תקציר סביר כרך ט"ז חוברת 19

בג"צ 653/79 - עזריאל אברהם ואח' נגד מנהל אגף הרישוי משרד התחבורה ואח'

*הגבלת "גיל" רכב ללימוד נהיגה
(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל)

סעיף 15 לפקודת התעבורה קובע כי אין לנהל בי"ס לנהיגה ברכב מנועי אלא ברשיון רשות הרישוי ובהתאם לתנאים שנקבעו. על יסוד סעיף זה קבעה רשות הרישוי הוראות נוהל פנימיות שלפיהן אין להתיר לימוד רכב נהיגה במכונית שמאז ייצורה עברו למעלהמ-10 שנים. סעיף 70 לפקודת התעבורה קובע בין היתר כי השר רשאי להתקין תקנות באשר לרכב לימוד נהיגה בענין "מבנם ומשקלם של כלי רכב והתנאים לשימוש בהם". מכח סעיף 70 הותקנה התקנה 225(ב) הקובעת כי הרשות לא תאשר הפעלת רכב בבי"ס לנהיגה "לתום 10 שנים משנת ייצורו". העותרים שהם מורים לנהיגה תוקפים את תוקפה של תקנה 225 שהותקנה ע"י שר התחבורה מאיר עמית אך פורסמה בקובץ התקנות לאחר שמר עמית כבר חדל להיות שר התחבורה. טענות העותרים כנגד התקנה הנ"ל מבוססת על שלשה טעמים עיקריים: טענות בקשר לסמכות ההתקנה; טענות בדבר דרך ההתקנה; טענות בקשר לסבירותה של התקנה.

א. הטענות בדבר חוסר סמכות מתיחסות לעובדה כי התקנה קובעת שהיא מתבססת על סעיף 70 הנ"ל ולטענת העותרים, המלים "התנאים לשימוש בהם" מוסבים על ענין המיבנה והמשקל ולא על ענין הגיל. טענה זו אין לקבל. הסיפא של הסעיף אינה מתיחסת למבנה ולמשקל אלא מדברת על השימוש באופן כללי וזוהי קביעה מסמיכה כללית ורחבה ודי בה כדי לאפשר קביעת תנאים באשר לגיל כלי הרכב. כמו כן צודקים המשיבים כי התקנה יכולה להתבסס גם על סעיף 15 הנ"ל הדן במתן רשיונות לאחזקת בתי ספר לנהיגה והוראת נהיגה "ותנאיהם של הרשיונות".
ב. אשר לטענה כי התקנה 225 הנ"ל כובלת מראש את שיקול הדעת של רשות הרישוי בקביעת מפרטים להעניק רשיון לימוד לנהיגה ותקנה הבאה לשלול שיקול דעת של מי שהוסמך לכך בחוק לא כדין נעשתה - אין מדובר בשיקול דעתה של רשות שתחום סמכויותיה מוגדר ע"י המחוקק בדרך שיש בה הקנית סמכות בלעדית בתחום מסוים לרשות, אלא מדובר בנושא שלגביו העניק המחוקק לשר את הסמכות לקבוע תנאים בתקנות ורשאי השר לקבוע בתקנות את התנאים שלפיהם תנהג רשות הרשוי.
ג. אשר לטענה כי בעת הדיונים המוקדמים להתקנת התקנה הבטיח שר התחבורה כי ינתנו הקלות ופטורים לרכישת רכב חדש ולטענת העותרים היתה זו הבטחה מחייבת של רשות שלטונית היוצרת מניעות וחוסמת את דרכה של הרשות בבואה לנקוט פעולה חקיקתית העומדת בסתירה להבטחה - גם טענה זו אין לקבל. המשיבים מכחישים כי הוסכם על תנאי כאמור, אלא הובטחה תמיכת משרד התחבורה בדרך ההמלצה וההשתדלות ותו לא, והבטחה זו מילא משרד התחבורה, אלא שמשרד האוצר סירב להעניק את הפטורים וההקלות. אין בג"צ יכול לשלול את סמכותו ושיקול דעתו של משרד האוצר לענין זה. יתר על כן, מתוך החומר לא עולה כי הובטח לעותרים שהרשויות ימנעו מכל פעולה חקיקתית כל עוד לא תוענק העזרה הכספית שביקשו העותרים. היה ברור גם לעותרים כי מי שמוסמך להחליט בנושאים אלו הוא
משרד האוצר ולא משרד התחבורה. כך שבמקרה דנן לא ניתנה הבטחה שהיתה עומדת לעותרים, אף אילו בג"צ היה מוכן לאמץ כאן, כפשוטם וללא הסתייגות, את הדברים שנאמרו בבג"צ 135/75 (סאי-טקס נגד שר המסחר והתעשיה) בקשר להבטחה של בעל שררה הניתנת בגדר סמכותו החוקית בכוונה שיהיה לה תוקף משפטי ואשר בכוחו של המבטיח למלא אחריה.
ד. אין פגם בכך כי התקנה פורסמה ברשומות לאחר ששר התחבורה שחתם על התקנות כבר לא כיהן כשר. תהליך הקנית התוקף של תקנה מורכב משלבים שונים המצטרפים יחד לשלמות אחת. תוקפו של כל שלב משלבי ההתקנה נבחן לפי מבחן החוקיות בעת העשייה. בעניננו כל הפעולות כאשר נעשו היו במסגרת החוק, היינו ההתיעצות המוקדמת, הדיונים המוקדמים, הכרעת השר וחתימתו על התקנות, וכן בוצע כל שלב במועדו במסגרת החוק. השלב האחרון היה ענין הפרסום ואין הוא קשור בכך אם השר שחתום על התקנות עדיין היה שר בעת הפרסום ואם לאו.
ה. אין גם לקבל את טענת העותרים שהתקנה לוקה בחוסר סבירות קיצונית המגיעה לידי חריגה מסמכות וכי משום כך יש לפסול את התקנה. פסלותה של תקנה, שהיא עילה להכרזתה כבטלה, איננה עולה כל אימת שניתן להצביע על אי סבירות כלשהי. אי הסבירות לצורך בטלות התקנה צריכה להיות קיצונית ביותר ולא אי סבירות של מה בכך. לענין פסילה מחמת חוסר סבירות יש לציין את העקרונות דלהלן: ביהמ"ש יתן דעתו לשאלה אם תקנה לוקה בחוסר סבירות, גם אם לא הוכח כי יש בה משום אפליה פסולה, חוסר תום לב, הבאה בחשבון של שיקולים זרים או פסולים או אי הבאה בחשבון של שיקול מטריאלי; כאשר יש פתרונות חילופיים שיכלו למצוא ביטויים בחקיקת משנה לא די בכך שביהמ"ש מוצא ליקויים בדרך שנבחרה והוא עצמו היה מעדיף דרך אחרת, אלא רק חוסר סבירות קיצוני ומפליג יכול לשמש עילה למסקנה שבהתקנת התקנה יש משום חריגה מסמכות; בחינתה של הסבירות נעשית ע"פ אמות מידה אובייקטיביות, אין לבחון אותה רק לפי תוצאותיה במקרה הקונקרטי, אלא על פי מטרתה הכללית של התקנה ותוצאותיה הכלליות. בעניננו לא הצליחו העותרים להראות חוסר סבירות כאמור.

(בפני השופטים: שמגר, גב' בן פורת, בכור. החלטה - השופט שמגר עו"ד ח. מלצר לעותרים, עו"ד ר. יאראק למשיבים. 7.12.80).

