בג"צ 578/80 - ג'מיל אחמד גנאים נגד עבד אל לטיף טואסי והמועצה המקומית באקה אל גרבייה
*תיחום הסמכויות בין ביה"ד לעבודה ובין בג"צ.
(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל ברוב דעות).
העותר משמש כמורה בביה"ס התיכון בבאקה אל גרבייה. המועצה המקומית, המשיבה השנייה, הינה מעבידתו של סגל ביה"ס. בשנת 1977 נתמנה העותר כמנהל ביה"ס לשנה אחת, ולאחר מכן הוארך המינוי מספר פעמים. בפעם השלישית התנגד המשיב הראשון למינוי והמועצה פירסמה מכרז פנימי לכהונת מנהל ביה"ס. רק העותר הגיש את מועמדותווועדת המינויים החליטה לבחור בעותר כמועמד למשרת המנהל. נמסר לו במכתב על הבחירה וכן כי המשיב הראשון יתקשר אתו בדבר כניסתו לעבודה. המשיב ביקש למנות אדם אחר לתפקיד, למרות שלא הגיש מועמדותו, והעותר פנה לבג"צ. טענת המשיבים היתה כי אין לבג"צ סמכות שכן לפי סעיף 24 לחוק בית הדין לעבודה הוקנתה לבית הדיןסמכות ייחודית בתובענות בין עובד למעביד "שעילתן ביחסי עובד ומעביד...".
השופט בכור:
בבג"צ קיימת פסיקה ענפה באשר לסמכות ביה"ד לעבודה והענינים שניתן להביאם בפני בג"צ. בעקבות פסיקה זו יש לומר כי הענין דנא הוא בסמכותו הייחודית של ביה"ד לעבודה. זאת בהתחשב בכך כי העותר היה ועודנו נמנה על עובדי המשיבה השניה וחלים כאן הכללים שלפיהם מי שבא מן החוץ וטרם קיבל מינוי בשרות גוף ציבורי כמעביד וזכייתו במכרז כשלעצמה טרם יצרה יחסי מעביד ועובד, בג"צ ידון בעתירתו נגד אותה רשות ציבורית שאינה ממנה אותו על פי המכרז. מה שאין כן כשמדובר במי שזכה במכרז אך הוא עובדה של אותה רשות ציבורית כבר מלפני המכרז, כי אז הסכסוך הוא בגדר יחסי עובד ומעביד ומקומו בבית הדין לעבודה. העובדה שהעותר זכה במכרז אין בה כדי לנתק את הקשר עם עבודתו הקודמת ואין לומר כי נוצרה עילה חדשה ע"י זכייתו במכרז.
השופט לוין (דעת מיעוט):
א. שאלת תיחום הסמכויות בין בתי המשפט השונים לענין זכויות עובדים עמדה על הפרק עוד לפני כניסתו לתוקף של חוק בית הדין לעבודה וההלכה שנתגבשה היתה שיש להבחין בין סכסוך הנעוץ ביחסי עבודה קיימים שמקומו גם במערכת בתי המשפט הרגילים לבין סכסוך לגבי זכותו של פלוני לקשור קשר עבודה עם הרשות, למשל עקב זכייתו במכרז. עם חקיקת חוק בית הדין לעבודה פוצלה שאלת תיחום הסמכויות ל- 3 נתיבים. סכסוכים שעילתם ביחסי עובד ומעביד שהסמכות לגביהם נתונה לביה"ד לעבודה; סכסוכים שהסמכות לגביהם נתונה לבתי המשפט הרגילים וכאלה שניתנים לדיון בפני בג"צ. ניתן היה לשער כי סעיף 24 בא לתחום את גבולות הסמכות שבין בתי המשפט הרגילים לבין בתי הדין לעבודה, אך כל אימת שטרונייתו של עותר מכוונת כלפי השימוש שרשות פלונית עשתה בסמכויותיה הציבוריות מקומה של עתירתו בבג"צ, אך הדברים לא היו כה פשוטים בפסיקה שהיתה עד עתה.
ב. השופט לוין מנתח בפסק דין מקיף את נושאי הפסיקה בעניני סמכויות ביה"ד לעבודה וכן פסיקה בענינים שעילתם ביחסי עובד ומעביד ומניתוח פסקי הדין האמורים הוא מגיע למסקנות דלהלן:
סעיף 24 לחוק לא בא, בעיקרו, אלא לתחום סמכויות בין בית הדין לעבודה ובתי המשפט הרגילים ולא בא לשנות את יחסי הגומלין בין סמכויות בג"צ לבין סמכויות שאר הערכאות;
תובענה שעילתה ביחסי עובד ומעביד לפי סעיף 24 פירושה תובענה שעל פיה מוטל על הנתבע חיוב משטח המשפט הפרטי כלפי התובע הניתן לסיווג כנובע מיחסי עובד ומעביד;
עילת תובענה שאחד ממרכיביה הוא היותם של בעלי הדין עובד ומעביד אינה הופכת בהכרח לתובענה שעילתה ביחסי עובד ומעביד;
ההבחנה שבין סכסוך הנובע מיחסי עבודה קיימים בין עובד לבין הרשות מחד, ובין סכסוך המכוון לקשור יחסי עבודה חדשים מאידך, אינה עומדת בפני עצמה ואינה מדוייקת. היא עשויה לשמש כאינדיקטור לאבחנה בין תובענה לאכיפת חובה המוטלת על הרשות כפרט לבין תובענה נגד הרשות למלא אחר חובתה המינהלית בשטח המשפט הציבורי;
פלוני שזכה במכרז לקבלת עבודה בשרות הציבורי ואין זו ממלאת את חובתה הציבורית, רשאי לעתור לבג"צ כדי לכוף על הרשות מילוי חובה זו. לענין זה אין נפקא מינה שאחד מנדבכי העילה הוא היותו של העותר עובד במשרה אחרת בשרות הציבור. במקרה שלפנינו אפילו אין דבר היותו של העותר עובד מהווה חלק מנדבכי העילה, שכן כדי להביא את העתירה בפני בג"צ די היה לעותר לפרט בעתירתו שנערך מכרז ושהוא זכה במכרז והמשיבים לא מילאו את חובתם למנותו. לפיכך יש לדחות את טענת חוסר הסמכות.
השופט ברק:
הצטרף לדעתו של השופט בכור, ובפסק דין מקיף סקר אף הוא את הפסיקה הענפה בענין סמכות בג"צ וסמכותו הייחודית של בית הדין לעבודה. הוא הגיע למסקנה כי כאשר מדובר בעתירה כמו זו שלפנינו, כשהעותר הוא עובד הרשות שנגדה הוא מגיש את עתירתו, דין הסכסוך להתברר בפני בית הדין לעבודה. התפתחה הלכה כי ביה"ד מוסמך לדון בתוקפה של פעולה שלטונית שעילתה ביחסי עובד ומעביד, והשאלה היא אם רצוי בשלב זה של חלוקת הסמכות בין בג"צ לבין ביה"ד לעבודה להפוך את הקערה על פיה. תוצאה זו אינה רצויה וזאת מכמה טעמים: הבטחון המשפטי והיציבות המשפטית דורשים כי בעניני סמכות יבוא שינוי רק אם נימוקים עניניים כבדי משקל מחייבים זאת; מגמתו של המחוקק לרכז בירור סכסוכי עבודה בבית הדין לעבודה; העובדה שבתי הדין לעבודה כשהם מבקרים הפעלתה של סמכות שלטונית, בוחנים סמכות זו גם על פי אמות המידה של המשפט המינהלי; החלטות בתי הדין לעבודה בענינים המצויים בסמכותם אינן סופיות ובג"צ מפקח על החלטות בית הדין כשם שהוא מפקח על החלטות בתי דין מיוחדים אחרים, ובכך מובטחת האחידות של השיטה המשפטית שלנו. לאור ההלכה שהתבססה בפסיקת בג"צ ובפסיקת בית הדין לעבודה אין לומר כי התווית קווי התיחום בין סמכויות בג"צ מזה ובית הדין לעבודה מזה היא עדיין שאלה פתוחה וכי הקמת בית הדין לעבודה נגסה רק בסמכויות בתי המשפט האזרחיים, ולא בסמכות ביהמ"ש הגבוה לצדק. הדין היום הוא שבית הדין לעבודה יש לו סמכות לדון בתוקפה של פעולה שלטונית ושעילתה ביחסי עובד ומעביד.
