ע.א. 62/79 יעקב פור בנימין נגד אליהו חברה לביטוח בע"מ
*תביעת מבוטח מחברת בטוח בגין רכבו שניזוק.
* הצמדת סכום התביעה לפי תיקון חוק פסיקת ריבית.
(ערעור וערעור נגדי על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בת.א. 141/78 - הערעור הנגדי נדחה והערעור נתקבל בחלקו)
למערער היתה משאית מבוטחת בביטוח מקיף אצל המשיבה. הוא הגיש תביעה נגד המשיבה על סכום של כ-240,000 ל"י בגין תאונה שבה ניזוקה המשאית באופן קשה לאחר שהתדרדרה לתהום בדרך למצפה רמון כשהמערער הצליח לקפוץ מתוך המכונית לפני שהדרדרה. בית המשפט המחוזי חייב את המשיבה לשלם למערער סכום של כ-220,000 ל"י בצירוף ריבית של 26 אחוז מאוגוסט 1977. הערעור הנגדי והערעור נוגעים לשנייםאלה: הערעור שכנגד מבוסס על הטענה כי ביהמ"ש המחוזי ביסס את פסק דינו על עדות יחידה של המערער בניגוד לסעיף 54 לפקודת הראיות, ואילו הערעור הועמד על השאלה אם יש להצמיד את הסכום שנפסק למדד בהתאם לתיקון חוק פסיקת ריבית והצמדה, וזאת מאחר שהחוק נתקבל בין המועד שבו ניתן פסה"ד בביהמ"ש המחוזי לבין המועד שבו הוגש הערעור לבית המשפט העליון.
א. למערער לא נגרמה כל חבלה בתאונה והוא הסביר את החלצותו בכך שקפץ לפני שהמכונית התדרדרה. גירסת המשיבה היתה כי המערער בכוונה דרדר את המכונית לתהום ולפיכך אין לשלם לו את סכום הביטוח. ביהמ"ש המחוזי אמר בפסק דינו כי גירסת המערער "נשמעת כנה", השופט דן בכל ההשגות שהשיג ב"כ המשיבים נגד עדות המערער ודחה אותן. השופט קבע כי אין אחיזה לגירסת המשיבה שהמערער דרדר את המשאית וגם לא מצא שלמערער היה מניע לביום התאונה. אין סיבה להתערב באמון שרכש ביהמ"ש המחוזי לעדות המערער ואין לומר שבית המשפט פסק על פי עדות בעל דין בלבד. היו בפני בית המשפט ראיות על כך שהמכונית הדרדרה לתהום, שהתאונה קרתה במקום שבו על פי מבנה הכביש וצורתו קיימת היתה אפשרות סבירה שתקרה תאונה כמו זו, שלמכונית נגרם הנזק שאותו תבע המערער, ושלמערער לא היה מניע לגרום לתאונה. אין לומר שבית המשפט המחוזי פסק על פי עדות יחידה כאמור בסעיף 54. על כל פנים, אף אם היתה מקובלת הטענה כי חלות כאן הוראות סעיף 54, הרי שבית המשפט נימק מדוע הוא מסתמך על עדות יחידה זו. כיוון שכך אין צורך לדון בשאלה על מי היתה מוטלת חובת ההוכחה ביחס לטענה שהיה כאן מעשה זדון מצד המערער.
ב. אשר לפסיקת הצמדה - פסק הדין ניתן ביום 14.12.78. הודעת הערעור הוגשה ביום 1.1.79. והמשיבה שילמה ביום 15.1.79 את מלוא הסכום שנפסק. בין תאריכים אלה, ביום 1.1.79. פורסם תיקון חוק פסיקת ריבית ונאמר בו כי הוא יחול על ענינים התלויים ועומדים ביום תחילתו בפני כל רשות שיפוטית. המערער טוען שביום תחילת החוק היה הענין תלוי ועומד לפני רשות שיפוטית אם כי טרם הוגש הערעור ולכן יש להחיל על המקרה את הוראות החוק בדבר הפרשי הצמדה וריבית, ואילו המשיבה טוענת שביום תחילת החוק לא היה הענין תלוי ועומד בפני כל רשות שיפוטית, שכן באותו יום בית המשפט המחוזי כבר גמר מלאכתו וטרם הוגש ערעור על פסק הדין. כמו כן טוען המערער שמוצדק לפסוק הצמדה ואילו המשיבה טוענת שאין להפעיל את שיקול הדעת לטובת המערער מכיוון שהמערער גרם להארכת הדיונים ע"י כך שהוריד את הצמיגים מהמשאית לאחר התאונה ובתביעתו כלל תביעה גם עבור הצמיגים.
ג. יש להעדיף את גישת המערער על גישת המשיבה. גם אחרי שניתן פסק דין בערכאה הראשונה ולפני שהוגש ערעור יש לראות את פסק הדין כענין התלוי ועומד עדיין בפניה, ולו רק לצורך עיכוב הביצוע, ולצורך זה נחשב הענין התלוי ועומד גם לפני ערכאת הערעור אף לפני שהוגש הערעור. קבלת הטענה של המשיבה עשוייה להביא למצב בלתי רצוי לחלוטין. פירוש המשיבה מנוגד לכוונת המחוקק. המטרה של חוק פסיקת הריבית היתה לתקן את העוול שנגרם לנושה עקב האינפלציה המואצת ואין כל טעם שלא להחיל את הוראות החוק על מקרה כמו זה שלפנינו. כמו כן אין לקבל את הטענה שמן הראוי לשלול מן המערער הפרשי ריבית והצמדה בגלל פעולה של החלפת צמיגים שנעשתה על ידו אשר בגינה הפחית בית המשפט המחוזי 20,000 ל"י מהסכום שתבע. אמנם בענין החלפת הצמיגים לא פעל המערער כהלכה, אך אין להגיד כי פעולתו זו גרמה להשהיית הבירור בחברת הביטוח או בבית המשפט. לפיכך, במקום הריבית שנפסקה יש להצמיד למדד את הסכום שנפסק החל מיום 19.8.77. הוא היום שבו נולדה העילה.
(בפני השופטים: י. כהן, גב' בן פורת, ברק. החלטה - השופט י. כהן עו"ד א. רפפורט למערער, עו"ד י. אלמוג למשיבה. 26.11.80).
ע.פ. 384+435/80 לוי בן ברוך ודוד טובול נגד מדינת ישראל
*הרשעה בהחזקת סחורה גנובה שהושגה בדרך של פשע.
(ערעור וערעור נגדי על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה בת.פ. 554/79 - הערעור נדחה והערעור הנגדי נתקבל).
