תקציר סביר כרך ט"ז חוברת 13

ב.ש. 298/80 - מדינת ישראל נגד שמעון (מימון) לוי ויצחק אהרוני

*שחרור בערובה.(ערר על החלטת ביהמ"ש המחוזי בת"א בת.פ. 907/80 לשחרר את המשיבים בערובה - הערר נתקבל)

בכתב אישום שהוגש לביהמ"ש המחוזי בתל אביב מייחסת המדינה ל-3 נאשמים - טוביה אושרי, ישראל דנור, ואבנר מעודד - רצח כפול של עמוס אוריון ועזר כהן. מעשההרצח מיוחס גם לרחמים אהרוני הנמצא מחוץ לישראל וטרם תצליחו לאתרו. בכתב האישום מייחסת התביעה ל-4 נאשמים נוספים סיוע לאחר המעשה לנאשמים העיקריים, וכן עבירות שונות אחרות, וביהמ"ש המחוזי נתבקש לעצור את כל השבעה עד תום ההליכים. ביהמ"ש נעתר לגבי אלה הנאשמים ברצח אך הורה לשחרר בערובה את שני המשיבים וכן את שרה דנוך, אחותו של הנאשם ישראל דנוך, ואחד משה כהן. המדינה לא ערערה על ההחלטה לשחרר את שרה דנוך ומשה כהן אך ערערה על ההחלטה לשחרר בערובה את המשיבים שמעון (מימון) לוי ויצחק אהרוני.

א. למשיב מימון מייחסת המדינה סיוע לאחר מעשה פשע, בידוי ראיות והדחה בחקירה. יומיים לאחר הרצח התקשר אושרי למימון וביקשו להשיג לו ולרחמים אהרוני כרטיסי טיסה לחו"ל. מימון שידע על מעשה הרצח עשה כמבוקש כדי לסייע להם להימלט מעונש. הוא דאג בעזרת ידידה העובדת כסוכנת נסיעות כי ירשם בכרטיס תאריך הזמנה הקודם בשלושה ימים ליום הרצח וכן השפיע על אותה אחת כי במקרה של חקירה משטרתית תמסור למשטרה הודעה כוזבת שהכרטיסים הוזמנו בתאריך המוקדם למעשה מתאריך ההזמנה. אושרי ורחמים יצאו מישראל ב-26.7.80 שלא באמצעות כרטיסי הטיסה המזוייפים וביום 29.8.80 חזר אושרי לישראל ומצא מסתור בדירה שהועמדה לרשותו, כטענת התביעה, ע"י מימון, כדי לסייע בידו להימלט מעונש. משנודע לאושרי כי בידי המשטרה מצוי הנשק שבו בוצע הרצח ביקש ממימון לסייע בידו לצאת מישראל מבלי שזהותו תתגלה ולשם כך עמד מימון לשכור מטוס אך בינתיים נעצר אושרי בדירת המסתור.
ב. הסניגור טוען כי אפילו תוכיח התביעה את כל הנטען על ידה אין בידה חומר מספיק לביסוס העבירות המיוחסות לשולחו. לטענתו עובר אדם עבירה של 'בידוי ראיות' אם הוא בודה ראיה בכוונה להטעות רשות שיפוטית וכוונה כזאת אינה מתיישבת עם רכישת כרטיסי טיסה שתכליתם להבריח את החשודים ולסכל את עצם האפשרות של העמדתם לדין וממילא לא תתכן בכך הטעיה של רשות שיפוטית. טענה זו אין לקבל. מדובר בשלב שקדם לבריחה וכאשר האפשרות שהמשימה תיכשל והשניים יתפסו חייבת היתה להטריד את מימון ובמקרה כזה החשש העיקרי הוא לכאורה מפני העובדות העלולות להתגלות בהליך משפטי.
ג. לפי סעיף 260 לחוק העונשין עובר אדם עבירה של סיוע לאחר מעשה אם הוא עוזר לפלוני שעבר את העבירה בכוונה למלטו מעונש. טוען הסניגור כי עזרה כזאת לא הוגשה שהרי אושרו ורחמים יצאו מישראל מבלי שהשתמשו באותם כרטיסים שמימון הכין בשבילם. טענה זו אין לקבל. כרגיל אין עבירת הסיוע לאמר מעשה נעברת ע"י חוסר מעש, אך כאן מדובר בעזרה ממשית פוזיטיבית, היינו השגת כרטיסים עם תאריך הזמנה כוזב. העובדה שהם בחרו לצאת בדרך אחרת מבלי לעשות
שימוש בכרטיסים אינה מעלה ואינה מורידה. זאת ועוד, קיימת גם הטענה שמימון סיפק לאושרי לאחר שחזר לישראל דירת מסתור ובכך בוצעה "קבלה" במובן סעיף 260 לחוק.
ד. אשר למאמצים שעשה מימון לשכור מטוס כדי להבריח את אושרי בשנית, טוען הסניגור כי הכוונה היתה לערוך טיול ליון ואולם בשלב זה דיינו בשכירת המטוס כראיה לכאורה ואילו משקלה יקבע במשפט עצמו.
ה. באשר לחשש של השפעה על עדים טוענים הסניגורים כי אין להביא בחשבון השיקולים נגד המשיבים שישפיעו על עדים מטעם התביעה בנושא הרצח עצמו. טענתם היא שאין לעצור את ראובן עד תום הבירור המשפטי באשמתו הוא רק משום שהוא עלול להשפיע על עדי התביעה נגד שמעון, הנאשם בעבירה אחרת. טענה זו אין לקבל. אם מאשימים אדם בסיוע לאחר מעשה לפלוני, בין ביחד ובין בנפרד, יש לראות את המסכת כפרשה אחת, שהרי זיכוי העבריין העיקרי גורר אחריו ממילא גם את זיכויו של המסייע בין בשעת מעשה ובין לאחריו. מותר וצריך לשקול בשעת הדיון במעצר המסייע לאחר מעשה אם קיים חשש סביר להשפעה על עדי התביעה נגד הנאשם במעשה עצמו. לגופו של ענין הוכח שאמנם נשקפת מצד מימון סכנה ממשית כי יחלץ לעזרת הנאשמים ברצח בכל דרך אפשרית. חשש זה מבוסס הן על תוכן השיחה שהוקלטה בין מימון לרחמים אהרוני שבה אמר מימון לאהרוני כי הוא מוכן ללכת אתו לכל אורך הדרך והן מהפעולות שמימון כבר נקט על מנת למלט את אהרוני מאימת הדין.
ו. הכלל הוא כי בערר מוטלת המעמסה על שכם העורר - בעניננו, המדינה - להראות שהשופט של הערכאה הראשונה טעה בשיקול דעתו וכי טעות זו מצדיקה התערבות הערכאה היושבת בערר. פירושו של הכלל שאם יש מקום לשתי השקפות מתקבלות על הדעת אין יסוד להתערבות במסקנה הקיימת. לא כן הדבר אם ההחלטה נשוא הערר איננה מביאה בחשבון בצורה מאוזנת את חרותו של הפרט מזה ואת שיקולי טובת הציבור מזה. בעניננו אכן יש מקום להתערב בשיקול דעת ביהמ"ש דלמטה.
ז. שאלה אחרת היא אם מוצדק לעצור את המשיבים כאשר שני נאשמים אחרים בסיוע לאחר מעשה (משה כהן ושרה דנוך) משוחררים בערבות באשר על שחרורם לא הוגש ערר. נאשמים שמעמדם זהה או דומה בעיקרו מן הדין בדרך כלל שינהגו בהם בשווה. אם מצבו של מבקש דומה למצבם של נאשמים אחרים ששוחררו מן הראוי לשחרר גם את המבקש. לעומת זאת יתכנו מקרים בהם השיקולים הם שונים אפילו מדובר בשותפים לדבר עבירה ואז יש הצדקה למסקנות שונות אם לעצור עד תום ההליכים ואם לאו. בעניננו אין לומר כי הסיוע שהושיט משה כהן לנאשמים הוא באותה רמה של הסיוע של שני המשיבים דנא. גם הסיוע שהושיטה שרה דנוך אינו דומה לסיוע דנא של שני המשיבים. שרה דנוך ילדה לאושרי ילד מחוץ לנישואין וספק אם יכלה להימנע מלהעמיד לרשותו את דירתה אף אם ידעה על ביצוע תרצח. הסיוע שהגיש משה כהן אינו דומה לסיוע שהגישו שני המשיבים. זאת ועוד אפילו נאשמים שניים או יותר לכאורה באישום דומה והמדינה הסכימה לשחרורו של אחד מהם או השלימה עם שחרור כזה, אין זה כלל בל יעבור שגם האחרים דינם להשתחרר.
לעיתים יש להעדיף את החובה הציבורית ולא לאפשר לאותם אחרים להתהלך חופשי.
ח. אין המדינה חייבת בהכרח להצביע על עד מסויים שהמשיבים עלולים להשפיע עליו או על טיב הראיה שהם עלולים לבדות ודי בחשש סביר שיעשו כל שביכולתם כדי לעזור לחבריהם להימלט מן העונש. הדרכים לכן יכולות להיות שונות ולעיתים אין כל אפשרות לחזותם מראש. כיון שכך אין לקבל את הטענה כי כיום, כשאפשר לקבל ולבסס הרשעה על הודעתו של עד מחוץ לכותלי ביהמ"ש, אין כבר חשש של השפעה על עדים.
ט. יש לקבל את הערר על שחרורו של מימון מן הטעמים דלהלן: הרצח הכפול המיוחס לחלק מן הנאשמים הוא מעשה חמור ביותר ובפרט שלפי גירסת המדינה מדובר בהתארגנות מתוכננת; מימון היה מוכן לעזור לנאשמים לכל אורך הדרך כדי למלט אותם מן הדין ומעונש; קיים לכאורה חומר ראיות לא מבוטל לביסוס הראיות המיוחסות למימון.
י. אשר ליצחק אהרוני - העבירות המיוחסות לו הן סיוע לאחר מעשה הפשע והשמדת ראיות מתוך כוונה לסייע לרוצחים להימלט מעונש. טוענים הסניגורים כי מדובר באחיו של אחד הנאשמים ברצח ויש ללמוד גזירה שווה, לא עד כדי פטור מאחריות אך כשיקול לשחרור בערבות, בין סיוע לאחר מעשה של אח לאחיו לסיוע כזה בין בני זוג או הורה וילדו. אלה האחרונים פטורים מאחריות פלילית על סיוע לאחר מעשה וכאשר מדובר באחים יש לראות בזה לפחות שיקול לשחרור בערבות. דין הטענה להידחות. אין ספק כי חרף הקירבה הרבה של אח לאחיו אין האח נהנה מן הפטור כאמור אע"פ שנכונותו להיחלץ לעזרה כמסייע לאחר מעשה נובעת לעיתים מדחף חזק שקשה לעמוד בפניו. אולם המחוקק העדיף את השמירה על הליכי משפט תקינים על פני התחשבות ברגשותיו של הנאשם, יש להבדיל בין התחשבות אפשרית בקירבה מעין זו כנימוק להקלה בעונש לבין השיקולים התופסים בשלב המעצר בטרם משפט כאשר המכריע שבהם הוא אם נשקפת מהנאשם סכנה לציבור. כאן יש יסוד לטענת המדינה שקיים חשש סביר שמא יחלץ יצחק אהרוני לעזרת אחיו אם ישוחרר בערבות וישבש את מהלכו התקין של המשפט.

