך לדייר עפ"י החוק. מטרת השכירות היתה מגורים של יחזקאל עם בני משפחתו, ואלה היו אשתו רות ושתי בנותיהם. עקב סכסוכים בין בני הזוג עזב יחזקאל את הדירה בשנת 1954 והתגרש בשנת 1956. רות המשיכה לגור בדירה עם הבנות ושילמה את שכר הדירה. בשנת 1964 נכנס המשיב לגור יחד עם רות והם חיו יחדיו, ואף נישאו בשנת 1970. רות נפטרה בשנת 1975 והמשיב נשאר לגור בדירה והוא גר בה עד היום. בפסק הדין הקודם נקבע, וקביעה זו אושרה בדיון הנוסף, כי על רות חל סעיף 18 לחוק הגנת הדייר תשט"ו, היינו כי זכתה להגנת החוק כמי שנזנחה ע"י בעלה יחזקאל. סעיף 23 לחוק תשט"ו קובע כי "היה אדם לדייר לפי סעיפים 16 עד 22 ונפטר או חדל להחזיק במושכר לא יהיה אדם אחר לדייר לפי סעיפים אלה...". לזה באים סייגים והראשון שבהם קובע "מי שנתקיימו בו התנאים המפורטים בסעיפים ...18 יהיה לדייר אף אם היה לפניו אדם אחר לדייר לפי אותם סעיפים...".
בדיון הקודם סבר ביהמ"ש העליון כי מכיון שרות זכתה להגנת החוק מכח סעיף 18, יכול אדם נוסף להיות לדייר לפי אותם סעיפים משנפטרה. פרשנות זו בוטלה בדיון הנוסף בהסכמת שופטי ההרכב הקודם. המשיב לא בא בתחום החריג לפי סעיף
23 של חוק תשט"ו מפני שלא נתקיימו בו התנאים המפורטים בסעיף 18 כדרוש לפי אותו סייג. הוא לא היה קרוב משפחה של הדייר המקורי יחזקאל ולא התגורר אי פעם בדירה יחד עימו. אין די בזה שהוא התגורר בדירה יחד עם המנוחה רות כשזו נפטרה, שכן החוק אינו קובע שרשרת אינסופית של דיירות בדרך "הורשה" מדייר קודם שנפטר, אלא הוא קובע "הורשה" אחת בלבד מן הדייר המקורי, אמנם תוך הרחבה גם על "יורש נדחה" בתנאי שגם היורש השני ממלא אחר תנאי סעיף 18. למשל, אילו בנותיהם של יחזקאל ורות הוסיפו לגור בדירה עד לפטירתה של רות, היו הן יכולות ליהפך אחרי פטירתה לדיירים בדירה על יסוד סעיף 18 בצירוף סעיף 23. אך לא כן המשיב שלא התגורר בדירה כאשר יחזקאל עזב אותה.
פסק הדין ניתן מפי הנשיא לנדוי והשופט שמגר העיר כי ביהמ"ש לא נתבקש כלל לסטות מפסיקתו בעבר שעליה מבוסס פסק דינו של הנשיא, אך לדעתו ניתן היה בשעתו לאמץ דרך פרשנות חילופית, היינו כי ניתן להחיל על נסיבות אלו שבפנינו את האמור בסעיף 23 לחוק תשט"ו.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, י. כהן, שמגר, גב' בן פורת, בכור. עו"ד א. בן חיים לעותר, עו"ד א. גולדסובל למשיב. 23.10.80).
בר"ע 168/80 - ויקטור ג'רבי ואח' נגד מטענים בע"מ ואח'
*מינוי מפרק זמני לאחר שנתמנה כונס נכסים (הבקשה נדחתה).
למשיבה נתמנה כונס נכסים והמבקשים ביקשו כי ימונה מפרק זמני. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה והערעור על כך נדחה. אחת הסיבות לסירוב ביהמ"ש לבקשה היתה כי כונס הנכסים יוכל למלא את כל התפקידים בשמירה על נכסי החברה שהמבקשים רוצים לייעד למפרק הזמני. כמו כן כותב ביהמ"ש כי כבר ביום 30.12.79 נדחתה בקשתם הקודמת של המבקשים למינוי מפרק זמני ומכיון שלא התרחשו דברים חדשים שהביאו לשינוי המצב אין מקום להיזקק לבקשה - המחודשת כיום. בינתיים נתברר כי אחרי יום 30.12.79 התרחשו דברים המוכיחים שכונס הנכסיםאינו מצליח למלא תפקידו כראוי, והוא אף הודיע לביהמ"ש העליון כי הוא נתקל בקשיים ובסירובים בבואו לברר עיסקה הונית בחברה ושאין נותנים לו למלא תפקידו כראוי. מכתב זה של כונס הנכסים ניתן אחרי מתן ההחלטה שעליה מתבקשת רשות הערעור ולפיכך אין זה ענין הבשל לבוא בערעור. תחילה על כונס הנכסים לדווח לביהמ"ש המחוזי ולקבל ממנו הוראות מתאימות, ורק אם יגיע ביהמ"ש לידי מסקנה שהסמכויות שניתן להעניק לכונס הנכסים אינן מספיקות כדי לשמור על נכסי החברה כי אז יוכל לדון מחדש בבקשת המבקשים למנות מפרק זמני.
(בפני: מ"מ הנשיא ח. כהן. 30.10.80).
בר"ע 203/80 - עמנואל שמרת נגד רות שמרת
*חיוב מזונות לפי פס"ד בימ"ש מחוזי למרות שבי"ד רבני פסק לאחר מכן שאין הבעל חייב במזונות (הבקשה נדחתה).
