ע.א. 458/79 - שמחה ניר נגד יהודית ניר
*משמורת ילדים ואיסור כניסה לדירת בני הזוג.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בבאר שבע בתיק מ.א. 562/77 - הערעור נדחה).
המערער והמשיבה נישאו בנובמבר 1970 ונולדו להם שתי בנות, האחת ב- 1972 והשניה ב- 1974. בקיץ 1975 הסתכסכו בני הזוג והבעל עזב את דירת בני הזוג שבבאר שבע ועברלגור ברמת גן שבסביבתה נמצא מקום עבודתו. הוא היה מבקר את הבנות, לעתים לן בדירה, והחל מספטמבר 1977 החלה התדיינות משפטית בין הצדדים. בתביעה נשוא הערעור טוענת האשה כי הבעל ניסה להוציא את הבנות מחזקתה ולהעבירן מהגן שבו הן נמצאות, וכן קובלת היא שהבעל מטריד אותה קשות בביקוריו בדירה בה היא מתגוררתעם בנותיה, מוציא חפצים, מחליף מנעולים ומתנהג בצורה בלתי נסבלת. כן היא טוענת כי הבעל היפנה מפעם לפעם אנשים לדירה שבאו לראותה כדי לקנותה או לשוכרה. לפיכך ביקשה המשיבה צו כי הבנות יהיו בהחזקתה הבלעדית וכי יאסר על הבעל להיכנס לדירה שבבאר שבע ולשאת ולתת בענין מכירתה או השכרתה, וכן יאסר עליו לבקר את הילדות בגן הילדים ולקחתן עימו. הבעל מודה בכתב הגנתו כי עזב את הדירה, אך הוא טוען כיעשה זאת מתוך רצונו לכבד את משאלות האשה ומכחיש את כל טענותיה בדבר התנהגותו כלפיה וכלפי הבנות. ביהמ"ש המחוזי נתן את הצווים המבוקשים ועל כך הערעור.
א. ביהמ"ש המחוזי ביסס את החלטתו בדבר מסירת המשמורת של הבנות לידי האשה על ההנחה במשפט העברי שלפיה "בת אצל אמה לעולם" וטענת הבעל הינה כי לפי האמור בסעיף 25 לחוק הכשרות המשפטית לא קיימת הלכה כזאת. לפי סעיף זה תיקבע החזקת הילדים בהתחשב בטובת תקטין "ובלבד שהילדים עד גיל 6 יהיו אצל אמם אם אין סיבות מיוחדות להורות אחרת". משמע שפרט להנחה שילד עד גיל 6 יהיה אצל אימו לא קיימת כל חזקה שהיא והשיקול היחידי הקובע הוא טובת הקטין. אכן, עובדה זו נכונה אך גם לפי הדין העברי הקביעה של החזקת הילדים היא על פי טובת הילד. זאת בין מתחת לגיל 6 ובין מעל גיל 6, הן ילדים והן ילדות. בסעיף 25 קבע המחוקק כי באשר לילדים מתחת לגיל 6 קיימת חזקה שמטובתם היא שיהיו אצל האם, אך גם לענין בת שמעל גיל 6 הדעת נותנת שטובתה היא שתהא אצל אמה שהרי האם, כאשה, תבין יותר ללבה ולחינוכה.
ב. ביהמ"ש המחוזי הסתמך, בנוסף על ההלכה שהבת אצל אמה לעולם, גם על העקרון שבעניני החזקת ילדים השיקול המכריע והקובע הוא טובת הילד, והוא ניתח את המצב של שני ההורים ובא למסקנה, שבה אין להתערב, שטובת הילדות היא שיהיו אצל אמן.
ג. אשר לטענת הבעל כי האשה אינה זכאית למדור מאחר והיא מנעה מבעלה לחיות עימה חיי אישות ולפיכך דינה כדין מורדת שאינה זכאית למדור - בטענה זו אין ממש ואין לה אחיזה כלשהי בעובדות. הטענה לא הועלתה בכתב ההגנה של הבעל ולא נטענה בביהמ"ש המחוזי. דברי הבעל בכתב ההגנה כי עזב את הדירה משום רצונו לכבד את משאלות האשה יתכן ומצביעים על כך שבני הזוג לא חיו מאז חיי אישות, אך אין בהם טענה כי מניעת חיי האישות הוא באשמת האשה שרק אז יש מקום לדון אם היא מורדת.
ד. האשה זכאית ליהנות מהמדור בדרך אנושית ושלווה מבלי להיות צפויה למעשי
אלימות או התגרות בלתי נסבלים מצד הבעל או מצד מישהו אחר מטעמו. לפעמים צרכיו של אדם למגורים תקינים ושלווים יותר חשובים ועולים על מידת סיפוק צרכיו האחרים כגון מזונות. כאשר יש חשש למעשי אלימות חייב ביהמ"ש להגן על האשה ע"י הטלת איסור על הבעל להיכנס לדירה. האלימות אינה צריכה להיות פיזית דוקא. יש ואלימות רוחנית קשה מאלימות פיסית ובאלימות רוחנית יכול אחד לרדת לחיי הזולת. ביהמ"ש המחוזי עמד במפורש על התנהגותו הקשה והבלתי נסבלת של הבעל בעת ביקוריו בדירה כאמור לעיל ומכיון שכך בדין נאסרה על הבעל כניסתו לדירה.
ה. מן הראוי הוא שביהמ"ש ישקול בזהירות מרובה את נסיבות הענין לפני שהוא נותן צו איסור כאמור, וגדולה מזו מידת הזהירות הדרושה כאשר ניתן צו לזמן בלתי מוגבל. אמנם צו כזה, כרוב פסקי הדין בתחום דיני משפחה, ניתן לשינוי ע"י ביהמ"ש על פי פנייתו של צד מעונין, אך על אף אפשרות זו לשינוי הצו לא ימהר ביהמ"ש להוציא צו מניעה קבוע כאמור אלא בנסיבות מיוחדות. בנסיבות המקרה שלפנינו אכן היה מקום לתת צו בלתי מוגבל כאמור.
(בפני השופטים: אלון, לוין, גב' בן עתו. החלטה - השופט אלון. עו"ד מ. דרורי למערער, עו"ד ע. ביאור למשיבה. 25.11.80).
ע.א. 78+263/80/489 - פנינה סנוב ואח' נגד אריה סנוב ואח'
*פירוש הסכם הכולל בין היתר גם סעיפים על שינוי מסדרי הירושה לאחר מות המוריש.