(בפני: השופטת בן פורת פרקליט המדינה ג. בך למדינה, עו"ד ד. אבי יצחק לשמעון לוי, עו"ד משה אלוני ליצחקאהרוני. 2.11.80).

ד"נ 37/80 - משה בן מאיר כהן נגד מדינת ישראל

*עבירה פלילית של בעילת אשה בכח ע"י בעלה (הבקשה נדחתה).

בע.פ. 91/80 (סביר ט"ז 109) קבע ביהמ"ש העליון כי איש יהודי הבועל את אשתו שלא מרצונה בועל אותה "שלא כדין" כמשמעות דיבור זה בסעיף 345 לחוק העונשין. בקשת המבקש לקיים דיון נוסף בשאלה זו מחמת חשיבותה, קשיותה או חידושה של ההלכה נדחתה. בפסק הדין נקבע כי לפי דין תורה שהוא הדין האישי שחל על הנאשם אסור לו לבעול את אשתו בניגוד לרצונה וממילא הבעילה היא שלא כדין. בדחותו את הבקשה לדיון נוסף ציין מ"מ הנשיא ח. כהן כי גם אם יש חשיבות, או קשיות או חידוש בהלכה הנדונה אין מקום לקיים דיון נוסף. על
ביהמ"ש לשאול את עצמו, ובפרט בענין פלילי, אם אמנם קיים סיכוי סביר לביטול הרשעת הנאשם אם יקויים דיון נוסף. אם סיכוי כזה אינו קיים לא יהא בדיון הנוסף אלא עינוי דין של הנאשם ואין זאת מן המידה לקבוע הלכות על גבו של נאשם בפלילים גם אם הבקשה מוגשת ע"י סניגורו. בעניין שלפנינו אין סיכוי סביר לביטול הרשעת המבקש אפילו אם יימצא מבין השופטים מי שיטיל ספק בדיוקה ובדקדוקה של ההלכה הנדונה. זאת משום שגם בלעדי ההלכה האמורה כפי שנפסקה הרי הרשעת המבקש בדין יסודה. בפסק הדין הקודם נאמר מפי השופטת בן פורת, בחוות דעת נפרדת, שהדיבור "שלא כדין" שבסעיף 345 לחוק העונשין אין לו משמעות כלל ועיקר. לדעה זו הצטרף מ"מ הנשיא בציינו כי אין נפקא מינה לענין ההרשעה בעבירה לפי סעיף 345 אם הדין האישי של הנאשם אוסר או מתיר בעילת אשתו שלא מרצונה.

(בפני: מ"מ הנשיא ח. כהן. 10.11.80).

ד"נ 34/80 - קנדה ישראל לימיטד ואח' נגד מנהל מס שבח מקרקעין

*תשלום מס שבח על נכסי מקרקעין שהם השקעות מאושרות לפי חוק עידוד השקעות הון (הבקשה נדחתה).

בפסק דין שנתן ביהמ"ש העליון בע.א. 895+731/79 (סביר ט"ז 7) ניתח ביהמ"ש הוראות סבוכות למדי בחוק עידוד השקעות הון, בחוק מס שבח מקרקעין ובפקודת מס הכנסה על גלגוליהם השונים, ומסקנתו היתה שמס שבח מקרקעין לא מוזג מזוג מלא עם מס רווח הון והעולה מזה שהעותרות חייבות מס שבח על מכירת נכסי מקרקעין בשנת 1978, נכסים שהיו בידיהם כהשקעות מאושרות לפי החוק לעידוד השקעות הון. הבקשה לדיון נוסף נדחתה. מה שהעותרות מבקשות למעשה הוא לאפשר להן ערעור נוסף ולא לכך נועד הדיון הנוסף. מלאכת הפרשנות שעשה ביהמ"ש העליון בדיון הקודם צמודה להוראות חוק ספציפיות ולמרות חשיבותה החומרית הרבה של המסקנה הסופית לא היה שום חידוש בכללי הפרשנות שעל פיהם נהג ביהמ"ש, ואף אין לפסיקתו חשיבות עקרונית לפרשנות חוקים בדרך כלל.

(בפני: הנשיא לנדוי. עוה"ד י. תמיר וא. מקליס לעותרות, עו"ד ד. שפי למשיב. 2.11.80).

בג"צ 704/80 - שמעון לוי נגד פרקליט מחוז תל אביב

*עיון בחומר חקירה שניתנה לגביו תעודת חיסוי ע"י שר הפנים 197 (בקשה למתן צו על תנאי - הבקשה נדחתה).