ע.א. 138/79 - תומר בע"מ ויעקב עזורי נגד עודד ותמר לוינסקי

*הצטרפות לבקשה לפירוק חברה
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בת.א. 604/78 - הערעור נדחה)

המשיבים קנו אצל המערערת דירה שאותה התחייבה המערערת לבנות על מגרש ברמת השרון. על המגרש רבצה משכנתא לטובת בנק. נגד המערערת הוגשה ע"י נושה בקשה לפירוק כשהנושה טען שהחברה לא סילקה חוב המגיע לו. אל הבקשה הצטרפו נושים נוספים ובכללם המשיבים. לאחר מכן הסתלקו המבקש המקורי והנושים האחרים מהבקשה לפירוק מכיון שחובותיהם סודרו, ואילו המשיבים הודיעו שהם מבקשים להמשיך בבקשתם לפרק את החברה. לאחר שנותרו כנושים יחידים הורה ביהמ"ש המחוזי למשיבים להגיש תצהיר שיתמוך בבקשתם. בעוד הבקשה המקורית של המשיבים התבססה על החוב שרובץ לטובת הבנק ושהם יאלצו לשלמו כדי שיוכלו לקבל את הדירה שלהם, הרי בתצהיר החדש העלו עובדות נוספות ובכללן העובדה שהמערערת לא העבירה את הקרקע על שמם, נמנעה לשלם מס רכוש, מס שבח מקרקעין ומסים אחרים, ועקב המנעות זו אין אפשרות להעביר את הקרקע על שמם, וכן כי המערערת הפסיקה לבנות את המבנה נשוא החוזה והמשיבים נאלצו להמשיך את הבניה בעצמם והוציאו סכום של כ-230,000 ל"י. תוך כדי הדיון הסדירו המשיבים את החוב של הבנק בשלמם לבנק סכום של כ-200,000 ל"י והמשכנתא הוסרה. המערערת והמערער, שהוא מנהלה, התנגדו לבקשת הפירוק ובתצהיר תשובה של המערער צויין כי המערער מתיחס רק לטענות המשיבים בהודעת ההצטרפות, היינו לחוב לבנק, ולא לכל הטענות האחרות. לטענת המערערים לא יכלו המשיבים להתבסס על תביעות נוספות אלא על אותן עובדות המוזכרות בבקשת ההצטרפות לבקשה של הנושה המקורי. ביהמ"ש המחוזי דחה את טענות המערערים ונתן צו פירוק ומכאן הערעור.

א. הלכה פסוקה היא שכאשר קיימת מחלוקת בתום לב בין הנושה ובין החייב לגבי קיומו של החוב המשמש עילה לבקשה לצו פירוק תדחה בקשת הנושא והוא יופנה להליכים משפטיים רגילים לשם קביעת זכאותו לחוב שאותו הוא תובע. ברם, במקרה דנא רוב העובדות אינן שנויות במחלוקת, ועל פי אותן עובדות, ניתן להגיע למסקנה שהחברה אינה יכולה לשלם את חובותיה, עובדה המצדיקה את פירוקה. אין חולקין שהחברה לא פרעה את החוב שהיה מובטח במשכנתא וכתוצאה מכך זכאי היה הבנק לאכוף את המשכנתא ע"י מכירת הנכס שעליו הוקם המבנה עבור המשיבים. בסופו של דבר שילמו המשיבים לבנק 200,000 ל"י כדי שהמשכנתא תוסר. כמו כן הודיע בא כוח החברה בעת הדיון בביהמ"ש המחוזי שאין לחברה כל נכסים אחרים פרט למקרקעין שעליהם התחייבה להקים את המבנה עבור המשיבים, ועצם הודעה כזו יכולה לשמש הוכחה לכאורה שנתמלא התנאי הקבוע בסעיף 148 (ה) לפקודת החברות למתן צו פירוק, היינו שהחברה אינה יכולה לשלם את חובותיה. החברה אמנם יכולה לסתור הנחה זו ע"י ראיות מצידה שיש ביכולתה לפרוע את חובותיה, אך די בעובדה שהחברה לא פרעה את חוב המשכנתא ושאין לחברה כל נכסים שמהם יוכלו המשיבים להפרע, כדי לבסס את צו הפירוק.
ב. אשר לטענת המערערת כי כל חוב שמגיע למשיבים יש לו כיסוי בסכומי הכסף שהמשיבים התחיבו לשלם לחברה עבור הקמת הבנין ושטרם נפרעו - זכותה של החברה לקבל את הסכומים המגיעים לה תלויה במילוי התחיבויותיה להקים את
המבנה, אך החברה הפסיקה את הקמת הבנין וזכותה לקבל מהמשיבים את הסכומים הנקובים בחוזה מוטלת בספק. נוסף לכך יש ממש בטענת המשיבים שיהיו זכאים לקזז נגד מחיר המבנה לא רק את הוצאות השלמת הבנין אלא גם פיצויים על הנזקים שנגרמו להם ע"י הפרת התחיבויות החברה על פי החוזה.
ג. אין לקבל את הטענה כי המשיבים לא היו רשאים להעלות בתצהירם עובדות נוספות המראות שאין לחברה יכולת לשלם את חובותיה פרט לעובדה שהוגשה תובענה ע"י הבנק שעליה התבססה הודעת ההצטרפות לבקשת הפירוק. בהודעה על ההצטרפות לבקשת הפירוק די לו לנושה שיראה לכאורה שמגיע לו חוב שמצדיק את בקשת ההצטרפות ואין כל מניעה לכך שבהמשך הדיון יוכיח עובדות נוספות המבססות את טענתו שאין החברה יכולה לשלם את חובותיה. גם לא נגרם עיוות דין לחברה ע"י דרך זו של הדיון, שכן היתה הזדמנות לחברה להשיב על כל הטענות שהמשיבים העלו בתצהירם, אלא שהם בחרו לענות רק על הטענות בענין תובענת הבנק ולא לענות על הטענות האחרות.
ד. אשר לטענה כי לחברה אין נכסים וממילא לא תהיה למשיבים כל תועלת מהליכי הפירוק - אכן ישנם מקרים שבהם לא יתן ביהמ"ש צו פירוק כשמתברר לו שלא תהיה בכך תועלת באשר לחברה אין נכסים לחלק בין הנושים וזה כשרוב נושי החברה מתנגדים לפירוק. במקרה דנא עיקר מטרת המשיבים היא למצא דרך יעילה כדי שהנכס יועבר על שמם ויוכלו להסדיר את יחסיהם הכספיים עם החברה. דרך של פירוק היא דרך יעילה להשגת מטרה זו ועל כן אין להגיד שלא תהיה שום תועלת במתן צו הפירוק. אשר לנושים האחרים של החברה הרי הם לא השתתפו בבירור הבקשה ולא הובעה התנגדות מצדם לפירוק החברה.

(בפני השופטים: י. כהן, גב' בן פורת, ברק. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד אמיתי למערערים, עו"ד שגב למשיבים. 13.11.80).