(ערעורה של פנינה סנוב נגד המשיב על פסק דין ביהמ"ש המחוזי בהמ' פתיחה 194/77 נדחה וערעורו של אריה ברקת נגד אברהם ניב על פס"ד שניתן בהמ' פתיחה 195/77 נתקבל)
אלה שני ערעורים הנובעים מסכסוך משפחתי אחד. המערערת נישאה לאריה סנוב (להלן האב) בשנת 1943 כשהמערער אריה ברקת (להלן המערער), שהוא בנה הבכור, היה כבן 6 שנים. בני הזוג ילדו בשנת 1947 את בנם אברהם ניב (להלן המשיב). כל עוד היו יחסים תקינים בין בני הזוג הסכים האב לשיתוף נכסים בינו לבין אשתו ועשה כמיטב יכולתו לתת במידה שווה לשני הבנים שגידל עם אשתו. עד לשנת 1967 רשמו בני הזוג את הנכסים שרכשו על שם שניהם ולמעשה נתקיים שיתוף הנכסים בין בני הזוג באופן שכל אחד מהם קיבל את שלו. משפקעו החיים המשותפים בין בני הזוג נרשמו נכסי האב על שמו בלבד. בתחילת שנות ה-60 רכש האב עבור המערער מניה בחברת אגד ובשנת 1963, כשהיה המערער בחו"ל לצורך לימודיו, מכר האב את המניה ורכש חלק בשותפות "בית הצמיג" ואת חלקו בשותפות זו מסר האב למשיב, ומאז מחזיק המשיב במניות בית הצמיג ומשמש כמנהלה. המערער והמערערת לחצו על האב והלה הסכים לעשות צוואה שרכושו יתחלק שווה בין שני הבנים. המערער והמערערת לא הסתפקו בכך ובסופו של דבר נחתם בין האחים הסכם, שגם ההורים חתמו עליו, לפיו יתחלק בין הבנים כל הרכוש שווה בשווה.בהסכם מצהירים הצדדים כי הם הבעלים בחלקים שווים במניות בית הצמיג הרשומות על שם המשיב וזאת "למרות כל הרשום והקבוע בכל הסדר אחר ובכל מקום אחר" המשיב מצהיר מפורשות כי קיבל מאחיו, באמצעות האב, את כסף פדיון המניה בחברת אגד
ושבכסף זה רכש מחצית מהון המניות והשליטה בחברת בית הצמיג עוד מצהיר המשיב ומסכים לא לעשות במניות כל פעולה אלא בהסכמת אחיו, המערער, ולהבטחת התחייבות זו מבטיח המשיב להפקיד את המניות בידי האב כנאמן. סעיף אחר בהסכם מכיל רשימת נכסי ההורים והצהרת האחים שכל אשר יפול לידי אחד מהם בירושה או במתנה יחולק בין שניהם והם מצהירים ומתחייבים לעשות את כל הויתורים והרישומים הדרושים לביצוע החלוקה ביניהם. המערערת הגישה המרצת פתיחה שבה ביקשה הצהרה על שיתוף הנכסים בינה לבין בעלה וביהמ"ש המחוזי קבע כי שיתוף הנכסים בין בני הזוג פג לכל המאוחר בשנת 1967 עם פקיעת חייהם המשותפים, וכי הנכסים שנרכשו על ידיהם קודם לכן חולקו ביניהם בהסכמה הדדית ולפיכך אין להכריז על שיתוף בנכסים. ערעורה של המערערת בענין זה נדחה וביהמ"ש העליון קבע כי ביהמ"ש המחוזי יכול היה להשתית ממצאיו הנ"ל הראיות שהיו בתיק. המערער ביקש הצהרה כי הנכסים המפורטים בבקשה והרשומים על שם המשיב אברהם ניב שייכים למערער ולמשיב בחלקים שווים. ביהמ"ש המחוזי לא היה מוכן לראות את ההסכם שנעשה בין האחים כחוזה מחייב ולא היה מוכן לתפוס את המשיב בהצהרותיו משום שמצא שהצהרות אלו או מקצתן למעשה לא היו נכונות. ב"כ המשיב טען גם בי הסכם זה בטל מכח הוראות סעיף 8 לחוק הירושה הקובע כי "הסכם בדבר ירושתו של אדם וויתור על ירושתו שנעשו בחייו של אותו אדם" בטלים. לטענתו הסכימו האחים בדבר ירושת ההורים בעוד אלה בחיים ואף ויתרו זה לזה על כל זכות ירושה שתעלה על מחצית ולפיכך ההסכם בטל.
א. במידה שהאחים הסכימו ביניהם לשנות מסדרי הירושה הקבועים בחוק הרי ההסכם בטל. מה שאין כן במידה שהסכימו ביניהם מה לעשות בנכסים מסויימים שלפי דיני הירושה יקבלו בבוא הזמן בירושה. ההתחייבות לתת מחציתו של נכס שיפול לו בירושה מתנה לאחיו, היא התחייבות כשרה ותופסת בכפוף להוראות חוק המתנה. והיה אם יפול למתחייב הנכס בירושה יקיים התחייבותו - לא יפול, לא יצטרך לקיימה. נכון כי ההתחייבות לוותר על מחצית החלק בירושה היא בטלה אבל אין צורך בויתורים כשיש בהסכם החלוקה שווה בשווה משום התחייבות תקפה לתת מתנה.
ב. לפי סעיף 19 לחוק החוזים (חלק כללי) אין מבטלים חוזה כולו אם עילת הביטול נוגעת רק לאחד או אחדים מחלקיו, וניתן להפריד בין החלקים הכשרים לבין החלקים הפסולים. אפילו אם יש בהסכם הנדון התחייבויות שהן בטלות מכח סעיף 8 לחוק הירושה, אין בכך בלבד כדי לפסול את ההסכם כולו.
ג. ניתן להתעלם כליל מכל דבר בהסכם הנוגע לנכסים העתידים להגיע לידי האחים או אחד מהם, ולו מן הסיבה בלבד שאין בימ"ש מצהיר הצהרותיו על זכויות העתידות להיוולד ושעוד טרם באו לעולם. יתכן ולאחר מות ההורים ירצו האחים להתדיין לענין זכויותיהם בירושה או בקשר להסכם הנדון או ללא קשר עמו ואז יוכלו להביא ענינם לפני ביהמ"ש. ההצהרה האקטואלית כיום, אשר רק לגביה יכול ביהמ"ש להיזקק בעתירת המערער, היא נוגעת להסכם בדבר הזכויות במניות בית הצמיג הרשומות על שם המשיב.
ד. המשיב הצהיר כי "רכש מחצית מהון המניות" בכספו של המערער וביהמ"ש המחוזי אומר כי הצהרה זו אינה נכונה, שהרי לא רכש ממצית המניות אלא שליש מתמורת כספי המערער כשנמכרה מנייתו. לדעת ביהמ"ש המחוזי מאחר וגם המערער הודה שדברים אלה שבהסכם אינם תואמים את העובדות לאמיתן, אין לתפוס את
המשיב בהצהרתו, ומאחר והוכח כי עוד דברים הנאמרים בהסכם אינם נכונים הרי ברור שהנוסח הוכתב ע"י המערער. ככל הנראה רוצה ביהמ"ש המחוזי לומר כי המערער הכתיב למשיב ביודעין הצהרות כוזבות ועל כן אינו יכול להישמע בטענה שהמשיב קשור בהצהרותיו. אין לקבל מסקנה זו של ביהמ"ש המחוזי. ראשית, העובדה שהצהרה חוזית אינה תואמת את המציאות אינה מעלה ואינה מורידה לענין החיוב הנובע מן ההצהרה. כלפי בעל חוזהו אין המצהיר יכול להתנער מחיובו בטענה שמה שהצהיר בחוזה לא היה נכון. הצהרה חוזית אינה באה להוכיח את האמת כי אם ליצור חיוב חוזי ותוקפה עמה יהיו אשר יהיו העובדות לאמיתן. זאת ועוד, המשיב לא טען כאילו המערער רימה אותו ואילו טען כך צריכה היתה הטענה להידחות משום שהמשיב לא עשה מאומה לבטל את ההסכם לא לאחר שעמד על מעשה המרמה שבהסכם ולא בכלל.
ה. אשר לטענה כי מכיון שיש בחוזה הצהרה שאינה אמת לא יצהיר ביהמ"ש הצהרה שלידיעתו הברורה אינה הצהרת אמת - אין ביהמ"ש נדרש להצהיר שהמשיב רכש מחצית המניות בו בזמן שרכש רק שליש, אלא מתבקש להצהיר על זכות המערער במחצית המניות שבידי המשיב עפ"י ההסכם, ואם תקף המסמך אין מניעה לכך שביהמ"ש יצהיר שהוא תקף, ובהצהרה כזאת אין ביהמ"ש מצהיר שכל הכתוב במסמך הוא אמת אלא שאף על פי שלא כל הכתוב במסמך אמת הרי המסמך תקף על פי דין. כיון שכך זכאי המערער להצהרה כי המניות בחברת בית הצמיג הרשומות על שם המשיב הינן בבעלות משותפת של המשיב והמערער.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא ח. כהן, גב' בן פורת, בכור. החלטה - מ"מ הנשיא ח. כהן עו"ד בן ציון למערערת, עו"ד לברון למשיב. 13.11.80).
ע.פ. 499/80 - יוסף ויצמן נגד מדינת ישראל
*הגשת כתב אישום בגין עבירה שנעברה ע"י קטין כאשר כבר עברה שנה ובינתיים הקטין הפך לבגיר (הערעור נדחה).
