ע.א. 359+365/79 יפה אלחנני ואח' נגד מרגרט רפאל ואח'
*חוזה פסול כאשר נעשה כדי לרמות את הסוכנות
* אכיפת חוזה פסול
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי,בירושלים בת.א. 236+502/76 - הערעור נתקבל).
המשיבים הראשונים (להלן המשיבים) רכשו מהמשיבה השלישית, חברת בניה - נפית השקעות ופיתוח בע"מ (להלן החברה), דירה וערכו שני חוזים. בחוזה הראשון צויין כי מדובר בדירה של שני חדרים ומצויין בו מלוא הסכום ולאחר מכן ערכו חוזה שני עם נספח שבו צויין בחוזה כי נמכרת דירה בת חדר אחד ובנספח צויין כי נמכר החדר השני, וכן צויין בחוזה סכום יותר נמוך וכל זאת כדי שהקונים יוכלו לקבל מן הסוכנות הלואה לרכישת הדירה. המחיר לפי החוזה הראשון היה 240 אלף ל"י שמזה סכום של 60 אלף ל"י צריך היה הקונה לשלם בעת חתימת החוזה וסכום זה שולם, סכום נוסף של 60 אלף ל"י צריך היה הקונה לשלם עם תחילת הבניה, ושלושה סכומים של 40 אלף ל"י בשלבי ההתקדמות של הבניה. החוזה נערך באפריל 1974 ובאוגוסט 1974 שולם הסכום השני של 60 אלף ל"י. בפברואר 1976 שולם סכום של 40 אלף ל"י ובמרץ 1976 דרשה החברה תשלום נוסף של 40 אלף ל"י שלטענת החברה הגיע מועד פרעונו. הקונים השיבו שמועד התשלום טרם הגיע, מכיון ששלב הבניה, גמר מחיצות בדירה, עדיין לא הושלם. כעבור מספר ימים חתמה החברה על חוזה שבו מכרה את הדירה למערערים במחיר של 325 אלף ל"י. המערערים שילמו את מחיר הדירה ועברו לגור בה. הם לא ידעו על ההתקשרות הקודמת של החברה עם המשיבים. כעבור חודשיים נתקיימה פגישה בין מנהל החברה לבין עו"ד של המשיבים ובאותה פגישה היה דין ודברים בשאלה אם המחיצות הושלמו ואם לאו ומנהל החברה העלים מן העו"ד כי הדירה נמכרה כבר לאחר. רק לאחר מכן נודע לפרקליט כי החברה מכרה את הדירה לאחר והוגשו התביעות לאכיפת ההסכם ולקבלת החזקה בדירה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי המחיצות היו גמורות כבר בחודש מרץ כאשר נדרש התשלום הנוסף של 40 אלף ל"י ומכיון שלפי סעיף בחוזה השני אי תשלום אחד מהתשלומים נותן זכות לחברה לבטל את ההסכם, זכאית היתה החברה לבטל את ההסכם עקב אי תשלום הסכום של 40 אלף ל"י, אולם קבע כי הודעות הביטול לא נשלחו כדין. אחת הבעיות שהעסיקה את ביהמ"ש המחוזי היתה טענת החברה כי התביעה היתה מבוססת על החוזה השני שהוא בלתי חוקי, כי הוא נועד לרמות את הסוכנות ולפיכך אין לאכוף את ההסכם. ביהמ"ש המחוזי קבע כי לא הוכח שהחוזה השני הוגש לסוכנות ואם המשיבים קיבלו משהו על סמך אותו חוזה ולכן אינו חוזה בלתי חוקי ואין באכיפתו משום קידום מטרה בלתי חוקית. לאחר שלב הסיכומים ביקשו התובעים רשות לתקן את התביעה באופן שהיא תתבסס על החוזה הראשון, אך בית המשפט דחה את הבקשה מחמת שהוגשה באיחור. על ההחלטה לאכוף את החוזה נסב הערעור.
