ע.פ. 551/80 - מנחם ביטון נגד מדינת ישראל
*הדחה בעדות והדחה בחקירה.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בבאר-שבע - בת.פ. 215/79 - הערעור נדחה).
בבחירות האחרונות למועצה המקומית בירוחם הציג המערער את מועמדותו מטעם רשימה מקומית. אחד שמעון חיימי (להלן חיימי), שהיה עובד המועצה המקומית, סייע לו תמורת תשלום בגיוס תמיכה לרשימתו. כן נעזר המערער בגיסו יוסף דהן (להלן דהן).לאחר הבחירות נבחר המערער לסגן ראש העיריה. בעקבות תלונה נעצרו בדצמבר 1978 המערער, חיימי ודהן בחשד של מתן שוחד לבוחרים. הם הכחישו את האשמה בהודעות שמסרו למשטרה. חיימי מסר שתי הודעות שבהן הכחיש את האשמה, אך לאחר מכן מסר הודעה אחרת בה הצהיר כי כל השלושה פעלו לחלוקת פירות וירקות חינם כשוחד בחירות. ביום 1.1.79 הואשמו השלושה בעבירה של מתן שוחד בחירות ושוחררו בערבות. ביום 6.2.79 נפגשו השלושה ולגירסת התביעה הציע המערער לחיימי שיחתום על תצהיר בפני עוה"ד שייצג את השלושה במשפט הפלילי (להלן הפרקליט). הפרקליט סירב לטפל בענין ולבסוף ניסח המערער בכתב ידו טיוטה של תצהיר בו אומר חיימי כי הודעתו במשטרה שבה האשים את עצמו ואת חבריו במתן שוחד אינה נכונה ונגבתה ממנו תחת לחץ. המסמךנוסח בצורת תצהיר ע"י כותב בקשות וחיימי חתם עליו כתצהיר בביהמ"ש ולאחר מכן נגשוהמערער וחיימי לפרקליט וחיימי מסר את התצהיר לפרקליט וזה מסרו למערער. חיימי שאל לפני כן את הפרקליט אם מתן התצהיר אינו יכול להפליל אותו והלה השיב בשלילה. כעבור יומיים ביקש חיימי מאת המערער כי יחזיר לו את התצהיר והמערער סירב, חיימי התלונן במשטרה והמערער הועמד לדין בעבירה לפי סעיף 246 לחוק העונשין (ב) לחוק העונשין, היינו הנעה בדרך של איומים לחזור מהודעה וביהמ"ש המחוזי גזר עליו עונש של שתי שנות מאסר שמתוכן חצי שנה לריצוי בפועל. הערעור נסב על ההרשעה ועל גזר הדין.
א. בביהמ"ש המחוזי נטען כי חיימי הוא אדם לא ישר ובלתי יציב ברוחו, אושפז כבר פעם בבית חולים לחולי נפש ויש לו הרשעה של מתן שיקים ללא כיסוי, אך ביהמ"ש המחוזי שקל את כל הראיות והגיע למסקנה שניתן לסמוך על עדותו של חיימי וכי הנאשם שיקר בגירסתו שלא הוא שהציע לחיימי לחתום על התצהיר. יש תימוכין לגירסת חיימי ובכללם כי התצהיר לא יכול היה לעזור לחיימי שהיה עצמו נאשם ורק מתן עדות בביהמ"ש יכול היה לעזור לו בעוד שתצהיר זה יכול היה לעזור למערער. נסיבות נוספות האופפות את המקרה מצביעות על כך שגירסת התביעה מפי חיימי היא הנכונה.
ב. אשר לשאלה אם ניתן היה להרשיע את חיימי בהדחה בעדות לפי סעיף 246 או בהדחה בחקירה לפי סעיף 245 שהיא עבירה יותר קלה, צדק ביהמ"ש המחוזי כי מדובר כאן בהדחה בעדות היינו להניע אדם כי בהליך שיפוטי ישנה עדותו. חיימי עשה את התצהיר לאחר שהוגש כתב אישום במשפט השוחד ולשנים היתה ידיעה על ההליך השיפוטי שהיה קיים נגדם. אם המערער הניע את חיימי או ניסה להניעו לחזור בו בהליך השיפוטי מהודעתו במשטרה המפלילה את המערער אזי עבר את העבירה שיוחסה לו בכתב האישום.
ג. טוען הסניגור כי לפי עדות חיימי הוא נתבקש לחתום על תצהיר אך לא נתבקש ע"י המערער להעיד בביהמ"ש דברים ,הסותרים את הודעתו במשטרה ולפיכך אין כאן הדחה בעדות בביהמ"ש אלא הדחה מחקירה. טענה זו אינה מבוססת. נכון אמנם שלא באה ראיה שהמערער אמר מפורשות לחיימי שיחזור בו מעדותו בביהמ"ש
מהודעתו במשטרה, אבל ברור שזו היתה המטרה הסבירה היחידה של עשיית התצהיר. תצהיר זה נועד להבטיח שעדות חיימי תהיה תואמת את תוכן התצהיר ולכל הפחות להוות לחץ על חיימי בגין החשש שיהיה צפוי לאשמה של מתן תצהיר כוזב. יחד עם זאת עצם קיום התצהיר והצגתו בביהמ"ש היה בהם כדי לפגום באמינות או לפחות במשקל עדותו של חיימי במידה ויהיו בה דברים המפלילים את המערער וגם זו דרך עקיפה להשיג אותה מטרה.
השופט בכור, בסוף פסק דינו, ציין, כי לדעתו הוכחה העבירה על סעיף 246, אך מאחר שבלבו של השופט י. כהן נותר ספק אם בנסיבות המקרה הוכח מעבר לספק סביר שהיתה הדחה להניע את חיימי לחזור בו מהודעתו בהליך שיפוטי, ויתכן כי רק התכוון להדיח את חיימי לחזור בו מהודעה בחקירה משטרתית כדי להניע את המשטרה לחזור בה מן האישום, הרי מסכים גם השופט בכור להחליף את ההרשעה מעבירה על סעיף 246 לעבירה על סעיף 245.
ד. אשר לטענת הסניגור כי ההודעה שמסר חיימי במשטרה לא היתה הודעה שנתן כשנחקר כעד אלא הודעה של מי שנחשד בעצמו בעבירת השוחד - אין ספק כי המערער רצה להשיג ע"י התצהיר לא שחיימי יחזור בו מהפללת עצמו כי אם חזרה מהפללת המערער כשהוא מטיל את האחריות למעשה על אחרים. אכן אין מדובר כאן על חזרה מעדות לצורך סעיף 246, אבל יש לראות בהודעה שמסר חיימי במשטרה "הודעה" במסגרת אותו סעיף, לפיכך אם אין כאן הדחה לחזור מעדות הרי יש כאן הדחה לחזור מהודעה.
ה. אשר לטענה שלא נעברה העבירה של הדחה כי חיימי מסר למשטרה הודעות סותרות ולמעשה מה שנעשה היה שחיימי חזר לתוכן שתי ההודעות הראשונות - אין לנו כאן ענין עם אדם שנמלך בדעתו וביוזמתו הוא רוצה לתקן את גירסתו. כאן מסר חיימי שתי הודעות ולאחר מכן נמלך בדעתו ותיקן את עצמו ואמר שהוא רוצה למסור את האמת, וברור שהודעה אחרונה זו היא ההודעה בעלת המשמעות שתוכנה מזיק למערער, ואין ספק שמה שהציק למערער היתה ההודעה המפלילה של חיימי ולא ההודאות הקודמות שמהן חזר בו.