275
ב. לאור אופיה הדרסטי של הוראת הסמכות הקבועה בסעיף 24 מן הדין לפרשה על דרך הצימצום. אך אעפ"כ יש לומר כי בעניננו הסמכות היא בידי ביה"ד לעבודה. קיימים בעניננו יחסי עבודה בין העותר כעובד רשות מקומית לבין הרשות המקומית שהיא מעבידתו, ויחסי עבודה אלה יוצרים מערכת נורמטיבית החלה ביחסים שבין העובד לבין המעביד. במסגרת מערכת זו מוכרת זכותו של העובד להשתתף במכרז פנימי. זהו אחד היתרונות שמקום עבודה זה מעניק לעובד על פני מקומות עבודה אחרים. אם המעביד ימנע מן העובד שלא כדין לגשת למכרז הפנימי תופר זכותו של העובד ותיווצר עילה ביחסי עובד ומעביד. הוא הדין אם העובד השתתף במכרז ואף זכה בו. מבחינת יחסי עבודה הן הזכות להשתתף במכרז הפנימי והן הזכות להתמנות כתוצאה מכך שתיהן זכויות הנובעות מיחסי עובד ומעביד והפרתן מולידה עילה ביחסי העבודה.
(בפני השופטים: בכור, ברק, לוין. עוה"ד י. שלזינגר וי. דרמר לעותר, עו"ד עזרי מוחסין למשיבים. 8.12.80).
ע.פ. 883/79 - שאול ויקטור מזרחי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סמים)(ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בעבירה של סחר בסמים ונדון לשנתיים וחצי מאסר בפועל ושנתיים וחצי מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נדחה. הסניגור העלה את נסיבותיו האישיות של המערער, תיפקודו הטוב בעבר והעובדה שלא נגרר לפעילות עבריינית לפני המקרה דנא, וכן תנאיו המשפחתיים הקשים ביותר. בינתיים ריצה המערער 15 חודשי מאסר בפועל והסניגור ביקש כי ביהמ"ש יסתפק בעונש זה. אכן, קיימות במקרה דנא נסיבות לא מעטות לטובת המערער, וניתן להניח כי מעורבותו בסחר בסמים היתה בבחינת כשלון ושהמערער לא יחזור לעיסוק זה. אולם, מדובר כאן לא במכירת כמות סם קטנה באופן חד פעמי, אלא המערער עסק במשך כחודש בפעילות ענפה בסחר בחשיש, בביתו נמצאו 11 אצבעות חשיש ארוזות ומוכנות למכירה וכן רשימת לקוחות המכילה 20 שמות שלהם סיפק המערער סמים. מסחר בקנה מידה כזה מצדיק בדרך כלל עונש מאסר לתקופה ארוכה, וביהמ"ש המחוזי כבר התחשב בנסיבות המקילות כשגזר את דינו של המערער.
(בפני השופטים: י. כהן, ברק, בייסקי. עו"ד בן שחר למערער, עו"ד לי רן למשיבה. 80. 23.11).
ע.פ. 181/80 - מדינת ישראל נגד יצחק שלום
*קולת העונש (סמים)
(ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל). המשיב הורשע בשתי עבירות של סחר בסמים שבכל אחת מהן מכר 4.5 גרם חשיש ונדון לתשלום קנס של 15 אלף ל"י
ו- 18 חודשים מאסר על תנאי. הערעור על קולת העונש התקבל. המשיב הוא בן 30, יש לו עבר פלילי של עבירות נגד הרכוש, לרבות 3 עבירות הקשורות בהחזקת סמים. הוא נפצע בעת שרותו הצבאי במלחמת יום הכיפורים ונפגע בראשו פגיעה שהפכה אותו לנכה גם מבחינה נפשית, הוא מקבל טיפול פסיכיאטרי והספקה חוקית של תרופות הרגעה. נראה שכתוצאה מהטיפול התפתחה אצלו התמכרות לסמים. גזר הדין ניתן בינואר 1980 ובית המשפט העליון בדונו בערעור ביקש לקבל תסקיר של קצין מבחן וכך נדחה הדיון עד כה. מסתבר שבינתיים הורשע המשיב בעבירה חדשה של החזקת הרואין שקנה מסוכן משטרתי. על עבירות של סחר בסמים מטילים בתי המשפט עונשים חמורים לנוכח הסכנה הגדולה הטמונה לציבור בעיסוק זה שהפך למכת מדינה. בנסיבות המקרה העונש שהוטל על המערער קל יתר על המידה. מאידך, זה מקרה טרגי של אדם שנגרם לו נזק נפשי כתוצאה מפגיעה בשירות צבאי וזו הפעם הראשונה שבה הורשע בסחר בסם מסוכן. כמו כן אין ביהמ"ש ממצה את הדין כאשר מדובר בערעור על קולת העונש. לנוכח כל אלה הועמד העונש על 6 חודשים מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי.
(בפני השופטים: גב' בן פורת, בכור, בייסקי. החלטה - השופט בכור. עו"ד גב' ע. ראובני למערערת, עו"ד טל שחר למשיב. 4.11.80).
ע.פ. 546/80 - פרוספר אוחיון נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (התפרצות)(ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בהתפרצות לבית מגורים יחד עם אחיו הצעיר ובגניבת דברי ערך למיניהם כגון מערכת סטריאופונית, טלויזיה וכו' בשווי כולל של 140 אלף ל"י. על האח הצעיר הושת עונש של 18 חודשים מאסר על תנאי וקנס כספי ואילו המערער נדון ל- 18 חודשים מאסר בפועל והופעל נגדו מאסר על תנאי של שנה בחופף לעונש החדש. הערעור על חומרת העונש נדחה. ביהמ"ש המחוזי כבר התחשב בכל הנסיבות האישיות שמעלה הסניגור. אשר לטענה באשר לפער בין העונש שהוטל על המערער ובין זה שנגזר על אחיו הצעיר ממנו - למערער עבר פלילי וניתנה לו התראה ראויה בהליך הקודם, אך במקום ללמוד לקח ולסור מדרך הפשע הפר את התנאי. כמו כן הפער בין העונשים אינו גדול, שהרי המאסר על תנאי הופעל בחופף עם 18 חודשי המאסר בפועל בתיק זה. ההנחה שהאח הצעיר היה רק נגרר הובאה בחשבון להקלה בעונשו של זה ולא כשיקול להחמרת עונשו של המערער.
(בפני השופטים: גב' בן פורת, בכור, בייסקי. עו"ד שיוביץ למערער, עו"ד גב' ע. ראובני למשיבה. 4.11.80).
ע.פ. 665/80 - קסלסי חיים ואח' נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (גניבת רכב)
(ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל). שני המערערים גנבו רכב ונסעו יחד עם אחר, ללא רשיון נהיגה וללא תעודת ביטוח, במשך יומיים. לטענתם היה השותף השלישי בגדר העבריין העיקרי. ביהמ"ש המחוזי הטיל על שני המערערים חודש אחד מאסר בפועל ו- 7 חודשים מאסר על תנאי ופסל אותם מנהיגה למשך שנה וכן הטיל עליהם קנס כספי. גזר הדין ניתן באוקטובר 1979, אך ביצועו נדחה לפי בקשת שירות המבחן. הסניגורית ביקשה כי לאור התהליך השיקומי המוצלח שעברו השניים מאז נעברה העבירה, כפי שמעידים תסקירי שירות המבחן, ימנע ביהמ"ש מהרשעה בדין, כסמכותו לפי סעיף 24 לחוק הנוער וכי במקום זאת יפעיל אחת מדרכי הטיפול המפורטות בסעיף 26 לחוק הנ"ל. בקשה זו נדחתה ע"י ביהמ"ש העליון. לנוכח הסכנה הרבה אשר היתה טמונה בעבירה אותה ביצעו השניים, אין מקום
לביטול ההרשעה, ומה גם שמדובר בעבירה שנפוצותה רבה. הרשעת השניים אינה צריכה להיות להם למכשול בעתיד אם אכן יישמרו מפני עבירות נוספות. מאידך יש במאמצי השיקום שנעשו ע"י השניים הצדקה להקלה בדינם כדי שלא יצטרכו להיכלא עתה במאסר בפועל. אי לכך יועמד העונש על 8 חודשי מאסר על תנאי והעונשים האחרים יעמדו בתוקפם.