ע.א. 63/78 - שמעון כהן ואח' נגד גבריאל קוט

ש חוקיות אסיפת מנהלים בחברה והקצאת מניות
* בקשה לתיקון רישום בפנקס החברים
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בת.א. 1633/73 ואח' - הערעור נדחה)

המפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י) היא אגודה עותומנית. בשנת 1965 פרש ממנה חלק שהקים את הרשימה הקומוניסטית רק"ח. המחלוקת היא לגבי נכס אשר היה שייך למק"י. בשנת 1961 מינתה מק"י שלשה מחבריה כנאמניה המופקדים על ניהול הנכס הנ"ל, וזאת ע"י ששלושת הנאמנים נרשמו כבעלי המניות והמנהלים בחברה שעל שמה נרשם הנכס. השלושה אישרו בתצהירים בעת התמנותם כי הם נאמנים מטעם המפלגה הקומוניסטית. אחד מהשלושה נפטר ומבין השנים שנותרו האחד נשאר במק"י, והמשיב, קוט, נמנה על אנשי רק"ח. מק"י דרשה ממנו כי יעביר את מניותיו לאחר וקוט סירב. המנהל השני (להלן כהן) זימן בעצמו אסיפה כללית של החברה, הקצה מניות ובחר באנשים אחרים כמנהל. קוט לא הוזמן ולא נמסר לו על כך כי הוקצו מניות לאנשים
נוספים. נעשו נסיונות להסדיר את המחלוקת ולאחר כ-5 שנים הגיש קוט המרצת פתיחה בה ביקש לבטל את הקצאת המניות שנעשתה ע"י כהן לאנשים חדשים. מק"י מצדה הגישה המרצת פתיחה בה ביקשה לתקן את הרישום בפנקס החברים בחברה באופן ששמו של קוט ימחק, בטענה שאין לו כל זכות להחזיק במניות. לטענת מק"י שוגרו בעלי המניות והמנהלים ע"י מק"י כנאמנים ולאחר הפילוג מן הדין שהנאשמים יחזירו את המניות לשולחיהם. ביהמ"ש המחוזי קבע כי בעלי המניות אמנם היו שליחיה של מק"י, אך בעקבות הפילוג אין עוד מקום למסקנה שקוט חייב היה לקיים את הוראות מק"י, ורשאי היה לראות עצמו שליחו של חלק מיוצאי מק"י שהתאגדו בגוף החדש. כן קבע כי מבחינת דיני החברות לא היה יסוד לפעולה חד צדדית של כהן שהיקצה מניות ומינה מנהלים חדשים וכן דחה את הדרישה לתקן את פנקס החברים לפי סעיף 35 לפקודת החברות. מכאן הערעור.

א. על פי תקנות ההתאגדות לא יכול כהן לפעול בעצמו, להחליף מנהלים ולהקצות מניות. יכול וייווצרו נסיבות שבהן מספר בעלי המניות בחברה קטן מן המינימום שנקבע כמנין חוקי על פי תקנות ההתאגדות, ואזי יראו את האסיפה של המנהלים כחוקית אם נוכחים בה כל בעלי המניות הקיימים, למרות הקביעה בדבר מנין חוקי הדורש נוכחות מספר חברים רב יותר. מאידך, אין יסוד לסברה כי ניתן להכשיר אסיפה כללית אשר בה אין מנין חוקי ואשר בה נעדר חלק מבעלי המניות, רק בשל הטענה כי יש מחלוקת בין בעלי המניות. כאשר תקנות החברה קובעות שפעולותיה יכולות להתבצע רק ע"י מספר מסויים של מנהלים אין תוקף לפעולתו של מנהל הפועל בגפו, ואם קובעות התקנות מנין חוקי לאסיפות החברה אין תוקף להחלטות הנופלות בהתכנסות חלק מבעלי המניות בלבד שאינו מגיע כדי מנין חוקי. פגמים פורמליים כאמור יורדים לשורשו של ענין ויש בהם כדי לשלול את התוקף מן ההחלטה שנתקבלה ע"י חלק מבעלי כוח ההכרעה.
ב. אשר לבקשה כי ביהמ"ש יפעיל סמכותו לפי סעיף 35 לפקודת החברות בדבר תיקון פנקס החברים - סעיף 35 בא להקנות לביהמ"ש את הסמכות להעמיד את האמור בפנקס החברים על דיוקו וזאת ע"י הוספה או גריעה או שינוי בדרך אחרת. המדובר במצב שבו נרשם שמו של אדם בפנקס בלי סיבה מספקת או הושמט מתוך הפנקס בלי סיבה כאמור. לצורך ההכרעה בשאלה אם הרישום משקף את הזכויות המשפטיות הקיימות על פי דין רשאי ביהמ"ש ליתן דעתו לפלוגתות המתעוררות בין מי שרשום כחבר ובין מי שאינו רשום אף אם החברה אינה צד לפלוגתא, אולם בכל מקרה מדובר על החלטה בדבר זכויות שרירות וקיימות. אולם ההליך הבא לכפות רישום או שינויו אינו תחליף להתדיינות על עצם היווצרותה של זכות בעלות שמכוחה מבקשים את הרישום. העברת מניות שאינה משתקפת ברישום יכולה לשמש יסוד לבקשה לפי סעיף 35, אך אם נערך חוזה שבו נאמר כי בנסיבות נתונות ניתן לדרוש העברת מניות וקיימת מחלוקת בקשר לכך אם נוצרו הנסיבות המעניקות זכות לדרוש העברת המניות מן הנכון לפעול בדרך של תביעה רגילה.
ג. אשר לשאלה מה כוחה ומה מעמדה של ההתחיבות שנטל על עצמו המשיב קוט כלפי מק"י ואם עדיין קיים הגוף המישפטי שכלפיו התחייב - אין לערבב בין התחומים המישפטיים לבין התחומים המדיניים. מק"י היתה רשומה כאגודה עותומנית וכלפיה התחייב קוט להעביר את המניות למי שהיא תצווה. לא הובאה ראיה כי חל שינוי במעמדה המשפטי של האגודה או כי פסקה להתקיים, כך שכאשר פנתה מק"י לקוט למימוש ההתחיבות עדיין היא היתה קיימת. העובדה שבינתיים עזבו חברים שונים את המסגרת הארגונית האמורה אין בה כדי לשנות מכוחה של האגודה להפעיל
את סמכויותיה. מן הבחינה המשפטית לא היה בהיווצרותה של רק"ח כשלעצמה כדי לשנות מן ההמשכיות של התאגיד של מק"י. הזמן שחלף מאז ארעו המאורעות שיצרו את העילה להעלאת הדרישה כלפי קוט שיעביר את המניות לא צריך לשמש במקרה דנן בגדר מחסום בפני הגשת תביעה בה יתבררו יחסי האגודה העותומנית ומר קוט ובה יבחן תוקפו של ביטול השליחות.

(בפני השופטים: שמגר, אלון, בייסקי. החלטה - השופט שמגר. עו"ד מ. לם למערערים, עו"ד א. ברקאי למשיב. 11.11.80).

בג"צ 389/80 - דפי זהב בע"מ נגד רשות השידור ואח'

*בקשה לקיום מכרז לקבלת הודעות פרסומת

(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל)