ו. אין גם לקבל את הטענה שלא נעברה העבירה כי חיימי לא חזר בו במשפט מהודעתו המפלילה, שכן העבירה של ההדחה מתבצעת בין אם הושלמה ובין אם רק נעשה נסיון שלא הצליח. אין גם ממש בטענה כי למערער עומדת ההגנה שעשה מה שעשה "לגילוי האמת או מניעת שקר" כי הגנה זו עומדת לנאשם באישום עפ"י סעיפים 245(א) ו-246(א) ולא לפי אותם סעיפים בפיסקת משנה (ב) כאשר ההדחה נעשית בדרך של איומים. בענין זה הוכח שההדחה נעשתה ע"י איומים והפחדה. כמו כן חובת הראיה בהגנה זו מוטלת על הנאשם והוא לא טען זאת וגירסתו היתה שלא הדיח בכלל את חיימי.
ז. אשר לעונש - העבירות האמורות הן חמורות וחותרות תחת אושיות המשפט והן נפוצו יותר ויותר בשנים האחרונות. ביהמ"ש המחוזי כבר הביא בחשבון את נסיבותיו האישיות של המערער וגם הביע צערו לראות את הנאשם נכשל בעבירה זו בהיותו בעל עבר נקי לחלוטין ואדם ישר ושומר חוק בדרך כלל. עם זאת העונש שהוטל אינו חמור ואין מקום להתערב בו.
(בפני השופטים: י. כהן, בכור, לוין. החלטה - השופט בכור. עו"ד ז. טריינין למערער, עו"ד שפי למשיבה. 80. 17.11).
ע.פ. 509/80 - אברהם נעים נגד מדינת ישראל
*הרשעה בפציעה ביריה על יסוד עדות המתלונן ועל יסוד עדות מומחה על "שרידי ירי" בידיו של המתלונן.
* הרשעה בהתפרצות וגניבה.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בת.פ. 837/79 - הערעור נדחה).
באחד הערבים נורה המתלונן ב-3 יריות ברגליו והוא זיהה את המערער כמי שירה בו. למחרת היום נמצא סמוך למקום הירי אקדח ובו 3 תרמילים ריקים. אקדח זה נגנב יומיים קודם לכן בפריצה לבית דירות. המערער הורשע בעבירות של פריצה וגניבה ושל פציעה תוך שימוש בנשק חם ונדון לשנתיים וחצי מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי. את ההרשעה בעבירה של פציעה ביסס ביהמ"ש המחוזי על הזיהוי ע"י המתלונן וכן על ממצאיו של מומחה שלפיהם נתגלו בדגימות חלקיקים שנלקחו מידו הימנית של המערער, שעות ספורות לאחר היריות, "שרידי ירי" המעידים כי המערער ירה באותה יד תחמושת מאותו סוג שעליו נמנים הקליעים שנמצאו בדירת המתלונן. את עבירת הפריצה וגניבת ,איהאקדח ביסס ביהמ"ש המחוזי על הזהות של סוג התחמושת של האקדח והקליעים שנורו וכן על כך שהאקדח נמצא סמוך לדירת המתלונן, ושבתוך האקדח נמצאו 3 תרמילים ריקים כמספר הקליעים שנורו בדירה, ועל כלל ההחזקה התכופה. כנגד הממצאים הנ"ל טוען הסניגור כי אופיו, מניעיו והתנהגותו של המתלונן מחייבים את המסקנה שאין הוא ראוי לאמון וכן שאין לקבל את ממצאי המומחה בדבר "שרידי הירי" ומכל מקום שאין לסמוך על זיהוי לפי "שרידי יירי" וכן כי צירוף הנסיבות לפיו הגיע ביהמ"ש למסקנתו המרשיעה בגין הפריצה והגניבה אינו מספיק לשם כך.
א. המתלונן שוחרר מבית הסוהר מספר חודשים לפני האירוע ולטענתו היו דין ודברים בינו לבין המערער ואדם נוסף בשל יחסיה של אשתו עם שניים אלה. ביהמ"ש המחוזי הזכיר את העובדה כי המתלונן כבש את עדותו ולא מסר גירסתו אלא לאחר כשבועיים, שיקר בהודעותיו הראשונות במשטרה, מסר שמות של חשודים אחרים מיד לאחר היריות וכדו' ובא לכלל מסקנה שיש לתת אמון בעדות המתלונן ובכך אין להתערב. אילו היו בתי המשפט מדקדקים עם העדים כחוט השערה ובודקים אותם בכל מיני בדיקות שבעולם ופוסלים אותם על פי כל הפסולים והפגמים שאפשר למצוא בהם ובדברים היוצאים מפיהם, לא היו מספיקים לעשות משפט. אלה הנוכחים בשעת מעשה עבירה אינם תמיד בבחינת קדושים וטהורים ועל ביהמ"ש לעשות כחוכמתו ולהעלות את האמת.
. 4ב. אשר לחוות הדעת של המומחה - הביאה הסניגוריה עדויות מומחים מטעמה וביהמ"ש המחוזי ניתח את חוות הדעת השונות. הסניגור השיג על מסקנת ביהמ"ש המחוזי להשתית את ההרשעה בין היתר על עדות המומחה אך גם טענות אלה יש לדחות. בדיקה של סוגי דם וטביעות אצבע הפכו במשך הזמן לראיות חותכות ולעומתן עומדות עדיין בדיקות זיהוי אחרות, כבדיקות של כלי נשק ותחמושת, בשלב מוקדם יותר של הכרה בהן ע"י ביהמ"ש הרשאי לסמוך עליהן אך חייב להשתכנע בעצמו בערכן הראייתי. תוצאות של בדיקות כאלה מתקבלות בשנים האחרונות יותר ויותר ע"י בתי המשפט ובדרך כלל כמצטברות לראיות אחרות ולא כראיות חותכות העומדות לעצמן. העיון בעדותו של המומחה מראה כי נחקר ביסודיות ואין להתערב במסקנת ביהמ"ש המחוזי.
ג. אשר להרשעה בפריצה וגניבת האקדח - המצאות האקדח במרחק לא רב מדירת המתלונן והזהות בתחמושת שנורתה עם התחמושת שהיתה באקדח, כל אחת מעובדות אלה אין בה כשלעצמה כדי להצביע על קשר בין המערער לבין האקדח, ובודאי שלא על כך שפרץ וגנב את האקדח, וייתכן שכל אחת מן העובדות הנ"ל היא מקרית לחלוטין, אך אין להעלות על הדעת שצירוף כזה של כל העובדות הוא מקרי. אשר לעונש - אין הוא חמור מדי.
(בפני השופטים: י. כהן, אלון, טירקל. החלטה - השופט טירקל. עו"ד א. בן שחר למערער, עו"ד ליבנה למשיבה. 80. 17.11).
ע.פ. 357+408/80 - יצחק ז'אן ואליהו אפריאט נגד מדינת ישראל
*הודייה ספונטנית של נאשם בשעת התרגשות וה"דבר מה" הנוסף.(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בת.פ. 44/79 - הערעור נדחה).
