ע.א. 489+505/79 - אליהו חברה לבטוח בע"מ נגד עזבון המנוחה ויולט צאיג ואח'
*חובת הניזוק להגיש את התביעה הן נגד המזיק והן נגד חברת הביטוח.
* שיעורי הנזקים.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בת.א. 544/78 - תוצאותיו של פסה"ד אושרו ברוב דעות)
המשיב השני (להלן הבעל) נהג במכוניתו, התנגש ברמזור וכתוצאה מכך נפטרה אשתו היא המנוחה. לאחר שלושה חודשים הוגשה תביעת עזבון האשה ותביעת התלוים, היינו הבעל ושלושת הילדים. התביעה הוגשה נגד חברת הביטוח של המכונית והתבססה על חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. עם תחילת המשפט העלה ב"כ חברת הביטוח את הטענה כי אין יריבות בין התובעים ובין חברת הביטוח, שכן הנוהג, הבעל, לא נתבע אף הוא, אך ביהמ"ש המחוזי דחה טענה זו, וכן דחה את הטענה כי תביעת הפיצויים הוגשה מוקדם מיד, ופסק סכומי פיצויים שונים לעזבון ולתלוים. מכאן הערעור.
השופט ברק:
א. באשר לחובת חברת הביטוח לשפות את הנהג על נזק גוף שנגרם לנהג עצמו - נוצרה יריבות ישירה בין הנהג לבין חברת הביטוח ואת התביעה צריך הנהג להגיש כנגד חברת הביטוח.
ב. באשר לנזק שנגרם לזולת - כבעבר כן לאחר חקיקת חוק הפיצויים צריך הניזוק להגיש את התביעה הן נגד המזיק והן נגד המבטח, אם כי חוק הפיצויים קבע חבות מוחלטת של הנהג בין אם התרשל ובין אם לא התרשל. עדיין המקור לחובתו של המבטח הינו חובת המזיק לשפות את הניזוק ויש צורך בהגשת התביעה ע"י הניזוק גם כנגד המזיק. הוא הדין בנזקי ממון של תלויים בניזוק שצריכים להגיש את התביעה כנגד המבוטח והמבטח. בעניננו לא צורף הנהג כנתבע, אך אין בכך כדי לבטל את פסק הדין. לבתי המשפט, כולל בית משפט של ערעור, נתונה הסמכות לצוות על תוספת שמו של אדם שהיה צריך לצרפו כנתבע. הפעלת זכות זו הינה ענין של שיקול דעת ובעניננו מן הדין להשתמש בשיקול דעת זה. מטרת הצירוף היא לאפשר לבית המשפט לפסוק ולהכריע ביעילות בכל השאלות הכרוכות בתובענה ומטרה זו תוגשם במלואה אם יצורף הנוהג, הבעל, כנתבע נוסף. הפגם הוא פורמלי גרידא, שכן הבעל היה צד למשפט כתובע, ושיתוף הפעולה הנדרש ממנו לענין חברת הביטוח ניתן היה להשיג באותה מידה כאילו היה נתבע ואף בתוספת היתרון - כי ניתן היה לחקרו בחקירה שכנגד.
ג. לפי סעיף 79 לפקודת הנזיקין תביעת התלויים תוגש על ידי מבצע הצוואה, או מנהל העזבון, או היורשים, ורק אם אלה אינם תובעים תוך 6 חדשים, רשאים התלויים לתבוע בשמם הם. בעניננו הוגשה התביעה של התלויים לאחר שלושה חודשים בלבד, אך אין בכך כדי לגרום לביטול פסק הדין. כבר חלפו 6 חודשים מאז נפטרה האשה ודי בכך כדי לרפא את הפגם.
ד. בית המשפט המחוזי לא קבע פיצויים בגין הפסד סיכויי ההשתכרות של האשה. על פי הראיות החלה האשה לעבוד במפעל שמונה ימים לפני התאונה, ובית המשפט המחוזי סירב לתת פיצוי בגין הפסד השתכרות, שכן לדעתו הנסיון לעבודה מחוץ למשק הבית היה בבחינת נסיון ארעי וחולף שאין לבסס עליו ממצא. אין לקבל קביעה זו. למרות התקופה הקצרה שהאשה יצאה לעבודה יש להביא בחשבון את הפסד ההשתכרות. מאידך, בית המשפט לא - הביא בחשבון את העובדה כי יש לזקוף לחובת התלויים את טובות ההנאה והיתרונות החומריים לרגל מות המנוח לעומת הנזק שנגרם להם, ולא ניכה מן הסכום שקבע אותן טובות הנאה ויתרונות הנובעים
ממות המנוחה. בענין זה קבע השופט ברק כי יש לקחת בחשבון "רווח זה של התלויים". כיון שמצד אחד לא לקח בית המשפט בחשבון את הפסד ההשתכרות, ומאידך לא לקח בחשבון את "ההתעשרות" של התלויים, יש לקזז שני סכומים אלה אחד כנגד השני.
השופטת בן פורת: הסכימה עם השופט ברק באשר לניכוי "ההשתכרות" של העזבון ממות המנוחה.
מ"מ הנשיא ח. כהן (דעת מיעוט): יש לסטות הן מהקביעות של המשפט האנגלי והן מן התקדימים של בית המשפט העליון בישראל באשר לניכוי "ההתעשרות" של העזבון הנובעת ממות המנוחה לעומת ההפסד של העזבון ממות המנוחה. חשבון של "התעשרות" העזבון בגין מות המנוחה פוגע בחוש הצדק ובכללי ההגינות, עד כדי כך שהדבר מצדיק סטיה מן התקדימים וביטול ניכוי "רווח הממון" שבא להם לאבלים במות יקירתם.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא ח. כהן, גב' פורת, ברק. עו"ד ע. אמגור למערערת, עו"ד א. ברקאי למשיבים. 2.80 25.1).
ע.א. 326/79 - מטרי חליל אסביר נגד מועצת העדה האבנגלית בישראל ואח'
*פירוש מסמך לרכישת נכס.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בנצרת בת.א. 6/76 - הערעור נתקבל).
המשיבה הגישה בשנת 1974 לבימ"ש השלום בנצרת כתב תביעה בו טענה שהיא בעלת מחצית של חלקה מסויימת בשפרעם שהמערער בונה בה ללא זכות וללא היתר בניה וביקשה צו האוסר על המערער לבנות על החלקה. המערער הגיש כתב הגנה ותביעה נגדית שבה ביקש לצוות על המשיבה להודיע לוועדה המקומית לתכנון ובניה שהיא מסכימה שהמערער יבנה על המגרש, וטענתו היתה כי קנה מהמשיבה מגרש בשטח של 640 ממ"ר. מדובר בחלקה גדולה שחולקה בתוכנית לחלקות משנה והמערער טען כי בשנת 1961 קנה אחת החלקות הנ"ל. טענת הרכישה של המערער מתבססת על מסמך שעליו חתם אחד חליל פרח ושבו נאמר "קבלתי ממר מטרי סך אלפיים ל"י בלבד מחיר - חלקת קרקע... וזאת מתוך הסכום של 3130 ל"י, ומה שנותר ישולם לפי השטרות החתומים על ידו". בבימ"ש השלום נטען כי התביעה הנגדית של המערער היא לבעלות במקרקעין והסמכות בתביעה זו היא לביהמ"ש המחוזי ואליו הועברה התביעה. כאן נפסק כבקשת המשיבה וניתן צו האוסר על המערער לבנות במקום. בית המשפט המחוזי ציין כי אין זה סוף פסוק במחלוקת שבין הצדדים, כי אין הוא פוסק בענין הבעלות. מכאן הערעור.
א. למעשה לא היתה כאן תביעה לבעלות על מגרש מבחינת הסעד שביקש המערער, כי הוא רק ביקש לחייב את המשיבה לתת הסכמה לקבלת היתר בניה, אבל כדי לזכות בסעד שביקש חייב המערער להוכיח את זכותו, דהיינו את הקניה, ועל בסיס זה יש לדון בתביעה כי המכר הוא היסוד עליו נשען המערער.