בשעתו נעשה הסכם בין ממשלת ישראל וחברת שירותי פרסומת בשידור (להלן - שפ"ב) בדבר קבלת הודעות פרסומת בקול ישראל. שפ"ב עסקה בנדון קרוב ל-20 שנה וההסכם עימה עמד להסתיים ב-1980, אלא אם כן היתה רשות השידור נותנת הודעה לשפ"ב על סיום החוזה. העותרת דרשה מאת רשות השידור לסיים את החוזה עם שפ"ב ולקיים מכרז או מעין מכרז שבו ישתתפו גם העותרת וגם שפ"ב, וכי רשות השידור תקבל את ההצעה הטובה ביותר. על פי חוות דעת של מומחים במשרד האוצר החליטה רשות השידור שלא לבטל את ההסכם עם שפ"ב ומכאן עתירת העותרת.
בפסקי דין נרחבים מאת הנשיא לנדוי והשופט ברק נדונה שאלת חובתה של רשות השידור לפרסם מכרז בהתאם להנחיות הפנימיות של רשות השידור וסמכות הרשות לסטות מההנחיות הפנימיות, וכן שאלת סבירותה של החלטת רשות השידור להמשיך את ההסכם עם שפ"ב, ומה סמכות בג"צ לבדוק את ענין הסבירות של החלטת רשות השידור.
בשני פסקי הדין קיימים חילוקי דעות בין הנשיא לנדוי לשופט ברק באשר להיקף התערבות בג"צ בפעולה מינהלית בגין חוסר סבירות. הנשיא לנדוי סבר שאין להרחיב את סמכויות בג"צ להתערב בפעולות מנהליות מעבר לעילות ההתערבות הידועות מכבר מן הפסיקה, והן אפליה, חוסר תום לב, שרירות, ניגוד אינטרסים אצל המחליט. אם בג"צ יתחיל לבדוק את מידת הסבירות של פעולת איש המינהל הרי עד מהרה יגיע בג"צ לבחינה ענינית של ההחלטה מחדש כאילו מקיים בג"צ דיון חוזר בנכונות ההחלטה. למצב זה אין להסכים. נכון כי לפעמים הפעולה מופרכת מעיקרה ובשל כך בלתי סבירה לחלוטין, אך אז ניתן לומר עליה ששום פקיד סביר לא יכול היה לקבלה ועל כן היא פסולה משום שרירות שבה, והחלטה שרירותית לא תוכל לעמוד על פי אחת מעילות הפסלות שבג"צ הכיר בהן מאז ומתמיד.
השופט ברק בפסק דינו חזר על עמדתו שבג"צ יכול להתערב בפעולה אם היא בלתי סבירה. גם עילה של חוסר סבירות היא עילה של פסלות. השופט ברק מרחיב את הדיבור על מבחן הסבירות והפסיקה הנוגעת לענין זה.
השופטת בן פורת ציינה בפסק דין קצר כי על השאלה אם יכול חוסר סבירות להוות נימוק בלעדי המצדיק את התערבות בג"צ היא נוטה להשיב בחיוב.

(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, גב' בן פורת, ברק. עו"ד ש. הרצוג לעותרת, עוה"ד א. בן-טובים ומ. שפיגלמן למשיבים. 10.11.80).

ב.ש. 367/80 - יצחק כהן נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (ערר על ההחלטה לעצור עד תום ההליכים - הערר נדחה).

כנגד העורר הוגש כתב אישום בגין גניבת נשק מצה"ל כולל לבני חבלה, מקלעי עוזי וכדורים, וביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר המבקש עד לגמר ההליכים נגדו. הערר נדחה. טענתו העיקרית של העורר היתה כי אין כל הוכחה שהרכוש הגנוב הוא "נשק" כמשמעות ביטוי זה בחוק העונשין שכן הרכוש לא נתפס. אין לקבל טענה זו. ראשית, עדיין עומד בעינו האישום של גניבה אשר במסגרתו ניתן יהיה להוכיח כי הרכוש הגנוב הוא נשק מצה"ל, ולאור נסיבות הענין הרי זו עבירה חמורה ביותר המצדיקה מעצר עד תום ההליכים. שנית, עפ"י סעיף 3 לחוק העונשין שתיקונו נכנס לתוקפו באפריל 1980 אין נפקא מינה אם בעת שנעברה העבירה היה הנשק תקין לשימוש או לאו ולפי כתב האישום חלק מן הפעילות המיוחסת לעורר אירעה לאחר שהתיקון נכנס לתוקפו. במסגרת זו עשויה התביעה להוכיח כי הרכוש שנגנב הוא נשק גם בלא עריכת בדיקה.

(בפני: השופט ברק. עו"ד אופק למבקש, עו"ד גב' ראובני למשיבה. 15.12.80).

ב.ש. 364/80 - עמר בן חסן אשכל נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (ערר על החלטה לעצור עד תום ההליכים - הערר נדחה).

נגד העורר, יחד עם אחר, הוגש כתב אישום בגין התפרצות לבנין וגניבת טובין ממפעל בשווי של כ-180 אלף שקל. ביהמ"ש הורה לעצור את העורר עד תום ההליכים והערר נדחה. ביהמ"ש נימק את החלטתו בכך כי מדובר בעבירה חמורה שהיא נפוצה לאחרונה וכי מדובר ברכוש רב שנגנב, ואשר לראיות לכאורה קיימת עדותו של השותף לעבירה אשר הודה במעשיו ומסר הודעה גם נגד העורר וכן עדות של אדם שקנה את הסחורה, לטענתו, מידי העורר. ונימוק נוסף לצו המעצר הוא כי העורר איים על חברו שישנה את הודעתו. הסניגור מציין חולשות שונות בחומר הראיות וטוען שהעורר העלה טענת אליבי שהמשטרה לא בדקה אותה ומשום כך בלבד יש לשחרר את המבקש. טענות הסניגור נדחו. בשלב הנוכחי אין מקום לבחון ולשקול את המהימנות של הראיות שבידי המשטרה. בשלב זה הבחינה היא רק של ראיות לכאורה ושל מהות העבירה וכיוצא באלה נסיבות העשויות להכריע אם מוצדק להחזיק את הנאשם במעצר ואם לאו. קיימות כאן ראיות לכאורה כאמור לעיל. העובדה שהעורר איים על חברו שהעיד נגדו כדי שישנה את עדותו אף היא בעלת משמעות כשדנים בבקשה מסוג זה. אכן, המשטרה היתה מטיבה לעשות אילו היתה בוחנת את האליבי, אע"פ שלגירסת העורר היה בביתו ורק בני משפחתו עשויים לאמת זאת, ואולם החשיבות היא לאותו חומר ראיות לכאורה שקושר את העורר עם המעשה המיוחס לו וזה מצדיק את המעצר.
(בפני: השופט בייסקי. עו"ד ד. מועלם למבקש, עו"ד ש. שפי למשיבה. 15.12.80).

ב.ש. 300/80 -מיכאל שוילי דוד נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).

העורר נהג במכוניתו ועצר אותה בכביש בצורה שגרמה לתאונה. בין הנפגעים בתאונה ובין העורר התפתח ויכוח ועל פי כתב האישום תקף העורר את המתלונן, שהיה מנוסעי המכונית השניה, במכת אגרוף שגרמה לזעזוע מוח, לאובדן ההכרה ולאישפוז במשך שבועיים. העורר הואשם בחבלה חמורה וביהמ"ש המחוזי הורה על מעצרו עד תום ההליכים. הערר נתקבל. ביהמ"ש המחוזי ציין כי הוא נמנה על אלה ההולכים בעקבות ההלכה שחומרת העבירה די בה כדי להצדיק מעצר עד תום ההליכים וגרימת חבלה חמורה שכזו ודאי
שהיא עבירה חמורה. נימוק זה אין לקבל בנסיבות דנא. העורר הוכיח את עצמו כאדם אלים במעשים קודמים שבהם הורשע, אך למרות זאת יש משום חומרה יתירה במעצרו עד תום ההליכים. נכון הדבר שישנן עבירות, כגון עבירות סמים, שלגביהן נקבע כלל, לתקנת הציבור, שדי בחומרת העבירה כדי להורות על מעצר עד תום ההליכים, אבל השיטה הגורפת שבה דוגל השופט המחוזי עלולה להביא לידי "ענישה מוקדמת" דרך מעצרו של נאשם בכל מקרה של אישום בעבירה חמורה. עדיין יש לשקול כל מקרה על פי כלל נסיבותיו, אלא אם הכף נוטה למעצר בעצם סוג העבירה. חומרת האישום היא אמת הנסיבות שיש להביא בחשבון אך לא תמיד די בה, כשהיא לעצמה, כדי להצדיק את המעצר. לעורר הגנה ראויה להישמע שלא הוא שהתחיל בהרמת ידיים בויכוח ולמרות עברו הפלילי העורר הוא אדם עובד ופרנסת משפחתו עליו. אם יורשע בדינו ישא את ענשו אך בשלב זה אין הצדקה להחזקתו במעצר.

