ע.פ. 476/79 - עיסא בולוס נגד מדינת ישראל
*הרשעה ברצח המבוססת על עדות עבריין והודאות הנאשם.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בת.פ. 5/79 - הערעור נדחה).
באוקטובר 1978 לפנות בוקר, נורה ונהרג ביפו המנוח עבדאללה עייש (להלן עייש). למעלה מחודש לאחר מכן דיווח מודיע משטרתי בשם משראווי למשטרת כי ראה את המערער וגיסו מטמינים חבילה במגרש ריק ליד קיר וסבר כי מדובר בסמים שהוחבאו. המשטרה ערכה חיפוש במקום וגילתה בחבילה אקדוח וכדורים ובבדיקה התברר כי באקדח זה נורה עייש. לאחר שהמערער נעצר הכניסה המשטרה לתאו כאסיר את העד אחמד שפעל מטעם המשטרה. בשיחה עם אחמד גילה המערער שהאקדח שייך לו, כי הוא וגיסו ועוד אחד וכן המנוח היו שותפים לעיסקת סמים ועייש גנב את הסמים ולפיכך החליטו השלושה להרוג את עייש. המערער גילה כי מסר את האקדח לאדם השלישי בחבורה והשלושה יצאו במכונית למקום שבו נמצא עייש והאדם השלישי יצא מהמכונית, ירה בעייש, חזר למכונית והשלושה נמלטו. שיחה זו הוקלטה גם בחלקה. קצין משטרה בשם מרוז נפגש לאחר מכן עם המערער ולאחר שהתברר למערער שאחמד היה סוכן משטרתי וכי השיחה עם אחמד הוקלטה סיפר המערער לקצין מרוז אותו סיפור. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער ברצח בהתבססו על עדותו של משראווי בדבר הקשר שבין המערער לבין האקדח ועל שתי הודאותיו של המערער בפני אחמד ובפני מרוז, כשהקשר של המערער
לאקדח מהווה את "הדבר מה הנוסף" הדרוש לביסוס ההרשעה. מכאן הערעור.
א. הסניגור ייחד טיעונו באשר לאמינות העד משראווי שהוא כשלעצמו טיפוס פלילי, אך ביהמ"ש המחוזי היה ער לכך והחליט להאמין לסיפורו של משראווי. עד זה עסק בבילושים ובמעקבים אחרי סוחרי סמים ביפו וכאשר מסר למשטרה כי ראה את המערער וגיסו מחביאים דבר לא ידע שמדובר בנשק. כבר נפסק לא אחת כי העובדה שהעד הוא עבריין או מעורב בחוגי עברינים, אין בה כשלעצמה כדי לפסול אמינותו. יש בעובדה זו כדי לחייב זהירות יתירה מצד ביהמ"ש התומך מסקנותיו על דברי העד, אך אין לדחות את דבריו של העד. לכך יש להוסיף כי כאשר נעצר המערער אמר לאיש משטרה כי הוא משתמש בסמים לצריכה עצמית ובאשר לנשק טען שהוא חושש לספר את האמת מאחר וזה עלול לסבך את גיסו.
ב. ביהמ"ש המחוזי סבר כי הן ההודאה לאחמד והן זו למרוז קבילות ואמינות ואין להתערב בכך. לשם קבילותה של הודאה צריך שיובאו בפני ביהמ"ש ראיות כי הדברים נמסרו באופן חופשי ומרצון, וזאת בין אם הדברים נמסרו לאיש מרות ובין אם נמסרו לאזרח מן השורה. אין חובה להוכיח את ההודיה דוקא ע"י מסמך חתום ע"י הנאשם וניתן להוכיח את תוכנה של ההודיה גם ע"י עדות בע"פ של מי ששמע אותה במישרין. זאת בין אם הלה רשם לעצמו את הדברים סמוך לשמיעתם ובין שהוא מעלה אותם מזכרונו בעת העדות. עם זאת איש משטרה המקבל הודאה צריך לשקוד על רישום הדברים וחתימתם ע"י הנחקר, והוכחת הודאה בדרך אחרת היא רק בגדר חלופה שניה במעלה ובלית ברירה כשהנחקר מסרב.
ג. טענה אחרת העלה הסניגור כי ההודאה לאחמד הוצאה מהמערער ע"י הטעיה ותרמית, באשר אחמד הציג עצמו בפני המערער כעציר ולא גילה לו שהוא איש משטרה. טענה זו אין לקבל. אין צורך להכנס כאן לשאלה בדבר קבילות ראיות שהושגו באמצעים בלתי חוקיים ושיקול הדעת של ביהמ"ש לקבל ראיות כאלה, שכן
אין לומר כי הודאה זו הושגה בדרך בלתי חוקית. המשטרה רשאית לנסות ולהפגיש את החשוד עם סוכן מוסווה שלה מתוך תקווה שהחשוד ידבר יותר מאשר בעת חקירתוע"י המשטרה כשהוא סובר שגם בן שיחו הוא עבריין ואין לראות בכך מעשה תרמית הפוסל את קבילות הראיה. המודה מרצונו בביצוע עבירה תוך שיחה עם אחר עושה כן על סיכונו הוא ואין לו זכות מוקנית לכך שתוכן השיחה ישמר ע"י בן שיחו בסוד. אין גם פגם בכך שמקויימת האזנה לשיחה המתנהלת בין השניים והאזנה כאמור אף רצויה מכיון שיש בה כדי לאפשר ביקורת נוספת על תוכן הדיווח של הסוכן. אגב, הקלטת השיחה בוצעה לפני שנכנס לתוקפו חוק האזנת סתר אך גם לאחר תחילת החוק אין לפסול את ההאזנה. זאת מכיוון ש"האזנת סתר" אסורה כאשר אף אחד מבעלי השיחה להאזנה אינו מסכים להאזנה אך לא כשאחד מהם מסכים להאזנה.
ד. מדובר בהודאות שנמסרו ע"י המערער וכדי להתבסס עליהן יש צורך ב"דבר מה נוסף". התביעה ביקשה כי ביהמ"ש יראה את "הדבר מה נוסף" בין היתר בכך שהמערערמסר שתי הודאות, בשני מועדים שונים, וחזרה זו כשלעצמה מקיימת את מבחן הזהירות לקביעה שמה שנאמר בהודאה אמת הוא. אין לאמץ השקפה זו. הודאה החוזרת ונישנית מפיו של אותו נאשם אין למצא בה את המבחן הדרוש לאימות ההודאה, מבחן שניתן לביסוס ע"י דבר מה נוסף. מאידך מצוי "דבר מה נוסף" כנדרש, בראיות הכורכות את המערער באחזקת הנשק ששימש לביצוע העבירה, ובהקשר זה יש לתת את הדעת לא רק לעובדת ההחזקה בנשק אלא לנסיבות שאפפו את החזקתו ואת העברתו לאחר.
ה. אשר לשאלה אם בדין הורשע המערער ברצח אחרי שהוכח כי נטל חלק בהתיעצות שבה הוכרע גורלו של עייש וסיפק את הכלי ששימש לעבירה ואף נוכח בקירבת מקום בעת ביצוע העבירה - התשובה היא חיובית. משמעותה המשפטית של מערכת הנתונים האמורה עולה במישרין מן האמור בסעיף 26 לחוק העונשין. ניתן לבסס את הרשעתו של המערער ברצח בתחומי אחריותו של מי שמספק מכשיר עבירה מתוך כוונת כי תבוצע עבירה מוגדרת שעליה הוסכם מראש. בשותפות להחלטה, המלווה הודעה פלילית, יש כדי להפוך את המערער לשותף לעבירת הרצח שבוצעה לאחר מכן אם כי לא הוא ירה במנוח. אחריותו הפלילית של המערער לרצח נובעת גם מדיני הקשר שהרי הוא קשר קשר עם אנשים נוספים להוציא לפועל את הרצח. כמו כן די בכך שהמערער נוכח בקרבת המקום כאשר בוצע הרצח, הוא הגיע עם הרוצח במכונית, חיכה לביצוע העבירה והסתלק יחד עם הרוצח אחרי ביצוע העבירה וכשמעשיםאלה נבחנים על רקע ההחלטה שקדמה לביצוע המעשה אין ספק כי נוכחותו במקום נעשתה מתוך כוונה מן הסוג שתאורה ניתן בסעיף 26 (4) לחוק העונשין.
