ע.א. 383/80 - יוסף עברון-עבו ואח' נגד נחל נובע מקור חוכמה וכו'
*תקפות זכרון דברים להחכרת מקרקעין. * עיסקה בשטח שחל עליו חוק הבינוי והפינוי של אזורי שיקום.(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בנצרת בת.א. 71/78 - הערעור נדחה)
המשיבה עוסקת ביישוב חסידי ברסלב בצפת ולמערערים בית בצפת. בית אחד מבתיה של המשיבה גובל ומשתלב בביתם של המערערים וכדי להפיק הנאה סבירה מביתה נזקקת המשיבה להנאת השימוש מבית המערערים. כמסתבר משתמשת המשיבה מזה זמן בבית של המערערים ותפסו חזקה בחלקים שונים והיו שם משיגי גבול. ביום 15.7.73 נעשו שלושה זכרונות דברים בין הצדדים. שניים מזכרונות הדברים נוגעים לשתי חלקות שונות שעליהן בנוי הבית ובהם מדובר על העברת זכויות ולא מדובר באלו זכויות הכוונה ואילובזכרון הדברים השלישי מצהירים הצדדים על חיסול כל הבעיות ואי ההבנות ביניהם וכי ינתן פרסום נאות על ההסדר בצינורות התקשורת המתאימים. לאחר מכן סרבו המערערים לבצע את זכרונות הדברים. יצויין כי מדובר באזור שיקום ולפי חוק הבינוי והפינוי שלאזורי שיקום יהיו בטלים כל עסקה במקרקעין וכל הסכם לעשיית עסקה במקרקעין באזור שיקום אלא אם כן יתקבל אישור מיוחד לאותה עסקה. בזכרונות הדברים מדובר על פניה לרשויות המוסמכות לקבלת אישור כאמור. השאלות שהתעוררו במחלוקת שבין הצדדים היו אם זכרונות הדברים מחייבים כחוזים הניתנים לאכיפה; ואם אין זכרונות הדברים בטלים מחמת שהם נוגדים את חוק הבינוי הנ"ל או שמא מותלים זכרונות הדברים עד לקבלת ההסכמה האמורה בהתאם לחוק הבינוי. בתי המשפט דלמטה קבעו כי זכרונות הדברים חוזים הם הניתנים לאכיפה וכי מבחינת חוק הבינוי הנ"ל אין הם בטלים אלא מותלים עד שיושג רשיון ואשור מאת הרשות המוסמכת או עד שזו תודיע על סירובה לתת אישור כנ"ל. מכאן הערעור.
א. בזכרונות הדברים לא מדובר אלו זכויות יועברו ויוחכרו בחכירה לתקופה ארוכה ולטענת המערערים מדובר בזכות שמוש של זיקת הנאה ותו לא. טענה זו אין לקבל שכן זכות השמוש האמורה בזכרון הדברים יש לקרוא אותה בהדבק הלשון הנקובה בזכרון הדברים ובצדק נקבע שהמדובר הוא בחכירה לדורות. כאמור תפסה המשיבה חזקה באותה חלקים שמדובר בהם בזכרון דברים ואם היו לפני כן משיגי גבול הרי שלאחר זכרון הדברים הפכה החזקה לחוקית ומכאן שאין מדובר בזיקת הנאה גרידא. המסקנה היא שנכרת בין המשיבה ובין המערערים הסכם לחכירת השטחים המוגדרים יחד עם מסירת חזקה.
ב. אשר לשאלה אם היתה גמירת דעת של הצדדים להסכם תקף בזכרון הדברים או שהצדדים התכוונו כי ההסכם יהיה תקף רק לאחר חתימת חוזה - מתוך לשון זכרון הדברים עולה במפורש כי הצדדים הסכימו על סיום הסכסוך ביניהם, ובזכרון הדברים השלישי אף מדובר על הצהרה כי כל הבעיות ואי ההבנות והסכסוכים בין הצדדים חוסלו וכי ניתן לפרסם את ההסכם בכלי התקשורת. הרי זו גמירת דעת מובהקת המהווה חוזה. אין לומר כי עד לעשיית החוזה הפורמלי המפורט לא התכוונו הצדדים עוד להתקשר או להתחייב סופית.
ג. אשר לתקפות העסקה על פי חוק הבנוי הנ"ל - אין לקבל את טענת המערערים כי לפי נוסח החוק הנ"ל אין תוקף לעסקה אם לא נתקבל אישור הרשויות המוסמכות לפני עשייתה ואין תוקף להסכם לפני קבלת האישור. כוונת החוק הינה כי לאחר
עשיית ההסכם ניתן לקבל את אישור הרשויות המוסמכות על פי החוק. הצורך להשיג הסכמת הרשות מהווה תנאי מתלה לקיום ההסכם שבזכרון הדברים ולפיכך יש לפנות עתה לרשות לקבלת האישור כנ"ל.
ד. בזכרון הדברים מדובר על רישום זכות שמוש "לתקופה של ארבעים ותשע שנים" אשר תתחדש מאליה פעם אחר פעם" ובית המשפט הבהיר כי ההתחדשות פעם אחר פעם תתבצע "אם אחד הצדדים לא יודיע זמן סביר מראש על סיומה".
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא, ח. כהן, בכור, לוין. החלטה - מ"מ הנשיא ח. כהן עו"ד נ. לאונר למערערים, עו"ד ע. גבע למשיבה. 17.12.80).
ע.פ. 257/80 - עבדול רחים בגדאדי נגד היועץ המשפטי לממשלה
*הרשעה ברצח (הערעור נדחה).
המערער הורשע בעבירה של רצח, באשר היה שותף עם שניים אחרים לרציחתו של המנוח פינגר והערעור על כך נדחה. שני הנאשמים האחרים הודו ברצח ולאחר שנגזר דינם הובאו כעדי תביעה במשפטו של המערער, אך הם העידו שמעשה הרצח נעשה רק בידיהם ללא שותפות המערער. ביהמ"ש המחוזי לא האמין לעדותם ולא לעדותו של המערער וקבע כי הרצח תוכנן ובוצע בעצה אחת של שלושתם. אין להתערב במסקנה זו. הסניגור טען שיש לקבל את עדות המערער ועדות אחד הנאשמים כי המערער הצטרף לשותפיו כשלא ידע שהם מתכוונים לבצע רצח וכאשר הרצח נעשה לעיניו הכריחו אותו באיומי רצח לשתף פעולה, אולם כלל גדול הוא שאין ביהמ"ש שלערעור מתערב בעובדות כפי שנקבעו ע"י ביהמ"ש קמא, וכאן קבע ביהמ"ש המחוזי שאין לקבל גירסא זו. אפילו היה בטענות הסניגור כדי לשכנע שקיימת אפשרות כי המעשה היה כפי שהוא טוען, הרי בקיום אפשרות כזו לא די. חובת הראיה בדבר האיומים והכפיה מוטלת על המערער ואין המערער יכול לצאת ידי חובה זו בעדויות שלא היו מהימנות על ביהמ"ש ששמע את המשפטן.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא ח. כהן, אלון, טירקל. עו"ד א. שהרבני למערער, עו"ד גב' ר. סוכר למשיב .9.12.80).
ע.פ. 325/80 - ימין פדידה נגד מדינת ישראל
*הרשעה ברצח (הערעור נדחה).