(בפני השופטים: שמגר, גב' בן פורת, טירקל. החלטה - השופט שמגר. עו"ד גב' פ. צדוק למערערים, עו"ד גב' ע. ראובני למשיבה. 80. 11.11).
ע.פ. 135/80 - אבנר ומרדכי הררי נגד מדינת ישראל
*הרשעה בהחזקת רכוש שהושג בפריצה וחומרת העונש(ערעורו של אבנר על הרשעתו נדחה וערעורו של מרדכי על חומרת העונש נתקבל).
המערערים הורשעו בהחזקת רכוש שהושג בפריצה וערעורו של אבנר שהופנה נגד ההרשעה נדחה. מרדכי הררי שנדון ל- 3 שנים מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי ערער על חומרת העונש וערעורו נתקבל. הטעם העיקרי של ערעורו הוא שאדם אחר שהיה מעורב באותה פרשה והורשע בפריצה ממש נדון לשנתיים מאסר בלבד, כך שהפורץ יצא בעונש קל מזה שהוטל על מי שקיבל מידיו את הרכוש שהושג בפריצה. מדובר ברכוש ששוויו כמליון ל"י שנתגלה בביתו של הפורץ ובאותה עת נוכח במקום המערער מרדכי כאשר הוא מנהל מו"מ עם סוחרים שביקשו לרכוש את הרכוש. העונש הצפוי למי שמקבל רכוש שהושג בפריצה הוא אותו עונש אשר לו צפוי הפורץ. לכאורה אין להבין מדוע גזר ביהמ"ש המחוזי עונש קל יותר לפורץ שהיתה לו רשימה ארוכה של הרשעות קודמות. נכון שנגד הפורץ היה תלוי עונש מאסר על תנאי שהופעל בעקבות עבירת הפריצה והוא מצטבר למאסר החדש, אך בכך אין כדי להקל, שהרי ביצוע עבירה כאשר מאסר על תנאי תלוי ועומד יש בו כשלעצמו שיקול לחומרה דוקא. לאור כל הנסיבות הוחלט כי מתוך 4 שנות המאסר שהוטלו על מרדכי יהיו שנתיים לריצוי בפועל ושנתיים על תנאי.
(בפני השופטים: שמגר, בכור, לוין. החלטה - השופט שמגר. עו"ד א. בן שחר למערערים, עו"ד גב' מ. פרלשטיין למשיבה. 2.11.80).
ע.פ. 649/80 - מזל לביא נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סחיטה באיומים)
(ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל). המערערת דרשה משכניה סכומי כסף של 5 אלפים ו- 10 אלפים ל"י, תוך איום כי אם לא יענו לדרישתה יהיו חייהם בסכנה. במקרה הראשון שילמו השכנים 5 אלפים ל"י אך במקרה השני פנו למשטרה והמערערת נתפסה והורשעה בדין. ביהמ"ש המחוזי גזר על המערערת 3 שנות מאסר שמהן שנה וחצי מאסר בפועל ושנה וחצי על תנאי וכן תשלום קנס של 10 אלפים ל"י. הערעור על חומרת העונש נתקבל. המערערת העלתה טענה כי פעלה תחת איומו של אדם אחר שסחט ממנה כספים אך הרקע לא הוברר, לא בביהמ"ש ולא ע"י שירות המבחן שבדק את הנושא. חומרת העבירה ונסיבותיה מחייבת הטלת מאסר בפועל. מאידך, המערערת היא אם לשתי ילדות בנות 4 ושנתיים וחצי, יחסיה עם בעלה הגיעו עד משבר והוא אינו מפרנס אותה ואת הילדים. לאור כל הנסיבות, ובמיוחד בהתחשב בכך ששתי בנותיה הקטינות זקוקות לטיפולה ושזוהי עבירתה הראשונה וקיימים סיכויים שתחזור לחיים תקינים, ניתן להקל בדינה כך שמתקופת המאסר של 3 שנים יהיו 9 חודשים מאסר בפועל ויתרן על תנאי.
(בפני השופטים: י. כהן, אלון, לוין. החלטה - השופט אלון. עו"ד מ. ישראלי למערערת, עו"ד י. בן אור למשיבה. 5.11.80).
ע.פ. 342+420/80 - משה מאיר נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (התפרצות)(ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע ב-11 מעשי התפרצות במשך השנים 1978-1979 וגניבת רכוש המסתכם ב- 300 אלף ל"י. ביהמ"ש המחוזי גזר על המערער עונש של 5 שנים מאסר בפועל והורה על הפעלת שתי תקופות של מאסר על תנאי בחופף למאסר החדש. הערעור על חומרת העונש נדחה. למערער עבירות קודמות מרובות נגד הרכוש והעבירות נשוא ערעור זה הן רבות וחמורות בתוצאותיהן. זאת ועוד, המערער עבר עבירותיו כשעונשי מאסר על תנאי תלויים ועומדים נגדו, וחלק מן העבירות בוצעו בזמן שהיה משוחרר בערבות אחרי שנתפס בעקבות ביצוע מעשי פריצה. בנסיבות אלה אין מקום להקל בעונש.
(בפני השופטים: שמגר, ברק, טירקל. החלטה - השופט שמגר. עו"ד מ. קיין למערער, עו"ד מ. רובינשטיין למשיבה. 4.11.80).
ע.פ. 296/80 - אורי גנון נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סמים)
(ערעור על חומרת העונש - העונש הוקל במקצת). המערער הורשע בעבירות סמים ונדון ל- 3 שנות מאסר שמתוכן 20 חודשים לריצוי בפועל והיתרה על תנאי. הערעור על חומרת העונש נתקבל והמאסר בפועל הועמד על 18 חודשים ו- 18 חודשים מאסר על תנאי. הסניגור ביקש להקל בעונש בהתחשב בכך שהמערער עשה בעבר מאמצים להשתקם ורק לאחרונה חזר לחברה עבריינית עקב משבר כלכלי מסויים שעבר עליו. גם שירות המבחן ציין כי הוא רואה שינוי בהתנהגות המערער בשנים האחרונות וכי המערער מגלה כיום מוטיבציה חיובית להיעזר בסיועו של השירות. מאידך העבירות שאותן עבר המערער חמורות באופיין ולא מדובר על אירוע חד פעמי אלא על שורה של עבירות. בעבר היו למערער הרשעות לא מועטות וגם נדון למאסר בפועל. בכל הנתונים יש לשנות את העונש כאמור.
(בפני השופטים: שמגר, בכור, לוין. החלטה - השופט שמגר. עו"ד א. ברדוגו למערער, עו"ד גב' מ. ברנשטיין למשיבה. 2.11.80).