המערער, שנולד ביום 10.3.60 ביצע תקיפה חבלנית ביום 13.1.78 ואז היה עדיין קטין. כתב האישום הוגש ביום 1.3.79, היינו, לאחר שהמערער כבר לא היה קטין ולמעלה משנה אחרי ביצוע העבירה. סעיף 14 לחוק הנוער קובע כי "אין להעמיד. קטין לדין בשל עבירה אם עברה שנה מיום ביצועה אלא בהסכמת היועץ המשפטי לממשלה". בעניננו לא ניתנה הסכמה כזו של היועץ. המשפטי לממשלה. לפיכך, טוען הסניגור לא היה יסוד להרשיע את המערער בדין. בתי המשפט דלמטה לא קיבלו את טענת הסניגור והערעור על כך נדחה. טענת הסניגור בתמציתה היא כי אם העבירה בוצעה בהיות הנאשם קטין אין להגיש את כתב האישום לאחר שעברה שנה גם אם אז כבר היה הנאשם בגיר. ביהמ"ש העליון קבע כדלהלן: אם עברה שנה מיום ביצוע העבירה ע"י הקטין וכאשר חלפה השנה עדיין לא הגיע הקטין לגיל 18, כי אז חלוף השנה היקנה לקטין את הזכות שלא יוגש נגדו כתב אישום אלא בהסכמת היועץ המשפטי, ובמקרה כזה אין להעמידו לדין גם אחרי הגיעו לגיל 18 בלי הסכמת היועץ המשפטי לממשלה. אולם אם הקטין עבר עבירה והוא הופך לבגיר בטרם חלפה השנה, דינו כדין כל עבריין אחר, סעיף 14 הנ"ל המצריך את הסכמת היועץ המשפטי מפסיק לחול ברגע שהפך לבגיר וטרם חלפה השנה וחל עליו הדין הכללי. בעניננו הפך המערער לבגיר חודשיים לאחר שעבר את העבירה וממילא
ניתן היה להגיש נגדו את כתב האישום גם לאחר שעברה השנה.
(בפני השופטים: שמגר, בכור, בייסקי. החלטה - השופט שמגר. עו"ד קרני למערער, עו"ד לי רן למשיבה. 17.11.80).
ע.פ. 442/80 - ישראל צומן נגד מדינת ישראל
*הרשעה בהחזקת שטרי כסף מזוייפים על יסוד גילוי טביעות אצבע על חלק מהשטרות (הערעור נדחה).
המערער הורשע בעבירה על סעיף 462 לחוק העונשין בגין החזקת כ-800 שטרות. כסף מזוייפים בני 500 ל"י כל אחד ונדון ל-5 שנות מאסר. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. באחד הימים מצאה המשטרה מתחת לגרוטאת מכונית במושב מצליח 4 חבילות כשבכל אחת מהן 200 שטרות כסף מזוייפים חדשים ומסודרים. המשטרה בחרה מתוך השטרות 12 דגמים כדי לבחון אם יש על גביהם סימני טביעת אצבעות. על חלק מן השטרות נמצאו טביעות אצבעות של נאשמים אחרים שגם הם הועמדו לדין ועל שניים מן השטרות נמצאו טביעות אצבע של המערער ועל כך התבססה ההרשעה. הסניגור טען כי לא היה יסוד להרשעת המערער באשר טביעות אצבע בשניים מן השטרות אין בהן כדי להצביע על חזקה של השטרות במקום בו נמצאו, ולטענתו החילופית לא הוכח כי המערער החזיק בשטרות ביודעו שהם מזוייפים. טענות אלה אין לקבל. ביהמ"ש רשאי היה להסיק כי המערער היה בין אלה שהחזיקו בשטרות, היינו, כי השטרות היו בשליטתו גם אם הוחזקו בידי אחר או בכל מקום שמחוץ למקום מגוריו. כל השטרות שנתפסו חולקו ל-4 חבילות וגם אם תתקבל טענת הסניגור שאפשר כי שני השטרות שעליהם נמצאו טביעות אצבע של המערער היו מחבילה אחת, אין בכך כדי לנתק בין המערער לבין כל השטרות. נסיון החיים מלמד כי שטרות מזוייפים המוחזקים יחד בכמויות גדולות כשהם מסודרים וחדשים, נמצאים בראשית הדרך ולא בסופה היינו לפני ההפצה. אכן ביהמ"ש חייב לנהוג זהירות רבה כשהוא מבקש לבסס הרשעה בדין על טביעות אצבע בלבד, אך במה הדברים אמורים כאשר מתגלית טביעת אצבע במקום פלוני, בעקבות פריצה למשל, והנוגע בדבר טוען כי נהג לבקר באותו מקום ברשות וכדין ואם אכן כך הדבר יכול להיות בכך כדי לסתור את המסקנה הלכאורית הנובעת מגילוי טביעת האצבע. במקרה שלפנינו מדובר בחבילות שטרם יצאו לשימוש והמערער לא נתן הסבר סביר איך יכולה היתה טביעת האצבע להגיע לחבילות הללו או לאחת מהן מבלי שיש לו זיקה אל ההחזקה של השטרות בטרם ההפצה.
אשר לידיעת המערער כי מדובר בשטרות מזוייפים - מכלול הנסיבות יש בו כדי להשליך על השאלה אם המחזיק ידע על מהות מעשהו ועל טיב הטובין שעליהם השאיר טביעות אצבעותיו, היינו מערכת הנסיבות האמורה מלמדת על קיומו של יסוד הידיעה.
אשר לעונש - העבירה היא חמורה ביותר בהתחשב עם המספר הרב של השטרות וגם עברו של המערער אינו מצביע על כך שמדובר בהסתבכות חד פעמית וראשונה במעשה העבירה.
(בפני השופטים: שמגר, בכור, בייסקי. החלטה - השופט שמגר. עוה"ד ד. ליבאי וה. חבקוק למערער, עו"ד לי רן למשיבה. 80. 6.11).
ע.פ. 672/79 - מדינת ישראל נגד מאיר שבגלסקי
*הרשעה באי מתן אפשרות להולך רגל לחצות את הכביש בבטחה. 230 (הערעור נתקבל).
המשיב נהג בשעת צהריים במכונית בגבעתיים במקום שבו מחולק הכביש לשני מסלולים חד סטריים כאשר בכל אחד מהם 3 נתיבים. המשיב נסע בנתיב השמאלי ביותר. אותה עת חנו מכוניות לכל אורך המדרכה הימנית, כוון נסיעת המשיב, וכן התנהלה שיירה של מכוניות במקביל לאלה שחנו על המדרכה
אף זאת מימינו של המשיב. המשיב התקרב למעבר חציה במהירות של 40 קמ"ש ובתוך המעבר פגע בילדה בת 8. הילדה העידה בבימ"ש השלום כי לפני מעבר החציה נעצרה אחת מן המכוניות שנסעה מימין למשיב ונהגה סימן לה לעבור וכשחלפה על פניה נפגעה ע"י מכוניתו של המשיב. בימ"ש השלום הרשיע את המשיב בעבירה של אי מתן אפשרות להולך רגל לחצות את הכביש בביטחה בתוך מעבר חציה וכן בנהיגת רכב בחוסר זהירות ודן אותו לתשלום קנס של 2000 ל"י ולפסילה מנהיגה של חודשיים בפועל ו-6 חודשים על תנאי. המשיב ערער לביהמ"ש המחוזי שהחליט להרשיע את המשיב רק בעבירה של אי האטה לפני מעבר חציה וגזר עליו קנס של 500 ל"י בלבד. הערעור נתקבל ופסק דינו של בימ"ש השלום הוחזר על כנו. המשיב הפר את חובותיו לפי תקנה 47 לתקנות התעבורה שלפיהן "נוהג רכב לא יעקוף רכב... שעצר לפני... מעבר חציה...". המשיב לא היה רשאי לעבור על פני הרכב שעצר וצריך היה לצאת מן ההנחה, בנסיבות המקרה, כי הרכב האמור עצר כדי לתת זכות קדימה להולך רגל. זאת ועוד, מאחר וכלי רכב חנו לאורך המדרכה ושיירת מכוניות נוספת התנהלה מימינו חייב היה להאט לפני שהגיע למעבר כי צריך היה להיות ער לכך שיתכן שהולך רגל מתקדם בתוך מעבר החציה והוא אינו יכול לראות את הולך הרגל עצמו. משלא עשה כן, הפר המערער את ההוראות על תקנות 21, 47(ז) ו-67. וכן את סעיף 38(ד) לפקודת התעבורה והרשעתו בדין יסודה.