(בפני השופטים: שמגר, בכור, לוין. החלטה - השופט שמגר עו"ד י. הייק למערער, עו"ד גב' מ. ברנשטיין למשיבה. 17.12.80).
ע.פ. 484/80 - דרעי יחיה נגד מדינת ישראל
*הרשעה בגניבת דברי דאר ע"י פקיד דאר.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בירושלים בת.פ. 211/79 - הערעור נדחה).
המערער שימש פקיד דואר במחלקת תביעת דואר גניזה ותפקידו היה למיין מכתבים שכתובת הנמען עליהם אינה ברורה ולהעבירם לפקידים אחרים. נאסר איסור חמור על עובדי המחלקה לפתוח מכתבים ונצטוו להעביר כל מכתב למנהל המחלקה או לסגניו. בעקבות חשדות שהתעוררו בדבר גניבות ממכתבים הותקן בחדר ציוד טלויזיה להפעלה במעגל סגור וקצין הבטחון ועוזריו צפו ממקום סתר אל שולחן עבודתו של המערער. שאליו הופנתה מצלמת הטלויזיה. שלושה קציני ביטחון שצפו במערער במשך מחצית השעה ראו אותו שמונה פעמים פותח מעטפות, מוציא את תכולתן ומכניס את ידו לכיסו. הם הזמינו את המערער לחדרו של המנהל ושם נדרש להוציא מכיסו את התכולה. הוא הוציא מכיס אחד 40 ל"י ומהכיסים האחרים כספים אחרים. תחילה כפר המערער באשמה, אך לאחר מכן התוודה בפני קציני הבטחון שהוציא משתי מעטפות 20 ל"י מכל מעטפה. כן מסר הודאה במעשים הנ"ל אך לאחר מכן חזר בו מהודאותיו. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער על פי הודאותיו הנזכרות, על פי מראה עיניהם של קציני הבטחון שצפו בו, ועל פי קרעי המכתבים שניתפסו בסל הניירות של המערער. הוא נדון ל-6 חודשים מאסר בפועל ולשנתיים וחצי מאסר על תנאי. הערעור נסב על ההרשעה ועל חומרת העונש.
א. הרשעת המערער בדין יסודה, ודי היה במראה עיניהם של העדים שצפו בטלויזיה וזאת אפילו לא נמצאו קרעי הניירות בסלו ואפילו לא היה מודה בהודיותיו. העובדה שהמערער נראה יוצא עם המעטפות הקרועות מתחום התצפית של המכשיר וחוזר בידיים ריקות, העובדה שבסל הניירות שלו נמצאו קרעי המעטפות וכן העובדה שבאחד מכיסיו נמצאו 40 ל"י, בנפרד מהכספים שלו, אינן חיוניות לתוצאה המרשיעה אולם יש בהן כדי להוסיף משקל וחיזוק.
ב. לטענת הסניגור מדבר הסעיף שבו הורשע המערער על פקיד דואר שגנב "דבר דואר" ולטענתו אין לומר כי "כסף" הינו דבר דואר כהגדרתו בפקודת הדואר, וכן אין לראות בקריעת דבר דואר "השמדתו" כמשמעותו בפקודת הדואר. טענה זו אין לקבל. אפילו אין המערער בגדר "פקיד דואר שגנב דבר דואר" הרי הוא בגדר החלופה "או שלמטרה כל שהיא שלח יד בדבר דואר" והמשכו של הסעיף כי אותו דבר דואר הכיל כסף וכו'. כמו כן לצורך הפקודה יש לראות בקריעת המעטפה וזריקתה לסל של פסולת "השמדתו" לצורך העבירה הנדונה.
ג. במהלך המשפט הוגשה תעודת שר התיקשורת לפי סעיף 45 לפקודת הראיות בה קבע כי כל מידע הקשור לשיטת הפעלתה של טלויזיה במעגל סגור ומיקומה וכיוצא באלה פרטים הינם מסויים וגילוי החומר יש בו כדי לחבל בגילויים של מקרים דומים. ביהמ"ש המחוזי לא נעתר לבקשת הסניגור להעדיף את צורכי החקירה על פני הענין הציבורי ולא התיר לסניגור לחקור את קציני הביטחון בעניינים אלה. טוען המערער כי בכך קופחה הגנתו אך אין לקבל טענה זו. אכן, ספק אם ביהמ"ש הקדיש לשאלה זו את מלוא תשומת הלב שהיא ראויה לו, אך צדק ביהמ"ש בהחליטו לדחות את בקשת המערער שכן חשיפת ההפעלה ומיקומו של המיכשור עלולה לחבל ולסכל גילויים של מקרים דומים והרי זה נימוק כבד משקל. כמו כן אין ספק שלמערער לא נגרם עיוות דין נוכח משקלן המצטבר של הראיות האחרות.
ד. אשר לטרוניות הסניגור על שביהמ"ש המחוזי צירף את הקרעים שנתפסו בסל כדי לעמוד על טיבם - יפה עשה ביהמ"ש שעמל להוציא אמת לאור. אין ביהמ"ש רשאי לעצום עיניו ולהמנע מלבדוק ראיה שהוגשה לו כמוצג במקום שיש צורך להתרשם ממנה ולעמוד על טיבה האמיתי.
ה. אשר להודיות של המערער - העיד אחד החוקרים כי אמר למערער שיצטרך לעמוד מול עדים בביהמ"ש שראו אותו גונב את הכסף מהמעטפות וכי הסביר למערערשהוא חושב שיורשע ואם יודה אולי יקלו בעונשו. אין לקבל את טענת הסניגור כי בדברים האמורים יש משום הבטחה ופיתוי הפוסלים את ההודיה. בעניין מתן הודאה עקב פיתוי קיימות שתי גישות בפסיקה. לפי גישה אחת יש לבחון אם במקרה הקונקרטי היה באמצעי הפסול כדי להביא את הנאשם להודאת שקר. לפי הדעה השניה הודאה שנגבתה בהשפעת אמצעים פסולים דינה להיפסל גם אם ברור שהאמצעיםלא גרמו באותו מקרה להודאת שקר. בחינת נסיבות הפרשה הנדונה מראה בעליל שדברי החוקר המשטרתי לא הביאו את המערער לתת הודיית שקר אלא עודדו אותו להתוודות. מכאן שלפי הגישה הראשונה לא תיפסל ההודיה. אולם, אפילו לפי הגישה השניה אין לפסול את ההודיה. ההגיון שביסוד גישה זו הוא שמחמת אופייה הבלתי הוגן של החקירה הוחלש רצון השתיקה של העציר במידה כה ניכרת עד שהחוק מניח כי בנסיבות כאלה אין לבטוח באמיתות ההודאה. אולם אם שוכנע ביהמ"ש כי מבחינתו הסובייקטיבית של הנחקר ובנסיבות החקירה לא היה באמצעים כדי להחליש את רצון השתיקה של הנחקר הרי ההודיה כשרה היא כראיה. בעניננו ברור מתוך עדותו של המערער כי הוא לא הושפע מאותו חוקר שהעיד על הדברים הנ"ל ולפיכך לא היה מקום לפסול את ההודיה.
