בג"צ 310/80 - דרור הדרום בע"מ נגד עירית תל אביב ואח'
*מעשה בית דין ושיהוי בעתירת לבג"צ
* סבירותה של חקיקת משנה בענין היטל עינוגים.
(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל)
העותרת היא תאגיד עסקי, ביולי 1979 נכנסה לעסקי ענף הקולנוע והיא בעלת קולנוע בתל אביב. עירית תל אביב גובה היטל עינוגים על כרטיסי קולנוע בהתאם לחוק עזר שחוקקה על פי סמכותה לפי פקודת העיריות. שיעורי היטל העינוגים נקבעו באחוזים כשההיטל על כרטיסי קולנוע הוא גבוה ואילו באשר לתיאטראות, הצגות לילדים, אופרה, ספורט וכדו' האחוזים הם נמוכים יותר או בכלל פטורים מהיטל עינוגים. העותרת ביקשה כי בג"צ יקבע שחוק העזר בטל מפאת היותו בלתי סביר ומפלה. העיריה העלתה שתי טענות טרומיות והן קיום מעשה בית דין, שכן התאחדות בעלי בתי הקולנוע כבר פנתה בעבר פעמיים לבג"צ נגד עירית תל אביב בענין היטל העינוגים על כרטיסי קולנוע ועתירותיה נדחו וכן טענה העיריה שיהוי שכן חוק העזר הינו מראשית שנות השבעים. לגופו של ענין דחתה העיריה את טענות העותרת.
א. לענין מעשה בית דין - אכן העתירות הקודמות היו של התאחדות בתי הקולנוע ולא של העותרת והשתק קיים בראש ובראשונה בין בעלי הדין בהליך הקודם, אולם לפעמים דינם של אנשים שענינם קרוב לענין הצדדים במשפט הראשון כדין המתדיינים הראשונים וחל עליהם ההשתק. להתאחדות בתי הקולנוע לא היה שום אינטרס או ענין משלה פרט להגנה על האינטרס של בעלי הקולנוע ובעת ההתדיינות באחת העתירות היתה העותרת חברה בהתאחדות.
ב. אשר לטענת השיהוי - לכאורה אין היא נראית. אין לייחס לעותרת שיהוי לפני יולי 1979 מאחר ורק אז נכנסה לראשונה לעסקי הקולנוע, היא פנתה לביהמ"ש המחוזי כבר בתחילת 1980 ושם הוסכם שהענין יובא לדיון בפני בג"צ ושהעיריה לא תטען טענת שיהוי. כעת טוענת העיריה שהכוונה היתה שלא תטען שיהוי רק לגבי התקופה שמאז הגשת ההליך בביהמ"ש המחוזי ולא לגבי התקופה שמאז חקיקת חוק העזר. אין צורך להכריע במחלוקת זו כאמור להלן.
ג. על אף העובדה שהמשיבה צודקת בטענתה בדבר מעשה בית דין עדיף לדון בנושא העתירה לגופו. בג"צ טרם אמר את דברו אם חוק העזר בטל בגין אי סבירות או אם יש פסול באופן הפעלתו וכן מה המצב לאור השינויים שחלו במרוצת הזמן. בנסיבות אלה נכון יותר שההכרעה בעתירה לא תיפול על יסוד טענת השתק או טענת שיהוי ושבג"צ יאמר את דבריו לגופו של נושא הדיון.
ד. אין חולק שמחוקק המשנה אינו יכול לחרוג מן הסמכות שהוענקה לו. אם הוראות חקיקת המשנה הן למשל חד צדדיות ומפלות בין שווים, או אינן צודקות בעליל, אם נראית בהן כוונה רעה או התערבות מטרידה ללא כל הצדקה, יפסול ביהמ"ש את חקיקת המשנה מן הטעם שיש בה חריגה מסמכות, כי ניתן לומר שלא לזה התכוון המחוקק בהעניקו סמכות למחוקק המשנה. כן נקבע שמכלול הנתונים יכול ליצור תמונה כוללת מעוותת המצדיקה את פסילת חקיקת המשנה גם כאשר כל אחד מהנתונים כשלעצמו במנותק מהתמונה הכוללת אינו בלתי סביר. מבחן אי הסבירות מהווה מכשיר לבדיקת כוונת המחוקק שהעניק את הסמכות למחוקק המשנה ואם הלך מחוקק המשנה בעקבות המחוקק הראשי נשמט היסוד לטענת אי הסבירות של חקיקת המשנה.
ה. בג"צ נזהר יותר כשהוא נדרש לפסול חקיקת משנה הנתונה לביקורת הכנסת או ועדותיה, כי באי פסילת חקיקת המשנה ע"י הכנסת או ועדתה רואה ביהמ"ש גושפנקא עקיפה של הכנסת ועל אחת כמה וכמה לא יבטל בג"צ, אלא במקרה קיצוני ונדיר ביותר, חקיקת משנה שזכתה לאישור ועדת הכנסת ויראה בה מעין חקיקה עקיפה של הכנסת עצמה.
ו. לעומת זאת אין לומר כי העובדה שועדת הכנסת קבעה שהמצב בלתי משביע רצון ושרצוי לשנותו ושיש להפחית את גובה היטל העינוגים מצדיק הקביעה שחקיקת המשנה לוקה באי סבירות וחוסר הגיון. עצם העובדה שחקיקת המשנה הביאה ליצירת מצב בלתי משביע רצון שרצוי לשנותו אינה אומרת כשלעצמה שמחוקק המשנה חרג מן הסמכות שהוענקה לו. יתכן שבנסיבות מוגדרות או בשלב מסויים ראה המחוקק את פני הדברים בצורה אחת ובנסיבות אחרות ובשלב אחר עלול המצב להשתנות. על ביהמ"ש לבדוק אם חקיקת המשנה חרגה ממסגרת מה שעמד לנגד עיני המחוקק הראשי בנסיבות ובזמן הרלוונטי. לפני שביהמ"ש יבטל חקיקת משנה עליו לבדוק אם היא בלתי צודקת או בלתי סבירה עד כדי שאין הדעת סובלתה והעובדה שמצב אחר עדיף עדיין אינה מספקת לביטולה.
ז. אשר לטענת הפליה בין הבידור העממי של בית הקולנוע לבין יתר עינוגים ציבוריים - העיריה הסבירה את ההבחנה שהיא עושה בין בתי קולנוע לבין עניני הבידור האחרים. על מנת שתהיה הפליה היא חייבת להיות קיימת בין שווים ואין להשוות בין דבר ממין אחד לבין דבר שהוא ממין שונה.
השופט לוין הסכים והעיר כי היה דוחה את העתירה מחמת מעשה בית דין שנוצר עקב פסק הדין בעתירה הקודמת ואין הוא בטוח כלל שהיה דוחה את טענת השיהוי על הסף. יהיה אשר יהיה תוכנו של ההסכם שהושג בין העותרת לבין המשיבה בביהמ"ש המחוזי, הלכה פסוקה היא שאין בג"צ קשור בהסכם שלא להעלות טענת שיהוי בפניו.
(בפני השופטים: בכור, ברק, לוין. החלטה - השופט בכור עו"ד שנלר לעותרת, עוה"ד קונשטוק, צלטר, זק, ולהבי למשיבים. 30.10.80).
ע.א. 595/78 - בלדרמן ג'רמן נגד צבי אורנשטיין ואח'
*חזרת צד מהסכם בביהמ"ש שלא לחקור רופאים על חוות דעתם.
* גובה פיצויי נזיקין.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בבאר שבע בת.א. 691/76 - הערעור נתקבל בחלקו).