א. צודקים המערערים בטענתם כי החוזה השני היה חוזה פסול על פי סעיף 30 של חוק החוזים (חלק כללי). המטרה היחידה שלשמה נעשה החוזה השני היתה להציג בפני הסוכנות עובדות כוזבות לגבי מחיר הדירה במטרה לקבל הלואה שלא היתה ניתנת אילו היו בפני הסוכנות העובדות לאשורן. ע"פ הוראת סעיף 30 של חוק החוזים, חוזה שכריתתו או מטרתו הם בלתי חוקיים בטל. לאור שיקול הדעת המסור עתה לביהמ"ש, לפי סעיף 31 לחוק החוזים, לאכוף חוזה גם אם הוא בלתי חוקי, ניתן להגיע לאיזון הנכון ע"י הפעלת הסמכות שמוקנית לביהמ"ש, והמאמץ שנעשה בפסקי הדין שניתנו לגבי חוזים שעליהם חל הדין הקודם לדחות טענת אי חוקיות ואשר היה מוצדק כשעל פי הדין חייב היה ביהמ"ש לדחות כל תביעה על פי חוזה בלתי חוקי גם אם החוטא העיקרי היה הנשכר, אינו מוצדק כעת לאור הוראות
סעיף 31. עם זאת, לצורך הוכחת אי החוקיות אין לזנוח את אמות המידה המחמירות יותר שנהגו בהן בתי המשפט עד כה. ההחמרה באשר להוכחות הנדרשות נובעת מהכלל, שכאשר צד מעלה כלפי צד שכנגד טענת מירמה או טענה כיוצא בזה עליו להביא הוכחות חזקות לגירסתו.
ב. היה בחומר הראיות מספיק כדי לבסס את הקביעה שהחוזה השני הוא שהוגש לסוכנות ולא החוזה הראשון. אולם גם אם היינו מניחים שלא הושגה המטרה הבלתי חוקית, לא היה בכך כדי לרפא את בטלות החוזה. ע"פ הוראת סעיף 30 כריתת חוזה הנגועה באי חוקיות גורמת לבטלות החוזה וענין ביצוע המטרה הבלתי חוקית אין לו חשיבות לצורך עצם בטלות החוזה. השאלה אם המטרה הבלתי חוקית הושגה או לא יכולה להיות אחד השיקולים שביהמ"ש יביא בחשבון בשימוש בסמכותו לפי סעיף 31 של החוק לאכוף חוזה גם אם הוא בלתי חוקי.
ג. נותרת השאלה אם יש לאכוף את החוזה השני למרות שהוא בלתי חוקי והתשובה לכך היא שלילית. גם אם נכון פירושה של הוראת סעיף 31 שביהמ"ש רשאי לצוות על ביצוע חוזה בלתי חוקי גם אם הקונה טרם שילם את כל המחיר, ונראה כי אכן זה הפירוש הנכון, אין לצוות על הביצוע במקרה דנן. זאת משום שבעת שנוצר הקרע בין הצדדים הקונים לא שילמו את הסך 40 אלף ל"י שעליהם היה לשלם בגמר המחיצות ואי תשלום זה היווה הפרת התחייבויות הקונים ע"פ החוזה. זאת כאשר החברה היתה במצב קטסטרופלי והיתה בשבילה חשיבות רבה לקבל את התשלום.
ד. בין שיקולי הצדק אין גם להתעלם מהעובדות שנוצרו עקב מכירת הדירה למערערים. בשיקול דעת ביהמ"ש לצורך סעיף 31 הנ"ל יש לכלול לא רק את הצדדים לחוזה אלא אף ענין לגיטימי שיש לצד שלישי בנכס נשוא החוזה. המערערים התקשרו בחוזה בתום לב, הם גרים בדירה כבר כ-4 שנים ושילמו את מלוא מחיר הדירה, ואין לנקות גם את המשיבים מן האשם בהתפתחות הענינים בקשר עם הדירה, כי רק בגלל הפרת חוזה מצדם ראה מנהל החברה את עצמו חופשי למכור את הדירה למערערים.
