ע.פ. 787+881/79 - חיים מזרחי נגד מדינת ישראל
*בריחה" של אסיר מ"משמורת חוקית" כאשר לא חזר לכלא מחופשה שקיבל. (ערעור וערעור נגדי על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בת.פ. 847/79 - שני הערעורים נתקבלו).
המערער היה אסיר בכלא רמלה ובאחד הימים קיבל חופשה בת 24 שעות עפ"י היתר שניתן לו כדין לפי פקודת בתי הסוהר ובתום החופשה הוא לא חזר לכלא. לאחר כשבוע נעצר ע"י המשטרה והועמד לדין על בריחה ממשמורת חוקית עבירה לפי סעיף 257 לחוק העונשין. ביהמ"ש המחוזי זיכה את המערער מעבירה של בריחה אך הרשיע אותו בהפרת הוראה חוקית, עבירה לפי סעיף 287 לחוק העונשין, והטיל עליו שנה מאסר בפועל. המדינה מערערת על הזיכוי מעבירת הבריחה והמשיב טוען כי בנוסף לזיכוי מעבירת הבריחה אין להרשיעו בעבירה לפי סעיף 257 לחוק העונשין.
א. סעיף 257 לחוק העונשין קובע כי "הבורח ממשמורת חוקית שהוא נתון בה בשל עבירה פלילית" עובר עבירה פלילית של בריחה. השאלה היא אם עבירת הבריחה משתרעת גם מקום שאסיר שאיננו מצוי, הלכה למעשה, בין כותלי בית הסוהר וגם מקום שאין עליו פיקוח ושליטה פיסיים, בוחר שלא לשוב לכותלי בית הסוהר. לביטוי "משמורת חוקית" שתי משמעויות: האחת מכוונת כלפי היסוד הפיסי אקטואלי של הימצאות בפיקוח ושליטה הלכה למעשה והשניה מכוונת כלפי היסוד המשפטי נורמטיבי של שלילת חופש התנועה, בין אם קיימת שלילה בפועל ובין אם לאו. עפ"י המשמעות הראשונה "משמורת חוקית" היא מצב עובדתי בלבד ועפ"י המשמעות השניה "משמורת חוקית" היא מצב משפטי או מעין סטטוס העשוי להתקיים גם כאשר מבחינה עובדתית האדם לא נמצא במשמורת. השאלה היא אם יש ליתן לביטוי משמורת בסעיף 257 משמעות מצומצמת שהיא "עובדתית" בלבד, או שמא יש לתת לו את מלוא המשמעות העובדתית והמשפטית והתשובה לכך היא שאכן יש לתת למושג את משמעותו הרחבה. אין צורך להיכנס כאן לשאלה מה דינו של האסיר באותן שעות שהוא נמצא כדין מחוץ לכותלי בית הסוהר וטרם הגיעה השעה שעליו לשוב לבית הסוהר, אך ברור שלאחר תום תקופת החופשה כשעליו לשוב לבית הסוהר ואינו שב הרי הוא בסטטוס של נתון במשמורת חוקית.
ב. השאלה השניה היא אם ניתן לומר כי אדם "בורח" ממשמורת מבלי לבצע פעולות פיסיות של הימלטות - והתשובה לכך שאין יסוד לצמצם את הביטוי "בורח" להימלטות פיסית דוקא. כשם שהמשמורת היא "מצב משפטי" ולאו דוקא כליאה פיסית, כך גם בריחה היא השתחררות שלא כדין מכבלי הנורמה הכובלת, בלא שתהיה מלווית בהימלטות פיסית דוקא, כשם שיציאה שלא בדין מבית המאסר היא "בריחה" כך אי חזרה שלא כדין אל תוך בית המאסר היא "בריחה".
ג. אין לקבל את קו המחשבה כי מדובר בהוראה פלילית שיש לפרשה על דרך הצימצום, תוך מתן משמעות "פיסית" בלבד לביטויים משמורת ובריחה. חוק פלילי, כמו כל חוק אחר, אין לפרשו לא על דרך הצימצום ולא על דרך הרחבה, אלא על דרך מתן משמעות הגיונית וטבעית ללשון החוק כדי להגשים את מטרת התחיקה. מילותיו של החוק אינן מבצרים שיש לכבשם בעזרת מילונים, אלא עטיפה לרעיון חי המשתנה עפ"י נסיבות הזמן והמקום, לשם הגשמת מטרתו הבסיסית של החוק.
ד. מכיון שדין ערעור המדינה להתקבל ויש להרשיע את המערער בעבירה של בריחה, ממילא דינו של ערעור המערער להתקבל, שכן אין אדם עובר עבירה עפ"י סעיף 287 לחוק העונשין אם "נקבע במפורש עונש אחר או הליך אחר לאותה הפרה". בענין שלפנינו נקבע עונש אחר לאותה הפרה, כאמור בסעיף 257, ועל כן אין מקום להרשעה עפ"י סעיף 287. לפיכך אין צורך לדון בשאלה אם ניתן היה להרשיע את המערער לפי סעיף 287 אילו נשאר בעינו הזיכוי מעבירה עפ"י סעיף 257.
(בפני השופטים: שמגר, ברק, לוין. החלטה - השופט ברק. עו"ד ד. ניומן למערער, עו"ד גב' ר. רבין למשיבה. 5.8.80).
ע.א. 352/80 - גד צוקרמן נגד מרג'ורי אן צוקרמן ואח'
*הפרת הסכם להחזקת ילדים.
* הכלל של "טובת הילדים" לצורך קביעת מקום החזקתם.
* מזונות.
(ערעור וערעור נגדי על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בת.א. 105/79 - הערעורים נדחו).
בני הזוג גרושים מזה 10 שנים ולהם שתי בנות, האחת בת 12 והשניה בת 14. האם היא יוצאת ארה"ב והאב ישראלי. בהסכם הגירושין המקורי, הוסכם שהילדות יהיו אצל האם ויבלו חופשות קיץ עם האב. בשנת 1975 כשהילדות היו אצל האב בחופשת קיץ החליט האב להשאיר את הבנות אצלו בניגריה, שם היה עובד אותו זמן. אחרי מו"מ ממושך נערך בשנת 1976 הסכם חדש בין הצדדים, שקיבל תוקף של פס"ד, ובו נקבע למעשה כי הילדות יהיו אצל האב עד 31.8.81 פרט לתקופת ביניים של שנה אחת. כן נקבע כי בחופשת הקיץ תהיינה הילדות אצל האם בארה"ב, וכי האם תקבל למזונות הבנות בזמן שהן תהיינה אצלה 500 דולר לחודש, וכן האם תקבל 18 אלף דולר מהאב כתשלום חד פעמי לאחר שהבנות יועברו לאב ואם האם לא תקיים אחר הוראות ההסכם יהא עליה להחזיר לאב את הסכום 18 אלף דולר. לא נאמר בהסכם מה טיבו של התשלום שמקבלת האם מן האב, אך כנראה שזה פיצוי בגין ויתור כמעט מוחלט על החזקת הבנות ע"י האם על פי ההסכם המקורי. האם טוענת כי לא רצתה בהסכם השני אלא הוא נכפה עליה משום שהאב החזיק בבנות. הבנות גילו קשיי הסתגלות בהיותן בארץ והבת הגדולה פנתה בקריאות נואשות לאם כי תחזיר אותה אליה תוך איום בהתאבדות. במצב זה הסכים האב לממן את ביקור האם בארץ ובדצמבר 1978 הגיעה הנה לביקור בן שבועיים והאב הסכים שבעת הביקור תתגוררנה הבנות עם האם בדירה ששכר להן. עד לשלב זה קיימו שני הצדדים את ההסכם, אלא שהבנות סרבו לשוב לאב בתום הביקור, ובראשית ינואר 1979 פנתה האם לביהמ"ש וביקשה להחזיר לידיה את החזקה הבלעדית של הבנות, וכן תבעה שהאב ישלם מזונות עבור הילדות כשהן חיות בארה"ב. בו ביום ניתן צו זמני שאין להוציא את הבנות מידי האם, האב ביקש לבטל את הצו אך אח"כ ביטל בקשתו והסכים שתשארנה בחזקת האם כל עוד מתנהל הדיון בתביעה וכל עוד האם נשארת בארץ. מאז, למעלה משנה וחצי, שוהה האם בארץ, הבנות נמצאות אצלה והן מקיימות קשר סביר עם האב שבינתיים נשא אשה ונולדה לו בת. האב מצדו הגיש תביעה נגדית בה תבע מן האם להחזיר לו את הסכום של 18 אלף דולר בטענה כי אי החזרת הבנות להחזקתו מהווה הפרת ההסכם. ביהמ"ש המחוזי החליט כי טובת הבנות מחייבת החזרתן לידי האם תוך מתן אפשרות להסיען לארה"ב, כן חוייב האב בתשלום מזונות עבור הבנות לאחר שיחזרו לארה"ב בסכום של 500 דולר לחודש, והאם חוייבה להשיב לאב מלוא הסכום של 18 אלף דולר. על פסק הדין מערערים שני הצדדים.