המערער צורך סמים ופרץ לדירה להשיג את הכסף הדרוש לו וגנב אקדח. באחד הערבים נטל ממנו אחד בשם סקורי שרשרת זהב שהמערער קנה במחיר של כ-20 אלף ל"י והלה התחמק מלהחזירה. לאחר מספר ימים, משנדחה בלך ושוב ע"י סקורי, הלך לחפש את סקורי שהתגורר יחד עם המנוח ולא מצא אותו, הלך למקום העבודה של המנוח ושם נפגש במנוח אך לא מצא את סקורי. הוא התווכח עם המנוח והלך הביתה לישון. לאחר שעה קלה באו המנוח ועוד שלושה אנשים אליו והוא נקרא לרדת מדירתו אליהם. הוא התלבש וירד כשעל גופו האקדח. המנוח היה עברין ידוע למשטרה כבעל גוף ואלים והוא היכה את המערער לאחר ויכוח קל. למערער נגרמו פצעים ולאחר מכן שלף את האקדח אך אחד מאלה שהיו עם המנוח נטל ממנו את האקדח. המערער החל ללכת מן המקום ואז שאל אותו המנוח היכן המחסנית והמערער השיב שאין מחסנית לאקדח, אם כי ידע שהמחסנית נמצאת בתוך האקדח שהוא טעון ונצור. המנוח השליך את האקדח למערער מרחק מטרים ספורים. אז היה המערער לדבריו, בפניקה ובקריזה חזקה, ומשקיבל את האקדח בחזרה אמר למנוח, לפי עדותו, "אין מחסנית הא" וירה ירית אחת באויר, ומיד ירה יריה שניה במנוח שנפגע ונפל על הריצפה ואז התקרב אליו וירה בו יריה נוספת. ביהמ"ש
המחוזי הרשיע את המערער בעבירה של רצח וסניגורו ביקש להחליף את ההרשעה להריגה אך ביהמ"ש העליון דחה את הערעור.
ביהמ"ש לא קיבל כמהימנה את גירסת המערער שהיה "בקריזה חזקה" ולא ידע מה הוא עושה ובהתאם לראיות ידע המערער מה הוא עושה. הובאה עדות מומחה שאין המערער סובל ממחלת נפש אלא שמעצוריו הפנימיים חלשים אך הוא יודע את אשר הוא עושה. אין בהתרופפות מעצוריו הנפשיים של המערער כדי לשלול את אחריותו המלאה בפליליים. טענת הקריזה היא למעשה טענה שבמצבו הנפשי של המערער לא יכול היה לעמוד בפני הקינטור. לקינטור מבחן אובייקטיבי ומבחן סובייקטיבי, היינו, אם הקינטור בפועל גרם לנאשם לאבד את עשתונותיו ואם אדם מן הישוב היה מאבד את עשתונותיו באותן נסיבות. שני המבחנים צריכים להתקיים במצטבר כדי להוות קינטור. ביהמ"ש המחוזי לא קיבל את גירסת המערער שאיבד את עשתונותיו ולכן לא נתקיים המבחן הסובייקטיבי. אכן המערער הוכה נמרצות ע"י המנוח אך ישנו כאן ממצא עובדתי של השופטים שלא איבד את עשתונותיו ואין להתערב בכך. נוסף לכך לא נתקיים גם המבחן האובייקטיבי, כי אדם מן הציבור, האדם הסביר, לא היה מאבד את עשתונותיו עד כדי יריה כפי שירה המערער בנסיבות המקרה. כמו כן יש לציין כי הקנטור צריך להיות מיידי מבלי שתהיה לנאשם שהות להתקרר וכאן עבר זמן עד שירה במנוח יריה אחת ועוד יריה. גם אם ניסה המנוח לפגוע במערער לאחר שירה באויר, חובת המערער היתה לנסות לברוח או לאיים באקדח השלוף ולא לירות בראשו של המנוח. יתר על כן, משקיבל המערער את האקדח בחזרה לרשותו הספיק להתרחק מן המנוח ואילמלא ירה באויר לא היה המנוח מאיים עליו בחגורתו, כטענת המערער, וממילא המערער אינו יכול להשמע בטענה שהיה קינטור כשהוא הכניס עצמו ביודעין, באותו שלב, למצב המשמש לו רקע לטענת הקינטור. אשר להחלטה להרוג - אותה ניתן להסיק מהנסיבות. המערער שיחרר את הניצרה וירה כדור באויר ומיד לאמר מכן כיוון את האקדח לעבר המערער ופגע בו ולאחר שנפל המנוח שוב כיוון אליו את האקדח, ירה ופגע בראשו. באלה ראה ביהמ"ש ראיה על הכנה ועל כוונה להרוג.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא ח. כהן, בכור, לוין. החלטה - השופט בכור. עו"ד בן-שחר למערער, עו"ד גב' ר. סוכר למשיבה. 17.12.80).
ע.פ. 406/80 - שליקו מיכאלשוילי נגד מדינת ישראל
*גניבת שקי דאר ע"י עובד נמל התעופה בן גוריון (הערעור נדחה).
המערער עבד כסבל בנמל התעופה בלוד והורשע ברוב דעות בגניבת שק דאר בעת שעסק בפירוק מטעני דאר ממטוס שהגיע מדרום אפריקה. הוא נדון ל-3 שנים בפועל ולשנתים מאסר על תנאי וערעורו נדחה. עיקרו של הערעור נסב על הזהוי שזוהה המערער בידי אחד מעובדי נמל התעופה שראה את המערער נושא שק דואר, עולה במדרגות לעבר הקומה השניה של מחלקת הפריקה והטעינה ונכנס למלתחה שבה נמצאו ארונות הסבלים. העד זיהה לאחר מכן את המערער כמי שנשא עמו את השק כאמור לעיל. שופטי הרב ראו בזהוי שנעשה לאחר מכן, כאשר המערער יצא בלוית שוטר, "זיהוי ספונטני" המספיק לבסס עליו את ההרשעה ואילו שופט המעוט בבית המשפט המחוזי סבר שאין זה זהוי ספונטני כנדרש. ביהמ"ש העליון קבע כי אילו אכן היתה ההרשעה צריכה להתבסס על אותו זהוי לא היה מקום לקיים את ההרשעה. ברם, למעשה לא היה צורך בזהוי הספונטני, שכן מתוך הראיות עולה כי העד הכיר את המערער אשר עבד באותו מקום במשך חודשים רבים אם כי לא ידע את שמו. לעד היה זמן מספיק כדי להתרשם
מדמותו של החשוד בצורה יסודית ולפיכך די גם באיתורו של האיש בבית המשפט. כאשר העד המזהה מכיר את החשוד היכרות קודמת לפני האירוע, באופן שהוא לא יכול לטעות בזהותו, שוב אין תכלית בזהוי ספונטני וקל וחומר במסדר זהוי לאחר האירוע.
(בפני השופטים: י. כהן, לוין, אלון. החלטה - השופט לוין. עו"ד ח. קזיס למערער, עו"די. בן-אור למשיבה. 11.12.80).
ע.פ. 629/80 - מדינת ישראל נגד יעקב שמעוני
*קולת העונש (התפרצות וגניבה) (הערעור נדחה).
המשיב פרץ יחד עם אחר לסופרמרקט על מנת לגנוב כסף והופתעו על ידי אנשי משטרה. השותף הודה באשמה ונדון למאסר בפועל של שנתים ואילו המשיב ניהל משפט, היה משוחרר בערבות, ואחרי גמר הסיכומים ברח לחו"ל. הוא שהה שנתים בהולנד, ולטענתו עבד שם במסעדות ושלח כספים לכסוי חובות בארץ וכן לקיום משפחתו, אשתו ושני ילדיו. לאחר מכן חזר ארצה מרצונו ובית המשפט החליט לשחררו שוב בערבות והזמין תסקיר של שרות המבחן. מתברר כי המשיב לא הסתבך בפלילים עד גיל עשרים וארבע, שירת בצבא כרב סמל פלוגתי ולפי עדויות מפקדיו ביצע את שירותו כהלכה. הוא התחתן וכתוצאה מהתדרדרות היחסים בין בני הזוג הגיע לעברינות ובצע מספר עבירות לפני העבירה נשוא ערעור זה. בית המשפט המחוזי עמד בגזר דינו על ההבדל שבין המשיב לבין הנאשם השני שהיה עבריין כבר מגיל שתיים עשרה, כאשר סיכויי השיקום שלו מעטים, ומאידך עמד על סיכויי השיקום הטובים של המשיב. לפיכך החליט בית המשפט המחוזי לדון את המשיב למאסר על תנאי של שנתים וכן העמיד אותו תחת פקוח שרות המבחן לתקופה של שלוש שנים. הערעור על קולת העונש נדחה.