ענינה של העתירה העמדת חומר החקירה בענינו של העותר לעיון פרקליטיו והעתירה נדחתה. ב"כ היועץ המשפטי הודיע כי כל חומר החקירה, כמשמעותו בסעיף 67 לחוק סדר הדין הפלילי, נפתח לפני הסניגור לעיון פרט לחומר המתואר כחסוי בתעודת שר הפנים שניתנה עפ"י סעיף 45 לפקודת הראיות. טוען ב"כ העותר כי סעיף 45 לפק' הראיות חל רק על "ראיות" כאשר הן מוגשות לביהמ"ש למעט חומר חקירה שטרם נכנס לגדר "ראיות". אין ממש בטענה זו. חומר שניתנה עליו תעודה לפי סעיף 45 לפקודת הראיות הוא חומר שגילויו אסור בין אם כבר לבש אופי של ראיה פורמלית ובין אם לאו. והרי הדברים קל ומומר: אם ראיה המוגשת לביהמ"ש חסויה עפ"י סעיף 45 לחומר הראיות, חומר המוגש לעיון רק לנאשם וסניגורו לא כל שכן. לפי סעיפים 45 אין החסיון מועיל אם מצא ביהמ"ש כי הצורך לגלות את הראיה לשם עשיית הצדק עדיף מן הענין שלא לגלותה ולפיכך עיין ביהמ"ש העליון בחומר החסוי והגיע למסקנה שאין צורך לגלותו בשלב זה.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא ח. כהן, גב' בן פורת, ברק. עו"ד ד. אבי לעותר, עו"ד ר. יאראקלמשיב. 6.11.80).

בג"צ 662/80+ 661+ 660+ 658 - שפיק טאהא ואח' נגד שר הפנים ואח'

*מתן היתרי יציאה לצורך עליה לרגל למכה (בקשה למתן צו על תנאי - הבקשה נדחתה).

בתיקים הנ"ל קבלו שבעה עותרים על שמסרבים לתת להם היתרי יציאה לעליה לרגל למכה. העתירות הוגשו 5 ימים לפני העליה לרגל הצפויה ואין זה זמן מספיק למתן תשובה ולעריכת דיון לאחריה. העתירות הועברו לדיון דחוף שאליו הוזמן ב"כ היועץ המשפטי ובהיפתח הדיון הגיש פרקליט מטעם המשיבים הודעה בכתב ובה פירוט נימוקי הסירוב. על יסוד הודעה זו ובעקבות דיון שנערך החליט בג"צ שלא להוציא את הצו על תנאי.
בניגוד לחופש התנועה הנתון כרגיל לאדם בישראל לצאת מגבולות המדינה קיים איסור, מטעמים שהזמן גרמם, לצאת לכמה מדינות שכנות שעודן עויינות לישראל ובהן ירדן וסעודיה. עפ"י תקנה 5 לתקנות שעת חרום (יציאה לחוץ לארץ) לא יצא אדם לאחת הארצות הנ"ל אלא בהיתר משר הפנים ומכאן שאיסור היציאה לארצות אלו הוא הכלל, ואילו היתר יציאה לשם, כחריג, מסור לשיקול דעת שר הפנים. בהודעת המשיבים נאמר כי משרד הפנים סמך על חוות דעתם של גורמי ביטחון שלפיה נשקף סיכון ביטחוני מיציאת העותרים לירדן או לסעודיה ויש יסוד סביר לחשש כי מגע בלתי אמצעי העלול להתרחש בין העותרים לבין גורמים עויינים בסעודיה יסכן את ביטחון המדינה. המסקנה סומכת על מידע ביטחוני חסוי וכן על העובדה, לגבי עותר אחד, שגוייס בעבר לחזית לשחרור פלסטין, ועותר אחר שכבר הורשע ונידון למאסר בהזדמנויות שונות בגין הסתננות ומסירת ידיעות לאוייב, ובאשר לחלק אחר מבין העותרים הרי הם נמנים עם חוגים קיצוניים הדוגלים בהקמת מדינה פלסטינית עצמאית בראשות אשף ותומכים בביצוע מעשי חבלה בישראל. די בעובדות אלו כדי לבסס את המסקנה כי לכאורה חששם של המשיבים סביר. כן ניתן למצוא ראיה לכאורה לתום לבם של המשיבים בעובדה כי מתוך 4700 בקשות שהוגשו לעליה לרגל השנה נדחו רק 10 ובכללם 7 העותרים. מכל מקום וודאי שאין יסוד לבג"צ לקבוע כי הרשות המנהלית נהגה בחוסר סבירות או בחוסר הגינות. (בפני השופטים: גב' בן פורת, ברק, לוין. החלטה - השופטת בן פורת. עו"ד ו. עמליה לעותרים, עו"ד ר. יאראק למשיבים. 2.11.80).

בר"ע 178/80 - ציון פמיני נגד עזיזה סוילם

*ביטול פס"ד חלקי (הבקשה נדחתה).

המבקש הגיש בשעתו לביהמ"ש המחוזי תביעה לאכיפת חוזה מכירת מקרקעין נגד המשיבה אך התברר כי המשיבה התחייבה למכור למבקש יותר ממה שיש לה והמבקש קיבל פסק חלקי, עפ"י הסכם פשרה, להעביר לפחות אותו חלק מן הממכר שהמשיבה הודתה שהוא בבעלותה ובאשר ליתרת הממכר הושגה פשרה על סכום פיצויים. אח"כ התברר כי גם אותו חלק שהמשיבה הודתה שהוא בבעלותה נמכר למעשה לאחר. בנסיבות אלה ביקש המבקש מביהמ"ש המחוזי לבטל את הפסק החלקי מחמת שהושג בתרמית אך ביהמ"ש דחה את הבקשה בקבעו כי מי שרוצה ביטול פסק דין מחמת תרמית עליו להגיש תובענה נפרדת. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. ביהמ"ש גמר את מלאכתו במתן פסק הדין שנתן תוקף לפשרה בין בעלי הדין ושוב אין התובענה שהמבקש הגיש בשעתה נושא לדיון נוסף. הרוצה לבטל פסק דין, ופסק חלקי בכלל זה, חייב להגיש תובענה חדשה, שבה יוכל ביהמ"ש להתחיל במלאכתו מחדש ומה גם שהתרמית המשמשת עילת תביעה חדשה לא היתה נמנית על העילות של התביעה הקודמת כל עיקר.

(בפני: מ"מ הנשיא ח. כהן. 5.11.80).

בר"ע 164/80 - דוד רז נגד בניני בנק בע"מ ואח'

*מימוש כתב ערבות (הבקשה נדחתה).

בין המבקש שהוא קבלן בנין לבין המשיבה נעשה חוזה ביום 5.12.78 ולפיו התחייב המבקש להקים בנין עבור המשיבה על אדמת המשיבה. על חשבון מחיר הבניה שילמה המשיבה למבקש 10 אחוז מסכום החוזה ועל סכום זה נתן המבקש למשיבה כתב ערבות של בנק המזרחי (המשיב השני) העומד בתוקפו עד ליום 28.12.80. כשנה ויותר לאחר חתימת החוזה גילתה המשיבה שהמבקש אינו רשום בפנקס הקבלנים ובמרץ 1980 כתבה למבקש מכתב ובו הודיעה לו כי החוזה שביניהם בטל, ראשית, משום שיש בביצועו משום עבירה פלילית על פי חוק רישום קבלנים, ושנית, משום שהמבקש הטעה את המשיבה לחשוב שהוא קבלן רשום כדין ואילולא ההטעייה לא הייתה מתקשרת בחוזה. המשיבה הודיעה למבקש כי הגישה דרישה לבנק המזרחי לשלם את סכום הערבות הבנקאית. המבקש פנה לביהמ"ש המחוזי וביקש צו מניעה זמני שלא להגיש את כתב הערבות לפרעון, ביהמ"ש המחוזי סירב לתת את צו המניעה והבקשה לרשות ערעור נדחתה. הערבות היא התחייבות "אוטונומית" הניתנת לפרעון אף מבלי שהמחזיק בה חייב להוכיח את דרישתו כמפורש בכתב הערבות. ביהמ"ש המחוזי ציין עובדה זו והוסיף כי גם בחוזה שבין בעלי הדין הוסכם מפורשות שהמשיבה לא תהיה חייבת בעת הגשת כתב הערבות לפרעון להוכיח או לבסס את דרישת התשלום, והמבקש לא ינקוט בכל פעולה לעיכוב תשלום לפי הערבות. מ"מ הנשיא ציין כי אין נפקא מינה אם במישור היחסים החוזיים שבין המבקש לבין המשיבה רשאית היתה המשיבה לראות את החוזה כבטל או לבטלו ולדרוש החזרת הכסף ששילמה למבקש. אף בהנחה שלא היתה רשאית, לא היתה המשיבה חייבת לנמק או להוכיח זכותה לדרוש פרעון הערבות. יכול ובמישור היחסים שבינה לבין המבקש יהא בהגשת כתב הערבות לפרעון משום הפרת החוזה או משום שימוש שלא בתום לב בזכות הנובעת מן החוזה, וזאת אם יתברר בסופו של דיון כי החוזה לא היה בלתי חוקי ושלא הושג בהטעיה מצד המבקש. במקרה כזה יהא על המשיבה לא רק להשיב למבקש את הסכום שגבתה בתוקף הערבות אלא גם לפצותו על נזקו עקב מימוש הערבות.