א. נשוא הדיון ותוצאותיו מחזקים את הדעה כי הורים מסוכסכים פועלים לפעמים בניגוד לטובת ילדיהם ויש להעלות מחדש את הרעיון כי במקרים כגון אלה כשמדובר
בהחזקת הילדים מוטב למנות לילדים אפוטרופוס אד-הוק שייצג את האינטרסים של הילדים. בעניננו כל פעולות ההורים לא היו לטובת הילדים, שטולטלו עפ"י ההסכם בין ארץ לארץ וכל אימת שהיו אמורות לחיות עם הורה פלוני במדינה פלונית נותקו מזרועותיו של ההורה וטולטלו למדינה אחרת. ספק אם אפוטרופוס שאינו מעורב בריב של ההורים היה מסכים שכך ינהגו בשתי קטינות.
ב. בהחלטתו להחזיר את הבנות לאימן שינה ביהמ"ש את פסק הדין שבו אושר ההסכם השבי הנ"ל וסמכותו לעשות כן קבועה בסעיף 74 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות. טובת הבנות היא השיקול היחידי, אם כי ההורים חלוקים ביניהם בשאלת טובת הילדים מה היא. במצב שנוצר טוב היה לבנות כי האם תישאר בארץ כשהבנות ברשותה, וגם האב מסכים לדעה זאת, אך האם מתנגדת לכך, היא מתגוררת דרך קבע בארה"ב, שם נמצאת משפחתה, שם עבודתה ושם הגבר שעמו היא מבקשת לבוא בברית הנישואין. את העובדה הזאת יש לקבל כנתון ואין איש יכול לכפות על האשה לשנות את מקום מגוריה. ביהמ"ש המחוזי שמע עדים רבים באשר לטובת הילדים וראיין גם את הבנות ביחידות והתרשמותו היתה כי רצונן נחרץ להיות עם אמן. רצון זה הוא בעל חשיבות רבה וכבר נפסק לא אחת כי רצונו של ילד שהוא למעלה מבן 10 הוא שיקול רציני, ולעיתים מכריע, לענין מקום החזקתו. נפסק גם כי אפילו נוגד רצונו של הילד את טובתו, אין כופין החזקתו נגד רצונו ובמקרה דנן קבע השופט שרצון הבנות יהא טובתן.
ג. שתי הבנות מתחנכות כרגע בארץ, הן יצאו מכאן עם אימן המתגוררת דרך קבע בארה"ב ואינה מגלה כל כוונה לשוב הנה, ולא עוד אלא שהיא עומדת להינשא לגבר נוצרי אם כי הוא נמצא, לדבריה, בהליכי גיור. טוען האב כי רק השארת הבנות בארץ תבטיח שינתן להם חינוך יהודי ולא יעמדו בעתיד בסכנת התבוללות ונישואי תערובת, ואולם ביהמ"ש המחוזי קבע, וצדק בקביעתו, כי טובת הבנות היא שצריכה להיות נר לרגלי ביהמ"ש ושאלות לאומיות או דתיות יכולות להיות מובאות בחשבון רק בהקשר לטובתן של הבנות ולא כנושא עצמאי. יש גם להוסיף כי אם נכריח קטין לגדול כאן בניגוד למה שדורשת טובתו לא רק שיגרם לו עוול בלתי מוצדק אלא שקיים סיכון כי הוא יגדל כאדם בלתי מאוזן ובלתי יציב, תוצאה אשר אינה משרתת גם מטרה לאומית.
ד. אשר לענין המזונות - אמנם טוען האב כי אין הוא מרוויח היום די כדי לחייב אותו בתשלום 500 דולר, ואולם ביהמ"ש המחוזי בדק את יכולתו של האב והגיע למסקנה שהוא יכול לשלם את הסכום הנ"ל, ואם יתברר בעתיד כי אין הוא יכול לעמוד בתשלום יכול האב לפנות לביהמ"ש ולבקש שינוי הסכום.
ה. אשר לחיוב האם להחזיר את הסכום של 18 אלף דולר שקיבלה מן האב - ביהמ"ש המחוזי קבע כי האם הפרה את ההסכם בכך שהחזיקה בבנות בניגוד למה שנאמר בהסכם אפילו היה זה לטובת הבנות, ובהתאם להחלטת ביהמ"ש, ובכך היתה הפרת ההסכם. קביעה זו אין לקבל. התקופה של החזקת הבנות מתחלקת ל-3 תקופות: מיום שהאם הגיעה ארצה ועד שפנתה לביהמ"ש; מיום הגשת התביעה והשגת צו זמני עד למתן פסק הדין בתביעה; התקופה שלאחר מתן פסק הדין. באשר לתקופה
הראשונה הרי זו אינה באה בחשבון לענין ההפרה ולכל היותר ניתן לומר שלגביה נעשה הסכם חדש שלפיו הסכים האב שהאם תחזיק בבנות לתקופת חופשתה בארץ בגין מצבן הנפשי של הבנות. אשר לתקופה השניה - קיום צו של ביהמ"ש אין לומר עליו שהוא מהווה הפרת הסכם, אך אין צורך להאריך בכך שכן האב ביטל את בקשתו להחזיר אליו את הבנות ונתן הסכמתו שיהיו אצל האם עד למתן פסק הדין בתביעה ובכך ויתור על הפרה זו אפילו אם היתה. אשר לתקופה השלישית - כל הסכם להחזקת ילדים אינו תקף אלא בכפוף לאישור ביהמ"ש, כאמור בחוק הכשרות, ומשאושר ההסכם דינו כדין החלטת ביהמ"ש. החוק מסמיך את ביהמ"ש לשנות או לבטל את החלטותיו אם נשתנו הנסיבות, וכשהחליט ביהמ"ש להשתמש בסמכותו וקבע הסדר חדש בענין החזקת הילדים רואים אותו כמי שביטל את האישור להסכם הקודם ולהסכם זה אין עוד תוקף והוא בטל ועובר מן העולם ואין לדבר יותר על הפרתו. לכן המסקנה היא שגם בתקופה השלישית לא הפרה האם את ההסכם. יש לראות כל הסכם בין בני זוג בענין החזקת ילדים כמכיל תנאי מכללא, מכח החוק, שכל צד רשאי לפנות לביהמ"ש, כשלדעתו השתנו הנסיבות הנוגעות לטובת הילדים. עצם הפניה לביהמ"ש בנושא זה לעולם אין לראות בה הפרה, לא כל שכן, כיבוד החלטת ביהמ"ש.