בתביעת פיצויים שהוגשה ע"י המערער הגיעו בעלי הדין לכלל הסכמה בדבר חלוקת האחריות עקב, התאונה כשנקבע שהמשיבים ישאו ב-70 אחוז מסכום הנזק והמערערת ב-30 אחוז בגלל אשם תורם. הדיון צומצם לגובה הנזק בלבד. הוגשו שתי חוות דעת רפואיות, מטעם המערערת ומטעם המשיבים, ובאי כח הצדדים הודיעו לביהמ"ש כי הסכימו
שלא לחקור את הרופאים על חוות הדעת הרפואיות. בישיבה שנתקיימה לאחר מכן שמע ביהמ"ש את עדותו של אחד המנהלים במפעל שבו עבדה המערערת וכן עדות המערערת . ובכך נסתיימו עדויות המערערת. מיד לאחר מכן אמרה ב"כ המשיבים בי היא ביקשה מב"כ המערערת להזמין לישיבה את הרופא שנתן חוות דעת מטעם המערערת, אך ב"כ המערערת לא הזמין את הרופא. על כן ביקשה כי ביהמ"ש יתעלם מחוות דעתו של הרופא מטעם המערערת. בפסק דינו החליט השופט להתעלם מחוות הדעת של הרופא מטעם המערערת. לדעת ביהמ"ש כל עוד התובעת לא סיימה את הבאת הוכחותיה אין מניעה דיונית וענינית לכך שהנתבעים יחזרו בהם מהסכמתם המוקדמת שלא לחקור את הרופאים המומחים על חוות דעתם. כל נזק לא נגרם עקב כך לתובעת ולפיכך יש להתעלם מחוות דעת זו ולא לראותה בחלק מראיות התובעת. בהמשך פסק הדין העריך השופט את נזקי התובעת בהסתמכו על חוות הדעת של הרופא מטעם המשיבים וקבע סכום גלובאלי של הפסד השתכרות בעתיד בשיעור של 150 אלף ל"י, 90 אלף ל"י קבע בגין כאב וסבל, ו-75 אלף ל"י עבור שירותי מוניות שלהם תזדקק המערערת, בדחותו את טענתה כי היא זקוקה למכונית פרטית. מכאן הערעור.
א. אין לקבל את טענת המערערת שיש להתייחס אל ההסכם בדבר אי חקירת הרופאים כאל חוזה שלא ניתן לצד לחזור בו ממנו אלא בהסכמת הצד שכנגד. היה זה הסכם בדבר דרכי הדיון בביהמ"ש וכל הסכם כזה מטבעו נתון לפיקוחו וביקורתו של ביהמ"ש שלפניו מתבררת התביעה. אותו בימ"ש רשאי להרשות לצד לחזור בו מן ההסכם אם קיים טעם לכך. על כן לא היה כל פגם בכך אילו היה השופט מחליט לאפשר לבא כח המשיבים לחקור את הרופא מטעם המערערת. ואולם במקרה דנא לא ניתנה כל החלטה ע"י השופט שבה הרשה לב"כ המשיבים לחזור בו מההסכם ולחקור את הרופא מטעם המערערת ובהיעדר החלטה כזו לא היה כל יסוד להתעלם מחוות דעתו של רופא זה. ב"כ המערערת לא היה חייב להזמין את הרופא לישיבה שנקבעה לשמיעת ההוכחות כל עוד לא החליט. ביהמ"ש שיש לאפשר לבאי כח בעלי הדין לחקור את הרופאים על אף ההסכם ביניהם. במצב ענינים זה היה מקום להחזיר את הדיון לביהמ"ש המחוזי ואולם ביהמ"ש העליון החליט להעביר תחת שבת הביקורת את קביעות ביהמ"ש המחוזי בענין פרטי הנזק השונים מתוך התחשבות בשתי חוות הדעת הרפואיות.
ב. המערערת היא ילידת 1930, נשואה ואם לשני ילדים. היא למדה בבי"ס מסחרי בצרפת, עברה קורס בהנהלת חשבונות והיא עובדת במפעל יובל גד כמנהלת חשבונות ביחידת התמחיר. היא היתה אחת העובדות הטובות במפעל ויכלה להתקדם בעבודתה וכתוצאה מן התאונה נפגם כושרה ולפי דברי העד, מנהל במפעל, אין היא מתפקדת ומתחשבים בה במעין מקרה סוציאלי, איננה עירנית ואי אפשר להטיל עליה עבודה אחראית. אין לקבל את טענת ב"כ המערערת שמן הראוי היה לעשות חישוב מפורט של הפסד השתכרות ולא להעריך את הפיצויים בדרך של קביעת סכום גלובאלי. הנתונים לשם עריכת חישוב מפורט לא היו במקרה דנא כה ברורים שניתן היה לעשות חישוב כזה במידת הוודאות הדרושה לשם פסיקת פיצויים ולפיכך יכול היה השופט להעדיף את שיטת החישוב הגלובאלי. ברם אומדן הפסדי ההשתכרות שנעשה ע"י השופט הוא נמוך במידה כזו שעל ביהמ"ש העליון להתערב בענין אשר בדרך כלל נתון לשיקול דעתו של ביהמ"ש קמא. כאמור ירד כושר עבודתה של המערערת, יש לה נכות לצמיתות של 30 אחוז גם לפי חוות הדעת של הרופא מטעם הנתבעים, המערערת נפגעה בכושר ההליכה שלה ואינה יכולה למלא את תפקידה, אינה יכולה לעבוד שעות נוספות ואינה יכולה לממש את רצונה לעבור לעבודה מלאה במפעל
במקום עבודה חלקית. לפיכך הסכום המתאים הגלובאלי שיש לפסוק למערערת עבור הפסד השתכרות בעתיד הוא 300 אלף ל"י.
ג. נפסקו פיצויים למערערת עבור עזרה במשק בית ואת חשבון ההיוון עשה השופט לפי 5 אחוז. על פי ההלכה שנפסקה בביהמ"ש העליון, גם במקרה שאין מנכים מן הפיצויים קיצבה חודשית של המוסד לביטוח לאומי, כמו במקרה דנא כשהמערערת קיבלה מענק בלבד מהביטוח הלאומי, יש לעשות את חשבון ההיוון לפי 3 אחוז ובכך יש לשנות את פסק הדין.
ד. ביהמ"ש המחוזי לא שוכנע שהמערערת במצבה אינה יכולה להיזקק לתחבורה ציבורית, אך הביא בחשבון שהיא תיזדקק לשירותי מוניות במידה מרובה יותר מאשר אדם שאינו צולע והעריך את הנזק בסכום של 75 אלף ל"י. צדק ביהמ"ש כשלא פסק פיצויים עבור רכישת רכב והחזקתו ואולם יש להכפיל את הסכום שנפסק ע"י ביהמ"ש המחוזי למוניות ולהעלותו ל-150 אלף ל"י.
ה. פיצוי עבור כאב וסבל נקבע בסכום של 90 אלף ל"י וסכום זה נמוך מדי. המערערת היתה מאושפזת במשך 4 חודשים, עברה מספר ניתוחים ונשארה בעלת מום עם אחוזי נכות גבוהים, דבר שגורם לה סבל ופוגע בהנאת החיים שלה במידה רצינית. יש להעמיד את סכום הפיצויים עבור כאב וסבל על 120 אלף ל"י.
(בפני השופטים: י. כהן, שמגר, בכור. החלטה - השופט י. כהן עו"ד י. כרמל למערערת, עו"ד ט. נוימן למשיבים. 18.11.80).
ע.א. 447/80 - שלמה אזולאי נגד דוד אזולאי ואח'
*מזונות (הערעור נדחה).