שתי פרשיות שונות נדונו בכתב אישום נשוא ערעור זה. הפרשה האחת נוגעת לבן ברוך בלבד וענינה קבלת נכסים שהושגו בפשע, עבירה לפי סעיף 411 לחוק העונשין, וביהמ"ש הרשיעו בעבירה הנ"ל והפרשה השניה נוגעת לבן ברוך ולטובול וגם ענינה אישום בקבלת נכסים שהושגו בפשע, אלא שבענין זה הרשיע ביהמ"ש את בן ברוך בעבירה על סעיף 412 בגין קבלת נכסים שהושגו בעוון, ואילו טובול הורשע בעבירה על סעיף 413 בגין קבלת נכסים שהם חשודים שנתקבלו בעוון. טובול הורשע רק באשר לחלק מאותם נכסים שמדובר בהם ולא ביחס לכולם. על בן ברוך הוטלו 3 שנות מאסר על תנאי וקנס כספי של 19 אלף ל"י ועל טובול 3 חודשי מאסר בפועל וקנס של אלפיים ל"י. הפרשה שבה מעורב בן ברוך בלבד הינה פריצת חנות וגניבת כ10 שעוני יד ומחשב כיס וכל אלה נמכרו ע"י אחד אילוז לבן ברוך. השניים נפגשו בחיפה ואילוז הציע למכור את הסחורה ולאחר זמן מה שוב נפגשו ואילוז הוציא את הסחורה מבית ערבי הרוס ומסרה לבן ברוך כשהיא עטופה בעטיפותיה המקוריות. בן ברוך לא ידע שהסחורה נגנבה בדרך של פריצה לחנות, אך ידע כי אילוז עוסק בחפצים גנובים וכי הסחורה שהוא קונה היא סחורה גנובה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי מכיון שמדובר בכמות גדולה של שעונים, כשהאריזה היא מקורית והם הוחבאו בבית נידח, הרי המסקנה היא כי בן ברוך לא רק ידע שהסחורה גנובה אלא גם ידע שנגנבה ממקומה הטבעי בחנות או בבית מסחר, ונסיבות גניבה זו צריכות להיות
התפרצות שהיא פשע. הפרשה השניה נוגעת להתפרצות לחנות מכשירי צילום וגניבת מסרטות, מקרנות, מצלמות, מכשירים לפיתוח וכו'. כעבור כ-10 ימים מיום הפריצה נתגלה הרכוש בחלקו הגדול בדירה נטושה בבית שבו יש לטובול דירת מגורים וחלקו הקטן של הרכוש, 4 מקרנות ו3 מצלמות, הועמסו ע"י טובול במכונית טנדר של בן ברוך. בעת
ההעמסה נקטו אמצעי זהירות מפליגים תוך בדיקת השטח אם אפשר להוציא את הרכוש מתוך הבנין, וכך העמיס טובול מספר חבילות על הטנדר ובן ברוך נכנס לטנדר ונסע. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את בן ברוך בקבלת נכסים שהושגו בעוון ואת טובול הרשיע בקבלת רכוש החשוד כגנוב ביחס למקרנות ולמצלמות שהעמיס על הטנדר, בעוד שביחס לסחורה שהיתה בדירה הנטושה זוכה טובול. על הזיכוי וההרשעה בסעיפים קלים מאלה שבהם הואשמו הנאשמים וכן על קולת העונש מערערת המדינה ואילו הנאשמים מערערים על עצם הרשעתם.
א. אשר לפרשת השעונים - בן ברוך אמר כי ידע שהסחורה גנובה והשאלה היא אם מכאן עולה רק ידיעה שהנכסים הושגו בעוון לפי סעיף 412 או ידיעה כי הנכסים הושגו בדרך של פשע לפי סעיף 411. על ידיעתו של הנאשם ניתן ללמוד לא רק מתוך ראיות אישיות אלא גם מתוך הנסיבות הכוללות של הענין העשויות ליצור הנחה בדבר אותה ידיעה. עוצמתה של הנחה זו תלויה במשקלה הסגולי של מערכת הנסיבות וכאשר משקלה של הנחה זו הוא נכבד כי אז עשויה אותה הנחה להגיע למידה הדרושה לגיבושה של אחריות פלילית. הנחה זו ניתנת לסתירה והנאשם רשאי להביא ראיות או ליתן הסברים שיש בהם כדי להראות כי ההנחה ההגיונית אינה הגיונית ואין בכוחה לקיים את מידת ההוכחה הנדרשת במשפט פלילי. בעניננו, כשמדובר בקנית 87 שעוני יד תוך ידיעה שהם גנובים וכאשר נמכרו בתנאי חשאיות באריזותיהם המקוריות, ההנחה הסבירה היא כי השעונים נגנבו מחנות או ממקום סגור אחר וזאת בדרך של פריצה, שכן אין זה סביר להניח שסחורה כזו מצויה במקום בטוח או כי ניתן לנוטלה בדרך של גניבה סתם. בן ברוך לא נתן כל הסבר שיש בו כדי להשמיט את הבסיס ההגיוני להנחה בדבר ידיעתו ובנסיבות אלה בצדק הורשע בעבירה לפי סעיף 411.
ב. בפרשת המצלמות חשב בן ברוך תחילה, לדבריו, שמדובר בסחורה מוברחת, היינו סחורה שהושגה בדרך של עוון, אך כשבא לקחת את הסחורה כבר ידע שמדובר בסחורה גנובה. לאור אופיה של הסחורה, טיבה, צורת החזקתה ונסיבות מכירתה קמה חזקה כי סחורה גנובה זו הושגה בדרך של פריצה, וחזקה זו לא נסתרה ע"י בן ברוך. לפיכך היה מקום להרשיע את בן ברוך בעבירה לפי סעיף 411 לחוק העונשיןולא כפי שסבר ביהמ"ש המחוזי שניתן להרשיעו רק לפי סעיף 412.
ג. טובול טען כי כלל לא היה במקום וכי אין להתבסס על עדותו של מפקח משטרה שהיה בתצפית וזיהה אותו, אך ביהמ"ש המחוזי ביקר במקום ושקל את כל הנסיבות, ולאחר שטענת האליבי של טובול נדחתה הגיע לידי מסקנה כי הזיהוי בטוח במידה הדרושה להרשעה פלילית. במסקנה זו התחזק השופט לאור העובדה כי משנודע לטובול שהמשטרה מחפשת אותו הוא ברח והסגיר את עצמו רק כעבור שבוע ימים מבלי שנתן הסבר להתנהגותו זו. מסקנות אלה של ביהמ"ש הן מבוססות כראוי ואין להתערב בכך.
ד. צודקת המדינה שניתן היה להרשיע את טובול בעבירה על סעיף 411 וזאת הן ביחס לסחורה שהעמיס על הטנדר והן ביחס לסחורות שנמצאו בדירה הנטושה. העובדה שלטובול היתה שליטה על הרכוש שהועמס על הטנדר, שהרי הוא זה שהעמיס אותו תוך שהוא מוציא אותו מהבית בו הוא גר, מקיימת את היסוד של החזקה בסחורה. אין אמנם ראיה ישירה לכך שטובול ידע שהסחורה נגנבה בדרך של פריצה, אך על ידיעתו זו ניתן להסיק מתוך הנסיבות כאמור לעיל. אשר לסחורה שנמצאה
בבית אין אמנם הוכחה ישירה כי היתה בשליטתו של טובול, אך הנסיבות יוצרות הנחה כי הרכוש היה בשליטתו וכי ידע שהושג בפריצה. זאת בהתחשב בכך שאותה דירה נטושה היתה בבית שבו טובול גר וכן העובדה כי חלק מאותו רכוש הוצא ע"י טובול והועמס על הטנדר. בנסיבות אלה היה מוטל על טובול לסתור ולערער את ההנחה ודבר זה לא נעשה על ידו.
ה. אשר לעונש - קבלת רכוש גנוב שהושג בדרך של פשע הוא מעשה שאינו נופל בחומרתו מעצם ביצוע הפשע של השגת הרכוש. קבלת רכוש גנוב היא חוליה חיונית בשרשרת העבריינית ובלא שיימצא מי שירכוש את הרכוש אין טעם לעתים בעצם מעשה הגניבה. על כן מן הראוי להטיל על מי שהורשע בעבירה זו, אפילו הוא נעדר הרשעות קודמות, עונש מאסר משמעותי, אלא אם כן יש נסיבות מיוחדות לקולא. הנסיבות שצויינו כאן אין בהן כדי להצדיק הימנעות ממאסר בפועל. העובדה שבן ברוך שהה בביתו תקופה של 7 חודשים לפי הוראת ביהמ"ש אינה יכולה להוות נימוק שלא להטיל עליו עונש מאסר בפועל. בנסיבות אלה ובהתחשב בכך שביהמ"ש העליון אינו ממצה את הדין בערעור של המדינה, הוטל על בן ברוך עונש של 3 חודשים מאסר לריצוי בפועל. אשר לטובול - בעקבות שינוי סעיף ההרשעה וכן בעקבות ההרשעה בהחזקת כל הרכוש שהיה במקום יש להחמיר בדינו. למערער זה גם עבר פלילי עשיר ביותר. אי לכך יהיה עונשו של טובול מאסר בפועל של 6 חודשים.