החלטה - השופט בייסקי
באחד הלילות הבחין סיור משטרתי ב-3 דמויות ליד חורשה בשכונת צהלון ביפו. השוטרים שהיו בלבוש אזרחי ניגשו לשלושת האנשים הזדהו בפניהם וביקשו מן האנשים להזדהות. שניים מהם הזדהו ואילו המערער אפריאט הניף ידו כמי שמבקש לפגוע בשוטר אך הלה נסוג אחורה, אפריאט החל במנוסה והשוטרים דלקו אחריו ותפסו אותו בתוך השכונה. אפריאט נכבל באזיקים תור שהוא משתולל, בועט וצורח. בין רגע מצאו עצמם השוטרים מוקפים ע"י המון רב מאנשי השכונה שעשו שפטים בשוטרים. תוך כדי שאחד השוטרים החזיק באפריאט ניגש אליו אדם ושלף מתוך נרתיקו את אקדחו. השוטר פתח במרדף אחרי גונב האקדח אך זה נמלט. בסופו של האירוע נמלט גונב האקדח וגם אפריאט הצליח לברוח כשהוא כבול. השניים נעצרו רק לאחר זמן ועל פי מידע משטרתי המערער ז'אן הוא שהוציא את האקדח וברח אתו. ז'אן לא זוהה בביהמ"ש והתכחש למעשים המיוחסים לו ואף ניסה להרחיק עצמו ממקום האירוע באומרו כי עמד כ-20 מטר מן המקום בלי להתקרב אליו. כשנדרש ז'אן להתייצב במשטרה הוא לא התייצב מיד אלא לאחר שקרובת משפחה יצרה קשר עם קצין ונוהל משא ומתן בדבר הסגרתו. זא'ן עמד להתחתן למחרת היום והקצין הבטיח לאחיו של ז'אן שאם ז'אן ימסור עצמו בידי המשטרה וימסור את האקדח יאפשרו לו לקיים את טקס הנישואין למחרת בערב. לאחר מכן הופיע גם ז'אן בבית הקצין, שני האחים התייעצו ביניהם וז'אן אמר שיגש לשכונה ויחפש אחרי האקדח ויביא אותו. אך אחר כך הופיעו זאן ואחיו וז'אן הודיע כי חיפש ולא מצא את האקדח. למחרת הובא ז'אן לבית המשפט להארכת מעצרו ולאחר דיון ער, שבו התנגדה המשטרה לשחררו, החליט ביהמ"ש כי טקס הנישואין יתקיים אגב ליווי משטרתי. עם מתן ההחלטה צעק ז'אן לעבר השוטרים שבאולם ביהמ"ש "יש חתונה, האקדח אצלי ולא תקבלו אותו לעולם". על דברים אלה שאמר ז'אן העידו 3 אנשי משטרה שהיו במקום. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את ז'אן בגניבת האקדח ובסיוע להימלטותו של אפריאט ממעצר חוקי ודן אותו לשנה אחת מאסר בפועל ושנה אחת מאסר על תנאי ואילו אפריאט נמצא אשם בתקיפת שוטרים בנסיבות מחמירות ובבריחה ממעצר חוקי ונדון ל-9 חודשים מאסר בפועל ו-9חודשים מאסר על תנאי. מכאן הערעור.
א. על אמירתו של ז'אן בביהמ"ש, "יש חתונה, האקדח אצלי" וכו' יש גירסה אחרת בפי ז'אן אך גירסה זו נדחתה ע"י ביהמ"ש והתקבלה גירסת אנשי המשטרה. לפיכך אין יסוד להתערב באשר לתוכן האימרה. באימרה זו מצויים כל האלמנטים של הודיית
ז'אן בעבירה של חטיפת האקדח, שכן הוא הודה בהימצאות האקדח ברשותו ואין הוא יכול להימצא בידו אלא אם לקח אותו כמיוחס לו, מה עוד שלא העלה כל גירסה שהאקדח הגיע לידו ממישהו אחר. מבחינת הנסיבות היתה זו אימרה ספונטנית בשעת התרגשות, לאחר שנתבשר שטקס הנישואין יתקיים, ודברים הנאמרים ספונטנית בהשפעת אירוע מרגש, כאשר האומר אותם אינו מכוון דבריו על פי שיקול מוקדם ותוך תכנון מחשבותיו, דוקא דברים כאלה ראויים לרוב לאמון מיוחד.
ב. להודאתו של ז'אן היה דרוש "דבר מה" נוסף ולפחות שני ענינים יש בהם כדי לספק את "הדבר מה" הנדרש. המו"מ עם הקצין על החזרת האקדח, אף בלי שנתלוותה לכך הודיה כי הוא נמצא ברשותו, ותוך הסתייגות של ז'אן כי יגש לשכונה ויחפש את האקדח, עובדה זו מלמדת על מעורבותו בנדון. אילמלא היה לו קשר לענין לא היה לו על מה לנהל מו"מ ולא היה מקום שיבטיח להביא את האקדח, עובדה שבה תלוי אם ישיג את מבוקשו בענין הנישואין. העובדה שבסופו של דבר לא הביא את האקדח אינה מבטלת את הנכונות הראשונית להביאו ויתכן שבדרך קיבל עצה שלא לספק למשטרה את ההוכחה המכרעת נגדו. "הדבר מה" השני מצוי בשקריו של המערער באשר ללבושו בעת האירוע תוך נסיון להרחיק עצמו ממעורבות כליל. הוא טען שהיה לבוש בלבוש מסויים שהיה שונה מזה שתיארו העדים ולאמיתו של דבר היה לבוש בלבוש המתאים ללבוש שתיאר איש המשטרה.
ג. אשר לאפריאט - הוא טען כי לא ידע ששני האנשים שביקשו ממנו להזדהות הם שוטרים וממילא בריחתו איננה בריחה ממעצר חוקי ותקיפת אנשים איננה מהווה תקיפת שוטרים, ואולם היו ראיות כי השוטרים הזדהו בפני אפריאט כבר בשלב הראשוני, ועל כל פנים בשלב השני כשנתפס כבר ידע שמדובר בשוטרים לאחר ששמו עליו את האזיקים ובכל זאת השתולל ובעט בשוטרים ונמלט.
ד. לענין העונש - אמנם מדובר בשני נאשמים שאין להם הרשעות קודמות, אין הם עבריינים ואינם חיים בשולי החברה וההסתבכות בענין היתה מקרית על פי תחילתה, אך היתה חמורה מבחינת המשכה. דוקא משום שהענין היה מסתיים באורח שיגרתי אילו הזדהה אפריאט לא ניתן להצדיק מעשים כגון אלה. אין להשלים עם מצב כי שוטרים הממלאים תפקידם למען שלום הציבור ייתקלו בעויינות כזו שבה מעורבת כמעט שכונה שלמה. אמנם בוחנים בתי המשפט כל מקרה בטרם נשלח צעיר בפעם הראשונה למאסר ואולם, מאידך עומד האינטרס הציבורי ובמקרה דנא חייב הוא לגבור.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא ח. כהן, שמגר, בייסקי. עוה"ד מ. רובינשטיין וזיו אב למערערים, עו"ד נ. ליבנה למשיב. 19.11.80).
ע.פ. 36/80 - אחמד יאסין נגד מדינת ישראל
*קבלת דבר במרמה, סחיטה ואיומים (הערעור נדחה).
באחד הימים הגיע המערער לקיוסק ליד קרית אתא וביקש כריך ובקבוק משקה קל ואלו ניתנו לו. אחרי שאכל ושתה סירב לשלם והלך. זמן קצר לאחר
מכן חזר לקיוסק ודרש בקבוק נוסף של משקה קל באומרו "אם לא תיתן אתה יודע מה שיהיה". ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירה של קבלת דבר במרמה לפי סעיף 415 לחוק העונשין בגין קבלת המצרכים לראשונה ובעבירה של סחיטה ואיומים לפי סעיף 428 לחוק הנ"ל וגזר עליו חודש וחצי מאסר בפועל, 10 חודשים מאסר על תנאי וקנס של 10 אלפים ל"י. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. לענין ההרשעה בעבירת המרמה - נכון הוא כי כוונת המרמה צריכה להתקיים בעת קבלת הדבר, היינו הכוונה שלא לשלם עבור המצרכים היתה צריכה לקנן בלבו של המערער כשביקש את המצרכים, אולם יש וניתן ללמוד על הכוונה מתוך מה שקורה לאחר מכן, היינו יש והתבטאות בשלב מאוחר יותר מצביעה על כך מה היתה הכוונה הסמויה של הנאשם מלכתחילה. מי שמזמין שירותים ומצרכים בקיוסק מציג עצמו ע"י כך כמי שמוכן לשלם תמורתם, ומי שמוסר לידיו את הסחורה פועל על יסוד ההנחה כי התמורה תשולם לו. מכאן כי מי שמתכוון בשלב קבלת הסחורה שלא לשלם תמורתה עובר את העבירה לפי סעיף 415.