המערער נישא לאשתו בשנת 1972 ונולדו להם שני ילדים, בשנת 1976 ו-1977. הוא היה גר בקרית שמונה שם היתה בבעלותו סטקיה, ההתדיינויות המשפטיות החלו עוד בשנת 1974 ונקבעו מספר פעמים שיעורי מזונות כשההתדיינות האחרונה התקיימה בשנת 1977. לאחר אותה התדיינות עזב המערער את משפחתו ועבר לרמת גן שם הוא מתגורר עם "ידועה בציבור" וממנה נולדו לו בינתיים שני ילדים. המשיבים, אשתו ושני ילדיו, הגישו באוגוסט 1978 תביעת מזונות, נשוא ערעור זה, וביהמ"ש קבע סכום של 8500 ל"י לחודש צמוד למדד יוקר המחיה של חודש מאי 1979. הערעור נדחה. ביהמ"ש לא יכול היה להגיע לנתונים בדוקים וחד משמעיים מאחר והמערער לא הביא בפני ביהמ"ש הוכחות על הכנסתו השנתית. לטענתו הוא שכיר המשתכר כ-13 אלף ל"י לחודש בלבד, אך ביהמ"ש לא קיבל טענה זו באשר לא הובאו ראיות בקשר להכנסתו, חוץ מתלוש משכורת אחד ויחיד שהוגש בשלב מאוחר של הדיונים. ביהמ"ש קבע כי המערער מכר בשנת 1978 את הסטקיה תמורת 400 אלף ל"י וסבר שגם אם נכונה טענת המערער כי השקיע חלק מן הכסף ברכישת דירה ברמת גן הרי נותר סכום שיכול לשמש להשלמת כל החסר במסגרת חובת המערער לזון את אשתו וילדיו. אין למצוא פגם במסקנה זו של ביהמ"ש המחוזי. המשיבים טענו שהכנסת המערער עולה על 20 אלף ל"י לחודש ולפי תקנות סדר הדין האזרחי רשאי היה ביהמ"ש להסתמך על טענות המשיבים שלא נסתרו כדין.
(בפני השופטים: שמגר, בכור, בייסקי. החלטה - השופט ששגר. עו"ד בן ברוך למערער, עו"ד מ. טיטונוביץ למשיבים. 30.11.80).
ע.א. 614/80 -פלוני נגד פלונית ואח'
*מזונות (הערעור נדחה בעיקרו).
המערער והמשיבה נישאו באוקטובר 1977 והמשיב נולד ביוני 1978. המערער חלה במחלת הסכיזופרניה עוד לפני נישואיו, אך הסתיר עובדה זו והדבר נודע למשיבה רק כאשר כבר היתה בהריון. בקיץ 1979 התפרצה המחלה בחזקה ואז סוכם בין המשיבה לבין הורי הבעל כי הבעל ישוב לבית הוריו והיא תישאר בדירת בני הזוג שנרכשה מכספי המערער והרשומה על שם הוריו. ביהמ"ש המחוזי חייב את המערער לשלם עבור הילד סכום של 3000 ל"י לחודש צמוד למדד יוקר המחיה ועבור האשה סכום של 5 אלפים ל"י לחודש צמוד להקצבה שהוא מקבל כנכה מהמוסד לביטוח לאומי. הערעור נדחה בעיקרו. המערער טען כי המשיבה היא בגדר מורדת מאחר וגירשה אותו מן הדירה, אולם ביהמ"ש המחוזי דתה טענה זו בקובעו כי הבעל לא ניסה אף להוכיח שהתובעת תקפה אותו. לפיכך אין להתערב במסקנת ביהמ"ש המחוזי כי המערער חייב גם במזונות המשיבה.
אשר לשיעור המזונות - המשיבה עובדת כפקידה במשרד עורכי דין ומשתכרת כ-4 אלפים ל"י לחודש ואמה האלמנה תומכת בה מפעם לפעם. המערער אינו עובד בשל מחלתו והוכר כנכה 100 אחוז ע"י המוסד לביטוח לאומי כשהתשלום החודשי שהוא מקבל מסתכם ב-10 אלפים ל"י לחודש. הוא חי בבית הוריו וטענת המשיבים היא כי הוריו מכסים את צרכיו במידה והם מגיעים אל מעבר לסכום הקיצבה החודשית של הביטוח הלאומי. בתנאים אלה אין להתערב במסקנת ביהמ"ש המחוזי. במצב הנתון אין המערער מסוגל להשתכר ואילו נשאר ללא אמצעים כלשהם בחוליו הרי לאור הדין האישי לא ניתן היה לחייבו במזונות. אולם הוא מקבל קיצבת המוסד לביטוח לאומי אשר בקביעת שיעורה מובא בחשבון שהמערער נשוי ואב לילד וחלק מן הקיצבה, בשיעור של אלפיים ל"י נשאר לו. יתכן והיה מקום להותיר בידי המערער סכום קצת גדול יותר, ואולם אין החלוקה כפי שנקבע ע"י ביהמ"ש המחוזי סוטה באופן משמעותי מן הסביר עד כי ערכאת הערעור תתערב.
בענין אחד החליט ביהמ"ש העליון להתערב. ביהמ"ש המחוזי קבע כאמור כי הצמדת המזונות לאשה תהיה לשיעור קיצבת הביטוח הלאומי וכל אימת שהמערער יעבוד וישתכר תהפוך ההצמדה להצמדה למדד. ביהמ"ש העליון העיר כי אדם במצב בריאותו של המערער מנסה לא אחת עבודות מזדמנות שאין בהן משום וודאות של המשכיות ולא יהיה זה נכון אם כל נסיון כאמור יגרור מיד שינוי משמעותי של חובת המזונות. לפיכך תשונה צורת ההצמדה רק אם המערער יתחיל לעבוד ולהשתכר באופן קבוע ויהיה שינוי נסיבות באופן מהותי.
(בפני השופטים: שמגר, בכור, בייסקי. החלטה - השופט שמגר. עו"ד מ. נאמן למערער, עו"ד א. מרגלית למשיבים. 23.11.80).
ע.א. 378/80 - צור יצהר נגד מיכל יצהר ואח'
*מזונות (הערעור נתקבל ברוב דעות).
המערער חוייב בתשלום מזונות לאשתו ובתו הקטינה בסכום של 7500 ל"י לחודש צמוד למדד של חודש פברואר 1980. ביהמ"ש המחוזי קבע כי המערער עזב את דירת בני הזוג ועבר לגור עם אשה אחרת. ביהמ"ש המחוזי אסר על המערער להיכנס לדירת בני הזוג אלא ע"י תיאום מוקדם עם האשה כשהוא רוצה לבוא לבקר את בתו. אשר למזונות ציין ביהמ"ש המחוזי כי אין המערער משתכר די בעבודתו כסוכן ביטוח, עובדה זו אף היתה חלק מן הגורמים למשבר בחיי בני הזוג, ומאידך האשה עובדת כפקידת בנק והשתכרה בשנת 1979 כ-15 אלף ל"י לחודש. ביהמ"ש המחוזי חייב כאמור את הבעל בתשלום 7500 ל"י למזונות האשה והילד. הערעור באשר לשעור המזונות נתקבל ברוב דעות השופטים שמגר ובכור בפסק דין מפי השופט שמגר.
אשר לקיומה של החובה לזון את האשה הרי היא שרירה וקיימת. כשהבעל עוזב את הבית זכותה של האשה למזונות אינה נפגעת ואין הבעל יכול להשתחרר מחובתו בטענה שהיא איננה חיה עימו. לפיכך צדק ביהמ"ש בכך שאין לראות באשה מורדת או מעין מורדת. אשר לטענת המערער כי אינו משתכר די - הוא איננו בגדר אלה שאינם יכולים לעבוד כדי להרויח, הוא בריא בגופו ויכול לעבוד ואם עיסוקו הנוכחי אינו מביא לו הכנסה מספקת עליו לחפש תעסוקה אחרת שתאפשר לו קיום חובותיו כלפי בני ביתו.
מאידך - סבר שופט הרוב שמגר - יש ממש בטענת המערער המתייחסת לענין הכנסתה של האשה. לפי סעיף 2א לחוק לתיקון דיני משפחה (מזונות) חייב אדם במזונות בן זוגו לפי הוראות הדין האישי החל עליו. משמע, הוא פטור מחובת מזונות באותם מקרים בהם קובע זאת הדין האישי. סעיף 2א לחוק הנ"ל קובע, בין היתר, כי ביהמ"ש רשאי להתחשב בהכנסות בן הזוג כאשר הוא בא לקבוע מידת המזונות שאדם חייב לספק לבן זוגו. אמנם נחלקו הדעות בביהמ"ש העליון בשאלה אם הוראותיו של סעיף 2א הנ"ל חלות מקום בו חייב אדם במזונות בן זוגו לפי הדין האישי, אולם במקרה שלפנינו אין בכך כדי להוסיף או כדי לגרוע. בין אם בוחנים את השאלה לפי הדין האישי ובין אם בוחנים את השאלה לפי האמור בסעיף 2א, אשר חל לדעת השופט שמגר גם מקום בו נדון ענין המזונות לפי הדין האישי, היה מקום להביא בחשבון מעשי ידיה של המשיבה. יתירה מזאת, לאור הכללים החלים על כגון דא, יש לפטור את הבעל מחובת התשלום כל עוד האשה משתכרת במידה מספקת. אין פוסקים לאשה מזונות נגד הבעל כשהיא יכולה להתפרנס ממעשי ידיה. אך אין בכך כדי לגרוע מחובת הבעל לזון את ילדו ולכלול במזונות גם דמי טיפול לאשה. העובדה שהאשה מעסיקה מטפלת אין בה כדי לגרוע מזכותה לדמי טיפול, שהרי המטפלת מקבלת שכרה מידי האשה החייבת לעבוד לשם כך. לאור האמור לעיל יש להעמיד את סכום המזונות על 650 שקל לחודש צמוד למדד.