ביום 20.2.80 פסק ביהמ"ש המחוזי למשיבה מזונות. עוד לפני כן, אך כשהתובענה למזונות כבר היתה תלויה ועומדת בביהמ"ש, פנה המבקש לביה"ד הרבני בתביעה לשלום בית. ביוני אותה שנה פסק ביה"ד שאין מקום לחייב את האשה בשלום בית, אך מאחר והיא טוענת שאינה יכולה לחזור לחיות עם בעלה כי הוא מאוס עליה יש להחיל עליה דין של מורדת והבעל פטור ממזונותיה. על פסק זה ערערה, האשה לביה"ד הרבני לערעורים ופסק דינו טרם ניתן. בינתיים ביקש המבקש לעכב את ההוצאה לפועל של פסק המזונות של ביהמ"ש, בטענה שבית הדין הרבני פסק שהוא פטור ממזונות. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה משום שהאשה מחכה למזונותיה מאז הגשת התובענה בשנת 1977 ופסה"ד של ביה"ד אינו סופי.
הבקשה לרשות ערעור נדחתה. פסה"ד של ביהמ"ש המחוזי מיום 20.2.80 בעינו ובתוקפו עומד כל עוד לא בוטל בפסק דין אחר ע"י אותו בימ"ש או ע"י ביהמ"ש העליון. אין בכח פסק דין של בית דין רבני לבטל פסק דין של בימ"ש מחוזי. אם שתי הערכאות הגיעו באותה השאלה לידי קביעות סותרות, זו שהאשה המורדת זכאית למזונותיה וזו שהאשה המורדת אינה זכאית למזונותיה, הרי פסק דינו הסופי של ביהמ"ש המחוזי בעינו עומד על אף הקביעה הסותרת של בית דין רבני.
(בפני: מ"מ הנשיא ח. כהן. 12.10.80).
בר"ע 221/80 - האחים ס. את ש. דולבין בע"מ נגד אגודת אכסניות הנוער בישראל
*בקשה לבטל פסק בורר (הבקשה נדחתה).
ביהמ"ש המחוזי דחה את בקשת המבקשת לבטל פסק בורר בבוררות שבינה לבין המשיבה והבקשה לרשות ערעור נדחתה. טענת המבקשת היתה שהבורר חרג מן הסמכויות שניתנו לו בהסכם הבוררות באשר דן בעבודות שלב א' של הקמת בנין נשוא המריבה בעוד שהוסמך לדון רק בעבודות שלב ב'. טענה זו בדין נדחתה. בשטר הבוררות צויין כי בעלי הדין מסרו לבורר "את חילוקי הדעות אשר התגלו ביניהם בגין אכסנית הנוער" והרי זו הסמכה רחבה וסתמית ואין ללמוד ממנה כלל שהבוררות מוגבלת לשלב מסויים של הבניה בלבד. מאחר וטיבם והיקפם של "חילוקי הדעות" כמשמעותם בהסכם הבוררות, כנראה שנויות היו במחלוקת, היתה סמכות בידי הבורר לקובעם ולהגדירם תחילה על מנת להכריע בהם. יתירה מזו, גם לענין העבודות בשלב א' השמיעה המבקשת את טענותיה והביאה ראיותיה לפני הבורר, ואם כך הוא הרי נסתרו טענות המבקשת כאילו חרג הבורר מגדר סמכותו.
(בפני: מ"מ הנשיא ח כהן. 22.10.80).
ע.פ. 290/80 - יורם לוי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (הנחת חומר נפץ ופיצוצו בדירה ובמכונית) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
במאי 1978 הניח המערער חומר נפץ בדירה בדימונה, נגרם נזק לדירה ובנס לא קופחו חיי אדם. ארבעה חודשים לאחר מכן הניח חומר נפץ מתחת לרכב חונה וגרם לו נזק רב. הפעולות בוצעו במסגרתשל "חיסול חשבונות" והמערער שהיה אז כבן 17 ביצע את העבירות בשליחותה של חבורה שביקשה לפעול נגד יריביה. ביהמ"ש המחוזי דן את המערער ל- 3 שנים מאסר בפועל ו- 3 שנים מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נדחה. מדובר באדם צעיר ללא הרשעות קודמות שגוייס לצבא לפני שנתגלו מעשיו ותסקירי שירות המבחן מצביעים על סיכויי שיקום של המערער. ברם בכל אלה אין כדי להקל בעונש. מדובר בשני מעשי עבירה חמורים ביותר, אשר אך בנס לא נסתיימו באסונות כבדים. הזלזול בחיי אדם והאכזריות והאטימות לשלום הזולת המתלווים למעשים מסוג זה, שהפכו לתופעה לא נדירה, מחייבים הטלת עונשים מרתיעים ואין לומר שהעונש חמור מדי.
(בפני השופטים: שמגר, אלון, בייסקי. החלטה - השופט שמגר. עו"ד ח. קאזיס למערער, עו"ד ד. קרבל למשיבה. 14.10.80).
ע.פ. 329/80 - דוד אבו עזיז ועמרם אסיאדו נגד היועץ המשפטי לממשלה
*הרשעה ברצח (הערעור נדחה).
שני המערערים הורשעו בביהמ"ש המחוזי בעבירה של רצח וערעורם על ההרשעה נדחה. אין ממש בערעורו של דוד אבו עזיז שכן עפ"י הודאותיו במשטרה והראיות הנוספות שבאו לפני ביהמ"ש, המסקנה היחידה היא שהמערער
התכוון לרצוח את המנוח ומשנרצח המנוח בנוכחות המערער וביוזמתו, שוב אין נפקא מינה אם הדקירות והיריות שגרמו את המוות בוצעו בידי מערער זה או בידי המערער השני.