ו. אשר לעונש - העבירות הן חמורות ביותר והן פוגעות בצבור המפקיד באמצעות מכתביו את רכושו ואת עניניו הפרטיים וסודותיו הכמוסים בידי פקידי הדאר. ביהמ"ש כבר נתן דעתו על הנסיבות המקילות שיש להביא בחשבון בהטלת העונש ואין מקום להתערב במידת העונש.
(בפני השופטים: אלון, לוין, טירקל עו"ד בר חיים למערער, עו"ד קרבל למשיבה. 13.12.80).
בג"צ 379/80 - תחיה פריד נגד ביה"ד הרבני האזורי בחיפה ואת' *סמכות ביה"ד לפסוק על מכירת דירת בני הזוג שלא במסגרת פסק גירושין (התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי). ביה"ד הרבני הורה על מכירת דירת בני הזוג וחלוקת התמורה ביניהם. עתירת העותרת התקבלה. לא היתה סמכות לבית הדין לפסוק בענין הדירה אלא תוך כדי גירושין, ומאחר ובית הדין פסק, שאין לחייב את בני הזוג בגירושין, נמצאת פסיקתו בענין הדירה תלושה מפסיקת הגירושין, ולפיכך אין החלטת בית הדין יכולה לעמוד.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא ח. כהן, בכור, טירקל. 15.12.80).
בג"צ 127/80 - אודם משה נגד ראש עירית תל אביב ואח'
*הצבת שולחנות ליד בית קפה בתל-אביב (התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי).
בפינת הרחובות אבן גבירול ואלקושי בתל אביב מנהל העותר, מאז יולי 1977, עסק של מכירת משקאות קלים, מיצים ועוגות. העותר ביקש להציב כסאות ושולחנות על המדרכה בחזית הפונה לרחוב אלקושי. באפריל 1978 קיבל היתר כנדרש שכוחו יפה עד לסוף אותה שנה. לקראת סוף שנת 1978 ביקש לחדש את ההיתר ופקידי העיריה דרשו ממנו לבצע שינויים במדרכה והוא ביצע אותם בהשקעה כספית גדולה. לאחר מכן הוא נדרש להחזיר את המצב לקדמותו ושוב השקיע כספים ועשה זאת. לבסוף הודיעו לעותר כי עמדת ראש העיר היא, שאין לתת היתר. העותר פנה שנית לעיריה, נערכה ישיבה ביום 9.5.79 אצל ראש העיר ובה הוחלט כי מכיון שלעותר היה היתר בעבר ינתן לו היתר חדש לשנה אחת בלבד ובתום השנה יחודש לשנה נוספת אם לא תהיינה תלונות על מטרד לציבור. ההחלטה נמסרה בכתב לעותר. חרף ההחלטה הנ"ל סירב ראש העיר לתת לעותר היתר להצבת שולחנות וכיסאות ברחוב אלקושי אם כי היה מוכן לתת רשיון כזה ברחוב אבן גבירול. עתירת העותר נתקבלה והצו על-תנאי הפך להחלטי. לראש העיר יש סמכות לתת היתר כמבוקש וסמכות זו תלויה בשיקול דעת החייב להיות מופעל על פי הכללים של המשפט המינהלי. ראש העיר ציין כי השיקולים שעמדו לנגד עיניו מקורם בטעמים של שמירה על איכות החיים והמגמה לשמור על צביון רחובות המגורים. הוא הגיש חוות דעת כי הרעש הנגרם על ידי הלקוחות שעל-ידהשולחנות מהווה מטרד לדיירים בסביבה וכי הרעש עולה על הגבול העליון המותר על פי התקנות למניעת מפגעים (רעש בלתי סביר). שיקול דעת זה של איכות החיים הוא ללא ספק שיקול רלוונטי אך אין זה יכול להיות השיקול היחידי. בצד צורכי איכות החיים של הדיירים עומדים צורכי העסק של העותר. השאלה היא אם ראש העיר פעל על פי איזון נאות בין האינטרס של העותר והאינטרס של דיירי הבית. המערכת הנורמטיבית שבמסגרתה נעשית הבחינה אם נעשה איזון כדין היא עיקרון הסבירות אשר במסגרתו שוקלים אם איזון האינטרסים נעשה על פי אמות מידה ראויות. השאלה איננה מה הוא האיזון הנראה לבית המשפט כנכון אלא אם האיזון שנעשה על ידי הרשות המינהלית נופל לתחום הסבירות. בעניננו יש לקחת בחשבון את העובדה שהעותר היה בעל היתר בעבר, העותר הוציא הוצאות ניכרות להכנת הרחבה ברחוב אלקושי וזאת על דעת עובדי העיריה וכן ההחלטה שנתקבלה ביום 9.5.78 כאמור. נתונים אלה יוצרים ציפיה סבירה אצל העותר כי ינתן לו היתר חדש ונדרשים שיקולים רציניים כדי לשלול ציפיה סבירה זו. הובאו מטעם העותר שתי חוות דעת ממכון התקנים שלפיהן הרעש של התחבורה ברחוב איבן גבירול עולה בהרבה על הרעש הנובע משיחת האנשים שישבו ליד השולחנות ומכיון שכך אין לומר כי הרעש הזה מצדיק אי מתן רשיון. בנסיבות אלה רשות מינהלית סבירה חייבת לקבוע כי הכף נוטה בצורה משמעותית לטובת העותר.
(בפני השופטים: י. כהן, ברק, בייסקי. החלטה - השופט ברק. עו"ד שלוש לעותר, עו"ד קונשטוק למשיבים. 21.12.80).
בג"צ 145/80 - ג'העיה אספן ואחרים נגד שר הבטחון ואח'
*ביטול רשיונות בניה בגדה המערבית (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
העותרים הם אגודה שיתופית לשיכון מורים ושלשה מחבריה של האגודה. מטרת האגודה היא להקים שיכון למורים ולמטרה זו רכשה שטח קרקע ליד איזור התעשיה של עטרות בסביבות ירושלים. בתחילת 1978 פנתה האגודה למנהל לשכת התכנון באיזור יהודה ושומרון וביקשה
לברר אם יש סיכוי לכך שתאושר הקמת שכונת מגורים באיזור והתשובה שניתנה היתה כי בשל קרבתו היתרה של המקום לאיזור התעשיה אין סיכוי שפרויקט בינוי של שכונה כאמור יאושר. בארבעה מועדים, מאוגוסט 1978 ועד מאי 1979, הגישו 24 חברים של האגודה, כל אחד בנפרד, בקשות אישיות לרשיונות בניה באיזור וכל אחד מהם קיבל רשיון בניה מבלי שהממונים על מתן הרשיונות ישימו לב שהמדובר בפרויקט בניה נרחב. כשהחלה הבניה במקום נבדק הענין והתברר כי כל עשרים וארבעה הרשיונות הם על אותו שטח, ואז הודיע הממשל על ביטול הרשיונות וכולל שלושה שהחלו בבניה. עתירת העותרים לבג"צ נדחתה. ביהמ"ש העליון ניתח את ההוראות השונות החלות על האיזור בכל הנוגע לבניה, החל בחיקוקים מימי המנדט דרך תיקוני החוקים בימי השלטון הירדני ועד להוראות הממשל והגיע למסקנה כי על פי כל החוקים הללו רשאי השלטון לבטל רשיון גם לאחר נתינתו. בג"צ עמד על כך שהעותרים לא גילו את אוזני הממשל כי מדובר למעשה בבניית שכונה שלמה ולא בבניות אישיות פרטיות אשר הן מאושרות בדרך כלל ללא בדיקה יתירה.