ב. השאלה הראשונה המתעוררת היא אם המסמך האמור מהווה הסכם למכור קרקע.המסמך מנוסח כקבלה אבל יש בו ראיה על הסכם למכירת מגרש למערער. מסמך זה נערך בשנת 1961, לפני חקיקת חוק המקרקעין, ועל כן לא חלות עליו הוראות סעיף 8 לחוק זה. לפני החוק היה צורך במסמך בכתב שיש בו לפחות ראשית ראיה בכתב על עסקת מכירת קרקע, לפי סעיף 80 לחוק הפרוצדורה האזרחית העותומנית, ומסמך זה יש בו ראשית ראיה למכביר.
ג. טענה אחרת היתה כי אותו סלים פרח שהיה חתום על המסמך לא היה מוסמך למכור קרקע של המשיבה. ברם היו ראיות שסלים פרח עסק בעניני המשיבה בשפרעם לרבות מכירת קרקע והעידו קונים של מגרשים וגם חברים של המשיבה על עסקות כאלה שעשה סלים פרח. לפי תקנון האגודה צריכה מכירת קרקע לקבל החלטת מליאת המשיבה באישור ראש העדה, אך לא הובאה ראיה שתנאים אלה לא נתמלאו לפני שסלים פרח חתם על הקבלה. יתירה מזו, לאחר שהתעוררו קשיים עם האופוטרופוס על נכסי נפקדים פנה המערער למשיבה במכתב וביקש להודיע לו אם המשיבה מוכנה לבצע את העברת המגרשים, ומזכיר המשיבה כתב מכתב, על טופס של המשיבה, ובו נאמר שהמשיבה עושה כמיטב יכולתה להוכחת בעלותה על החלקה ולכן אינה יכולה להענות לתביעה להעברת זכות הבעלות. בתשובה זו יש הודאה בעסקת המכירה ואין כל טענה כי סלים פרח מכר את המגרש ללא סמכות. כמו כן המערער העיד כי מאז 1961 הוא מחזיק במגרש ומשתמש בו, נטע בו עצי פרי והתקין בו מים ועדות זו לא נסתרה.
ד. אשר לטענת המשיבה כי גם אם היה הסכם מכר הרי הוא בוטל לאחר מכן, וזאת לאחר שהמערער קבל פעמיים החזר של 500 ל"י מהמשיבה וחתם גם על קבלות שקבל את ההחזר וכי נותרה יתרה של אלף ל"י - בקבלות שהוגשו לא נאמר שהמכר בוטל ולפי עדות המערער לא בוטל המכר אלא שמצבו הכלכלי היה קשה וקיבל עזרה בסכומים הנ"ל מהמשיבה. גירסת המערער מוצאת סיוע ממשי בעובדה כי החזקה בחלקה נשארה בידיו וכן במכתב שהוזכר לעיל.
ה. אשר לטענה כי המערער היה צריך לשלם את יתרת המחיר על פי השטרות שחתם ולא שילם - גירסת המערער היא שניסה לשלם את השטרות והמשיבה סירבה לקבל התשלומים עד שיוסדר הענין בינה ובין האופוטרופוס לנכסי נפקדים. בנוסף לכך המשיבה לא הודיעה למערער על ביטול ההסכם בגין אי תשלום יתרת המחיר.
ו. מאידך יש לקבל את טענת המשיבה כי בתנאי האינפלציה של היום אין זה צודק לבצע את ההסכם במחיר ההיסטורי. לפיכך יהיו כל התשלומים שעל המערער לשלם צמודים למדד מאז 1961.
(בפני השופטים: בכור, ברק, טירקל. החלטה - השופט בכור. עו"ד י. סלומון למערער, עו"ד א. אבו - חנא וראובני למשיבים. 17.12.80).
ע.פ. 404/80 - אליהו שוקרון נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (התפרצות וגניבה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער הורשע בשני מעשי התפרצות וגניבה ונדון ל- 9 חודשים מאסר בפועל ו- 9 חודשים מאסר על תנאי וכן הופעלו שני עונשי מאסר על תנאי לתקופות של 3 חודשים ו- 6 חודשים. הערעור על חומרת העונש נתקבל. המערער שהוא כבן 26 נשוי ואב ל- 4 בנות שהגדולה בהן
כבת 5 שנים. הוא הודה באישומים והגיע להסדרים של פיצוי הניזוקים. כמו כן לקויה בריאותה של אשתו. שירות המבחן הביע דעתו שיש סיכוי טוב לשיפור במצבה של אשת המערער אם הלה יועמד בפיקוח שירות המבחן. כמו כן התנהגות הנאשם בכלא היא טובה והמעבידים שאצלם הוא עובד בעבודות חוץ שבעים רצון ממנו. בנסיבות אלה יש לקבל את הערעור ולהעמיד את עונש המאסר בפועל על 7 חודשים ואת המאסר על תנאי על 11 חודש. אכן, בנסיבות מעשי העבירה כשלעצמן אין כדי להצדיק התערבות והקלה בעונש. את העבירות ביצע המערער בעצם הימים שבהם היה תלוי ועומד נגדו מאסר על תנאי שנגזר מספר ימים קודם לכן. עם זאת אין להתעלם מהמלצת שרות המבחן ומן התחזית האופטימית לגבי סיכויי המבחן ומטעם זה בלבד הוחלט לקצר את תקופת המאסר בפועל כאמור.
(בפני השופטים: אלון, לוין, טירקל. החלטה - השופט טירקל. עו"ד שמעוני למערער, עו"ד גב' ראובני למשיבה. 2.12.80).
בר"ע 278/80 - שלמה שוק נגד הנדסת התפלה לישראל
*דחיית בקשה למתן פרטים נוספים (בקשה לרשות ערעור - הבקשה נדחתה).
המבקש הגיש לביהמ"ש המחוזי בתל-אביב תובענה נגד המשיבה בשל נזקי תאונת עבודה שאירעה באירן שם הועסק על ידי המשיבה. בכתב הגנתה טענה המשיבה, בין היתר, כי "המעשים הנטענים בפרשת התביעה... אינם מקנים זכות תביעה על פי חוקי אירן...". בקש המבקש לחייב את המשיבה במתן פרטים נוספים לטענה זו אך השופט דחה את הבקשה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. אכן, טענת המשיבה לא נוסחה בצורה מושלמת ביותר אך כוונתה ברורה למדי, לאמור, כדי שהעוולה שנעשתה באירן תוכל לשמש לתובע עילת תביעה, צריכה היא לשמש עילת תביעה במקום שנעשתה, לפי חוקי אירן, ואין במעשים הנטענים בכתב התביעה משום עילת תביעה אשר כזאת. צדק השופט בגישתו שפרטים נוספים לטענה זו אינם יכולים להיות אלא פרטים משפטיים מובהקים. נכון שחוקים נוכריים טעונים ראיה כאילו היו עובדות - אבל אין זאת אלא פיקציה בעלמא. אין הנתבע חייב לטעון את הוראות הדין לרבות דין נוכרי. כן צודק השופט כי במסגרת כתבי הטענות אין הנתבע חייב להוכיח, או לגלות ראיותיו בדבר החוק האירני. אפילו מוטלת חובת ההוכחה עליו, ואפילו נמנע מלהוכיח את הטעון הוכחה, עדיין יהא ביהמ"ש רשאי לקבוע החוק אירני מהו, אם מידיעותיו שלו ואם על פי חזקת זהות החוקים.
(בפני: מ"מ הנשיא ח. כהן. 5.1.81).
בר"ע 9/81 - ועד הנאמנים לנכסי ההקדש המוסלמי ביפו נגד פלתי, עו"ד כונס נכסים
*בקשה לפסול כונס נכסים שהואשם בפלילים (בקשה לרשות ערעור - הבקשה נדחתה).
המשיב נתמנה כונס נכסים על ידי בית המשפט המחוזי ולאחר שנתמנה, וללא כל קשר לפעולתו בכינוס נכסים אלה, הואשם בפלילים בשל עבירות שלכאורה יש עמן קלון. בקש המבקש לבטל את מנויו של המשיב ככונס נכסים משום שאבד אמונו בו, בית המשפט סרב להעתר לו ובקשתו נדחתה. הענין נתון כולו לשקול דעתו של שופט בית המשפט המחוזי. טוען המבקש כי מאחר והשופט גילה בהחלטתו את טעמיו לסירובו נתונים טעמים אלה לבדיקת בית משפט של ערעור, אולם אין צורך לחוות דעה בשאלה - אם טעה או צדק השופט בכל טעמיו לסירובו. די בשיקולו המכריע, שכל עוד לא הורשע המשיב בדינו, מעמידים כל אחד בחזקת חף מפשע. זהו ענין הנתון לשקול דעת השופט שמינה את כונס הנכסים והוא יכול להשתמש בשקול דעתו להשעות מתפקידו את הכונס או לא להשעותו ולהשאיר מנויו על כנו.