(בפני השופטים: שמגר, ברק, טירקל. החלטה - השופט ברק עו"ד גולד לבן ברוך, עו"ד נדשי לטובול, עו"ד גב' רובינשטיין למשיבה. 27.11.80).
בג"צ 724/80 - שמחה אוריאלי... בע"מ נגד נאק... מקימי שדות התעופה בנגב ואח'
*מסירת עבודה ע"י החברה האמריקאית המקימה את שדות התעופה בנגב (העתירה נדחתה).
המשיבה הראשונה מקימה את שדה התעופה עובדת בנגב והיא מסרה ביצוע עבודות שונות למשיבה השלישית, לאחר שקיבלה הצעות מ-3 חברות שאליהן פנתה, ובכללן העותרת. הצעת המשיבה השלישית היא הזולה ביותר והיא כשירה לבצע את העבודה, והעותרת טוענת כי היו פגמים בצורת הדיונים ובהליכים שקדמו למסירת העבודה למשיבה השלישית. העתירה נדחתה. החוזה בין המשיבה הראשונה לבין המשיבה השלישית נכרת עוד ביום 22.10.80, היינו לפני הגשת העתירה והמשיבה השלישית העבירה את הציוד הכבד שלה אל השדה והחלה ביום 2.11.80 בביצוע העבודה. העתירה הוגשה ביום 4.11.80. מן הראיות עולה כי משרד הבטחון איננו הגורם המבצע את העבודה. ענין הקמת השדה הוסדר בהסכם שבין ממשלת ארה"ב לבין ממשלת ישראל ומשרד ההגנה של ארה"ב הוא שמעסיק את המשיבה. בבצעה את העבודות אין המשיבה זרוע של מערכת הבטחון הישראלי או בעלת חוזה עמה, אלא היא חברה אשר פועלת על פי חוזה עם חיל ההנדסה של צבא ארה"ב. משמע, העבודה נשוא עתירה זו לא נמסרה ע"י רשות מרשויות המדינה ומכיון שכך אין לצרף את משרד הבטחון לעתירה. באשר למשיבה הרי לא חלה עליה חובה לאמץ את דיני המכרזים החלים בישראל ופעולותיה נשלטות לענין זה ע"י המשפט הפרטי. גם עובדות המקרה אין בהן כדי להניע את בג"צ להתערב. מחיר העבודה כולה הוא כ-350 אלף דולר והצעת המשיבה השלישית היתה הזולה ב-150
אלף דולר. במצב דברים זה יש משמעות רבה להבדל האמור במחירים. יתירה מזאת, המשיבה השלישית כבר החלה בביצוע העבודה ובנסיבותיו של מקרה זה הרי גם בכך עילה לאי התערבות בג"צ.
(בפני השופטים: שמגר, גב' בן פורת, טירקל. החלטה - השופט שמגר. עו"ד רכטמן לעותרת, עוה"ד מ. כספי, ד. בייניש וב. רוה למשיבים. 11.11.80).
בג"צ 282/80 - רפאל אלון ואח' נגד המועצה המקומית נתיבות ואח'
*דרישה לקבלת זכות הסעה עבור רשות מקומית מבלי להזדקק למכרז (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
העותרים הם תושבי העיירה נתיבות והעותר הראשון עסק בין השאר בהסעות עבור המועצה המקומית נתיבות. בראשית 1979 פנו המשיבים לראש המועצה וביקשו עזרתו בהשגת רשיון להפעלת מיניבוס לביצוע הסעות עבור המועצה. ראש המועצה פנה למפקח הארצי על התעבורה בהמלצה להעניק את הרשיון לעותר, והלה השיב כי כשמדובר במיניבוס אחד אין אפשרות להעניק רשיון ליחיד וניתן להעניקו למועצה המשיבה. הוא התנה את הענקת הרשיון בהעברת פרטי הרכב לביקורתו. בינתיים חתמו העותרים על הסכם לרכישת מיניבוס ושילמו דמי קדימה בשיק על סך 150 אלף ל"י, השיק לא נפרע והעיסקה לא יצאה לפועל. למרות אי ביצוע העיסקה מסרו העותרים את פרטי הרכב לראש המועצה וזה העבירם למפקח על התעבורה ולא ידע כי עיסקת הרכישה כבר בוטלה. משהוברר לראש המועצה שאין להשיג רשיון אלא אם ירשם על שם המועצה החליט להביא את הענין לדיון במועצה, זו העבירה את הנושא לועדה והועדה המליצה להעניק לעותר את זכויות הפעלת המיניבוס. העותרים טוענים כי סוכם עם ראש המועצה לשמור על הענין בסודיות ואף באו בשליחות הרב אבו חצירה לראש המועצה שיפעל למסירת הפעלת המיניבוס לעותרים, אך הענין הודלף ו-16 תושבים הגישו בקשות להפעלת המיניבוס. הנהלת העיריה החליטה להקים ועדה שתבדוק את הנושא ותגיש המלצותיה. מונו 5 חברים לועדה ובתוכם ראש המועצה וסגנו ואחד, שהתברר לאחר מכן שהוא בן דוד של העותרים בדרגה ראשונה. הועדה המליצה פה אחד להעניק את הרשיון לעותרים, המלצתה הובאה להנהלת המועצה והועברה לדיון במליאה וזו החליטה לא לקבל את המלצת הועדה ולאחר מכן ויתרה המועצה על הרשיון להפעלת המיניבוס. העותרים טוענים נגד המועצה בגין אי קבלת הרשיון ומסירת ההפעלה להם ועתירתם נדחתה. אין צורך להיכנס לויכוח בין הצדדים אם היתה הבטחה מטעם ראש המועצה לעותרים שהם יקבלו את ההפעלה של המיניבוס, שכן הבטחה כזו לא ניתנה במסגרת סמכותו החוקית של ראש המועצה ולכן אינה מחייבת את המועצה. מדובר כאן בחוזה לביצוע עבודה ועל פי צו המועצות המקומיות אין המועצה יכולה להתקשר בחוזה עבודה אלא ע"י מכרז וחוזה שנעשה ללא מכרז אין לבצעו. כמו כן יש לדחות את העתירה משום שהעותרים הסתירו הן מראש המועצה והן מבג"צ את העובדות הנכונות בדבר רכישת המיניבוס ולא גילו כי הם ביטלו את העיסקה עוד לפני שבוטל ענין מסירת העבודה להם. אחד העותרים אומר בכנות ובתמימות כי עוד בישיבתה הראשונה החליטה הועדה פה אחד למסור את הפעלת המיניבוס לעותרים וכי קיימו ישיבות נוספות לגבי שאר המבקשים "מאחר והיה צורך בהוכחה שאכן הועדה פעלה באופן אובייקטיבי" מכל האמור נובע שאם אין המועצה קשורה בהבטחה, או במעין הבטחה, של ראש המועצה, היא היתה רשאית לשקול ולהחליט כפי שהחליטה והחלטתה מתיישבת עם מינהל תקין. בג"צ ודאי לא יעודד נוהל שלפיו מבטיח ראש מועצה להעניק זכות לתושב המקום בשל התערבות או לחץ של גורם זר ותוך שמירת הדבר בסוד ובג"צ לא יתן גושפנקא
לתופעה שגוף ציבורי מתיימר לבחון באופן אובייקטיבי בקשות של תושבים כאשר למעשה הוחלט מראש להפלות לטובת אחד המבקשים. אשר לבקשת העותרים לקשור את המועצה להבטחה שניתנה להם וזאת בהסתמכם בעיקר על הילכת סאי-טקס (בג"צ 135/75 פד"י ל' (1) 673) - עיקרה של הלכה זו הוא חיוב הרשות לקיים הבטחה שניתנה לאזרח אפילו לא שינה האזרח את מצבו לרעה ועל ההלכה הזאת נמתחה ביקורת הן בספרות המשפטית והן בפסיקת בג"צ. ברם, אין צורך להתייחס לביקורת האמורה שכן לפי הלכה זו צריך שיתמלאו שני תנאים: שההבטחה תינתן ע"י בעל שררה בגדר סמכותו החוקית; המבטיח צריך להיות בעל יכולת לקיים הבטחתו. בעניננו ראש המועצה לא היה בעל סמכות לתת הבטחה כזו והוא גם איננו בעל יכולת לקיים הבטחתו.