(בפני השופטים: שמגר, ברק, גב' בן עתו. החלטה - השופט שמגר. עו"ד א. חורי לעותרים, עו"ד ר. יארק למשיבים. 22.12.80).
בג"צ 698/80 - סאעד קואסמה ואח' נגד שר הבטחון ואח'
*גירוש ראשי העיריות בגדה לירדן (העתירה נדחתה ברוב דעות הנשיא לנדוי והשופט י. כהן, כנגד דעתו החולקת של מ"מ הנשיא ח. כהן).
בפסק דין זה נדונה שאלת גירושם של סאעד קואסמה ומוחמד מילכן ושופטי ביהמ"ש העליון הגיעו כאחד למסקנה שאין לפסול את שיקולי המפקד הצבאי בענין גירושם של העותרים אלא שנחלקו הדעות אם יש לו סמכות לגרש את תושבי האיזורים מהשטחים המוחזקים. הנשיא לנדוי והשופט י. כהן הגיעו למסקנה כי יש סמכות למפקד הצבאי לבצע את הגירוש כנגד דעתו החולקת של מ"מ הנשיא ח. כהן. בשני פסקי דין מקיפים מנמקים הנשיא ומ"מ הנשיא את עמדותיהם הנוגדות תוך ניתוח התקנות הירדניות שאומצו באשר לתחולתם בשטחים, המשפט הבין לאומי ותחולתו והחוקים הירדניים. בפסק דין קצר מצטרף השופט י. כהן לדעתו של הנשיא לנדוי.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, מ"מ הנשיא ח. כהן, י. כהן. עוה"ד פ. לנגר וע. אסלילעותרים, עו"ד גב' צ. ביניש למשיבים. 4.12.80).
ע.פ. 484/79 - מדינת ישראל נגד אורי שליט
*קולת העונש (עבירות מס) (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
המשיב הורשע בשתי עבירות לפי סעיף 220 לפקודת מס הכנסה, בכך שהשמיט בשנת המס 1974 סכום של 100 אלף ל"י הכנסות והצהיר על סכום 84 אלף ל"י, ובשנת המס 1975 הצהיר על הכנסה של 88 אלף ל"י והשמיט סכום של 175 אלף ל"י. ביהמ"ש המחוזי דן את המשיב לשנה מאסר על תנאי ולתשלום קנס בסך 200 אלף ל"י והערעור על קולת העונש נתקבל, והועמד על 3 חדשים מאסר בפועל וקנס נוסף של 30 אלף שקלים.
בגזר הדין הזכיר השופט טענת הסניגור כי מדובר בעבירות שלפני הרפורמה אך אין הדבר כן. ביחס לשנת המס 1974 הגיש המשיב דו"ח מתקן לאחר כניסת הרפורמה לתקפה ובו הצהיר על תוספת של 10 אלפים ל"י בלבד. כן כותב השופט כי עונש מאסר צריך להיות מופעל "לגבי מקרים קיצוניים במיוחד המראים על זדון וערמה" ואולם לפי פסיקתו של ביהמ"ש העליון מי שמשתמט מתשלום מס אמת דינו למאסר, אלא אם קיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות הטלת קנס בלבד. כמו כן מזכיר השופט
כנסיבה מקילה את מעמדו של האדם העומד לפניו וכאן מדובר בנאשם התופס מקום נכבד בענף יצוא בולים, אך אין זו נסיבה מקילה כלל ועיקר. אדרבא, אדם בעל עמדה כזאת חייב להקפיד במיוחד בשמירת החוק, כי הוא נותן דוגמא לחבריו למקצוע והקלת יתר כלפיו, כשהוא חוטא, עלולה לשמש אות לחבריו שהסיכון בהפרת החוק אינו גדול. חומרה מיוחדת בהתנהגותו של המשיב, שכאשר ניתנה לנישומים שעת כושר לתקן את הדוחו"ת לאחר הרפורמה הגיש דו"ח מתקן בסכום פעוט ובזה הוסיף חטא על פשע. אין גם לקבל את הנימוק כי מדובר באלפי פריטים ויתכנו טעויות, שכן מדובר בהשמטות באחוזים גבוהים ולא בהשמטות קלות. מאידך, מדובר באדם בן 60 שבריאותו לקויה, וכן נמשך המשפט זמן רב. בכל הנסיבות יש להחמיר בעונש כאמור. ביהמ"ש העליון הדגיש כי הוא מקל בעונש מכיון שמדובר בערעור מטעם המדינה ואז אין הוא ממצה את חומר הדין, ואין העונש האמור צריך לשמש קנה מידה לעונשים שמן הראוי להטיל.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, י. כהן, בכור. החלטה - הנשיא לנדוי. עו"ד ח. ברנזון למערערת,עו"ד ש. תוסיה כהן למשיב. 17.12.80).
ע.פ. 424/80 - שלום אלבז נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (התפרצות וגניבה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
למחרת חג המולד פרץ המערער, יחד עם אחר, לכנסיה הרוסית באבו כביר והשנים גנבו תשמישי קדושה שונים, מכרו אותם והקונה התיך אותם. ביהמ"ש המחוזי דן את המערער ל-5 שנים מאסר בפועל, שנתיים מאסר על תנאי והפעיל מאסר על תנאי של 38 חדשים לריצוי חופף. הערעור על חומרת העונש נדחה. הסניגור טען כי הוטל העונש המירבי הקבוע בחוק של 7 שנות מאסר ובכך הפריז ביהמ"ש, אך טענה זו אין לה עמידה. העבירה היא חמורה ביותר ועל אף זאת לא מיצה ביהמ"ש את הדין עם המערער. מעשה ההתפרצות נעשה למקום תפילה למחרת אחד החגים המקודשים לאותה עדה ונגנבו חפצים שמלבד ערכם הכספי יש להם חשיבות מבחינה דתית ואולי אף ערך היסטורי. התכת החפצים מעידה על קהות חושים חמורה. המאסר בפועל שהוטל בגין עבירה זו, כשביהמ"ש לקח בחשבון עבירת התפרצות נוספת, הוא למעשה 22 חדשים, שכן 38 חדשים הופעלו כמאסר על תנאי בגלל עבירות קודמות.
(בפני השופטים: אלון, ברק, בייסקי. החלטה - השופט אלון. עו"ד י. בן חיים למערער, עו"ד מ. גולדמן למשיבה. 10.12.80).
ע.פ. 244/80 - דוד בן ששון כהן נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (התפרצות וגניבה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער התפרץ לדירה וגנב 4 מתוכה תכשיטים ששויים כ-40 אלף ל"י. הוא נדון לשנה מאסר בפועל וכן הופעל מאסר על תנאי של שנתיים במצטבר. הערעור על חומרת העונש נתקבל וביהמ"ש העליון קבע כי מתוך המאסר החדש. 9 חדשים יהיו חופפים ורק 3 חדשים מצטברים. לצורך גזה"ד נמסר לביהמ"ש המחוזי כי 5 ילדי המערער מסודרים במוסדות ואצל משפחות אומנות, בעוד שלמעשה הם נמצאים בבית ואשת המערער מטפלת בהם. מתסקיר שרות המבחן עולה כי המערער הוא אב מסור ובעל משפחה טוב, אך בגלל חולשת אופי מבצע מדי פעם עבירות שונות. בכל הנתונים הוחלט להקל בעונש כאמור, תוך תקוה שהפעם ילמד המערער לקח ולא יחזור לסורו.
(בפני השופטים: י. כהן, בכור, לוין. עו"ד ישראל למערער, עו"ד לירן למשיבה. 16.12.80).
ע.פ. 391/80 - ג'ורג' נימר ואקום נגד מדינת ישראל
*הרשעה בהחזקת חשיש (הערעור נתקבל בחלקו).