השופט שמגר סבר כי מכח עקרון אחידות העונשים צריך שיהיו נסיבות המצדיקות הטלת עונשים שונים על שני נאשמים שעברו אותה עבירה בצוותא, ולדעתו לא היתה בעניננו הצדקה מספקת לשוני שבעונשים בין שני הנאשמים. עם זאת סבר השופט שמגר כי אין עכשיו אפשרות לתקן את הנעשה מבלי לגרום נזק רב יותר. לאור מכלול הנסיבות סביר היה אילו המשיב היה נעצר מיד עם חזרתו מחו"ל והיה נגזר לו עונש כמידת העונש שנגזר לחברו או בדומה לכך. אולם בינתים חלפה שנה ומעלה, המשיב נמצא שוב עם משפחתו והחזרת הגלגל אחורה בשלב זה בשל טעמים הטמונים במדיניות העונשין ובהיגיון שהיה מונח ביסודם של דברים בעת שובו של המשיב ארצה יכפיל את המשמעות של העונש לגבי כל הנוגעים בדבר. לדעה זו הצטרף השופט טירקל שציין גם את החומרה שבבריחת המשיב לחו"ל.
לעומת זאת סבר השופט אלון כי צדק בית המשפט המחוזי בגוזרו את מידת העונש. על בית המשפט להתחשב בנתונים של הנאשם העומד לפניו, למרות הכלל של אחידות העונשים. עקרון אחידות העונשים אינו עומד מעל לשיקולים הענישתיים האחרים, אלא זה שיקול אחד נוסף במכלול השיקולים שבטיב העונש ומידתו ואף לא העיקרי שבהם. משהגיע בית המשפט למסקנה שבענינו של פלוני עדיף השיקול של שיקום העברין על פני שיקול ההתרעה וחומרת העבירה, יכול ושיקול השיקום יגבור על השיקול שבאחידות העונשים, אם נראה לבית המשפט כי הדבר צודק במקרה הנדון.
(בפני השופטים: שמגר, אלון, טירקל. עו"ד גב' ר. סוכר למערערת, עו"ר ד. אהרון למשיב. 9.12.80).
ע.פ. 272/80 - אלוף אל נאשף נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סמים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע במכירת כמות כוללת של 11 גרם חשיש לאנשי משטרה סמויים, בשלושה תאריכים סמוכים, ובהחזקת 800 גרם חשיש נוספים וכן מאזניים ומשקלות. הוא נדון לשלוש שנים מאסר בפועל, שנתיים מאסר על תנאי, לתשלום 50 אלף לירות קנס וכן הופעל מאסר על תנאי של 6 חודשים. הערעור נדחה. המערער מכור לסמים, לרבות הרואין, ובקשתו היא לקצר את תקופת המאסר כדי לאפשר לו לקבל טפול גמילה וכן ביקש להקטין את סכום הקנס. ברם, העונש אין בו משום חומרה בהתחשב בשלוש עבירות בסחר בסמים ובהחזקת כמות גדולה של חשיש אשר לפי חישוב בית המשפט המחוזי, יש בה כדי מאתיים וחמישים עיסקאות סם בסכום של שמונים אלף לירות. כך שגם סכום הקנס קטן ביחס לחומרת העבירה. לפני המערער פתוחה הדרך להגמל מסמים במשך ישיבתו במאסר.
(בפני השופטים: אלון, ברק, בייסקי. החלטה - השופט אלון. עו"ד ע. בכר למערער, עו"ד מ.ד. גולדמן למשיבה. 10.12.80).
ע.פ. 500/80 - מוסא עג'אג' גראדת נגד מדינת ישראל
*הרשעה בסעיף אישום שהתביעה ויתרה עליו (הערעור נתקבל).
המערער הוא תושב סיני המסיע עובדים משם לשטח מדינת ישראל. באחת מנסיעותיו שוטר רשם לו דו"ח תנועה. כשהחזיר המערער לשוטר את ההזמנה למשפט שהלה מסר לו לחתימה, מצא השוטר בתוך ההזמנה חמש מאות לירות. המערער הועמד לדין בגין עבירת שוחד ועבירת תנועה, אך במהלך הדיון ויתרה התביעה על עבירת התנועה. אעפ"כ הרשיע בית המשפט המחוזי את המערער הן בהצעת שוחד והן בעבירת התנועה וגזר עליו 6 חודשים מאסר בפועל, שנה וחצי מאסר על תנאי, שלילת רשיון הנהיגה לתקופה של 6 חודשים וקנס של עשרת אלפים לירות. הערעור נתקבל והמערער זוכה מן ההרשעה בעבירת התנועה וכן נתקבל הערעור על חומרת העונש. אשר לעבירת התנועה - מכיון שהמדינה ויתרה במהלך הדיון על אישום זה לא היה מקום להרשיע את המערער בעבירה זו. כיון שכך יש גם לקבל את הערעור לענין שלילת רשיון הנהיגה, שכן אין לשלול את רשיונו של נהג אלא בשל עבירה "הנובעת" מן השמוש בכלי רכב, והצעת השוחד אינה עבירה הנובעת מהשימוש בכלי הרכב. אשר לעונש בגין עבירת השוחד - המערער מטופל במשפחה עניפה ומספר ילדיו הולך וגדל. העבירה נעברה לפני שנתים וכל העת היה המערער משוחרר בערובה. אם כי מאסר בפועל של ששה חודשים אינו עונש חמור, הרי בהתחשב עם הזמן הרב שעבר ועם נסיבותיו ורמת חינוכו של המערער, שאינו מאזרחי ישראל שבתי המשפט מצווים לחנכם לאזרחות טובה, אין מקום עתה לשולחו לכלא.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא ח. כהן, בכור, לוין. עו"ד קרביס למערער, עו"ד גב' ר. סוכר למשיבה. 4.12.80).
ע.פ. 453/80 - הלל בר נגד מדינת ישראל
*חניה אסורה (הערעור נדחה).
המערער החנה את רכבו בדרך ללא מוצא, שהיא דו-סטרית והכניסה לתוכה היא מצד אחד בלבד. בצד השמאלי של הדרך מכיוון הכניסה מוצב שלט של אין חניה. המערער נכנס לאותה דרך עשה סבוב פרסה של מאה ושמונים מעלות, והחנה את רכבו מעבר לאותו שלט כשגב השלט מופנה למעשה אל פני הנהג. המערער טען כי במקרה כזה לא חל האיסור של התמרור וכי תמרור של אין חניה בצד,
ניתן להציב רק בדרך חד-סטרית ולא בדרך דו-סטרית כאשר מי שנכנס לדרך ועשה סבוב אינו רואה את השלט של אין חניה ואינו חייב לדעת עליו. שתי הערכאות דלמטה דחו את טענת המערער והרשיעו אותו בדין והערעור על כך נדחה. התמרור שבו מדובר מוגדר כתמרור האוסר חנית רכב בצד שבו מוצב התמרור, וצוין במפורש בתקנות כי זאת בין אם התמרור מוצב בצד הימני של הדרך ובין אם הוא מוצב בצד השמאלי. אין כל הבחנה בין דרך חד-סטרית ובין דרך דו-סטרית. חזקה על הרשות המוסמכת שלא תציב שלט כזה בצד השמאלי בדרך דו-סטרית כאשר מי שמגיע מן הצד השני אינו רואה את התמרור וכי יוצב רק בדרך חד-סטרית או בדרך שאין לתוכה כניסה מן הצד השני, כך שמי שנכנס לתוך הדרך יודע ורואה את התמרור גם אם הוא עובר אותו ועושה סבוב פרסה. כיון שכך אין להתערב בענין ההרשעה. ברם בית משפט השלום חייב את המערער גם בתשלום אלף לירות הוצאות משפט, ונימק זאת בכך כי המערער כבר הורשע מספר פעמים בגין אותה עבירה עצמה. המערער מודה כי אכן הורשע פעם באותו ענין, אך פעם אחרת נתקבלה טענתו על ידי הרכב אחר של בית משפט השלום לתעבורה ונוצרה אצלו אמונה בתום לב כי אין הוא עובר על החוק וכי לא נאמרה בנדון ההלכה הסופית. כיון שכך יש לבטל את חיובו בהוצאות המשפט.