(בפני השופטים: י. כהן, ברק, גב' בן עתו. החלטה - השופטת בן עתו. עו"ד י. טנלר לעותרים, עו"ד א. ברקאי למשיבים. 27.11.80).
בג"צ 615/80 - תמר פרנק ואח' נגד שר החנוך והתרבות ואח'
*העברת מבנה של בי"ס מרשות בית ספר אחד לרשות בית ספר אחר (התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי).
בבי"ס עציון שבבני ברק למדו ילדים בעיתיים, מהם אוטיסטים, מהם מונגולואידים ומהם הלוקים בפיגור שכלי. מבנה בית הספר נמצא בשכונת ויזניץ ואין חולק על כך שיש צורך דחוף בהעמדת מבנה מתאים לרשות בית הספר בית יעקב שבשכונה. המשיבים העמידו את המבנה של בית הספר עציון לרשות בית הספר בית יעקב על מנת להעביר את הילדים מבית הספר עציון למבנה אחר. עתירת הורי הילדים נגד המשיבים נתקבלה ובג"צ הורה להחזיר את המבנה לרשות בית הספר עציון. באו בפני בג"צ חוות דעת המצביעות על כך כי העברת הילדים של בית ספר עציון למבנה האחר שהועמד לרשותם יפגע בשלומם של ילדים אלה ואת זאת יש למנוע. בנתונים הקיימים אין פתרון של העברת הילדים באופן שתימנע הפגיעה בשלומם ולפיכך אין לקבל את ההצעות שהוצעו באשר להעברת בית הספר עציון למקום אחר. כל התקלות והקשיים שייגרמו לתלמידות בית יעקב אינם שקולים כנגד הפגיעה אשר הוצאת ילדי עציון מבית ספרם פוגעת בהם ובהוריהם. אין להסכים עם רשויות החינוך אשר בתום לב ובכנות ראו במצוקתן של תלמידות בית יעקב וגמרו אומר להושיע את הרוב על חשבון המיעוט.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא ח. כהן, גב' בן פורת, בכור. החלטה - מ"מ הנשיא ח. כהן, עו"ד שנלר לעותרים, עו"ד ש. צור למשיבים. 16.11.80).
בג"צ 162/80 - פלוני נגד בית הדין הצבאי ואח'
*העמדה לדין בפני בי"ד צבאי כאשר הנאשם סיים את שרותו הצבאי (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
העותר סיים את שירותו הצבאי ביום 13.7.78 ובאותה שעה עמד בתוקפו סעיף 6 לחוק השיפוט הצבאי שלפיו אדם שעבר עבירה בהיותו חייל וחדל להיות חייל יחול עליו חוק השיפוט הצבאי ובלבד שכתב אישום לבית דין צבאי יוגש תוך 180 יום. ביום 21.8.78, היינו כחודש לאחר שחרורו של העותר, נכנס לתוקפו חוק מתקן שלפיו כאשר בוצעה עבירה בידי חיילים שותפים לדבר ניתן להגיש משפט נגד נאשם שכבר חדל להיות חייל, גם אם עברה התקופה של 180 יום, וזאת כל זמן שחוק השיפוט הצבאי חל על אחד הנאשמים. בעניניו עברה תקופה של 180 יום ורק כשנה וחצי לאחר שחרורו של העותר משרותו בצה"ל הוגש לבי"ד צבאי כתב אישום נגדו ונגד שלושה אחרים בעבירה של פשע שבוצע מחוץ לגבולות המדינה ואשר בית משפט בישראל אינו מוסמך לשפוט עליה; העותר טען בבית הדין הצבאי כי התיקון לא חל עליו ולפיכך אין בית הדין מוסמך לדונו.
טענתו נדחתה ועתירתו לבג"צ נדחתה.
בפסק דין מקיף מפי השופט לוין נדונה בהרחבה השאלה של מהות ענין ההתיישנות והאפשרות להאריך את תקופת ההתיישנות למפרע, וכן נושאים שונים הנוגעים לחקיקה למפרע או לתיקון מכאן ולהבא, ענין הסיווג בין משפט פרוצסואלי לבין משפט מהותי ושאלת זכויות מוקנות בטרם תיקון חוק. בג"צ הגיע לכלל מסקנה כי אין לו לנאשם זכות כנגד תיקון החוק המאריך את תקופת ההתיישנות. זאת אם התיקון נכנס לתקפו בטרם חלפה תקופת ההתיישנות. מאידך אם חלפה תקופת ההתיישנות אין הארכתה יכולה לחול על נאשם אשר לגביו כבר חלפה תקופת ההתיישנות. בעניננו תוקן החוק בטרם חלפה התקופה של 180 יום ולפיכך ניתן היה להעמיד לדין את העותר בפני בית הדין הצבאי על פי החוק המתקן.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, לוין, גב' בן עתו. החלטה - השופט לוין, הוסיף הנשיא לנדוי. עוה"ד ש. תוסיה כהן וי. עוזיאל לעותר, עו"ד ר. יאראק למשיבים. 23.9.80).
בג"צ 735/80 - אריה ניצן נגד ראש עירית תל אביב
*קריאת עובד לשרות עבודה חיוני ע"י עירית ת"א (העתירה נדחתה).
העותר הוא עובד עירית תל אביב. ביום 8.11.80 הוציא שר הפנים תקנות שעת חרום שבהן הוסמך ראש העיר "לקרוא בצו לשירות עבודה חיוני עובדים מסויימים...". בהשתמשו בסמכותו זו הוציא המשיב "צו קריאה לשרות עבודה חיוני" המופנה לעותר. הלה מילא אחרי הוראות הצו אך פנה לבג"צ וביקש לבטל את צו הקריאה נגדו ולא להוציאו מחדש "אלא אם כן יש באפשרותו של המשיב לקיים התחייבויותיו ולשלם לעותר שכרו במועד". לטענת העותר צריכה היתה העיריה לשלם לו את משכורתו עד ליום 9.11.80 ומכיון שהמשכורת לא שולמה אין המשיב זכאי לדרוש מהעותר שזה ימשיך לעבוד. העתירה נדחתה. לפי התקנות הנ"ל זכאי העותר כשלא שולם לו השכר במועדו, לכל הצעדים העומדים כרגיל לרשותו של עובד שאיננו מקבל שכר עבודה, ובין היתר זכאי היה להגיש תביעה עפ"י חוק הגנת השכר לביה"ד לעבודה או לתבוע סעדים לפי דיני חוזים החלים על יחסי מעביד ועובד. ברם מחובתו של עובד למלא את צו הקריאה לפי התקנות לשעת חרום ולעבוד עפ"י התקנות. יתכן שהיה מקום לדון בשאלה אם שיקולי המשיב כשהוציא את הצו היו סבירים אילו היה מדובר במקרה של כפייה על העובד לבצע את עבודתו בתנאים קשים במיוחד, כגון איחור בתשלום שכר במשך תקופה ארוכה, או ביצוע עבודה בתנאים בלתי נסבלים. במקרה שלנו האיחור לא היה רב ואין לומר ששיקולי המשיב כי הפעלת בית הנוער היא חיונית, היו שיקולים פסולים או בלתי סבירים. טעם נוסף לדחיית העתירה הוא שבינתיים קיבל העותר את שכרו וכל מטרת הבירור כעת היא למנוע הוצאת צווים בעתיד אם השכר לא ישולם בזמן. אין יודעים אם אכן קיימת סכנה ממשית שיהיו איחורים בתשלום השכר בעתיד, ואם השיבושים אכן יהיו חמורים במיוחד יוכל העותר לפעול לשם מימוש זכויותיו לפי הדין.