אשר לעבירת הסחיטה באיומים - כל אמירה מתפרשת על פי משמעותה הלשונית הרגילה והמקובלת ולצורך הבנת האמירה ומשמעותה ניתן לפנות אל ההקשר הכללי ולנסיבות הענין. כאשר המערער אכל ושתה ולא שילם וחזר לאחר מכן ודרש מצרך נוסף מבלי להציע תשלום היה ברור בעליל שהוא מסרב לשלם והמילים "אם לא תיתן אתה יודע מת שיהיה" הן בעלות משמעות ברורה ביותר בנסיבות אלו. כדי שמילים יחשבו למילות איום אין הכרח שהן יתייחסו במפורש אל המעשה שייעשה אם הדרישה לא תקויים. יכול ואמירה שאינה מתארת בפירוט את המעשה הצפוי תהיה לא פחותה במשמעותה המאיימת מן האמירה הישירה לפיה, למשל, יוכח הצד השני אם הדרישה לא תכובד.
(בפני השופטים: שמגר, אלון, טירקל. החלטה - השופט שמגר. עו"ד מ. מיעארי למערער, עו"ד ד. קובל למשיבה. 29.10.80).
ע.פ. 115/80 - סלים אלעביד נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת אינוס וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער הורשע בעבירה של אינוס ובשתי עבירות של נסיון לאינוס שנעברו כולן לאור היום ביום אחד, וביהמ"ש המחוזי דן את המערער ל- 8 שנות מאסר בפועל וכן הפעיל מאסר על תנאי של 3 שנים כשמחציתו חופף ומחציתו מצטבר. הערעור נדחה. המערער טען טענת אליבי שנדחתה בדין ע"י ביהמ"ש המחוזי. אשר לעונש - אכן העונש הוא חמור, אך למערער הגיע עונש חמור בהתחשב עם מהות העבירות ובעברו הפלילי הכולל בין היתר הרשעה בשוד ועבירות מיניות. מתסקיר שירות המבחן עולה שיש למערער הפרעות נפשיות, אבל הוא אחראי למעשיו וכנגד מצבו הנפשי עומד הצורך להגן על הציבור בפני אדם המסכן את שלומן של נשים המהלכות לתומן בדרך.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, אלון, בייסקי. עו"ד א. צוק למערער, עו"ד ח. לירן למשיבה. 26.10.80).
ע.פ. 26/80 - גבריאל בן לולו נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סחר בסמים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בעבירה של סחר בסמים, החזקת סמים ואיומים ונדון ל- 3 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה. העבירות שבהן הורשע המערער חמורות בנסיבותיהן. מדובר במכירת הרואין ב- 3 הזדמנויות שונות והחזקת 6 גרם הרואין כמות שממנה ניתן להכין מנות רבות. כמו כן השמיע איום כלפי שוטר כאשר הובא
לבימ"ש השלום להארכת מעצרו. טענות המערער הן שהוא מכור לסם מזה כ- 15 שנה ועסוקו במסחר זה נועד לספק לו את הכספים הנחוצים לרכישת הסם. דברים אלה אין בהם כדי להקל מחומרת המעשה, שהרי סחר בהרואין יש בו סכנה לציבור כולו והמניע המביא את האיש לעיסוק בסחר זה אינו יכול על כן להפחית מחומרת התוצאה.
(בפני השופטים: שמגר, גב' בן פורת, אלון. החלטה - השופט שמגר. עו"ד מירוז למערער, עו"ד גב' א. ראב למשיבה. 30.10.80).
ע.פ. 828/79 - יגאל בגדדי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (נשיאת נשק שלא כדין וסחר בסמים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בעבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, שימוש ברכב ללא רשות, נשיאת נשק שלא כדין, דרישת נכס באיומי נשק, סחר בסם מסוכן, נסיון לסחר בסמים והחזקת סם מסוכן, התפרצות וגניבה ונשיאת נשק שלא כדין, ובגין כל אלה נדון לשנתיים מאסר בפועל וכן הופעל במצטבר מאסר על תנאי של שנתיים. הערעור על חומרת העונש נדחה. למערער יש הרשעות קודמות וביהמ"ש כבר הביא בחשבון את כל הנסיבות האישיות והעונש אינו חמור כלל ואף נוטה לקולא במידה רבה. למערער ניתנו בעבר הזדמנויות רבות שלא נוצלו ורק כעת מתכוונת משפחתו לדאוג לטיפולו. למערער בעיות נפשיות ומצבו בבית הסוהר קשה, ויחסית קשה יותר מזה של האסירים האחרים, והיה באגף של טעוני הגנה מירבית. עם כל זאת אין להתערב במידת העונש.
(בפני השופטים: בכור, ברק, טירקל. החלטה - השופט בכור. עו"ד ד. מייבלום למערער, עו"ד ד. גולדמן למשיבה. 30.10.80).
ע.פ. 891/79 - מופיד עבאס נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (הסתננות ללבנון והברחת טובין) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
באחד הימים יצא המערער ללבנון עם מכונית נהוגה בידי נהג שסר למרותו והיציאה בוצעה ע"י שיתוף פעולה עם איש משמר הגבול שאיתו תיאם המערער שיפתח לו פתח בגדר הביטחון ויאפשר לו מעבר ללבנון. הכוונה היתה לקנות טובין בלבנון ולהבריחם ארצה ואכן קנה המערער טובין אך כאשר חזר נתפס ע"י אנשי צה"ל שהוזעקו בינתיים לפעולה בעקבות פעולת פתיחת גדר הביטחון. ביהמ"ש המחוזי דן את המערער ל- 9 חודשים מאסר בפועל ול- 15 חודשים מאסר על תנאי וכן לתשלום קנס של 100 אלף ל"י והערעור על חומרת העונש נדחה. למערער אין הרשעות קודמות, והוא סובל משיתוק חלקי ומחלות שונות ונסיבות אלה מחייבות התחשבות במצבו. אבל מאידך העבירות הן חמורות והמדובר לא רק בהברחה והימנעות מתשלום מכס אלא בפריצת מעבר בגדר הביטחון ללבנון דבר הכרוך בבעיות ביטחוניות חמורות, ועובדה היא כי בעקבות פתיחת גדר הביטחון הוזעקו כוחות צה"ל שנאלצו לפעול בשטח. בנסיבות אלה אין לומר שהעונש חמור מדי.
(בפני השופטים: בכור, ברק, טירקל. עו"ד צבאח למערער, עו"ד ד. גולדמן למשיבה. 30.10.80).
ע.פ. 654/78 - באסם ראמלוואי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש כאשר עבר זמן רב מאז ביצוע העבירה (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער ביצע יחד עם שלושה אחרים עבירה על סעיף 288 (2) לפקודת החוק הפלילי ונגזר לו עונש של שנה אחת מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נתקבל. למעשה,
לאור חומרת העבירה ונסיבותיה אין העונש מופרז לחומרה ואולם מאז ביצוע העבירה חלפו 5 שנים ופרט לחודשיים שבהם היה המערער במעצר היה המערער משוחרר בערבות במשך כל הזמן. בנוסף לכך היה המערער בן 17 בלבד בעת שביצע את העבירה. ספק אם צדק ביהמ"ש המחוזי כששחרר את המערער בערבות, אך בנסיבות הנתונות לא יהיה זה מן הנכון להחזיר את המערער למאסר אחרי שחלפו 5 שנים מיום ביצוע העבירה. לא הובאו כל ראיות כי המערער עבר עבירות נוספות מאז. אי לכך הוחלט כי כל המאסר יהיה על תנאי.
(בפני השופטים: שמגר, גב' בן פורת, אלון. החלטה - השופט שמגר. עו"ד ליאון למערער, עו"ד גב' א. ראב למשיבה. 30.10.80).