(בפני השופטים: י. כהן, בכור, בייסקי. החלטה - השופט בייסקי. המערער לעצמו, עו"ד גב' טפיירו למשיבה. 7.12.80).
ע.פ. 776/79 - יעקב חקון נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (הצתה והתפרצות) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בעבירות של הצתה, התפרצות לבנין מתוך כוונה לבצע פשע וגרימת נזק בזדון ונדון ל-30 חדשי מאסר בפועל וכן הופעל במצטבר מאסר על תנאי של עשרה חדשים. הערעור על חומרת העונש נדחה. למערער הרשעות קודמות ובעבר נגזר לו עונש של מאסר על תנאי ועבירותיו היו בעיקר נגד הרכוש. נוסו דרכי טיפול רבות כדי לסייע בידי המערער ולהרחיקו מן החברה העבריינית, אך המאמצים לא נשאו פרי והמערער הסתבך בעבירות נוספות חמורות במיוחד באופיין. את עבירותיו ביצע בתגובה על צעדים משפטיים שננקטו כנגד אביו שהורשע בפלילים, והיה בעבירות אלה סיכון רב לרכוש ולנפש. לפיכך אין להתערב בעונש.
(בפני השופטים: שמגר, גב' בן-פורת, בייסקי. החלטה - השופט שמגר. עו"ד י. רובין למערער, עו"ד גב' ע. ראובני למשיבה. 7.12.80).
ע.פ. 610/80 - אסייג שמעון נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (שוחד) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
בפברואר 1979 פנה המערער לאחד סספורטס ומסר לו כי אם יקבל עשרת אלפים לירות יסדיר עבורו דיור בחברת עמידר. סספורטס היה נתון במצוקת דיור ונתן למערער 5000 לירות ואחרי זמן מה קיבל דירה כמבוקשו. מספר חודשים לאחר מכן פנה המערער לאחד יהודה צבי ובקש ממנו עשרים אלף לירות כדי להסדיר עבורו דיור בחברת עמידר, הלה היה זקוק לדיור ונתן למערער חמשת אלפים לירות. המערער הורשע בעבירות שוחד ונדון לשנה מאסר בפועל ולשנה מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה. צוין על ידי הסניגור כי המערער איננו איש צבור אלא סבל פשוט בעל אופי טוב שהתנהג בצורה טפשית תוך נסיון להרוויח כסף בצורה לא כשירה. ברם, מתוך פסק הדין עולה כי המערער ניצל את מצוקתם של השניים האמורים והוציא מהם כספים כדמי שוחד. המעשה
הוא חמור שכן יש בו כדי לערער את האמון שהצבור נותן בשיקוליהם של עובדי הצבור ובתפקודה של המערכת הציבורית. בנסיבות אלה אין העונש חמור מדי. (בפני השופטים: אלון, ברק, בייסקי. החלטה - השופט ברק. עו"ד י. סהר למערער, עו"ד מ.ד. גולדמן למשיבה. 10.12.80).
ע.פ. 701/80 - מדינת ישראל נגד כליל סאנע וחסן אבו עמר
*קולת העונש (סמים) (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
המשיבים הורשעו בתיווך של מכירת כמאה ק"ג חשיש ובית המשפט הטיל עליהם שלושים חודשי מאסר שמתוכם עשרה חודשים בפועל וקנס של חמישים אלף לירות לכל אחד מהם. הערעור על קולת העונש נתקבל. העבירה היא חמורה הן מבחינת היקף העסקה והן מבחינת טיב העבירה של תיווך וסחר בסמים, באשר סחר זה הפך למכת מדינה שיש להלחם בה על מנת לעקרה מן השורש, או לפחות להקטין את מימדיה. מאידך הובאו הנסיבות האישיות של שני המשיבים שאין להם עבירות קודמות, המשיב הראשון נשוי ואב לחמישה ילדים ואשתו בהריון והשני גם הוא נשוי ובעל משפחה. בגזר הדין צוין כי היתה הדחה מסוימת מצד המשטרה כאשר שוטרים פנו למשיבים, כנראה מתוך מידע קודם, ובקשו את הסמים. עם זאת העונש שהוטל אינו עומד בשום יחס עם חומרת העבירה ולפיכך יש לקבל את הערעור ולהעמיד את העונש על שלושים חודשי מאסר בפועל.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, בכור, ברק. החלטה - השופט בכור. עו"ד גב' י. טפיירו למערערת, עו"ד ח. קזיס למשיבים. 11.12.80).
ב"ש 370/80 - יצחק אהרוני נגד מדינת ישראל
*שחרור בערובה (ערר על החלטה לעצור עד גמר ההליכים - הערר נדחה).
העורר שוחרר תחילה בערובה עד למשפטו וביהמ"ש העליון קבל את הערר של המדינה והורה על מעצר העורר עד גמר ההליכים. העורר הגיש לביהמ"ש המחוזי בקשה לעיון חוזר ובית המשפט החליט להשאיר את העורר במעצר. הערר על כך נדחה. העורר טוען כי אחרי החלטת ביהמ"ש העליון בסיבוב הקודם התגלתה עובדה חדשה, שהפריצה למפעל של העורר בוצעה על ידי המשטרה בניגוד למה שנאמר בכתב האישום כי העורר ביים את הפריצה. טוען העורר כי טענת הביום השפיעה על הערכת התנהגותו בדרך כלל והגבירה את החשש שהוא עלול לשבש את מהלך המשפט. לפיכך, הוא טוען, משהתגלה שלא הוא ביצע את המעשה יש לשחררו. התשובה לכך היא שבבקשה לעיון חוזר כבר שקל בית המשפט המחוזי את הענין אחרי שנתגלתה העובדה הנ"ל וקבע שדי במה שנטען בכתב האישום והראיות לכאורה שבידי המשטרה כדי להצדיק את מעצרו של העורר. אשר לטענה אחרת של הסניגור שכבר נשמעה עדותו העיקרית של עד המדינה ערוסי וכי הוא מסכים כי ההודעות של העדים האחרים יוגשו בהסכמה מבלי שיהיה צורך להעידם בבית המשפט ואין חשש של השפעה על עדים - לענין זה צודק התובע שלא מדובר רק בעדים שמסרו הודעות בענין העורר, אלא גם בעדויות של אחרים שיעידו נגד נאשמים אחרים במשפט, כי לפי גרסת התביעה העורר ונאשמים אחרים פעלו במשותף בבצוע הפשע שבוצע.
(בפני: הנשיא לנדוי. עו"ד מ. אלוני לעורר, עו"ד א. שדר למשיבה. 6.1.81).
ב.ש. 338/80 - מדינת ישראל נגד דוד ויוסף כהן
*שחרור בערובה (ערר על שחרור בערובה - הערר נדחה).