(בפני השופטים: י. כהן, גב' בן פורת, בייסקי. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד דוידוב לעותר.26.11.80).
בג"צ 221/80 - מוחמד דרויש נגד שירות בתי הסוהר
*אספקת מיטות לאסירים בטחוניים (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל ברוב דעות השופטים י. כהן ואלון כנגד דעתו החולקת של מ"מ הנשיא ח. כהן).
העותר הינו אסיר ביטחוני והשיג צו על תנאי בשאלה על שום מה אין שירות בתי הסוהר מספק מיטות לאסירים הבטחוניים. תשובת השרות היתה כי צורכי ביטחון מונעים אספקת מיטות. הטענה היא כי המיטה
או רגליה או חלקים אחרים שבה יכולים לשמש בידי אסירים כלי משחית מצויינים. שרות בתי הסוהר הסביר את ההבדל שבין אסירים רגילים שגם ביניהם יש כאלה שהם מסוכנים לבין אסירים ביטחוניים בכך שהאסירים הביטחוניים מאורגנים ונתונים להוראות מבחוץ ולמשמעת פנימית של מנהיגים מתוכם ואלה עשויים להתארגן אם יהיו בידיהם כלי משחית שהם חלקי מיטות. עתירת העותר נדחתה ברוב דעות השופטים י. כהן ואלון כנגד דעתו החולקת של מ"מ הנשיא ח. כהן.
בדעת מיעוט עמד מ"מ הנשיא ח. כהן על הזכות של האסירים להיכלא בתנאים המאפשרים חיי אנוש תרבותיים, ואספקת מיטה הינה אחד הדברים הבסיסיים והיסודיים שאין למנוע מאסיר גם אם מסיבות ביטחוניות סבור שירות בתי הסוהר כי כדי להגן על הסוהרים ואסירים אחרים יש למנוע אספקת המיטות. לדעת מ"מ הנשיא ח. כהן אפילו מוצדקים חששותיו של המשיב מפני שימוש לרעה במיטות שיסופקו לאסירים אין בחששות אלה כדי להצדיק הירידה אל מתחת לסטנדרטים המינימליים.
השופט י. כהן חלק על גישתו של מ"מ הנשיא ח. כהן בקבעו כי לנוכח החשש הביטחוני אין לומר כי המשיב נוהג שלא כדין. האסירים ישנים על מזרונים משופרים העשויים פלטת ספוג עם ציפוי בד שעוביים כ-8 וחצי ס"מ. מזרונים אלה נוחים והם מונחים על ריצפת התא. גם משכב כזה איננו מיטה, אך אין להשוותו לשכיבה על אדמה או על ריצפה. אכן, גם בקרב אסירים פליליים נמצאים אנשים אלימים שיכולים לעשות שימוש בחלקי ריהוט לפעולות אלימות, ואין מונעים מיטות מאסירים פליליים, ברם אין לראות בכך הפליה פסולה. יש טעם בטענת נציב שירות בתי הסוהר כי האסירים הביטחוניים הם גוף מאורגן הפועל כגוף אידיאולוגי אחיד על פי הוראות מנגנון ארגוני ולפיכך האמצעים הביטחוניים שיש לנקוט כלפי האסירים הביטחוניים חייבים להיות חמורים יותר.
השופט אלון שהצטרף לדעת השופט י. כהן ציין כי בג"צ בדק אם נתנו הגורמים המוסמכים את דעתם כדבעי בהעדיפם את צורכי הביטחון של הסוהרים והאסירים על הצורך האלמנטרי של האסיר במיטה שעליה יניח ראשו, וכן מה טיבו של התחליף למיטה הניתן לעותר ואם הוא עומד בדרישות המינימליות ההכרחיות ללינתו של אדם בן תרבות. מתצהיר התשובה של נציב שירות בתי הסוהר עולה כי שלטונות בתי הסוהר שקלו ועיינו היטב בדילמה קשה זו והם נתנו דעתם לשלומם של הסוהרים מחד ולנוחותם של האסירים מאידך בטרם באו להחלטתם, וכן מתן המזרונים המשופרים יש בו כדי לעמוד בדרישות המינימליות ההכרחיות.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא ח. כהן, י. כהן, אלון. העותר לעצמו, עו"ד ש. צור למשיב. 25.11.80).
ע.פ. 344/80 - עמוס ומתתיהו ז'קש נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (עבירות מס) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
למערערים מפעל ליצור מוצרי חשמל. הם הורשעו בהשמטה בזדון סכום של 150,000 ל"י כל אחד מהם בדו"ח לשנת המס 1974 ובהשמטה של 175,000 ל"י כל אחד מהם בדו"ח לשנת המס 1975, עבירות לפי סעיף 220 לפקודת מס הכנסה. כן הורשעו בניהול פנקסי חשבונות כוזבים במזיד ומתוך כוונה להתחמק ממס, בכך שבחודש מאי 1977 לא רשמו תקבולים בסכום של 220,000 ל"י. בגין עבירות אלה נדון כל אחד מהמערערים לתשלום קנס של 750,000 ל"י וכן לשישה חודשים מאסר בפועל ו18 חודשים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה.
אשר לקנס הכספי - ביהמ"ש הטיל את הקנס המקסימלי לנוכח הירידה התלולה בערך הכסף ולאור העובדה כי תשלומי המס במישור האזרחי נעשים בערכים נומינאליים ולא ריאליים, כפי שהדבר היה בעת ביצוע העבירה. הסניגור טוען כי שיקול. זה הוא פסול ולטענתו יש מקום להטיל את הקנס המקסימלי רק במקום שאין נסיבות מקילות ואילו בענין שלפנינו מצויות מספר נסיבות מקילות. טענה זו נדחתה. עונש הקנס המוטל על עברין נועד למלא מספר מטרות ובכללן הרתעה של עבריין שכמותו. ככל שערך הכסף הולך ויורד כן הולך ויורד הערך ההרתעתי של הקנס הכספי. כדי לשמור על מגמת ההרתעה רשאי בית המשפט להגדיל את הקנס עד התקרה הקבועה בחוק.
אשר לעונש המאסר - טוען הסניגור כי לא היה מקום להטיל עונש מאסר בכלל ועל כל פנים יש להסתפק בשלושה חודשי מאסר כדי לאפשר למערערים לבצע עבודות חוץ ולא להיות לנטל על החברה ולמנוע מכה קשה להם ולמשפחתם. גם טיעון זה נידחה. בית המשפט המחוזי התלבט אם מן הראוי להטיל על המערערים עונש מאסר בפועל ומה הוא שעור העונש ולאחר שלקח בחשבון את הנימוקים לקולא, ובהם העובדה שהמערערים הודו במעשיהם ושילמו את התשלומים המגיעים מהם, הם בעלי עבר נקי ובעלי משפחה וכו', הטיל את העונש האמור. אין לומר שהעונש חמור באופן המצדיק התערבות בית משפט שלערעור. בדרך כלל בעבירות לפי סעיף 220 לפקודת מס הכנסה יש להטיל מאסר בפועל וניתן לסטות מקו זה רק אם קיימות נסיבות מיוחדות בלתי רגילות לקולא. נסיבות כאלה אינן מצויות בענין שלפנינו. עבירות מס הן מכת המדינה ואם החברה רוצה להלחם בתופעה זו עליה להתייחס לעבירת מס כעבירה קשה המבזה את עושה. אין הבדל בין עבירת "הצוארון הלבן" ובין עבירה של כל פורץ ושודד, שהאחד שודד קופתה של המדינה ואחד שודד את קופתו של הפרט. אין ספק כי המאסר פוגע קשות במשפחות המערערים, אך זהו אסון שהמערערים המיטו על עצמם במו ידיהם ועליהם לשלם את המחיר.
(בפני השופטים: ברק, לוין, טירקל. עוה"ד אדרה ובן חיים למערערים, עו"ד שפר למשיבה. 13.11.80).