(בפני: מ"מ הנשיא ח. כהן. 19.1.81).
בר"ע 260/80 - ז'ולייט דן נגד דניאל דן
*ביצוע הסכם מזונות (בקשה לרשות ערעור - הבקשה נדחתה).
בעלי הדין הם בני זוג שהתגרשו, וחוזה הגירושין קיבל תוקף של פסק דין. לבני הזוג היתה חנות. לפי החוזה ויתר המשיב על חלקו בחנות והמבקשת התחייבה לשלם לו מדי חודש בחודשו 6000 ל"י צמוד למדד יוקר המחיה וכן לשאת במזונות שני ילדיהם הקטינים. המבקשת לא עמדה בהתחייבותה לשלם תשלומים אלה והמשיב פתח נגדה בהליכי הוצאה לפועל וקבל פקודות מאסר נגד המבקשת והיא חיה מזה חודשים בפחד המאסר. היא פנתה לבית המשפט המחוזי ובקשה עכוב הליכי הוצאה לפועל. הבקשה נדחתה והבקשה לרשות ערעור נדחתה: צודק המשיב שמלכתחילה לא היה מקום לבקש עכוב ההליכים בהוצאה לפועל, וממילא צדק השופט בסרבו לבקשה זו. כל עוד פסק הדין שנתן תוקף לחוזה הגיררשין בעינו עומד, הוא ניתן להוצאה לפועל וטענת המבקשת שאין לאל ידה לשלם, באשר צריכה היתה לסגור את החנות ואין לה כל הכנסה עוד, טענה היא שיכולה להשמע לפני ראש ההוצאה לפועל במסגרת חקירתו לפי סעיף 67 או סעיף 72 לחוק ההוצל"פ ואם ראיותיה של המבקשת לא יניחו דעתו שלא לתת צווי מאסר נגדה יכולה היא לבקש רשות ערעור. ברם, אם יכולה המבקשת להוכיח שחוזה הגירושין נכפה עליה באיום של אי מתן גט, פתוחה לפניה הדרך לנהוג לפי סעיף 17 ו- 20 לחוק החוזים (חלק כללי), או אם יכולה היא להוכיח שאי תשלום הסכומים הוא תוצאה מנסיבות שבעת כריתת חוזה הגירושין לא יכלה לראותן מראש וכי לא יכלה למונען, ובנסיבות שנוצרו שלא באשמתה קיום התחייבותה הוא בלתי אפשרי הדרך פתוחה לפניה לפנות לבית המשפט עפ"י סעיף 16 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה).
(בפני: מ"מ הנשיא ח. כהן. 19.12.80).
ב.ש. 380/80 - שפיק קצר נגד מדינת ישראל
*שחרור בערובה (הערר נדחה).
בעיון חוזר שביקשה המדינה ביטל השופט החלטה קודמת לשחרר את העורר בערובה, אחרי ,שהתברר כי אחרי שחרורו נטלו העורר וחברו מכונית ללא רשות הבעלים והמכונית היתה מעורבת בתאונת דרכים. השאלה מי מן השניים נהג במכונית שנויה במחלוקת, אך אין לכך משמעות לענין זה. ההתנהגות הפלילית של העורר וחברו שבה הם הפרו את האמון שבית המשפט נתן בהם בשחרורם בערובה, מהווה סיבה מספקת לשנוי ההחלטה להרשותם ללכת חופשי עד למשפט.
(בפני: הנשיא לנדוי. עו"ד ח. קאזיז לעורר, עו"ד גב' ליבבה למשיבה. 9.1.81).
ב.ש. 348/80 - מדינת ישראל נגד מוריס לוגסי
*שחרור בערובה (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
ביהמ"ש המחוזי החליט לשחרר את המשיב בערובה וציווה עליו להיות במעצר בית עד לגמר ההליכים נגדו. הערר נתקבל. המשיב הואשם בעבירות חמורות שונות. המדובר במתלוננת שהמשיב העסיקה בזנות ומשבקשה לעזוב את הנאשם חטף אותה ולאחר שהתלוננה במשטרה איים עליה בחבלות גוף וכן הדיח אותה למזור בה מתלונתה. עם הגשת כתב האישום נעצר המשיב עד תום הליכים. בית המשפט קיים מספר ישיבות שבהן נשמע חלק ניכר מן ההוכחות, ובכלל זאת עדותה של המתלוננת ושל אחותה. משביקשה התביעה לדחות את המשך המשפט עד לאחר סיום משפטו של אחד כהן, שגם נגדו הוגש כתב אישום באותה פרשה, ושעומד להעיד במשפט זה, נתקבלה הבקשה והמשך המשפט נדחה, אך בית המשפט החליט לשחרר את המשיב בערובה. בהחלטה ציין בית המשפט כי התביעה היתה צריכה להיות ערה לכך כי לא תשמיע עדותו של כהן אלא לאחר סיום משפטו ולא הזדרזה די להקדים את משפטו ולפיכך לא יהיה זה צודק להחזיק את המשיב במעצר. אין לקבל נימוק זה. מדובר באישומו של המשיב
בעבירות חמורות ביותר כשהמתלוננת ואחותה חוששות מאימת הדין של המשיב. יש למשיב הרשעות קודמות ובאחת מהן נדון לארבע שנות מאסר על גרימת חבלה גופנית. בעבירות חמורות כאלה, וכאשר קיים חשש כה מבוסס של מעשי אלימות ואיום כלפי העדים, אין לשחרר את המשיב מהמעצר.
(בפני: השופט אלון. עו"ד גב' ארד לעוררת, עו"ד י. פליבר למשיב. 19.12.80).
ב.ש. 9/81 - אחמד מחג'נה נגד מדינת ישראל
*שחרור בערובה (הערר נדחה).
העורר הואשם בנשיאת נשק ומסירתו לאחרים וכן כי פנה לפלוני שקנה את כלי הנשק כדי שיעלים את הנשק שברשותו ובכך עבר עבירה של שיבוש מהלכי משפט. ביהמ"ש הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים ועררו נדחה. בענין חומר הראיות - נכון שגם בשלב זה של בקשת המעצר עשוי בית המשפט לבדוק את חומר הראיות ואם קלוש הוא לא מן הנמנע שנאשם ישוחרר. ברם, במקרה דנן אין לומר שחומר הראיות קלוש והשאלה אם התביעה תוכיח את האשמה אם לאו אינה יכולה להיות מוכרעת בשלב הנוכחי. מדובר בעבירות חמורות ולעורר עבר פלילי ולפיכך יש לדחות את הערר.
(בפני: השופט לוין. עו"ד גולדברג לעורר, עו"ד גב' ראובני למשיבה. 11.11.80).
ב.ש. 386/80 - מדינת ישראל נגד ראובן ועקנין
*שחרור בערובה (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
המשיב וחברו, אחד יעקב דהן, הואשמו בשוד, בכך שנכנסו לדירה של אשה, קשרו את ידיה ורגליה ובאיומים שדדו את חפציה. ביהמ"ש המחוזי הורה לעצור את דהן עד תום ההליכים ולשחרר את המשיב בערובה. הערר נתקבל. ביהמ"ש המחוזי ציין כי דהן הודה באשמה וסיבך את המשיב כאחד המשתתפים בביצוע, ואולם מצא סתירה בדבריו של דהן אשר גרס כי מביתו למקום השוד הלך יחד עם העורר רגלי ואילו נהג מונית העיד שהוא הסיע את השניים למקום הפשע, ועדותו של נהג המונית צריכה להוות סיוע לעדות דהן והיא לא תוכל לשמש סיוע בגין הסתירה, וכן היא פוגעת באמינות עדותו של דהן. אין לקבל נימוק זה. נכון שגם בשלב הדיון במעצר צריך שיהיו בידי התביעה ראיות לכאורה בעלות משקל מספיק לביסוס ההרשעה, ואולם כאשר מתגלות סתירות בדברי העדים עדיין אין זה מתפקיד בית המשפט בשלב זה להכריע בהשלכות העשויות לעלות מאותן סתירות. בעת המשפט יתברר כיצד הגיעו החשודים למקום בצוע העבירה ואין לומר כי בגלל הסתירה האמורה מופרכת עדותו של דהן מיסודה. אשר לנימוק כי לאור הסתירה האמורה נופלת ראיית הסיוע הנדרשת לעדותו של שותף לעבירה - גם ענין זה אין לבחון ולהכריע בשלב הבקשה להארכת המעצר. בית המשפט שיברר את האישום לגופו יוכל להכריע איזו משתי הגרסאות היא נכונה ויתכן כי ימצא שדווקא דברי הנהג נכונים ובמקרה זה תהא לדבריו משמעות כלראיה מסייעת. ברם, מעבר לכך, ספק אם בשלב זה של הדיון היה על השופט לבחון בצורה מקפת את שאלת הסיוע בכללותה. ראיית הסיוע יכול שתמצא בקו הגנתו של המשיב בין אם יבחר בשתיקה ובין אם יופרך האליבי שניסה להעלות וכד'.