השופט בייסקי קבע בדעת מיעוט שאין להתערב בשיעור המזונות שנפסק. ביהמ"ש המחוזי חישב את הכנסות האשה בתקופות השונות מחד ואת ההוצאות והצרכים שלה ושל בתה מאידך ומצא כי אין הן מספיקות למחיית השתיים. אילמלא העובדה שהכנסות הבעל מועטות היה ביהמ"ש המחוזי קובע מזונות בשעור גבוה יותר כי הרי לאשה הוצאות מיוחדות בהיותה אשה עובדת והיא נזקקת למטפלת לילדה, שמרטף וכדו', מלבד תשלום חובות ומשכנתא והוצאות כלליות להחזקת הבית. הסכום של 7500 ל"י שנפסק הוא הסכום המינימלי הנדרש להשלמת הצרכים של האשה והקטינה לאחר שנלקחו בחשבון כל הכנסות האשה, וברור מפסק הדין של ביהמ"ש המחוזי שלא נערך חישוב של צורכי האשה בנפרד ושל הילדה בנפרד, ואילו נערך חישוב כזה היה צורך לכלול במזונות הילד גם חלק מההוצאות הכלליות של החזקת הבית. בנתונים אלה אין להתערב בפסיקת ביהמ"ש המחוזי.
(בפני השופטים: שמגר, בכור, בייסקי. עו"ד א. קוזלובסקי למערער, עו"ד א. קורץ למשיבות.9.11.80).
ע.א. 307/80 - זהר נילי נגד זהר אילן
*מזונות (הערעור נדחה).
המשיב והמערערת נישאו בשנת 1960, ונולדה להם בת שהיא כיום בגירה וכן בן שהוא בן 15. בני הזוג היו בארה"ב וחזרו לישראל ואין הם חיים בשלום. השניים גרים בנפרד והבן, חי עם אביו על פי דרישתו של הבן. הבעל אינו משתכר די וביהמ"ש המחוזי קבע כי בכל הנסיבות, היינו היחסים בין בני הזוג, כאשר שני הצדדים אשמים במשבר ביחסים, וכן הכנסותיו המועטות של המשיב והוצאותיו
על הבן, סכום המזונות יהיה 4000 ל"י לחודש צמוד למדד אפריל 1980. האשה ביקשה במסגרת משפט המזונות כי המטען שצריך להגיע מארה"ב יהיה כולו שלה, אך ביהמ"ש המחוזי קבע כי במסגרת דיון זה אין הוא יכול לקבוע בעלות על המטען, וקבע שהמטלטלים שבמטען יחולקו בין השניים באופן שווה ויהיו מעוקלים עד אשר בימ"ש יפסוק למי הם שייכים. בענין המזונות קבע ביהמ"ש שאמנם האשה רגילה לרמת חיים יותר גבוהה משפסק, אך את זו היא תוכל להשלים לעצמה ע"י עבודה. הערעור נדחה. בעובדות כפי שנקבעו ע"י ביהמ"ש המחוזי אין להתערב. המערערת מעלה מחדש את כל גירסתה העובדתית, אך ביהמ"ש העליון איננו ערכאה המכריע מחדש בעובדות. ביהמ"ש המחוזי בחן את הראיות וניתח אותן באופן ממצה והגיע למסקנות הנכונות בכל הנוגע להשתלשלות האירועים בעבר, הסיבות למחלוקת בין הצדדים, ומצבם הכלכלי של הצדדים בארה"ב ובארץ.
(בפני השופטים: שמגר, בכור, בייסקי. החלטה - השופט שמגר. עו"ד א. דבירי למערערת, המשיב לעצמו. 23.11.80).
ע.א. 211/80 - פלונית נגד אלמוני
*מזונות לילד שנולד מחוץ לנשואין (הערעור נדחה).
המערערת, ילידת 1975, היא בתו של המשיב, נהג מונית ערבי בן העדה הנוצרית, שנולדה מיחסיו של המשיב מחוץ לנישואין עם אשה יהודיה, מורה לפי מקצועה. בביהמ"ש המחוזי תבעה המערערת הגדלת דמי המזונות שנפסקו בדיון קודם במאי 1977, וטענה נגד העובדה שבדיון הקודם קבע ביהמ"ש שבמזונותיה חייבים המשיב ואמה כל אחד במחצית. ביהמ"ש המחוזי קבע כי לא הוכח שינוי כלשהו בנסיבות המצדיק שינוי שיעור המזונות שנפסק בדיון הקודם, כמחצית השנה לפני הגשת התובענה החדשה, ואשר לחיוב האם במחצית משיעור המזונות קבע ביהמ"ש המחוזי כי אין לשנות את החיוב. הערעור נדחה. חובת המזונות של שני ההורים עולה מהוראות החוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות). סעיף 3 (א) קובע כי אדם חייב במזונות הילדים הקטינים שלו לפי הוראות הדין האישי החל עליו. סעיף 3 (ב) מוסיף כי אדם שאינו חייב במזונות הילדים הקטינים שלו לפי הוראות הדין האישי חייב במזונותיהם בהתאם להוראות החוק הנ"ל. את האמור כאן משלים סעיף 6 לחוק הדן בהיקף המזונות וקובע כי מידתם של המזונות ייקבעו, באין הסכם בין הצדדים, ע"י ביהמ"ש בשים לב לנסיבות. בביהמ"ש המחוזי נשמעה עדות כי לפי הדין החל על המשיב אין האב חייב במזונות ילדו שנולד מחוץ לחיי הנישואין. לפי הדין החל על האם, שהיא יהודיה, הילד הוא יהודי והשאלה אם הוא זכאי למזונות מאביו היא שאלה שאותה יש לפתור על פי חוק המזונות הנ"ל, ובמידת הצורך על פי כללי המשפט הבינלאומי הפרטי. מכל מקום, דיני ישראל אינם חלים לגבי האב, כי לפי דיני ישראל מתייחס הילד רק לאמו ואין למוליד הנוכרי יחס משפטי אליו. מכאן המסקנה כי מעמדה של האם, מבחינת הדין האישי החל עליה, יבחן על פי חובתה של אם כלפי ילדה שאין האב חייב לזון אותו על פי הדין האישי. המשיב שאינו חייב במזונות המערערת לפי הדין האישי החל עליו, חייב במזונותיה לפי סעיף 3 (ב) לחוק הנ"ל. משמע, שני ההורים חייבים במזונות ילדתם.
(בפני השופטים: שמגר, בכור, בייסקי. החלטה - השופט שמגר. בשם המערערת אימה, בשם המשיב עו"ד א. גרינשטיין. 17.11.80).
ע.א. 365/80 - מכלוף בן הרוש נגד דוד כהנא ואח'
*גובה פיצויי נזיקין (הערעור נתקבל בחלקו).