ע.פ. 432/80 - זיו בן מנשה כהן נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (גניבת שיקים ממעביד וזיופם) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער גנב ממעבידו שני שיקים, זייף אותם והשתמש בהם לרכישת מכשיר טלויזיה צבעונית, מערכת סטריאו וקסטות וכן הוציא מזומנים מהבנק. סכום הגניבות עלה על 70,000 ל"י ואחרי שהענין נתגלה החזיר את הרכוש לבעליו. בית המשפט המחוזי דן את המערער לשנתיים מאסר בפועל והערעור על חומרת העונש נדחה. העבירות שאותן ביצע המערער הן חמורות, עברו אינו נקי, ואין להגיד שבמקרה דנא העבירות בוצעו עקב מצוקה כספית.
(בפני השופטים: י. כהן, גב' בן פורת, בייסקי. המערער לעצמו, עו"ד י. ליבנה למשיבה. 26.11.80).
ע.פ. 777/79 - יורם בן לולו נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (התפרצות וגניבה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער הורשע בהתפרצות לדירת מגורים וגניבה מתוכה ונדון ל-15 חודשים מאסר בפועל ו15 חודשים מאסר על תנאי וכן הופעל מאסר של 12 חודש במצטבר, ובינתיים נדון המערער בתיק אחר לתקופת מאסר מצטברת של 6 חודשים. הערעור על חומרת העונש נתקבל. בית המשפט העליון דחה את הדיון בערעור כדי לבחון אם המערער לומד מקצוע תוך כדי
מאסרו, ומתסקיר שהוגש על ידי שירות המבחן עולה כי המערער אכן מתקדם בלימוד מקצוע והתרגל לעבודה יצרנית. בנסיבות אלה, ולאור הנתונים שהובאו על ידי שירות המבחן, הוחלט להקל בעונש באופן שמתוך 12 החודשים של מאסר על תנאי שהופעלו יהיו 6 חודשים מצטברים ו-6 חופפים.
(בפני השופטים: י. כהן, שמגר, בכור. המערער לעצמו, עו"ד ד. קובל למשיבה. 27.11.80). ע.פ. 651/80 - יעקב בלס נגד היועץ המשפטי לממשלה
*הרשעה עפ"י הודאה בהחזקת סמים כאשר קיימת אפשרות שהנאשם מבקש לחפות על אחר (הערעור נתקבל).
המערער הורשע בהחזקת 4 מנות הרואין ונדון לשנה אחת מאסר בפועל ושנה אחת מאסר על תנאי. הערעור הוא על גזר הדין, אך ביהמ"ש העליון החליט לבטל את ההרשעה בכלל. לפי עובדות המקרה הוגש כתב אישום נגד אחד גבריאל יפת בגין החזקת אותם סמים בדירתו בתל אביב. זמן מה לאחר מכן פנה המערער למשטרה ביוזמתו, כשהוא מלווה בפרקליט שייצג אותה שעה גם את יפת, והודיע כי הסמים הם שלו והוא הביאם לדירה. מלכתחילה היה למשטרה ספק אם אין המערער מחפה על יפת. השופט הרשיע את המערער על פי הודאתו ובבואו לגזור את הדין ציין כי "התביעה מביעה חשש כי יש פה מעשה חיפוי על שותפו לתיק שהוא אדם מבוגר ממנו...". המערער מצדו חזר והודיע לבית המשפט העליון כי הוא ביצע את העבירה שיוחסה לו, אך נוכח הספק שהשופט העלה בגזר הדין שמא לא נמסרה ההודאה מרצון חופשי, אפשרי הדבר כי אילו היו העובדות האמורות לנגד עיני השופט לפני ההרשעה, היה עושה שימוש בסמכותו לפי סעיף 138 לחוק סדר הדין הפלילי ומסרב לקבל את הודאת הנאשם. בנסיבות אלה, למרות שהמערער לא ערער על הכרעת הדין, וכדי למנוע אפשרות של עיוות דין, יש לבטל את ההרשעה ולהחזיר את הדין לביהמ"ש המחוזי. המערער כבר ריצה חלק ניכר מעונש המאסר ובית המשפט העליון העיר כי התביעה הכללית תיטיב לעשות אם תשקול באהדה את האפשרות שלא להמשיך בהליכים בתיק זה נגד המערער.
(בפני השופטים: לוין, אלון, טירקל. עו"ד אפרת למערער, עו"ד י. פפירו למשיב. 26.11.80).ע.פ. 695/80 - יעקב עג'מי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (מכירת נשק ללא רשיון) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הכיר תושב יפו שעזר לו כשהיה במצוקה כספית והשיג עבור אותו איש אקדח בדרך בלתי חוקית יחד עם תחמושת. לאחר מכן השיג עבור אותו אדם ועבור אחיו אקדח ותחמושת. באחד המקרים היה מדובר באקדח שנגנב והמערער ידע על כך. ביהמ"ש המחוזי דן את המערער לשנה וחצי מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נדחה. בעת ביצוע העבירות היה המערער בן 33 שנה ועד אז עברו היה נקי. זמן מה לפני ביצוע העבירות הוא החל להתמכר למשחקי קלפים וכתוצאה מכך התערערו חיי המשפחה שלו והוא נכנס למצוקה כספית. הובאה בפני ביהמ"ש המחוזי חוות דעת של פסיכיאטר ותסקיר שרות המבחן ושניהם ממליצים להקל עם המערער, שכן תקופת מאסר ממושכת עלולה לגרום להתדרדרותו ולהקשות על סיכויי שיקומו. ביהמ"ש העליון החליט שלא להתערב במידת העונש. אין אפשרות להקטין את תקופת המאסר לנוכח חומרת העבירות שהיא רבה עד מאד. מכירת נשק בדרך בלתי חוקית גוררת אחריה סכנות רבות שנשק זה יפול בידי אנשים שהשתמשו בו לשם קטילת בני אדם או פציעתם. באופן רגיל יש להטיל במקרה כגון זה מאסר לתקופה הרבה יותר ארוכה מזו שנגזרה על המערער וכבר הביא ביהמ"ש המחוזי בחשבון במידה
המירבית את כל הנסיבות לקולא
(בפני השופטים: י. כהן, גב' בן פורת, בייסקי. עו"ד מקרין למערער, עו"ד ליבנה למשיבה. 26.11.80).
ע.פ. 549/80 - משה טל נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (התפרצויות וגניבות) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער הורשע בכ-60 עבירות של גניבות, התפרצויות ונסיונות התפרצות ונדון ל-5 שנים מאסר בפועל ו3 שנים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נתקבל והמאסר בפועל הועמד על 4 שנים. העבירות בוצעו בתקופה של שנה תמימה והחפצים שנגנבו הם מכל הבא ליד. המערער גנב מכשירים חשמליים שונים, תמרוקים וגם ממתקים. מעשיו היו מוזרים, תמהוניים ומשונים. את הטובין צבר ושמר ולא מכר לאחרים וכן ניהל יומן ורישום מדוייק של כל חפץ שגנב. חלק מן החפצים חילק לאנשים נצרכים אך כמעט כל הרכוש נתגלה ותודות לרישום הוחזר לבעליו. המערער נבדק ע"י רופאים שביקשו לעמוד על תופעה חריגה זו, אך לא הגיעו לכל מסקנות של ממש. המערער סבל מקטנותו ופסיכולוג הסביר את מעשיו בחולשות נפשיות וזו גם הסיבה שהעניק מתנות לאנשים הזקוקים לעזרה. בכל הנתונים ספק אם עבור עבריין חריג כזה נועד העונש של מעצר, אך בנתונים הקיימים אין בידי ביהמ"ש כל אמצעי ענישה אחר שיהלום את חומרת המעשים ובעיקר שיגן על החברה מפני המערער. לפיכך יש להשאיר את עונש המאסר בפועל, אך כדי לסייע בטיפול שינתן למערער ולעודדו במידת מה לגבור על חולשותיו הנפשיות הופחת העונש כאמור.