(בפני: השופט בייסקי. עו"ד גב' ראב למבקשת, עו"ד בר-און למשיב. 23.12.80).
ע.ש.מ. 11/80 - עירית תל - אביב נגד הייציג אברהם
*אי שמירה על רכוש העיריה (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל בחלקו).
המשיב מועסק כנהג באגף התברואה של עירית תל - אביב ואת מכונית האגף היה נוטל בבוקר מן החניון של העיריה. באחד הימים נטל רכב ולאחר כשעתיים חזר והחנה את המכונית ואמר לאחראי כי דבר מה אינו כשורה במכונית. כשפתחו את מכסה המנוע התברר כי המנוע ניזוק באופן מהותי כי חסרו מים. מסתבר כי כבר בבוקר כשנטל את המכונית היה ברור למשיב כי חסרים הרבה מים ברדיאטור. המשיב הועמד לדין בעבירה משמעתית
של אי שמירת רכוש העיריה ובית הדין הרשיעו בעבירה הנ"ל. בית הדין ציין כי לא מדובר סתם בהרגשה שמשהו לא בסדר במכונית, שהרי באותו בוקר היו חסרים הרבה מים ברדיאטור ועובדה זו היתה צריכה להדליק אור אדום אצל הנאשם. מאידך סבר ביה"ד כי אין נוהלים של רישום ליקוים בחניון וציין כי כבר בעבר התריע על כך וכן עמד על כך שאין נותנים הדרכה לנהגים. כיון שכך החליט להטיל על המשיב עונש של נזיפה והקפאת דרגה לחצי שנה. בערעור ביקשה העיריה כי יוחלט על פיטורים על תנאי של המשיב, ועל הפקעת החלק השישי של המשכורת והורדה בדרגה לתקופות מוגבלות. ביהמ"ש העליון ציין כי אכן היו נוהלים בלתי תקינים בחניון, אך באשר לחוסר ההדרכה, הרי כל נהג בלימוד העיוני לומד על התופעות המחייבות להעמיד - רכב ולא להמשיך בנסיעה כשמתגלים סימנים על העדר מים. עם זאת אין זה מקרה לגזירת אמצעי המשמעת של פיטורין על תנאי, אך מאידך יש לגזור למשיב עונש כספי הולם. מדובר על נזק לרכוש הצבור ומן הנכון שהאחראי למחדל ישא גם בקנס ומה גם שעונש זה מבטא בעקיפין נטילת חלק בהטבת הנזק שנגרם לציבור. לפיכך יופקע החלק השישי של המשכורת לתקופה של ארבע חודשים. (בפני: השופט שמגר. עו"ד סמו למערערת, עו"ד גורודסקי למשיב. 4.1.81). ע.ש.מ. 12/80 - בנימין נוב נגד מדינת ישראל
*העדרות מעבודה (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער היה עובד הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מאז 1962. ביה"ד למשמעת מצא כי המערער נעדר מעבודתו העדרויות רבות ואיחורים מרובים בבואו לעבודה. מדובר על תופעה חוזרת, נישנית ומתמשכת שהגיעה לדיונים רבים עם הממונים על המערער וגרמה למתח רב ביחסים שבין המערער לבין המופקדים עליו. ההעדרויות והאיחורים החלו כאשר המערער העתיק את מקום מגוריו למושב קדרון המרוחק כארבעים ק"מ ממקום עבודתו. הלכו לקראת המערער ועשו אתו הסדר שיוכל להגיע לעבודה באיחור של שעה, אך הסדר זה לא הועיל. לבסוף יצא המערער לחופשה ללא תשלום ובהיותו בחופשה הוזמן להופיע בפני וועדת המשמעת אך הוא לא התיצב. הוגשו נגדו לביה"ד אישומים בגין אי התיצבותו לדיון בפני וועדת המשמעת שבפניה הובא ענינו תחילה, ובגין הטיב הירוד של ביצוע העבודה ואי קיום ההוראות בקשר לצורת ביצוע העבודות ותוכנן, ככל שהדברים נובעים מהאיחורים וההעדרויות. ביה"ד החליט על פיטורי המערער משרות המדינה תוך תשלום פיצויי פיטורין של 80 אחוז והערעור על כך נדחה. הטענה הראשונה היתה כי מאחר והמערער הובא תחילה בפני ועדת משמעת שטרם החלה לדון לגופו של ענין לא היתה הוועדה מוסמכת להעביר את הדיון לבית הדין. טענה זו אין לקבל. רשאית הוועדה, כשהיא סבורה שחומרת העבירה מחייבת זאת, להעביר את - התלונה לבית הדין והחלטה כזו יכול שתתקבל מעת שהחלו ההליכים, היינו מיד עם הגשת התלונה ואין צורך שהוועדה תתחיל לדון לגופו של ענין.
אשר לעבירות הנובעות מהאיחורים ומההעדרויות - מדובר בהשתלשלות ענינים שנמשכה שנים, כאשר העבודה מושתתת במידה רבה על עבודת צוות והעדרו של אחד העובדים יכול ויעכב עבודתם של עובדים נוספים. אין למצוא פגם בכך שבית הדין סבר כי היתה חובה על המערער להתיצב בפני ועדת המשמעת וכי לא רשאי היה לבכר את צורכי עבודתו הפרטית על חובת ההתיצבות בפני ועדת המשמעת. לאור מכלול הנתונים אין מנוס מפיטוריו של המערער משרות המדינה. בינתיים נאלץ המערער לעזוב את המושב והוא מעונין לחזור לעבודתו התקינה בשרות המדינה. יש להצטער על כך שגישתו החדשה של המערער באה בשלב כה מאוחר, אך השינוי לא יכול להחזיר את הגלגל אחורה. על בית הדין לדון בצעדים המתחייבים מן המעשים שהיו נשוא הדיון המשמעתי וחרטה לאחר מעשה אינה יכולה להוות עילה לנקיטת הצעד היחיד המתבקש ממה שאירע.
(בפני: השופט שמגר. עוה"ד ד. הראבן רי. בן - אריה למערער, עו"ד ח. לירון למשיבה. 4.1.81).
ע.ש.מ. 9/80 - חיים מירלשוילי נגד מדינת ישראל
*פיטורי עובד לאחר שהורשע בגניבת שקי דואר (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בבית המשפט המחוזי בשני תיקים פליליים של גניבת שקי דאר כשעבד כסבל בנמל התעופה בן - גוריון. הוא הגיש ערעורים על ההרשעות והערעורים נדחו על ידי בית המשפט העליון. לאחר מתן גזר הדין בבית המשפט המחוזי ולפני שהתבררו הערעורים הובא המערער לדין משמעתי בשל עבירה שיש עמה קלון, לפי סעיף 17 לחוק שרות המדינה (משמעת) כאשר עובד מדינה "הורשע על עבירה שיש עמה קלון". טוען המערער כי אין להעמידו לדין בגין הרשעה כנ"ל כאשר הענין עדיין נתון בערעור. הטענה נדחתה. יש מקומות שבהן המחוקק נוקט במפורש את המונח "פסק דין סופי" ובעניננו אין המחוקק דורש כי ההרשעה תהיה סופית. ברם, ניתן להניח שכוונת המחוקק הינה שלא יועמד אדם לדין משמעתי לאחר שהורשע בעבירה כנ"ל כאשר פסק הדין אינו סופי. לא יתכן שיורשע אדם בבי"ד משמעתי בגין הרשעה קודמת בבית המשפט כאשר ההרשעה בבית המשפט עשויה להתבטל. בעניננו לא נגרם כל עיוות דין שכן פסק דינו של ביה"ד המשמעתי ניתן לאחר שבית המשפט העליון דחה את הערעורים. אשר לחומרת העונש - מדובר בגניבות של שקי דאר, נגנבו יהלומים שערכם עשרות אלפי דולר ועיקבותיהם לא נתגלו עד היום. כשמדובר בגניבה בערך כספי גדול ובנסיבות הנדונות בתאוות בצע שאינה יודעת גבול, הרי למרות סבלה של המשפחה אין להתערב בחומרת העונש.