(בפני: הנשיא לנדוי. עו"ד ח. קאזיס לעורר, עו"ד ד. קובל למשיבה. 2.12.80).

המ' 95/80 - שאול שטרנשוס נגד מדינת ישראל

*הרשעה באי רישום תקבול בספר הקופה (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נדחה).

בימ"ש השלום הרשיע את המערער, בעל סטיקיה, באי רישום תקבול בסרט הקופה הרושמת ללא סיבה מספקת, עבירה לפי סעיף 216 לפקודת מס הכנסה, ביהמ"ש המחוזי דחה את הערעור על ההרשעה והערעור על כך נדחה. על פי עובדות המעשה נעדר המערער בשעה הקובעת מבית העסק, ועובדו ששימש כממונה על הקופה הרושמת בהיעדרו, קיבל מלקוחות תקבול ורשם אותו בסכום הנמוך מזה שקיבל. הסברו של העובד היה שרשם סכום שונה בטעות, מחמת ראיה לקויה ולחץ הלקוחות, וכמו כן טענה ההגנה כי מידי ערב נערכת בעסק ביקורת ובעקבותיה מתקנים טעויות. אילו היה מדובר במקרה חד פעמי היה שופט השלום מוכן להסתפק בהסברי העובד, אך מכיון שטעויות ברישום היו תופעה נמשכת מבלי שהמערער ידאג למניעתן, ומי שהופקד על הקופה בשעות היעדרו של המערער היה קצר ראיה, החליט בימ"ש השלום כי התביעה יצאה ידי חובת ההוכחה כי המחדל לא נבע מ"סיבה מספקת" כאמור בסעיף 216 הנ"ל. כמו כן קבע ביהמ"ש כי לא די בביקורת בסוף יום העבודה כי הרישום צריך להיות מיד, היינו בסמוך לקבלת התשלום. אין ספק כי התקבולים שבהם מדבר הסעיף הנ"ל הם תקבוליו של הנישום ולא של העובדים וכמו כן ברור כי הנישום בלבד, ולא העובד, חייב היה ברישום התקבולים לפי הוראות הסעיף הנ"ל לפני תיקונו. מכאן טענת הסניגור שלא הוכח כל מעשה פלילי מצד המערער וגם העבירה אינה מוחלטת, שכן נדרש בה יסוד נפשי - היעדר סיבה מספקת - ועל כגון דא אין מחילים את עיקרון האחריות השילוחית. לחילופין, טען הסניגור שמן הראוי היה לראות בהסברי ההגנה "סיבה מספקת" למחדל. מאידך טענה התובעת כי יש ללמוד מן הפסיקה האנגלית, בה ייחסו לעיתים לנאשם לא רק את מעשה עובדו או שלוחו אלא אף את כוונתו או ידיעתו של זה. אכן, הטלת אחריות שילוחית אינה תלויה בכך אם העבירה כשלעצמה היא של אחריות מוחלטת והמחוקק יכול להטיל אחריות שילוחית גם כאשר לביצוע העבירה נחוצה כוונה פלילית מצד העבריין, ואולם אחריות שילוחית ניתן להטיל כאשר מי שעשה את המעשה עובר עבירה ולא כאשר השליח כלל לא עבר עבירה. שנית, וזה העיקר, ייחוס עבירה לא מוחלטת לאדם אחר מכח עיקרון השליחות או ההאצלה צריך להתבסס על הוראה מפורשת של המחוקק, להבדיל מפרשנות גרידא, וקיימים חריגים בלבד שבהם מפעילים עיקרון זה בפליליים, מקרים שאין המקרה דנא נכנס לתחומם. הרשלנות הנדרשת בעבירה לפי סעיף 216, היעדר סיבה מספקת, צריכה להתקיים בנישום עצמו.

לעומת זאת, המחדל יכול להיות של הנאשם אישית או של שלוחו כזרועו הארוכה, בתנאי שנשמר הקשר בין רשלנות הנישום מזה לבין מחדלו של העובד מזה. כשם שניתן היה להרשיע נאשם אילו היה משתמש במכונה רושמת פגומה, כך אין גם כל הבדל אם העמיד הנאשם עובד קצר ראיה ליד הקופה כדי למלא את התפקיד של הקופאי, כשחייב היה לדעת שעובד כזה לא יוכל לבצע את מלאכתו כראוי. מכאן רשלנותו של הנישום במילוי חובה המוטלת עליו על פי דין והקשר בין רשלנות זו לבין המחדל. אין בין זאת לבין אחריות שילוחית ולא כלום. גם העובדה שבסוף יום העבודה נערכת ביקורת איננה הגנה שכן הרישום חייב להיות מיד.

(בפני השופטים: י. כהן, גב' בן פורת, בכור. החלטה - השופטת בן פורת. עו"ד מ. חרוץ למבקש, עו"ד גב' מ. ברנשטיין למשיבה. 4.12.80).

בג"צ 603/80 - נאיף חמד נגד שר הדתות ואח'

*פסילת אב בית הדין של העדה הדרוזית (העתירה נדחתה).

לעותר היה ערעור בביה"ד לערעורים של העדה הדרוזית וערעורו נדחה. טענתו היא כי אב ביה"ד לערעורים אינו מסוגל עוד למלא תפקידו מחמת גילו המופלג שכבר הגיע לגיל 90 שנה. עתירתו נדחתה. לפי חוק בתי הדין הדתיים הדרוזיים יצא שופט בית דין דתי לקיצבה בהגיעו לגיל 70 שנה ואולם מישמכהן גם כראש המועצה הדתית הדרוזית רשאי להמשיך בתפקידו כראש בית הדין לערעורים וזאת ללא התחשבות בגילו. אם העותר סבור שאב בית הדין הנ"ל אינו יכול להמשיך בתפקידו עליו לפנות לשר הדתות עם חוות דעת רפואית כדי שהלה ישקול אם יש מקום להשאיר את ראש בית הדין בתפקידו כיו"ר המועצה הדתית הדרוזית.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא ח. כהן, י. כהן, ברק. עו"ד מרכוס לעותר, עו"ד ר. יאראק למשיב. 3.12.80).

בג"צ 297/80 - אחנן אורון נגד המועצה לענף הלול וכפר ידידיה מושב עובדים בע"מ

*הצגת תנאים ע"י המועצה לענף הלול לצורך הסדר צמצום לול של מגדל עופות (העתירה נדחתה).