(בפני השופטים: י. כהן, גב' בן פורת, אלון. החלטה - השופט אלון. עו"ד ח. קאזיס למערער,עו"ד י. בן אור למשיבה. 16.11.80).
ע.פ. 529/80 - מדינת ישראל נגד אברהם סלימאן בקר
*קולת העונש (עבירות מע"מ) (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
המשיב הורשע בבימ"ש השלום בעבירות לפי סעיף 117 לחוק מס ערך מוסף בשל כך שלא נרשם כעוסק מעת תחילת החוק עד ליום 15.5.77 וכן בשל כך שנמנע מלהגיש דוחות תקופתיים לפי החוק הנ"ל במועדים שנקבעו עפ"י החוק. עסקאותיו של המשיב בתקופה האמורה הגיעו לכדי 1.3 מליון ל"י והמס שבו התחייב כתוצאה מן העיסקאות הגיע לכדי 123 אלף ל"י. בימ"ש השלום גזר על המשיב קנס של 120 אלף ל"י ומאסר על תנאי וביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעורו של המשיב והעמיד את הקנס על סך 50 אלף ל"י וכן ביטל את עונש המאסר על תנאי. ביהמ"ש המחוזי התחשב בעברו הנקי של המשיב וכן בנסיבות אישיות שונות. ערעור המדינה על קולת העונש נתקבל.
הסניגור טען כי גם העונש כפי שנקבע ע"י ביהמ"ש המחוזי מופרז במידתו מאחר שהוא חורג מגבולות המותר עפ"י סעיף 117. לטענתו, כתב האישום התייחס לפי נוסחו רק לעבירה אחת ויחידה על סעיף 117 ולפיכך הקנס המקסימלי 20 אלף ל"י בשל הרשעה לפי סעיף 117. טענה זו לא נתקבלה. אמנם רצוי שהתביעה תפרט בכתב האישום למען הבהירות מה הם המועדים שבהם חייב היה הנאשם להגיש את דוחותיו התקופתיים, אך כתב האישום הפנה לתקנה 20 לתקנות מס ערך מוסף הקובעת אימתי יש להגיש דו"ח תקופתי והמפרטת כי תקופת הדו"ח היא מדי חודשיים. לפיכך אין לומר שמדובר בעבירה יחידה על סעיף 117. יתירה מזאת, גם אילו היה מדובר בעבירה יחידה לא היה בכך כדי להעמיד את המקסימום של הקנס על 20 אלף ל"י, שכן לפי סעיף 117 ניתן להטיל קנס ששיעורו פי 3 מטובת ההנאה
שהשיג הנאשם או שהתכוון להשיגה, וכאן מדובר על סכום של למעלה מ-100 אלף ל"י שהעלים המשיב.
לגופו של ענין אין לקבל את עמדת ביהמ"ש המחוזי שהתערב בשיעור הקנס והפחיתו. עבירות מס מן הסוג האמור מחייבות הטלת עונש ההופך את העבירה לבלתי כדאית ושיש בו אפקט מרתיע. קנס משמעותי ומאסר על תנאי שירתו מטרה זו במקרה דנא. לא היתה עילה בת משקל שהצדיקה הקלה כה משמעותית בעונש כפי שנהג ביהמ"ש המחוזי. לאור האמור בוטל פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי והוחזר על כנו גזר הדין של בימ"ש השלום.
(בפני השופטים: שמגר, אלון, טירקל. החלטה - השופט שמגר. עו"ד גב' ר. סוכר למערערת, עו"ד ח. זועבי למשיב. 17.11.80).
ע.פ. 142/80 - מדינת ישראל נגד שמעון משעלי
*קולת העונש (סמים) (ערעור על קולת העונש - הערעור נדחה).
המשיב הורשע בהחזקת סם מסוכן וביהמ"ש המחוזי הטיל עליו קנס של 5 אלפים ל"י והאריך תקופת מאסר על תנאי שהיתה תלויה ועומדת נגדו. הערעור על קולת העונש נדחה. למשיב יש הרשעות קודמות וכן היה תלוי נגדו מאסר על תנאי בגין החזקה וסחר בסמים וכבר קבע ביהמ"ש העליון כי בעבירות של סמים הנסיבות האישיות של עבריין צריכות לסגת בדרך כלל מפני טובת הציבור המחייבת לעשות ככל האפשר לעקירת נגע זה מן השורש. ברם לפנינו מקרה עצוב במיוחד. המשיב הוא אדם חלש אופי שאינו מסוגל להתמודד עם הבעיות היום יומיות והוא עושה מאמצים רבים על מנת להיגמל משימוש בסמים. הוא עשה כמיטב יכולתו לעבוד ולהשתכר לפרנסתו ולפרנסת משפחתו ושליחת המשיב למאסר בשלב זה עשויה לשים קץ לנסיונותיו ולסיכויי שיקומו. שירות המבחן המליץ המלצה חמה שלא לשלוח את המשיב למאסר, ומתוך תקוה שאמנם קיים סיכוי ממשי כי נסיונותיו של המשיב יצליחו ויעלה על דרך המלך, ובנסיבות המיוחדות של מקרה זה החליט ביהמ"ש העליון בהיסוס רב שלא להתערב בגזר הדין ולא לשלוח את המשיב למאסר.
(בפני השופטים: בכור, בייסקי, טירקל. עו"ד מ. רובינשטיין למערערת, עו"ד ל. דניאל למשיב. 19.11.80).
ע.פ. 559/80 - גבי לוי נגד מדינת ישראל
*שימוש ברכב ללא רשות, תקיפת שוטר וחומרת העונש (הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל).
המערער הורשע בביהמ"ש המחוזי בשימוש ברכב ללא רשות הבעלים, גרימת היזק בזדון לרכוש ותקיפת שוטר בשעת מילוי תפקידו ונדון ל-3 שנים מאסר שמתוכן 18 חודשים מאסר בפועל ו-18 חודשים מאסר על תנאי וכן הופעל במצטבר מאסר על תנאי של 4 חודשים. הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל.
אשר להרשעה - המערער נראה נוהג באשדוד בשעה 4 לפנות בוקר במכונית פרטית. ראו אותו איש משטרה בשם אילוז ועוד אזרח שהיה בחברתו. שניהם מכירים את המערער מקודם והם היו קרובים אליו במידה שאיפשרה את זיהויו בוודאות. המערער טוען כי השוטר אילוז אינו ראוי לאמון ושבמשפט אחר זוכו נאשמים חרף עדותו. אולם אין ערכאה של ערעור נוהגת להתערב בשאלת מהימנותם של עדים וביהמ"ש דלמטה היה ער לעובדת הזיכוי במשפט האחר ואעפ"כ שוכנע שאילוז ראוי לאמונו. זאת ועוד, כאן העיד גם האזרח כי המערער היה במכונית וכן היו ראיות נוספות לכך. לפי הראיות שבתיק פגעה המכונית כאשר נמלטה מניידת משטרה
במכונית אחרת וגרמה נזק של כ-40 אלף ל"י וכן היו ראיות מספיקות לעבירה נוספת של תקיפת שוטר כשבועיים קודם לכן.
אשר לעונש - למערער שהוא יליד 1955 שורה לא מבוטלת של עבירות קודמות, נגזרו עליו מאסרים על תנאי והוטלו עליו קנסות, אך אין לומר שעברו רציני במיוחד. העונש שהושת עליו איננו חמור ואעפ"כ ניתן להקל עימו משני טעמים: זה מאסרו הראשון לריצוי בפועל וקיימת תקווה שילמד את לקחו גם אם תקופת המאסר תקצר מדברי העדים שהושמעו לענין גזר הדין עולה שקיימת תקווה לשיקומו של המערער ובהיותו צעיר לימים יש לעודדו. בכל הנתונים יהיה המאסר בפועל שנה אחת ואליה יצטברו ארבעת חודשי המאסר על תנאי שהופעלו והמאסר על תנאי יהיה שנתיים.