ו. ברם, למרות שהאם לא הפרה את ההסכם הרי היא חייבת להשיב את הכסף שקיבלה. חובת ההשבה אינה תלויה בהפרת ההסכם אלא נובעת מעצם ביטולו. משבטל ההסכם חייב כל צד להשיב לצד השני את מה שקיבל על פיו, וזאת בין על פי הוראות ההשבה שבחוקי החוזים ובין עפ"י דיני עשיית עושר שבחוק עשיית עושר. אין גם לקבל את טענת האם כי הסעיף המחייב את החזרת הסכום מנוגד לתקנת הציבור, שהרי אם כך הדבר הרי גם תחילתו של הסעיף, שזיכה אותה בכסף, אינו נקי מאותו פגם.
ז. למרות חיובה של האם להחזרת הכסף, אין לקיים נגדה צו עיכוב יציאה עד לתשלום הכסף, שהרי האם מתקשה בפרעון מיידי של החוב, וקיום צו העיכוב עלול לגרום להמשך עיכובה בארץ.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, בכור, גב' בן עתו. החלטה - השופטת בן עתו. עו"ד רפפורט למערער, עו"ד טיטונוביץ למשיבות. 13.8.80).
ב ק צ ו ר
ע.א. 302/80 - אגלזיאס יוסף נגד פלונים
*מזונות (הערעור נדחה בעיקרו).
המערער הוא אביהם של שני המשיבים שנולדו כתוצאה מיחסיו עם אם המשיבים שעמה התגורר מספר שנים. אחד המשיבים הוא יליד 1976 והשניה ילידת 1979. המערער נשוי ואב לילד מאומץ כבן 10 והוא חי עתה שוב עם אשתו שאליה חזר לאחר שעזב את אם המשיבים. המשיבים תבעו בביהמ"ש מזונות בסכום של 10 אלפים ל"י לחודש וביהמ"ש המחוזי ציין כי צורכי הקטינים אכן מגיעים לכדי 10 אלפים ל"י לחודש. אשר ליכולת ההשתכרות של המערער טענו המשיבים, בתצהיר מפי אמם, שהמערער הוא נגר מעולה המשתכר כ-ס3 אלף ל"י לחודש, ואילו המערער טען כי הוא משתכר רק כ-10 אלפים ל"י לחודש. ביהמ"ש המחוזי קבע כי אינו מקבל את גירסת הנתבע והוא מעדיף את גירסת האם העולה
מהתצהיר ולנוכח הכנסה זו מסוגל הנתבע לשלם את הסכום של 10 אלפים ל"י שהמשיבים צריכים לפרנסתם. הערעור נדחה בעיקרו. ביהמ"ש יכול לקבוע את ממצאיו למרות ראיות סותרות כשהוא נוקט עמדה ביחס לאמינות שתי הגירסאות הנוגדות, אולם ראוי ורצוי שדעתו המסכמת של ביהמ"ש תלבש צורה של קביעת ממצא בענין סכום ההשתכרות מחד גיסא ובענין צורכי הזכאים למזונות מאידך גיסא. כאשר אין אפשרות לקבוע ממצא מדוייק וחד משמעי יכול ביהמ"ש לקבוע מסקנה באשר להכנסה המינימלית המסתברת, אך מן הראוי כי יקבע סכום אשר לאור מהותו ניתן להטיל חיוב כספי מוגדר. במקרה שלפנינו קבע ביהמ"ש המחוזי את צורכי הקטינים בסכום של 10 אלפים ל"י, אך לא קבע ממצא הלובש צורה של קביעת סכום ההכנסה של המערער. עם זאת ניתן להסיק מפסק הדין מסקנה באשר לסכום שלדעת ביהמ"ש משתכר המערער. ביהמ"ש קבע כי הוא מקבל את גירסת המשיבים וזו באה לידי ביטוי בתצהיר ובו נקבע כי הכנסת המערער מסתכמת ב-ס3 אלף ל"י. בכך אין להתערב. שאלה אחרת היא אם יש לנכות מסכום המזונות את קיצבת הביטוח הלאומי ועל כך יש להשיב בחיוב ובנידון זה לקבל את הערעור. משקבע ביהמ"ש כי הסכום של 10 אלפים ל"י מייצג את צורכי הקטינים הרי שיש לנכות מסכום זה את קיצבת הביטוח הלאומי ולא להוסיפה על סכום זה.
(בפני השופטים: שמגר, בכור, בייסקי. החלטה - השופט שמגר. עו"ד מ. מיימון למערער, עו"ד ה. וראדי למשיבים. 3.9.80).
המ' 298/80 - יוסף קאקיטלשוילי נגד מדינת ישראל
*רשות ערעור על הרשעה בגניבה (בקשה לרשות ערעור - הבקשה נדחתה).
המבקש הואשם בגניבת גבינה במשקל של כ-3 ק"ג, הוא זוכה בבימ"ש השלום, ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעור המדינה והרשיעו והבקשה לרשות ערעור נדחתה. המבקש עבד במחלבת תנובה בירושלים והוא נתפס ליד שער המחלבה כאשר במכוניתו הפרטית מוסתרת כמות גדולה של גבינה בתא המטען מתחת לגלגל הרזרבי. לאחר שהשומרים גילו את הגבינה ברח מן המקום. כשנודע לו שהמשטרה מחפשת אותו התייצב במשטרה וטענתו היתה שקנה כמות של 3 ק"ג גבינה מחנות מכלת והכין אותה הכנה מיוחדת לפי טעם גרוזיני עבור אמו ועמד להביאה אליה כשנתפס. גירסת המבקש לא היתה מהימנה על שופט השלום, ולמרות זאת זיכה את המבקש מן הטעם שלא הוכח כי גבינה בכמות שנתפסה אצל המבקש נמצאה חסרה במחלבה. טעם זה לא נראה לביהמ"ש המחוזי כטעם יחיד לזיכוי, ובזה צדק ביהמ"ש המחוזי, כי את הגניבה אפשר היה להוכיח גם בראיות אחרות. הראיות שנמצאו הספיקו להרשעה והן הסתרת הגבינה מתחת לגלגל הרזרבי, הכמות הגדולה של הגבינה שנמצאה ברשות המבקש. בעדותו טען המבקש שקנה בחנות כמות של 3 ק"ג גבינה ואילו לפי העדויות שהיו מהימנות על ביהמ"ש היתה הכמות במכונית גדולה בהרבה מזה, וכן בעדותו טען כי לא הסתיר את הגבינה מתחת לגלגל הרזרבי ואילו בבקשה לרשות ערעור הודה שהסחורה היתה מכוסה והסביר שעשה כן כדי למנוע הפצת ריח ממנה. הענין כולו נסב על הערכת הראיות וביהמ"ש המחוזי צדק במסקנה שהגיע אליה.
(בפני: הנשיא לנדוי. המבקש לעצמו, עו"ד גב' ליבנה למשיבה. 4.9.80).
המ' 531/80 - בשבסקי בע"מ ואח' נגד בנק דיסקונט לישראל בע"מ
*עיכוב תשלום עד לאחר הערעור (הבקשה נדחתה).
ביהמ"ש המחוזי חייב, ביום 29.6.80, את המבקשים לשלם למשיב סכומים במטבע זר שערכם מעל 20 מליון ל"י בתוספת ריבית והוצאות.