(בפני: מ"מ הנשיא ח. כהן. 4.11.80).

ב.ש. 164/80 - עזבון המנוח יעקב לאלו נגד חיה גלמונד ואח'

*הארכת מועד (בקשה להארכת מועד להגשת ערעור ברשות - הבקשה נדחתה).

פסה"ד בתיק נשוא הדיון ניתן ביום 29.5.80 והמועד להגשת הערעור ברשות הוא 15 יום ונסתיים ביום 3.6.80. הערעור לא הוגש במועד ולאחר כחודש הוגשה בקשה להארכת מועד. הבקשה נדחתה. פרקליט המבקש טוען כי נאלץ להיעדר ממשרדו עקב מחלת אמו שנפטרה לאחר מכן, לדבריו הכין את הודעת הערעור אלא שבהיעדרו לא הספיקו עובדי משרדו להגישו. מתצהירו של הפרקליט משתמע שבמשרדו מועסקים עורכי דין נוספים ואין הסבר מדוע הוזנח ההליך לתקופה כל כך ארוכה כאשר הגשתו היתה תלויה למעשה במלאכת ההדפסה בלבד. לפחות, כדי להראות שאין כוונה לזנוח את הערעור, היה מקום להגיש מיד בקשה מנומקת להארכת המועד ולא להמתין עם הגשתה למעלה מחודש ימים לאחר המועד הקובע. נימוק אחר שבו מבקש הפרקליט לראות "טעם מיוחד" לצורך הארכת המועד הוא שחל שינוי בהלכה נשוא ההתדינות סמוך למועד מתן פסק הדין. מבלי להיכנס לשאלה אם אכן שונתה ההלכה יש לבדוק אם אכן הלכה פסוקה היא שבכל מקרה של שינוי הלכה יכול להתעורר בעל דין ולבקש להאריך לו את המועד להגשת ערעור על החלטה שניתנה עפ"י הלכה קודמת
לפני השינוי אין להעלות על הדעת שבכל מקרה ששונתה ההלכה יבקשו בעלי דין שהליכם נדון עפ"י הלכה קודמת להאריך להם את המועד ויראו בשינוי ההלכה "טעם מיוחד" גם אם האיחור נגרם מסיבות שונות לחלוטין. אגב פסק הדין שיש בו שינוי ההלכה כאמור פורסם לפני תום המועד להגשת הערעור ותוכנו ודאי הגיע למעוניינים.

(בפני: הרשם ברטוב. 11.11.80).

ב.ש. 311/80 - סלמה חמד נגד מדינת ישראל

*שחרור בערובה (בקשה לשחרור ממעצר - הבקשה נתקבלה).

בעלה של העוררת חשוד בביצוע רצח שבוצע ביום 19.8.80. ביום 26.10.80 באה המשטרה לעצור את הבעל אך הוא הצליח לחמוק מן השוטרים ועד עתה טרם נעצר. בו ביום נעצרה האשה ע"י המשטרה וכעבור 48 שעות ביקשה המשטרה מבימ"ש השלום לעצור את האשה ל-15 יום. הנימוק היה כי לאחר ביצוע הרצח הובאו כלי הנשק שבעזרתם בוצע הרצח לביתו של החשוד ואשתו הסתירה את כלי הנשק במחבוא. המשטרה טענה כי שחרור האשה יפריע למהלך החקירה וגילוי כלי הנשק. בימ"ש השלום הורה על שחרור העוררת בערבות מן הטעם כי הסתרת הנשק ע"י האשה אין בה משום עבירה שכן אין עבירה של מסייע לאחר מעשה כאשר המסייע הוא בן זוגו של העבריין. ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערר המדינה בקבעו כי שעתה ומקומה של טענת ההגנה העומדת לאשה היא במשפט גופו ולא בשלב החקירה. הערר נתקבל. כל טענות המשטרה כלפי האישה הן שבמעשה הסתרת הנשק היא מחפה על מעשה העבירה של הבעל. אם מצד העוררת אין עבירה אין מקום לעוצרה. אשר לטענה כי על כל פנים יש להאשים את העוררת בהחזקת נשק שלא כדין - אין נימוק שבגללו יש לעצור את העוררת גם אם תואשם בהחזקת נשק שלא כדין. טענת התביעה שהעוררת יכולה להעלים את הנשק ולהעבירו למקום אחר אינה נראית. אם יש לבעלה, החשוד ברצח, ענין בכך הרי הוא יכול להעביר את הנשק שכן הוא מתהלך חופשי. עם כל החומרה שבעבירת הרצח שבה חשוד הבעל אין בנסיבות הענין כדי להצדיק את מעצר האשה לאחר שעברו למעלה מחודשיים מאז שהסתירה את הנשק, לפי טענת המשטרה, וכשאין חשד של עבירה אחרת כלפיה. לזה יש להוסיף כי העוררת היא אם צעירה המטופלת בשני ילדים קטנים ובמעצרה יש להיזהר זהירות רבה. לפיכך הוחלט לשחרר את העוררת תוך התנית תנאים מסויימים של הגבלת תנועותיה.

(בפני: השופט אלון. 12.11.80).

ב.ש. 322/80 - מדינת ישראל נגד ימיעם אומנה

*שחרור בערובת לאחר עיון חוזר (ערר על שחרור ממעצר - הערר נתקבל).