אשר לערעורו של אסיאדו - במשטרה אמר כי לא היתה לו כוונה לרצוח את המנוח וביהמ"ש המחוזי הסיק את קיום הכוונה תחילה מן הנסיבות שהוכחו לפניו. הסניגור טען כי נסיבות אלו מתיישבות גם עם כוונת חבלה חמורה ואינן מוליכות בהכרח לידי כוונת רצח דוקא. טענות הסניגור עוררו לבטים אצל ביהמ"ש העליון אך לאחר עיון הגיע למסקנה שהיו ראיות מספיקות להשתית עליהן את הממצא כי אסיאדו עשה מה שעשה בכוונה תחילה לרצוח את המנוח. לא זו בלבד שהאקדח היה אקדחו של מערער זה שהכין אותו לפעולה והטמינו במחבוא, אלא משראה את המערער אבו עזיז מוציא את האקדח ממחבואו וניגש עם האקדח ועם סכין בידו למנוח, לא עצר בעדו ולא הזהירו שלא יהרגנו. משהתחיל אבו עזיז לדקור את המנוח שמע אסיאדו את צעקתו של המנוח שקרא לו לעזרה והוא לא נע ולא זע ולא התערב. הסברו שהיה מבוהל ומפוחד והיה בהלם אין בו כדי להצדיק את התנהגותו. אפילו היה שרוי בהלם, הדעת נותנת שצעקת המנוח לעברו היה מעוררו מן ההלם וממריצו לפעולה. כיון שכך צדקו השופטים גם בזאת שראו בהתנהגותו של המערער לאחר המעשה, שיתוף פעולה עם אבו עזיז בהטמנת הגופה ובטישטוש עקבות הרצח, משום חיזוק המסקנה שאמנם גם כוונת הרצח היתה משותפת לשניהם מלכתחילה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא ח. כהן, אלון, בכור. עו"ד נוימן למערער הראשון, עו"ד א. מלך למערער השני, עו"ד בורישנסקי למשיב. 13.10.80).
ע.פ. 271/80 - אברהים שדיד נגד מדינת ישראל
*הרשעות באינוס ומעשה מגונה וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער הורשע בנסיון לאינוס של נערה אחת, במעשה מגונה בכפייה של נערה אחרת ובעשיית מעשה מגונה במקום ציבורי בנוכחותה של נערה שלישית, ונדון ל- 3 שנים מאסר בפועל ו- 3 שנים מאסר על תנאי. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. ההרשעה התבססה על עדויות 3 הנערות שהיו מעורבות בענין כשלעדויות אלה הצטרפה הודאה חלקית של המערער שקשרה אותו בבירור לשלושת האירועים. בהודעתו במשטרה טען המערער כי המגע המיני עם הנערה, שאליו התייחס האישום בדבר נסיון לאינוס, נעשה בהסכמתה ובאשר למעשה המגונה בכפייה אישר כי התפרץ לדירה שבה לטענת הנערה ניסה לעשות את המעשה המגונה בכפייה, ואשר למעשה המגונה בפומבי טען כי לא היתה לו כוונה לעשות מעשה מגונה. ביהמ"ש המחוזי מצא את דברי המתלוננות כאמינים וראה סיוע באשר לביצוע המעשים ובאשר לזהות המבצע בהודאת המערער במשטרה. ביהמ"ש לא קיבל את טענת המערער כי הודאתו הוצאה ממנו בכח והאמין לעדויות אנשי המשטרה שהעידו בפניו, וכן נסתייעה גירסת השוטרים בכך שהמערער לא טען טענה כלשהי בדבר כפייה או פחד כשהובא בפני ביהמ"ש להוצאת פקודת המעצר.
אשר לטענה כי לא היה מקום לייחס למערער מעשה מגונה במקום ציבורי כי עשה מה שעשה בחורשה ואין לראות בחורשה "מקום ציבורי" כמשמעותו בחוק - אין צורך להיכנס לשאלה אם החורשה שבה מדובר היא מקום ציבורי ואם לאו, שכן הסעיף מתייחס לעשיית מעשה "באופן שאדם הנמצא במקום ציבורי יכול לראות זאת" והנערה שחלפה במקום היתה בדרך שהיא מקום ציבורי.
אשר להרשעה במעשה המגונה בכפייה - נשלחו סימני זרע של המערער לבדיקה והוגשה חוות דעת של מומחה ע"י הסניגור ובסיכומים ניסה הסניגור להסביר את
חוות הדעת באופן שמשמעותה כי לא יכול להיות שהמערער הוא שביצע את המעשה. כמסתבר חסרו פסיקים בחוות הדעת ולאחר שלב הסיכומים ביקשה התביעה להעיד את המומחה שהגיש את חוות הדעת וביהמ"ש נעתר לכך. אין פגם בכך. אכן, אין להתיר השמעת עדות אחרי תום הסיכומים אלא בנסיבות יוצאות דופן, אך במקרה שבפנינו מדובר על הבהרת טעות שנבעה מעדות שהוגשה כדין ע"י הסניגור, וכאשר מדובר על חוות דעת מקצועית ועל אי הבנה או טעות, אין לשלול מביהמ"ש את האפשרות להבהיר לעצמו את הנקודה שהתעוררה בסיכומים.
אשר לעונש - מדובר ב- 3 מקרים ולא במקרה בודד, ושניים מן המקרים היו חמורים בנסיבותיהם בשל האלימות שהיתה כרוכה בהם, ולפיכך אין להקל בעונש גם לנוכח העובדה שאין למערער הרשעות קודמות והוא אדם עובד המפרנס את בני ביתו.
(בפני השופטים: שמגר, אלון, טירקל. החלטה - השופט שמגר. עו"ד א. נסאר למערער, עו"ד ד. קובל למשיבה. 29.10.80).