אשר לעונש - הסניגור ביקש לבטל את השלילה בפועל באשר המערער נכה ברגליו והרכב חיוני לתנועתו ובעבודתו כבעל אטליז המוביל סחורה במכונית. טענה זו לא נתקבלה. אין להעניק למשיב חסיון בפני הטלתו של העונש הנראה כיעיל ביותר במקרה דנן. אין ספק ששלילת רשיון תכביד על המערער, אך אין הוא נטול כושר תנועה ויוכל למצוא למשך חודשיים פתרון חלקי לחוסר הנוחיות שיווצר לו. למשיב רשימה לא מבוטלת של עבירות שנסתיימו בברירת קנס ובתוכן אי עצירה בפני תמרור בצומת, 3 עבירות של אי ציות לתמרור עצור, אי ציות לרמזור ואי מתן זכות קדימה לרכב.
(בפני השופטים: שמגר, בכור, לוין. החלטה - השופט שמגר. עו"ד גב' מ. ברנשטיין למערער,עו"ד מ. ויתקון למשיב. 80. 17.11).
ע.פ. 354/80 - ידידיה בן טוב נגד מדינת ישראל
*הרשעה בגניבה כאשר בעת נטילת הדבר לא היה בדעת הנותן לשלול אותו שלילת קבע מבעליו (הערעור בסעיף ההרשעה נתקבל והערעור על מידת העונש נדחה).
חברת שמירה בחיפה היה לה קשר עם חברת חקירות שבה אחד המנהלים היה העד נווה, ושתיהן שכנו באותו משרד. אנשי חברת השמירה שמרו על בנין הטכניון בחיפה. המערער נשכר ע"י חברת החקירות כדי להשיג מהטכניון חומר על אחד מעדי התביעה במשפט פלילי שהתנהל בביהמ"ש המחוזי בחיפה בקשר עם הקמת "בית הלוחם". הוסכם בין המערער ובין נווה כי השומר בטכניון מטעם חברת השמירה יאפשר למערער להיכנס לחדר שבו נמצאים תיקי העובדים ושהמערער יוציא את התיק האישי של העד. ואכן, השומר עלה עם המערער לחדר שבו נמצאים התיקים והמערער הוציא את התיק ולקח אותו לעו"ד שייצג את הנאשם במשפט הפלילי והלה הוציא מתוך התיק חומר לשם צילום ואחר כך החזיר את החומר לתיק. לאחר מכן נטל המערער את התיק לחברת השמירה ושם הוציא נווה מן התיק, בנוכחות המערער 3 מסמכים ומסר למערער את התיק להחזירו למקום בלי המסמכים. המערער לא הביע התנגדות להוצאת המסמכים מן התיק. בעת החזרת התיק נתפס המערער והועמד לדין בעבירה של התפרצות לבנין וגניבה וקשירת קשר לבצע פשע ונדון ל-3 חודשים מאסר בפועל, 3 חודשים מאסר על תנאי וקנס כספי. ביהמ"ש העליון קיבל
את הערעור בסעיפי האשמה וקבע כי ניתן להרשיע את המערער בעבירה של השגת גבול וקשירת קשר לביצוע עוון, אך באשר למידת העונש דחה הן את ערעור המערער על חומרתו והן את ערעור המדינה על קולתו.
הבעיה היחידה שהתעוררה בביהמ"ש המחוזי בקשר עם הוכחת היסודות של הפריצה והגניבה היתה האם בעת שנטל המערער את התיק הוא התכוון לשלול שלילת קבע מהטכניון את התיק או איזה שהוא מסמך שנמצא בתוכו. ביהמ"ש המחוזי קבע שכוונה כזו היתה למערער, ואם כי הכוונת צריך שתהיה בעת נטילת התיק ולא לאחריה, הרי אפשר להשתמש בהתנהגות הנאשם לאחר הנטילה כראיה לכוונתו בשעת הנטילה. מסקנה זו נדחתה ע"י ביהמ"ש העליון שקבע כי המערער זכאי ליהנות מן הספק לגבי השאלה אם הוא התכוון לשלול את המסמכים שבתיק שלילת קבע בעת שנטל את התיק. באותו זמן ידע אמנם המערער שהממונים עליו והסניגור רוצים לבחון את החומר שישנו בתיק, אך לא ידע, ולא חייב היה לחזות מראש, שלשם השגת מטרת החקירה יוצאו מסמכים מן התיק ולא יוחזרו לפני החזרת התיק לטכניון. העובדה שלאחר מכן כאשר הוצאו המסמכים לא התנגד המערער לכך, אינה מצדיקה את המסקנה כי כבר בעת נטילת התיק הוא חזה אפשרות של התפתחות כזו ועל מנת כן נטל את התיק. לפיכך יש להחליף את ההרשעה בעבירה של השגת גבול וקשירת קשר לבצע עוון.
אשר לעונש - למרות השינוי בסעיף ההרשעה אין מקום להקל בעונש בהתחשב בחומרת הנסיבות שבהן נעברה העבירה. המאסר בפועל ולו לתקופה קצרה מוצדק במקרה דנא על אף עברו הטוב של המערער וזה כדי להרתיע אנשים המבצעים חקירות משימוש בדרכים בלתי חוקיות לשם השגת מטרות החקירה. מאידך אין לומר שהעונש קל במידה המצדיקה התערבות ביהמ"ש העליון.
(בפני השופטים: י. כהן, גב' בן פורת, בכור. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד אבו חצירה למערער, עו"ד גב' מ. ברנשטיין למשיבה. 15.11.80).
ע.פ. 216/80 - פרדי קלמן נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות מרמה עקב מכירת מקרקעין כאשר למוכר טרם היתה הזכות למכרם (הערעור נדחה).
המערער היה מתווך במקרקעין ומכר לאנשים שונים חלקות קרקע וקיבל מן הקונים סכומי כסף על חשבון המחיר. החלקות לא הועברו ע"י המערער לקונים. ביחס ל-8 עיסקאות שבהן הואשם המערער קבע ביהמ"ש המחוזי שיש לזכות את המערער מן הטעם שכאשר מכר את החלקות היתה בידו הזכות למוכרן. ברם באשר ל-4 עיסקות קבע ביהמ"ש המחוזי כי כאשר מכר המערער את המקרקעין לא היתה לו זכות לעשות כן ומשהציג עצמו בפני הקונים כבעלים של המקרקעין היתה זו הצגת מרמה וקבלת הכסף על החשבון היתה קבלת כסף במרמה. הערעור נדחה. ביחס למקרקעין הנוגעים ל-4 העיסקאות האמורות קיבל המערער אופציה מן הבעלים לרכוש את המקרקעין בתנאי שישלם תוך תקופה מסויימת את התמורה, אך הוא לא שילם אותה. המערער אמנם קיבל אופציה אך לא ניתנה לו כל זכות להתקשר בעיסקות למכירת החלקות הנדונות כל עוד לא נתממשו תנאי האופציה, וכל עוד לא רכש לעצמו המערער זכויות כלפי המוכרים לדרוש את העברת החלקות על שמו או לפקודתו. במידה שהמערער הודיע לקונים שהוא הבעלים של החלקות הרי שהוא הצהיר הצהרת מרמה כמשמעותו של דיבור זה בחוק העונשין, ובמידה וקיבל סכומי כסף על חשבון ההתקשרויות הרי שקיבל דבר במרמה.
(בפני השופטים: אלון, ברק, לוין. החלטה - השופט לוין. עו"ד נ. וקסמן למערער, עו"ד מ. רובינשטיין למשיבה. 10.11.80).
ע.פ. 259/80 - פתחי ברהם נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירה של סחר בסמים (הערעור נדחה).