המשיב הואשם בשני אישומים של סחר בסמים מסוכנים והחזקת סם ללא היתר והמדינה ביקשה את מעצרו עד תום ההליכים. לפי טענות התביעה פנה שוטר מוסווה יחד עם צרכן סמים למשיב והלה מכר לשניים בהזדמנות אחת חשיש במשקל של 215 גרם תמורת 16 אלף ל"י ובהזדמנות אחרת חשיש במשקל של 154 גרם גם זאת בתמורה של 16 אלף ל"י. המשיב נעצר ע"י המשטרה שבועות מספר לאחר המעשים כאשר המשטרה החליטה לגלות את זהותו של השוטר המוסווה, וכשבועיים לאחר מכן הוגש כתב האישום, ונשמעה בקשת המדינה לעצור את המשיב עד תום ההליכים. ביהמ"ש דחה את הבקשה והורה על שחרור המשיב וביהמ"ש העליון קיבל את ערר המדינה וציווה על מעצר המשיב עד תום ההליכים. החלטה זו נתקבלה ביום 16.10.80. המשיב הגיש בקשה לעיון חוזר וביהמ"ש המחוזי החליט ביום 6.11.80 לשחרר את המשיב בערבות, ואף שמדובר
בענין שכבר נדון בביהמ"ש העליון שהורה על מעצר המשיב, סירב ביהמ"ש המחוזי להשהות את ביצוע השחרור עד לשמיעת הערר מחדש. הערר של המדינה נתקבל. גירסת התביעה בנויה בעיקרה על עדויות השוטר המוסווה וצרכן הסמים שפעלו בצוותא, ולאלה מצטרפות ראיות תומכות ומשלימות כגון הסם המסוכן שנרכש, זיהוי המקומות וכלי הרכב ששימש את המשיב, ונקודות משניות אחרות. מנגד העלה המשיב טענת אליבי לגבי שני המועדים שמדובר בהם. טענת האליבי היא הציר המרכזי שסביבו התנהלו הדיונים בערר הקודם ובעיון החוזר ושאלה זו גם עומדת במסגרת עררה של המדינה. שתיים הן השאלות הניצבות בפני ביהמ"ש: ראשית, מה הם הנתונים שאותם בוחן ביהמ"ש בדונו בערכאה ראשונה במעצרו של פלוני כשהלה מעלה טענת אליבי; שנית, מה הוא החומר שאותו בוחן ביהמ"ש בשבתו בערר או בעיון חוזר. באשר לשאלה הראשונה - ביהמ"ש בוחן אם יש ראיות לכאורה שיש בהן כדי להצדיק את מעצרו של הנאשם עד תום ההליכים כאשר אל הראיות מצטרף מרכיב נוסף אשר לאורו נבחן ההצדק במעצר, כגון צרכי החקירה, חומרת העבירה ונסיבותיה או שיקולים כיוצא באלה. ביהמ"ש אינו שומע את עדויות הנוגעים בדבר ומכאן שאיננו מכריע בשלב זה באמינות הטענות. השאלה אם מדובר בעדות בודדת או במערכת ראיות. בכל אלה יש כדי להשפיע על היווצרותה של התמונה הכוללת שאותה בוחן ביהמ"ש. כמו כן אם כי ביהמ"ש איננו מתייחס לאמינות העדים הרי יבחן בין היתר אם אין סתירות או פירכות הגלויות על פניהן, או אם אין ליקויים בסיסיים בהצגת הדברים ובהגיונם שיש בהם כדי להפחית באופן מהותי מן המשקל הלכאורי של הראיות. כאשר מול הראיות ניצבת טענת אליבי של הנאשם - אין ביהמ"ש צריך להתעלם מן הראיות בדבר טענה זו ולהסתכל על הראיות לכאורה של התביעה בלבד. גם בעניין זה אין ביהמ"ש מתייחס לאמינות העדים אך הוא יכול וחייב לבחון את הסבירות הכללית ואת הסיכונים של הטעייה. לא ניתן לעבד אמות מידה מדוייקות שיכולות לשמש את ביהמ"ש כשהוא משווה את הטענות זו עם זו. פשוט וברור שראשית יבדוק ביהמ"ש אם יש ראיות המבססות את טענות התביעה ולאחר מכן יבחן באיזו מידה יש בעדויות הסותרות כדי לשלול את סבירות גירסת התביעה. ביהמ"ש היושב בערר אינו מוגבל לראיות שהיו בפני ביהמ"ש שנתן את ההחלטה שהיא נשוא הערר, והוא חייב לבחון גם ראיות נוספות שהתווספו לחומר מעת שניתנה ההחלטה הקודמת. הנסיבות יכולות להשתנות מעת לעת והשאלה איננה רק אם צדקה הערכאה הראשונה בהחלטה, אלא מה מחייבים הנתונים כשביהמ"ש דן בערר והשאלה אם יש הצדקה למעצר. בעניננו אין בראיות של הסניגוריה כדי לערער את הראיות לכאורה שעל פיהן נשענת התביעה ולפיכך יש לקבל את הערר ולהורות על מעצר המשיב עד תום ההליכים.

(בפני: השופט שמגר. עו"ד י. בלטמן לעוררת, עו"ד ד. חוטר ישי למשיב. 12.11.80).

ב.ש. 315/80 - מדינת ישראל נגד עמרם חרבון

*שחרור בערובה (ערר על שחרור ממעצר - הערר נתקבל).

נגד המשיב הוגש כתב אישום שבו הואשם בשוד, כאשר פרץ, יחד עם אחר, באישון. לילה לדירתה של אשה, כבת 60, בכוונה לשדוד את רכושה. לפי כתב האישום התנפל המשיב על האשה שישנה אותה שעה במיטתה, אחז בראשה וברגליה היכה בה, משך בשערותיה, קרע את כותונת הלילה שלבשה והוציא מעל גופה שקית ובה כ-6000 אלפים ל"י. ביהמ"ש המחוזי הורה על שחרור המשיב בערובה והערר על כך נתקבל, וביהמ"ש העליון הורה כי המשיב יהיה עצור עד תום ההליכים. הנימוק העיקרי להחלטת ביהמ"ש המחוזי הוא כי בעדות הראשונה שמסרה האשה אין היא מזכירה את שמו של המשיב ורק
בעדות שנתנה כעבור יומיים אמרה כי המשיב הוא ששדד אותה. ברם מחומר הראיות עולה כי המתלוננת אמרה לשכן שנזעק לקול צעקותיה לאחר מעשה השוד כי המשיב הוא שתקף אותה. המשיב הוא שכנה של המתלוננת מזה 10 שנים והיא אמרה לשכן השני כי שמעה את הקול של המשיב והוא אשר היכה אותה וגנב ממנה את הכסף והמפתחות. גם בהודעה שניה במשטרה אמרה שהיא חושדת במשיב שהיכה אותה וכי זיהתה את קולו בוודאות. לשאלה מדוע לא הזכירה את שמו בהודעתה הראשונה השיבה כי אז פחדה לעשות כך. לנוכח האמור המסקנה היא שיש בחומר הראיות משום הוכחה לכאורה במידה הדרושה בשלב זה לשם מעצרו של המשיב. לכך יש להוסיף כי תחילה מסרו שני אנשים מטעם המשיב הודעה במשטרה כי הוא היה איתם בליל המעשה במקום אחר, ורק כעבור ימים אחדים חזרו ובאו למשטרה ואמרו כי ההודעה הקודמת אינה נכונה וכי אמרו מה שאמרו משום שנתבקשו לעשות כך ע"י המשיב. כמו כן למשיב הרשעות קודמות ובהן של עבריינות אלימה וכן יש חשש שישפיע על האשה והעדים בקשר לעדותה בביהמ"ש. לפיכך יש לעצור את המשיב עד תום ההליכים.

(בפני: השופט אלון. עו"ד גב' קובל למערערת, עו"ד ברגר למשיב. 9.11.80).

ב.ש. 310/80 - מאיר בן יוחאי נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

העורר נעצר בגין החזקת סם ללא היתר וסחר בסמים בשתי הזדמנויות, וביהמ"ש הורה על מעצרו עד תום ההליכים. הערר נדחה. המדובר במכירת סמים לאיש משטרה מוסווה אשר נעזר בצרכן סמים שפעל יחד עימו באותו מעמד. לטענת איש המשטרה רכש את הסם בפעם הראשונה בתאריך 22.7.80 בשעות הערב ובפעם השניה שבוע לאחר מכן בשעות הערב. מיד לאחר הפעולה ערך איש המשטרה תרשומת על הפעולות ובמסדר תמונות במשטרה זיהה את העורר כאיש שסיפק לו את הסמים. בכתב האישום צויין כי המכירה נעשתה בתאריכים האמורים בשעות הערב, ולאחר מכן ביקשה התביעה לתקן את כתב התביעה ובמקום "שעות הערב" ציינה את שעת העיסקה במדוייק, וזאת תוך התייחסות לנאמר בדו"ח הפעולה שמסר השוטר. הסניגור טוען כי העורר יעלה טענת אליבי שכן ביום 22.7.80 חל יום הולדתו ונערכה לו מסיבה ועל כן לא היה במקום שצויין כמקום העיסקה. יצויין כי כאשר נגבתה הודעתו של העורר הוא טען כי במועדים הרלוונטיים היה בשרות צבאי. מחומר הראיות עולה כי אכן משרת העורר בשרות חובה בצמח אך מתברר כי הוא משתחרר מידי יום בשעה 4 אחה"צ. הסניגור טען כי כתב האישום בנוסחו המקורי היה סתמי וכללי מדי ככל שהדבר נוגע לשעת ביצוע העבירה והדבר מנע מן העורר העלאה של טענת אליבי. טענה זו אין לקבל. כתב האישום מציין כי העורר היה במועדים מוגדרים בשעות הערב בשני אתרים בטבריה אשר פורשו בכתב האישום וניסוח כגון זה של כתב האישום פותח פתח לדרישת פרטים מלאים ומדוייקים יותר אם ישנם כאלה. אך מכאן עדיין אין להסיק שכתב האישום הגדיר את העובדות בצורה כה לקוייה שיש בכך כדי לפגום בכתב האישום במידה היורדת לשורשו של ענין. ביהמ"ש יכול היה לבחון את הראיות לכאורה שנמסרו גם לידיעת הסניגור ואלה איפשרו לעורר לערוך הגנתו כנאות לרבות הכנת כל טענה כי במועדים הרלוונטיים היה במקום אחר. מדובר על סחר בסמים ע"י אדם שיש לו כבר הרשעה קודמת בעניני סמים ולנוכח מהות האישום וראיות לכאורה הקיימות אין לבטל את ההחלטה של ביהמ"ש קמא.