המערער הורשע בהחזקת שתי חבילות חשיש במישקל 25 גרם ובנסיון לסחור באותו חשיש. הוא נדון לשנתיים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי וכן הופעל במצטבר מאסר על תנאי של 18 חודש. הערעור נתקבל באשר להרשעה בנסיון לסחור בחשיש והעונש הועמד על שנה אחת מאסר בפועל ושנה אחת מאסר על תנאי, בנוסף למאסר על תנאי שהופעל. ביהמ"ש העליון קבע כי בחומר הראיות לא היה די כדי לבסס הרשעה של נסיון לסחר בסמים ושקריו של המערער, כפי שנקבעו ע"י ביהמ"ש המחוזי, אין בהם כדי לסייע למיבנה עובדתי רעוע מלכתחילה.
(בפני השופטים: י. כהן, שמגר, לוין. החלטה - השופט לוין. המערער לעצמו, עו"ד י. בלטמן למשיבה. 24.12.80).
ע.פ. 887/80 - יעקב טורצ'ין נגד מדינת ישראל .
*חומרת העונש (שוחד) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל בחלקו).
המערער הורשע בעבירות שונות של לקיחת שוחד, מירמה וזיוף והתחזות כשוטר ונדון לשנה וחצי מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי וכן לתשלום קנס של 20 אלף שקל בתוך 4 חודשים. הערעור על חומרת העונש נתקבל בכך שהקנס בוטל. אשר למאסר בפועל - כבר התחשב השופט דלמטה בנסיבות האישיות המיוחדות של המערער בהטילו מאסר בפועל לתקופה קצרה יחסית ובכך אין להתערב. לעומת זאת צודק המערער באשר לחיוב בתשלום הקנס. משנדון אדם למאסר לתקופה של ממש אין להטיל עליו גם קנס שיצטרך לשלמו לאחר שחרורו, אלא אם כן יש בידי ביהמ"ש נתונים המראים לכאורה או חשש מבוסס ששלל העבירה שמור עם הנאשם והוא עומד ליהנות ממנו לכשישוחרר.בעניננו לא היו כל נתונים שלפיהם ניתן להניח שיש בידי המערער קרן שמורה לסילוק הקנס.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא ח. כהן, אילון, טירקל. עו"ד ד. מקרין למערער, עו"ד גב' ר. סוכר למשיבה. 23.12.80).
ע.פ. 585/80 - ראשיד עג'ני קוידר נגד מדינת ישראל
*הרשעה בהחזקת סמים (הערעור נדחה).
המערער הורשע באחזקת כמות של חצי ק"ג חשיש, שלא לצריכה עצמית, ונדון ל-3 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי וכן לתשלום קנס של 50 אלף ל"י. ערעורו על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. ההרשעה התבססה על מערכת ראיות נסיבתיות ועל אמרתו של המערער במשטרה. בפני ביהמ"ש העידו אנשי משטרה כי קיימו תצפיות על ביתו של המערער ונוכחו לדעת כי אנשים שונים פונים לביתו של המערער ביחידים או בקבוצות והוא יוצא לקראתם, ניגש למקומות מסויימים ליד ביתו, מושיט ידו ולוקח דבר מה ומוסר לאנשים שפנו אליו. לאחר מספר ימים נערך חיפוש ונתגלו סמים במקומות שאליהם היה המערער פונה עם מבקריו. המערער נעצר ותחילה מסר שתי הודעות שבהן הכחיש כל קשר לסם, אך כעבור 4 ימים מסר הודעה שלישית שבה הודה באחזקת הסם. המערער התנגד לקבילותה של ההודאה בטענו כי היא ניתנה כתוצאה מהשאה עקב הבטחה לשחררו לאחר שיודה. ביהמ"ש המחוזי החליט לקבל את ההודאה, אך ביהמ"ש העליון קבע כי לא היה זה בטוח לקבל את ההודאה. נפסק בעבר כי כאשר העציר שואל את השוטר אם ישוחרר לאחר שיודה והשוטר עונה בחיוב כי אז אין בתשובה כאמור של הגורם המשטרתי, כשלעצמה, כדי לשלול את רצונו החופשי של העציר עד
כדי פסילת ההודאה הנמסרת בעקבותיה. במקרה שלפנינו קיים ספק אם הבטחות אנשי המשטרה באו בעקבות שאלת המערער ומכיון שנותר ספק סביר באשר לרקע של חילופי הדברים ולעילה שדירבנה את המערער למסור את ההודאה אין זה בטוח לקבל את ההודאה. ברם, די בראיות האחרות כדי לבסס את ההרשעה כדין. השוטרים צפו במשך מספר ימים על תנועות המערער וראו אותו נותן מדי פעם דבר שטיבו לא התבהר בעת התצפית מתוך מקומות מחבוא ליד ביתו ולאחר מספר פעמים של פעולה כזו נערך חיפוש באותם מקומות והתגלה סם בכמות גדולה. מערכת נסיבות כגון זו די בה כדי לבסס את ההרשעה. אשר לעונש - למערער הרשעות קודמות לא מעטות בעבירות רכוש ואלימות ולפני זמן לא רב הורשע בעבירה של סחר באופיום, וכמו כן מדובר כאן בכמות גדולה יחסית ואין מקום להקל בעונש.
(בפני השופטים: י. כהן, שמגר, לוין. החלטה - השופט שמגר. הוסיף - השופט לוין. עו"ד יהב למערער, עו"ד י. בלטמן למשיבה. 30.12.80).
ע.פ. 874/78 - מוסטפה קאסם מוחמד מועד ואח' נגד הועדה המחוזית המקומית לתיכנון ובניה
*צוי הריסה בבניה בלתי חוקית ללא הרשעה (הערעור נדחה).
חמשת המערערים נצטוו ע"י בימ"ש השלום בעכו להרוס מבנים שהקימו, ערעורם לביהמ"ש המחוזי נדחה והערעור לביהמ"ש העליון נדחה אף הוא. בשנת 1974 הואשם כל אחד מהמערערים בבימ"ש השלום בהקמת מבנה בלתי חוקי, היינו ללא היתר בניה. בישיבת ביהמ"ש לא הופיעו עדי התביעה ונציג המשיבה ביקש לתת צו הריסה בלי הרשעה בהסתמך על סעיף 212 (5) לחוק התכנון והבניה. השופט קבע שהמבנים אינם חדשים ולא ניתן לקבוע מתי ניבנו. לפיכך החיל את הוראת סעיף 212 (5) ונתן את צו ההריסה. טענות ב"כ המערערים הן שתיים: כי ההליך החל בהגשת כתב אישום ומאחר והמערערים לא הורשעו היה צריך לראות בזה סוף ההליך ולא לתת צו הריסה; הטענת השניה היא שאין תחולה בענין זה לסעיף 212 (5), שחלה התישנות על ביצוע עבירת הבניה, וכן חלה חנינה כללית. סעיף 212 מורה כי במידה ונעברה עבירה בבנין ואילו הורשע עליה אדם היה ביהמ"ש רשאי לצוות על הריסה, רשאי הוא לצוות כן אף ללא הרשעה ובלבד שחלה אמת הנסיבות, ובכללן "מי שביצע את העבירה אינו בר עונשין מסיבות שאין בהן כדי לעשות את פעולתו חוקית". את הסעיף הנ"ל אפשר להפעיל בשני אופנים. דרך אחת היא ע"י הגשת כתב אישום ובמידה וביהמ"ש קובע שנעברה העבירה אך אין הנאשם בר עונשין יוכל לתת צו הריסה; ודרך אחרת היא כשמוגשת לביהמ"ש בקשה לפעול על פי סעיף 212 ומוכחות העובדות הדרושות. צו ההריסה אינו הליך פלילי וניתן להפעילו הן כאשר חלה כבר התישנות על העבירה והן כשהיתה חנינה על מעשים פליליים. העובדה שהתביעההחלה בהליך פלילי אין בה כדי למנוע ביטול ההליך הפלילי ומתן צו הריסה לפי - סעיף 212. העובדה שחלה התישנות או חנינה באשר לאספקט הפלילי אינה מונעת להוכיח שהמערערים עברו את העבירה של בניה שלא כדין וזאת לצורך הפעלת סעיף 212. אשר לטענה כי ניתן לפעול על פי סעיף 178 לחוק התיכנון ולכן אין מקום לפעול לפי סעיף 212 - טענה זו לא נטענה בערכאות דלמטה ואין להעלותה כעת, אבל גם לגופה אין הטענה יכולה להתקבל. לא מדובר כאן בשימוש חורג במובן סעיף 178 לחוק כי אם בבנינים שהוקמו ללא היתר.