ה. משנקבע כי החוזה בטל מתעוררת השאלה אם על החברה להשיב את כל מה שקיבלה מן המשיבים. אלה לא תבעו השבה בביהמ"ש וגם בבקשתם לתיקון כתב התביעה לא ביקשו כל סעד של השבה. על אף הכלל שביהמ"ש לא יפסוק לטובת התובע סעד שאותו הוא לא ביקש, הרי ישנם מקרים, אם כי יוצאי דופן, שביהמ"ש אף בשלב של ערעור נותן לתובע סעד שאותו לא ביקש אם הסעד נובע באופן ישיר מהסעד העיקרי שנתבקש בכתב התביעה, וזה בדרך של תיקון כתב תביעה בשלב הערעור ולפעמים גם ללא צורך בתיקון כתב התביעה. בעניננו הנסיבות הן כאלה שעל ביהמ"ש להתיחס לשאלת ההשבה גם אם סעד זה לא נתבקש.
ו. אין לקבל נגד החיוב בהשבה את הטענה שהחוזה השני מעולם לא נקשר בין החברה ובין הקונים והתשלומים נעשו ע"פ החוזה הראשון ולפיכך אין לבסס תביעת השבה על החוזה השני. כבר פסק ביהמ"ש המחוזי כי התשלומים נעשו לפי החוזה השני ולא לפי החוזה הראשון. אשר לטענה כי החברה רשאית לקזז לעצמה 40 אלף ל"י לנוכח האמור בחוזה השני - אין החברה יכולה להסתמך על הוראת החרמה המצויה בחוזה בטל.
ז. שיקולי הצדק אינם מצדיקים שבידי החברה ישארו כספי התובעים. החברה
מכרה את הדירה לאחר עוד בחודש מרץ 1976 וזאת בסכום העולה ב- 85 אלף ל"י על המחיר שאותו הקונים היו צריכים לשלם. לפיכך תחזיר החברה למשיבים את הסכומים בתוספת הצמדה.
(בפני השופטים: י. כהן, בכור, ברק. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד שרשבסקי לחברה, עו"ד ג. רווה למשיבים, עו"ד שביט למערערים. 15.12.80).
ע.א. 849/79 - המוסד לביטוח לאומי נגד אסעד שיהאן סויד ואח'
*תשלום סכומי הוכחת חוב של עובד ע"י הביטוח הלאומי בפשיטת רגל (הערעור נתקבל).
ביוני 1977 ניתן בביהמ"ש המחוזי צו כינוס נכסים כנגד מעבידם של המשיבים (להלן המעביד) לפי בקשתו והוא הוכרז פושט רגל. כונס הנכסים הרשמי נתמנה כנאמן. שני המשיבים הגישו הוכחות חוב בגין שכר עבודה ופיצויי פיטורין שהגיעו להם מן המעביד ואלה אושרו ע"י הנאמן בחודש אוגוסט 1978. העובדים ביקשו מהנאמן להעביר את תביעותיהם למוסד לביטוח לאומי (להלן המוסד) כדי שיקבלו את כספיהם מהמוסד לפי חוק הביטוח הלאומי, אך הנאמן סירב. המשיבים עתרו לביהמ"ש המחוזי וביום 18.3.79 ניתן צו לנאמן להעביר את התביעות למוסד. התביעות הועברו למוסד, אך התברר כי כבר ביום 4.2.79 בוטלו צו כינוס הנכסים והכרזת פשיטת הרגל שניתנו נגד המעביד. כיון שכך סירב המוסד לביטוח לאומי לשלם לעובדים את התשלומים. המשיבים עתרו לביהמ"ש המחוזי וביקשו שלושה סעדים חילופיים: להורות למוסד לשלם את סכומי הוכחות החוב שהועברו למוסד; לבטל את החלטת הביטול שניתנה ביום 4.2.79; להשאיר את צו כינוס הנכסים על כנו בכל הנוגע לתביעות העובדים.ביהמ"ש המחוזי פסק לטובת העובדים לפי הסעד הראשון והורה למוסד לשלם לעובדים את סכומי הוכחות החוב. טעמו של ביהמ"ש המחוזי היה כי זכותו של עובד לגימלא מהביטוח הלאומי מתגבשת עם פשיטת רגלו של המעביד ואינה פגה אפילו אם הגיעו הליכי פשיטת הרגל לקיצם. הערעור על כך נתקבל. ביהמ"ש העליון קבע כי חובתו של המוסד לשלם לעובדים הינה רק כל עוד המעביד הוא פושט רגל. התיק הוחזר לביהמ"ש המחוזי שידון בסעד החילופי שביקשו המשיבים, היינו לבטל את החלטת הביטול שניתנה ביום 4.2.79.