המערער הורשע בעבירות של החזקת סם מסוכן, סחר בסם מסוכן ובריחה ממשמורת חוקית ונדון לשנתיים וחצי מאסר בפועל ושנתיים וחצי מאסר על תנאי. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. עיקר הערעור מכוון כנגד ההרשעה בסחר בסמים ולטענת הסניגור העובדה שבחזקת המערער נמצאה כמות של 67 גרם חשיש כשהיא מחולקת ל-6 מנות אין בה סיוע מספיק לעדותה של עדת התביעה שהיא עדות של שותפת לעבירה. לדעת הסניגור יש בכך לכל היותר כדי להעיד על כוונה לסחור ולא על מסחר ממש. טענת זו נדחתה. אכן נפסק בעבר כי החזקת כמות גדולה של חשיש אין בה כדי להעיד שהנאשם עשה עיסקה מסחרית בגינה, אלא לכל היותה שהתכוון לעשות עסקה כזאת ובהחזקה זו אין הוכחה של סחר בחשיש, אולם בעניננו עובדת החלוקה של הכמות למנות אינה מובאת בתור ראיה עיקרית לסחר בסמים אלא כסיוע בלבד לעדותה של השותפת לדבר עבירה ולשם כך די בעובדה זו. יתר על כן, העדה שמדובר בה איננה בגדר שותף לדבר עבירה ולפיכך אין עדותה טעונה סיוע. העדה היתה שליחתו לדבר עבירה של המערער לצורך הבאת חשיש עבורו מתול כרם, אך ידה לא היתה בפרשת מכירתו של החשיש ללקוחותיו. העבירות שעברו המערער והעדה בצוותא שונות ונבדלות מן העבירה של סחר בסמים שאותה ביצע המערער לבדו, ולפיכך דינה של העדה לענין זה כדין עד רגיל. אשר לעונש - אין הוא חמור מדי.
(בפני השופטים: בכור, ברק, טירקל. החלטה - השופט טירקל. עו"ד ברגר למערער, עו"ד גולדמן למשיבה. 13.11.80).
ע.פ. 461/80 - יהודה עשור וג'אק מרציאנו נגד מדינת ישראל
*הרשעה בחזקת נשק ואיומים (הערעור נדחה).
המערערים הזמינו מונית להסיעם באזור חיפה. הענין החל כנסיעה רגילה, אך במשך הזמן הפך לנסיעה אלימה וברוטלית מצד המערערים אשר שתו ועישנו סמים והתנהגותם נעשתה אלימה יותר ויותר. תוך כדי נסיעה ביקשו השניים מנהג המונית לעצור והמערער עשור התרחק מן המונית וחזר עם חבילה ובה היה אקדח שנגנב מבעליו. עשור מסר את החבילה למרציאנו. מרציאנו ביקש מן הנהג להמשיך בנסיעה אך הנהג סירב אלא אם כן ישולם לו שכרו מראש ואז מרציאנו שלף אקדח ואיים על הנהג ודרש ממנו להמשיך בנסיעה. הנהג המשיך בנסיעה ובשלב מסויים העביר מרציאנו את האקדח לידי עשור שהמשיך להחזיק את האקדח כשהוא מכוון כלפי הנהג. עשור לא השתמש במלים כדי לאיים על הנהג. לפתע עצר הנהג את המונית, שלף אקדח שהיה עמו, דרש מהמערערים להרים ידיהם ונטל את האקדח מידי עשור. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערערים בהחזקת נשק שלא כדין, איומים וקבלת נכסים שהושגו בעוון ודן אותם לשתי שנות מאסר וכן הפעיל מאסרים על תנאי שהיו תלויים נגדם. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. נטען כי ההרשעה בהחזקת נשק שלא כדין אינה יכולה לעמוד באשר לא הוכח שהאקדח שהחזיקו המערערים היה "נשק" כמשמעות ביטוי זה בסעיף 144 לחוק העונשין. התביעה הציגה בביהמ"ש תעודה חתומה בידי קצין משטרה כי האקדח הוא "נשק" כאמור בסעיף 144 לחוק העונשין, אך לטענת הסניגור לא הודיע ביהמ"ש למערערים על זכותם להזמין את חותם התעודה לחקירה, כפי שהוא חייב לעשות על פי סעיף 144 הנ"ל, ובשל מחדל זה, טוען פרקליטו של עשור, כי התעודה אינה קבילה ועל כן אין מקום להרשעה בעבירה של החזקת נשק. טענה זו אין לקבל. עשור היה מיוצג בערכאה הראשונה וחזקה על פרקליטו שידע כי בידו הכח להזמין את קצין המשטרה לחקירה על התעודה שנתן. בנסיבות אלה מחדלו של השופט להודיע על
זכות זו לעשור אין בו כדי להביא לידי אי קבילות התעודה. כעקרון, אין להרבות באיסורי קבילות, ורצוי עד כמה שאפשר להעמיד ראיה בחזקת כשרה תוך כדי בחינת משקלה, וזאת כדי לקיים את המטרה העיקרית שהיא חשיפת האמת.
אשר לטענה כי אין להרשיע את עשור באיומים שכן הוא לא איים על הנהג - עשור החזיק באקדח כשהוא מופנה כלפי הנהג והנהג העיד כי הוא חשש שיקרה לו משהו. די בעובדות אלה כדי לבסס את ההרשעה של עשור בעבירה של איומים. אכן, הוא לא אמר דברי איום לנהג אך העבירה של איומים מתגבשת כאשר אדם מאיים "בכל דרך שהיא" ואין צורך במלים דווקא. כאשר מרציאנו דרש מן הנהג שימשיך לנסוע תוך כדי איום באקדח הרי עצם החזקת האקדח ביודעין ע"י עשור כשהוא מכוון כלפי המתלונן ונועד להביא לכך שהנהג ימשיך בנסיעה מהווה התנהגות מאיימת כלפי הנהג.
אשר לעונש - מדובר בהתנהגות אלימה ובריונית ועל החברה להגן על עצמה בפני אנשים אלימים כאלה. יש לאפשר למי שנותן שרות לציבור הרחב בדרך של הסעה במונית לבצע את תפקידו בלא להיות נתון לסיוט שעבר על הנהג בעניננו. לפיכך אין להתערב במידת העונש.
(בפני השופטים: בכור, ברק, טירקל. החלטה - השופט ברק. עו"ד ש. זכריה לעשור, עו"ד ר. הבר למרציאנו, עו"ד מ. גולדמן למשיבה. 13.11.80).
ע.א. 796/79 - יוסף יעקב מועלם נגד מועין מטא ואח'
*הארכת מועד (הערעור נתקבל ברוב דעות השופטים לוין וטירקל כנגד דעתו החולקת של הנשיא לנדוי).
ביום 18.3.79 דחה בימ"ש השלום בעכו תובענה שהגישו המשיבים נגד המערער בעילה של תקיפה. המועד האחרון להגשת הערעור היה ביום 2.5.79, שבו חל יום העצמאות. המשיבים החמיצו מועד זה ולפיכך עתרו ביום 3.5.79 להאריך להם את המועד ובו ביום הגישו את הערעור. ביהמ"ש המחוזי נעתר לבקשתם והערעור על כך נתקבל ברוב דעות, בפסק דין מפי השופט לוין שאליו הצטרף השופט טירקל. לבקשה להארכת המועד צורף תצהיר של פרקליט המשיבים כי מיד כשנודע לו על פסק הדין שניתן בהיעדרו, ביום 22.3.79, כתב מכתב למשיבים, לבוא תוך 10 ימים אם ברצונם להגיש ערעור והמשיב הצהיר כי קיבל את המכתב הנ"ל רק ביום 1.5.79 והופיע במשרד הפרקליט למחרת יום העצמאות. ביהמ"ש המחוזי ראה טעם מיוחד בכך שהמועד האחרון היה ביום העצמאות, אך בכך נתפס ביהמ"ש לכלל טעות. לפי פקודת הפרשנות אין תקופה שנקבעה בחיקוק מופסקת בשל העובדה שהיום האחרון נקבע כשבתון עפ"י הוראות חיקוק. אשר לטענה כי מכתב הפרקליט הגיע למשיבים באיחור עקב שביתת דאר שגרמה לשיבושים בשרותי הדאר - עובדה זו אינה יכולה לשמש כ"טעם מיוחד" להארכת המועד. על הפרקליט היה לברר מדוע איחרו הלקוחות לבוא למשרדו. גם העובדה שהאיחור היה של יום אחד בלבד אין בה, בנסיבות הענין, כדי להושיע את המשיבים. אשר לטענה בדבר חשיבות הבעיה המשפטית המתעוררת במקרה דנן - אפילו יכלה בעייה משפטית חשובה כשלעצמה לשמש טעם מיוחד אין במקרה דנן כל בעיה משפטית כזאת שיש לה חשיבות לרבים.