המערער נחבל בתאונת דרכים שאירעה באוגוסט 1978 בהיותו בן 70. המערער ניהל חנות מכולת ולאחר התאונה החזיק במשך שנה עובד בתשלום של 5,000 ל"י לחודש. הוא הגיש תביעה בה טען כי הפסד השכר שלו הוא 20 אלף ל"י לחודש, ציין בכתב התביעה כי במשך השנה הראשונה שילם כאמור 5 אלפים ל"י לחודש לעובד, ותבע בהתאם פיצוי, וכן תבע פיצוי עבור כאב וסבל. לענין הפיצוי עבור כאב וסבל נפסק ע"י ביהמ"ש המחוזי סכום שעליו אין חולקין. באפריל 1978 הובאה התובענה לדיון ובאי כח הצדדים הודיעו לשופט שהסכימו כדלהלן: "... לאחר התאונה התובע אינו מסוגל עוד לעבוד בחנותו והשאלה היא כמה שנים היה התובע מסוגל להמשיך לעבוד בחנותו אילמלא התאונה... הערכת הנזק הכספי תיעשה על בסיס... שלושה רבעים מהשכר הממוצע במשק היינו סך השווה ל-15 אלף ל"י...". הצדדים גם הסכימו כי ב"כ התובע יציג את התובע בפני ביהמ"ש על מנת שביהמ"ש יתחשב בהופעתו. הישיבה נדחתה לשבועיים ואז פסק ביהמ"ש המחוזי שאלמלא התאונה יכול היה המערער להמשיך ולעבוד בחנותו שנתיים מיום התאונה, ולגבי חישוב הנזק אמר שההפסד מחושב על בסיס של 15 אלף ל"י לחודש בשנה השניה, אך לגבי השנה הראשונה פסק אחרת מאחר שבכתב התביעה טען המערער שהעסיק עובד בחנותו ולפיכך פסק פיצוי עבור השנה הראשונה סכום של 60 אלף ל"י כשכר ששולם לעובד. הערעור נתקבל בחלקו.
המערער חולק על קביעת השופט שאילמלא התאונה יכול היה להמשיך לעבוד רק שנתיים נוספים, היינו עד גיל 72 ואילו המשיבים טוענים כי גיל הפרישה מהעבודה הוא 65 וחסד עשה השופט עם המערער שקבע לו הפסד השתכרות עד גיל 72. נכון הוא שגיל פרישה מעבודה לשכירים הוא עדיין 65 אם כי לא מעטים אלה הממשיכים לעבוד מעבר לגיל זה, וההלכה הרווחת היא שגיל פרישה זה מקובל להחילו גם על עצמאיים. זאת כאשר מדובר בנפגעים בגילים שונים כאשר הדבר הוא בבחינת נעלם. אולם כשמדובר באדם שהגיע לגיל הפרישה ואף מעבר לו וממשיך להשתכר, על ביהמ"ש לקבוע את תוחלת שנות העבודה הנוספות על פי הנתונים שלפניו בכל מקרה על פי נסיבותיו הוא. המערער היה בגיל 70 ביום התאונה והיה עובד בחנות המכלת שלו עבודה פיסית קשה למדי, השופט ראה את המערער והעריך שאלמלא התאונה היה יכול לעבוד בחנותו עוד שנתיים והרי זו קביעה עובדתית שאין להתערב בה. מאידך שגה ביהמ"ש שלא פסק את ההפסד לפי 15 אלף ל"י לחודש גם באשר לשנה הראשונה. הצדדים הגיעו להסכם שיש לקבוע את הפסד ההשתכרות לפי 15 אלף ל"י לחודש ועל השופט היה לפסוק את הפיצוי על פי ההסכם בלי להתחשב עם מה שנטען בכתב התביעה. בעלי הדין יכולים ע"י ניהול משפט בפסים שונים מאלה שנקבעו בכתבי הטענות לגרום לתיקון כתבי הטענות ע"י התנהגותם ואם עשו כן לא יהיה להם פתחון פה לטעון שביהמ"ש חייב היה להגביל את עצמו במה שנאמר בכתבי הטענות. נוסף לזה הרי בכתב התביעה נאמר שהמערער שילם 5 אלפים ל"י לחודש לעובד וכי בנוסף לכך הפסיד סכום של 20 אלף ל"י לחודש שהוא הפחתת רווח מהחנות. סכום של 10 אלפים ל"י שנפסק ע"י השופט עבור כל השנה בגין הפחתת רווח אינו עומד בכל יחס למה שנטען בכתב התביעה. לפיכך יש לקבל את הערעור בענין זה.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, גב' בן פורת, בכור. החלטה - השופט בכור. עו"ד מרגליות למערער, עו"ד שניידר למשיבים. 13.11.80).
ע.א. 199/80 - דקס יואל נגד מרודי אדוארד ואח'
*אחריות בנזיקין וגובה הפיצוי (ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו).
המערער שהוא יליד 1906 נפגע באוקטובר 1974 ע"י מונית נהוגה בידי המשיב. הוא הגיש תובענה נגד הנהג ונגד הפול לביטוח חובה וביהמ"ש המחוזי הטיל על המשיבים את החבות לאירוע התאונה וחייב אותם לשלם למערער סכום של 110 אלף ל"י בגין כאב וסבל וסכום של 4 אלפים ל"י בעד עזרה בבית במשך 6 חודשים מיום התאונה. שני הערעורים נדחו. המערער קובל על הסכומים שנפסקו לו ועל אי פסיקת סכומים בפריטים אחרים שנכללו בתביעתו והמשיבים קובלים על כך שלא הוטל על המערער חלק מן האחריות לתאונה וכן שהסכום שנפסק בעד כאב וסבל גבוה מדי. הערעורים נדחו.
אשר לחבות - היו לפני ביהמ"ש המחוזי שתי גירסאות המכחישות זו את זו בדבר אופן אירוע התאונה וביהמ"ש המחוזי קיבל את גירסת המערער שהמשיב שנהג במכוניתו עבר את מעבר החציה, עצר ומוניתו החלה להידרדר אחורנית ופגעה במערער בתוך מעבר החציה. אין עילה להתערב בממצא זה של ביהמ"ש המחוזי התואם את העובדות שנכללו באישום הפלילי ואשר בו הודה המערער ועל יסודו הורשע. ברם גם אילו נתקבלה גירסת המשיב לא היה מקום לייחס רשלנות תורמת למערער.
אשר לכאב וסבל - עקב תאונה קודמת אושפז המערער בשנת 1958 ובוצע בו ניתוח שכתוצאה ממנו נשאר משותק במחצית גופו השמאלי והמוסד לביטוח לאומי קבע את נכותו בשיעור של 100 אחוז. עקב התאונה החדשה נפגע המערער בקצה העליון של עצם השוק השמאלית ועל פי עדות מומחה נתווספה נכות ברגל בשיעור של 15 אחוז. המערער היה מאושפז פעמיים עקב התאונה ולאחריה נמצא תקופה ניכרת בביתו וקיבל טיפולים. גם עתה כאבו וסבלו גדולים מכפי שהיו לפני התאונה. בנסיבות אלה הסכום של 110 אלף ל"י שנפסק למערער ביום פסק הדין בינואר 1980 הולם את המציאות ואין להתערב בשיקול דעת ביהמ"ש המחוזי.
אשר לאובדן השתכרות בעתיד - המערער טען כי לפני התאונה עסק בתיווך מקרקעין והכנסתו היתה 1500 ל"י לחודש. ביהמ"ש לא היה מוכן לסמוך על עדות המערער ואשתו וגם ציין שהמערער לא הגיש דו"חות למס הכנסה בענין התיווך. אכן, אין זה בטוח שאי הגשת דו"חות למס הכנסה יש בו כדי להצביע על היעדר הכנסה, אך בלי קשר לנימוק זה, אין עילה לסתור את שיקול דעת ביהמ"ש המחוזי בענין זה לנוכח חומר הראיות שהיה בפני ביהמ"ש.
(בפני השופטים: ברק, לוין, טירקל. החלטה - השופט לוין. עו"ד א. ברקאי למערער, עו"ד ד. צחי למשיבים. 80. 20.11).