נגד המשיבים הרגש כתב אישום בגין
מכירת סם לסוכן מטעם המשטרה, כשלאחד מהם מיוחסת מכירת 0.4 גרם הירואין ולשני מכירת 0.2 גרם הירואין. התביעה מבססת ראיותיה על עדותו של הקונה שבעבר היה עבריין ועתה הוא סוכן משטרתי ועל פי הוראות המשטרה קנה את הסם. ביהמ"ש המחוזי החליט לשחרר את הנאשמים בערבות וציווה עליהם להמצא בביתם בכל שעות היממה. הנימוק לכך הוא שעבר זמן רב מבצוע העבירות באוגוסט 1979 ועד הגשת כתב האישום באוקטובר 1980. הערר נדחה. ההחלטה בענין דנא אינה מן הקלות. מדובר בכמות קטנה מאוד של סם, אך מאידך זה סם מסוכן ומשחית וכשמצויה בעבירה כזו ראיה לכאורה, מן הראוי לעצור את הנאשם עד לגמר ההליכים. הטענה בדבר המהימנות המפוקפקת של הסוכן המשטרתי שהיה בעבר עבריין אינה טענה לצורך הדיון הנוכחי. בית המשפט שידון בגופה של האשמה הוא שיחליט אם יש בעובדה זו כדי לפגום למהימנותו של העד. חומרה נוספת בכך שלמשיבים הרשעות קודמות. אעפ"כ אין להתערב במסקנת בית המשפט המחוזי. גם בעבירה חמורה כגון זו אין זה כלל בל יעבור שנאשם יעצר עד תום ההליכים. למשיבים לא מיוחסת עבירה כלשהי מאז העבירה הנדונה שבוצעה לפני ארבע עשרה חודשים. אומנם אין לבוא בטרוניה על המשטרה שהגישה את כתב האישום כעבור זמן כה רב כדי לאפשר לסוכן להמשיך ולפעול, אך משעברה תקופה כה ממושכת יכול דבר זה להשפיע על שיקולים בדבר מעצרם של הנאשמים בטרם הורשעו. משעברה תקופה כה ארוכה והנאשם לא חזר לסורו יש להסיק, לכאורה, כי לא קיים משש שיסכן את שלום הציבור וימשיך בעסקי סמים גם כאשר אימת הדין תלויה מעליו.
(בפני: השופט אלון. 16.12.80).
ב"ש 382/80 - מדינת ישראל נגד אשר כלפון
*שחרור בערובה (ערר על החלטה לשחרר בערובה - הערר נתקבל).
נגד המשיב הוגש כתב אישום המאשימו בשוד ושמוש באלימות כלפי גופו של אדם וגרימת חבלה חמורה. התביעה ביקשה את מעצר המשיב עד תום ההליכים ובית המשפט המחוזי סרב לבקשה. הערר נתקבל. גירסת התביעה היא כי באחד הלילות הגיעו המשיב עם עוד אדם וכן קטין למושב תירוש במכונית פיאט מסחרית של המשיב, הם גנבו כארבע מאות עופות והכניסו את העופות לתוך כלובים ריקים שברכב, ואז הופתעו על ידי השומרים וברחו מהמקום, אך לאחר זמן חזר המשיב, נכנס למכונית ונסע מרחק מה תוך פגיעה באחד השומרים. אין ספק כי אם יש ראיות לכאורה לתמיכה בגירסה זו הרי יש צידוק למעצרו של המשיב עד תום ההליכים. גירסת התביעה מתבססת על העובדה שהמכונית שנמצאה במקום היא מכוניתו של המשיב, כי אחד השומרים העיד שהנהג שחבט בו הוא בעל זקן קצר, כמו המשיב, ואותו שומר זיהה את המשיב במסדר תמונות כמי שנהג במכונית, וכן קיימת עדות אחד הקטינים הקושרת את המשיב לגניבת העופות אך לא לנהיגה חבלנית. ראיות אלה, אם ימצאו אמינות, יש בהן כדי לבסס תשתית עובדתית המאפשרת הרשעת המשיב בדין. הסניגור ביקש להראות כי הראיות אינן מהימנות כדי לבסס עליהם הרשעה, ואולם שאלת המהימנות של הראיות היא ענין לבית המשפט שידון במשפט. כמו כן אין לקבל את גירסת המשיב באשר להמצאות מכוניתו במקום. לפיכך יש לקבל את הערר ולהורות על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים.
(בפני: השופם ברק. עו"ד גב' קובל למבקשת, עו"ד בר-חיים למשיב. 18.12.80).
המ' 761/80 - יעקב טורצ'ין נגד מדינת ישראל
*עכוב בצוע עונש מאסר עד אחרי הערעור (בקשה לעכוב בצוע עונש מאסר - הבקשה נדחתה).
המבקש הורשע על פי הודאתו בשורה של עבירות ובכללן לקיחת שוחד, מירמה וכד' ונגזר עליו מאסר של שנה וחצי לרצוי בפועל ושנתיים מאסר על תנאי וכן נדון לתשלום קנס של מאתיים אלף לירות. הוגש ערעור על חומרת העונש ובינתיים ביקש המבקש שישוחרר בערבות עד לשמיעת הערעור. בקשתו נדחתה. בתקופת החקירה ולאחר הגשת כתב האישום היה המבקש עצור מאה וארבעה ימים וכעת עצור המבקש בכלא מאז נובמבר 1980. הסניגור פרט את הנימוקים המצדיקים לדחות את המשך רצוי העונש עד לאחר פסק הדין בערעור והדגיש במיוחד את העובדה כי יש סכוי שהמבקש יוכל להמשיך בעבודתו ולא יפוטר ואילו אם ירצה כבר עתה את העונש הרי הוא יפוטר ואם יזכה בערעורו עונש המאסר יבוטל לא יוכל להמשיך בעבודה. אולם כלל גדול הוא כי לאחר מתן גזר הדין על הנדון להתחיל לרצות עונשו מיד ורק במקרים מיוחדים וכאשר מצויות נסיבות יוצאות מגדר הרגיל נדחה תחילת רצוי העונש. אין זה המקרה דנא.
(בפני: השופט בייסקי. עו"ד מקרין למערער, עו"ד לי-רן למשיבה. 11.12.80).
המ' 684/80 - דוד סלח נגד מלכה מרדכי ואח'
*ביצוע חוזה למכירת דירה (בקשה לרשות ערעור - הבקשה נדחתה).
המבקש חתם על הסכם למכירת דירתו למשיבים וטענת פרקליטו היא כי המשיבים ניצלו את חולשתו השכלית של המבקש כדי להחתים אותו על חוזה למכירת דירתו שתנאיו גרועים במדה בלתי סבירה מן המקובל. בתי המשפט דלמטה דחו את טענות המבקש והבקשה לרשות ערעור נדחתה. ההגנה הנ"ל נכשלה על פי העובדות שקבע בית משפט השלום על יסוד ראיות מספיקות. אומנם הוכח כי כשש שנים לפני כריתת החוזה היה המבקש מאושפז בבית חולים לחולי נפש במשך כששה שבועות, וגם לאחר מכן נמצא בטפול במרפאה של בית החולים, אך המבקש מעולם לא הוכרז פסול דין. לפי עדות הפסיכיאטר עלול המבקש לפעול בפזיזות, אך העובדות ביחס לכריתת החוזה והפרתו ע"י המבקש, כפי שנקבעו על יסוד עדויות מהימנות, מצביעות כי התנהגות המבקש בכל הנוגע לעשיית החוזה והפרתו היתה התנהגות ממושכת שלא ניכרו בה שום סימנים של ליקוי שכלי. גם לא הוכח שמחיר הדירה שהוסכם היה נמוך ממחיר השוק בהתחשב עם מצבה המוזנח של הדירה. אין גם אפשרות להורות על שערוך יתרת המחיר, כי מקור המימון שהמשיבים ציפו לו, לשם סילוק עיקר המחיר, היה בהלוואה בלתי צמודה שעמדו לקבל רק כנגד העברת הדירה אליהם. המקרה הוא קשה על פי תוצאותיו, אבל המבקש הביא את הצרה על ראשו והמשיבים זכאים לאכיפת ההסכם.
(בפני: הנשיא לנדוי. עו"ד ב. רוזן למבקש, עו"ד א. חלד למשיבים. 15.1.81).
המ' 25/81 - מיכאל גולדנברג ואח' נגד מיכאל בנט ואח'
*עכוב בצוע פס"ד עד אחרי הערעור (בקשה לעכוב בצוע פסק דין - הבקשה נדחתה).