המבקשים הגישו ערעור לביהמ"ש העליון ובקשתם היא לעכב את ביצוע פסה"ד עד להכרעה בערעור. הבקשה נדחתה. המבקשים טוענים שבידי המשיב יש בטחונות, כשהבטחון העיקרי הוא ערבות על סך 400 אלף דולר של חברת ביטוח אמריקאית. מאידך טוען המשיב כי אותה ערבות אינה בטוחה מספיקה וכי הוא מוכן לעכב את ביצוע פסה"ד אם המבקשים יגישו ערבות בנקאית אחרת. הלכה שעליה אין חולקים היא שתובע שקיבל פסק דין זכאי להוציאו לפועל בלי להמתין לתוצאות הערעור, בכפוף לחריגים בנסיבות מתאימות. השאלה העיקרית בעניננו היא אם יש בידי המשיב בטחונות למימוש פסק הדין אם ובמידה ויידחה ערעור המבקשים, והמשיב הגיש ראיה לכאורה שאין חברת הביטוח מסוגלת לשלם את סכום הערבות. אכן, ביצוע פסק הדין עלול להעמיד את המבקשים במצב קשה ביותר ואף למוטט את החברה, אך מאידך אין לדרוש מן המשיב שמימוש זכותו תעוכב לתקופה ממושכת ובפרט שמדובר בסכומים בסדר גודל זה ובבנק שהמחזור והנזילות הם נתונים יסודיים בעיסוקו. בנסיבות המקרה, ומאחר והמשיב הוא בנק שלא יהיה קשה לגבות ממנו חזרה כל סכום שיצטרך להחזיר באם יזכו המבקשים בערעור, ניתן לעכב את ביצוע פסק הדין לחודש ימים על מנת לאפשר למבקשים להגיש ערבות אחרת ובמידה ולא יעשו כן עליהם לשלם את סכום פסק הדין.
(בפני: השופט בכור. 29.8.80).
המ' 401/80 - מדינת ישראל נגד ויטה... בע"מ
*בקשה לרשות ערעור בגין זיכוי מחמת הספק (בקשה לרשות ערעור - הבקשה נדחתה).
המשיבה הועמדה לדין באשר, לפי כתב האישום, נתגלתה צרעה בקופסת שימורים של המשיבה. המתלוננת שגילתה את הצרעה העידה ועדותה היתה מהימנה על שופט בימ"ש השלום. אעפ"כ נתפס השופט לכלל ספק שמא הגוף הזר שראתה המתלוננת לא היה צרעה אלא גבעול של פרי. ספק זה התעורר באשר הבדיקה המעבדתית של הגוף הזר נערכה זמן רב מדי לאחר גילויו ע"י המתלוננת ולא היתה ראיה חד משמעית השוללת אפשרות כי הצרעה נכנסה לקופסה בעת היותה במעבדה. ביהמ"ש המחוזי, שאליו ערערה המדינה, ציין כי משהיתה עדות המתלוננת מהימנה לא היה מקום להיתלות בהשערות על מנת ליצור ספקות מלאכותיים שמא מדובר בגבעול של פרי. אעפ"כ זיכה את המשיבה מן הספק, וספקם של השופטים המחוזיים היה שמא נכנסה הצרעה לקופסה לא בבית החרושת של המשיבה אלא בבית המתלוננת לאחר פתיחתה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. לאמיתו של דבר גם הספק של ביהמ"ש המחוזי רחוק מן המציאות ואין לחפש ספיקות בלתי מציאותיים כאלה כשהמתלוננת מעידה עדות ברורה ומהימנה ולא נחקרה כלל שמא נכנסה הצרעה לקופסה בביתה של המתלוננת. אעפ"כ, ולמרות שקיים חשש שהזיכוי של המשיבה לא יהיה כדין, אין זה מקרה ראוי לבוא לערעור נוסף לביהמ"ש העליון. אין זה ענין עקרוני שצריך לערער עליו, וגם אם קורה פעם שהאשם נהנה מספק ויוצא זכאי בדינו שלא כדין, אין התביעה צריכה תמיד לערער, מה גם כשמדובר בעבירה שאינה בבחינת רעה בפני עצמה אלא עבירה בעלת אחריות מוחלטת.
(בפני: מ"מ הנשיא ח. כהן. עו"ד ר. בר חיים למבקשת, עו"ד רוזובסקי למשיבה. 26.8.80).
המ' 319/80 - אלברט מלול נגד מדינת ישראל
*בקשה לרשות ערעור בטענה כי לא היה מקום לקבל עדות מחוץ לביהמ"ש לפי סעיף 10 לפקודת הראיות (בקשה לרשות ערעור - הבקשה נדחתה).
המבקש הורשע בגניבת תיק של תיירת שבו היו מסמכים שונים ומצית זהב. הגניבה אירעה במועדון לילה באילת שבו ישב
המבקש יחד עם חברתו (להלן העדה). העדה מסרה הודעה למשטרה שלפיה המבקש הוא אשר לקח את התיק, היא נעצרה והובילה את חוקרי המשטרה למקום שבו נמצא התיק הגנוב, אך לא עלה בידי התביעה להביא את העדה לעדות בביהמ"ש שכן מתוך פחד עזבה את אילת ואי אפשר היה לאתר אותה. ביהמ"ש הירשה הגשת שתי אמרות שמסרה העדה למשטרה, לפי סעיף 10 א(ב) של פקודת הראיות, והודעות אלה היו הראיה העיקרית לחובת המבקש. הלה טען כי העדה העלילה עליו ושהיא עצמה גנבה את התיק. ביהמ"ש המחוזי דחה את ערעור המבקש על הרשעתו והבקשה לרשות ערעור נדחתה. הסניגור טען כי קיימת אי התאמה בין סעיף 10א(ב) הפותח במילים "ביהמ"ש רשאי לקבל אמרה כאמור בסעיף קטן (א)..." ובין דרישות הסעיף 10א (א)(2) - (3) שם נאמר שתנאי לקבלת ההודעה הוא שנותן האמרה הוא עד במשפט וניתנה לצדדים הזדמנות לחוקרו ושעדות העד שונה מן האמרה בפרט מהותי וכו'. הטענה נדחתה. אולי היה אפשר לנסח את סעיף 10א (ב) רישא ניסוח יותר מוצלח, אבל כוונת המחוקק נעלה מספק שאותן דרישות המופיעות בסעיף 10א (א), והן קשורות להופעתו של מוסר האמרה כעד בביהמ"ש, אינן יכולות להתמלא מטבע הדברים כאשר נותן האמרה איננו עד כאמור בסעיף 10א (ב). יש איפוא לפרש את המילים שבסעיף קטן (ב) רישא כמוסבות על סעיף 10א(א) רישא בלבד, לאמור שאמרה בכתב שנתן עד מחוץ לביהמ"ש תהיה קבילה כראיה בהליך פלילי (ובמקום "עד" קרי בסעיף קטן (ב) "נותן האמרה"). מתעוררת השאלה אם מן הראוי היה להפעיל את ההוראה המרחיקה לכת של סעיף 10א(ב) במקרה הנדון, ובנסיבות שהוכחו התשובה לכך היא חיובית. האמרה היתה טעונה "חיזוק", וחיזוק ממשי כזה מצוי בעדותו של איש משטרה שראה את המבקש באותו לילה עוזב את מועדון הלילה בחופזה כשהוא קורא לעדה להצטרף אליו ושניהם הסתלקו מן המקום במונית. בכך ראיה בטוחה שהמבקש היה הצד הפעיל בגניבת התיק.
(בפני: הנשיא לנדוי. עו"ד זכריה למבקש, עו"ד ד. שפי למשיבה. 12.8.80).
ע.א. 241/79 - חוה ויצחק פארי נגד קצין התגמולים ואח'
*פטירה עקב השרות כאשר החייל מת ממחלה בעת שרותו (הערעור נתקבל).