ב.ש. 332/80 - סולומון מנשרוב ואח' נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
ערר זה הוגש בשם שני עוררים, אחים, שהואשמו בחבלה בכוונה מחמירה כשהעורר הראשון הואשם גם בעבירה נוספת של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות. העורר השני התאבד בינתיים בתליה בהיותו במעצר והערר של העורר הראשון נתקבל. ההחלטה לעצור את העורר עד תום ההליכים ניתנה ביום 18.7.80. שמיעת העדויות במשפט החלה ביום 8.10.80 ופרשת עדי התביעה הסתיימה ועל כן אין עוד חשש של השפעה על עדים. המשפט התארך מסיבות שונות כאשר היו עדי תביעה, וביניהם שוטרים, שלא הופיעו במועד, וגם הסניגור אינו נקי מאשמת ההשהיה. ב"כ המשיבה טענה כי יש חשש של הפרת שלום הציבור אם העורר ישוחרר בערבות, ואולם בנסיבות הענין, כאשר אין עדיין לראות את סוף משפטו של העורר תוך זמן קצר, יש לשחררו בערבות. התנאי לשחרור
הינו שעד לסוף המשפט לא יעזוב העורר את ביתו באור עקיבא, תנאי שאותו הציע הסניגור עצמו, וכן נדרש העורר לתת ערבות בסכום של 100 אלף ל"י.
(בפני: הנשיא לנדוי. עו"ד א. קדרי לעורר, עו"ד גב' ראובני למשיבה. 25.11.80).
ד"נ 1/79 - דוד אליאס רוזן ואח' נגד עירית חיפה
*פיצויים בגין הפקעת מקרקעין (עתירה לשינוי פסק הדין בע"א 695/76 - שפורסם בפד"י ל"ג (1) 175 - העתירה נדחתה ברוב דעות).
הדיון נסב על פיצויים בגין הפקעת כ-400 דונם קרקע ע"י עירית חיפה ביוני 1974. השאלה היתה אם על העיריה לשלם את הסכומים כשהם צמודים ואם לאו. ביהמ"ש המחוזי קבע בשנת 1976 כי על העיריה לשלם את הסכומים כשהם צמודים וביהמ"ש העליון בדיון הקודם קבע כי עפ"י סעיף 8(ד) לחוק לתיקון דיני הרכישה לצורכי ציבור מ-1977 אין להחיל הצמדה על תשלומים בגין הפקעה אלא מאפריל 1977 ולפיכך ביטל את פסק הדין בענין ההצמדה. בדיון הנוסף אושר פסק הדין הקודם ברוב דעות השופטים הנשיא לנדוי, שמגר, גב' בן פורת ובייסקי כנגד דעתו החולקת של השופט לוין שסבר כי ניתן לחייב את המשיבה בתשלום הצמדה מ-1974 ואילך. בדיון בערעור התעוררה גם השאלה אם ניתן להחיל על המקרה את התיקון לחוק פסיקת ריבית והוחלט בשלילה.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, שמגר, גב' בן פורת, בייסקי, לוין. עו"ד א. תירוש לעותרים,עו"ד ש. ברזילי למשיבה. 6.11.80).
ד"נ 28/79 - הועדה המקומית לתכנון ובנין ירושלים נגד משה ורבקה ורון ואח'
*פיצויים בגין תכנית שינוי יעוד מקרקעין לבעל מקרקעין שאינם בגבולות התכנית (עתירה לשינוי פסק הדין שניתן בע"א 603/77 שפורסם בפד"י ל"ג (3) 409 - פסה"ד הקודם אושר ברוב דעות).
העיריה פירסמה תוכנית מיתאר מקומית לשינוי ייעוד מקרקעין כשדירת המשיבים איננה ניכללת באותה תוכנית, ברם המשיבים טענו כי דירתם הגובלת במקרקעין שלגביהם פורסמה התוכנית נפגמה עקב אותה תוכנית. השאלה שבמחלוקת היתה אם סעיף 197 בחוק התכנון והבניה בדבר פיצוי בעלי מקרקעין שנפגעו עקב תוכנית, חל רק על בעלי מקרקעין הנמצאים. בתוך גבולות התוכנית או גם בעלי מקרקעין גובלים שנפגעו עקב התוכנית. בית המשפט המחוזי דחה את התביעה על הסף בסברו כי אין זכאים לפיצויים לפי סעיף 197 אלא בעלי מקרקעין שבתוך גבולות התוכנית. בית המשפט העליון ברוב דעות קיבל את ערעור המשיבים והחליט כי זכאים לפיצויים גם בעלי מקרקעין הגובלים במקרקעין שעליהם חלה התוכנית ופסק דין זה אושר בדיון הנוסף. שופטי הרוב מ"מ הנשיא ח. כהן, שמגר, ובייסקי, סברו שיש לאשר את פסק הדין הקודם ואילו השופטים י. כהן וברק סברו כי אין לשלם פיצויים לבעלי מקרקעין גובלים במקרקעין שעליהם חלה התכנית.
(בפני השופטים ח. כהן, שמגר, י. כהן, ברק, ובייסקי. 26.11.80).
ע"פ 373/80 - מדינת ישראל נגד מכלוף בן שמעון
*קולת העונש (סמים) (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
המשיב הורשע במכירת 6 גרם חשיש לשוטר סמוי ונדון ל-18 חודשים מאסר על תנאי. הערעור על קולת העונש נתקבל. ביהמ"ש המחוזי הדגיש בגזר דינו את עמדת בתי המשפט כי מי שסוחר בסמים יש לדונו למאסר בפועל אלא אם יש נסיבות מיוחדות שלא להטיל מאסר בפועל, וביהמ"ש המחוזי מצא במקרה דנא נסיבות מיוחדות. ביהמ"ש העליון לא קיבל את עמדת בית המשפט המחוזי. מסתבר כי המשיב החל להשתמש בעצמו בסמים כבר בהיותו בן 11 והיה באשפוזים רבים לצורך גמילה ועל פי תסקיר מטעם המרכז לגמילה
יש תקוה כי תכנית הטיפול והשיקום עשוייה הפעם להצליח. בית המשפט העליון שעיין אף הוא בתסקיר הגיע למסקנה שונה. מתוך התסקיר עולה ברורות כי בתקופת הטיפול היו עליות וירידות וכן משברים כשהמשיב לא הופיע כלל במרכז ולא שיתף פעולה עמו. קשה להתרשם מהנאמר בתסקיר על נכונות המשיב לעזור למטפלים כאשר בתקופת הטיפול שהוא מקבל לסרוגין עוסק הוא במסחר בסמים. בנסיבות אלה אין לראות את המקרה כחריג המצדיק להעדיף את מצבו האישי של המשיב על הענין הציבורי, אשר לפיו יש ללחום בנגע הסמים ע"י עונשי מאסר בפועל. מכיוון שבית המשפט העליון אינו נוהג למצות את הדין כאשר המדינה מערערת על קולת העונש, די בכך שמתוך 18 חודשים מאסר על תנאי שנגזרו יהיו 9 חודשים לריצוי בפועל ו-9 חודשים על תנאי.
(בפני השופטים: בבור, בייסקי, טירקל. החלטה - השופט בייסקי. עו"ד מ. רובינשטיין למערערת, עו"ד ל. דניאל למשיב. 19.11.80).
ע"פ 421/80 - מקסים אברג'יל נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (הבטחת שוא של נשואין והוצאת כספים במרמה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
בעת שהמערער היה נשוי ואב לארבעה ילדים הוא הוליך שולל את המתלוננת בהבטיחו לה נשואין הוציא ממנה במרמה סכום של 60 אלף ל"י בטענה שהכסף דרוש לו למימון הוצאות שונות בקשר לעריכת חתונה, שכירת אולם וכו'. יומיים לפני חלוקת ההזמנות לחתונה אמר המערער שהוא נוסע לחו"ל אך לפני כן נשכרה דירה, הוזמן אולם ושמלת חופה. כמו כן ביצע המערער גניבה ממעבידו ובעת ששימש כמנהל חשבונות בבית ספר גנב שיק מבית הספר, זייף אותו ומשך סכום של 10,000 ל"י. בית המשפט המחוזי דן את המערער ל-4 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי וכן הפעיל חופף שנה מאסר על תנאי, וחייב את המערער לשלם למתלוננת סכום של 50,000 ל"י כפיצוי חלקי לנזק שנגרם לה. הערעור על חומרת העונש נדחה. בנסיבות מקרה זה אין לומר שהעונש שהוטל על המערער מוגזם, מה גם שלמערער הרשעות קודמות מרובות למדי בעבירות נגד הרכוש וביניהן גם עבירות מירמה.