(בפני השופטים: בכור, בייסקי, טירקל. החלטה - השופט בכור. עו"ד מ. עמר למערערים, עו"ד גב' מ. רובינשטיין למשיבה. 8.12.80).
ע.פ. 375/79 - חיים פטר נגד מדינת ישראל
*הרשעה במסירת תרשומת כוזבת למס הכנסה (הערעור נדחה).
המערער הורשע במסירת תרשומת כוזבת לפי סעיף 220 לפקודת מס הכנסה בארבעה פרטי אישום בגין השמטות הכנסה מדוחו"ת שהגיש לשנים 1972 עד 1975. הוא נדון לשלשה חדשים מאסר בפועל, 21 חודשים מאסר על תנאי וקנסות כספיים של 150 אלף ל"י. הערעור על ההרשעה ועל מידת העונש נדחה. המערער הוא יועץ מס הכנסה ובשנים הנדונות הגיש דוחו"ת ולאחר התמקחותעם עובדי פקיד השומה תוקנו הדוחו"ת. לאחר מכן נחקר בגין העלמת הכנסות והוא מסר הודאה לחוקר משטרתי ולחוקר מס הכנסה על סכומי ההשמטה. על יסוד הודאה זו הורשע בהעלמת הכנסות וכן בהגשת הצהרת הון כוזבת. טוען המערער כי אין לקבל את הודאתו מאחר והסכומים שנקבעו בה נרשמו על יסוד הזיכרון בלבד ותחת לחץ הנסיבות, היינו רצונו של המערער לסיים חקירתו ולהשתחרר מן המעצר. לכל היותר, טוען הסניגור, ניתן להרשיע את המערער בהעלמת הכנסות אך לא בסכומי ההעלמה. הטענה נדחתה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי הודאת המערער ניתנה מתוך רצון טוב וחופשי ואין להתערב בממצא זה. מתוך נוסח ההודאות עולה כי המערער מסר לגבי כל שנה בניפרד בפירוט, בנוסח ברור ובהיר, את היקף ההשמטה ולא אמר את הסכומים באופן סתמי. אשר להרשעת המערער בהשמטת הון לפי סעיף 220, טוען הסניגור כי לכל היותר היה מקום להרשעה לפי סעיף 217, באשר לא היתה למערער כוונה של העלמה במזיד. טענה זו אין לקבל. בנתונים הקיימים אין לומר שהתנהגות שלטונות המס יכולה היתה לטעת בלבו של המערער את ההרגשה כי מסירת דוחו"ת אינה אלא דבר פורמלי שמטרתו להכשיר את הקרקע לעמידה על המיקח. ההשמטות של המערער מן הדו"ח על ההון היו ברורות וחד משמעיות והכוונה נלמדת על פי רוב כהיקש מתוך כלל הנסיבות העובדתיות, שהרי מעטים המקרים שבהם מגלה הנוגע בדבר בבירור את סגור לבו ומודיע כי התכוון במזיד להתחמק ממס. אשר לעונש - בהתחשב בנסיבות אינו חמור מדי.
(בפני השופטים: שמגר, גב' בן פורת, בייסקי; החלטה - השופט שמגר. עו"ד י. אילון למערערעו"ד ח. ברנזון למשיבה. 28.12.80).
ע.פ. 307/79 - אליהו ג'רבי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (גרימת חבלה חמורה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער, יחד עם כמה מחבריו, באו להתערב בסכסוך בין שניים אחרים, לפי בקשת אחד המעורבים בסכסוך, ובדרכם למקום האירוע אספו נשק חם והתפתח קרב יריות בין המערער לבין אחד מהקבוצה האחרת. המערער הורשע בעבירה של נסיון לגרימת חבלה חמורה, החזקת נשק שלא כדין וקשירת קשר לבצע פשע, וקבלת בדים גנובים בשווי של כששים אלף ל"י. ביהמ"ש המחוזי הטיל על המערער עונש של 5 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נדחה. הסניגור טען כי ביהמ"ש המחוזי לא נהג במערער לפי העקרון של שוויון העונשים הואיל והטיל על נאשמים אחרים שבאותו כתב אישום עונשים קלים יותר. אין לקבל טענה זאת. כל אחד מן הנאשמים האחרים הורשע בפרטי אישום אחרים שאינם זהים לפרשיות שבהן הורשע המערער והנסיבות האישיות של הנאשמים האחרים אינן זהות לנסיבות שלו. העונש שהוטל על המערער איננו קל, אך למערער שורה ארוכה של הרשעות קודמות ובכללן עבירות חמורות והוא לא למד את לקחו.
(בפני השופטים: י. כהן, בכור, לוין. החלטה - השופט לוין. עו"ד מנר למערער, עו"ד לי-רן למשיבה. 16.12.80).
ע.פ. 555/80 - מדינת ישראל נגד משה רפאל נתנוב
*גרימת חבלה חמורה (הערעור נתקבל).
בחצות ליל פקדו המשיב ואחיו יגאל את ביתו של המתלונן ובאמצעות אשתו הזמינוהו לצאת החוצה לשיחה. לאחר שיצא פרצה קטטה בין האחים ובין המתלונן. לאחר זמן שמעה אשת המתלונן את בעלה צועק "אי" ויצאה החוצה. היא ראתה את המשך המאבק בין המתלונן לבין שני האחים כשהיא סוחבת את האח השני, ואילו המשיב המשיך במאבק עם בעלה ולאחר מכן מצאה את בעלה שוכב על הריצפה כשהוא דקור בחזהו. המשיב הועמד לדין, בין היתר, באשמה של גרימת חבלה בכוונה מחמירה בכך שדקר את המתלונן, אך ביהמ"ש המחוזי זיכה אותו מאשמה זו. הערעור נתקבל. במהלך השלב השני של הקטטה, כשהאשה כבר היתה בחוץ, היא שמעה את אחיו של המשיב צועק אליו למשיב "דפוק לו, שים לו". ביהמ"ש המחוזי סבר כי אילו הוכח שהפציעה היתה בשלב השני של הקטטה היה מקום להרשיע את המשיב, אך מחומר הראיות, ובעיקר עדות אשת המתלונן, הסיק ביהמ"ש כי יתכן שהדקירה היתה בשלב הראשון של הקטטה ואין יודעים מי גרם לדקירה. ממצא זה בוטל ע"י ביהמ"ש העליון. שחזור מהלך האירועים מצביע על אפשרות אחת בלבד והיא כי המתלונן נדקר באותו שלב של הקטטה שבו היתה האשה בחצר ויש להניח שהדבר קרה לקראת סופה של הקטטה. אין להעלות על הדעת שאדם שנדקר בלבו כפי שנדקר המתלונן ימשיך להאבק עם תוקפיו ולאחר שעזב את זירת המאבק כשאשתו לקחה אותו מן המקום ישוב פעמיים כפי שעשה המתלונן. קשה גם להאמין שלאחר שעלה בידי התוקפים לדקור אותו היו ממשיכים להאבק איתו ולא היו נמלטים מן המקום. יתר על כן, בכל מהלכה של הקטטה בשלב השני, לא אמר המתלונן לאשתו שנפגע ואף היא לא הבחינה בכך. די באלה כדי לקבוע שהמתלונן נדקר במהלך השלב השני של הקטטה וכן די בעובדה שנתגלה כשהוא דקור, סמוך לאחר שהמשיב היה יחד איתו בפינת הפרוזדור, כדי לקבוע שהמשיב הוא הדוקר. לאלה יש להוסיף את האמירה של אחיו של המשיב שאמר לו "דפוק לו, שים לו" ולכן ישנה רק משמעות אחת לאמור "דקור אותו, נעץ בו את האולר" והמשיב אכן עשה כן. בכל הנתונים לא היה מקום לאותו "ספק ספיקא" שנתעורר בלבו של ביהמ"ש המחוזי ולא היה מקום לזכות את המשיב מאשמה.