(בפני השופטים: גב' בן פורת, בייסקי, לוין. החלטה - השופט לוין. עו"ד א. מאייר וא. בנדלר למערער, עו"ד ח. מחול לעובדים, עו"ד מ. קליבץ לכונס הנכסים הרשמי. 3.12.80). =ע.א. 7/79 - הוצאת ספרים "החיים" נגד רשות השידור ואח'
*פרסום לשון הרע (הערעור נדחה).
המערערת הוציאה לאור ספרים לילדים ומשחקי ילדים. בשידור הטלויזיה כלבוטק הוצגו שתי חוברות ציור לילדים ומשחק, בשם משחק כדורגל, מתוצרתה של המערערת ולטענת המערערת היה בצורת הצגתם משום לשון הרע. היא הגישה תביעת פיצויים וזו נדחתה ע"י ביהמ"ש המחוזי. הערעור נדחה. התביעה מושתתת על ארבע אמרות של מנחי התוכנית, והן: שכלי המשחק אינם יציבים די הצורך; שדברי ההסבר למשחק אינם ברורים ואינם מובנים; שהמערערת נקטה לשון "גוף בריא בנפש בריאה" תוך כדי שיבוש המקור הרומי; שהשומעים מוזהרים שלא יקנו חתול בשק. עיקר הגנת המשיבים היה שכל הדברים הללו היו אמת וביהמ"ש המחוזי היה מוכן לקבלם כאמת, אך השאיר גם את האפשרות פתוחה שהיה בדברים האלה משום ביקורת מותרת. ביהמ"ש העליון החליט לראות
בדברים האלה משום ביקורת וקבע כי הביקורת לא יצאה מגדר המותר. זאת מתוך הנחה לטובת המערערת שכלי המשחק יציבים הם די הצורך ושדברי ההסבר אינם בלתי ברורים ובלתי מובנים. אין ספק שמשחקי הילדים המשווקים בציבור הם בגדר "יצירה ספרותית... אמנותית או אחרת" ואם הפרסום היה ביקורת בתום לב על יצירה כזו מוגן המבקר. לפי חוק לשון הרע חזקה על המבקר שביקורתו נעשתה בתום לב אלא אם כן שיקר ביודעין או נתכוון לפגוע בתובע שלא במידה. לענין יציבות הכלים הרי ניסה מנחה התוכנית להציב את הכלים תוך כדי סידור על השולחן ואלה לא היו יציבים ובאשר לזאת יש לו הגנה של "אמת דיברתי". כל יתר האמרות הנדונות אינן ניתנות למיון ולסיווג לא כאמת ולא כשקר. השאלה אם ההוראות ברורות תלויה בכך מי קורא אותן, והוא הדין לאימרה של "נפש בריאה בגוף בריא" שאף אם צודק מנהל המערערת שהלעג של המנחה היה חסר טעם וכי בכוונה שיבש את האימרה הנ"ל, הרי יכול היה המנחה להתיחס בלעג לכך שכן הלעג והסטירה הם כלי זינם המובהקים של מבקרי ביקורת. אשר לאימרת המנחה "אל תיקנו חתול בשק" הרי זו עצה טובה לקונים ולמעשה אינה אלא תרגום של הפיתגם המשפטי "ישמר הקונה".
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא ח. כהן, גב' בן פורת, אלון. החלטה - מ"מ הנשיא ח. כהן הוסיפו - השופטים גב' בן פורת ואלון. מר בן ארדיט דוד למערערת, עו"ד גב' ל. מרגלית למשיבים. 12.1.81).
ע.א. 171/79 - זאב רדליך נגד מפעלי פורטלנד ישראליים בע"מ
*פיצויי נזיקין בתאונת עבודה (הערעור נדחה).