בתם של המערערים גוייסה לשרות סדיר בצה"ל ביום 13.10.75 וביום 6.10.77 אושפזה עקב כאבים בבטן, נותחה ונמצא גידול ממאיר בגופה. היא נפטרה לאחר כ-3 שבועות. התעוררה השאלה אם מחלתה של המנוחה נגרמה עקב שירותה הצבאי והמשיב וכן ועדת הערר השיבו בשלילה, בהתבסס על חוות דעת רפואיות שהיו בפניהם. הערעור נתקבל. מתוך שתי חוות הדעת הרפואיות, מטעם המערערים ומטעם המשיבים, יש להסיק את המסקנה כי למעשה אין ידיעה מהו הגורם למחלה הנ"ל. לפי חוות דעת אלה קיימות ספקולציות שונות התולות את התפרצות המחלה באיזורים גאוגרפיים שונים, הרגלים תזונתיים, נתונים סביבתיים וכדו'. ברם, אם גורמי המחלה אינם ידועים לא ניתן לתלות אותם דוקא בגורמים סביבתיים או תזונתיים. לפי סעיף 2 לחוק, כפי שתוקן, הרי "חייל שמת כתוצאה מ... מחלה או מהחמרת מחלה, שאירעו בתקופת שירותו, רואים אותו כמי שמת עקב שירותו אלא אם הוכח היפוכו של דבר". בע"א 751/78 (פד"י ל"ד (1) 740) נפסק כי באותם מקרים נדירים שבהם גורמי המחלה אינם ידועים, או אינם ניתנים לגילוי ולהבחנה, החליט המחוקק לחייב את המדינה במתן תגמולים, כאילו נגרמה המחלה
עקב השירות. אין מקום לסטות מההלכה הנ"ל לא לפי לשון החוק ולא לפי שיקולים של מדיניות. לא לפי לשון החוק - משום שמצוות המחוקק היא שנטל השכנוע בדבר היעדר קשר סיבתי בין המחלה ובין השירות חל על המדינה לאחר שדורשי התגמולים הוכיחו שהמחלה אירעה בתקופת השירות הצבאי, ובהיות כפות המאזניים שקולות ידה של הרשות על התחתונה. לפי שיקולים של מדיניות - משום שכאשר מתברר שלפי המידע הרפואי דהיום אין גורמי המחלה ידועים, יתכן שבעתיד יתברר שהם נעוצים בנתון הקשור לשירות הצבאי הספציפי של החייל, וספק זה מצדיק החלטה כנגד הרשות. ועדת הערעורים סברה כי קצין התגמולים הצליח לסתור את החזקה העולה מסעיף 2 לחוק ולהוכיח שלפי הידיעות הקיימות היום בשטח הרפואה לא ניתן לייחס את המחלה לגורמים תזונתיים או סביבתיים, ואולם המסקנה היחידה שיכלה הועדה להסיק מחומר הראיות היא שגורמי המחלה אינם ידועים. הטענה שעל ביהמ"ש לפסוק לפי מאזן ההסתברויות לא תועיל למשיב משום שכאשר נקבע כי גורמי המחלה אינם ידועים לא ניתן לקבוע שום ממצא על יסוד שיקולים של הסתברות ופועלת החזקה שבסעיף 2 לחוק כנגד המשיב. אשר לטענה שלפי נתונים סטטיסטיים יחס המחלה בצה"ל אינו עולה על היחס במגזר האזרחי ולפיכך אין לומר שהמחלה נובעת מגורמים הקשורים בשרות - אין שום משמעות לנתונים סטטיסטיים המשווים את שכיחות המחלה כאמור, כאשר אין יודעים מה הם גורמי המחלה. יתכן שגורמי המחלה מצויים במגזרים ספציפיים של פעילות צה"ל ואינם קיימים כלל במגזרים אחרים כפי שיתכן שזהו המצב גם בחיים האזרחיים. שכיחות שווה של המחלה בצבא ומחוצה לו אינה מונעת קיומו של קשר סיבתי בין המחלה והשירות בצבא.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא ח. כהן, בכור, לוין. החלטה - השופט לוין. עו"ד ח. קורפו למערערים, עו"ד י. בן אור למשיבים. 26.8.80).
ע.א. 614/79 - המשרד הלאומי לתיירות... רומניה נגד תור עולם בע"מ.
*בוררות (הערעור נתקבל).
בינואר 1975 נחתם חוזה בין הצדדים שלפיו הסכימה המערערת לספק ברומניה שירותי תיירות לתיירים מישראל שיופנו אליה ע"י המשיבה. בחוזה נקבע כי מחלוקת שתתעורר בין הצדדים תימסר לוועדת הבוררות של לשכת המסחר" במדינה של הנתבע. המערערת טוענת שמגיע לה מן המשיבה סכום של כ-200 אלף דולר והיא פנתה לאיגוד הארצי של לשכות המסחר בישראל אך התברר כי ללשכת המסחר בישראל אין ועדת בוררות. אז פנתה המערערת לביהמ"ש המחוזי וביקשה למנות בורר. הבקשה נדחתה והערעור על כך נתקבל. ביהמ"ש העליון קבע כי על הענין חל סעיף 8א לחוק הבוררות המסמיך את ביהמ"ש למנות בורר אם קיים הסכם בוררות ולא נתמנה בורר לפי ההסכם. ביהמ"ש העליון קבע גם כי הסייג שבסעיף 12 הדן במינוי "בורר חליף" אם נתפנתה כהונתו של בורר עקב התפטרותו וכד' אינו חל על מינוי לפי סעיף 8. הסייג של אותו סעיף הוא כי ביהמ"ש לא ישתמש בסמכותו אם "כוונה אחרת משתמעת מהסכם הבוררות". לפי סעיף 12 לא ימונה בורר חליף אם ברור מתוך ההסכם שהצדדים התכוונו לבורר זה ולא אחר ואולם לפי סעיף 8א רשאי ביהמ"ש למנות בורר אם לא נתמנה בורר לפי ההסכם, ואין נפקא מינה מדוע לא נתמנה הבורר לפי ההסכם. גם אם מתוך ההסכם עולה כוונה שונה של הצדדים רשאי ביהמ"ש, לפי שיקול דעתו, למנות בורר. בעניננו גם אין
לומר כי כוונת הצדדים בהסכם הבוררות היתה שועדת בוררות שליד לשכת המסחר "היא ולא אחר" תקיים את הבוררות.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא ח. כהן, בכור, ברק. עו"ד י. עבר כהן למערערת, עו"ד ז. רוזובסקי למשיבה. 6.8.80).
בר"ע 125/80 - סימון לאופר ואח' נגר שטגמן אביטל
*מתן רשות להתגונן בטענת קיזוז (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
המבקש ביקש רשות להתגונן בתובענה שהוגשה נגדו בבימ"ש השלום להשבת כסף שקיבל על חשבון מחיר ממכר, ואחת הטענות להגנתו היא שהוא רשאי לקזז את סכום התביעה כנגד הנזקים שנגרמו לו עקב הפרת חוזה המכר ע"י התובע. בימ"ש השלום נתן למבקש רשות להתגונן וביהמ"ש המחוזי ביטל את הרשות. הערעור נתקבל. השאלה השנויה במחלוקת בין בעלי הדין היא אם הקיזוז שהנתבע טוען לו טעון מתן הודעה מוקדמת בכתב, כאמור בסעיף 53(א) לחוק החוזים או שמא הקיזוז הנעשה לפי סעיף 32 לחוק המכר או לפי סעיף 20 לחוק החוזים אינו טעון הודעה מראש. בשאלה זו קיימת מחלוקת בין שופטי ביהמ"ש העליון והשופט המחוזי סבר כי מכיון שהוא מעדיף את הדעה המחייבת מתן הודעה מראש על פני הדעה האחרת אין עוד מקום לתת רשות להתגונן. בכך טעה השופט. דוקא מחלוקת הפוסקים בביהמ"ש העליון מצביעה על כך שהשאלה המשפטית עודנה פתוחה לדיון ולהכרעה, והדוגל בדעה של אחד הפוסקים בביהמ"ש העליון, על כל פנים הראה לכאורה עילה מספקת שתינתן לו רשות להתגונן. עדיין יכול בימ"ש השלום לפסוק לגופה של השאלה המשפטית כפי שיפסוק, ובתי המשפט של הערעור יוכלו הם בבוא שעתם לפסוק הלכה סופית בנדון.