ע.פ. 286/80 - סעיד עבדאללה נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סמים)
(ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה בעיקרו). המערער הורשע ב- 3 עבירות הקשורות בהספקה ובסחר בסם מסוכן, כאשר הביא מיריחו למעלה מ- 2 ק"ג חשיש לירושלים ומכר אותם לשוטר מוסווה. ביהמ"ש המחוזי דן את המערער לשנתיים מאסר בפועל, 3 שנים מאסר על תנאי וקנס של 150 אלף ל"י או שנה מאסר תמורתו. ביהמ"ש הורה כי בתחילה ירצה המערער את תקופת המאסר שהוטלה עליו למקרה של אי תשלום הקנס, ולאחר מכן ירצה את מאסר השנתיים הנ"ל. הערעור על חומרת העונש נדחה, פרט לכך שביהמ"ש העליון הורה כי תחילה ירצה המערער את תקופת המאסר של שנתיים ואת הקנס ישלם תוך חודש מיום שישוחרר מן המאסר ואם לא ישלמו יאסר לשנה נוספת. לטענת הסניגור היתה כאן הסתבכות ראשונה ומקרית של המערער ולמעשה מדובר בעיסקה אחת אם כי המערער הורשע ב -3 עבירות. למערער אין הרשעות קודמות, הוא בעל משפחה ואין לו נסיון בסחר בסמים. על אף הנסיבות המקילות כאמור אין להתערב בגזר הדין פרט לענין תשלום הקנס כאמור.
(בפני השופטים: י. כהן, אלון, טירקל. עו"ד נ. בר חן למערער, עו"ד נ. ליבנת למשיבה. 13.11.80).
ע.פ. 270/80 - מוחמד אל צאנע נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש(ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע במכירת כמות של למעלה מ- 6 ק"ג חשיש לשוטר מוסווה, שתמורתם קיבל המערער סכום של 135 אלף ל"י. המערער נדון למאסר 5 שנים בפועל, שנתיים מאסר על תנאי וקנס בסך 150 אלף ל"י והערעור על חומרת העונש נדחה. המערער הוא אב ל- 16 ילדים ואם כי רשומות לחובתו הרשעות קודמות הרי שאלה נעברו לפני זמן רב ואין הן כוללות עבירות סמים. כן הביאה הסניגורית שורה של אסמכתאות שבהן העונש שהוטל קל יותר מזה שהוטל על המערער. אולם יש לבדוק כל מקרה לפי נסיבותיו. אין דומה מקרה שבו הורשע אדם במכירת כמות קטנה של סמים, למקרה שבו מדובר במכירת כמות מסחרית גדולה.יש להחמיר בעונשיהם של עברייני סמים ומה גם כשמדובר במכירת כמות גדולה. במקרה כזה עדיפים השיקולים של טובת הציבור והרתעת עבריינים אחרים על פני השיקולים הנעוצים בנסיבותיו האישיות של הנאשם.
(בפני השופטים: י. כהן, אלון, לוין. עו"ד גב' ס. מור למערער, עו"ד י. בן אור למשיבה. 5.11.80).
ע.פ. 231+253/80+220 - ישראל סאלם ואח' נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (הכאת עציר ע"י שוטרים)
(ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה). שלושת המערערים שירתו כשוטרים במשמר הגבול. באחד הימים עצרו את המתלונן אשר לטענתם עבר עבירת תנועה בעת שנהג במכונית, לקחו אותו למכוניתם והביאוהו למקום שומם. שם היכוהו מכות קשות וכן היכו את המעביד של המתלונן שנסע בעקבותיהם לפי בקשת המתלונן. גם כאשר העבירו את המתלונן למשטרת מרחב ירושלים היכוהו ופצעו אותו בראשו ובשאר חלקי גופו. ביהמ"ש המחוזי הטיל על המערערים עונש של 3 חודשים מאסר בפועל, וכן מאסרים על תנאי וקנסות כספיים והערעור על חומרת העונש נדחה. המערערים טענו כי התעורר בלבם חשד כלפי המתלונן שהוא קשור בפעילות חבלנית, שכן ניסה לברוח ממכוניתם עוד לפני שהוכה, ואולם אין בכך להצדיק שימוש במעשי אלימות חמורים כאמור. אכן קיימות נסיבות מקילות שונות אך נסיבות אלה כבר הובאו בחשבון ע"י ביהמ"ש המחוזי.
(בפני השופטים: י. כהן, אלון, טירקל. עוה"ד י. בירם וצ. ביטון למערערים, עו"ד נ. ליבנהלמשיבה. 3.11.80).
ע.פ. 55/80 - גבריאל ברבי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (בריחה ממשמורת חוקית)
(ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל). המערער הורשע בבריחה ממשמורת חוקית ונדון לשנה אחת מאסר בפועל במצטבר לעונש המאסר שריצה בעת שברח. כאשר נשמע הערעור ביולי 1980 היתה אי בהירות בפסק הדין של ביהמ"ש המחוזי והכל סברו כי למעשה העונש החדש חופף את העונש הקודם ולפיכך הודיע המערער שהוא מבטל את ערעורו. רק לאחר מכן התברר כי תקופת המאסר החדש מצטברת ומשנתגלתה הטעות הוחזר הערעור לרשימה לבירור לגופו. ביהמ"ש העליון החליט לקבל את הערעור על חומרת העונש. למעשה העונש אינו חמור יתר על המידה ובפרט כשלוקחים בחשבון את ההרשעות הקודמות של המערער. בכל זאת ניתן להקל במידת מה בעונש בגין שתי סיבות: התנהגותו של המערער בבית הסוהר היתה ללא דופי וכן העובדה שבעת הבירור הקודם של הערעור סברו, בגין שיבוש בגזר הדין, כי בתום מאסרו האחר ישוחרר המערער וסברה זו נטעה בלב המערער את האמונה שישוחרר בקרוב ועתה מסתבר שיצטרך לרצות שנה מאסר נוספת.
בהתחשב בכך החליט ביהמ"ש העליון כי רק 6 חודשים יהיו מצטברים ואילו 6 חודשים יהיו חופפים.
(בפני השופטים: י. כהן, גב' בן פורת, בייסקי. עו"ד צורן למערער, עו"ד יאראק למשיבה. 20.11.80).
ע.פ. 255/79 - שלמה שטרית נגד מדינת ישראל
*הרשעה בקבלת טובין גנובים וחומרת העונש(הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל).
ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בקבלת טובין לשם מכירתם ביודעין שאלה נגנבו וגזר עליו 3 חודשים מאסר ו- 9 חודשים מאסר על תנאי וכן קנס של 5 אלפים ל"י. הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל. מדובר בתכשיטים שקיבל המערער מחברתו אבלין בשנת 1975 לשם מכירתם כאשר שווי התכשיטים כ- 30 אלף ל"י. אבלין נחקרה במשטרה והיא הודתה בגניבת תכשיטים שונים אצל מעבידה ומסירתם למערער שמכרם. לאחר מכן, במשפטה היא ואחר כך כעדת תביעה נגד המערער, שינתה את עדותה והכחישה את גירסתה כפי שנמסרה במשטרה. רק כאשר ב"כ התביעה ביקש לעצרה השיבה בחיוב (במילה "כן") לשאלה אם הודאתה במשטרה היתה אמת. ביהמ"ש המחוזי קבע כי בעדותה ניסתה לחפות על חברה וכי ניתן לסמוך על אמיתות הודאתה במשטרה שאותה אישרה כאמור. אין להתערב במסקנה זו. נותרת השאלה אם נמצאה לעדות זו סיוע. ביהמ"ש המחוזי ראה באבלין "מעורבת בדבר עבירה" אך בכך טעה. אין ספק שהמוסר את הגנובים למקבל הוא "שותף לדבר עבירה" באשמת קבלת הטובין ביודעין. ברם קיים הסיוע הדרוש לעדותה של אבלין בתגובת המערער בהודעה במשטרה שעליה סירב לחתום. הוא אמר שם "אני רוצה להודות בביהמ"ש". גירסת המערער כאילו רשם החוקר המשטרתי מילים אלה "סתם כך" נדחתה ע"י ביהמ"ש המחוזי.