(בפני: השופט שמגר. עו"ד ע. קפלן למערער, עו"ד ח. לירון למשיבה. 4.1.81).
בג"צ 707/80 - בתי אילנות בע"מ נגד המועצה המקומית ערד וסולל בונה
*העדפת הצעה יקרה יותר במכרז (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
המועצה המקומית ערד (להלן המשיבה) פרסמה מכרז לבצוע עבודות בניה והעותרת וסולל בונה הגישו הצעות. הצעת העותרת הסתכמה ב- -.11,500 מליון שקל והצעת סולל בונה הסתכמה ב- -.11,700 מליון שקל. ועדת המכרזים קבעה שהצעת העותרת היא הזולה ביותר והחליטה לקבלה בתנאי שהבדיקה החשבונית שתיעשה על ידי מחלקת ההנדסה לא תשנה את הנתונים. לאחר מכן נמסרה העבודה לסולל בונה. כשביקשה העותרת לברר את הסיבה, כך היא אומרת בעתירתה, הודיע ראש המועצה המקומית בשיחה טלפונית כי לגבי העלות של חלק מהעבודה, המתיחס לשלד הבנין, הצעת העותרת גבוהה יותר מהצעת סולל בונה. מתברר שהעותרת לא ציטטה את תוכן השיחה הטלפונית האמורה במלואה ולמעשה הסביר ראש המועצה למנהל העותרת כי מחירי השלד בהצעת העותרת הוגדלו בצורה מופרזת בעוד מחירים של עבודות המיועדות להיות מבוצעות בסוף תקופת המכרז הוקטנו בצורה מופרזת ובלתי סבירה וזאת כדי לחייב את המועצה בתשלומים גבוהים במיוחד בשלבי העבודה הראשוניים. די בעובדה של העלמת התוכן המלא של השיחה הטלפונית כדי לחרוץ את גורלה של העתירה ולדמותה. ברם, בג"ץ החליט שיש לדחות את העתירה גם לגופו של ענין. לאור הגדלת הסכומים המגיעים לעותרת בעד השלד על חשבון העבודות הנותרות שאמורות היו להיות מבוצעות בתום העבודה, יפול על המועצה המקומית נטל של מימון שלא יחול עליה לפי הצעת סולל בונה. נטל זה מחייב העדפתה של ההצעה הכספית של סולל בונה כזולה יותר בסופו של חשבון על פני הצעתה של העותרת.
(בפני השופטים: אלון, לוין, טירקל. החלטה - השופט לוין. עו"ד מ. בן-חיים לעותרת, עוה"ד ע. ביאור, ז. פריאור, ח. גל למשיבות. 5.1.81).
בג"צ 752/80 - איתן מירון נגד מותב בית הדין הצבאי המחוזי ואח'
*סעיפי אישום בבי"ד צבאי (עתירה למתן צו על תנאי - העתירה נדחתה).
העותר הואשם בפני בית דין מחוזי בשורה של עבירות על סעיף 108 לחוק העונשין, בשל גרימת נזק לרכוש הצבא.
הוא ביקש כי בית הדין ישתמש בסמכותו ויחליף את סעיפי האישום הנ"ל באישומים לפי סעיף 76 לחוק השיפוט הצבאי. שני הסעיפים דנים בגרימת נזק לרכוש צבאי. עתירת העותר נדחתה. אין מניעה לכך כי חייל יועמד לדין צבאי בעבירה לפי חוק העונשין, גם אם קיימת עבירה צבאית לפי חוק השיפוט הצבאי החופפת אותה מערכת עובדות. בידי התביעה הצבאית שיקול דעת בלתי מוגבל אם להגיש את האישום בפני בית הדין הצבאי תוך הישענות על סעיף המגדיר עבירה צבאית או על הוראת עונשין כללית.
(בפני השופטים: שמגר, אלון, בכור. החלטה - השופט שמגר. 2.80 21.1).
בג"צ 616/80 - אלכסנדר ברא"ז ואח' נגד שר האוצר
*ניכוי הוצאות רכב (העתירה נדחתה).
שלושת העותרים פנו לבג"צ בענין התרת ניכוי של הוצאות החזקת רכב שיש לכל אחד מהם בייצור הכנסה במשלוח ידם. המדובר במכוניות מסוגים שונים, כגון תוצרת שברולט דגם אלקמינו, המוגדרים בתקנות התעבורה כרכב מסחרי, ואשר סווגו לצורך נכוי הוצאות ממס הכנסה כרכב פרטי לצרכי ניכוי ממס. העותרים טוענים כי הדגמים של המכוניות המסחריות שלהם מופלים לרעה לעומת דגמים כגון הרכב המסחרי של פג'ו 404. יש הבדל ממשי בין כלי רכבם של העותרים ובין כלי הרכב הזוכים לנכוי הוצאות נדיב יותר, על פי המבנה של כלי הרכב של העותרים הנראים בצורתם החיצונית כרכב נוסעים פרטי לכל דבר, בעוד שהמסתכל בכלי הרכב מסוג פג'ו ודומיו יעמוד על טיבו של הרכב כרכב מסחרי. קיים חשש שכלי רכב כאלה המתיימרים להיות רכב מסחרי נקנו על ידי בעליהם כדי לזכות בנכוי מוגדל ממס ללא כוונה להשתמש בהם כרכב מסחרי. אשר לטענת העותרים כי אין להתחשב במטרה של אנשים אחרים הקונים רכב כזה כדי להסוות בדרך זו שלא כהלכה רכב פרטי כרכב מסחרי, בעוד שהעותרים משתמשים באמת ובתמים ברכבם לצורך עסקיהם וכי על שלטונות מס הכנסה לחקור בכל מקרה ומקרה אם אומנם משמש הרכב לייצור הכנסתו של הנישום - טענה זו יש לדחות. שר האוצר רשאי להתקין תקנות בין בדרך כלל ובין לסוגים של נישומים בדבר הגבלתו של נכוי הוצאות מסויימות. אם יש כאלה שאכן קונים רכב כזה בתום לב למטרות עסקיות, אם כי מחירו גדול ממחירו של פג'ו 404, הרי שאלה הם מקרי גבול שבהם יש להשלים עם תוצאה הפוגעת ביחיד זה או אחר. אין לדרוש משלטונות מס הכנסה שיערכו חקירה אינדיבידואלית בכל מקרה כדי לגלות לאיזה מטרה משמש הרכב בפועל. המשיבים רשאים לקחת בחשבון לצורך התקנה בענין נכוי הוצאות, את העובדה כי כלי הרכב מן הסוג של העותרים צורכים יותר דלק מכלי הרכב האחרים וכן עולים יותר במטבע חוץ וכדי לחסוך באנרגיה ובהוצאות מטבע חוץ רשאי המשיב להקל באשר לרכב החסכוני לעומת הרכב של העותרים. אשר לטענה כי יש להפעיל את התקנות רק לגבי כלי רכב שירכשו בעתיד בעוד שהעותרים סמכו על הדין שהיה קיים בעת רכישת המכוניות ועתה ירד ערכם בשוק - זו גזירה כמו גזירות אחרות של חקיקה פיסקלית הבאה לעתים על אזרח כחטף והיא מרעה עמו לעומת מצבו ערב השינוי. אין לאזרח זכות קנויה כנגד שנוי כזה לרעה אשר הונהג מטעמים כלכליים או פיסקליים עניניים.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, אלון, בייסקי. החלטה - הנשיא לנדוי. עו"ד ר. כספי לעותרים, עו"ד ר. יאראק למשיב. 81. 1.1).