הנשיא לנדוי בדעת מיעוט קבע כי אין להתערב בשיקול דעת ביהמ"ש המחוזי להאריך את המועד. ביהמ"ש לא התעלם מן הכתוב בפקודת הפרשנות, כי אילו סבר שיום העצמאות אינו בא במנין תקופת 45 הימים להגשת הערעור לא היה רואה צורך בכלל להאריך את המועד, כי הרי הערעור הוגש למחרת יום העצמאות. החלטת ביהמ"ש המחוזי נובעת מכך שאם כי לפי חומר הדין יום העצמאות אינו בא במנין,
ניתן לראות טעם מיוחד בכך שבפועל קיצר החג למשיבים את מלוא 45 הימים באותו יום יחיד שבו אחרו את הגשת הערעור. זאת ועוד, יש רגליים לטענת המבקשים שהמכתב הגיע לתעודתו באיחור בגלל שביתת הדאר וגם בכך נסיבות מיוחדות להסבר האיחור ביום האחד שבו נכשלו המשיבים.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, לוין, טירקל. עו"ד וקים סלים למערער, עו"ד ג'מיל שלהוב למשיבים. 13.11.80).
ע.א. 389/79 - פיקר אריה נגד פקיד השומה
*פסילת ספרים עקב אי רישום תקבול סמוך לאחר נטילתו (הערעור נדחה).
המערער הוא בעל בית מלאכה לחשמלאות רכב וחייב לנהל חשבונות לפי הוראות נציב מס הכנסה. ביום סגריר וגשום היה אצלו לחץ עבודה ובעל מכונית יצא עם רכבו מהמוסך לאמר ששילם 200 ל"י ולא קיבל קבלה. מפקחי מס ההכנסה שאלו בחוץ את בעל המכונית אם שילם עבור השרות והלקוח אמר להם כי שילם ללא קבלה. המפקחים המתינו למעלה מ-10 דקות ולאחר מכן נכנסו לבית המלאכה, הציגו את עצמם ולשאלתם אם המערער רשם בספר הפדיון היומי את כל התקבולים של אותו יום השיב בחיוב. התקבול הנ"ל של 200 ל"י לא היה רשום בספר הפדיון ולשאלת המפקחים השיב המערער שלא עשה כן מחוסר זמן. בעקבות מקרה זה פסל המשיב כבלתי קבילים את פנקסי המערער, הלה ערער לביהמ"ש המחוזי שדחה את הערעור והערעור על כך נדחה. לפי סעיף 145 לפקודת מס הכנסה צריך נישום לרשום את התקבולים עפ"י הוראות ניהול של נציב מס הכנסה ואם לא רשם תקבול שהיה חייב לרושמו יראו את פנקסיו כבלתי קבילים, אלא אם שוכנע פקיד השומה כי היתה סיבה מספקת לאי הרישום. תקנה 17 להוראות מס הכנסה (ניהול פנקסי חשבונות) קובע כי תעוד של תקבולים במזומן יערך סמוך לביצוע הפעולה. שתי שאלות שנויות במחלוקת בין הצדדים. הראשונה אם תקנה 17 הנ"ל מחייבת רישום בספר הפדיון במעמד או מיד לאחר קבלת המזומנים, או אם רישום כעבור רבע שעה או יותר גם הוא נקרא רשום סמוך לביצוע הפעולה במשמעות התקנה. שאלה שניה וחילופית היא אם הראה המערער סיבה סבירה לאי הרישום במובן סעיף 145 לפקודת מס הכנסה הנ"ל. בשאלה הראשונה פסק השופט שהמלה "סמוך" בתקנה 17 פירושה במעמד ביצוע הפעולה או ללא דיחוי לאחר ביצוע הפעולה ולפני שהנישום נתפנה לעסוק בדבר אחר. שני הצדדים טוענים בשאלת פירוש דיני מיסים, כשהמערער טוען בזכות פירוש דווקני המקל עם הנישום, ומכיון שלא כתוב "מיד" אלא "סמוך" אין הרישום צריך להיות באופן מיידי. ואולם גם אם יש לפרש את דברי המחוקק באופן דווקני הרי אין לנתק מילים או מונחים מההקשר בהם נאמרו. לענין תקנה 17 יש להביא בחשבון שמדובר בעיסקה במזומנים עבור מתן שרות כשהנישום לא רשם ולא מסר ללקוח חשבונית או כל רישום אחר והרישום בספר הפדיון היה אמור להיות התעוד הראשון והמחוקק ביקש למנוע אפשרות של אי רישום מחמת שיכחה או מכל סיבה אחרת. נכון שהתקנה מדברת על רישום סמוך לביצוע הפעולה ולא מיד לאחר ביצועה, אך גם בפירוש מילה זו אין להתעלם מטיב העסק שבו מדובר. לעתים איחור של מספר דקות לא מהוות רישום "סמוך" ולעיתים איחור יותר גדול כן יהווה רישום "סמוך".
אשר לטענה כי היתה סיבה סבירה לאי הרישום מחמת לחץ העבודה - לחץ עבודה קיים לעתים קרובות בעסקים מסוג זה ובגין זאת דרושה הקפדה בעיתות של לחץ עבודה על מנת שלא יושמט תקבול עקב שיכחה. לא היה כאן מקרה חרום כלשהו אלא לחץ עבודה רגיל ביום כזה. תשובת המערער כשנשאל ע"י המפקחים כי רשם את
כל התקבולים אינה מתיישבת עם קיום סיבה מספקת לאי רישום התקבול בזמן.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, בכור, בייסקי. החלטה - השופט בכור. עו"ד ע. לויתן למערערעו"ד ל. מרגלית למשיב. 25.11.80).
ע.א. 487/79 - כימוביל בע"מ נגד פקיד שומה חיפה
*ניכוי תוצאת שבפירות מרווחי הון (הערעור נדחה).
המערערת היא חברת הובלה. עד לשנת המס 1976 ניכתה הוצאות ביטוח, רישוי ומס רכוש שהוציאה בגין מכוניותיה, כהוצאה בייצור הכנסתה. מאז התקנת התקנות בדבר ניכוי הוצאות רכב בתשל"ה אין היא רשאית לעשות כן, ועל כן מבקשת היא לנכות הוצאות אלה שהוצאו בגין מספר מכוניות, מרווח ההון שזכתה בשנת המס 1976 ממכירת מכוניות אלה. לטענתה הדבר אפשרי שהרי לפי סעיף 88 לפקודת מס הכנסה יש להוסיף ל"מחיר המקורי" של הנכס הוצאות שהוציא הנישום בהשבחת הנכס או "להחזקתו מיום שרכשו ועד יום מכירתו". מאידך סבר פקיד השומה כי הוצאות ההחזקה שניתן להתחשב בהן במסגרת סעיף 88 הן הוצאות שבהון ולא הוצאות החזקה של הפירות. ביהמ"ש המחוזי קיבל את עמדת פקיד השומה. על כך הערעור שנדחה בנסיבות מקרה זה. ביהמ"ש העליון העיר כי אין לקבל את גישת ביהמ"ש המחוזי שלפיה ניתן להביא בחשבון לצורך סעיף 88 רק הוצאות שבהון. לצורך סעיף זה אין לקבל את ההבחנה הרגילה בין הוצאות שבהון לבין הוצאות שבפירות. עשויות להיות הוצאות שהן הוצאות שבפירות שאותן ניתן יהיה לראות כ"הוצאות החזקה" לענין סעיף 88 לפקודה. הוצאות אלה אינן כוללות את כל ההוצאות שבפירות אלא אותן הוצאות הקשורות לערכו ההוני של הנכס, דהיינו אותן הוצאות שאף כי אינן מביאות להשבחתו, הרי הן מביאות לשימורו ההוני. על כן לפי סעיף 88 לפקודה אין להתחשב בהוצאות הנדונות בערעור שהרי אין זו הוצאה הקשורה לערכו ההוני של הנכס ולעומת זאת הוצאה לצביעת הרכב ניתן יהיה לראותה כהוצאה במסגרת סעיף 88 שהרי היא קשורה במישרין לערכו ההוני של הנכס אף כי היא אינה הוצאת השבחה.