ע.פ. 852/78 - אולמי חן בע"מ ובצלאל אבא נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (מסים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערערים הורשעו בעבירות מס בגין שימוש במרמה ובתחבולה ובפנקסי חשבונות מזוייפים במטרה להשתמט מתשלום מס בסכומים נכבדים. המערערת נדונה לתשלום 300 אלף ל"י קנס והמערער לתשלום 90 אלף ל"י קנס ולמאסר 6 חודשים בפועל ושנה על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה. עיקרו של הערעור נסב על המאסר בפועל. פסה"ד ניתן לפני שנתיים והערעור הגיע לשמיעה רק עתה. ביהמ"ש העליון הביע צער על תקלה זו ועל עינוי הדין שנגרם למערער. אעפ"כ החליט שלא להקל בעונש. מדובר בהעלמת סכומי מס גדולים והאמצעים הפסולים שננקטו ע"י המערער מעידים על שחיתות המידות. מי שנוקט אמצעים פסולים כאלה להשתמט ממס אחת דינו למאסר למען ישמעו וייראו.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא ח. כהן, י. כהן, טירקל. עו"ד ג. עמיר למערערים, עו"ד ח. ברנזון למשיבה. 28.10.80).
ע.פ. 441/80 - מדינת ישראל נגד אחמד חשימה
*קולת העונש (סחר בסמים) (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
המשיב הורשע בשתי עבירות של סחר בסמים שבהן מכר לשוטר מוסווה כ-55 גרם חשיש. אחת מטענות המשיב היתה כי הודח למעשה העבירה ע"י אדם שהיה כנראה קשור למשטרה וזה מכר לו את הסמים ולאחר מכן קנה אותם ממנו. דברים אלה טען המשיב בעדותו אך לא הובאה כל ראיה לכך. ביהמ"ש המחוזי הביא בחשבון דברים אלה וכן את מחלת אשתו של המשיב ודן את המשיב לשתי שנות מאסר על תנאי בנוסף למאסר בפועל לתקופה שבה היה המשיב נתון במעצר, היינו כ-4 חדשים. הערעור על קולת העונש נתקבל והמשיב חוייב בתשלום קנס של 5000 שקל. אין ספק שהעונש קל מאד וחורג ממסגרת הענשים המוטלים ע"י ביהמ"ש בעבירות של סחר בסמים, עבירות שהפכו למכת מדינה וסכנה חמורה לצבור, שבהן בדרך כלל הנסיבות האישיות של הנאשם חייבות לסגת מפני טובת הצבור המחייבת להלחם בנגע זה. ברם מקובל על ביהמ"ש העליון שלא להחזיר נאשם לבית הסהר אלא במקרים מיוחדים וכאן המשיב היה עצור ושוחרר לאחר שתקופת המעצר נחשבה לו כתקופת מאסר לריצוי בפועל. רק מסיבה זו, ולאחר התלבטות, החליט ביהמ"ש להמנע במקרה זה מלשלוח את המשיב למאסר ולהסתפק בהטלת קנס כאמור.
(בפני השופטים: בכור, בייסקי, טירקל. עו"ד מ. רובנשטייו למערערת, עו"ד י. תוסיה כהן למשיב. 19.11.80).
ע.פ. 469/80 - חסן מחמוד מותמד נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (גרימת חבלה חמורה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער ביחד עם אחר באו לאתר בניה על מנת ליטול משם קרשים ומשהתנגד השומר שבמקום תקפו אותו השניים וגרמו לו חבלות חמורות. לאחר מכן איים המערער על השומר שיבטל תלונתו במשטרה. בגין עבירות אלה נדון המערער ל- 18 חדשי מאסר בפועל ו- 18 חדשים מאסר על תנאי וכן הופעלו שני מאסרים על תנאי שיהיו חופפים, פרט ל- 5 חדשים שיהיו מצטברים. הערעור על חומרת העונש נדחה. הועלו בפני ביהמ"ש נסיבות אישיות מקילות ושרות המבחן אף המליץ כי המאסר על תנאי יוארך והמערער יועמד בפיקוח קצין מבחן. אולם בהתחשב בחומרת המעשה אין להתערב במידת העונש. למערער הרשעות קודמות ומהן על גרימת חבלה ותקיפה, ונסיבות מקרה זה מלמדות על בריונות שאין להצדיקה. אם לכאורה נראה כי העונש נוטה לצד החומרה, הרי מאידך כבר הקלו עם המערער בכך שנקבע כי חלק מענשי המאסר על תנאי שהופעלו יהיו חופפים.
(בפני השופטים: י. כהן, ברק, בייסקי. החלטה - השופט בייסקי. עו"ד א. מלך למערער, עו"ד ח. לירן למשיבה. 23.11.80).
ע.פ. 177/80 - אברהם בוחבוט נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (התפרצות וגניבה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער הורשע בהתפרצות לדירה בכוונה לגנוב ונדון לשנה מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי. כן הופעלו שני ענשי מאסר על תנאי, החופפים ביניהם, ל- 18 חדשים, במצטבר למאסר החדש, אך נקבע כי מתוך מאסרים אלה יהיו 6 חדשים חופפים מאסר אחר של שנתיים שאותם מרצה המערער. הערעור על חומרת העונש נתקבל. למערער הרשעות קודמות רבות ועל פי החומר שהיה בפני ביהמ"ש אין הוא חמור מדי. ברם בינתיים הוגש דו"ח קצין מבחן שלפיו התגבשה תכנית להעסקתו של המערער במפעל של גיסו וכן מתברר כי המערער נמצא במאסר באגף נפרד ואינו מתערב עם עבריינים אחרים ויתכן שהדבר מצביע על סיכוי כלשהו להחזרתו למוטב. לפיכך ניתן להקל במקצת בעונש, באופן ששנת המאסר שהוטלה בתיק זה תהיה כולה חופפת למאסר שהמערער מרצה בגין העבירה האחרת.
(בפני השופטים: י. כהן, גב' בן פורת, לוין. החלטה - השופט לוין. המערער לעצמו, עו"ד ח. לירן למשיבה. 12.11.80).
ע.פ. 196+370/80 - חיים מיכילאשוילי נגד מדינת ישראל
*הרשעה בגניבת מטענים ממטוסים המבוססת על עדות "מעורב בדבר עבירה" וחומרת העונש (הערעורים על ההרשעות נדחו ועל חומרת העונש נתקבל).
המערער הורשע בשני משפטים נפרדים בשני הרכבים נפרדים בשתי עבירות של גניבות יהלומים ודברי ערך אחרים מתוך שקי דואר שהגיעו לנמל התעופה בן גוריון ונדון בתיק אחד ל- 5 שנות מאסר ולקנס של 200 אלף ל"י ובתיק השני ל- 9 שנות מאסר שמתוכן 5 מצטברות למאסר שבתיק האחר. הערעור על ההרשעות נדחה ועל חומרת העונש נתקבל באופן שהמאסר הכולל שהמערער ירצה יהיה 8 שנות מאסר.