(בפני: השופט שמגר. עו"ד י. קורין לעורר, עו"ד מרגלית למשיבה. 9.11.80).

ב.ש. 272/80 - אבנר עובדיה נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום תהליכים (ערר על החלטה לעצור עד תום ההליכים - הערר נדחה).

העורר הביא חבילת קרטון למשרד הדאר שבה היו מוסתרים כ-6 ק"ג חשיש וביקש לשלוח את החבילה לאמסטרדם. מכיון שהקופה בבית הדאר כבר היתה סגורה הוצע לו להשאיר את החבילה עד למחרת והוא עשה כן. למחרת היום נפתחה החבילה ע"י עובדי הדאר ונמצאו בה 20 סוליות של חשיש. כאשר נעצר העורר הכחיש תחילה שניסה לשלוח את החבילה ולאחר מכן היתה גירסתו שאלמוני מסר לו את החבילה למשלוח מבלי שהעורר ידע מה תוכנה. ביהמ"ש המחוזי הורה לעצור את העורר עד תום ההליכים בגין החזקת סם מסוכן ונסיון ליצאו והערר על כך נדחה. עצם הבאת החבילה לשם משלוח יש בה ראיה לכאורה לידיעת העורר על תוכנה. נוסף לכך היו עוד נסיבות המחשידות את העורר.

(בפני: הנשיא לנדוי. עו"ד י. כלוף לעורר, עו"ד גב' ארד למשיבה. 4.11.80).

המ' 693/80 - הרש מנדל הסנפרץ נגד מרים הסנפרץ ואח'

*הארכת מועד (בקשה למתן אורכה - הבקשה נדחתה).

המערער נדרש להמציא ערבות בנקאית להבטחת הוצאות המשיבים בערעור לפני ביהמ"ש העליון, והוא הגיש את הערבות הבנקאית תוך המועד שנקבע לכך, אלא שזו לא קובלה מן הטעם שהופנתה לטובת ביהמ"ש ולא למשיבים. עד שהוחזרה הערבות למבקש ותוקנה חלף המועד שנקבע להגשתה והערבות המתוקנת לא קובלה בשל האיחור. הערעור נרשם לדחייה ומועד הדיון נקבע ליום 19.11.80. סמוך למועד הדיון החדש, היינו ביום 7.11.80 הוגשה הבקשה להארכת המועד. הבקשה נדחתה. אין ספק שלאחר החזרת הערבות המקורית לא נהג המערער בזריזות מספקת ולא הראה דאגה לגורל ההליך. חובתו היתה להגיש מיד את הבקשה להארכת המועד ולא להמתין תקופה בלתי סבירה להגשתה. אין בהסבריו של המבקש כדי להצדיק את מחדליו ולפחות את האיחור בהגשת הבקשה להארכת המועד.

(בפני: הרשם ברטוב. עו"ד אשכנזי למבקש, עו"ד ש. שרשבסקי למשיבים. 19.11.80).

המ' 42/80 - אליהו בן שימול נגד מדינת ישראל

*ביטול הרשעה עקב סירוב ביהמ"ש לדחות המשך המשפט לצורך הזמנת עד (בקשה לרשות ערעור שנשמעה כערעור - הערעור נתקבל).

המערער הועמד לדין באשמה של תקיפת המתלוננת וקובלנתו של הסניגור היא כי ביהמ"ש דחה בקשתו לדחות המשך המשפט כדי לאפשר לו להזמין כעד רס"ר משטרה שבדו"ח שלו, שנמצא בתיק התביעה, רשם כי המתלוננת סיפרה לו שלא המתלונן תקף אותה אלא בנו של המערער שהוא חתנה. הסניגור טוען כי על קיומו של אותו דו"ח נודע לו רק בתחילת הדיון בישיבה שבה נשמעו העדים. בימ"ש השלום קבע כי הסניגור לא הופתע מעדויות התביעה וכי כל חומר הראיות היה לפניו ומכיון שהמתלוננת הכחישה שסיפרה למישהו שלא המערער היכה אותה הרי אף אם נרשם במקום כלשהו שמי שהיכה הוא אדם אחר יכולה זו להיות רק טעות. נוסף לכך, בעת שמיעת הבקשה לרשות ערעור התגלה כי בנו של המערער, שהוא חתנה של המתלוננת, נתן הודעה למשטרה כמה שעות לאחר המקרה ובה סיפר שהוא תקף את המתלוננת. הודעה זו לא הוגשה בעת הדיון בבימ"ש השלום והסניגור טוען כי גם הודעה זו נתגלתה במאוחר. הערעור נתקבל. נכון כי אילו היה הסניגור בודק כראוי את החומר שבתיק התביעה, שהיה רשאי לראותו, יתכן והיה מגלה בעוד מועד את שתי ההודעות הנ"ל. יחד עם זאת אין להסכים עם נימוק בימ"ש השלום כי עדות מפי הרס"ר לא
היתה יכולה לשנות את תוצאות המשפט נוכח האמון שנתן בעדות המתלוננת. לא היה כל מקום לשלול מראש את האפשרות כי עדות הרס"ר תשכנע את ביהמ"ש כי אכן אמרה המתלוננת לאחר המקרה דברים שסתרו באופן מהותי את עדותה בביהמ"ש. בהתחשב בכך שההודעות שהן לכאורה בעלות חשיבות לענין בירור אשמת המערער לא הובאו בבימ"ש השלום, הרי על אף העובדה שיתכן שלא נעשה מאמץ אפשרי מלא מצד הסניגוריה לבחון את חומר הראיות במועד הנכון, מן הראוי לתת לפנים משורת הדין הזדמנות למערער לבירור המשפט מחדש. לפיכך הוחזר התיק לבירור מחדש בפני שופט אחר.

(בפני השופטים: י. כהן, אלון, לוין. עו"ד ח. קאזיס למערער, עו"ד י. בן אור למשיבה. 5.11.80).

המ' 326/80 - עזבון המנוחה דקלה ברקאי ואח' נגד צילה ברם

*סדרי דין בבקשה לשינוי מטרת שכירות של בית עסק (בקשה לרשות ערעור - הבקשה נדחתה).