(בפני השופטים: י. כהן, גב' בן פורת, בייסקי. המערער לעצמו, עו"ד גב' נ. ליבנה למשיבה. 26.11.80).
ע.פ. 538/80 - אליהו גושקס נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (גניבת דלק ע"י התקנת מנגנון זיוף במיכליות) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה בעיקרו).
המערער היה שותף עם שניים אחרים בעסק של הובלת דלק ללקוחות. בין השנים 1975 -1978 הותקן ב-4 מתוך 7 המיכליות ששימשו את השותפות מתקן מיוחד, שיאפשר הזרמת חלק מן הדלק בחזרה לתוך המיכלית לאחר שנמדד במונה, וכך יכלו המערער ושותפיו לגנוב סכומי כסף עצומים. בין אפריל 1978 לבין ינואר 1979 גנבו סכומים המסתכמים ב-500 אלף ל"י לפחות. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער לפי הודאתו וגזר עליו שנה אחת מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי וכן דן אותו לקנס של מליון ל"י או שנת מאסר תמורתו. הערעור על חומרת העונש נדחה, פרט לכך שהקנס ייגבה כחוב אזרחי ולא תהיה תקופת מאסר נוספת אם הקנס לא ישולם. הסניגור הדגיש את עברו של הנאשם שכולו זכות וכן את העובדה כי שותפיו יצאו פטורים בלא עונש. כן עמד על מצבו הכלכלי הקשה של המערער מאז נתפרקה השותפות בעקבות גילוי מעשה העבירה ועל מצוקת משפחתו. גם המערער פנה במכתב לביהמ"ש ובו ביקש לנהוג עמו במידת הרחמים. הטעמים שהביאו הסניגור והמערער במכתבו הם ללא ספק כבדי משקל ולא על נקלה יחליט ביהמ"ש לדחותם. אולם, במקרה זה, מחייבת החומרה היתירה של העבירה ושל נסיבותיה הטלת עונש כבד שיהיה בו כדי להרתיע ואפילו פגיעתו של העונש במערער קשה ומכאיבה מאד. התכנון, התחכום והעורמה שהיו ביסוד המעשים שעשה המערער, משך ביצועם של המעשים ופגיעתם הרעה בציבור, ואף ניצול רגשות האמון של הלקוחות התמימים, מונעים מביהמ"ש מלשעות לתחינתו של המערער במכתבו הנוגע ללב.
(בפני השופטים: אלון, לוין, טירקל. החלטה - השופט טירקל. עוה"ד ליבאי וחבקוק למערער, עו"ד טפיירו למשיבה. 26.11.80).
ע.פ. 137/80 - יעקב כהן נגד מדינת ישראל
*הרשעה בהתפרצות וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער הורשע בעבירה של התפרצות לדירה ונדון ל-4 שנים מאסר בפועל ו-3 שנים מאסר על תנאי וכן הורה ביהמ"ש על הפעלת תקופת מאסר על תנאי של 51 חודש, שמתוכם 12 חודשים יצטברו למאסר החדש ו-39 חודשים יהיו חופפים. הערעור נגד ההרשעה ונגד מידת העונש נדחה. ההרשעה התבססה על עדותו של האדם שדירתו נפרצה. הוא הצליח לתפוס את המערער לאחר שהפתיעו ורדף אחריו. המערער היה מוכר למתלונן לפני האירוע ועל כן זיהה אותו מיד כשתפס
אותו. כמו כן היו עדויות השוטרים שתאמו את עדות המתלונן ואין ממש בערעור נגד ההרשעה. אשר לעונש - למערער רשימה ארוכה של הרשעות קודמות כנגד הרכוש והוא ביצע עבירותיו כאשר היו תלויות ועומדות נגדו שתי תקופות מאסר על תנאי שהצטברו לתקופה של 51 חודש. לפיכך אין להתערב במידת העונש.
(בפני השופטים: שמגר, בכור, בייסקי. החלטה - השופט שמגר. המערער לעצמו, עו"ד לי רן למשיבה. 6.11.80).
ע.פ. 181/79 - שמעיה מזרחי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (מעילה באמון וקבלת דבר במרמה)
(ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה ברוב דעות). המערער עבד בשירותי הרישוי במשרד התחבורה בחולון כמתכנת ביחידת המיכון. מי שעמד בראש היחידה אחד ליפשיץ, ועובדים נוספים הורשעו בכך שנטלו חלק במכרזים חיצוניים לשם ביצוע עבודות למען המחלקה הנ"ל, תוך הסתרת העובדה שהם עובדי מדינה העובדים באותה מחלקה, וגם השתמשו לצורך ביצוע העבודה, אחרי שזכו במכרז, במחשב שעמד לרשות המשרד הממשלתי האמור. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירות של קשר לביצוע פשע, מעילה באמון וקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, ודן אותו ל-3 חודשים מאסר בפועל, 18 חודשים מאסר על תנאי וקנס של 20 אלף ל"י. הערעור על חומרת העונש נדחה ברוב דעות השופטים שמגר ובכור, בפסק דין מפי השופט שמגר, כנגד דעתו החולקת של השופט לוין.
המערער טען כי הוא היה רק גורם משני בכל הפרשה והממונים עליו ידעו על מה שאירע, וכי יש לנהוג כלפיו כפי שנהגו לגבי שני עובדים אחרים שגזרו עליהם מאסר על תנאי בלבד. כן הוא טוען כי הנזק הכספי שנגרם למדינה איננו רב, ועיקרו של דבר מדובר על פרשה שתחילתה בשנת 1970, היא התגלתה במרץ 1973 ולנוכח הסחבת הממושכת יש להקל בדין ולבטל את המאסר בפועל. השופט שמגר, בדחותו את הערעור, ציין כי הטיפול בעבירות נשוא ערעור זה אכן התמשך עת רבה, כתב האישום הוגש באפריל 1974 ושמיעת הראיות החלה רק בשנת 1978. אולם ביהמ"ש המחוזי לא התעלם מנתון זה כאשר בא לגזור את העונש. אשר לעובדה שעובדים אחרים נדונו למאסר על תנאי בלבד - עונש שנגזר בפרשה בה מעורבים מספר אנשים אינו עומד לעצמו אלא יש לתת את הדעת ליחסיותו, היינו לזיקתו אל העונש שנגזר על אחרים שביצעו מעשים זהים או דומים במסגרת אותה פרשה. מדובר בפרשה מצערת של ניצול לרעה של עמדה וסמכויות כדי להפיק רווחים. העובדה שמספר עובדים חברו יחד לביצוע אותו מעשה יש בה כדי להקדיר את התמונה עוד יותר. לנוכח הטיפול בפרשה זו אין לומר כי ההליכים הפליליים השיגו את מטרתם, והשאלה היא אם יש במשקל המצטבר של הליקויים כדי לפסול את שיקולי ביהמ"ש המחוזי לענין מידת העונש. ההקלה בדין כבר שיקפה את ההתחשבות עם הליקויים האמורים ובנתונים העובדתיים לא היה מעיקרו כדי להצדיק זהות הגישה מבחינת העונש למערער ולשניים שנדונה למאסר על תנאי בלבד ולפיכך אין להתערב במידת העונש.
השופט לוין בדעת מיעוט ציין כי בנסיבות רגילות אמנם לא היתה עילה להתערב בגזר הדין, ואולם אין אלה נסיבות רגילות, כאשר העבירות נעברו בשנת 1970 ובגלל נסיבות שאינן תלויות במערער באה הפרשה לסיומה רק עתה. בנסיבות אלה אין כיום צידוק מספיק לשלוח את המערער למאסר בפועל. כמו כן אין הבדלים של ממש בין נסיבותיו של המערער לבין נסיבותיהם של שני הנאשמים האחרים שנדונו למאסר על תנאי בלבד. בכל הנסיבות יש לבטל את המאסר בפועל.
(בפני השופטים: שמגר, בכור, לוין. עו"ד זילברמן למערער, עו"ד ברנשטיין למשיבה. 2.11.80).