ביום 13.11.80 הוגשה לביהמ"ש תביעה נגד המבקשים בה נטען כי הם פוגעים בזכות יוצרים של המשיבים ע"י הצגת המחזמר "חידק הבמה". המשיבים בקשו להורות על המבקשים להפסיק את הפקת המחזמר בישראל. השופט יצא לחו"ל יחד עם ב"כ הצדדים לראות ולהתרשם מהצגת המחזמר המקורי וכן מן ההצגה בישראל, ובסופו של דבר אסר על הנתבעים להמשיך להציג את המחזמר כל עוד לא יוכנסו בו שינויים שיאושרו ע"י השופט. על ההחלטה הוגש ערעור ובקשת המבקשים היא כי יעוכב בצוע פסק הדין וכי בינתיים יורשו
להציג את המחזמר. בקשתם נדחתה. טענת המבקשים היא כי בצוע הצו יגרום להם נזק רב מכיון שעד שיתברר הערעור יתפזר חבר השחקנים, החזרות ישכחו והאולם ששכרו לא יעמוד לרשותם. לדעת המבקשים יש להם סכוי טוב לזכות בערעור מכיון שנפלו בפסק הדין משגים משפטיים יסודיים תוך כדי בחינה אם הפרו המבקשים את זכות היוצרים של המשיבים. מאידך טוענים המשיבים כי אם יעוכב הצו ובינתיים יוצג המחזה ייגרם להם נזק שאינו ניתן לתיקון. בדיון בבקשה לעיכוב הבצוע אין כל אפשרות לדון באופן יסודי בסיכויו של כל צד בערעור, אעפ"כ נוכח הקושי המיוחד הקיים במקרה דנא, כאשר ברור שאם בצוע הצו לא יעוכב והנתבעים יזכו בערעור יגרם להם נזק שיקשה מאוד לתקנו, ומאידך אם בצוע הצו יעוכב והערעור ידחה תפגע זכות היוצרים של התובעים בדרך שאין לה תקנה, מן ההכרח לעמוד, אם כי באופן שטחי, על עיקר הטענות של בעלי הדין לגופו של ענין, ומבלי שתהיה בכך קביעת עמדה מוחלטת בשאלה העיקרית שבמחלוקת. מבדיקת החומר עולה שאין לקבוע בשלב זה כי אין לנתבעים כל סיכוי להצליח בערעור, אך גם אין להגיד שנתגלו לכאורה משגים יסודיים בפסק הדין שיש בהם כדי להכריע את הכף בענין הבקשה לעכוב הביצוע. כיון שכך יש להעדיף את העקרון שהגשת ערעור איננה מעכבת את בצוע פסק הדין של הערכאה הראשונה. ב"כ המשיבים הצהיר שהתובעים מוכנים לתת התחייבות לפצות את הנתבעים בגין כל נזק שייגרם אם ערעור הנתבעים יתקבל, והתחייבות כזאת הכרחית במקרה דנא על פי ההלכה שאם בוטל פסק דין שיצא מבית משפט מוסמך אין מפצים בעל דין על נזק שנגרם לו עקב הצו של בית המשפט. לפיכך התובעים יתנו התחייבות כאמור.
(בפני: השופט י. כהן. עוה"ד י. שגב וי. מינטוס למבקשים, עו"ד ד. מירקין למשיבים. 21.1.80).
המ' 469/80 - פנחס ברזני נגד מדינת ישראל
*אי רישום תקבול מיד עם קבלתו (בקשה לרשות ערעור - הבקשה נדחתה).
המבקש קבל מלקוח 15,000 ל"י על חשבון עבודת נגרות שהלקוח הזמין אצלו. המבקש חזר לבית מלאכתו עם הכסף והשאלה היא אם היה סיפק בידי המבקש לרשום את הפעולה בפנקסיו לפני הופעת הפקח בבית המלאכה שלו. בתי המשפט דלמטה קבעו כי היתה לו שהות לבצע את הרישום אך הוא לא ביצעו והבקשה לרשות ערעור נדחתה. השאלה הנ"ל היא ענין שבעובדה שהוכרע לחובת המבקש והיה בראיות כדי לתמוך במסקנה זאת. עבר זמן של 20-10 דקות מן הרגע שבו חזר המבקש לבית המלאכה כשסכום ניכר של מזומנים בארנקו. בעדותו טען שעמד לרשום את התקבול כאשר פקח נכנס לבית המלאכה, אולם עובדה היא שבמשך הזמן שעבר הספיק לעבור על ניירותיו, כפי הנראה, בענינים אחרים. גם טענתו של המבקש כי נאמר לו כי ניתן לדחות את הרישום בשלושה ימים אינה מעידה על כוונה לרשום את התקבול בסמוך לקבלתו. נוכח הניסוח הגמיש של תקנה 17 של הוראות מס הכנסה (נהול פנקסי חשבונות) חייב כל מקרה לידון על פי נסיבותיו, אך מכל מקום קיים הצורך להקפיד על מלוי התקנה כדי לא לפתוח פתח להפרת חובת הרישום ע"י הארכה יתירה של מושג סמיכות הזמן שבתקנה 17.
(בפני: הנשיא לנדוי. עו"ד ח. סיטון למבקש, עו"ד י. בן-אור למשיבה. 23.12.80).
המ' 819/80 - יהודה אבו-קסיס נגד מדינת ישראל
*עכוב בצוע עונש מאסר עד אחרי הערעור (בקשה לעכוב בצוע עונש מאסר - הבקשה נדחתה).
המבקש הורשע בעבירות של פריצה, זיוף, שמוש במסמך מזויף ונסיון לקבל דבר במרמה, ונדון לשנה מאסר
בפועל ולשלוש שנים מאסר על תנאי. הוגש ערעור ובקשה זו ענינה שחרור המבקש עד לשמיעת הערעור. הבקשה נדחתה. הסניגור טוען כי הקביעות העובדתיות של הערכאה הראשונה אינן מבוססות ואולם אין ענינן של טענות אלה בהליך זה אלא בערעור. במסגרת השלב הנוכחי יש מקום רק לשמיעת טענתו של הסניגור בדבר סמכות בית המשפט המחוזי לדון בענין בדן יחיד. טענת הסניגור כי מכיון שמדובר ב-4 עבירות שעונשן הכולל עולה על עשר שנים מחייב הדבר דיון בשלושה שופטים. אילו היה למערער סיכוי להצליח בטענה זו בערעור היה זה שיקול לצורך הבקשה לשחרור בערובה. ברם הטענה היא כה מופרכת עד כי אין לה כל סיכוי להתקבל. סעיף 15 לחוק בית המשפט קובע כי ביהמ"ש המחוזי ידון בשלושה שופטים "בשל עבירה שעונשה מוות או מאסר עשר שנים או יותר". ברור כי הגורם הקובע את הסמכות הוא העונש המכסימלי בגין כל אחת מהעבירות שעליהן הועמד הנאשם לדין ולא ההצטברות התאורטית של העונשים בגין העבירות שעליהן יורשע.
(בפני: השופט ברק. עו"ד ישי למבקש, עו"ד שפי למשיבה. 30.12.80).
המ' 649/80 - תעשיות ק.ב.ע. מפעלי מתכת בע"מ נגד מחמד מחמוד עטר
*אחריות בנזיקין בתאונת עבודה (בקשה לרשות ערעור - הבקשה נדחתה).
המשיב עבד במפעלה של המבקשת ליד מכבש הידראולי. למכבש מגן שתפקידו לרדת ולסגור את החלל שמתחת לרכב של המכבש באופן שאם המכונה פועלת כתיקנה אין העובד יכול להכניס את ידו מתחת לרכב היורד. בעניננו קרתה תקלה כאשר הרכב ירד מבלי שהמגן ירד יחד עמו ומבלי שהתובע נגע בידית המפעילה וכך נתפסה ידו של התובע על ידי סכין הרכב היורד ונפגע. תביעת נזיקין של המשיב נדחתה בבית משפט השלום, כי השופט מצא שלא הוכחה עילת רשלנות. ביהמ"ש המחוזי קבל את ערעור המשיב ברוב דעות והבקשה לרשות ערעור נדחתה. בראיות שהובאו הוכחה עילת הרשלנות במידה מספקת. אין חולקין שהמכונה היתה חייבת גידור לבטח. הנתבעת טענה כי יצאה ידי חובתה בכך שבפעולה תקינה של המכבש היה המגן בבחינת גידור לבטח. אולם מגן זה לא פעל כראוי בשעת התאונה, כך שהתוצאה שגידור לבטח לא היה. די היה כדי להוכיח, לפחות לכאורה, שהמעביד לא עמד בחובתו ועליו היה להראות שהקלקול חל מסיבה שאי אפשר היה למונעה. ההסבר שניתן על ידי הנתבעת היה כי גם מנהל העבודה לא יכול היה לעמוד על סיבת התאונה. מדובר במכונה שנקנתה לפני 14 שנה והדעת נותנת שבמכונה כזאת יכולים לחול קלקולים מכניים. בעצם קרות התאונה היתה ראיה מספקת לכאורה לרשלנות בתחזוקת המכונה והתובע לא חייב היה להצביע על הסיבה הספציפית שגרמה לקלקול, אלא על הנתבעת היה להראות גורם לקרות הקלקול שלא היה בשליטתה.