פרקליט המשיבה לא הופיע לישיבה והוגשה תעודת רופא שהוא חולה בשפעת. התעודה לא נערכה כאישור המיועד לביהמ"ש ולפיכך התבררה הבקשה בהיעדרו של הפרקליט. בבקשה קובל ב"כ המבקשים על פס"ד של ביהמ"ש המחוזי בחיפה אשר קיבל את ערעור המשיבה נגד פס"ד שניתן בבית הדין לשכירות ושבו נדחתה בקשת המשיבה לשינוי מטרת השכירות. הבקשה לבית הדין לשכירות הוגשה "להתיר למבקשת (המשיבה דנא) לשנות מטרת השכירות, כך שהמושכר ישמש כחנות למסחר למוצרי צריכה למיניהם השונים" וכאשר בעלי הבית ביקשו פירוט יתר והתנגדו לניסוח הסתמי האמור ביקשה המשיבה תיקון כתב התביעה באופן שהסעד המבוקש היה לשימוש בחנות למסחר בפרחים, עציצים, צמחי גן ומתנות לבית בלבד. ביה"ד לשכירות דחה את הבקשה אחרי שמיעת העדויות ובכך לא התערב ביהמ"ש המחוזי. ברם בפסק דינו אמר ביהמ"ש המחוזי כי הבעיה לא מוצתה בבית הדין מפני שבטענות ב"כ הדיירת הועלתה אפשרות של שינוי המטרה לחנות תמרוקים או למטרה אחרת המתאימה למספרה ולפיכך קבע יש להחזיר את הענין לבית הדין לשכירות שישמע ראיות ויחליט על אפשרות להרשות שינוי לחנות תמרוקים כאמור. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. לאחר מתן פסה"ד כבר הגישה המשיבה בקשה נוספת לבית הדין לשכירות ובה רשימה של שימושים שונים בנוסף על תמרוקיה. צודק ב"כ המבקשים כי ביהמ"ש שגה כשהחזיר את הדין לבית הדין לשכירות. ענין התמרוקים לא הוזכר בערעור ובנסיבות אלה נכון היה לדחות את הערעור מבלי להחזיר את הדין לבית הדין לשכירות, כי המשיבה ממילא היתה רשאית לבקש בקשה חדשה ובה להציע אופני שימוש אחרים למושכר. ברם כשכבר הוגשה הבקשה החדשה במסגרת ההליכים הקודמים, אין לומר שהצדק מחייב להרשות ערעור נוסף למטרה היחידה שהשגיאה הדיונית ששגה ביהמ"ש המחוזי מבחינה פורמלית תבוא על תיקונה. לא יגרם למבקשים שום עיוות דין אם ההליכים יתנהלו כפי שקבע ביהמ"ש המחוזי.

(בפני: הנשיא לנדוי. עו"ד מ. שמיר למבקשים, עו"ד י. גולדברג למשיבה. 6.11.80).

המ' 445/80 - חנה טוב אברהם נגד שמואל יוחאי ואח'

*שמיעת ראיות להוכחת טענת מרמה כאשר התיק הוחזר לביהמ"ש המחוזי לדון מחדש בטענת אי חוקיות של עסקה (הבקשה נתקבלה).

המשיב הגיש בשעתו המרצת פתיחה שבה ביקש כי ינתן צו לתיקון רישום מקרקעין הרשומים על שם המבקשת באופן שהם ירשמו על שמו. טענתו היתה שהמקרקעין נקנו בכספו ונרשמו על שם המשיבה בגלל חשש שנושים ירדו לנכסיו. לביסוס טענתו, שהוכחשה ע"י המבקשת, הסתמך התובע בין היתר על שני מכתבים בחתימת הנתבעת. ביהמ"ש המחוזי דחה את בקשת התובע בסברו כי
התביעה מבוססת על עילה בלתי חוקית. ביהמ"ש העליון קיבל את הערעור והורה על בירור מחודש של טענת אי החוקיות. בבירור המחודש בביהמ"ש המחוזי ביקשה הנתבעת להביא ראיות נוספות שנוצרו אחרי שניתן פסק הדין בערעור, היינו שיחה מוקלטת שהתנהלה, לפי טענת הנתבעת, בין שני בניה ובין התובע בבית מרזח בלונדון שבה גר התובע. על פי התמליל של השיחה אמר התובע דברים המצביעים לכאורה על כך שהוא רימה את אחותו הנתבעת כשהחתים אותה על המכתבים שלפיהם המקרקעין שייכים לו ועל כן עדותו בביהמ"ש המחוזי היתה עדות כוזבת. הנתבעת ביקשה שביהמ"ש המחוזי ישמע את הראיות הנוספות ויחליט גם בענין טענת המרמה ולא רק בענין עילת אי החוקיות. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה מכיון שעל פי הוראות בית המשפט העליון הדיון צריך להיות מצומצם רק לענין אי החוקיות. לפיכך ביקשה המבקשת כי בית המשפט העליון ישנה את ההוראות שניתנו בפסק הדין הקודם כך שיאופשר לה להביא את הראיות הנוספות הנ"ל. הבקשה נתקבלה. יש לאפשר לביהמ"ש המחוזי להחליט בבקשה לשמיעת הראיות הנוספות ואם ישתכנע שאכן הן בעלות חשיבות ויש בהן כדי להשפיע על ההכרעה הסופית יוכל ביהמ"ש להרשות את הגשתן ויחליט בפסק דינו לא רק בעילת אי החוקיות אלא גם בטענת המרמה שהועלתה ע"י הנתבעת בשלב הראשון של הדיון. כלל ידוע הוא שגם במקרה שניתן פסק דין סופי המהווה מעשה בית דין רשאי ביהמ"ש לפתוח את הדיון מחדש אם מתברר לו שפסק הלין הושג במרמה. אמנם בדרך כלל הדרך לביטול פסק דין סופי, עקב טענת מרמה, היא ע"י הגשת תביעה חדשה לביהמ"ש שנתן את פסק הדין, אך במקרה דנא הדיון בביהמ"ש המחוזי טרם הסתיים והמחלוקת לגבי הבעלות במקרקעין טרם הוכרעה. על כן אין סיבה למנוע מן הנתבעת לבקש שמיעת ראיות נוספות בביהמ"ש המחוזי לגבי טענת המרמה.

(בפני השופטים: י. כהן, גב' בן פורת, בייסקי. עו"ד רובין למבקשת, עו"ד איתן למשיבים. 20.11.80).

בר"ע 256/80 - אוטאג'י ששון נגד א.מ.צ. בע"מ

*הגשת חוות דעת רפואית בתביעת פיצויים (הבקשה נדחתה).

בתובענה שהגיש המבקש נגד המשיבה על פיצויים בגין תאונת עבודה הציע השופט בקדם משפט לעשות פשרה בין בעלי הדין. ב"כ המשיבה היתנה את הסכמתו לקיים משא ומתן לפשרה בכך שהמבקש יבדק ע"י רופא מטעמה. אף על פי שהנתבעת לא ביקשה בדיקה זו במועד ובדרך שנקבעו לכך בתקנות לסדר הדין המבקש הסכים לכך ונבדק ע"י הרופא מטעם הנתבעת. הפשרה לא הושגה אך חוות הדעת של הרופא מטעם הנתבעת נכנסה לתיק ביהמ"ש והמבקש מתרעם על הברחתה של חוות דעת זו לתוך חומר הראיות שלא כדין ושלא כהוגן ותוך כדי הטעיה. יתירה מזו, לאחר שחוות הדעת נתקבלה לתיק מינה ביהמ"ש פוסק רפואי שיכריע בחילוקי הדעות שנתגלעו בין המומחים. המבקש ביקש כי ביהמ"ש יפסול כראיות את חוות דעתם של הרופא מטעם הנתבעת ושל הפוסק הרפואי, ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה והבקשה לרשות ערעור נדחתה. משהסכים המבקש, ולו רק לצורך מו"מ של פשרה, להיבדק אצל רופא המשיבה, רשאי ביהמ"ש להיעזר בתוצאות הבדיקה כדי להגיע לגילוי האמת, ומשראה ביהמ"ש צורך יכול היה למנות פוסק רפואי וחוות דעתו של פוסק זה כשרה כראיה. למבקש שמורה זכות לטעון טענותיו בפני השופט שישמע את המשפט הן בדבר משקלן של חוות הדעת השונות והן בדבר מהימנותן וקבילותן.

(בפני: מ"מ הנשיא ח. כהן. 13.11.80).

ע.א. 503+504/79 - עמירם פרנק ואגד נגד מרים אמיתי ואח'

*פיצויי נזיקין (הערעור נתקבל בחלקו).