ע.פ 506/80 - אברהם וייס נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (פריצה וגניבה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער חבר יחד עם מספר עבריינים והחבורה ביצעה פריצה לתוך חנות של דברי חשמל וגנבה רכוש ששוויו כמליון ל"י. רכוש זה נתפס לאחר מכן בשכם, מקום אליו הובא במשאית שבה נהג המערער. ביהמ"ש המחוזי דן את המערער לשנתיים מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי וכן הפעיל תקופת מאסר על תנאי לחודשיים במצטבר. כן נפסל המערער מנהיגה לתקופה של שנתיים לאחר ריצוי העונש. הערעור על חומרת העונש נתקבל בהתחשב בכך שהעבריינים האחרים נדונו לעונשים קלים יותר. מדובר בפשע מתוכנן ובנסיבות רגילות אין העונש חמור כלל ועיקר. אולם מסתבר שאחד מן החבורה נדון ל- 6 חודשי מאסר בלבד, וביהמ"ש שדן בענינו של המערער העיר כי גזר הדין של הנאשם האחר אינו קושר אותו מאחר שאינו יודע מה היו הנסיבות שנטענו אצל אותו נאשם. בינתיים הגיע לביהמ"ש העליון ערעור של נאשם אחר מן החבורה, שנשפט יחד עם המערער, וביהמ"ש העליון ציין באותו ערעור כי בהיעדר הסבר לשוני במידת העונש כלפי הנאשם שנדון ל- 6 חודשי מאסר בלבד, ומאחר והמדינה לא הגישה ערעור על קולת העונש באותו תיק, אין מפלט מהפחתת העונש של העבריין שענינו הגיע לביהמ"ש העליון. הוא הדין בעניננו. אמנם נסיבותיו של מערער זה שונות מאשר נסיבותיו של המערער הקודם שהגיע לביהמ"ש העליון, שכן ההוא הודה באשמה ואילו המערער הכחיש את אשמתו, ונגד העבריין הקודם לא היה תלוי מאסר על תנאי ואילו המערער עבר את עבירתו כשהיה תלוי נגדו מאסר על תנאי, אך אעפ"כ בהיעדר הסבר סביר לא ניתן לאשר פערים גדולים ורבים בין העונשים שהוטלו על אנשים שנטלו חלק באותו מעשה. עונשו של המערער האחר שהגיע לביהמ"ש העליון הועמד על שנה אחת מאסר בפועל, ובהתחשב בשוני לעומת מערער זה יהיה עונשו של מערער זה שנה וחצי מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי. (בפני השופטים: שמגר, גב' בן פורת, בייסקי. החלטה - השופט שמגר. עו"ד לויט למערער, עו"ד גב' מ. ארד למשיבה. 20.10.80).
ע.פ. 586/80 - מדינת ישראל נגד אלכסנדר שייקביץ
*קללת העונש (גרימת חבלה חמורה) (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
המשיב הוא בן 31 שעלה מרוסיה לפני מספר שנים. הוא נשוי ואב לילד שהיה בעת המקרה הנדון כבן שנה. הוא
דוקטורנט במכון וייצמן. באחד הימים ישבה אשתו עם הילד על ספסל ליד הבית, פרץ ריב בינה לבין אחד השכנים שהיה אז כבן 73, והלה נתן מכה לאשה וכתוצאה מכך נפל הילד ונגרם לו סימן כחול בראשו. למחרת היום מצא המשיב את השכן ברחוב וללא אומר ודברים התנפל עליו והחל מכה אותו בחמת זעם. המכות נמשכו גם כאשר נפל המתלונן ושכב חסר אונים על הארץ כשידיו מגוננות על ראשו. המכות היו כל כך חזקות שלמשיב נגרם שבר בידו כתוצאה מן המכות. לקורבן נגרמו חבלות שונות ובתוכן שבר בבסיס הגולגולת, דימום בחלל קרומי המוח ונזק מוחי שתוצאתו שיתוק חלקי והפרעות בדיבור. איש זה הפך לנכה לצמיתות. ביהמ"ש המחוזי התייחס בחומרה למעשיו של המשיב ולהתנהגותו וקבע כי לא היתה שום פרובוקציה מיידית מצד המתלונן, וכי המשיב איים להרוג את האיש מתוך רצונו להתנקם על שפגע באשתו ובבנו, ולולא התערבה עוברת אורח עלולות היו להיגרם תוצאות חמורות יותר. המשיב לא הביע שום חרטה על מעשיו ובתום האירוע השאיר את הקורבן פגוע וחסר אונים על הכביש והלך לעבודתו כאילו לא אירע דבר. ביהמ"ש המחוזי הטיל על המשיב עונש של 4 חודשים מאסר בפועל ו- 20 חודשים מאסר על תנאי וכן חייב אותו לשלם לקורבן העבירה סכום של 50 אלף ל"י. הערעור על קולת העונש נתקבל. מדובר בפשע שעונשו המירבי 7 שנות מאסר ואך לעיתים רחוקות מתבצעת עבירה של אלימות בצורה כה אכזרית עם תוצאות כה טרגיות. הטענה שהמשיב לא התכוון לתוצאה החמורה אינה ממין הענין. ראשית - כל בר דעת יודע שתקיפה כזו עלולה לגרום לתוצאה קשה; שנית - מי שתוקף בצורה ברוטלית נוטל על עצמו סיכון לתת את הדין לא על התקיפה בלבד אלא גם על תוצאותיה תהיינה אשר תהיינה. ביהמ"ש העליון התלבט קשה בהחלטתו בשל שתי אלה: הוגשה חוות דעת פסיכיאטרית כי המשיב סובל מהפרעות נפשיות ובכך הסבר להתנהגותו; ימים ספורים לפני הערעור השתחרר המשיב מן הכלא לאחר שריצה את תקופת המאסר שהוטלה עליו ובדרך כלל אין בימ"ש שלערעור מחזיר לכלא אסיר שהשתחרר, אפילו הוא סבור כי מלכתחילה ראוי היה להחמיר יותר בעונש. למרות ההיסוסים הנ"ל החליט ביהמ"ש להחמיר בעונש. אשר למצב הנפשי של המשיב - גם בהיעדר חוות דעת ניתן להסיק מן המעשה עצמו שמדובר באדם הסובל מהפרעה מסויימת, אולם היא הנותנת שאדם כזה עלול להוות סכנה לציבור ויש לקוות שגם במצבו הנפשי המיוחד ילמד המשיב לקח מן העונש שהוטל עליו. אשר לנימוק השני - כבר קרו מקרים שנאשם הוחזר לכלא ע"י ערכאת ערעור אם כי הם נדירים ביותר וצריכים להישאר נדירים. מבחינה נפשית קשה ההחזרה לכלא למי שכבר השתחרר, אבל במקרה זה השתחרר המשיב רק ימים ספורים קודם לכן ועדיין לא חזר למעגל החיים הרגיל, וניתן לראות בכך מעין חופשה מן הכלא. בהתמשב בכל האמור יש להעמיד את המאסר בפועל על שנה אחת ושנה אחת מאסר על תנאי בנוסף לתשלום האמור.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא ח. כהן, לוין, גב' בן עתו. החלטה - השופטת בן עתו. עו"דגב' הלנה ביילין למערערת, עו"ד י. ויינרוט למשיב. 7.10.80).