(נפני: הנשיא לנדוי. עו"ד פ.ג. נשיץ למבקשת, עו"ד ר. שרון למשיב. 15.1.81).
המ' 299/80 - אלברט ואנט טובול נגד יצחק וימזה גגולשווילי
*ביצוע חוזה למכירת דירה (בקשה לרשות ערעור - הבקשה נדחתה).
המבקשים הפרו חוזה שבו התחייבו למכור למשיבים את דירתם, וזאת משום שחשבו לקבל עבור הדירה מחיר גבוה יותר. בימ"ש השלום ציווה על אכיפת החוזה וביהמ"ש המחוזי דחה את הערעור על כך. עתה טוען ב"כ המבקשים כי למען הצדק יש לשערך את הסכום של 120,000 ל"י שהמשיבים חייבים עדיין לשלמו כדי להשלים את מלוא המחיר של מאה חמישים אלף ל"י. הבקשה לרשות ערעור בגין עילה זו נדחתה. לא זו בלבד שההפרה היתה בזדון אלא אף אין לומר על המשיבים שהסכום של 120,000 ל"י נשאר בידם מזמן
פרעונו באפריל 1978 ועד היום. לפי החוזה ברור שאת הסכום הזה הם היו צריכים לקבל בדרך הלוואה ואת ההלוואה יכלו להשיג רק כנגד העברת הדירה על שמם. בנסיבות אלה, אף לפי דעת המקילים בזכויות השערוך, אין להורות על שערוך.
(בפני: הנשיא לנדוי. עו"ד י. גטר למבקשים, עו"ד ע. שרעבני למשיבים. 2.1.81).
המ' 716/80 - עזבון תרזה פרומר ואח' נגד אברהם פרומר
*דחיית בקשה לרשות להעברת דירה מדייר מוגן כאשר הבקשה . 332 הוגשה טרם זמנה (בקשה לרשות ערעור - הבקשה נדחתה).
המנוחה תרזה פרומר היתה דיירת מוגנת בדירה שבבעלות גיסה, המשיב. היא היתה פסולת דין. ביום 25.1.80 שלח עו"ד כסיף, המייצג בבקשות אלה את עזבון המנוחה, אל המשיב הודעה לפי סעיף 85 לחוק הגנת הדייר, כי המנוחה מוכנה לפנות את הדירה, תוך ציון שמה של דיירת מוצעת לפי הסעיף הנ"ל, הסכום שהדיירת מוכנה לשלם וכו'. כעבור שלושה ימים בלבד הגיש עו"ד כסיף בשם המנוחה לבית הדין לשכירות בקשה לפי סעיף 93 של החוק, להרשות לדיירת המוצעת לקבל את החזקה בדירה ולקבוע את חלוקת דמי המפתח. ביום 30.1.80 הגיש המשיב נגד המנוחה תביעה לפנוי הדירה וביום 20.2.80 שלח המשיב מכתב תשובה לעו"ד כסיף כי אינו מסכים להעברת השכירות ושהמנוחה איננה דיירת מוגנת. ביום 10.4.80 דחה ביה"ד לשכירות את הבקשה למתן הרשות, מן הטעם שלפי סעיף 86 לחוק רשאי בעל הבית, תוך שלושים יום מיום שנשלחו ההצהרות לפי סעיף 85, להשיב לדייר היוצא בכתב את אחת התשובות המפורטות בסעיף 86 ורק אז קמה הזכות של הדייר לפנות לבית הדין ולבקש רשות כאמור. על דחית הבקשה הגיש עו"ד כסיף ערעור לבית המשפט המחוזי בשם המנוחה, ואחרי פטירתה, ביולי 1980, ביקש שעזבונה יבוא במקומה כמערערת. בית המשפט המחוזי פסק שזכותה של המנוחה כדיירת יוצאת לחלק מדמי המפתח פקעה עם פטירתה ולא עברה אל עזבונה ומשום כך דחה את הערעור. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. טעמו של שופט בית הדין מבוסס כדין ועל כן אין צורך לדון בשאלה המענינת אם זכותו של הדייר היוצא לחלק בדמי המפתח עוברת לעזבונו מיד עם שליחת ההצהרות לפי סעיף 85 כפי שטוענים המבקשים. צדק שופט השלום כי חייבת לעבור התקופה של שלושים יום, או תקופה קצרה יותר כשבעל הבית מגיב על ההצהרות שנשלחו לו, לפני שהדייר היוצא יכול לבקש מבית הדין לשכירות את הרשות לפי סעיף 93. בקשה שהוגשה לפני התקופות הקבועות לפי סעיף 86 היא בקשה שהוגשה קודם זמנה ויש לדחותה.
(בפני: הנשיא לנדוי. עו"ד מ. כסיף למבקשים, עו"ד י. פיקהולץ למשיב. 13.1.81).
המ' 669/80 - ציון פדלון ואח' נגד שמעת רוזנווסר
*דיירות מוגנת לגבי סככה המשמשת את המושכר (בקשה לרשות ערעור - הבקשה נדחתה).
בית משפט השלום קבע כי הסככה הנדונה הוקמה בשנת 1970 בהסכמתו המלאה של מי שקדם למבקשים בבעלות החלקה שעליה היא הוקמה ושהיא נועדה לשמש את מטרת השכירות של המבנים שהושכרו למשיב לצורך עסק של שיווק מוצרי מזון. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. המבקשים טוענים כי מכיון שהסככה הוקמה אחרי שנת תשכ"ח אין המשיב דייר מוגן לגביה ומסתמכים על סעיף 14 (א) של חוק הגנת הדייר. אין ממש בטענה כי סעיף 14 (א) חל בעליל על נכס שנמצא בשלמותו בבנין או בתוספת בנין שבנייתם הושלמה לאחר שנת תשכ"ח. המשיב דנן שכר את הנכס (מבנים וחצר) עוד לפני שנת תשכ"ח והסככה שהוקמה בשנת 1970 משמשת את מטרת השכירות ועל כן פרוסה גם עליה הגנת החוק בתור תפל ההולך אחרי העיקר.
(בפני: הנשיא לנדוי. עו"ד ב. ברנר למבקשים, עו"ר א. גביש למשיב. 12.1.81).
המ' 785/80 - אברהם שמשלאשווילי נגד מדינת ישראל
*עכוב בצוע מאסר עד אחרי הערעור (בקשה לעכוב בצוע עונש מאסר - הבקשה נדחתה).
למבקש נגזר מאסר של שנה לרצוי בפועל וכן הופעל מאסר על תנאי של שנתיים בגין עבירה קודמת כששני המאסרים חופפים והוא מבקש כי ישוחרר בערובה, באשר יש לו סיכויים טובים לזכות בערעור וממילא עבר זמן רב מאז בצוע העבירה של גרימת חבלה חמורה באדם. הבקשה נדחתה. הסתבר כי המבקש הוכרז כעברין נמלט לאחר סיום משפטו ולפני שנגזר דינו יצא את הארץ וחזר כעבור שנתיים. כמו כן יש למערער הרשעות קודמות ומאז חזרתו ארצה הוא חי בשולי החברה. אין דומה עתירה לשחרור בערובה של נאשם בטרם נסתיימו הליכי המשפט, לדחיית ריצוי עונש שנגזר בתום הדיון, והשיקולים לגבי שני המצבים הם שונים. לאחר שנגזר הדין הכלל הוא שאין משחררים אדם בערבות אלא בנסיבות יוצאות מגדר הרגיל ונסיבות כאלה אין במקרה דנא. עצם העובדה שתוך כדי מהלך המשפט עזב המבקש את הארץ מבלי שלבית המשפט תהא האפשרות לסיים את הדיון, מלמדת שהמבקש לא מכבד את האמון שניתן בו כאשר שוחרר בערובה עד תום ההליכים נגדו, וזה ודאי אינו מצדיק לדחות את תחילת רצוי העונש שנגזר עליו.