אשר לחומרת העונש - אין לומר כי העונש כפי שנגזר אינו הולם את חומרת העבירה, אולם קיימים שני שיקולים לקולא: האחד שמדובר בנכה מלידה שלא יוכל, מחמת נכותו, ליהנות מן הסיכוי שיאשרו לו עבודות חוץ לתקופת שלושת החודשים של המאסר; ושנית, וזה עיקר, שמדובר בעבירה משנת 1975 ומטעמים שונים משתהה הדיון מעבר למידה ולמקובל גם בביהמ"ש העליון. בכל הנסיבות תהיה כל תקופת המאסר שנגזרה על המערער מאסר על תנאי.
(בפני השופטים: י. כהן, גב' בן פורת, אלון. החלטה - השופטת בן פורת. עו"ד י. תומר למערער, עו"ד י. בן אור למשיבה. 6.11.80).
ע.פ. 704/80 - ניסים מזרחי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סמים)
(ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה). המערער הורשע ב- 4 עבירות של תיווך בסחר בסמים ובעבירה של החזקת סמים ונדון ל- 4 שנים מאסר שמתוכן 9 חודשים מאסר בפועל. הערעור על חומרת העונש נדחה. הסניגור העלה את מצבה הנפשי הקשה של אשת המערער, מצבו הנפשי המעורער והמצב הכלכלי הקשה של משפחתו המונה גם שני ילדים קטנים, וכן הביא חוות דעת פסיכיאטרית סוציאלית ותסקיר שירות המבחן הממליצים שלא להטיל על המערער עונש של מאסר בפועל. אין לקבל בקשה זו. השיקולים שהובאו להקלת העונש הם כבדי משקל ובדרך כלל לא על נקלה יתעלם מהם ביהמ"ש, ואולם חומרת העבירות דוחה את השיקולים האמורים. הצורך בביעורו של הרע מחייב, לפעמים, פגיעה קשה ב"חוליות החלשות"
שבשרשרת ספקי הסם, אך על בתי המשפט למלא את חובתם.
(בפני השופטים: בכור, בייסקי, טירקל. החלטה - השופט טירקל. עו"ד זכריה למערער, עו"ד גב' רובינשטיין למשיבה. 19.11.80).
ע.פ. 496+566/80 - יצחק ז'ינו נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (התפרצויות וגניבות)(ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער נדון ל- 30 חודשי מאסר בפועל בגין שורה של עבירות נגד הרכוש, רובן התפרצויות וגניבות, וערעורו על חומרת העונש נדחה. הרקע למעשי המערער קשור במוגבלותו השכלית, אך כפי שציין השופט לא נמצאה מסגרת מתאימה שבה ניתן להגן על הציבור מפני מעשיו של המערער. אין כל דרך אחרת לנהוג בענינו של המערער אלא להחזיקו במאסר במשך תקופה משמעותית, תוך תקוה שאולי בסופו של דבר יביא מאסר זה לידי כך, שעל אף מוגבלותו השכלית הוא יבין, שעליו לחדול מביצוע עבירות נוספות. לפיכך יש לדחות את הערעור.
(בפני השופטים: י. כהן, שמגר, בכור. עו"ד רותם למערער, עו"ד קובל למשיבה. 27.11.80).
ע.פ. 176/80 - מדינת ישראל נגד גאזי אסד וג'אבי עטיף
*קולת העונש (גניבת כספי קנסות שנגבו ע"י שוטרים)
(ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל). שני המשיבים היו שוטרים. הם נשלחו לגבות קנסות, שילשלו את הכספים לכיסיהם והחזירו את פקודות המאסר בציון כוזב שהחייב אינו מוכר ושלא הצליחו לאתרו. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המשיבים בעבירות של קבלת כספים במרמה, אי מילוי חובה רשמית והפרת אימון ע"י עובד ציבור, ודן אותם לשנתיים מאסר על תנאי ולקנס של 5 אלפים ל"י וכן 10 אלפים ל"י הוצאות משפט. הערעור על קולת העונש נתקבל. כמעט ואין להעלות על הדעת עבירה חמורה מזו של שוטר הבא להשליט את החוק והשולח ידו, במרמה ובכזב, בכסף הקנס המשתלם למדינה, ומסכל לא רק את עבודת המשטרה וההוצל"פ, כי אם גם את ניהול עניני הצדק. עם כל ההתחשבות בנסיבות האישיות והמשפחתיות של המשיבים, ובעובדה שפוטרו ללא פיצויים, וכן שמאז העבירות כבר עבר זמן ניכר, אין אפשרות או הצדק לפטור אותם ממאסר בפועל. רק בקביעת תקופת המאסר ניתן להתחשב בכל הנסיבות הללו. לפיכך, מתוך התקופה של שנתיים שנגזרה על המשיבים יהיו 6 חודשים מאסר בפועל ו- 18 חודשים מאסר על תנאי.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא ח. כהן, גב' בן פורת, ברק. עו"ד גב' ע. ראובני למערערת, עו"ד י. תוסיה כהן למשיבים. 24.11.80).
ע.פ. 157/80-אמיר רוזליו נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סמים)
(ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל). המערער הורשע בתיווך בסחר בסמים ונדון ל- 4 חודשים מאסר בפועל, 6 חודשים מאסר על תנאי וקנס של 5 אלפים ל"י. ערעורו על חומרת העונש נתקבל והמאסר בפועל הועמד על 3 חודשים בלבד. הסניגור העלה טענה כי מוכר הסם בעיסקה בה תיווך המערער נדון למאסר על תנאי בלבד ובכך הופר הכלל של אחידות העונשים. ברם, נסיבותיו של העבריין השני היו שונות מאלו של המערער. היתה תעודה שהעידה על מצבו הנפשי לרבות העובדה שאושפז בעבר בשל חוליו והיתה המלצה רפואית שלא לשלחו למאסר כי הדבר עלול לפגוע בבריאותו. אשר למערער - העונש שנגזר איננו חמור כלל ולא היה מקום להתערב בו, אילמלא העובדה שהמערער פנה בינתיים לעבודה יצרנית, העבירה נעברה בשנת 1978, ואין מקום לדחות טענתו כי ניתק עצמו מכל עיסוק בסחר בסמים.
כמו כן למערער אין הרשעות קודמות. לפיכך שונה גזר הדין כאמור. (בפני השופטים: שמגר, אלון, טירקל. החלטה - השופט שמגר. עו"ד ש. פרנקו למערער, עו"ד גב' ר. סוכר למשיבה. 17.11.80).
ע.פ. 122/80 - אלברט ואמנון מזרחי נגד מדינת ישראל
*הרשעה בגניבה וחומרת העונש(הערעור נדחה).
שני המערערים הם אחים שיש להם משרד לגרירת רכב בפתח תקווה והתביעה ייחסה להם החזקתו של מחסן הנמצא במושב סגולה (להלן המחסן) כשבאותו מחסן נמצאו גנובים ובכללם מכוניות וטובין אחרים. בין היתר היו בתוך המחסן מכונית שנקנתה ע"י אלברט לאחר תאונה ומכונית גנובה כשמהמכונית הגנובה הועברו חלקים למכונית הפגועה. אלברט החזיק במשרד לפני זמן רב ואילו אמנון הצטרף כשותף לאחיו בחודש פברואר 1979 והמשטרה גילתה את הגנובים בחיפוש שערכה בחודש מאי 1979. ביהמ"ש המחוזי קבע כי המחסן שבתוכו היה הרכוש הגנוב הושכר לאלברט ע"י בעליו, והרשיע את המערערים. לגבי פריטים שנגנבו זמן קצר לפני החיפוש הרשיעם על יסוד החזקה התכופה בביצוע הפריצה והגניבה, ובפריטים שנגנבו זמן רב לפני החיפוש הרשיעם בקבלת רכוש גנוב, ולגבי פריטים שגניבתם לא הוכחה הרשיעם בקבלת רכוש החשוד כגנוב. ביהמ"ש המחוזי הטיל על אלברט 7 שנים מאסר בפועל ו-3 שנים מאסר על תנאי ועל אמנון 4 שנים מאסר בפועל ו- 3 שנים מאסר על תנאי והערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
הערעורים היו לגבי חלק מפריטי האישום והשאלה העיקרית שבמחלוקת היתה אם הוכח שהמחסן הושכר לאלברט ואילו באשר לאמנון השאלה היתה אם היה שותף רק במשרד או גם במחסן. ביהמ"ש יכול היה להסיק מהראיות כי המחסן הושכר לאלברט וכן כי אמנון היה שותף גם במחסן. הסניגור טען כי נלקחו ע"י המשטרה תביעות אצבעות מהפריטים שבמחסן ותוצאות הבדיקה לא הובאו לביהמ"ש ולפיכך, לדעת הסניגור, יש לשלול את המשקל מהראיות הנסיבתיות נגד הנאשמים. טענה זו נדחתה. בעניננו אין חשיבות גדולה לשאלת טביעות האצבעות, שהרי גם אם טביעות אצבעות אלה לא היו של המערערים עדיין ניתן להרשיעם שכן מדובר בפריטים שאנשים רבים באו במגע איתם.