(בפני השופטים: י. כהן, גב' בן פורת, לוין. עו"ד לידסקי למערער, עו"ד לירן למשיבה. 12.11.80).
בג"צ 296/80 - איציל בוקובזה נגד מדינת ישראל
*בקשה לויתור על אזרחות (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
העותר נולד בטוניס בינואר 1959 ועלה ארצה יחד עם הוריו בהיותו בן 12 ויחד עימם רכש אזרחות ישראלית מכוח שבות לפי חוק האזרחות. בהיותו כבן 16 יצא העותר לצרפת בדרכון ישראלי ושם למד שנה בישיבה ולאחר מכן למד בבית ספר מקצועי וסיים את לימודיו ב-1978. הוא המשיך לשהות בצרפת ונתמך ע"י קרובי משפחה. במשך שנות שהותו בצרפת ביקר מידי פעם בארץ בחודשי החופשה שלו וגם בשנת 1979 נכנס פעמיים ארצה כשהוא משתמש בדרכון טוניסאי ומעלים את העובדה שהוא בעל דרכון ישראלי. לבסוף ניתגלה שהוא בעל דרכון ישראלי. הוא הגיש בקשה לוותר על אזרחותו הישראלית לפי סעיף 10 לחוק האזרחות. משרד הפנים דחה את בקשתו מאחר ועל פי הודעה שקיבל ממרכז הגיוס של צה"ל העותר חייב שירות בטחון בישראל. העותר אינו רוצה לשרת בצה"ל ובעתירתו טען כי הנימוק של שירות ביטחון הינו זר לענין וכן טען כי שר הפנים לא השתמש בשיקול דעתו באופן עצמאי אלא פעל לפי הדרכת שלטונות הצבא. העתירה נידחתה.
לפי החוק בניסוחו כפי שחל על הענין, הרי במקרה שמדובר באזרח ישראלי שאינו תושב ישראל ויתור על אזרחות טעון הסכמת שר הפנים ואילו באזרח ישראלי שהוא תושב ישראל ניתן לשר הפנים שיקול דעת שהוא יותר נרחב, ובעניננו התעוררה השאלה אם העותר הינו תושב ישראלי ואם לאו. בג"צ ציין כי המונח תושב ישראל בחוק האזרחות יש לפרשו מתוך אותו חוק עצמו מבלי להיעזר בפירושים שניתנו למונח זה בחוקים אתרים. לפי הנתונים הרי לכאורה אין לומר על העותר שהוא תושב ישראל, ואולם לפי סעיף 14 של חוק האזרחות נקבעה חזקה כי תושב ישראל הגר מחוץ לארץ רואים אותו לענין חוק זה כתושב ישראל כל עוד לא השתקע בחוץ לארץ, ואין לומר על העותר כי הוא השתקע בחוץ לארץ. ברם, גם אם יראו אותו כמי שחדל להיות תושב ישראל וחל עליו הדין החל על תושב ישראל שאינו תושב בארץ, גם אז דין העתירה להידחות. לשר הפנים ניתן שיקול דעת שלא לאשר את הוויתור וטעם הסירוב של משרד הפנים הינו שהעותר חייב שירות ביטחון בישראל. שני הנימוקים של העותר כנגד נימוק זה יש לדחותם. אשר לטענה כי זה שיקול זר לענין - אזרחות היא סטטוס שיש עמו זכויות וחובות על פי דין ואחת החובות הינה שירות הביטחון. חובה זו איננה כלל שיקול זר כשבאים לקבוע אם להיעתר לבקשת הוויתור על אזרחות או לא. ואשר לשימוש עצמאי בשיקול דעת ע"י שר הפנים - לפי הנחיות משרד הפנים משנת 1971 יש להתחשב בשאלת שירותו הצבאי של מי שמבקש לוותר על אזרחותו אם כאשר מלאו לו 14 שנה היה גר בארץ. אין כל פגם בכך שההנחיות הנ"ל נקבעו אחרי התיעצות עם שלטונות הצבא. מותר לשר הפנים לתאם את מדניותו בכגון דא עם גורמי ממשל אחרים כל עוד ההחלטה הסופית נשארת בידו.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, בכור, גב' בן עתו. החלטה - הנשיא לנדוי. עוה"ד ב. צאירי וג. כפיר לעותר, עו"ד א. בן טובים למשיבה. 18.11.80).
בג"צ 655/80 - עזבון המנוחה חנה קוקיה וציון חי באדי נגד מנהל מס עזבון
*דרישת פרטים ע"י מנהל מס עזבון (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
העותר השני הוא שמאי מקרקעין מוסמך שנתבקש ע"י מנהל העותר הראשון לעשות שומה של נכסי העזבון כשזו מיועדת לשמש בידי מנהל העזבון עילת טיעון כנגד המשיב. בתוקף סמכותו לפי סעיף 13 לחוק מס עזבון דרש המנהל מן השמאי, העותר השני, למסור לו את השומה שעשה כאמור. טוענים העותרים כי לפי הוראות סעיף 13 אין מנהל המס רשאי לדרוש אלא "ידיעות על עניני הנפטר" ומסמכים או הערכות מעין השומה הנדונה אינם בכלל "ידיעות" כמשמעותן בסעיף זה. העתירה נדחתה. מנהל מס עזבון רשאי לדרוש ידיעות ובגדר זה מוסמך הוא גם לדרוש מסמכים. בין כה וכה הערכת השמאי, נכנסת לגדר "ידיעה על עניני הנפטר" כמשמעותה לפי סעיף 13 הנ"ל. אשר לטענת העותרים שעל כל פנים אין סמכות בידי המנהל לדרוש ידיעות אלא לצורכי עשיית השומה ובמקרה דנא השומה כבר נעשתה והושלמה - אין ממש בטענה זו. לא זו בלבד שלפי סעיף 19 לחוק רשאי מנהל המס, במקרים מיוחדים, לשנות את השומה הסופית של המס באופן שאין לומר על שום שומה שהיא "סופית" באופן החלטי, אלא סמכויות המנהל לפי סעיף 13 אינן מוגבלות לשלב או לתקופה כלשהי ואין מקום לקרוא אל תוך הסעיף הגבלה שאין בו. לפיכך יש לדחות את העתירה. אין בפסיקה זו כדי לחוות דעה לכאן או לכאן ולענין השאלה העומדת לדיון בפני ביהמ"ש המחוזי בין מנהל העזבון ובין מנהל מס עזבון בדבר החסיון הנטען לגבי תעודה זו.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא ח. כהן, שמגר, ברק. עו"ד קורינלדי לעותר הראשון, עו"ד מ. פרקש לעותר השני, עו"ד ר. יאראק למשיב. 3.11.80).
=בג"צ 487/80 - יוסף שער נגד משטרת ישראל
*אישפוז לצורך גמילה מסמים (העתירה נדחתה).
העותר מבקש בעתירתו כי המשיבים ינמקו מדוע הופר צו של ביהמ"ש בדבר אישפוזו לצרכי גמילה מסמים קשים ומדוע לא יאושפז לאלתר למטרה זו. עתירתו נדחתה. מסתבר שהעותר אמנם היה מאושפז בבית חולים לשם גמילה מסמים, אך אישפוז זה הופסק עקב נסיון שנעשה לזרוק רימון במחלקה של ביה"ח, עבירה שבה הואשם העותר, ועל הפסקת האישפוז החליטה הועדה לעניני סמים. העותר לא גילה בעתירה כי קיימת נגדו האשמה בענין הנסיון לזרוק רימון. הוא טוען כי אין סיבה מספיקה להפסקת האישפוז גם אם הוא אשם בעבירה המיוחסת לו. בדחותו את העתירה ציין ביהמ"ש העליון כי העותר חייב היה לגלות בעתירתו את הסיבה שבגללה הופסק האישפוז וכבר בשל כך יש לדחות את עתירתו. גם לגופו של ענין יש לדחות את העתירה בהתחשב באשמה החמורה שהועלתה נגד העותר ושמתבררת כעת בביהמ"ש המחוזי. לפיכך אין להגיד שהחלטה בדבר הפסקת האישפוז היתה שרירותית או שניתנה בגלל שיקולים פסולים.