(בפני השופטים: שמגר, בכור, ברק. החלטה - השופט ברק. עו"ד ש. שרון למערערת, עו"ד ד. שפי למשיב. 27.11.80).
ע.א. 472/79 - אזאסוללה שרף נגד מנהל המכס והבלו ואח'
*החרמת טובין במכס ומכירתם (הערעור נדחה).
המערער עלה לישראל ונתפסו אצלו טובין, שלא הצהיר עליהם, בכמויות מסחריות גדולות שכללו שעונים, תכשיטים, שטיחים בדים וכדו'. המערער הועמד לדין והורשע בהברחת הטובין וערעורו נדחה והמכס הודיע לו על החרמת הטובין. המערער פנה בדרכים שונות וביקש שלא לחלט אח הטובין וכן פעל לפי סעיף 237 לפקודת המכס שלפיו "רשאית הממשלה להורות על החזרת התפוס, בין שכבר הוחרם ובין אם לאו או לוותר על הליכים...". כתוצאה מפנייתו ישבה ועדת תפיסה אזורית והחליטה, למרות המלצת מנהל המכס, שלא להחזיר את הטובין למערער. המערער המשיך בהתכתבויות ועל מכתבו האחרון למנהל המכס לא קיבל תשובה. בינתיים הוצא מכרז ע"י המכס והטובין נמכרו והמערער קובל על כך שלא ניתנה לו הודעה על מכירת הטובין ועל מועד ומקום מכירתם, ואילו ניתנה לו הודעה כזו היה משתתף במכרז לרכישת הטובין. בעקבות מכירת הטובין עתר המערער לביהמ"ש המחוזי וביקש פסק דין הצהרתי כי מנהל המכס חרג מן הנוהל התקין ולא נהג ביושר ובסבירות כאשר מכר את הטובין. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה והערעור על כך נדחה.
השופט בייסקי ציין כי אין ממש בטענת המערער שלפי סעיף 237 הנ"ל צריכה היתה הממשלה לדון בענינו. כאשר אין הוראה מיוחדת בחוק המגבילה האצלת סמכויות הרי בעל הסמכות הוא הקובע לאיזה אדם או גוף תועברנה הסמכויות וסביר הוא כי הסמכות תועבר לגוף שיוכל למלא ביעילות ותוך שיקול דעת ומיומנות את הפונקציות שמדובר בהן. בעניננו היו הועדות שדנו מספר פעמים בענינו של המערער, מורכבות מאנשי מקצוע בכירים והדיונים שבפניהם היו רציניים וכן השיקולים שלהם. העובדה כי המערער לא השיג את מבוקשו אינה מפחיתה משיקולי הרשות. אין איפוא כל פסול בצורה כפי שהופעלה הסמכות לפי סעיף 237 לחוק. אשר לטענת המערער כי המשיבים לא נהגו כלפיו בהגינות וביושר משום שלא הודיעו לו על דבר קיום המכרז למכירת הטובין - אין ספק שעל הרשות לנהוג ביושר ובהגינות בכל יחסיה עם האזרח ואולם אין כל פגם בכך שלא הודיעו למערער את הפרטים האמורים. מלכתחילה הודיעו למערער על ההחרמה ומשנדחו כל התנגדויותיו לא היתה כל חובה להודיע לו על הוצאת המכרז מעבר לפירסום המכרז בדרכים רגילות. אשר לטענה כי מנהל המכס לא השיב למכתבו האחרון של המערער מאפריל 1977 שבו חזר וביקש להחזיר לו את הטובין שחולטו - גם אם היה כאן פגם מינהלי אין בכך לשנות את המסקנה שיש לדחות את התביעה.
השופט לוין העיר כי לא היה מקום לתת את הסעד ההצהרתי שכן אין ביהמ"ש נותן פסקי דין של הצהרה בדבר התנהגותה המוסרית של רשות פלונית כשאין סעד אופרטיבי בצידה. אם אכן היתה מטרת המערער לבקש סעד כספי בעקבות ההצהרה, צריך היה לתבוע את הסעד המלא ולא להסתפק בסעד הצהרתי גרידא. ברם, בין אם תבע המערער סעד הצהרתי ובין אם תבע סעד כספי לא יכול היה ביהמ"ש להיעתר למבוקשו שכן העובדות המפורטות בתצהיר אין בהן כדי לזכות את המערער בסעד המבוקש בעתירה. למערער ניתנו ההודעות על ההחרמה כפי שמתחייב על פי החוק, וכל שנותר למערער היה לשכנע את הרשות להיעתר לו לפי סעיף 237 שלא להחרים את הטובין. ועדת התפיסות האזורית קיימה דיון חוזר לפי בקשת המערער והחליטה שלא לסטות מהחלטתה הקודמת ואולם היא קבעה שיש להעביר את הענין לועדת התפיסות העליונה ולא ברור אם אכן הובאו התיקים לועדת התפיסות העליונה. ברם גם אם נמכרו הטובין לפני שנתקיים דיון מלא בבקשת המערער לפי סעיף 237 לפקודה, הרי המערער לא יוכל להיבנות ממחדלן של הרשויות עקב סדרי מינהל לקויים שכן הטובין נמכרו ואת הנעשה אין להשיב.
הנשיא לנדוי הסכים שלא היה מקום מבחינה פורמלית לתת פסק דין הצהרתי בפרשה זו מבלי שהמערער ביקש גם סעד כספי נגד שלטונות המכס. כמו כן ברור שכיום אין עוד להשיב את הנעשה לאחר שהטובין נמכרו. עם זאת ציין הנשיא כי השתלשלות הדברים אינה מניחה את הדעת. צריך היה להביא את ענינו של העותר בפני ועדת התפיסות העליונה ואין יודעים אם אכן הובא הענין בפני הועדה העליונה ואין יודעים מה הרכב הועדה הזו. קרתה גם תקלה נוספת שפנייתו של המערער לא נענתה וכן פנייתו לשר המשפטים הובאה לדיון בפני גוף לא נכון.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, בייסקי, לוין. החלטה - השופט בייסקי. עו"ד ש.ב. פוגל למערער, עו"ד גב' דליה קובל למשיבים. 20.11.80).
ע.א. 187/79 - קופת חולים הכללית ואח' נגד עזבון המנוח גודל וידסקי
*פיצויים עקב טיפול רפואי רשלני (ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו).
בשנת 1973 קיבל המנוח גודל וידסקי טיפול מידי רופא עור בקופת חולים עקב גידול קרני שצמח לו על אחת מאצבעות יד ימינו. הטיפול ארך שנה וכשלא עזר הפנה רופא העור את המנוח לכירורג קופת חולים
להוצאת הגידול ובהפנייה ביקש לשלוח את הגידול לבדיקה איסטולוגית. הכירורג הוציא את הגידול אך לא שלח אותו לבדיקה. מצבו של המנוח לא הוטב וביולי 1974 נשלח ע"י רופא העור למחלקה כירורגית בבית חולים בלינסון שם נותח בסוף אותו חודש בקמיצת ידו הימנית לאחר שהובחן בה גידול ממאיר. הגידול הופיע שוב בקמיצת היד והתפשט לזרת והיה הכרח לנתח את המנוח שוב ולכרות את הקמיצה ואת הזרת. המנוח הגיש תביעת נזיקין, ונפטר מהתקף לב בשנת 1978. בתובענה יוחסה התרשלות לכירורג שבמרפאת קופת חולים וביהמ"ש המחוזי קיבל את התביעה וחייב את הנתבעים לשלם לעזבון סכום של 45 אלף ל"י בגין הפסד השתכרות בעתיד ו-30 אלף ל"י בגין כאב וסבל. המערערים ערערו על עצם חיובם והעזבון ערער על מיעוט הסכומים שנפסקו. הערעורים נדחו. הועלתה השאלה אם מלכתחילה הופיע הגידול על קמיצת היד או על האמה וביהמ"ש המחוזי לא היה מוכן לבסס ממצא בענין זה על עדות המנוח לבדו כשנגדו העיד הכירורג, אעפ"כ החליט לחייב את קופת חולים. ביהמ"ש העליון ציין כי היתה עדות מספקת לכך כי מלכתחילה החל הגידול בקמיצה, אך גם הוא קבע שאין צורך לקבוע ממצא סופי בשאלה זו, משום שגם אם היה זה באצבע אחרת דין הערעור להידחות. 3 הן השאלות המתעוררות במקרה שלפנינו: האם היה הכירורג חייב לשלוח את הגידול לבדיקה איסטולוגית; האם יש קשר בין הגידול באמה לבין התפשטות התהליך הסרטני בקמיצה ובזרת; והאם עריכת הבדיקה האיסטולוגית לאחר הניתוח הראשון היתה עשויה למנוע את התפתחות התהליך הסרטני. על פי חומר הראיות שהיה בפני ביהמ"ש התשובה היא חיובית לכל אחת מן השאלות הנ"ל.