ביום 1.2.70 נפגע המערער בתאונת עבודה אצל המשיבה ותביעת הנזיקין שהגיש נדחתה בפס"ד מיום 24.1.79 מן הטעם שדמי הביטוח הלאומי עלו על דמי הנזיקין. הערעור נדחה. עקב התאונה נקטעה ידו הימנית של המערער מעל למרפק ונכותו היא בשיעור של 75 אחוזים. אעפ"כ הוא המשיך לעבוד אצל המשיבה במשרה מלאה, והחל ממאי 1975 עבר לעבודה של 4 שעות ליום וטענתו היא שיש לזקוף את הפסד ההכנסה של הקטנת היקף העבודה לתאונה הנדונה. אין ממש בטענה זו. בשנת 1975 אושפז המערער שלוש פעמים בביה"ח בשל מחלות שונות ולא הובאה כל ראיה כי אלה הן תוצאה של התאונה שארעה 5 שנים קודם לכן. אין לקבל את הטענה האחרת של המערער כי צריך היה לחשב את אובדן השתכרותו בעתיד לפי שיעור נכותו הפיזית. בענין זה השווה השופט את ממוצע ההכנסות של 6 עובדים אחרים לעומת ההכנסות של המערער, וכאשר ניתן לחשב אובדן השתכרות של ניזק לפי נתונים מדוייקים שוב אין משמעות לאחוזי הנכות הפיזיים שנקבעו. הערעור נסב על מספר קביעות של ביהמ"ש המחוזי בענין סכומי הנזק ונדחה גם באשר לכך. לענין אי פסיקת הפרשי הצמדה לגבי סכומי העבר - ביהמ"ש מצא כי תשלומי הביטוח הלאומי למערער בעד העבר עלו על הסכומים שהוא הפסיד בתקופה זו ולא פסק הפרשי הצמדה. בכך אין להתערב. אשר להפסד השתכרות בעתיד קבע השופט את נזקי המערער על בסיס גלובלי בסכום של 400 אלף ל"י לתקופה של 9 שנים שהביא בחשבון וגם בכך אין להתערב. בפריטי כאב וסבל נקבע סכום של כ-200 אלף ל"י וגם בכך אין להתערב. אין גם להתערב בכך שלא נפסק למערער סכום כל שהוא בעד אחזקת רכב ובסכום של 75 אלף ל"י שנפסקו בעד עזרת האשה בעבר ובעתיד. אפילו הגדיל ביהמ"ש של ערעור את הסכום שנפסק למערער בפריטים אלה, גם אז לא היה המערער מקבל מאומה לנוכח הפער הגדול שבין סכומי הנזק ובין הקצבאות המהוונות של המוסד לביטוח לאומי.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא ח. כהן, ברק, לוין. החלטה - השופט לוין. עו"ד י. יונגר למערער, עו"ד צ. אלטר למשיבה. 22.12.80).
ע.א. 608/80- גולדשטיין נגד גולדשטיין
*מזונות (הערעור נדחה).
המערערים הם ילדיו הקטינים של המשיב. הורי הילדים
התגרשו לפני כשנתיים והילדים נשארו ברשות אמם שהיא אשה עובדת. בהסכם הגירושין נקבע סכום של אלף ל"י לחודש כדמי מזונות של הילדים. לאחר מכן הגישו הילדים תביעה למזונות והמשיב חוייב בתשלום סכום של 8,500 ל"י לחודש החל מיום 1.7.80. הערעור נדחה. אין חולק כי לא היה בהסכם הגירושין בין ההורים כדי למנוע מהילדים הגשת תביעה, באמצעות אמם, נגד המשיב. בביהמ"ש המחוזי