ע.פ. 383/80 - סימון פקלר נגד מדינת ישראל
*עשיית מעשה מגונה במקום צבורי (הערעור נדחה).
באוטובוס מלא נוסעים שנסע מנתניה לתל אביב ישב צעיר ערבי באחד הספסלים האחוריים, ובמהלך הנסיעה התיישב לידו המערער, שהוא אדם מבוגר, ופרש את מעילו על ברכיו ועל ברכי הצעיר הערבי. בני זוג שישבו בצד השני של האוטובוס חשדו בצעיר הערבי שהחזיק בידו סל ובו פיתות, ושמו לב לתנועותמתחת למעיל כשהמערער והצעיר מדברים ומתלחשים ביניהם. הנוסע ניגש לעבר הספסל שעליו ישבו השנים ומשהרים את המעיל ראה כי השניים מבצעים
מעשה מגונה. בימ"ש השלום הרשיע את המערער בעבירה של עשיית מעשה מגונה במקום ציבורי, ביהמ"ש המחוזי אישר את ההרשעה והערעור על ההרשעה נדחה. לפי סעיף 357 לחוק העונשין "העושה מעשה מגונה... במקום ציבורי... או באופן שאדם הנמצא במקום ציבורי יכול לראות זאת..." עובר את העבירה של מעשה מגונה במקום ציבורי. לטענת הסניגור לא היה זה מעשה שנעשה במקום ציבורי, כי המעשה נעשה מתחת למעיל ולא נראה ע"י האנשים באוטובוס, אלא נגלה לעיני שני עדי התביעה כשאחד מהם הרים את המעיל מעל ברכי המערער. ההגדרה של "מקום ציבורי" כוללת בין היתר "אמצעי תעבורה שיש אותה שעה לציבור זכות או רשות של גישה אליהם" ויוצא אם כן שהאוטובוס הנדון היה מקום ציבורי. סעיף 357 לחוק עושה את המעשה המגונה לעבירה פלילית בשלושה מקרים, והם: כאשר הוא נעשה במקום ציבורי; כשהוא נעשה בהתקהלות פומבית; כאשר הוא נעשה במקום שאינו מקום ציבורי אבל באופן שאדם הנמצא במקום ציבורי יכול לראותו. עפ"י לשון הסעיף אדם עובר את העבירה אם הוא עושה את המעשה המגונה במקום ציבורי בין אם ראו אותו ובין אם לא ראו אותו אחרים. אין להביא לכאן ראיה מפסיקה באנגליה באשר להגדרת מקום ציבורי ובאשר למרכיבים של מעשה מגונה שכן החוק כאן שונה מאשר החוק באנגליה.
(בפני השופטים: י. כהן, גב' בן פורת, בכור. החלטה - השופט בכור. עו"ד קנת למערער, עו"ד גב' מ. ברבשטיין למשיבה. 19.10.80).
ע.פ. 630/80 - מדינת ישראל נגד שלמה וסלח סמוחה
*הרשעה בעבירות מס וקולת העונש (ערעור וערעור נגדי על ההרשעות ועל מידת העונש - הערעורים על ההרשעות נדחו והערעור על קולת העונש נתקבל).
שני המשיבים, המערערים שכנגד, הורשעו בעבירה על סעיף 217 לפקודת מס הכנסה המתייחסת להכנסתם בשנת 1975 ובשתי עבירות על סעיף 220 המתייחסות להכנסותיהם בשנות המס 1976 ו- 1977. המערער שלמה סמוחה נדון לחודשיים מאסר בפועל ו- 10 חודשים מאסר על תנאי ולקנס של 200 אלף ל"י והמערער השני נדון למאסר על תנאי של 3 חודשים ולקנס של 30 אלף ל"י. המדינה ערערה על כך שלגבי שנת המס 1975 הורשע המערער בעבירה על סעיף 217 ולא על סעיף 220 לפקודת מס הכנסה, והמשיבים ערערו על כך שלשנות המס 1976 ו- 1977 הורשעו בעבירות על סעיפים 220 וערעורים אלה נדחו. אשר למידת העונש נתקבל ערעורה של המדינה. הקנס על המערער הראשון הועלה ל-500 אלף ל"י והקנס על המערער השני הועלה ל-300 אלף ל"י והמאסר על תנאי הועמד על 6 חודשים.
אשר להרשעה בעבירות על סעיף 220 וערעור המשיבים על כך - ביהמ"ש המחוזי לא קיבל את הסברי המערערים לגבי סכומים שונים שבהם היה מדובר ואין מקום שביהמ"ש העליון יכנס לפרטים העובדתיים אשר לאורם בחן ביהמ"ש את החשבונות השונים. מדרך הניתוח שהיתה מקובלת על הערכאה הראשונה לא עולה כל פגם או פסול המחייב בדיקה מחודשת. אשר לערעור המדינה בגין ההרשעה על סעיף 217 בלבד - ביהמ"ש המחוזי נכון היה להניח שלא דבקה במעשה המערערים הכוונה כניסוחה בסעיף 220 לפקודה ודי לענין זה בספק שמצא ביטויו בפסק הדין כדי שהמערערים יוכלו ליהנות ממנו.