(בפני: מ"מ הנשיא ח. כהן, עו"ד ה. בנימין למבקשים, עו"ד ה. פלוסקנוס למשיב. 6.8.80). בר"ע 187/80 - מנשה עמרם נגד דאודיאן רון וירדניה חברה לבטוח בע"מ
*טענה נגד "מומחיות" רופא שמונה בהסכמה כ"רופא מומחה" (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
בתובענה התלויה ועומדת בין בעלי הדין הסכימו הצדדים לפני הרשם "למנות את ד"ר רפאל וייץ, נאורולוג מבית חולים בילינסון, כמומחה רפואי". המומחה הגיש חוות דעתו ובראשית דבריו מעיד הוא על עצמו שהוא "מומחה ברפואת ילדים, השתלמות בנאורולוגיה...". לאחר שהוגשה חוות הדעת טען ב"כ המשיבים כי "לאור פירוט מומחיותו של ד"ר וייץ בחוות הדעת הוא רק השתלם בתחום הנאורולוגי ואינו מומחה בתחום זה". השופט מצא שלפי תקנה 168 לתקנות סדר הדין אין "מומחה" אלא מי שהוסמך לכך ושמו נתפרסם עפ"י תקנות המתעסקים ברפואה כמומחה. מכיוון ששמו של ד"ר וייץ התפרסם כמומחה לרפואת ילדים ולא כמומחה נאורולוגי ביטל את חוות דעתו. הערעור על כך נתקבל. בדיקותיו של השופט היו אולי לענין, אילו בחר ביהמ"ש מיוזמתו ברופא מומחה בשטח רפואי מסויים ועל פני חוות דעתו מסתבר שאין הוא מומחה לשטח זה. מה שאין כן כשהמינוי של המומחה נעשה בהסכמת בעלי הדין. בכגון דא אומרים להם לבעלי הדין שעליהם לבדוק את מומחיותו של הרופא לפני שהסכימו למינויו ואין שומעים להם בטענה שהמומחה שהסכימו לו אינו מומחה כאשר חוות דעתו כבר הוגשה. אם אמורים הדברים בתובע שזאת לו פעם ראשונה ויחידה שמזדמנת לו התדיינות בבימ"ש, לא כל שכן אמורים הדברים בנתבע כמו חברת ביטוח שמינוי מומחים רפואיים בתובענות מסוג זה הוא בגדר לחם חוקן.
(בפני: מ"מ הנשיא ח. כהן. 17.8.80).
בר"ע 230/79 - חברת חלקה... נגד מנהל מס רכוש וקרן פיצויים בנתניה
*מס רכוש בגין קרקע שהיתה מוחזקת ע"י פולש (בקשה לרשות ערעור - הבקשה נדחתה).
למבקשת חלקת אדמה חקלאית בשטח עירוני ובמשך שנים היו פולשים על אדמתה מבלי שהמבקשת ידעה על כך. משנודע למבקשת על השגת הגבול לא הגישה בקשה להוריד את משיג הגבול מאדמתה אלא עשתה הסכם חכירה לתקופה של 7 שנים עם הפולש. היא לא עשתה כל הסכם תשלום עם הפולש באשר לשנים שישב על אדמתה לפני ההסכם. שלטונות מס רכוש תובעים מן המבקשת את המס גם לתקופה שלפני החכירה והמבקשת טוענת כי לפי הגדרת "בעל" לחוק מס רכוש אין לראות כבעל את מי שמקרקעיו נגזלו ממנו ללא הגבלת זמן מראש. טענה זו נדחתה ואין להרשות ערעור נוסף לביהמ"ש העליון. החוק מעמיד את בעלי המקרקעין בחזקתם שהם יודעים את מה שקורה למקרקעין שלהם ושאם יושג גבולם ינקטו מיד בצעדים להחזיר את אדמתם לידיהם ואם יימנעו מעשות כן יצטרכו לשאת בתוצאות מחדלם ותשלום המסים בכלל זה. לא זו בלבד, אלא דין הוא שגם משיגי גבול חבים בתשלום דמים ראויים תמורת ישיבתם על הקרקע, ולפיכך אין כל סיבה שלא לחייב את הבעלים במס. המבקשת יכולה לתבוע מן הפולש דמי שימוש ראויים לתקופה שבה ישב על אדמתה כמשיג גבול, ואם אמנם תתבע ותגבה אין סיבה שלא תשלם מסים. אם החליטה המבקשת למחול לחוכר על חובות העבר אין שלטונות המס צריכים לסבול מכך.
(בפני: מ"מ הנשיא ח. כהן. 15.8.80).
ב.ש. 220/80 - פלוני נגד מדינת ישראל
*שחרור בערובה (בקשה לשחרור בערובה - הבקשה נדחתה).
העורר הוא קטין בן 16 וחצי המואשם בעבירת שוד, בכך שהיכה את המתלוננת על ראשה ותלש מצווארה בכח שרשרת עם תליון מזהב. לחובת העורר רשומות שתי עבירות של פריצה ואחת של גניבה ובגינן הובא בפני ביהמ"ש לנוער ונדון ללא הרשעה למתן ערבות. עתה החליט ביהמ"ש לעצור את העורר עד לבירור דינו והערר נדחה. טענה אחת בידי הסניגורית כי הראיות שבידי התביעה אין בהן כדי להצדיק מעצר, ואולם בשלב זה אין לבדוק את מהימנות הראיות ולכאורה קיימות ראיות שאם תתקבלנה הן עשויות להספיק להרשעת העורר. אשר לטענה המתייחסת לגילו של העורר - התביעה הגישה את כתב האישום תוך יומיים לאחר החלטת ביהמ"ש המחוזי בדבר המעצר עד תום ההליכים, וכן קיימת הוראה לקבוע את התיק לשמיעה בהקדם האפשרי. כיון שכך אין פגם במעצר עד תום ההליכים.
(בפני: השופט בכור. עו"ד פרנקל למבקש, עו"ד רובינשטיין למשיבה. 21.8.80).
ב.ש. 226/80 - יוטף אטדג'י נגד מדינת ישראל
*שחרור בערובה (בקשה לשחרור בערובה - הבקשה נדחתה).
המבקש מואשם בהחזקת כ-10 גרם חשיש וכמות קטנה של הרואין וביהמ"ש הורה על מעצרו עד תום ההליכים. הערר נדחה. כמות החשיש היא כמות מסחרית בעוד שכמות ההרואין איננה מסחרית. הנאשם אינו מואשם כאן בסחר בסמים אלא בהחזקת סמים, אבל מדובר כאמור בכמות מסחרית, וגם אין טענה שהיתה זו החזקה לשימוש עצמי. כאשר מדובר בסחר בסמים הרי עצם חומרת העבירה יש בה כדי להצדיק מעצר עד תום ההליכים, אם כי אין זו חובה המוטלת לעשות כן בכל מקרה ויש לבחון כל מקרה לפי נסיבותיו.
לעורר גם הרשעה קודמת בהחזקת סמים והמשפט קבוע לשמיעה בהקדם. בידי התביעה ראיות לכאורה ובשלב זה אין להכנס לשאלת מהימנות הראיות.
(בפני: השופט בכור. עו"ד מועלם למבקש, עו"ד קובל למשיבה. 25.8.80).
ב.ש. 822/80 - דניאל שולמן נגד מדינת ישראל
*שחרור בערובה (בקשה לשחרור בערובה - הבקשה נדחתה).