בג"צ 809/80 - חנה כהנוביץ נגד ממשלת ישראל
*קביעת דמי שכירות מקסימליים (העתירה נדחתה).
העותרת היא בעלים של מושכר שהושכר לדייר המנהל בו עסק של מסעדה. על פי תקנות הגנת הדייר נקבעו דמי שכירות מכסימליים לבתי עסק, כולל מסעדות, והעותרת מבקשת כי עסק של מסעדות יכלל במסגרת בתי
עסק אשר לגביהם לא חלות ההוראות בדבר המכסימום של דמי שכירות. העתירה נדחתה. הממשלה היא המוסמכת להחליט אילו בתי עסק יהיו במסגרת דמי השכירות המכסימליים ואלו בתי עסק יוצאו ממסגרת זו ואין להתערב בסמכות זו של הממשלה כל עוד היא מופעלת על פי כללי המשפט המינהלי, הסובסטנטיבי והפרוצסואלי.
(בפני השופטים: ברק, לוין, טירקל. עו"ד א. הכהן לעותרת. 81. 1. 1).
בג"צ 796/80 - מוהרם קלאיציאוגלו נגד שר הפנים ואח'
*פסילת נישואי מקסיקו (העתירה נדחתה).
העותרים בקשו צו הצהרתי כי נישואין שמסדר עו"ד בן - מנשה לישראלים בישראל או באמצעות שליחים במקסיקו אינם נישואין בעלי תוקף חוקי ועל שר הפנים להמנע מלהכיר בהם. העתירה נדחתה. למקרא העתירה מתעוררת השאלה מה לעותרים בשאלת הנישואין שעורך עו"ד בן - מנשה, אף בסוף נמוקי העתירה מבוקש צו הצהרתי כי העותרים אינם נשואים כחוק ואין ממש בתעודה שעו"ד בן - מנשה קיבל עבורם. זאת לאחר שעו"ד בן - מנשה סידר לעותרים נשואי מקסיקו וכעת נתערערו היחסים ביניהם וברצון העותרת להנשא שוב. אם זה אומנם ענינם הממשי והמהותי של העותרים, הרי שלסעד זה עליהם להזדקק לביה"ד הרבני המוסמך ולא לבג"צ.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא ח. כהן, ברק, בייסקי. 12.12.80).
ע.א. 548/78 - פלונית ואח' נגד פלוני
*אבהות (הערעור נתקבל).
המערערת הראשונה הינה בתה של המערערת השניה והיא הגישה תובענת אבהות נגד המשיב. בפני בית המשפט המחוזי היו עדויות האם (להלן התובעת) והמשיב ובית המשפט קבע כי היו תמיהות וסתירות בעדות התובעת, ובהיעדר כל ראיה שיש בה כדי לתמוך בעדות התובעת ולו בצורה הקלושה ביותר דין התביעה להידחות. הערעור נתקבל. בערעור ביקשה התובעת כי בית המשפט יורה על עשיית בדיקה של "סיווג רקמות", אשר לפי פרסומים רפואיים יש בה כדי לקבוע ממצא חיובי של אבהות, בניגוד לבדיקת דם שיש בה רק כדי לקבוע ממצא שלילי, כאשר הנתבע איננו האב, אבל אין בה כדי לקבוע ממצא חיובי. בית המשפט העליון החזיר את התיק לבית המשפט המחוזי על מנת לערוך בדיקה של סיווג רקמות כאמור.
באשר לעדותה של התובעת - אומנם אין דרכו של בית משפט של ערעור להתערב במימצאים עובדתיים של בית המשפט דלמטה, אך אין זה כלל בל יעבור, ובית המשפט של ערעור יכול להתערב גם בענין של הערכת עדויות ובמיוחד כאשר בית המשפט דלמטה מנמק את הנימוקים שהביאו אותו להסיק את מסקנתו בדבר העדפת עדות אחת על פני רעותה. בית המשפט העליון ניתח את העדויות והגיע למסקנה שאין לפסול את גירסת התובעת. כך שעומדות זו מול זו שתי גרסאות שכל אחת מהן יתכן שהיא נכונה כשהיא לעצמה, אך אין בידי בית המשפט כדי להכריע ביניהן ללא כל ראיה נוספת.
מכאן לבקשת המערערת לצוות על בדיקת סיווג רקמות. ביהמ"ש התיחס לשאלה אם ניתן בכלל לכפות עריכת בדיקה כזו והגיע למסקנה כי אין לכפות עריכת הבדיקה ואולם כאשר במשפט אבהות נראה לבית המשפט שיש מקום לבירור הענין על ידי בדיקת סיווג רקמות, מן הראוי להציע לשני בעלי הדין לערוך את הבדיקה שתוצאותיה יש בהן כדי להוכיח, במידה הקרובה לודאי את שאלת האבהות. משסירב אחד מבעלי הדין, ואין בפיו נימוק סביר לסירובו, רשאי בית המשפט להסיק מסירוב זה ככל שייראה בעיניו לנכון בנסיבות הענין. יכול ויהא בסירוב כזה משום משקל מכריע כנגד מי שמסרב לעשות את הבדיקה. בהתחשב באמור הוחלט להחזיר את התיק לבית המשפט המחוזי שיציע לנתבע לקיים את בדיקת סיווג הרקמות כאמור,
ואם הנתבע יסרב ללא מתן הסבר סביר, רשאי יהא בית המשפט להסיק מסירובו כי יש בכך להכריע לטובת גריסתה של התובעת.
(בפני השופטים; אלון, בכור, גב' בן עתו. החלטה - השופט אלון. עו"ד א. פרי למערערות,עו"ד י. כהנוב למשיב. 16.12.80).
ע.א. 233/79 - עמנואל עדני נגד יצחק כרמלי ואח'
*אחריות בתאונת דרכים (הערעור נתקבל).
המערער תבע פיצוי על נזקים שנגרמו לו בתאונת דרכים ותביעתו נדחתה בשלב של בירור שאלת האחריות כאשר בית המשפט קבע כי התאונה - קרתה בגין רשלנותו של המערער, בלי שיוכח קשר סיבתי בין מעשיו של המשיב לבין התאונה. הערעור נתקבל.
לצורך ההכרעה. בשאלת האחריות הסכימו בעלי הדין כי יוגש חומר הראיות מההליך הפלילי שבו הורשע המשיב בגרימת תאונה, ועל פי חומר זה קבע בית המשפט את שאלת האחריות בלי שהובאו ראיות נוספות. נמצא כי משבא בית המשפט של ערעור כעת לבחון את מימצאיה ומסקנותיה של הערכאה הראשונה אין מצבו נחות מבחינת ההתרשמות מן העדים שהעידו בפני בית משפט השלום בדיון הפלילי. בהליך הפלילי הורשע המשיב בעבירה על פי המימצא שלא ראה כלל את המערער עד שארעה התאונה, אף ששדה הראיה בצומת שבה אירעה התאונה הוא של כחמישים מטר וממרחק זה אפשר לראות אדם החוצה את הצומת.
בית המשפט המחוזי אימץ את הממצא שהמשיב אשם בחוסר זהירות בכך שלא ראה את המערער עד שנפגע, והוסיף כי לו ראה הנתבע את התובע במקום עמידתו בצומת היה מחובתו, כנהג זהיר, להאיט את מהירות נסיעתו ולהגביר את עירנותו לגבי התנהגותו של התובע. אעפ"כ דחה את התביעה מן הטעם שהמשיב לא היה חייב לצפות לזינוק פתאומי של התובע, וגם אם היה ער לעמידתו של התובע בצומת רשאי היה הנתבע להסיק כי התובע ראה את אורות מכוניתו ולא יזנק לכביש. נימוק זה אין לקבל. אילו היה המשיב ער לנעשה על הכביש ומבחין בתנועות המערער כי אז היה גם מחובתו להאיט נסיעתו בהתאם, וגם אם נראה הדבר כחצית הכביש תוך מעשה רשלנות או פחזות מצד התובע, עדיין אין זה פוטר את הנהג לקחת בחשבון את הדבר. לאור הודאת המשיב שכלל לא ראה את המערער אין משמעות לנימוק שהמשיב רשאי היה להסיק שהמערער רואה את אורות מכוניתו. ברם, כאשר נהג מתקרב בערב אל צומת במרכז ישוב ורואה בתוך הצומת אדם אשר מטבע הדברים אמור להשלים חצייתו - אין הנהג יוצא חובתו בכך שהוא מסיק כי אותו הולך רגל רואה אורות המכונית ועל כן ישאר במקומו עד שתחלוף המכונית. אין הנהג צריך להניח כדבר מובן מאליו שהולך הרגל לא יחצה את הכביש ועל הנהג לקדם פני מצב מיוחד העלול להוות סכנה. אילו הבחין המשיב במערער חייבו הנסיבות שיאיט את המהירות ויצפור כדי להזהיר את המערער המצוי בתוך הצומת. אין ספק כי המערער התרשל כאשר המשיך לחצות את הצומת בריצה אך דין הוא שרשלנותו של הזולת, גם אם היא חמורה, היא מן הדברים שאדם חייב לחזות מראש. אין לומר כי התרשלות המערער חמורה עד כדי לנתק את הקשר הסיבתי עם האירוע, ובמיוחד כשרשלנותו של המשיב אינה זעומה כלל ועיקר. לפיכך יש לקבל את הערעור באופן שעל המערער יוטלו 65 אחוז מן האחריות לאירוע התאונה ועל המשיבים 35 אחוז.