לפי חוק המועצה לענף הלול תפקידי המועצה הם, בין היתר, לתכנן את היקף גידול העופות בישראל. שר החקלאות תיכנן לצמצם את היקף גידול העופות והוא ייפה את כוחה של המועצה להציע למגדלי העופות תשלום חד פעמי תמורת סילוק מוחלט של כל האפרוחים והמטילות ופירוק כל הסוללות שבלול וכו'. המועצה התנתה הסדר זה בהסכמתה בכתב של האגודה השיתופית שהמגדל חבר בה ולטענתה באה הוראה זו ממשרד החקלאות. העותר שהוא מגדל עופות וחבר באגודה השיתופית כפר ידידיה ביקש לקבל את התשלום המוצע ע"י המועצה ואולם האגודה סירבה לתת את הסכמתה ובאין הסכמה מצד האגודה מסרבת המועצה לעשות עם העותר את ההסדר האמור. עתירת העותר נדחתה. לאגודה יש אינטרס שלא להסכים להצעה הנ"ל שכן לפי תקנונה עוברת המכסה האישית, כמשמעותה בסעיף 31 לחוק, של חבר המפסיק את הייצור לידי האגודה, והיא רשאית לחלק את המכסה בין יתר חבריה. טוען העותר כי אין המועצה מוסמכת להגן על האינטרס של האגודה, אך אין לקבל טענות העותר. ראשית, לא נסתרה טענת המועצה כי דרישת ההסכמה באה ממשרד החקלאות ושר החקלאות לא צורף כמשיב ולא ידוע מה היה הנימוק לדרישתו. שנית, המועצה פעלה בענין זה כסוכנת משרד החקלאות ואפילו היתה דרישת משרד החקלאות להסכמת האגודה בלתי סבירה, אין המועצה מוסמכת לבטל את דרישת שולחה אלא אם הוסמכה לכך במיוחד. שלישית, לפי החוק מייצגת האגודה את כל חבריה לענין מכסות אישיות והיא הקובעת לחבריה מכסות אישיות, ואם כי
צודק העותר שאין בהוראות החוק כדי להפקיע את המכסות האישיות של חברי האגודה ולהקנותן לאגודה, הרי יש בהוראה האמורה כדי להעניק לאגודה מעמד מוכר בכל הנוגע למכסות האישיות של חבריה.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא ח. כהן, אלון, גב' בן עתו. החלטה - מ"מ הנשיא ח. כהן עו"ד ז. מאי לעותר, עו"ד ש. פלד למשיבות. 8.12.80).

בג"צ 433/79 - ציון אברמוב ואח' נגד הועדה המקומית לתכנון ראשל"צ ואח'

*מתן היתרי בניה ושינוי יעוד מגרשים מבניה לצורכי צבור (העתירה נתקבלה בחלקה).

עתירה זו ענינה שתי חלקות בראשון לציון, האחת נמצאת בבעלות העותרים הראשון והשני והאחת נמצאת בבעלות העותרת השלישית. שתי החלקות נמצאות בתוך שטח שהוסדר ע"י תוכניות מתאר מקומיות וע"י תוכנית מפורטת. באשר לחלקה הראשונה - כבר ניטלו ממנה 40 אחוז לצורכי ציבור בשעתו ואילו בתוכנית המפורטת עפ"י תוכנית המתאר הוחלט לשנות תוואי של דרך ולצורך כך להוריד פס צר מגבול החלקה הראשונה. אין חולקין כי תוכנית מפורטת זו היא בתוקפה ומשהורד הפס הנ"ל חלו גם שינויים באשר לבניה על החלקה. העותרים הגישו בקשה להיתר בניה והועדה המקומית אישרה את הבקשה כשההיתר נוגד את התוכנית המפורטת, באשר קו הבניה מגיע עד לשטח הכביש ממש. הרשיון לא הוצא לעותרים אך הם התחילו לבנות ובינתיים התערב מבקר העיריה והחלטת הועדה המקומית בוטלה למרות שהעותרים שילמו בינתיים את האגרות. טוענים העותרים נגד ביטול רשיון הבניה ועתירתם נדחתה. ביום הגשת הבקשה להיתר בניה וביום שבו נתקבלה החלטת הועדה המקומית לאשר את הבקשה היתה התוכנית המפורטת ברת תוקף לגבי הרחבת הדרך ולא היתה סמכות למשיבה הראשונה לאשר תוכנית בניה וליתן היתר בניה הסותרים את התוכנית המפורטת. לכן גם אם נצא מההנחה כאילו נחתם וניתן היתר הבניה הרי הוא ניתן ללא סמכות ולכן אינו חוקי והוא כאין וכאפס. אשר לטענת העותרים כי המשיבה לא יכלה לקחת יותר מ-40 אחוז משטח הקרקע לצורכי ציבור ומאחר ואחוז זה כבר נלקח בעבר אין סמכות להפקיע חלק נוסף מהחלקה ללא פיצוי - אין יסוד לטענה זו כי אין בתוכנית המפורטת דבר המונע מהבעלים לתבוע פיצוי בגין הפקעת השטח העולה על ה-40 אחוז לצורכי ציבור.
אשר לחלקה השניה - לפי תוכנית המתאר היא היתה באזור מגורים כשאותה תוכנית מתאר קובעת גם אזורים לצורכי ציבור. על פי התוכנית רשאית העיריה גם באזור מגורים להתיר שימושים שונים לצורכי ציבור ומפורט מה הם אותם צורכי ציבור שהיא רשאית להתיר. לאחר מכן החליטה העיריה, בתוכנית מפורטת, על 10 חלקות, ובכללן חלקת העותרת, כי ישמשו לבניני ציבור ויופקעו מהבעלים. עתירת העותרת כנגד החלטה זו נתקבלה. לפי לשון הדברים בתוכנית המפורטת מדובר כאן בשינוי אזור מגורים לאזור בניני ציבור ואין לשנות סיווג איזור ממגורים לצורכי ציבור ע"י תוכנית מפורטת. שינוי כזה יכול להיעשות רק ע"י שינוי תוכנית המתאר ודבר זה לא נעשה.

(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, בכור, ברק. החלטה - השופט בכור. עו"ד הרטבי לעותרים, עוה"ד א. בר וגב' שקד למשיבות. 15.12.80).

בג"צ 527+561/80 - זאב סבו נגד יו"ר בית הדין למשמעת לעובדי עירית ת"א ואח'

*כפיפות מנהל בית ספר תיכון עירוני להוראת הנהלת העיריה ולדיני המשמעת של העיריה (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).

העותר הוא מנהל בית ספר תיכון עירוני בתל אביב ולקראת שנת הלימודים תשמ"א קיבל הוראה מהנהלת העיריה לא לרשום תלמידים אלא בהתמלא תנאים מיוחדים. לפי טענת העיריה רשם העותר תלמידי חוץ
לבית הספר בניגוד להוראות והגישה תובענה נגד העותר בפני בית הדין למשמעת של עובדי העיריה. עתירת העותר נדחתה. טענתו היתה כי בענין זה כפוף העותר לא לעיריה אלא למשרד החינוך, למרות שהוא עובד העיריה, וכי הוא פעל בענין רישום התלמידים עפ"י הוראות שנתקבלו ממשרד החינוך. משרד החינוך צורף לעתירה והביע את עמדתו כי העותר כפוף למרות העיריה, המעבידה שלו, לענין רישום תלמידים. אין לקבל את טענת העותר שבית הדין אינו מוסמך לדון בנושא שכן פעל לפי הוראות משרד החינוך. סמכותו של ביה"ד מבוססת על חוק הרשויות המקומיות ולפי אותו חוק אי קיום הוראה שניתנה כדין לעובד רשות מקומית היא עבירת משמעת. על כן, לכאורה, מוסמך בית הדין לדון בתובענה. אם יש בפי העותר טענה ממשית באשר לסמכות בית הדין הוא יוכל להעלותה בפני בית הדין. התערבות בג"צ מוצדקת רק באותם מקרים שבהם ברור בעליל שבית דין נמוך נזקק לדיון בענין שהמחוקק לא מסר לו. עתירה אחרת היא נגד השעיית העותר ע"י ראש העיר עד לגמר דינו. טענת העותר היא שהרשמת התלמידים לשנת תשמ"א נסתיימה ולגבי העתיד הצהיר שיישמע להוראות הממונים עליו ולפיכך אין סיבה להשעותו. לטענתו ההשעייה היא ביטוי לרצונו של ראש העיר להביא לידי פיטוריו. אין לקבל טענות אלה. החלטת ההשעייה ניתנה בהתאם לתקנות המשמעת ולפיה יש סמכות רחבה לראש רשות מקומית להשעות עובד שהוגשה נגדו תובענה. העותר לא הצליח להראות שראש העיר הפעיל סמכות זו מתוך שיקולים פסולים. עם זאת העיר בג"צ כי לאחר שהעותר הצהיר שיקיים בעתיד את הוראות הממונים עליו ובהתחשב עם הפגיעה הקשה במעמדו הנגרמת ע"י החלטת ההשעייה, מן הראוי שראש העיר ישקול מחדש אם נסיבות הענין מחייבות שההשעייה תימשך עד גמר הדיונים בבית הדין.