העורר מואשם בעבירה של מכירת 300 גרם חשיש וביהמ"ש הורה על מעצרו עד תום ההליכים. הערר נדחה. עבירת סחר בסמים היא עבירה חמורה והפכה למכת מדינה. כשמדובר בסחר בכמות בזו של סמים הרי עצם חומרת העבירה יש בה כדי להצדיק את מעצרו של הנאשם עד לבירור דינו. טוען הסניגור כי העורר היה רק מתווך ונפל קורבן בידי סוחרי סמים וקונים שהפצירו בו למצוא להם סם. אך מבלי להיכנס לדיון בשאלות אלה, קיימות לכאורה ראיות על סחר בסמים וגם אם היה זה תיווך בלבד הרי אין נפקא מינא בשאלת העונש המירבי על פי החוק. הסניגור הדגיש את עברו הנקי של העורר וכן ציין כי אביו נרצח לעיניו לפני זמן לא רב חבר שלו והעורר מנהל את הבר לאחר מות אביו ושם גם בוצעה העיסקה, ואולם נסיבות אישיות אלה הן בעלות משקל שהשופט כבר נתן דעתו עליהן ובכל זאת הגיע למסקנה שאין לשחרר את העורר.
(בפני: השופט בכור. עו"ד בירגר לעורר, עו"ד מרגלית למשיבה. 22.8.80).
ב.ש. 217/80 - רפאל פרץ נגד מדינת ישראל
*שחרור בערובה (בקשה לשחרור בערובה - הבקשה נדחתה).
המבקש הואשם בביצוע עבירת התפרצות וגניבה. המשטרה מצאה טביעת אצבע בדירה בה בוצעה הפריצה וביקשה לעצור את העורר, היא ביקרה פעמיים בבית הורי העורר והשאירה לו הודעה להתקשר למשטרה ולא התייצב ולבסוף נתפס ונעצר. ביהמ"ש החליט לעצור את העורר עד לבירור דינו והערר נדחה. העורר הוא צעיר, יליד 1960, אך מאידך יש לו עבר פלילי, הוא הורשע כבר בעבירות של פריצה וגניבה, שימוש ברכב ללא רשות, החזקת סמים ועוד. בנסיבות אלה אין להתערב בהחלטה לעצרו.
(בפני: השופט בכור. עו"ד ארקין לעורר, עו"ד מרגלית למשיבה. 22.8.80).
ד"נ 22/80 - חנה שרייבר ואח' נגד מנהל מס שבח מקרקעין
*חיוב במס שבח של עיסקת חליפין במקרקעין (הבקשה נדחתה).
לשתי המבקשות היו שתי יחידות בבית משותף כששתי היחידות משותפות לשתיהן, והן החליטו שכל אחת מהן תוותר על חלקה שלה באחת היחידות באופן שיחידה אחת תיוחד כנכס של מבקשת אחת ויחידה אחרת כנכס של מבקשת אחרת. מנהל מס שבח מקרקעין חייב אותן במס שבח בגין חליפין אלה. הענין הגיע לביהמ"ש העליון והוא אישר את עמדת מנהל מס שבח מקרקעין. הבקשה לרשות דיון נוסף נדחתה. אין בהלכה שנפסקה משום חידוש שהרי ביהמ"ש הסתמך על מימרא שנאמרה בפסק דין קודם, אם כי דרך אגב, ושלפיה הפטור ממס שבח הינו רק במקרה של חלוקת נכס מסויים ולא בחליפין שבין בעלים. טענת המבקשות שבהטלת מס שבח על פירוק שיתוף במקרקעין, כשהשותפים מחליפים ביניהם נכסים ללא תמורה נוספת וללא כל התעשרות, יסוכל רצון המחוקק שרצה לחייב במס רק את המתעשרים בלבד, טענה היא למחוקק לענות בה ולא לביהמ"ש.
(בפני: מ"מ הנשיא ח. כהן. 17.8.80).
ד"נ 4/80 - גדעון טור נגד הועדה המקומית לתכנון ולבניה רמת השרון ואח'
*תשלומי איזון בחלוקה חדשה של מגרשים ושינוי ייעוד (דיון נוסף בהחלטה שנתקבלה ברוב דעות בע"א 168/78 (פד"י ל"ד (2)265) - פסק הדין הקודם אושר ברוב דעות השופטים י. כהן, שמגר וברק, כנגר דעתם החולקת של הנשיא לנדוי והשופטת בן פורת). חלקתו של המבקש היתה בשטח שעבר תכנון ונעשתה חלוקה חדשה של מגרשים. החלקה של המבקש לא נפגעה בגין החלוקה החדשה כי קיבל פחות או יותר את החלק שהיה לו לפני החלוקה מחדש. מאידך, בכלל התוכנית היו חלקות שעליהן אחוז הבניה היה תחילה נמוך מאשר על החלקה של המבקש והדומות לה, ובתוכנית החדשה נעשה שינוי יעוד של החלקות האחרות והוגדל גם אצלן אחוז הבניה. המבקש טען כי לפי סעיף 122 לחוק התכנון והבניה מגיעים לו תשלומי איזון באשר ערך המגרש שלו קטן עתה ביחס למגרשים האחרים לעומת המצב שהיה לפני החלוקה מחדש, ואילו רשויות התכנון סברו שאין מגיעים לו תשלומי איזון שכן הערך היחסי של המגרש שלו לעומת המגרשים האחרים ירד לא בגין החלוקה מחדש אלא בגין שינוי הייעוד של החלקות האחרות. בפסק הדין הקודם נקבע ברוב דעות השופטים ויתקון וברק כי צדקו רשויות התכנון כנגד דעתו החולקת של מ"מ הנשיא לנדוי (כתוארו אז) ופסק דין הרוב בדיון הקודם אושר עתה כאמור.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, י. כהן, שמגר, גב' בן פורת, ברק. עו"ד מ. שוב למבקש, עו"ד י. גל אור למשיבים. 19.8.80).
בג"צ 493/80 - שאול אלון נגד יו"ר המועצה המקומית שדרות ואח'
*בחירת נציגי מועצה מקומית למועצה הדתית (העתירה נדחתה).
המועצה המקומית שדרות החליטה להרכיב את הנציגים שלה למועצה הדתית לפי החלוקה של שני נציגים לסיעת הליכוד, נציג אחד לסיעת המערך ונציג אחד לסיעת המפד"ל. העותר הוא נציג סיעת ל"ע במועצה המקומית וכיהן שנים רבות כחבר המועצה הדתית ולטענתו צריכה היתה המועצה להמליץ עליו להיות אחד מחברי המועצה הדתית. עתירתו נדחתה. בבחירות האחרונות למועצה המקומית נבחרו שני חברי מערך, שלושה חברי מפד"ל, שלושה חברי ליכוד ונציג אחד של ל"ע שהוא העותר. עפ"י ההרכב הסיעתי אין פגם בכך שהמועצה המקומית החליטה לתת ייצוג לסיעות היותר גדולות ולא לסיעת העותר. הצעת העותר שלכל אחת מן הסיעות יהיה נציג אחד למועצה יש בה משום קיפוח הסיעות הגדולות שזכו בבחירות במספר מנדטים פי 2 או פי 3 מסיעת העותר.
(בפני השופטים: י. כהן, גב' בן פורת, לוין. העותר לעצמו. 20.8.80).