כמו כן די בחלק מן הפרטים הנ"ל כדי להרשיע את המשיב בתור עבריין עיקרי, זאת אפילו לא עשה את המעשה הפיזי של הדקירה בעצם ידו ואפילו בוצעה הדקירה בשלב הראשון בטרם יצאה אשת המתלונן החוצה. המשיב ואחיו הגיעו לבית המתלונן וסירבו להכנס לדירה ועובדה זו מחשידה את השנים שבאו בכוונה מסויימת. בנוסף לכך חזקה היא ששני האחים תקפו את המתלונן לפני שאשת המתלונן יצאה החוצה כשם שהאשה ראתה את המצב כשהיא יצאה החוצה, ואם נדקר המתלונן בשלב הראשון הרי באותו שלב היו שני האחים תוקפים אותו ולפיכך המשיב הוא בגדר עבריין עיקרי לפי אחת מן החלופות שבסעיף 26 לחוק העונשין.
אם לא די בכך הרי בנסיבות שהוכחו ניתן להרשיע את המשיב גם לפי הוראות סעיף 28 לחוק. מדובר במזימה משותפת להשיג מטרה בלתי חוקית ומזימה כזו יכול שתווצר באופן ספונטני וכך אפשר לראות בקטטה שבמהלכה תקפו המשיב ואחיו את המתלונן מטרה בלתי חוקית כזו. בכל הנתונים יש להרשיע את המשיב בגרימת חבלה בכוונה מחמירה.
(בפני השופטים: בכור, בייסקי, טירקל. החלטה - השופט טירקל. עו"ד מ. רובינשטין למערערת,עו"ד א. קידר למשיב. 17.12.80).
ע.פ. 304/80 - יצחק עמר נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (מרמה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער עבר עבירות חמורות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, עבירות של איום, התפרצות וגניבה, כשתלוי ועומד נגדו מאסר על תנאי של 4 שנים. ביהמ"ש המחוזי דן את המערער ל-4 שנות מאסר וכן הפעיל את המאסר על תנאי של 4 שנים בקובעו כי שתי שנים יהיו חופפות ושתי שנים מצטברות. הערעור על חומרת העונש נתקבל. ללא ספק ראוי המערער לעונש חמור על פשיעתו החוזרת, אולם מדובר במאסר ראשון בפועל למערער, ונראה שהתנהגותו בבית הסוהר היא טובה. לפיכך ניתן להקל עם המערער באופן ששני העונשים יהיו חופפים והמאסר שירצה יהיה 4 שנים. כמו כן הוטל עליו עונש של מאסר על תנאי לשנתיים.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, בכור, ברק. המערער לעצמו, עו"ד גב' טפיירו למשיבה. 11.12.80).
ע.פ. 314/80 - יוסף עבדל האדי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סמים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע במכירת הירואין במשקל 0.6 גרם, בהחזקת 4 מנות הירואין במשקל כולל של כשניים וחצי גרם ובקבלת רכוש גנוב ונדון ל-4 שנות מאסר שמתוכן שנתיים וחצי לריצוי בפועל, וכן הופעל מאסר על תנאי לשנתיים כששנה אחת חופפת ואחת מצטברת. בעת ביצוע העבירה היה המערער משוחרר ברשיון וועדת השחרורים הפקיעה את הרשיון והמערער יצטרך להשלים מאסר של 16 חודשים. הערעור על חומרת העונש נדחה. מדובר על מסחר בהרואין, היינו עיסוק באחד מן הסמים המסוכנים ביותר שפגיעתו רעה בכל מי שנזקק לו. העובדה שהמערער ביקש לממן את צריכת הסמים שלו ע"י הרחבת חוג המכורים לסם איננה נסיבה מקילה כלל. אין לקבל את הטענה כי ביהמ"ש המחוזי התעלם מהעובדה שרשיונו של המערער הופקע ויצטרך להשלים את תקופת המאסר הקודמת שכן עובדה זו נזכרת במפורש בגזר הדין.
(בפני השופטים: שמגר, גב' בן פורת, בייסקי. החלטה - השופט שמגר. עו"ד נ. גולדברג למערער, עו"ד גב' ע. ראובני למשיבה. 7.12.80).
ע.פ. 303/80 - נחשון סינוואני נגד מדינת ישראל
*הרשעה במכירת סמים (הערעור נדחה).
המערער הורשע בעבירה של מכירת הירואין לשוטר סמוי. המעשה היה ביום 30.8.79 ואילו המערער נעצר רק למעלה מחודשיים לאחר המעשה. טענת הסניגור היא שהזמן שעבר מנע בעד המערער מלגלות ולהוכיח הגנה אפשרית של אליבי, אך ביהמ"ש המחוזי הגיע לידי מסקנה שהיה בעדות שלושת השוטרים שהעידו לפניו, די והותר להוכיח שאמנם המערער הוא שמכר לשוטר את ההירואין ביום ההוא. הערעור נדחה. צודק הסניגור בתרעומת שדחיית המעצר לתקופה ממושכת, כשניתן היה לעצור את הנאשם בו ביום, עלולה לפגוע בהגנה אפשרית של אליבי ושזאת חייבת להיות סיבה מספקת לעצור את החשוד אלא אם כן קיימים שיקוליםמכריעים משטרתיים המחייבים את דחיית המעצר. בעניננו לא נתגלו אותם שיקולים משטרתיים בלשון מפורשת בעדויות השוטרים, אך ביהמ"ש המחוזי יכול היה להניח כי שיקולים כאלה היו קיימים. על כל פנים ביהמ"ש שקל זו מול זו את מניעת המערער מלהוכיח טענת אליבי ואת מהימנות העדויות שבאו לפניו ואין להתערב בשיקול דעתו. המערער נדון לשנתיים וחצי מאסר בפועל ושנתיים וחצי מאסר על תנאי וגם במידת העונש אין להתערב. אין זו הפעם הראשונה שהמערער
מואשם בסחר בסמים מסוכנים.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא ח. כהן, שמגר, גב' בן-פורת. עו"ד ז. אדלר למערער, עו"ד ד. קובל למשיבה. 8.12.80).
ע.פ. 345/80 - יגאל חלפון נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (מרמה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה בעיקרו).