בשני המקרים ההרשעה התבססה על עדותו של עד מדינה בשם חזן, שהמערער יחד עם אחרים הציעו לו לקנות את הרכוש הגנוב, כשלחבילות היהלומים עדיין היו מצורפות חשבוניות המגיעות עם המשלוח. במקרה אחד אכן קנה חזן, יחד עם אחר, את היהלומים הגנובים ובמקרה אחר הוא לא קנה אותם. שני ההרכבים הסתייגו מאישיותו של חזן שהוא בעל עבר פלילי אך שני ההרכבים הגיעו למסקנה שניתן
לסמוך על עדותו וכן כי חזן אינו שותף לדבר עבירה אלא מעורב בדבר עבירה שדבריו אינם טעונים סיוע אלא "דבר מה" נוסף. בתי המשפט דלמטה ציינו כי לנוכח אישיותו של חזן אינם מסתפקים ב"דבר מה" נוסף רגיל אלא ש"דבר מה" נוסף זה צריך שיהיה בו משקל של ממש, אם כי אין צורך שיגיע עד כדי עוצמה של סיוע. בענין זה טענה הסניגורית כי יש לראות את חזן כשותף לדבר עבירה אך טענה זו נדחתה ע"י ביהמ"ש העליון. עפ"י הפסיקה יש להבחין בין שותף לבין מעורב, ומעורב הוא עד אשר מכלל עד אובייקטיבי יצא ומכלל שותף לעבירה לא הגיע. מקבל רכוש גנוב אינו שותפו לעבירה של הגנב, כי אם מעורב בדבר עבירה, אם כי יתכנו מקרים קיצוניים שבהם גם מקבל הסחורה הגנובה יכול להיחשב כשותף, למשל כאשר המקבל מתכנן מראש עם הגנב שזה ילך לגנוב סחורה מסויימת ויעביר לו אותה לקניה. בעניננו, הפניה לחזן באה בכל מקרה גניבה רק לאחר שבוצעה והושלמה הגניבה והסחורה הגנובה היתה בהחזקת הגנבים. אלה פנו לחזן כשם שפנו גם לסוחרים אחרים וכל מי שהרבה במחיר קנה את הסחורה.
את ה"דבר מה" הנוסף ראה ביהמ"ש המחוזי בשיחה מוקלטת שבין חזן לבין המערער וביהמ"ש העליון ציין כי על פי אותם חלקים שניתנו לפיענוח בשיחה המוקלטת אכן עולה שהמערער היה מעורב עם חזן בענין מכירת היהלומים. אין לקבל את הטענה שצריך לראות את חזן כאילו היה איש מרות לגבי המערער ולכן אין דברי המערער בשיחה המוקלטת מהווים ראיה נגדו. חזן לא היה איש משטרה והמערער לא ידע דבר על שיתוף הפעולה של חזן עם המשטרה ולא ראה בחזן איש משטרה או איש מרות אלא אדם שאתו היה לו מגע בעבר ואתו הוא שוחח על הענין ולפניו הביע המערער את תקוותו שאם לא ידברו הוא מקוות שיצא נקי מן הענין.
אשר לשאלה אם החזקת היהלומים ע"י המערער במועד שהוחזקו על ידו, מספר ימים לאחר הגניבה, מצביעים על כך שהשתתף בגניבתם או רק מצביעים על קבלת רכוש גנוב - המערער וחבריו כולם סבלים בנמל התעופה העוסקים בפריקת מטעני האוירונים. הם החזיקו בצוותא לא רק את היהלומים כי אם גם את העותק של החשבונית ומעובדות אלה, יחד עם סמיכות הזמנים הרלוונטיים, בצדק הסיק ביהמ"ש את המסקנה שבהיעדר הסבר מטעם המערער יש לראות בו כמי שגנב את היהלומים.
אשר לעונש - הערעור הוא בתיק שבו נקבע המאסר של 9 שנים והערעור נתקבל. יתכן ולא היה מקום להתערב בגזר הדין לולא הפער שקשה להסבירו בין העונש שהוטל על המערער בתיק זה ובין העונש שהוטל עליו בתיק השני. בשני התיקים מדובר בגניבת דברי דאר מתוך מטען מטוס וערך הגניבה בשני התיקים זהה. נכון שלגבי גניבות יהלומים ע"י סבלים העובדים בשדה התעופה נגזרו כבר עונשים כבדים יותר, אך היו גם מקרים שנגזרו עונשים יותר קלים. הפער בין העונשים בשני התיקים, הנובע ככל הנראה מגישות שונות של ההרכבים השונים שדנו בנושא, עלול לעורר תחושת של אי צדק, אם כי העבירה שאותה ביצע המערער היא בודאי חמורה ומן הראוי שבעד שתי העבירות ירצה עונש מאסר לתקופה ארוכה. לפיכך הוחלט כי גם בתיק השני עונש המאסר יהיה 5 שנים בלבד שממנו יהיו 3 שנים מצטברות כך שהמערער ירצה 8 שנות מאסר.
(בפני השופטים: י. כהן, בכור, בייסקי. החלטה - השופט בכור. עו"ד ע. קפלן למערער, עו"ד גב' שנית למשיבה. 13.11.80).
ע.פ. 276/80 - שמעון סובול נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (חזרה מחמת איומים מהודעה במשטרה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער היה בעל קיוסק שנפרץ
והוא מסר למשטרה הודעה שלפיה נגנבו מהקיוסק טובין בשווי של למעלה מ- 60 אלף ל"י. לאחר מספר ימים, משנתפסו הפורצים, חזר בו המערער מהודעתו והודיע למשטרה כי הטובין שנגנבו שוויים נמוך בהרבה מן הסכום הנ"ל. המערער הועמד לדין בגין שינוי ההודעות כאמור. הוא טען בביהמ"ש המחוזי כי חזר בו מהודעתו הראשונה עקב איומים שהושמעו כלפיו אחרי שהפורץ נתפס. ביהמ"ש המחוזי אכן התרשם שהמערער לא התכוון לערער את הסדר הציבורי או את אושיות המשפט ולא הוכח שום מניע אחר שהיה למערער מלבד זה שעליו סיפר. בינתיים חיסל המערער את העסק והוא עובד כשכיר במאפיה ומפרנס אשה עם 6 ילדים. ביהמ"ש המחוזי הטיל על המערער עונש של 50 אלף ל"י קנס וכן הטיל עליו 3 חודשים מאסר בפועל והערעור על חומרת העונש נתקבל. אשר לסכום הקנס - לא העלה המערער בכתב הערעור כל טענה לענין הקנס, אך ביהמ"ש העליון מצא כי ביהמ"ש המחוזי היה מוסמך להטיל קנס של 5 אלפים ל"י בלבד ולפיכך הופחת סכום הקנס והועמד על 5 אלפים ל"י. אשר לעונש המאסר - בהתחשב בנתונים האמורים וכן בכך שהמקרה אירע לפני קרוב לשנתיים, ובתחילת 1979 כבר היה כל החומר בידי המשטרה מוכן להגשת כתב אישום, אך כתב האישום הוגש רק בדצמבר 1979, הרי שאין טעם לשלוח כעת את המערער למאסר עבור העבירה הנ"ל. לפיכך יהיה המאסר שנקבע על תנאי בלבד.
(בפני השופטים: י. כהן, בכור, בייסקי. עו"ד פפקין למערער, עו"ד גב' טפיירו למשיבה. 13.11.80).
ע.פ. 278/80 - יהודה יצחק נגד מדינת ישראל
*זיכוי ממעשה מגונה בכח כאשר לנאשם היה יסוד לחשוב שהמתלוננת אינה מתנגדת (הערעור נתקבל).