(בפני השופטים: י. כהן, ברק, בייסקי. החלטה - השופט בייסקי, עו"ד ד. אלדור למערער, עו"ד ל. ליאור למשיבים. 4.12.80).
ע.א. 133+863/79 - ישראל בוכמן ואח' נגד אלנאסרה מוחמד ואח'
*השאלה אם רכבת היא "רכב מנועי" לצרכי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (בשני ערעורים על שני פסקי דין שונים, האחד של רכבת ישראל נגד נפגע בתאונה והשני של נפגע בתאונה נגד רכבת ישראל - הערעור של רכבת ישראל נדחה והערעור נגד רכבת ישראל נתקבל). בשני המקרים נגרמה תאונת דרכים ע"י הרכבת
ובשני המקרים התעוררה השאלה אם הרכבת היא "רכב מנועי" לענין חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים. בשאלה זו נחלקו בתי המשפט דלמטה. ביהמ"ש המחוזי בירושלים אישר פס"ד של בימ"ש השלום כי רכבת ישראל היא "רכב מנועי" לצורך חוק הפיצויים ומכאן הערעור של רכבת ישראל. בתובענה אחרת שהתבררה בחיפה גם הועלתה השאלה אם על תאונת רכבת חל חוק הפיצויים וגם שם השיב בית משפט השלום בחיוב על שאלה זו, אך ביהמ"ש המחוזי קבל את ערעור המדינה ופסק כי רכב מנועי לצורך חוק הפיצויים הוא רכב הנע על כביש ואין הגדרה זו כוללת את הרכבת. מכאן הערעור נגד המדינה. בית המשפט העליון דחה במקרה הראשון את ערעור המדינה וקיבל במקרה השני את הערעור נגד המדינה. בית המשפט ציין כי אין הוא בא לתת במקרה זה הגדרה מחייבת של "רכב מנועי" לצורך חוק הפיצויים, והוא מעדיף להשאיר ענין זה של הגדרה פתוח לעת עתה. אולם קביעתו היא שלקטר תכונות משותפות עם שאר כלי רכב מנועי שעל פי כל גישה סבירה כלולים בהגדרת "רכב מנועי" והתכונות המפרידות בינו לבין כלי הרכב האחרים אינן מהותיות למטרות החוק.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא ח. כהן, גב' בן-פורת, ברק. החלטה - השופט ברק. עו"ד גב' א. ראב למדינה, עוה"ד י. קרמר וש. ברוידה לתובעים. 2.80 22.1).
ע.א. 198/79 - שלמה בן - חמו נגד משאבים לפתוח בע"מ ואח'
*פיצויי נזיקין בתאונת עבודה (הערעור נדחה).
המערער נחבל בתאונת עבודה אצל המשיבה כאשר נפל לתוך בור. ביהמ"ש המחוזי קבע כי המשיבה הראשונה והמשיב השני (מפעיל טרקטור) אחראים בנזיקין כלפי המערער והטיל על המערער רשלנות תורמת של 25 אחוז. בית המשפט עשה חשבון הפיצוי המגיע למערער והגיע למסקנה שסך הכל הפיצוי נופל בהרבה מסך הכל ערך הגימלאות שהמערער קיבל ויקבל מהמוסד לביטוח לאומי בגין התאונה הנדונה ולא חייב את המשיבים לשלם מאומה למערער. הערעור נדחה. מדובר בחפירה שנעשתה עם דפנות מאונכות ללא שיפוע. המשיבה התרשלה בביצוע החפירה בצורה זו וכן באי הצבת מנהל עבודה שישגיח על ביצוע החפירה כראוי. תוך כדי עבודה מעד המערער והתדרדר ובית המשפט המחוזי קבע כי המערער התקרב לשפת הבור מבלי משים, כי כל אדם יודע שאין מתקרבים לשפת תהום, ושהיתה רשלנות בהתקרבות זו לשפת התהום. אין להתערב בקביעה זו. השופט ביסס את מסקנותיו על רשלנות ולא על הפרת חובה חקוקה והמערער טוען כי המעביד הפר גם חובה חקוקה בכך שלא ביצע את הגידור על פי תקנות הבטיחות בעבודה. בהטלת רשלנות תורמת על - עובד מקובלת על בית המשפט ההלכה שחובה על המעביד לדאוג גם לבטיחות עובדים שעלולים לא להזהר במהלך עבודתם, ולא בנקל מטילים חלק מהאחריות על העובד בגין רשלנות תורמת. על אחת כמה וכמה כשמדובר לא רק ברשלנות המעביד כי אם גם בהפרת חובה חקוקה. ברם הכל תלוי בנסיבות המקרה. לא הובאה כל ראיה למה התקרב המערער לשפת התהום ובנסיבות המקרה אין להתערב במימצא כי אכן אשם המערער ברשלנות תורמת.
אשר לגובה הנזק - למערער נגרמה נכות תמידית של 50 אחוז ובית המשפט המחוזי קבע את הפסד שכרו על פי השכר הממוצע במשק בשעת מתן פסק הדין. המערער קיבל גמלאות ביטוח לאומי בסכום גדול בהרבה מזה שבית המשפט קבע כהפסד שכר והסכום העודף מכסה גם את סעיף הפיצוי בגין כאב וסבל. (בפני השופטים: הנשיא לנדוי, בכור, ברק. החלטה - השופט בכור. עו"ד בביוף למערערעותעוה"ד כרמלי, לוסטיגמן, מיכלביץ ואלמוג למשיבים השונים. 2.80 17.1). ע.א. 332/79 - חסאם מוחמד נגד חג'אג' סאלח ואח'
*אחריות בתאונת דרכים (הערעור נדחה).
מכונית נהוגה בידי המשיב מבוטחת על ידי שאר המשיבים, נסעה באוגוסט 1974 לפנות בוקר בכביש שפרעם במהירות של כ-70 קמ"ש, לפתע
החלה המכונית לנסוע בזיגזגים ובסוף התהפכה והמערער נפגע. תביעתו לפיצויים נדחתה והערעור נדחה. התאונה אירעה כאשר לצמיג האחורי של המכונית חדר מסמר של 6 מ"מ והדבר הביא ליציאת האויר מן הגלגל וכעבור זמן נגרמה סטיה של המכונית והתהפכותה. הנהג והנוסעים לא חשו מאומה בתנועת המכונית לפני התחלת הסטיות עד שהתחילו הזיגזגים. על פי עדויות מומחים ובוחן המשטרה לא יכול היה הנהג להבחין בתקר עד שהתחילה המכונית לנסוע בזיגזגים, וכן נקבע כי הצמיגים היו תקינים וכי הנהג נהג במהירות סבירה. כך שמכל הבחינות ובכל הנסיבות אין ליחס לנהג רשלנות כל שהיא. לפיכך אין לחייב את המשיבים בתשלום פיצויים.
(בפני השופטים: שמגר, ברק, לוין. החלטה - השופט לוין. עו"ד ז. קראום למערער, עו"ד מ. גור למשיבה. 24.12.80).
ע.א. 453/80 - מתתיהו בן נתן נגד נגבי יצחק
*פירוש הסכם להמנע מפתיחת עסק מתחרה בפירוק שותפות (הערעור נדחה).