(בפני השופטים: י. כהן, בכור, לוין. עו"ד אשכנזי לעותר, עוה"ד קונשטוק ויאראק למשיבים. 16.12.80).

בג"צ 360/80 - דוד ג'יימס ואח' נגד שר התעשיה והמסחר ואח'

*רשיון יבוא לרכב (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).

העותר הראשון בא ארצה כתייר והביא אתו מכונית פיאט מודל ספורטיבי שאין כמותה בארץ אלא מכונית אחת או שתיים. העותר השני ביקש לרכוש את המכונית הנ"ל. מבוקשו לא ניתן לו וזאת על יסוד צווים שנעשו מכוח פקודת היבוא והיצוא האוסרים יבוא רכב שאינם מדגמים מסוימים המפורטים בצווים, ומשנים המצויינות בצווים. טענת העותרים הינה שפקודת היבוא והיצוא נועדה להסדיר שמירה על רזרבה של מטבע חוץ וכיוצא באלה מטרות הנוגעות לעניני המטבע, ואין ענינה הגבלת יבוא מכוניות מטעמי בטיחות שעליהם מבוססים הצווים. מבלי להכנס לשאלה אם יכולים השלטונות להתבסס על פקודת היבוא והיצוא כאמור משיקולים שאינם שיקולי מטבע זר, הרי למעשה קיימות תקנות התעבורה, שעל תוקפן אין חולק, ושלפיהן לא ינתן רשיון לרכב אם רשות הרישוי לא אישרה את אב הטיפוס של סוג אותו הרכב ובעניננו סוג הרכב שמדובר בו לא נבדק ע"י רשות הרישוי ולא אושר. המשיבים הציעו לעותרים לעשות בדיקות ראשוניות שההוצאה בהן היא קטנה, אך העותרים חוששים שמה בדיקות אלה לא יספקו את המשיבים ואלה ידרשו לעשות את הבדיקות המעבדתיות של האב טיפוס ואז יצטרכו לשאת בהוצאה כספית גדולה. בנסיבות אלה, אם לא קיימת זכות לרשום את המכונית בארץ ולקבל עבורה רשיון, אין כל טעם בעתירה זו ולא יהיה כל ענין לעותר השני לרכוש את המכונית שלא יוכל להשתמש בה בארץ גם אם ינתן רשיון מבחינת תקנות היבוא והיצוא. הלכה ידועה היא שאין בג"צ דן בבעיות תאורטיות
גרידא ומכיון שמבחינה מעשית לא תהיה כל תועלת לעותרים אם עתירתם תתקבל דין העתירה להדחות.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא ח. כהן, גב' בן פורת, בכור. החלטה - השופט בכור. עו"ד ר. אהרונוביץ לעותרים, עו"ד מ. שקד למשיבים. 7.12.80).

בג"צ 377/80 - ד"ר תמים עיראקי נגד שר הבריאות ואח'

*עיכוב התחלת התמחות לרפואה של מי שהורשע בחברות באש"ף (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל ברוב דעות השופטים שמגר וברק כנגד דעתה החולקת של השופטת בן עתו).

העותר הוא בוגר לימודי הרפואה באיטליה ואזרח ישראלי. הוא פנה אל מנכ"ל משרד הבריאות וביקש כי יורשה להתחיל בהתמחות ברפואה בהתאם לפקודת הרופאים. המנכ"ל סירב לבקשה באשר לדעתו העותר אינו מקיים את התנאי הקבוע בסעיף 4 לפקודה כי תנאי מוקדם להענקת הרשיון הוא שהמבקש יהיה "אדום הגון" כנוסחו של החוק. כמסתבר הצטרף העותר לארגון "פתח" בהיותו לומד באיטליה ומשחזר ארצה נעצר, הועמד לדין והורשע, ונדון ל-3 חודשי מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי. ביהמ"ש ציין כי אין נסיבות מחמירות בענינו של העותר והעותר עצמו טען כי היתה זו אפיזודה חולפת ונאלץ להצטרף לארגון האמור עקב לחץ שהופעל עליו באיטליה. המשיבים הסכימו כי בתום שלוש שנים להרשעת המערער, היינו בשנת 1981, יורשה העותר להתחיל בהתמחותו. עתירת העותר נדחתה ברוב דעות השופטים שמגר וברק, בפסק דין מפי השופט שמגר, כנגד דעתה החולקת של השופטת בן עתו.
השופט שמגר ציין בפסק דינו כי יש זיקה ישירה בין ההגינות של רופא כמשמעותה לצורכי סעיף 4 הנ"ל, לבין ההשתייכות אל ארגון מן הסוג שאליו הצטרף העותר. על כן אין לפסול את שיקולי המשיבים בטענה ששיוו לנגד עיניהם נתונים שאינם עניניים כביכול. אשר לטענת חוסר הגיון בגישת המשיבים שהרי אין להבין מדוע הושעתה תחילת ההתמחות עד 1981 - כוונת המשיב היא שיחלוף זמן מסויים מעת ההרשעה, כדי שניתן יהיה לעמוד על כך אם אכן מדובר, כטענת העותר, על אירוע חד פעמי שאין לו השלכה על אופיו וסגולותיו. השאלה היא מהו משך הזמן הדרוש לצורך ההכרעה ובדרך כלל קביעת מועד יש בה שרירותיות כי ניתן תמיד להקשות מדוע נקבעו תחומים כאלה ולא אחרים. סבירותה של קביעת מועדים שזורה ושלובה לעולם במהותו של הנושא אליו היא מתיחסת ובחינתה מן הנכון שתעשה תוך עירנות ליחסיותה האמורה. לכן יש לבחון גם את מרווח הזמן שנקבע כאן לאור נסיבות המקרה ומהותו ואין לומר כי החלטת המשיבים לוקה בחוסר סבירות קיצונית המצדיקה התערבות בג"צ.
השופטת בן עתו בדעת מיעוט סברה כי מכיוון שלא מדובר כאן על עונש של פסילה מרפואה, אלא מדובר בשאלת אופיו הטוב של העותר, אין לומר לו כי עתה אופיו איננו טוב מספיק כדי שיוכל להתחיל בהתמחות ואילו בעוד מספר שנים האופי ישתנה. אם כוונת המשיבים לעמוד על התנהגותו של העותר, הרי את עבירתו עבר לפני 9 שנים ואם לא הספיקו 9 שנים כדי להוכיח שמדובר בפעילות חולפת אין כל טעם בהמתנה של שנה נוספת. אכן מי שמצטרף לארגון טירור המבצע מעשי רצח אין לומר עליו שהוא אדם הגון, ואילו קבעו המשיבים שכל הצטרפות כזאת אפילו היא טכנית גרידא פוסלת אדם מקבלת רשיון לעסוק ברפואה, ניתן היה לומר שזו גישה קיצונית אך איננה משוללת הגיון. אך בעניננו אין אומרים על העותר כי הוא פסול לצמיתות. בנסיבותיו של העותר כאשר אולץ להצטרף לארגון ולא עשה דבר נגד
המדינה והעונש שהוטל עליו מפליג בקולתו אין להשהות את תחילת התמחותו.

(בפני השופטים: שמגר, ברק, גב' בן עתו. עו"ד מ. מסארווה לעותר, עו"ד ר. יאראק למשיבים. 1.12.80).