בתאונת דרכים נפגעה המשיבה וביהמ"ש המחוזי חייב את הנתבעים לשלם למשיבה את הסכומים דלהלן: בעד כאב וסבל 40 אלף ל"י, נזק מיוחד 4944 ל"י והוצאות רפואיות בעתיד 20 אלף ל"י. ביהמ"ש הורה כי לסכום של 44944 ל"י יתווספו הפרשי הצמדה מיום הגשת התביעה. הערעור נסב על גובה הפריט של כאב וסבל וכן על הצמדת הסכום. הערעור בענין גובה הפיצוי של כאב וסבל נדחה ואילו הערעור על ההצמדה נתקבל. הוגשו חוות דעת רפואיות שונות על מהות הפגיעה של המשיבה ועל אחוז הנכות שלה וביהמ"ש הגיע למסקנה כי למרות שהמשיבה סבלה גם לפני התאונה ממתיחות נפשית ומסימני דכאון הרי אלה התגברו בעקבות התאונה. ביהמ"ש היה גם בדעה כי יחול שינוי לטובה במצבה של המשיבה מבחינת הדיכאון הנפשי וגם לגישה זו של השופט היו תימוכין בעדויות. עם זאת הסכום של 40 אלף ל"י ביום פסק הדין אינו גבוה כדי הצדקת התערבות ביהמ"ש שלערעור. ברם ההשגה על הצמדת הסכום הנ"ל מבוססת. כשמתווספים לסכום של 40 אלף ל"י הפרשי הצמדה מיום הגשת התביעה נוצר סכום של כרבע מליון ל"י וזה סכום שהוא מעל לכל קנה מידה סביר ומקובל. אין זאת אלא שחלה טעות וביהמ"ש התכוון לפסוק תוספת של הפרשי הצמדה רק לסכום של 4944 ל"י שזה נזק מיוחד. לפיכך יש לקבל את הערעור בענין זה.
פסק הדין ניתן מפי השופט לוין והשופט שמגר הוסיף כי בתביעת נזיקין עושה ביהמ"ש את חשבון הפיצויים קרוב ככל תאפשר לתאריך פסק הדין, כי דרך זו מבטיחה שהחשבון יהיה אמיתי ומציאותי למועד האמור. כלל זה הוא גם לענין קביעת המועד להערכת הפיצויים בשל כאב וסבל. לפיכך יש לראות את הסכום הנ"ל כסכום שנקבע לפי המצב סמוך למתן פסק הדין.

(בפני השופטים: שמגר, בייסקי, לוין. עוה"ד עברון ולוריא למערערים, עו"ד חלד למשיבה. 19.11.80).

ע.א. 419/79 - אלה פבלוביץ ואח' נגד ד"ר נחמן פבלוביץ

*שינוי נסיבות לצורך דיון מחודש במזונות (הערעור נתקבל בחלקו).

המשיב שהוא אביהם של חמשת המערערים חוייב ביום 17.1.78 לשלם למערערים מזונות בשיעור של 3600 ל"י לחודש כשסכום זה צמוד למדד יוקר המחייה בשיעור של 70 אחוז. פסק הדין ניתן בהסכמה וכחמישה חדשים לאחר מכן הוגשה התביעה נשוא ערעור זה ובה טענו המערערים כי חל שינוי בנסיבות. ביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה בציינו כי לא חל שינוי משמעותי בשכרו של המשיב מזה ובצרכיהם של המערערים מאידך ולגופו של ענין קבע כי הסכום שמקבלת האם יחד עם הביטוח הלאומי והשתכרותה מעבודתה מספיק, אם כי בצמצום, למחיית התובעים. הערעור נתקבל בחלקו. השאלה היחידה היא אם חל שינוי בנסיבות מן העת שבה ניתן פסה"ד הקודם ומן החומר עולה כי לא חלו שינויים מהותיים ככל שהדבר נוגע להשתכרותו של המשיב או לצורכיהם של המערערים. אולם יש לראות בהצמדה החלקית בלבד נושא הטעון הכרעה מחדש. לאור קצב האינפלציה יש בהצמדה חלקית כדי לשנות תוך זמן קצר באופן מהותי ביותר את זיקת הגומלין הסבירה בין סכום המזונות לבין סכום השתכרותו של החייב והסכום הדרוש לכיסוי צורכי הזכאים לכך. בנסיבות אלה יש לשנות את פסק הדין באופן שהמזונות כפי שנקבעו בפסק הדין מינואר 1978 יהיו צמודים במלואם למדד.

(בפני השופטים: שמגר, בכור, בייסקי. החלטה - השופט שמגר. עו"ד סמוכה ציון למערערים, עו"ד משה קניאל למשיב. 17.11.80).

ע.א. 562/78 - נורה עבסי ואח' נגד מרים חליל אלעבסי ואח'

*בקשה לביטול צו ירושה שניתן ע"י בימ"ש ירושלמי בתקופה הירדנית בשנת 1961 (הערעור נדחה).

מוסלמי אזרח הונדורס נפטר והשאיר אחריו נכסים בארץ ישראל וכן השאיר 3 ילדות, אלמנה והורים. בית הדין השרעי שישב בשטח שהיה מוחזק בידי ממלכת ירדן הוציא בשנת 1961 צו ירושה שלפיו ירשו את המנוח 3 ילדותיו והוריו ולא נתן מאומה בירושה לאלמנה. בינתיים בוצע צו הירושה. בשנת 1975 פנתה האלמנה לביהמ"ש המחוזי בירושלים וביקשה לתקן את צו הירושה על מנת שתוכר בו זכות הירושה של האלמנה כפי שהיא קבועה בחוק הישראלי. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה והערעור על כך נדחה. בימ"ש מוסמך לתקן צו ירושה אם נפלה בו טעות עובדתית הטעונה תיקון. אילו למשל לא ידע ביה"ד השרעי כי המנוח השאיר גם אלמנה ולפיכך לא פסק לאלמנה את חלקה בירושה יתכן וביהמ"ש היה יכול להיזקק לבקשת התיקון אילו הוגשה הבקשה ללא שיהוי בלתי סביר. אולם בעניננו ידע ביה"ד על קיום האלמנה ואם טעה בשללו ממנה חלק בירושה הרי זו טעות משפטית גרידא. אך יש להניח שביה"ד לא טעה כלל אלא פסק בהסתמכו על הדין השרעי. אין גם להחיל כאן את סעיף 143 לחוק הירושה שעל פיו אין מבצעים צו ירושה של בימ"ש או בית דין נוכרי אם הוא סותר את תקנת הציבור בישראל, שכן אפילו אם שלילת זכות הירושה של האלמנה סותרת את תקנת הציבור בישראל, לא היה כאן לפני ביהמ"ש כל הליך כדי לבצע את צו הירושה השרעי ולפיכך סעיף 143 אינו יכול לחול. יהא הדבר כאשר יהא, על כל פנים השהתה האלמנה את פנייתה לביהמ"ש שיהוי בלתי סביר משנת 1961 ועד שנת 1975 ולפיכך אין להתייחס לבקשתה.
השופט ברק - דין הערעור להידחות מן הטעם של שיהוי בהגשת הבקשה וניתן להשאיר בצריך עיון כל השאלות האחרות שהיו עשויות להתעורר אילו לא השהתה המערערת את תביעתה.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא ח. כהן, גב' בן פורת, ברק. החלטה - מ"מ הנשיא ח. כהן. עו"ד ויינברג למערערים, עו"ד סוריאנו למשיבים. 6.11.80).

ע.פ. 419/80 - חסן אבו סעיד נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (אינוס)

(ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה). קבוצת אנשים ביצעו מעשה אונס והמערער היה נוכח במקום וסייע בידי האנשים לבצע זממם. בגין כך הורשע בעבירת אינוס. כמו כן בוצע שוד ובו היה המערער בין הפעילים בביצוע העבירה. ימים ספורים לפני מעשה זה ביצע המערער שוד נוסף. בגין העבירות של אינוס ושוד נדון המערער ל-5 שנות מאסר בפועל וביהמ"ש הורה כי שנתיים יהיו חופפות את המאסר שהוטל על המערער בגין השוד הקודם. הערעור על חומרת העונש נדחה. המעשה שנעשה ע"י המערער ושותפיו היה חמור מאד ומה גם שהמערער היה מצוייד בנשק קר ואיים בשימוש בו. ביהמ"ש המחוזי כבר המתיק את דינו של המערער כשקבע ששנתיים מאסר יהיו חופפות את המאסר האחר.