המערער הורשע בעבירות רבות של מעשי מירמה וזיוף, מהם שנעשו להתעשרותו, ומהם שנעשו כדי להשיג דרכון על שם אחר ולהמלט מהארץ. המערער נדון ל-7 שנים מאסר שמתוכן 4 שנים מאסר בפועל. הערעור על חומרת העונש נדחה פרט לענין תקופת המעצר שישב המערער בחו"ל ע"פ בקשת הסגרה שהוגשה נגדו ע"י שלטונות ישראל. הסניגור טען כי שותפיו של המערער למקצת מן העבירות נדונו למאסר על תנאי ולקנסות בלבד ולא למאסר בפועל, אך לא הוגשו נתונים בדוקים לענין גזרי הדין שניתנו נגד השותפים, ודי בכך שמבחינת עבירותיו של המערער העונש שהוטל עליו אינו חמור יתר על המידה. אשר לענין המעצר בחו"ל - מחולקים בעלי הדין אם ישב שם במעצר בקשר עם עבירותיו אלה או בקשר עם עבירות שעבר בחו"ל, אך מאחר וקיים ספק בדבר יהנה המערער מן הספק ותשעת החודשים שהיה במעצר בחו"ל ינוכו מתקופת מעצרו.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא ח. כהן, בכור, לוין. עו"ד פלדמן למערער, עו"ד גב' סוכר למשיבה. 4.12.80).
ע.פ. 515/80 - שמעון ווילנר נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סמים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער קשר קשר לצאת בטיסה לקופנהגן ולהוביל במיזוודתו 12 וחצי ק"ג חשיש. המערער נעצר בנמל התעופה לאחר שהפקיד את מזוודתו וזו הוטענה במטוס. ביהמ"ש גזר על המערער 7 שנים מאסר שמתוכן המחצית בפועל והערעור על חומרת העונש נדחה. הסניגור העלה כנסיבות לקולה את עברו של המערער ונסיבותיו האישיות, הוא נשוי ואב ל-3 ילדים, שרותו הצבאי בסדיר ובמילואים היה ביחידה של מתנדבים ומפקדיו עמדו על תכונותיוהטרומיות. הוא ניהל עסקים והיה ידוע כאדם מהימן ומכובד על הבריות אך נקלע לקשיים כספיים ובשל הסתבכויותיו עמד בפיתוי והסכים לבצע את השליחותעם הסמים. אעפ"כ אין להתערב במידת העונש. כל הנסיבות האמורות כבר היו בפני ביהמ"ש המחוזי כשגזר את העונש.
(בפני השופטים: שמגר, גב' בן-פורת, בייסקי. החלטה - השופט שמגר. עו"ד מ. קסירר למערער, עו"ד גב' ע. ראובני למשיבה. 7.12.80).
ע.פ. 398/80 - עמוס ברדה נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (עבירות זנות) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה בעיקרו).
המערער הורשע בבעילת קטינה וחיים על רווחיה מעסקי זנות ונדון ל-3 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי וכן לקנס של 18 אלף ל"י או חמישה חודשי מאסר תמורתו. הערעור על חומרת העונש נדמה פרט לכך שהקנס בוטל. בהטילו רק 3 שנים מאסר בפועל, כשהעונש הקבוע בחוק הוא 7 שנות מאסר, כבר התחשב השופט בכל הנסיבות המיו- חדות שהעלה המערער. בהתחשב עם הרשעותיו המרובות של המערער ובחומרת העבירה הנוכחית אין לומר שהשופט מיצה עם המערער את כל חומר הדין. לעומת זאת יש לבטל את הקנס. כששולחים אדם למאסר לתקופה ארוכה אין בצע בהטלת
קנס בנוסף על המאסר, אלא אם כן יש לביהמ"ש יסוד להניח שפירות עבירתו של הנדון שמורים עימו לאורך ימים. הסכומים של הרווחים שהפיק המערער דנן אינם כאלה שניתן להניח הנחה כגון זו. לפיכך יש לבטל את הקנס.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא ח. כהן, בכור, לוין. עו"ד שפטל למערער, עו"ד גב' סוכר למשיבה. 4.12.80).
ע.פ. 727/80 - מרים אוחנה נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת פריצה (הערעור נתקבל).
באחד הימים בשעות הבוקר בא מנהל "בית טירה" בחיפה למשרדו ומצא את מנעולי המשרד פרוצים ובפנים מצא את המערערת עומדת בפינה חשוכה. המנהל גילה כי במשרדו נעלמו מפתחות וכן טרנזיסטור. המערערת הובאה לדין באישום של התפרצות וגניבה ובתום ראיות התביעה הודיע התובע כי לא הוכיח מעל לכל ספק סביר את העובדות שבכתב האישום, אך הוא ביקש להרשיע את המערערתבעבירה של השגת גבול פלילית. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערערת כאמור וגזר עליה 9 חודשים מאסר בפועל. המערערת הגישה ערעור על גזר הדין בלבד אך ביהמ"ש העליון, לאחר ששמע את טענותיה, החליט שאין לקיים את ההרשעה ויש לזכות את המערערת. בהודעתה במשטרה וגם בעדותה טענה המערערת כי היא מתגוררת כדיירת באחד החדרים בבית טירה וביום המקרה יצאה לעבודה וכשעברה ליד משרדו של המנהל ראתה את המנעולים פרוצים ומתוך סקרנות נכנסה לראות מה קרה שם. לפתע עברו אנשים והיא חששה שיחשדו בה שהיא פרצה ואז התחבאה ובמצב כזה נתפסה ע"י מנהל המקום. ביהמ"ש המחוזי לא קבע ממצאים באשר לעדויותהתביעה מחד ועדות המערערת מאידך, אלא קבע כי הוכח שהנאשמת עברה עבירה של השגת גבול פלילית ומאחר והנאשמת הודתה הן במשטרה והן בעדותה בביצוע המעשה המהווה עבירה של השגת גבול פלילית הוא הרשיעה באותה עבירה. מתוך דברים אלה ניתן לפרש שההרשעה מבוססת על הודעתה ועדותה של המערערת לבדה ואם מקבלים כאמת את ההודעה והעדות יוצא שהמערערת נכנסה לחדר מתוך סקרנות ולא כדי "להפחיד מחזיק בנכס, להעליבו, להקניטו או לעבור עבירה" כנדרש בעבירה של השגת גבול.
(בפני השופטים: שמגר, בכור, לוין. החלטה - השופט לוין. המערערת לעצמה, עו"ד גב' ברנשטיין למשיבה. 10.12.80).
ע.פ. 105/80 - מדינת ישראל נגד יוסף חזן
*קולת העונש (גרימת חבלה)
(ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל). המשיב התאכסן במלון עם צעירה כשבחדר היתה גם תינוקת בת מספר חודשים, ילדתם של הצעירה והמשיב. המשיב תקף את התינוקת וגרם לה שברים בעצמות הגולגולת. כחודשיים לאחר מכן שוב כילה המשיב את זעמו בתינוקת שהפריעה לו בשנתו בבכיה והיכה בה מכות חזקות שגרמו לה לזעזוע מוח. ביהמ"ש המחוזי גזר על המשיב 30 חודשים מאסר בפועל והערעור על קולת העונש נתקבל. מעשי המשיב הם ברוטליים ובלתי אנושיים וביצוע מעשי חבלה כה חמורים בתינוקת חסרת ישע מחייבים נקיטת צעדים עונשיים חמורים מאלה שננקטו ע"י ביהמ"ש המחוזי. לפיכך יש להחמיר בעונש, אך כמקובל על ביהמ"ש העליון אין הוא ממצה את הדין כשמדובר בערעור מטעם המדינה, והעונש יהיה 60 חודשים מאסר בפועל.
(בפני השופטים: שמגר, גב' בן פורת, בייסקי. החלטה - השופט שמגר. עו"ד ע. ראובני למערערת, עו"ד י. רובין למשיב. 7.12.80).