אשר לעונש - אין ספק שביהמ"ש קמא נהג עם המערערים במידת הרחמים והיה ראוי לנקוט עמדה מחמירה יותר ההולמת את מהות העבירות שבהן הורשעו
המערערים. ברם אין ביהמ"ש העליון שם עצמו לענין העונש לחלוטין במקום הערכאה שקדמה לו ואין הוא ממצה את הדין כאשר הוא מתערב בעונש בשלב הערעור.לפיכך החליט שלא להתערב בעונש המאסר שהוטל על המערער הראשון אשר בינתיים ריצה את עונשו במסגרת עבודות חוץ, אך החליט להגדיל את הקנסות כאמור.
(בפני השופטים: שמגר, גב' בן פורת, בכור. החלטה - השופט שמגר. עו"ד שפי למערערת, עו"ד רובין למשיבים. 24.9.80).
ע.פ. 41/80 - זבידאת משהור נגד היועץ המשפטי לממשלה
*הרשעה בעבירת רצח (הערעור נדחה).
המערער הורשע ברצח בכוונה תחילה של המנוחה אילונקה לוסטיג וכן בשוד חמור וערעורו נדחה. המנוחה היתה כבת 81 והתגוררה בגפה בדירה בחיפה ולא הרחק מאותה דירה התגורר המערער. במחצית אוגוסט 1979 ביצע. עבודות תיקונים בדירת המנוחה, וכעדות העוזרת בית של המנוחה היא לא היתה מרוצה מעבודתו. כשבועיים לאחר מכן ביקר אצלה בדירה ולא עשה דבר, וביום מותה, במחצית ספטמבר 1979, גם ביקר בדירתה. לטענתו בא לדירה כדי לבצע בה עבודות ואילו העוזרת של המנוחה העידה שהמנוחה לא הזמינה אותו לביצוע עבודות. המערער מסר תחילה שתי הודעות במשטרה שלפיהן לא היה באותו יום אצל המנוחה, אבל בהודעתו השלישית אמר כי בא אליה ומשפתחה קימעה את הדלת נתן דחיפה לדלת והיא נפלה, ואז הרים אותה ושם אותה על המיטה ותוך כדי סחיבה נחנקה. לעומת זאת היו עדויות רפואיות כי החנק נגרם מתוצאה מלחץ חזק על הצוואר ושאין הוא נובע מסחיבה מקרית. בחדר האמבטיה של המנוחה נמצא תליון שהיה של המערער, ולפי עדותו, לאחר שנפלה נכנס לאמבטיה כדי להביא מים ולרחוץ את סימני הדם מעל המנוחה. ביהמ"ש המחוזי החליט, במשפט זוטא, לקבל את ההודאה של המערער, אך לא קיבל את סיפורו בשלמותו, אלא כי בא לדירה עלמנת לבצע שוד ובמסגרת ביצוע השוד הרג את המנוחה ונטל מן הדירה כ- 12 אלף ל"י ועוד תכשיטים. ביהמ"ש יכול היה לקבל את ההודאה של המערער. היתה זו הודאה שנמסרה בנימה של הצטדקות תוך כדי המעטה של חומרת המעשים והעלמת חלק מהם והחמורים ביותר, ולו היתה זו הודאה שהמשטרה שמה בפיו סביר יותר להניח שהיו שמים בפיו את כל העובדות שגרמו למות המנוחה.
הראיה הקושרת את המערער לעבירה היא הודאתו מחוץ לכותלי ביהמ"ש ולכן היה צורך ב"דבר מה נוסף" שאינו חייב להיות יותר מאשר ראיה המראה שההודאה אינה הודאה פקטיבית או בדויה שבה ייחס הנאשם לעצמו מעשה שלא עשה. ביהמ"ש המחוזי מנה 8 דברים אשר בהצטברם מהווים את "הדבר מה הנוסף" ובכך אין להתערב. ברור שאין אותה חשיבות ואותו משקל לכל אחד מן הסעיפים שמנה ביהמ"ש, וכמו כן ניתן לחלוק על הסקת מסקנה מפרט זה או אחר של כל אחד מאותם 8 סעיפים, אך הכח המצטבר של הנתונים יש בו כדי להוות "דבר מה נוסף" די והותר, וישנם כמה דברים אשר כשלעצמם מהווים דבר מה נוסף ובכללם מציאת התליון של המערער באמבטיה של המנוחה.
המערער הואשם ברצח בניגוד לסעיף 300(3) לחוק העונשין בזה שגרם במזיד למות המנוחה תוך ביצוע עבירה, וכדי להרשיע בעבירה זו לא מספיק להוכיח שהמערערפעל תוך אי אכפתיות לתוצאה, אלא צריך להוכיח שמבחינתו הסובייקטיבית חזה שפעולתו עלולה לגרום למות המנוחה. אין צורך להוכיח כי הוא רצה במות הקורבן, אבל צריך להוכיח שמבחינה סובייקטיבית ידע שמעשיו עלולים לגרום למות הקורבן.
ואכן, מי שלוחץ בכח על צווארו של אדם השכוב לפניו מוחזק כמי שמבין היטב מה עשויה להיות התוצאה של לחיצה זו.
המערער אמר כי לפני שהלך לדירת המנוחה שתה 3 כוסיות עארק והיה שתוי קצת אך לא היתה כל ראיה שהיה שתוי במידה המונעת יצירת כוונה פלילית. פעולותיו בדירה מצביעות על אדם הפועל תוך הכרה ודעת. אשר לטענה כי נציג התביעה אמר בסיכומו בביהמ"ש המחוזי שהוא מבקש לקבל גירסת המערער בהודאתו ולכן יש לקבלה כמות שהיא ואין להוסיף עליה דברים נוספים - אין ממש בטענה זו. נציג התביעה ביקש לקבל את ההודאה, אך מדבריו ברור שלא ביקש לקבלה כתיאור מלא ומושלם של כל מה שאירע, אלא פירט וביקש לקבל כמהימנים את יתר הראיות להשלמת התמונה ואין פגם בזה.
(בפני השופטים: בכור, בייסקי, גב' בן עתו. החלטה - השופט בכור. עו"ד סולימאן סולימאן למערער, עו"ד ח. לי רן למשיב. 22.10.80).