המערער והמשיבים היו שותפים בעסק של מילק - בר ופיצריה ברח' הרצל ברחובות. בהסכם השותפות נקבעו דרכי פירוקה ובין היתר הוסכם שבמקרה של פירוק יהיה המשיב זכאי לקבל את חלקו במוניטין של השותפות ואם המערער לא ישלם למשיב עבור המוניטין "הוא יהיה חייב לסגור את עסק השותפות לתקופה של שנה אחת ובתקופה זו... לא ימכור בחנות מוצרים מאותו סוג...". השותפות פורקה והמערער הודיע למשיב כי החליט לסגור את העסק למשך שנה ואין צורך לקבוע סכום התשלום עבור המוניטין. המערער אכן סגר את החנות אך שכר מיד חנות אחרת בדיוק ממול ופתח בה עסק של פיצריה. על חנות השותפות כתב פתק כי "הפיצריה עברה לחנות ממול". המשיב פנה בבקשה אל בית המשפט המחוזי לצוות על המערער להמנע מלנהל את העסק וכן ביקש צו מניעה זמני. ניתן צו מניעה זמני והערעור נדחה. טענת המערער היתה כי האיסור על פי לשונו של ההסכם הינו שלא למכור בחנות, היינו, בחנות הנדונה, דוקא. מאידך, גישת המשיב הינה שאין לפרש את ההסכם פירוש מצמצם על פי לשונו, אלא יש לבדוק מה היתה כוונת הצדדים וברור כי כוונת הצדדים היתה שאם המערער לא ישלם עבור המוניטין לא יהיה זכאי לפתוח חנות כזו באותו איזור. גישה זו אושרה על ידי בית המשפט העליון. לפי ההשקפה המודרנית אין לקדש את מילותיו של ההסכם ויש לחקור היטב את כוונותיהם ומטרותיהם של עושיו על רקע הפרשה כולה.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, ברק, טירקל. החלטה - השופט טירקל. עו"ד ח. צורף למערער, עו"ד ד. מרקמן למשיב. 2.80 23.1).
ע.א. 270/79 - המשביר המרכזי בע"מ נגד מדינת ישראל
*תביעה להוספת מכס בגין תשלום ששולם בחסר (הערעור נדחה).
המערערת הזמינה כמות של כשמונה מאות טון מוטות ברזל מספק באיטליה. באותה תקופה נקבע שעור המכס על הברזל לפי תכולת הפחמן שבו וכדי לקבוע את התכולה היה היבואן צריך להגיש אנליזה שנעשתה במקום שממנו נשלח הברזל ולפי אנליזה זו נקבע הפריט שלפיו יש לשלם את המכס. ביבוא זה לא היתה בידי המערערת תעודת האנליזה כשהגיע הברזל והמשיב הסכים לשחרר את הברזל כנגד הפקדת פקדון על ההפרש והתחייבות להמציא תעודת אנליזה תוך ארבעה עשר ימים. לאחר שחרור הברזל נתקבלה אצל המערערת תעודת אנליזה שאותה המציאה מיד למשיב ולפיה היתה תכולת הפחמן בברזל גבוהה יותר והמערערת חוייבה בתוספת תשלום בגין גרעון במכס ובמס קניה. המערערת שילמה את הסכום הנדרש ותבעה את החזרתו על פי הוראות סעיף 3 לחוק מסים עקיפים (מס ששולם בחסר או ביתר), תביעתה נדחתה והערעור על כך נדחה. לפי סעיף 3 הנ"ל לא תוטל חובת תשלום החסר על הנישום אם הוכיח כי נתקיימו מספר תנאים
ובכללם "הנישום מכר את הטובין בתום לב, לפני דרישת תשלום החסר ובמחיר המקובל בשוק פחות אותו חסר". ביהמ"ש המחוזי קבע כי המערערת לא הוכיחה כי מכרה את הברזל במחיר הנמוך ממחיר השוק באותו סכום שהוא סכום החסר. על המערערת היתה מוטלת החובה להוכיח כי המחיר שקבלה עבור הברזל נמוך היה ממחיר השוק כאמור ומשלא הוכיחה זאת אין היא יכולה לזכות בהשבת הסכום ששלמה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא ח. כהן, גב' בן-פורת, טירקל. החלטה - השופט טירקל. עו"ד א. שור למערערת, עו"ד א. בן-טובים למשיבה. 23.12.80).
ע.א. 145/79 - עבד חסן אסלאן ואח' נגד אחמד פריד דיאב ואח'
*מכירת מקרקעין פעמיים וזכויותיו העדיפות של הקונה הראשון או השני
(הערעור נתקבל).
המשיב הרביעי (להלן המוכר), קרובם. של שלושת המשיבים האחרים (להלן המשיבים), היה בעל מקרקעין בכפר תמרה. פעולות הסדר זכויות המקרקעין בכפר תמלה החלו לפני זמן רב וכבר בשנת 1959 הגיעו הפעולות לשלב של פרסום לוח החלטות. המוכר היה רשום בלוח התביעות כמי שתובע את זכות הבעלות במקרקעין הנ"ל ושמו גם מופיע בלוח ההחלטות. על פי הסכם שנעשה בין המוכר לבין המשיבים ב- 1969 התחייב המוכר למכור למשיבים את זכויותיו בחלקה ואף חתם על יפוי כח בלתי חוזר וקבל את התמורה מהקונים שהגישו את מסמכי העסקה למשרד מס שבח ושלמו את תוספת המס. ב"כ המשיבים כתב מיד לאחר הסכם הרכישה מכתב לפקיד ההסדר ובו הודיע לו על העיסקה. במכתב נאמר "לידיעתכם", אך פקיד ההסדר לא נתבקש לרשום בלוח התביעות ולוח ההחלטות דבר מכירת הזכויות הנ"ל. בשנת 1974 נעשה הסכם חדש בין המערערים ובין המוכר ובו מכר המוכר בשנית את המקרקעין הנ"ל והפעם למערערים. בניגוד למכירה הקודמת העביר הפעם המוכר את החזקה במקרקעין למערערים. כמו כן המערערים פעלו לשם רישום זכויותיהם בהסדר ולאחר שנעשה ההסכם נרשמו שמותיהם בלוח ההחלטות במקום שמו של המוכר ועל סמך זאת נרשמו המערערים כבעלי הזכות וכבעלים בספרי המקרקעין החדשים. לאחר פרסום לוח הזכויות הגישו המשיבים בקשה לפי פקודת הסדר זכויות המקרקעין ותבעו את הזכויות שרכשו מאת המוכר. בית המשפט המחוזי נענה לתביעתם וציווה לרשום את המקרקעין על שמם והערעור על כך נתקבל. אין ספק שהמשיבים היו בעלי הזכות שביושר הראשונה בזמן אבל השאלה היא אם היו כאן שתי זכויות שביושר שוות ביניהן, שאם לא כן הרי יכול ולרוכש המאוחר יותר תהיה זכות עדיפה על פני הרוכש הקודם לו. ואכן, יש לומר כאן כי זכויותיהם של המערערים עדיפה על זכויות המשיבים. לפי הפסיקה עדיפה זכותו של השני בנסיבות מיוחדות, ובכלל בסיבות אלה נימנית רשלנות מצד הקונה הראשון שהיה בה כדי להביא שינוי לרעה במצבו של בעל הזכות שביושר השני. כאן זנחו המערערים במשך חמש שנים את זכויותיהם ולא דאגו כי אלה ירשמו וכי קונה אחר ידע שהמקרקעין כבר נמכרו. הזנחה זו של הזכות שוללת מהמשיבים את עדיפותם על פני המערערים. גם העובדה שהמשיבים לא קבלו את החזקה במקרקעין והמוכר המשיך להחזיק בהם ולעבדם היה בה כדי להטעות קונה מאוחר בתום לב ובתמורה. בנסיבות אלה עדיפה זכות המערערים למרות שהיא מאוחרת. אין צורך שתהיה רשלנות חמורה מצד הבעלים הראשונים של הזכות שביושר ודי שקיימת הזנחה יתר על המידה כדי שתינתן עדיפות לזכות המאוחרת על פני הקודמת.
(בפני השופטים: בכור, בייסקי, טירקל. החלטה - השופט בכור. עו"ד עמאר למערערים, עו"ד שחאדה למשיבים. 10.12.80).