אשר לעונש - אין ספק כי העונשים הם חמורים אבל גם העבירות הן חמורות. לא מדובר בעבירות שבוצעו בגין מצוקה כלכלית או נפשית, כי אם בבני אדם במצב טוב מבחינה כלכלית, נפשית וחברתית, שבחרו בדרך הפשע לשם בצע כסף והמדובר בשיטה ובשורה של עבירות.
(בפני השופטים: גב' בן פורת, בכור, בייסקי. החלטה - השופט בכור. עו"ד מקרין למערערים, עו"ד גב' ע. ראובני למשיבה. 27.11.80).
ע.א. 533/78 - טריט אסעד אל ראוק נגד עבד אל ראזק ואח'
*הארכת מועד בהליכי הסדר מקרקעין
(הערעור נדחה).
לפי סעיף 59 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין רשאי כל תובע זכות במקרקעין שהוסדרו לבקש תיקון לוח הזכויות ובלבד שהבקשה תוגש תוך 3 חודשים מיום הצגת לוח הזכויות. בענין שלפנינו עברו כ- 8 שנים מיום הצגת לוח הזכויות ועד שהמערערים הגישו בקשתם לתיקונו. בהליכי הסדר הזכויות חלות תקנות סדר הדין האזרחי ולפיכך הרשות בידי ביהמ"ש להאריך את המועד שנקבע בחיקוק "מטעמים מיוחדים שיירשמו". ביהמ"ש המחוזי לא גילה טעם מיוחד המצדיק הארכת המועד הקבוע בסעיף 59 לפקודה ודחה את הבקשה. הערעור נדחה. הטענה של המערערת מתבססת על תמימותה באשר סמכה בכל על יושרו ומהימנותו
של המשיב הראשון ולא ידעה כל השנים מה נרשם בלוח הזכויות ומה לא נרשם בו. ביהמ"ש המחוזי האמין למערערת אך לדעתו אין טענה זו מגלה "טעם מיוחד" להארכת המועד. היתה כאן התרשלות מצד המערערים שגילו חוסר התענינות במה שנרשם בלוח הזכויות ואין הם יכולים להיבנות מהתרשלותם. ביהמ"ש המחוזי נהג עם המערערים לפנים משורת הדין ובדק את נוסח בקשתם שמא היא מגלה עילת תביעה לפי סעיף 93, היינו טענה של מרמה מצד המשיבים, אך ביהמ"ש לא מצא טענה כזו. בבקשה מצויה טענה שהתנהגות המשיבים "מראה על קנוניה ו/או צורה של הונאה להשתלט על חלקים בירושה", אך אין זאת טענת מרמה מפורטת ומפורשת די הצורך כדי לשמש עילה לתביעה כאילו זכות מסויימת שנרשמה בלוח הזכויות הושגה במרמה כאמור בסעיף 93 הנ"ל.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא ח. כהן, לוין, גב' בן עתו. החלטה - מ"מ הנשיא ח. כהן, עו"ד גושן למערערים, עו"ד מסארווה למשיבים. 27.11.80).
ע.א. 313/79 - אחוזת ברוך זיזה בע"מ נגד בנימין ומלכה מזרחי ואח'
*פגיעה ברכוש משותף ע"י הקבלן(הערעור נדחה).
המערערת היא חברה קבלנית שמכרה למשיבים שתי דירות בבנין שהקימה על מגרש. המערערת הסכימה עם חברת החשמל למכור לה מלק מסויים במגרש עבור תחנת טרנספורמציה והקימה על המגרש שעליו הוקם הבנין חדר עבור התחנה. המערערת קיבלה מחברת החשמל תמורה. המשיבים הגישו תביעה בה ביקשו לחייב את המערערת לשלם להם פיצוי עבור הפגיעה וההפסד הכספי שנגרם להם עקב הקמת תחנת הטרנספורמציה וביהמ"ש קבע תשלום פיצוי של 100.000 ל"י למשיב הראשון ו- 70.000 ל"י למשיב השני והערעור על גובה הסכומים שנפסקו נדחה. ב"כ המערער טען כי החדרון הוקם במגרש ולא בחצר וכי אין המגרש חלק מהרכוש המשותף ולכן לא היתה פגיעה ברכוש המשותף. אין ממש בטענה זו. עפ"י סעיף 52 לחוק המקרקעין - הקרקע היא חלק מהרכוש המשותף וזה כולל כל אותו חלק במגרש שאין עליו בנין וכאן גם לא היתה תוכנית שהיקצתה חלק כל שהוא מהקרקע לתחנת הטרנספורמציה. אשר לטענה כי עפ"י סעיף 12 בחוזים עם המשיבים רשאית היתה המערערת "לתת לקונה כל שהוא הנאה בלעדית בחלק מן החצר או בחלקים אחרים מן הרכוש המשותף..." - הוראה זו מכוונת להצמדת חלקים .מן הרכוש המשותף לבעלי הדירות, ואין בה הסכמה להקנות זכות לאמר ברכוש המשותף. חלק מהרכוש המשותף ניתן להצמידו לדירה זו או אחרת בבנין, אבל לא להעניק זכות בחלק מהרכוש המשותף שלא יהיה צמוד לאחת היחידות בבית המשותף. המערערת התחייבה לבנות ולמכור למשיבים דירות במבנה בבית משותף ואין זה משנה שהבית המשותף טרם נרשם בזמנו. על המערערת היתה מוטלת חובה לבנות ולרשום את הבית המשותף בהתאם לחוזים שחתמה. אשר לטענה כי המשיבים חתמו על אישור שקיבלו את הדירות בהתאם למוסכם - מסמכים אלה מתיחסים לדירות בלבד ולא לרכוש המשותף. כמו כן היו ראיות שהמשיבים חתמו על המסמכים מחוסר ברירה על מנת לקבל את הדירות לאחר שמכרו את הדירות שלהם ומסרו אותן לקונים. גם בשאלת גובה הפיצוי שנפסק אין להתערב, שכן לפני בית המשפט היתה ראיה על נזק שנגרם למשיבים על ידי ירידת ערך דירותיהם.
(בפני השופטים: בכור, ברק, טירקל. החלטה - השופט בכור. עו"ד בן-ארי למערערת, עו"ד ליאון למשיבים. 30.11.80).
ע.א. 199/79 - מיכאל חקק נגד תדיראן בע"מ
*התרשלות בתאונת עבודה וגובה הפיצויים.
(ערעור וערעור נגדי - הערעור הנגדי נדחה והערעור נתקבל בחלקו).