המערער הורשע בביהמ"ש המחוזי בעבירה של מעשה מגונה בכח וערעורו על ההרשעה נתקבל. המתלוננת היא בת אותו מושב שבו חי המערער והם הכירו מזמן. בהזדמנות קודמת הוזמן המערער ע"י המתלוננת לדירה שבה היא שימשה שמרטף, אך המערער לא עלה לדירה כפי שהוזמן. ביום המקרה נתבקש המערער להסיע את המתלוננת מבית שמש למושב זכריה, ותוך כדי נסיעה העלתה המתלוננת את העובדה שבהזדמנות הקודמת לא נעתר המערער להזמנתה לעלות לדירה. המערער הניח כי המערערת נכונה להתעלס עימו והוא סטה מהכביש כ- 200 מטר כשהמתלוננת איננה מתנגדת לכך. הוא עשה 3 נסיונות חיבוק המתלוננת ומשנוכח בהתנגדותה התניע מכוניתו, ותוך כדי נסיעה לעבר המושב הטיח בה דברי עלבון קשים, כגון שתישאר בתולה זקנה והוא לא יסכים להתעלס עימה אף אם היא תרצה בכך. המתלוננת הגישה מיד תלונה למשטרה ושם סיפרה לא רק על הנסיונות האמורים של חיבוק, אלא גם על נסיון לפתוח מכנסיה במטרה של קיום מגע מיני. בעדותה בביהמ"ש לא חזרה המתלוננת על הענינים הנוספים החמורים יותר, ולהיפך לשאלות חוזרות ונשנות אישרה שמלבד הנסיונות לשים ידו על כתפה וחיבוק לא הרחיק המערער במעשים אחרים. את הרשעתו ביסס ביהמ"ש על עדות המתלוננת בענין החיבוקים וסיוע מצא לדברי המתלוננת בשני ענינים שונים. בקבלו את הערעור ציין ביהמ"ש העליון כי אף אם אין זה מקובל שביהמ"ש שלערעור יתערב בהתרשמות הערכאה הראשונה מדברי עדים, הרי במקרה הנוכחי לא היה זה בטוח לבסס את ההרשעה על דברי המתלוננת. היו מצד המערער נסיונות לחבק את המתלוננת כל עוד הוא סבר שהיא מסכימה לכך. מבחינתו של המערער, לאחר שהמתלוננת באה עליו בטרוניה שלא ביקר אותה בפעם הקודמת כפי שביקשה ולא התנגדה לסטיה מן הכביש, יכול היה להיווצר אצלו הרושם שהיא מסכימה להתעלסות. העיקר הוא כי משנוכח בהתנגדותה הוא לא המשיך בנסיונותיו אלא המשיך בנסיעה והוביל
את המתלוננת לביתה. יש ממש בטענה כי רק הטחת דברי עלבון פוגעים במתלוננת הם שהביאו אותה להגיש תלונתה ובמשטרה ייחסה לו מעשים שכלל לא עשה ולא ניסה לבצע ובביהמ"ש הסתייגה מהם. אילמלא הטחת דברי העלבון גם המתלוננת לא היתה רואה בנסיונו של המערער לחבקה מעשה הפוגע בה או מהווה עבירה. בנסיבות אלה נותר ספק אם אפשר להשתית את ההרשעה על דברי המתלוננת. גם ראיות הסיוע מוטלות בספק.
(בפני השופטים: י. כהן, בכור, בייסקי. החלטה - השופט בייסקי. עו"ד גבעון למערער, עו"ד גב' טפיירו למשיבה. 13.11.80).
ע.פ. 335/80 - רפי דרור נגד היועץ המשפטי לממשלה
*חומרת העונש (התפרצות וגניבה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער יחד עם שניים אחרים הואשמו בעבירות של התפרצות וגניבה, שימוש ברכב ללא רשות ונהיגה ללא רשיון. המערער הורשע ונדון לשנתיים וחצי מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי וכן הופעלו שני מאסרים לתקופה של שנתיים וחצי במצטבר. הערעור על חומרת העונש נדחה. העבירות הן חמורות באופיין ובמיוחד בהיקפן. מדובר בגניבת מכונות כביסה, תנורים חשמליים, תנורי גז וכלים כיוצא באלה מתוך מחסנים שונים ע"י התפרצות לתוכם. עד היום טרם הוחזר הרכוש לבעליו. המערער ביקש להקל בדינו מתוך התחשבות בכך שהוא נשוי ואב ל- 4 ילדים אך אין מקום להקל בדין. למערער הרשעות קודמות רבות נגד הרכוש ובכגון דא יש חשיבות עדיפה לשלומו של הציבור.
(בפני השופטים: אלון, ברק, טירקל. המערער לעצמו, עו"ד מ. שקד למשיב. 12.11.80).
ע.פ. 462/80 - עמוס סגרון נגד מדינת ישראל
*הרשעות בזיוף ובהוצאת כסף במרמה (הערעור נדחה בעיקרו).
המערער עבד בתור מנהל חשבונות ראשי במפעל בקיבוץ במשך כשנתיים וחצי. הוא קיבל תשלום חודשי שהיה מורכב ממשכורת ומהוצאות החזקת רכב. הוצאות אלה שעלו על סכום המשכורת ברוטו נקבעו על פי חוזרים שהוצאו מידי פעם ע"י ועד עובדי מושבים. המערער הגיש למפעל מסמך מודפס שהתחזה להיות העתק צילום של חוזר שהוצא ע"י הועד הנ"ל ועל יסוד מסמך זה קיבל מן המפעל את הוצאות הרכב בחודשים האחרונים לפני פיטוריו. בגין מעשה זה הורשע המערער בזיוף בנסיבות מחמירות ובשימוש במסמך מזוייף. פרשה אחרת נוגעת ל"ביטוח מנהלים" שהמפעל עשה בשביל המערער. הפרמיה בעד ביטוח זה חושבה לפי 10 אחוז מהמשכורת ברוטו ושולמה מחציתה ע"י המפעל ומחציתה ע"י המערער. המערער מסר לחברת הביטוח ידע כוזב במכתב על גובה שכרו החודשי כשהוא נקב בסכום גדול יותר ממה שקיבל למעשה וכתוצאה מכך חוייב המפעל בסכום גבוה מדי כהשתתפותו בפרמיית הביטוח. בגין פרשה זו הורשע המערער בזיוף, בהשגת דבר במרמה בנסיבות מחמירות ובהפרת אמונים בתאגיד. ביהמ"ש המחוזי גזר על המערער עונש של 5 שנות מאסר שמתוכן 18 חודשים מאסר בפועל והערעור על ההרשעה נדחה בעיקרו ואילו הערעור על חומרת העונש נדחה.
אשר לזיוף החוזר - היו ראיות מספיקות לזיופו וההרשעה בדין יסודה, כי המסמך התיימר להיות מה שאיננו, היינו העתק נכון של החוזר המקורי. אשר לפרשה של פרמיית הביטוח - אין המערער חולק על נכונות ההרשעה במרמה ועיקר טיעונו נסב על השאלה אם כאשר כתב את המכתב בדבר גובה משכורתו עבר גם עבירה של זיוף. ביהמ"ש המחוזי קבע כי נעברה עבירת הזיוף באשר המכתב מתחזה כאילו נכתב ע"י המפעל ובזה "העיד שקר על עצמו". אין לקבל נימוק זה. המכתב נכתב
בכתב ידו של המערער ונחתם בשמו הפרטי "עמוס" על גבי חותמת המפעל. הוכח שהמערער, כמנהל חשבונות ראשי, החזיק בחותמת ברשות הממונים עליו וגם היה רשאי להשתמש בה בשם המפעל. אמנם המערער הוזכר במכתב בגוף שלישי, אך לעומת זאת הוא חתם במכתב בחתימה ברורה בשמו הפרטי. גם לאיש חברת הביטוח שקיבל את המכתב היה ברור שהמכתב נכתב ע"י המערער בשם המפעל אם כי נשוא המכתב היה המערער עצמו. בדרך העסקים הרגילה אין כל מניעה לכך שמנהל חשבונות ראשי של מפעל יאשר בשם המפעל מה גובה שכרו הנכון שלו עצמו. אכן המכתב הכיל דבר שקר על גובה שכרו של המערער והמערער לא היה רשאי לכתוב אותו, אבל אין לומר כי המכתב העיד שקר על עצמו כאילו התיימר להיות כתוב ע"י מי שלא כתבו או שהמסמך נחתם "באופן העשוי להיחזות כאילו נחתם בידי פלוני". לפיכך יש לבטל את ההרשעה בזיוף ובהפצת מסמך מזוייף במה שנוגע למכתב זה. צדק ביהמ"ש המחוזי כי עבירות הזיוף בפרשה הראשונה והמרמה בפרשה השניה נעברו בנסיבות מחמירות כי ביצוע העבירות תוכנן בתחבולות מחושבות היטב תוך ניצול האמון שנתנו במערער.