אשר לערעור שכנגד - המנוח התפרנס מעבודתו כעגלון וקשה היה להעלות מעדותו נתונים ברורים בדבר הכנסותיו. הוא היה איש ידוע חולי וסבל בין השאר מהתקפי לב. הפיצוי בגין אובדן הכנסותיו נקבע על דרך של אומדן ואין עילה להתערב בכך, כשם שאין גם עילה להתערב בסכום שנפסק בגין כאב וסבל.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא ח. כהן, בייסקי, לוין. החלטה - השופט לוין. עו"ד ג. קלינג למערערים עו"ד א. הררי למשיב. 13.11.80).
ע.א. 409/79 - ציונה סירר נגד רג'ואן גיאורה
*תביעה מאשה שתשלם כרטיס נסיעה שנרכש ע"י בעלה כשהאשה השתמשה בכרטיס (הערעור נתקבל).
המשיבה תבעה לחייב את המערערת ואת בעלה לשלם לה את מחירם של כרטיסי נסיעה לחו"ל ושל שירותים אחרים שרכשו ממנה ולא שילמו עבורם. בימ"ש השלום קבע כי בעלה של המערערת הזמין כרטיסי נסיעה לטורקיה עבורו ועבור המערערת שנוצלו ומחירם לא שולם, המערערת ערערה לביהמ"ש המחוזי בטענה כי לא הובאה כל ראיה כי היא הזמינה את כרטיסי הנסיעה או שהתחייבה לשלם סכום כלשהו למשיבה, וביהמ"ש המחוזי דחה את הערעור בסוברו כי "במציאות של היום... כאשר אחד מבני הזוג רוכש כרטיס טיסה עבור שני בני הזוג ושני בני הזוג משתמשים... בכרטיס, פועל בן הזוג הרוכש את הכרטיס בגדר הרשאה מכללא במובן סעיף 3 (א) לחוק השליחות... ובהיעדר ראיה לסתור אין בן הזוג השני יכול להתנער מן התשלום...". הערעור על כך נתקבל. לפי סעיף 3 (א) לחוק השליחות נעשית השליחות ב-3 דרכים: בהרשאה מאת השולח לשלוח; בהודעה מאת השולח לצד השלישי; ע"י התנהגות השולח כלפי אחד מהם. השליחות היא תולדה של רצונו של השולח ואין היא תוצאה של סטטוס כלשהו או נוצרת מכח הדין. אין לראות יחסים של "מעין שליחות" או "תחליף שליחות" הנוצרים, כביכול, מכח הנישואין והחיים בצוותא. ודאי כי הנישואין והחיים בצוותא יכול שיהיו בנסיבות מסויימות ראיה לכך
שבן זוג הפועל כשלוח אכן פועל בשליחותו של בן הזוג השני, אך זאת בענינים שמטבעם קשורים וכרוכים לבלי הפרד בחיי הנישואין ובחיים בצוותא. מכאן שהממצא העובדתי שקבע בימ"ש השלום כי בעלה של המערערת הזמין עבורו ועבורה כרטיסי טיסה אין בו כשלעצמו כדי לחייב את המערערת בתשלום עבור הכרטיסים. אין גם לקבוע שהמערערת חבה בגין הכרטיס שנרכש עבורה עפ"י חזקת השיתוף העולה מחיי הנישואין. אילו הוכח כי הטיסה היתה למטרתם המשותפת, או אפילו להנאתם של המערערת ושל בעלה היה המצב שונה. כאן אין הדבר כך, בעלה של המערערת התכוון לטוס לטורקיה לצורכי עסקים אך לא רצה לטוס בגפו ולכן הזמין כרטיס גם עבור המערערת. חזקת השיתוף שבנסיבות אחרות היתה פועלת לחובת המערערת אינה פועלת כאן. נסיבות אלה גם שוללות מסקנה אפשרית כי עצם השימוש שעשתה המערערת בכרטיס מהווה אישור בדיעבד של ההזמנה, שהוא כהרשאה מלכתחילה, לפי הוראות סעיף 6 לחוק. אישור ניתן להסיק מהתנהגות, אולם התנהגות המערערת אינה מחייבת בהכרח מסקנה זאת בלבד.
(בפני השופטים: י. כהן, בכור, טירקל. החלטה - השופט טירקל. עו"ד א. קוזלובסקי למערערת, עו"ד ג. גרינבוים למשיבה. 17.11.80).
ב.ש. 350/80 - דוד סבח נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים
(הבקשה נדחתה).
העורר נעצר ביום 8.9.80 כחשוד בביצוע עבירה על פקודת הסמים וביום 23.9.80 נעצר עד תום ההליכים המשפטיים. עררו לביהמ"ש העליון נדחה ביום 14.10.80. בינתיים החל משפטו של העורר בפני ביהמ"ש המחוזי וביום 9.11.80 התקיימה ישיבה ראשונה שנועדה להקראה בלבד והמשך המשפט נקבע תחילה לשני ימים במרץ 1981. העורר הגיש בקשה לעיון חוזר שהסתמכה על הנימוק שהמשפט נקבע לחודש מרץ, ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה לעיון חוזר לאחר שנתן דעתו לחומר הראיות ואחרי שקבע כי התקופה של המעצר איננה חורגת מן התחום הסביר. הערר נדחה. בעת הדיון הודיע ב"כ התביעה שנתווסף בינתיים תאריך נוסף מוקדם יותר לקיום המשפט והוא יום 26.12.80. קביעת מועד זה איננה מספקת את העורר מחשש שהמשפט לא יסתיים אותו יום. לכאורה אין זה ברור כלל ועיקר שלא ניתן יהיה לסיים את המשפט ביום אחד. חלק נכבד מן העדים הם מומחים שהגישו חוות דעת ועדים שלכאורה נראה שלא יופיעו אישית מאחר והתביעה מתכוונת להגיש תעודות עובד ציבור. לאור העובדה שמועד תחילת המשפט נקבע ליום 16.12.80 אין לומר לכאורה, בשלב זה לפחות, כי נתגלו עובדות חדשות כלשון סעיף 33 לחוק סדר הדין הפלילי שיש בהן כדי להצדיק עיון חוזר. זאת ועוד, קביעת מועדי משפטים איננה בידי השופט היושב לדין בעיון החוזר. היה נכון אילו פנה העורר תחילה לנשיא ביהמ"ש המחוזי ומבקש קביעת מועד מוקדם יותר, אך פנייה כזאת לא נעשתה. צדק גם ביהמ"ש המחוזי כאשר שיווה לנגד עיניו לא רק את ענין קביעת מועדי המשפט, אלא גם את חומר הראיות לכאורה ואת אופיה של העבירה, אולם לא בכך מעוגנת ההחלטה לדחות את הערר. לאור האמור לעיל אין בשלב זה כל עילה לעיון חוזר.
(בפני: השופט שמגר. 18.11.80).