בינואר
1971 נגרמה תאונת עבודה למערער, וביהמ"ש המחוזי קבע כי המשיבה התרשלה בכן שלא העמידה לרשות המערער ציוד הולם ובטוח די הצורך לביצוע משימה שהטילה עליו. על קביעה זו מערערת המשיבה בערעור שכנגד, ערעורה נדחה שכן זה ממצא עובדתי ואין להתערב בו. הנכות עולה לפי קביעת הפוסק הרפואי לכדי 10 אחוז לצמיתות, אך השופט היה בדעה כי כושר ההשתכרות של המערער נפגם במידה גדולה מזו, בין 10-15 אחוזים. גם על כך מערערת המשיבה בערעורה הנגדי וגם ערעור זה נדחה. מן המפורסמות שלא תמיד זהה אחוז הנכות עם שעור הפגיעה בכושר ההשתכרות. מאידך אין ממש בטענת המערער כאילו חייב היה השופט לקבוע שעור גבוה יותר. לאחר התאונה המשיכה המשיבה לשלם למערער את משכורתו שלוש שנים עד שפיטרה אותו באפריל 1974. לתקופה זו קבע השופט פיצוי של 125 ל"י לחודש מתוך הנחה שהמערער היה יכול לעלות בדרגה ולא עלה בדרגה, ואין ממש בטענת המערער שהיה צריך לפסוק סכום גבוה יותר. לתקופת אפריל 1974 ועד סוף שנת 1978 (פסק הדין ניתן בינואר 1979) פסק השופט פיצוי על הפסד השתכרות סכום של כ- 70.000 ל"י והמשיבה טוענת בערעור נגדי שאין המערער זכאי לפיצוי בתקופה זו משום שלא עשה להקטנת ניזקו. אין לקבל טענת המשיבה. ביהמ"ש המחוזי התרשם מעדות המערער שהיו לו סיבות סבירות לסרב להצעת המשיבה ולהעדיף את העיסוק של נהג מונית, ולא היה מוכן לקבוע שהמערער לא עשה כל שניתן היה להפחתת ניזקו, והרי זו שאלה עובדתית שאין להתערב בה. מאידך, השופט לא האמין למערער באשר לגובה סכום הכנסתו כנהג מונית, ובהעדר נתונים מוכחים לא היה מנוס מלקבוע את הפסדו של המערער גם לתקופה זו עפ"י האומדן. צודק המערער כי צריך היה להצמיד את הפיצוי לפחות למדד יוקר המחיה של ינואר 1978 ולא למדד ינואר 1979 שכן הבסיס לחישוב היה לפי רמת ההשתכרות בינואר 1978. אשר להפסד השתכרות בעתיד - השופט פסק סכום כולל של 236.000 ל"י כשהניח ביסוד חישובו זה הפסד חודשי של 1250 ל"י ואין ממש בטענת המערער שצריך היה להניח ביסוד החישובים סכום גבוה יותר. משלא הצליח המערער להוכיח את הכנסותיו אין הוא יכול לבוא בתרעומת אל בית המשפט אם הוא פוסק לפי אומדנו שלו. צודק המערער בטענתו הנוספת שצריך להוון פיצוי זה בשיעור של %3 ואילו השופט היוונו בשיעור של %5. המערער ערער גם על שנפסק רק סכום של 35.000 ל"י שכר טירחת עו"ד, אך זה ענין לשיקול דעת השופט ואפילו אם קפץ ידו במקצת אין להתערב בשיקול דעתו. לעומת זאת הוצמדו למדד ההוצאות שהוציא המערער לאגרות מיום תשלומן.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא ח. כהן, שמגר, ברק. עו"ד אזולאי למערער, עו"ד שפיר למשיבה, 27.11.80).
ע.א. 55/80 - ארגון נשי מזרחי ואח' נגד חנה הופר
*פגיעה ברכוש משותף ע"י דייר(הערעור נדחה).
המערערות מנהלות גן ילדים בדירה שבקומת קרקע בבית הרשום כבית משותף כשהבעלות בדירה היא בידי המערער. מעל לדירה זו מצויה דירת המגורים של המשיבה הרשומה בשמה. במשך הזמן הרחיבו המערערות את גבולן וגידרו רצועת קרקע המהווה חלק מן הרכוש המשותף. בשטח נוסף זה הקימו המערערות מתקנים למשחקים של ילדי הגן. המשיבה פתחה בפעולות טרדה נגד הילדים בטענה שהם מקימים רעש בצאתם לחצר ושפכה מים על הילדים. כדי להתגונן בפני מעשים אלה הקימו המערערות גגון המותקן על צינורות מתכת וקצות הצינורות נתקעו בריצפת המרפסת של דירת המשיבה. המשיבה טענה שתקיעת הצינורות
בריצפת המרפסת יש בה משום השגת גבול הפוגעת בזכות הקנין שלה במרפסת שהיא חלק מדירתה. בימ"ש השלום הורה על הסרת הצנורות, הערעור על כך נדחה בביהמ"ש המחוזי וכן בביהמ"ש העליון. בימ"ש השלום ציין כי אילו עילת התביעה היתה מטרד ביחיד בלבד, כי אז היה משתמש בשיקול דעתו ומונע את הסעד המבוקש שהוא סעד שביושר שהענקתו נתונה לשיקול דעת ביהמ"ש. אולם, הוסיף השופט, יש לתובעת גם תביעה על סמך זכות קנין ובתביעה כזו אין לביהמ"ש שיקול דעת רחב, אלא כאן הולך היושר אחר הדין. כלומר בימ"ש השלום היה ער לכך שיש לו שיקול דעת גם כאשר התביעה היא קנינית (על יסוד סעיף 17 לחוק המקרקעין), אבל שיקול הדעת מצומצם והוא לא יופעל אלא אם היתה הפגיעה בזכות הקנין פגיעה של מה בכך. צדק בימ"ש השלום שכאן לא היתה פגיעה של מה בכך שעליה ניתן למחול או לכפר בתשלום פיצוי כספי. אין לדרוש מן המשיבה שתשלים עם הקמת הגגון הזה החוצץ עתה בין מרפסת דירתה ובין חצר הבית ושעליו עלולה להצטבר במשך הזמן פסולת. העובדה שהקמת הגגון היתה תגובה על הטרדת ילדי הגן ע"י המשיבה אינה צריכה לבוא בחשבון שיקוליו של ביהמ"ש כנגד הפגיעה ברכושה של המשיבה. את הטרדות המשיבה יכלו להפסיק בדרך שהחוק מתווה, בתביעת נזיקין או בתלונה פלילית למשטרה.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, גב' בן פורת, בכור. החלטה - הנשיא לנדוי. עו"ד ש. רכטמן למערערות, המשיבה לעצמה. 4.12.80).
בר"ע 284/80 - הנאמן הציבורי לעניני צדקה ואח' נגד הרב מ.ל. רבינוביץ ואח'
*שמיעת עדות התובע בחו"ל(הבקשה נדחתה).
המשיב ואחרים הגישו תובענה להחלפת נאמנים של הקדש והמשיב הגיש תצהיר שלפיו מקום מושבו בניו יורק, ועיסוקיו שם מונעים ממנו מלבוא ולהעיד בביהמ"ש בישראל. בנסיבות הענין החליט ביהמ"ש המחוזי לאפשר חקירתו של המשיב על תצהירו בפני קונסול ישראל בחו"ל. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. הטענה העיקרית היא שאם כי דרכם של בתי המשפט הוא להרשות חקירת עדים במקום מושבם בחו"ל, שונה המצב לגבי חקירת התובע עצמו. הטענה היא כי מי שבחר לו פורום ישראלי להתדיין בו, עליו להתייצב בפני ביהמ"ש בישראל. ברם, המשיב אינו ממין התובעים הללו שמביאים ענינם בפני ביהמ"ש בישראל מרצונם. חזקה על המשיב דנא שאין דבר רחוק מלבו מאשר לבחור לו בימ"ש ישראלי להתדיין בו מרצונו. אך מדובר כאן בהקדש הרשום והמתנהל בישראל ולפי החוק חייב המשיב להביא את בקשתו להחלפת נאמני ההקדש בפני בימ"ש בישראל דוקא. אשר לטענת המבקשים שאפילו יושב המשיב בחו"ל ועיסוקיו מרובים, אין בכך כדי למנוע בעדו מלהתפנות ליום יומיים ולטוס לישראל - יתכן ובכך צודקים המבקשים, אבל אין זה ענין הראוי לבוא בערעור מיוחד בפני ביהמ"ש העליון.