(בפני השופטים: י. כהן, גב' בן פורת, ברק. העותר לעצמו, עו"ד בן טובים למשיבה. 18.11.80).
בג"צ 732/80 - אדרי אליאס וברנס אילן נגד משטרת ישראל ואח'
*ערר על צו מעצר כשמדובר בעבירה שענשה מאסר עולם (העתירה נדחתה).
המשטרה ביקשה בבימ"ש השלום הוצאת צו מעצר נגד העותרים למשך 15 יום באשר לעותרים מיוחסת מעורבות ברציחות באזור נתניה, כולל הרצח של חנניה אלבז, וכן סחר בסמים. לשופט הוגשו תוצאות בדיקות פוליגרף שנערכו לשני העותרים וכן חומר חסוי שלסניגור ולעותרים לא ניתן לעיין בו. השופט החליט לעצור את העותרים ל-15 יום באשר בחומר החקירה החסוי יש תחילת חומר ראייתי לענין רצח חנניה אלבז ולענין הסחר בסמים. השופט אסר על פרסום שמות החשודים. העותרים עררו לביהמ"ש המחוזי על צו המעצר והוא דחה את הערר משני טעמים: לפי הלכת ביהמ"ש העליון אין לעציר זכות לערור על החלטת ביהמ"ש לעצור אותו בשל עבירה שדינה מאסר עולם; חומר הראיות בתיק החסוי מספיק לכאורה כדי לקשור את העבריינים למעשה העבירה. ביהמ"ש המחוזי התיר את פרסום שמות החשודים. העותרים ביקשו צו על תנאי נגד המשטרה על שאין היא משחררת אותם בערובה ושאין היא מגלה להם את החומר הקשור בחקירה וכן ביקשו צו לאיסור פרסום שמם. כן מתמרמרים העותרים על כך שביהמ"ש המחוזי לא דן בערר על מעצרם בגין העבירות האחרות מחוץ לעבירת הרצח. העתירה נדחתה. צו המעצר ניתן ע"י שופט השלום בהקשר לחשד ביצוע רצח אלבז ואין זכות ערר במקרה של מעצר חשוד ברצח והסעד היחיד הפתוח בפני החשוד הוא פניה לבג"צ. לפיכך על בג"צ לבדוק את החומר שהובא בפני השופט ובג"צ עיין בחומר החסוי והגיע למסקנה שקיימות ראיות על מעורבות העותרים בעבירת רצח אלבז, אם כי אלה עדיין אינן ברורות ומגובשות די הצורך כדי לבסס כתב אישום. לזה יש להוסיף את תוצאות בדיקת הפוליגרף שהן קבילות בדיון בבקשת המעצר ויש בהן כדי להוסיף משקל מה לראיות החסויות. אין כל טעם ממשי שיצדיק איסור שמות העותרים ולפיכך גם לענין זה יש לדחות את הבקשה. בג"צ העיר כי בהתאם להלכה שנפסקה על ידו נוצר מצב לא נוח כאשר המשטרה כורכת יחד בקשה למעצר בגין עבירה שבה צפוי הנאשם למאסר עולם כעונש חובה עם עבירות אחרות. במקרה כגון זה, אם צו המעצר הוצא הן בגין הרצח והן בגין העבירות האחרות, העצור צריך לערור על ההחלטה בגין העבירות האחרות בביהמ"ש המחוזי ואילו על ההחלטה בגין הרצח אין לו זכות לערור אלא הוא רשאי לעתור לבג"צ. על המחוקק לתת דעתו לתיקון מצב זה. עוד
העיר ביהמ"ש העליון כי מן הראוי להמעיט עד כמה שאפשר בכיסוי החומר שבידי המשטרה ויש לגלות לחשוד את כל הפרטים שגילויים אינו מסכן באופן ממשי את המשך החקירה. צורך זה גובר והולך ככל שתקופת המעצר מתמשכת ועל ביהמ"ש, כשהוא בא לשקול, אם יש עילה למעצר לפי סעיף 20 של החוק, להביא בחשבון בין היתר גם את ענין הגילוי הנאות של החומר לחשוד כדי שזה יוכל להביא כראוי את טענותיו נגד בקשת המעצר.
(בפני השופטים: י. כהן, גב' בן פורת, ברק. עו"ד א. אורן לעותרים, עו"ד א. בן טרבים למשי-בים. 18.11.80).
בג"צ 736/80 - אלדד גנית נגד משטרת ישראל
*תנאי מעצר (העתירה נדחתה).
העותר ביקש צו מסוג הביאס קורפוס נגד המשטרה בגין החזקתו במעצר בתנאים לא נאותים. אין לו טענות נגד צו המעצר אלא נגד התנאים שבהם הוא מוחזק. עתירתו נדחתה. על פי חוק לתיקון פקודת בתי הסוהר רשאי אסיר להגיש לביהמ"ש המחוזי עתירה נגד רשויות המדינה בכל ענין הנוגע למאסרו או למעצרו ולפיכך יכול העצור לפנות לביהמ"ש המחוזי ואין על בג"צ לדון בעתירתו.
(בפני השופטים: י. כהן, גב' בן פורת, ברק. עו"ד א. אקסלרד לעותר, עו"ד בן טובים למשיבה.80. 18.11).
בג"צ 734/80 - יעקב פוגל נגד בית הדין הצבאי המחוזי ואח'
*העמדה לדין בפני בי"ד צבאי לאחר שעברה שנה מיום השחרור מצה"ל (העתירה נדחתה).
העותר הובא לדין בפני ביה"ד הצבאי יחד עם 16 נאשמים אחרים במשפט לפי חוק השיפוט הצבאי. לטענתו חדל חוק השיפוט הצבאי לחול עליו בשל חלוף הזמן מאז ששוחרר מהצבא, אך התביעה הסתמכה בטענותיה על הסעיף המחיל את חוק השיפוט הצבאי על חייל גם לאחר שעברה שנה מיום שחרורו במידה והוא מואשם בגין ביצוע העבירה יחד עם חיילים שותפים לדבר, ואז יחול החוק על כל אחד מן החיילים כל זמן שהוא חל על אחד מהם. בית הדין הצבאי קיבל את טענת התביעה ועתירת העותר נדחתה.
(בפני השופטים: שמגר, אלון, בכור. החלטה - השופט שמגר. 24.11.80).
בג"צ 240/80 - שמעון רפאלי נגד שר האוצר
*בקשה לביטול הודעה על רכישה לצרכי צבור
(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
העותר מבקש לבטל הודעה על רכישה לצורכי ציבור שפורסמה בתחילת 1969 לגבי חלקה שבבעלותו בטענה כי משרד השיכון, שלמענו פורסמה הודעת הרכישה, לא עשה דבר לשם ביצוע מטרה ציבורית זאת עד היום. העותר רכש את זכותו בחלקה בשנת 1972 כאשר כבר היתה קיימת בפנקסי הרישום הערת אזהרה על הליכי הרכישה ואין לקבל את תירוצו של העותר כי חשב כביכול, על יסוד מידע שקיבל בעיריה, שמדובר רק בהרחבת דרך ולא ברכישת החלקה כולה. לאחר מכן חלפו מספר שנים בהליכים לפינוי החלקה שהתנהלו גם נגד העותר ואת התקופה הזאת בודאי שצריך להוציא מהחשבון כאשר באים להעריך אם הרשות הרוכשת השתהתה במידה המצדיקה את ביטול הרכישה. נכון הדבר שחלו מידי פעם תמורות בכוונות משרד השיכון ביחס לחלקה ויתכן שאפשר היה להוציא את החלקה שעליה היו מבנים מתוך תחום הרכישה, כמו שבוטלה הרכישה לגבי חלקות בנויות אחרות, ואולם זה ענין לשיקולי הרשות הרוכשת והמתכננת שבהם בג"צ לא יתערב.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, בכור, בייסקי. עו"ד בן סירא לעותר, עו"ד בן טובים למשיב. 10.11.80).