ע.פ. 705/80 - ג'ברין סלים נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (החזקת כלי נשק) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער מצא כלי נשק ולא מסר אותו למשטרה ועברו 8 ימים עד שנעצר. ביהמ"ש המחוזי הטיל על המערער 9 חודשי מאסר, שמהם שלושה חודשים בפועל, וקנס של 5 אלפים ל"י וביהמ"ש העליון קיבל את הערעור על חומרת העונש וקבע כי כל המאסר יהיה על תנאי. עצם קולת העונש שביהמ"ש המחוזי הטיל מעידה על נסיבות העבירה שלא היו חמורות, שכן לא הוכח ואין מקום להניח שהיתה למערער אי פעם כוונה לעשות שימוש בנשק זה והוא בא לרשותו דרך מקרה בלבד. התובע טוען כי גם בשלושה חודשי המאסר בפועל יש משום הרתעת עבריינים בכח שלא יחזיקו בנשק שהגיע לרשותם ע"י מציאה, ואולם תקופת מאסר קצרה שכזאת לא תשמש מטרת ענישה ועלולה רק להזיק. לפיכך יש לשנות את גזר הדין כאמור.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא ח. כהן, גב' בן פורת, ברק. עו"ד ט. אבו חוסיין למערער, עו"ד א. בן טובים למשיבה. 29.10.80).
ע.פ. 694/80 - שלמה וצינים בלוך נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סמים)(ערעור על חומרת העונש - ערעורו של שלמה נדחה ושל צינים נתקבל).
המערערים הם בעל ואשתו שהורשעו בעבירות סמים. הבעל הורשע בעבירות של החזקת סם וסחר בסם ונדון ל- 5 שנים מאסר בפועל ושנתיים וחצי מאסר על תנאי והופעל מאסר על תנאי של 5 חודשים כשהוא חופף למאסר החדש, ואילו האשה שהורשעה בהחזקת סמים בלבד נדונה ל- 15 חודשים מאסר בפועל ו- 21 חודשים מאסר על תנאי. ערעורו של הבעל נדחה וערעורה של האשה נתקבל והמאסר בפועל הועמד על 3 חודשים בלבד וביצועו עוכב כדי לאפשר לה בקשה לריצוי המאסר בעבודות חוץ. המערער ניהל במשך תקופה של למעלה משנה רשת מסחר מסועפת בסמים מסוג חשיש ול.ס.ד. כשהכמות היתה ניכרת וסכומי הכסף שעברו תחת ידו היו גדולים. למערער הרשעות קודמות בעבירות שונות ובסוף 1977 הורשע בעבירת סמים והוטל עליו מאסר על תנאי של 15 חודשים. כל הנסיבות המקילות שניתן היה לטעון לטובת המערער כבר הובאו בחשבון ע"י ביהמ"ש המחוזי ואין בהן כדי לגרום להפחתה מן העונש שהוטל. ביהמ"ש המחוזי כבר נהג לפנים משורת הדין עם המערער כשקבע כי המאסר על תנאי שהופעל יהיה חופף ולא מצטבר. אשר למערערת - אכן הסם שבו המזיקה היה בכמות ניכרת אך יש לראות במעשיה היגררות אחרי פעולות בעלה. אין
לה הרשעות קודמות. לבני הזוג בן ובת ומאסר בפועל של המערערת כשבעלה נמצא במאסר משמעותו פירוק המסגרת המשפחתית שיכולות להיות לו תוצאות חמורות לגבי הילדים. בנסיבות אלה, ועל אף שבאופן רגיל העונש שהוטל על המערערת אינו מוגזם, ניתן להקל בעונשה של המערערת כאמור.
(בפני השופטים: י. כהן, בכור, בייסקי. עו"ד מ. רובינשטיין למערערים, עו"ד נ. שביט למשיבה. 21.10.80).
ע.פ. 568/80 - רבקה דוד נגד מדינת ישראל
*בקשה לביטול הרשעה עפ"י הודאה וחומרת העונש (הערעור נדחה בעיקרו).
המערערת הורשעה עפ"י הודאתה בעובדות הכלולות בכתב האישום, ב- 52 מעשי מרמה בנסיבות מחמירות ובמשיכת שיקים ללא כיסוי, וזאת כאשר קיבלה מאנשים רבים כספים בתמורה למכשירים חשמליים שהתחייבה לספק להם, אך היא שלשלה את הכסף לכיסה מבלי לספק את המכשירים. ביהמ"ש המחוזי גזר על המערערת 4 שנות מאסר שמתוכן 3 שנים לריצוי בפועל והיתרה על תנאי. הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל באופן שהמאסר בפועל הועמד על שנתיים וחצי ושנה וחצי על תנאי.
הסניגור ביקש לבטל את ההרשעה שהתבססה על הודאה בעובדות. לטענתו לא צריך היה ביהמ"ש לקבל בנסיבות הענין את ההודאה כפי שהושמעה מפיו של הסניגור שייצג אותה בערכאה הראשונה. לטענת הסניגור הגישה המערערת באמצעות סניגורה בתחילת הדיון טיעונים בכתב שהשתרעו על 9 עמודים כאשר מהם עולה כפירה בעובדות ובכוונות שיוחסו לה בכתב האישום וכאשר הושמעה הודאה בעובדות בשלב מאוחר יותר של הדיון צריך היה ביהמ"ש לקבל מידי המערערת תחילה הסברים מפורשים יותר מדוע שינתה טעמה והיא מוכנה להודות בכל העובדות. אין ממש בטענה זו. המערערת היתה מיוצגת ע"י סניגור והיו מספר ישיבות שבהן נדונה השאלה אם המערערת חפצה להודות בעובדות ואם לאו. הוחלט לקבוע את המשפט לשמיעת הוכחות ולאחר מכן, לאחר התייעצות נוספת עם הסניגור הודיע הסניגור כי היא מבקשת להודות באשמה. בנסיבות אלה לא צריך היה ביהמ"ש לקיים חקירה של המערערת כדי לעמוד על שיקוליה ולהבין פשר שינוי עמדתה. טוען הסניגור עתה כי המניע לשינוי העמדה היה טמון בתקוה כי יגזר על המערערת עונש קל, ואולם העובדה שנכזבה תקוותה אין בה כדי להצדיק ביטול ההרשעה והחזרת הדיונים לראשיתם.