(בפני: השופט בייסקי. 22.12.80).
בר"ע 6/81 - חיים שוורץ נגד קצין התגמולים
*הארכת מועד להגשת תביעה בגין פגיעה בצבא (בקשה לרשות ערעור - הבקשה נדחתה).
המערער נחבל בעת שרותו הצבאי, כדבריו, במרץ 1958. רק כעשרים שנה לאחר מכן הגיש תביעה לתגמולים וקצין התגמולים דחה את התביעה מחמת התישנות. ועדת העררים מצאה שהיתה זאת "חבלה רשומה" כמשמעותה בסעיף 32 לחוק הנכים וזאת לאחר שהמערער הגיש עדות בכתב של מי שהיה מפקד הפעולה הנדונה שזכר שהמבקש התלונן כי נחבל ולכן החזירו לבסיס. ביהמ"ש המחוזי קבל את ערעור המשיב וקבע כי אין בחומר אפילו תחילת ראיה לרישום החבלה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. עדותו של מפקד הפעולה הינה ראיה טובה, אבל רישום חבלה כמשמעותה בחוק אין בה. זאת ועוד, המבקש עצמו אומר כי לא הצליח להשיג ראיות רפואיות על פרטי החבלה ותוצאותיה המדויקות, וכיון שכך נתמלא גם הסייג שבסעיף 32 הנ"ל שלפיו רישום חבלה אינו מועיל אם ההשהייה בהגשת התביעה מקשה במדה ניכרת על השגת הראיות הדרושות.
(בפני: מ"מ הנשיא ח. כהן. 9.1.81).
בר"ע 238/80 - עמנואל גרינברג נגד אברהם הרצנו ואח'
*ביטול פס"ד שניתן שלא בפני התובע (בקשה לרשות ערעור - הבקשה נדחתה).
נגד המשיב ניתן פס"ד שלא במעמדו וביהמ"ש המחוזי ביטל את פסה"ד לאחר ששוכנע שההזמנה לבית המשפט לא הגיעה לידי המשיב אם כי נשלחה לכתובת מגוריו. כמו כן החליט השופט להאריך למשיב (ביום אחד) את המועד להגשת בקשתו לבטול פסק הדין. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. טוען המבקש כי השופט טעה בקובעו כי ההזמנה למשפט לא הגיעה לידי המשיב ויש לראות את ההזמנה כאילו נמסרה למשיב כדין. ברם, בין אם אומנם טעה השופט ובין אם לא טעה, אין זו שאלה הראויה לבוא לפני בית המשפט העליון בערעור נפרד. הוא הדין באשר לטענה כי טעה השופט כשהאריך למשיב את המועד להגשת בקשתו. משראה השופט שיש למשיב הגנה של ממש, צדק בחפשו ובמצאו דרכים נאותות להתגבר על מכשולים פורמליים אשר המבקש ראה לשים בדרך המשיב,
כדי להבטיח הכרעה בתובענה על דרך עשיית הצדק.
(בפני: מ"מ הנשיא ח. כהן. 13.1.81).
בר"ע 8/81 - יוסף זבלי נגד שמואל אטבאי ואח'
*הגשת תביעה בדרך המרצה ותיקון כתב תביעה ללא בקשה בכתב 335 (בקשה לרשות ערעור - הבקשה נדחתה).
ביהמ"ש המחוזי דחה את בקשת המבקש להעביר תובענה שהוגשה נגדו בהמרצת פתיחה לפסים של תביעה רגילה, ואף איפשר למשיבים לתקן תביעתם על ידי תוספת עתירת סעד מבלי שהמשיבים הגישו בקשה פורמלית בכתב. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. כבר נפסקה הלכה שעל אף האמור בתקנה 312 לתקנות סדר הדין האזרחי רשאי ביהמ"ש לדון בהמרצת פתיחה אף כשמתעוררת שאלת תוקפו של החוזה. הדבר נתון לשקול דעת ביהמ"ש שאליו הוגשה המרצת הפתיחה. אין ממש גם בטענות המבקש לענין תקון כתב התביעה. אפילו היה מלכתחילה צורך בהגשת בקשה לכך בכתב, הרי בדיעבד, אין מהרהרים אחר מידתו של השופט שראה להתעלם מפגם פורמלי זה ולהענות לבקשה על אף הבעתה בעל פה בלבד. לגופו של התקון צדק השופט בגישתו שהסעד ההצהרתי המבוקש בתביעה המקורית ממילא נועד למטרת אכיפת החוזה, והוספת הסעד של עצם האכיפה למעשה אינה משנה ולא כלום. הרשות שנתן השופט למשיבים לפצל תביעותיהם ולהגיש תביעת פצויים לחוד, נתונה כולה לשקול דעתו.
(בפני: מ"מ הנשיא ח. כהן. 19.1.81).
בר"ע 10/81 - כולל שומרי החומות נגד חג' עטיה אל ג'וואד
*פינוי דייר הטוען לחזקה במושכר כשניתן פס"ד פינוי נגד דייר אחר
(בקשה לרשות ערעור - הבקשה נדחתה).
המבקשת השיגה צו פנוי של חנות שבבעלותה נגד אחד כמל אל חטיב. בהליכי ההוצאה לפועל התייצב המשיב וטען שהוא זכאי להחזיק בחנות האמורה. ראש ההוצל"פ השתמש בסמכותו לפי סעיף 65 לחוק ההוצל"פ והישהה את הליכי הפנוי כדי לאפשר למשיב לפנות לבית המשפט ולקבל צו עכוב בצוע. המשיב פנה לבימ"ש השלום שעכב את ההליכים עד להכרעת בית המשפט בתובענה שהגיש המשיב למתן פסק המצהיר כי הוא מחזיק בחנות כדייר מוגן. על החלטת עכוב ההליכים בקשה המבקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי, בקשתה נדחתה, והבקשה לרשות ערעור נדחתה. עיקר טענת המבקשת שאין בסעיף 65 הנ"ל כדי להסמיך את בימ"ש השלום לעכב הליכים בהוצל"פ ובהעדר סמכות הנובעת מהוראת סעיף זה, אין סמכות כלל לעכב הוצל"פ של פסק סופי. אין ממש בטענות אלה. סעיף 65 בא להעניק סעד לטוען לזכות החכירה במקרקעין, שלא היה צד למשפט, ושפנוי המקרקעין עלול לפגוע בזכותו הנטענת. מכיון שראש ההוצל"פ רשאי לעכב הליכי הוצל"פ רק כדי לאפשר לצד שלישי לפנות לבית משפט ולקבל צו עכוב, פשיטא שבית המשפט צריך להיות מוסמך לתת צו עכוב כזה על פי פנית הצד השלישי. הטענה שבנסיבות הענין לא היה מקום לצוות על העכוב, אינה ראויה לבוא בערעור מיוחד בפני בית המשפט העליון. ברם, היא גם אינה נכונה. משהתגונן הנתבע בתובענה הקודמת שהוא שכר את החנות מן המשיב דנן, יכולה היתה המבקשת לצרף את המשיב כנתבע נוסף לתובענה ומשלא עשתה כן עליה להתדיין נוספות ונפרדות עם המשיב בטרם תוכל לזכות בהחזרת החזקה על חנותה.
(בפני: מ"מ הנשיא ח. כהן. 19.1.81).