(בפני: מ"מ הנשיא מ. כהן. 15.12.80).
בר"ע 187/80 - מנשה עמרם נגד דאודיאן רון ואמ'
*שמיעת ערעור ע"י ביהמ"ש העליון שלא בהרכב של שלושה ופסילת חוות דעת של מומחה
(בקשה לרשות ערעור שנשמעה כערעור - הערעור נתקבל).
המבקש (להלן התובע) נפגע בתאונת דרכים והגיש תובענה נגד המשיבים. רשמת ביהמ"ש המחוזי קבעה כי יש למנות 3 מומחים רפואיים שאחד מהם הוא בשטח הפסיכיאטרי, ועל יסוד החלטה זו מינתה הרשמת את ד"ר וייס. הלה הגיש את חוות דעתו ובעקבות זאת פנו הנתבעים (המשיבים דנא) לביהמ"ש וביקשו את ביטול מנויו של ד"ר וייס, בטענה כי הוא אינו מומחה בשטח הפסיכיאטרי. ביהמ"ש המחוזי נענה לבקשה
והתובע ביקש רשות ערעור לביהמ"ש העליון. הבקשה לרשות ערעור הובאה בפני מ"מ הנשיא ח. כהן, אשר, מכח האמור בתקנה 375 לתקנות סדר הדין האזרחי, החליט לראות את הבקשה למתן רשות ערעור כאילו ניתנה הרשות והוגש הערעור והוא דן בענין לגופו והחליט לבטל את החלטת השופט המחוזי ולהחזיר לתקפו את מינויו של הד"ר וייס. בעקבות החלטה זו פנו המשיבים לביהמ"ש העליון בבקשה לבטל את החלטת מ"מ הנשיא ולהעביר את הדיון בערעור להרכב של 3 שופטים, שכן הרכב של שופט יחיד לא היה מוסמך לדון בערעור. טענה זו נתקבלה ע"י ביהמ"ש העליון, שהחליט כי אכן אין שופט יחיד של ביהמ"ש העליון מוסמך לדון בערעור גופו, אם החליט לתת רשות ערעור ולראות את הבקשה לרשות ערעור כערעור גופו, יש להעביר את הנושא להרכב של שלושה. לאחר שקבע זאת דן ביהמ"ש העליון בענין לגופו והחליט כי אכן דין הערעור להתקבל ויש להחזיר ליושנה את ההחלטה למנות את הד"ר וייס כמומחה.
השופט ברק ציין כי הנתבעים יכלו להגיש מיד בקשה שלא למנות את הד"ר וייס משום שהוא איננו מומחה פסיכיאטרי, אך הם העדיפו לחכות כ- 6 חודשים עד שהוא הגיש את חוות דעתו, ורק לאחר מכן החליטו לבקש מינוי מומחה רפואי אחר במקומו. בכך איחרו את המועד. את שאלת מומחיות הרופא יש לעורר בטרם ניתנה חוות הדעת הרפואית. אין להמתין עד לקבלת חוות הדעת ולעורר את תוקף המינוי, להבדיל ממשקל חוות הדעת, לאחר מכן. המתנה כזו עשויה לעורר את הרושם כי בקשת הביטול הושפעה מתוצאות חוות הדעת.
מ"מ הנשיא ח. כהן קיבל את נימוקו של השופט ברק לגופו של ענין וציין גם כי בהחלטת הרשמת בדבר מינוי המומחים הרפואיים נאמר כי המינוי נעשה בהסכמת שני הצדדים. טוען ב"כ הנתבעים שהוא לא הסכים למינוי זה אלא שהרשמת השתמשה בטופס שבו מודפסות המילים "בהסכמת הצדדים", אך לא הוגש תצהיר שיש בו כדי להטיל ספק, אף לכאורה, בנכונות הדברים הכתובים בגוף החלטת הרשמת, ועל ביהמ"ש לצאת מן ההנחה שהמינוי אמנם נעשה בהסכמת שני בעלי הדין.
השופטת בן פורת ציינה כי לאור המילים המודפסות "בהסכמת הצדדים" שלא באה ראיה קבילה לסתור אותן דין הערעור להתקבל. לדעתה אין להסיק שבעל דין מנוע מלהעלות טענה נגד מינוי מומחה רק משום שהתמהמה בהעלאתה. בירור הענין לגופו בצורה מלאה ומקיפה הוא העיקר, וכל פגם שניתן לתקנו ע"י הטלת הוצאות מן הראוי שיתוקן.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא ח. כהן, גב' בן פורת, ברק. החלטה - השופט ברק. עו"ד ד. צחי למבקש. עו"ד בר טל למשיבים. 3.12.80).
ע.פ. 767/80 - דוד אלול נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (התפרצויות)
(ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה). ימים ספורים לאחר ששוחרר ממאסר קודם ביצע המערער כ- 50 עבירות התפרצות וגניבה והתחזות כאחר וכן עבירת סמים. המערער נדון ל- 5 שנות מאסר והערעור על חומרת העונש נדחה. בהתחשב בצורך להגן על הצבור מפני תעלולי המערער אין העונש חמור כלל, וחסד עשה ביהמ"ש המחוזי עם המערער כאשר הפעיל שתי תקופות של מאסר על תנאי כשהן חופפות את המאסר נשוא ערעור זה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא ח. כהן, אלון, טירקל. עו"ד. ע. חורי למערער, עו"ד גב' ר. סוכרלמשיבה. 23.12.80).
ב ת ו כ ן
* בג"צ 578/80 - .............................274 ─* תיחום הסמכויות בין ביה"ד לעבודה ובין בג"צ.
─
──* ע.פ. 883/79 - חומרת העונש (סמים)....................................... 276 ─* ע.פ. 181/80 - קולת העונש (סמים)
─* ע.פ. 546/80 - חומרת העונש (התפרצות) ................................... 277 ─* ע.פ. 665/80 - חומרת העונש (גניבת רכב)
─* ע.פ. 135/80 - הרשעה בהחזקת רכוש שהושג בפריצה וחומרת העונש...............278 ─* ע.פ. 649/80 - חומרת העונש (סחיטה באיומים)
─* ע.פ. 342+420/80 - חומרת העונש (התפרצות).................................279 ─* ע.פ. 296/80 - חומרת העונש (סמים)
─* ע.פ. 286/80 - חומרת העונש (סמים)
─* ע.פ. 270/80 - חומרת העונש ............................................. 280 ─* ע.פ. 220+253/80 - חומרת העונש (הכאת עציר ע"י שוטרים)
─* ע.פ. 55/80 - חומרת העונש (בריחה ממשמורת חוקית)
─* ע.פ. 255/79 - הרשעה בקבלת טובין גנובים וחומרת העונש.....................281 ─* ע.פ. 704/80 - חומרת העונש (סמים)
─* ע.פ. 496+566/80 - חומרת העונש (התפרצויות וגניבות)...................... 282 ─* ע.פ. 176/80 - קולת העונש (גניבת כספי קנסות שנגבו ע"י שוטרים)
─* ע.פ. 157/80 - חומרת העונש (סמים)
─* ע.פ. 122/80 - הרשעה בגניבה וחומרת העונש................................ 283 ─* ע.א. 533/78 - הארכת מועד בהליכי הסדר מקרקעין
─* ע.א. 313/79 - פגיעה ברכוש משותף ע"י הקבלן...............................284 ─* ע.א. 199/79 - התרשלות בתאונת עבודה וגובה הפיצויים.
─* ע.א. 55/80 - פגיעה ברכוש משותף ע"י דייר................................ 285 ─* בר"ע 284/80 - שמיעת עדות התובע בחו"ל................................... 286─* בר"ע 187/80 - שמיעת ערעור ע"י ביהמ"ש העליון שלא בהרכב של שלושה ─ ופסילת חוות דעת של מומחה
─* ע.פ. 767/80 - חומרת העונש (התפרצויות).................................. 287 ─
─
─
─
─
─