בג"צ 184/80 - מרסדס אנמורדו ואח' נגד ביה"ד הכנסייתי הלטיני בירושלים ואח'
*התערבות בג"צ בפסיקת בי"ד כנסייתי בירושלים המזרחית בענין שבסמכות ביה"ד בשטחי הממשל הצבאי (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
המנוח חנא יעקב הנדל נפטר בהונדורס בשנת 1974. הוא היה יליד בית לחם והיגר להונדורס ורכש שם נתינות. הוא השאיר נכסי דלא ניידי בבית לחם והמשיב השני, בן אחיו, פנה לביה"ד הכנסייתי הלטיני (להלן בית הדין) היושב במזרח ירושלים והשיג צו ירושה המכריז עליו כיורשו היחיד של המנוח. העותרים, שהם אשה הטוענת שנישאה למנוח בנישואין אזרחיים ושלושה הטוענים שהם ילדי המנוח מנשים אחרות, הגישו תובענות שונות לבתי המשפט ברמאללה ולטריבונל מיוחד שהוקם לשם כך, לבטל את צו הירושה שניתן לטובת המשיב, ובין היתר פנו עתה לבג"צ בטענה כי לא יוכלו להיוושע מההתדיינויות האחרות וכי יגרם להם עוול אם בג"צ לא יתערב בנושא. עתירתם נדחתה. סמכות
הפיקוח של בג"צ על בתי דין דתיים, מכח סעיף 7 לחוק בתי המשפט, אינה משתרעת על ענינים שבהם דן ביה"ד הדתי בתוקף הסמכות שהוקנתה לו לגבי יהודה ושומרון לפי התחיקה הירדנית כפי שהונהגה ע"י מפקד האזור. ביה"ד הדתי היושב במזרח ירושלים מפעיל סמכות כפולה, הן בענינים המתעוררים בשטח שעליו חל משפט מדינת ישראל, ובכלל זה ירושלים המאוחדת, והן בענינים המתעוררים בשטח הממשל הצבאי הישראלי, וסמכות הפיקוח של בג"צ אינה משתרעת אלא על ענינים המתעוררים בשטח שעליו חל משפט ישראל. בענין הנדון דן ביה"ד הכנסייתי בנושא הנמצא בתחום הממשל הצבאי, כי צו הירושה מתייחס לנכסים שהיו למנוח בבית לחם.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, בכור, גב' בן עתו. החלטה - הנשיא לנדוי. עו"ד אסא לעותרים, עו"ד א. חורי למשיבים. 18.8.80).
בג"צ 868/79 - יעקב כהן ואח' נגד ועדת העררים על פי פקודת הרוקחים, עירית
*תורנות בתי מרקחתפתח תקוה ואח'
(התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי).
בעיר פתח תקוה ישנם 7 בתי מרקחת בבעלות פרטית. מכח פקודת הרוקחים חייבה העיריה את בעלי בתי המרקחת הפרטיים לקיים תורנויות של בתי מרקחת, למרות טענתם שהם מזדקנים ואין בכוחם לקיים את התורנויות בלילות. העיריה חייבה גם את קופות החולים הכללית והלאומית לקיים תורנויות בבתי המרקחת שלהן. על הודעות העיריה ערערו כולם בפני ועדת ערר וזו החליטה לחייב את בעלי בתי המרקחת הפרטיים לקיים את התורנויות בקובעה כי טובת הציבור עדיפה על פני ההתחשבות בטענות בעלי בתי המרקחת, אך מאידך שחררה את קופות החולים מקיום התורנויות בקבלה את טענתן כי קשה להן לעשות את הסידורים המתאימים כדי לקיים את התורנות הקבועה בחוק. עתירת העותרים נתקבלה והוחלט כי על העיריה לחייב גם את קופות החולים לקיים תורנויות לילה בבתי המרקחת שלהן. ביהמ"ש העליון התייחס לסעיפי החוק הדנים בענין תורנויות בתי מרקחת וכן להסברים שהושמעו בכנסת בעת הדיונים על התיקון בדבר תורנויות והגיע למסקנה שאין כל סיבה לשחרר את קופות החולים מן החובה לקיים תורנויות.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, גב' בן פורת, אלון. החלטה - הנשיא לנדוי. עו"ד י. מזן לעותרים, עוה"ד א. בר, ג. קליבג וינובסקי למשיבים. 1.9.80).
בג"צ 69/80 - אביהוא חירם נגד שר הביטחת ואח'
*מענק שחרורים מצה"ל למשרת בצבא קבע (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
העותר שירת בצה"ל כקצין בצה"ל ובתום שירות החובה התחייב לשרת שנתיים נוספות בשירות קבע, אך 4 חודשים לפני תום תקופת השנתיים קיבל רשות להתיר התחייבותו כדי להתחיל בלימודי הנדסה כימית בטכניון. בשל קיצור התקופה הפסיד את מענק השחרורים שהיה זכאי לו אילו השלים 24 חודשי שירות קבע. העותר פנה לראש ענף תנאי שירות בצה"ל ובינואר 1972 סוכם כי אם יתגייס העותר מיד בגמר לימודיו לקבע לתקופה שהיא לא פחות משנה אחת יאפשרו לו לצרף את תקופת שירותו הקודם לצורך מענק שחרורים. העותר סיים את לימודי התואר הראשון בשנת 1974, המשיך בלימודי התואר השני שאותם סיים בפברואר 1977, ובמרץ התגייס לשרות קבע לתקופה של שנה. עם שחרורו
ביקש העותר לממש את ההבטחה שניתנה לו ולקבל את מענק השחרורים, אך פניו הושבו ריקם באשר לפי הוראות הפיקוד העליון ניתן לצרף שירות חדש לשרות קודם אם השרות החדש נמשך 5 שנים לפחות. העותר פנה לבג"צ בהסתמכו על הסיכום האמור אך עתירתו נדחתה. בפני בג"צ טענה המדינה ראשית, כי מי שהבטיח לעותר שלאחר שרות של שנה יוכל לקבל את מענק השחרורים לא היה מוסמך להבטיח את הבטחתו, ושנית, ההבטחה היתה כי "אם יתגייס מיד" ואילו העותר לא התגייס מיד עם גמר לימודיו לקראת התואר הראשון, אלא לאחר שסיים את לימודי התואר השני. ביהמ"ש העליון ציין כי יש לו ספקות באשר לצידקת הטענה הראשונה הן מן הבחינה הציבורית והן מן הבחינה המשפטית, ואולם אין צורך לדון בטענה זו, שכן צודקת המדינה בטענתה כי הכוונה בסיכום ש"אם יתגייס מיד בגמר לימודיו" היתה לגמר לימודי התואר הראשון שבהם עסק העותר בעת שבא לידי הסיכום הנ"ל, ולא כאשר העותר יסיים לימודי תואר שני או שלישי וכו' לאחר שנים מרובות.
(בפני השופטים: גב' בן פורת, לוין, גב' בן עתו. החלטה - השופטת בן עתו. העותר לעצמו,עו"ד א. בן טובים למשיבים. 1.9.80).
ע.פ. 570/80 - ליאוניד טריגוב נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת שוחד וחומרת העונש
(הערעור נדחה).
המערער הורשע בעבירות של שידול לקבל דבר במרמה ושל דרישת שוחד ונדון ל-9 חודשים מאסר בפועל ו-15 חודשים מאסר על תנאי. הערעור על ההרשעה בעבירת השוחד ועל חומרת העונש נדחה. לענין דרישת השוחד טען הסניגור כי לא הוכחה כוונת המערער לקבל שוחד וכי הדרישה שדרש לקבל כספים היתה דרישה עסקית שלא היה לה קשר עם התפקיד שמילא בעירית חיפה באותה שעה. אולם, עפ"י העדויות שהיו בפני ביהמ"ש המחוזי הוא דחה את טענת המערער והגיע לכלל מסקנה ברורה שהיתה לו הכוונה הפלילית הדרושה. זאת היא קביעה עובדתית מובהקת שאין להתערב בה. אשר לחומרת העונש - כבר עברו 3 שנים מאז ביצוע העבירה, המערער הוא עולה חדש והוא מטופל באם זקנה ואינו נמצא בקו הבריאות. ברם, ביהמ"ש המחוזי כבר הביא את כל הנסיבות המקילות האפשריות בחשבון כאשר גזר את העונש, ולולא נסיבות מקילות אלה היה העונש צריך להיות חמור פי כמה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא ח. כהן, לוין, גב' בן עתו. עו"ד עציון אלישע למערער, עו"ד גב' מ. רובינשטיין למשיבה. 4.9.80).