טען המשיב כי אינו יכול לשלם מזונות וכי הוא סובל ממחלת נפש ואף היה מאושפז. הוא לא הביא ראיות בקשר לכן, אך בערעור ביקש לקבל ראיות נוספות ובכללן הגשת תעודה רפואית. בהתאם לכללים המקובלים על ביהמ"ש העליון לפי תקנה 415 לתקנות סדרי הדין האזרחי, לא הסכים ביהמ"ש לקבל ראיות נוספות בשלב הערעור. בביהמ"ש המחוזי נדחה הדיון מפעם לפעם כי המשיב לא היה מיוצג ע"י עו"ד ולבסוף הגיש כתב הגנה אך מאחר ולא הוגש תצהיר ולא הוגשה הרצאת פרטים החליט ביהמ"ש המחוזי למחוק את כתב ההגנה. עם זאת החליט כי הכתב הנ"ל ישאר בתיק כאחד המסמכים. לאחר מכן שמע ביהמ"ש ראיות ובכללן עדות הנתבע באשר למצב בריאותו, קבע את משכורתו של המשיב בחודש אפריל 1980, ב-29 אלף ל"י, ומכל הנתונים קבע את סכום המזונות כאמור. הטענה המרכזית של המערערים היא כי משהחליט ביהמ"ש שאין לפניו כתב הגנה צריך היה לתת פסק דין על יסוד כתב התביעה ולפסוק מזונות כפי שנתבע בכתב התביעה. לחילופין נטען כי לאור שיעור השתכרות המשיב כפי שהוכח, צריך היה לפסוק סכום מזונות גבוה יותר. כן טענו שביהמ"ש צריך היה להתעלם מכל טענה באשר למצב בריאות המשיב כל עוד לא הוגשו אישורים רפואיים. לאור השתלשלות הדיון בביהמ"ש המחוזי יש להסיק כי ביהמ"ש נהג לפי תקנה 102 לתקנות סדר הדין, שאם התביעה לא היתה על סכום כסף קצוב רשאי ביהמ"ש, מטעמים מיוחדים שירשמו, לדרוש מן התובע הוכחה מלאה או חלקית על תביעתו. טעמים מיוחדים אמנם לא נרשמו, אך בנסיבות המקרה אין הצדקה כי בשל כך בלבד יוחזר הדיון לביהמ"ש המחוזי. הוא הדין לענין העדר תעודות רפואיות. ביהמ"ש רשאי היה לנהוג לפי האמור בתקנות ולדרוש הגשת תעודות רפואיות, ואולם גם אם לא עשה כן הרי ביהמ"ש של ערעור צריך לתת דעתו לשאלה אם נשללה או נפגעה זכות המערערים באופן מהותי בגין אי הגשת התעודות, והתשובה לכך היא שלילית. ביהמ"ש שקל את הכנסת המשיב ובחן את צרכי המערערים וחייב את המשיב בתשלום מזונות בסכום העולה בהרבה על הסכום שנכלל בהסכם הגירושין שבין ההורים. מדובר בשאלה אם יש להתערב בפסק הדין כדי לשנות את סכום המזונות בסכום שולי זה או אחר, ובענין זה נקוט בידי ביהמ"ש העליון שגם במקרה שהיה נוטה לפסוק סכום גבוה יותר במידה קלה, אין בכך כשלעצמו כדי להצדיק התערבותו.
(בפני השופטים: שמגר, בייסקי, טירקל. החלטה - השופט שמגר. עו"ד מ. טיטונוביץ למערערים, עו"ד מ. יאיר למשיב. 14.1.81).
=ע.א. 530/78 - מיפרומאל ירושלים בע"מ נגד מנהל אגף המכס והבלו ואח'
*חיוב בתשלומי ריבית על היטל יבוא גם לאחר שהחוק המקורי בוטל (הערעור נדחה).