בג"צ 696/80 - צדוק דן נגד מפקד משטרת מחוז הנגב ואח'

*רשיון למועדון בינגו (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).

העותר פתח מועדון בשם "מועדון הבינגו הבאר-שבעי" באולם שיש לו רשיון לחתונות ושמחות. העותר מוכר כרטיסי חבר למועדון אבל נוסף לכרטיס החבר העולה כ-300 ל"י גובים דמי כניסה למועדון מהחברים בשיעור של 400 ל"י לערב. חבר שמשתתף בערב בידור מקבל פנקס של כרטיסים ובהם מספרים, במנגנון חשמלי עולים מן המכונה כדורים עם המספרים ומי שמספרו עלה ומצליח למלא ראשון את המספרים זוכה. המשיבים סירבו לתת רשיון לניהול העסק ודרשו מבעל האולם שלא יאפשר לנהל את מועדון הבינגו ועתירת העותר נדחתה. השאלה הראשונה המתעוררת היא אם מנהל העותר משחקים אסורים בניגוד לחוק העונשין והתשובה לכך היא חיובית. במשחק הבינגו התוצאות תלויות רק בגורל ואין כל חלק להבנה או יכולת בהשגת התוצאות על כן זה משחק אסור על פי החוק הנ"ל. אין גם לומר כי חל החריג המתיר קיום משחקים כאשר הם מתנהלים בקרב חוג אנשים מסויים, ואינם חורגים מגדר שעשוע או בידור, ואינם נערכים במקום של משחקים אסורים. אין לומר שמדובר כאן בחוג אנשים מסויים שכן על פי המודעות שפירסם העותר כל מי שרצה להצטרף כחבר ולהכנס לערב בידור יכול היה להופיע. העותר מכנה את ארועי הבידור כ"ערב בינגו" עם ציון הפרסים יקרי הערך המוענקים לזוכים ומכאן שאין זה שעשוע או בידור. משחק לשם שעשוע או בידור מתקיים רק כאשר מטרת השעשוע היא המטרה הדומיננטית ואין הכוונה העיקרית הזכיה בפרסים יקרי ערך כספי. כמו כן צודקים המשיבים כי ניהול העסק של העותר טעון רשיון נפרד מן הרשיון שיש לבעל האולם לניהול שמחות ואין לומר כי העסק ניכנס למסגרת קיום טקסים או שמחות.

(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, י. כהן, בכור. החלטה - השופט בכור. עו"ד ש. תוסיה כהן לעותר, עו"ד א. בן טובים למשיבים. 17.12.80).

בג"צ 450/80 - פתחי אל דין נגד רשם סימני המסחר ואח'

*רישום סימני מסחר (ערעור על החלטת רשם סימני מסחר - הערעור נדחה).

המערער והמשיבים השני והשלישי הגישו כל אחד בנפרד בקשה לרישום סימני מסחר באריזות תה שהמוטיב המרכזי והדומיננטי שלהם היא איילות. העותר השתמש בסימן זה עוד בתקופה הירדנית. המשיב השני ביקש רישום סימן זה ביוני 1969, המשיבה השלישית באוקטובר 1969, והמערער ביקש באפריל 1975 את רישום הסימן המסחרי. במהלך הדיון לא טענו עוד המשיבים לרישום הסימן על שמם אלא לאי רישום הסימן על שם המערער, שכן אין לסימן האיילות כל אופי מבחין. הרשם קבע על יסוד הראיות שבאו לפניו כי הסימן הכולל את דמות האיילה לגבי תה אין לו כל ייחודיות. יש הרבה אורזי תה המשתמשים בסימן זה עד שאין לומר שיש מישהו מהם שיכול לדרוש סימן זה לעצמו ולומר כי הוא מיוחד לסחורתו. הערעור נדחה. אכן, לפי סעיף 39 לפקודת סימני מסחר ההליך לא נועד להכריע בשאלה אם סימן מסחרי ניתן לרישום אם לאו, אלא זכותו של מי מבין מבקשי הרישום עדיפה. עם זאת, אין כל מניעה לכך, כי במסגרת הדיון ע"פ סעיף' 39 לפקודה ימנע הרשם מלקבוע את עדיפותו של מי מהמבקשים, כאשר ע"פ חומר הראיות שלפניו אף אחד מהמבקשים אינו זכאי לרישום
סימנו. כאשר המשיבות החלו להשתמש בסימן האיילות כבר השתמש המערער בסימן זה עת רבה, ואולם אילו נקט המערער בפעולות רישום מיד לאחר מלחמת ששת הימים, בטרם החלו המשיבות להשתמש בסימן דומה, היה בודאי זוכה ברישום סימנו. דא עקא, כי המערער השהה בקשתו ובשעה שהוגשו הבקשות לרישום לא היה כבר כל ייחוד בסימן האיילות. תוצאה זו קשה היא לעותר אך אין מנוס ממסקנה זו המתבקשת מעקרונות היסוד של דיני סימני מסחר, שאחד מהם הוא הגנה בפני הונאה ונאמנות לאמת וכאשר סימן פלוני שהורתו ולידתו ושימושו הראשון הוא משל פלוני, הופך לנחלת הכלל, שוב אין השימוש באותו סימן ע"י אחרים מטעה איש.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא ח. כהן, ברק, טירקל. החלטה - השופט ברק. עוה"ד זליגסון ולנדאו לעותר, עוה"ד גינת ושכטר למשיבות. 31.12.80).

בג"צ 737/80 - איזו אהרן נגד מפקד משטרת מחוז ת"א ואח'

*טענות כי המשטרה מציקה לעותר ע"י עריכת חיפושים (העתירה נדחתה).

העותר הוא בעל בית מלאכה לצורפות ובתאריכים שונים בחודש אוגוסט 1980 ערכה המשטרה חיפוש בבית המלאכה והחרימה בו סחורה ועצרה לקוחות ופועלים ששהו בו. הסחורה הוחזרה לו לאחר מכן. לטענת העותר אחדים מן הפועלים והלקוחות הופשטו ערומים ונערך חיפוש על גופם ועתירתו היא לצוות על המשיבים להפסיק להציק לו. העתירה נדחתה. העתירה יסודה במעשים חריגים שהיו בעבר לטענת העותר ולא בגין מעשים שעדיין מבוצעים, וכידוע אין בג"צ מתערב בכגון דא. תרופתו של העותר היא לבקש בירור יותר ממצה אצל הרשויות השלטוניות וגם שערי בג"צ יהיו פתוחים לפניו אם תהיה בידי המתלונן עילה חוקית לכך.

(בפני השופטים: אלון, ברק, לוין. החלטה - השופט אלון. עו"ד י. קונפינו לעותר, עו"ד ש. צור למשיבים. 17.12.80).

ע.פ. 445/80 - שהאר זועבי נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (שוד)

(ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה). המערער, יחד עם שנים אחרים, נכנס למסעדה ובה תקפו את המתלונן בראשו, בידיו ובבטנו, תוך שימוש בסכינים, ונטלו ממנו סכומי כסף המסתכמים במאות אלפי ל"י. המערער נדון ל-7 וחצי שנים מאסר בפועל והערעור על חומרת העונש נדחה. הסניגורית טענה כי בחמש השנים האחרונות לא הסתבך המערער במעשי פשע ובשעת מעשה היה שתוי, וכן הוא אלמן המטפל בבתו בת ה-7 ובהעדרו אין לילדה בית. למרות הנסיבות האמורות אין להקל בעונש. מידת העונש הולמת את חומרת המעשה ומה גם שלמערער הרשעות קודמות לא מעטות.