אשר למידת העונש - אין העונש חמור מדי בהתחשב בחומרת המעשים שנתמשכו על פני שנה תמימה, ובכך שקרבנות העבירות יצאו קרחים מכאן ומכאן ולא יקבלו את המכשירים החשמליים ולא את כספם בחזרה. ברם בהתחשב בכך שלמערערת שני ילדים קטנים הוחלט להקל בעונש כאמור.
(בפני השופטים: שמגר, גב' בן פורת, אלון. החלטה - השופט שמגר. עו"ד שפטל למערערת, עו"ד גב' א. ראב למשיבה. 30.10.80).
ע.פ. 526/80 - סורב זריאה נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סמים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה בעיקרו).
המערער נעצר בהגיעו ארצה כשברשותו 38 גרם אופיום. המערער הוא נתין איראן החי בארה"ב שם השלים את לימודיו לתואר דוקטור. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער עפ"י הודאתו וגזר עליו 4 שנים מאסר וקנס כספי של 3000 שקל. הערעור על חומרת העונש נדחה פרט לביטול הקנס. הסניגור טען כי המערער החזיק את הסם לצריכה עצמית בלבד,
וכן כי היה רק במעבר לארה"ב וכוונתו היתה להעביר את הסם איתו. אין בכך כדי להקל בעונש. מדובר על יבוא סם לישראל ואין ראיה שהמערער עמד לעזוב באופן מיידי את שטח המדינה. אגב, גם אילו היה במעבר בלבד היה חל על הענין האיסור שבפקודת הסמים, והיעד הסופי של הסם אם הוא ישראל או ארה"ב אינו יכול לשמש עילה להפחתה במידת העונש, כשמדובר על סם מסוכן אשר לשם ביעור השימוש בו והמסחר בו חברו יחד מדינות רבות וישראל בכללן. מאידך, הקנס עשוי להוות הכבדה יתירה על המערער שיצטרך לשאת במאסר לתקופה שאיננה קצרה.
(בפני השופטים: שמגר, ברק, גב' בן עתו. החלטה - השופט שמגר. עו"ד מ. מוסק למערער, עו"ד ר. יאראק למשיבה. 16.10.80).
ע.פ. 489/79 - משה בר צור נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (מרמה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער הציג עצמו בפני אשה כרופא מנתח עולה חדש המתעתד לעבוד בבית חולים בירושלים, עבר לגור בביתה ושם גנב פנקס שיקים. הוא ביצע 12 פעולות של זיוף שיקים וקבלת דבר במרמה וביהמ"ש גזר עליו עונש של 6 שנות מאסר וחייב אותו בהחזרת סכומים שנטל במרמה כשאלה צמודים למדד יוקר המחיה. הערעור על חומרת העונש נתקבל. מתסקירי שירות המבחן עולה כי על המערער עברה ילדות קשה, הוא התייתם מאמו בגיל צעיר והתפתח ניכור מסויים בינו לבין אמו החורגת. כל אלה הצמיחו התנהגות חריגה. המערער סובל ממחלה כרונית וגם מהפרעות נפשיות, כל אלה מסבירים את הסתבכותו של המערער בעבירות אם כי אין להתעלם מכך שכל שנעשה במודע נעשה ולא מדובר בעבירה בודדת אלא ב- 12 עבירות שכל אחת מהן היתה כרוכה במעשי מרמה שונים. בהתחשב בכל האמור הביעה גם ב"כ המדינה את דעתה שיש חומרה רבה בעונש המאסר בהתחשב במהות העבירות ועברו של המערער. לפיכך החליט ביהמ"ש העליון כי מתוך 6 שנות המאסר יהיו. 3 שנים לריצוי בפועל ו- 3 שנים על תנאי וכן יעמוד בפיקוח שירות המבחן במשך שנתיים מיום שחרורו.
(בפני השופטים: שמגר, גב' בן פורת, בייסקי. החלטה - השופט שמגר. עו"ד מ. פרקש למערער, עו"ד גב' מ. ארד למשיבה. 20.10.80).
ע"פ 892/79 - חסן עלי חטיב נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (תקיפת פרוצה ושוד כספה)
(ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל). המערער ניגש סמוך לחצות לילה לפרוצה ברחוב בחיפה, היכה אותה, הפילה ארצה וגנב ממנה את כספה, ולאחר מכן בעל אותה בכח בניגוד לרצונה. הוא נדון ל- 4 שנות מאסר וערעורו על חומרת העונש נתקבל. בעת ביצוע העבירה היה המערער בן 22 והיו לו מספר קטן של הרשעות קודמות. בהתחשב במעשיו ובעברו אין העונש חמור מדי, אילמלא נסיבות נוספות הנובעות מן המצב לאחר מתן גזר הדין. המערער מרצה את עונשו בכלא שטה ולמרות התנאים הקיימים שם הוא מתפקד כראוי והתנהגותו משביעה רצון. הוא מגלה רגש אחריות ונמנע מהסתבכויות עם החוק ומנצל את מאסרו לטובה ע"י התקדמות בלימוד. שירות המבחן בדעה כי העמדתו במבחן תעזור לו להתמודד עם המציאות. בנסיבות אלה ועל מנת לעודד את המערער במאמציו להתרחק מעולם הפשע הוחלט להקל עימו ולהעמיד את המאסר בפועל על 3 שנים והמאסר על תנאי על שנה אחת. (בפני השופטים: הנשיא לנדוי, בכור, גב' בן עתו. החלטה - השופט בכור. עו"ד אמיר גורן למערער, עו"ד א. בן טובים למשיבה. 9.10.80).