אשר לעונש - אין להקל בו למרות ביטול ההרשעה בזיוף. לא היה זה כשלונו החמור הראשון של המערער. בשנת 1971 כבר נדון בעבירות של גניבה וזיוף ואז נדון ל- 3 שנים מאסר בפועל והוא לא למד לקח אלא חזר ופשע. אילמלא נתונים אישיים לזכותו מן הראוי היה להחמיר אף יותר בעונשו.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, גב' בן פורת, אלון. עו"ד שכטר למערער, עו"ד גב' מ. ברנשטיין למשיבה. 6.11.80).
ע.פ. 242/80 - שמואל אמויאל נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (גניבה ממעביד) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער הועסק כטכנאי במעבדה לעבודות אלקטרוניות ובמשך 3 חודשים גנב מן המעבדה חלקים שונים המשמשים למכשירים אלקטרוניים. ביהמ"ש המחוזי הטיל על המערער עונש של 6 חודשים מאסר בפועל ו- 18 חודשים מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נתקבל והעונש הועמד על 3 חודשים מאסר בפועל ו- 15 חודשים מאסר על תנאי. צדק ביהמ"ש המחוזי כי העבירה היא חמורה וראוי לגזור עונש מאסר לריצוי בפועל כדי ליצור אפקט מרתיע ולסייע לעקירתה של התופעה הפסולה כנ"ל, וכן במעשהו של המערער דבקה גם תאוות בצע וגם מידה של מעילה באמון כלפי מי שהעסיק אותו. ברם המערער שיקם עצמו בינתיים והוא עתה בעל מעבדה קטנה ומנסה לבנות את חייו. ההרשעות הקודמות שיש למערער הן מלפני שנים רבות. לנוכח הסיכוי שהמערער למד את הלקח והתרחק מן העבריינות הוחלט להקל במידת מה בענשו ולשנותו כאמור לעיל.
(בפני השופטים: שמגר, גב' בן פורת, טירקל. החלטה - השופט שמגר. עו"ד ר. רון למערער עו"ד ע. ראובני למשיבה. 11.11.80).
ע.פ. 195/80 - חברת מרכז הבשר נהריה בע"מ ויעקב חיימוביץ נגד מדינת ישראל *חומרת העונש (עבירות מס) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל). המערער הועמד לדין בשני אישומים שענינם עבירות מס הכנסה. לפי האישום הראשון גרם המערער לכך כי חברה שהוא בעל מניותיה ואחד ממנהליה לא רשמה בפנקסי החשבונות לשנת המס 1978 הכנסות של 200 אלף ל"י וכן גרם לניהול פנקסי חשבונות כוזבים ואותן עבירות ביצע בשנת 1979 באשר לסכום של 400 אלף ל"י. החברה והמערער הועמדו לדין והמערער הודה בעובדות ונדון ל- 50 אלף ל"י קנס ולמאסר של 6 חודשים בפועל ושנה על תנאי.
הערעור על חומרת עונש המאסר בפועל נתקבל. אין ספק כי העונש על פי הנסיבות הולם את חומרת העבירה ולא היה מקום להתערב במידתו. ברם בביהמ"ש העליון הוגשו 2 תעודות רפואיות המצביעות על מצבו הנפשי הקשה של המערער, מצב נפשי שלא רק שהביא לביצוע העבירות עצמן אלא אף יפגע במערער קשות אם אכן ירצה את המאסר בפועל. אצל המערער התפתחה מזה זמן ניכר תגובה חרדתית דיכאונית ועונש המאסר עלול לגרום להחרפה במצבו הנפשי. אחת מחוות הדעת מדברת על מחשבות התאבדות של המערער. מדובר בנסיבות אישיות מיוחדות החורגות מן הרגיל ובנוסף לאלה גם נסיבות אישיות שביהמ"ש המחוזי הביא בחשבון ובכל הנסיבות לא תשורת שום מטרה עונשית לא מבחינתו של המערער ולא מבחינת הציבור אם המערער יישלח לבית הסוהר לתקופה שנקבעה בפסק הדין של ביהמ"ש המחוזי. לפיכך נתקבל הערעור ובמקום 6 חודשים מאסר בפועל הועמד העונש על 3 חודשים מאסר בפועל.
(בפני השופטים: ברק, לוין, טירקל. עו"ד מ. בן צור למערערים, עו"ד ד. שפי למשיב. 13.11.80).
ע.פ. 343/80 - אליהו בן דוד נגד מדינת ישראל
*הרשעה באי רישום תקבול שנתקבל ע"י הסוחר על תנאי (הערעור נדחה).
המערער שהוא בעל חנות לעתיקות ותכשיטים בירושלים חייב היה בניהול פנקסי חשבונות על פי הוראות מס הכנסה (ניהול פנקסי חשבונות) משנת 1973 והוא היה רושם את תקבוליו בספר קבלות ובספר פדיון יומי. באחד הימים קיבל המערער מקונה תשלום עבור צמיד על מנת שעד למחרת היום יובלט על הצמיד שם שבו בחרה הקונה. כיון שלא היה בטוח כי החריטה תתבצע עד למחרת היום הוסכם כי אם הדבר לא יעשה יחזיר המערער לקונה את הסכום ששילמה. המערער לא רשם את התקבול בספר הפדיון היומי אלא נתן לקונה קבלה זמנית שלא מתוך חשבוניות המס שברשותו. הוא הועמד לדין בבימ"ש השלום בעבירה של אי רישום תקבולים החייב ברישום, לפי סעיף 216 לפקודת מס הכנסה, בנימוק שהתשלום נתקבל על תנאי בקשר למכר ולא תמורת המכר. לפי הפירוש של בימ"ש השלום לסעיף 6 של ההוראות בדבר ניהול פנקסי חשבונות הנ"ל, כנוסחו בעת שהפעולה נעשתה, לא היתה חובה על המערער לרשום את התקבול. המדינה ערערה וביהמ"ש המחוזי קיבל את הערעור וקבע כי המערער ביצע את העבירה שיוחסה לו, מכיון שהתשלום היה קשור לעיסקת מכר ובכך די לפי הפירוש הנכון של הסעיף הנ"ל כדי להטיל חובת רישום. הערעור על כך נדחה. בסעיף 6 להוראות הנ"ל נאמר כי בספר פדיון יומי ירשם "סכום כל תקבול... שנתקבל תמורת מכר...". לטענת הסניגור היה כאן מכר על תנאי וכל עוד שהתנאי לא נתמלא לא נקשרה עיסקה מחייבת והתשלום ששולם לא נתקבל תמורת מכר. טענה זו אינה מבוססת. ההסכם שבין הקונה לבין המערער היה חוזה על תנאי, שעליו מדובר. בסעיף 27 לחוק החוזים (חלק כללי), המכר היה מותנה בתנאי מתלה ובהתקיים התנאי של חריטת השם תוך המועד שנקבע, היתה העיסקה מחייבת. לפי ההוראות כל תקבול הקשור בעסקת מכר חייב ברישום וזה גם במקרה כמו זה שלפנינו כאשר היה תנאי מתלה לקיומו של המכר. אין להוציא מסקנה לגבי פירוש הביטוי מכר בהוראה הנ"ל מהעובדה שלאחרונה תוקן נוסח הסעיף הנ"ל ולפי ההוראה המתקנת חובת הרישום קיימת לגבי כל סכום שנתקבל "תמורת מכר או שירות, לרבות מכר על תנאי...". העובדה שמחוקק המשנה מצא לנחוץ לכלול בנוסח המתוקן, במפורש, מכר על תנאי, אין בה כדי להראות שלפני התיקון לא היה חייב תקבול בשל מכר כזה ברישום.
(בפני השופטים: י. כהן, גב' בן פורת, אלון. עו"ד י. כהן למערער, עו"ד י. בן אור למשיבה.16.11.80).