המערערת עוסקת ביצור ויצוא מוצרי אלומיניום ובעקבות פחות המטבע משנת 1974 ותקנות שעת חירום (הסדרים בעקבות שינוי שער המטבע) הגישה דו"ח על המלאי שברשותה וחוייבה בתשלום סכום של כ-350 אלף ל"י. לאחר מכן נדרשה להגיש אישורים ולא הגישה ובעקבות ביקורת שנערכה אצל המערערת חוייבה בתשלום עבור הפרש בלתי מוצהר סכום של כ-75 אלף ל"י, ולאחר מכן חוייבה בהיטל מלאי נוסף בסכום של כ-2 וחצי מליון ל"י. סכום זה שולם ע"י המערערת בשלושה תשלומים חודשיים רצופים שעליהם הוסכם בין המשיב לבין המערערת. ביום 2.7.77 שלח המשיב הודעה נוספת למערערת בה חייב אותה לשלם סכום של כ-1.2 מיליון ל"י ריבית פיגורים בשיעור של 24 אחוזים בשנה. המערערת ביקשה לתקוף חיוב זה בעתירתה לבג"ץ אך עתירתה נדחתה מן הטעם שיש בידי המערערת דרך "של תביעת סעד הצהרתי נגד המשיבים אשר ביהמ"ש המחוזי מוסמך
לדון בה". אז ביקשה המערערת בביהמ"ש המחוזי הצהרה כי אין מוטלת עליה חובה לשלם את ריבית הפיגורים הנ"ל, וכן ביקשה להצהיר כי תוקף החוק פג ביום 31.12.75 ולפיכך אין מוטלת עוד על המבקשת כל חובה בגין החוק. ביהמ"ש המחוזי דחה את התובענה על הסף באשר דרישת המשיב לשלם את הסכום הנוסף הינה שומה במובן התקנות, ולפיכך היה על המערערת ללכת בדרך של ערעור בפני ביהמ"ש המחוזי. גם לגופו של ענין קבע ביהמ"ש כי המשיב רשאי היה לחייב בתשלום הריבית על פי חיקוק שבקע מכוח עצמו כבר ביום 31.7.75, וכן כי לא היה פגם בכך שהמערערת לא הוזמנה לטעון טענותיה לפני הטלת הקנס. הערעור נדחה. ביהמ"ש העליון קבע בדחותו את הערעור כדלהלן:
לא היה מקום לדחיית התובענה על הסף מן הסיבה הדיונית, שכן די היה בהפניה המפורשת שהיפנה בג"ץ את המערערת לדרך של תביעת סעד הצהרתי בביהמ"ש המחוזי, כדי להכשירה מבחינה דיונית. יתר על כן המשיב לא עורר כל טענה בענין זה עד לסיכומים ומשום כך בלבד היתה הדרך כשירה;
גם אם בטל החוק ביולי 1975, היה מותר להשתמש בכוחו של אותו חוק גם לאחר שפג תוקפו כדי לגבות חיוב שנבע מאותו חוק;
אשר לטענה כי צריך היה להזמין את המערערת לטעון טענותיה לפני שהוטלה עליה ריבית פיגורים - משנקבע סכומו של ההיטל הופעל, כביכול, באופן אוטומטי "שעון הזמן" של הריבית או הקנס והשימוש בשיקול דעת שהוענק למשיב להקטין את הקנס מ-24 אחוזים ל-5 אחוזים בשנה לא היה תנאי להפעלתו של "שעון זמן" זה. העובדה ששיקול דעת כזה הוענק למשיב אינה מחייבת כשלעצמה להזמין כל נישום להתיצב ולהשמיע את טענותיו לענין חישוב הריבית. יתר על כן, כבר בהודעה הראשונה ששלח המשיב למערערת היתה כלולה התראה מפורשות כי לאחר המועד האחרון לתשלום ההיטל יוטל קנס אך המערערת לא עשתה דבר כדי להביא טענותיה בענין הקנס בפני המשיב;
הסכמתו של המשיב לגבות את ההיטל הנוסף בשלושה תשלומים אינה מהווה דחייה של מועד הסילוק אשר לפי התקנות פוטרת מתשלום ריבית. אין לראות בהסכמת המשיב לקבל את הסכום הנ"ל בשלושה תשלומים אלא נסיון למצוא מוצא מעשי ולגבות את ההיטל בדרך יעילה, אך אין בכך משום דחיית מועד לצורך פטור מריבית .
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, אלון, טירקל. החלטה - השופט טירקל. הוסיף הנשיא לנדוי. עו"ד ש. הורוביץ למערערת, עו"ד ל. מרגלית למשיבים. 27.12.80).
ע.א. 625/77 - זאב זנדהאוז נגד שרגא גורני ואח'
*הפרת הסכם (הערעור נדחה).
בין הצדדים נערך הסכם שלפיו התחייב המערער, שהוא קבלן בנין, לבנות עבור המשיבים בנין. עליו היה לסיים את העבודה במועד מסוים והוא לא סיימה. על פי ההסכם, משחלפו 60 יום מהמועד לסיום העבודה רשאים המשיבים להודיע למערער כי הם רואים את ההסכם כמופר. ואכן עם עבור המועד הודיעו המשיבים למערער כי הם רואים את ההסכם כמופר. לאחר מכן פנו המשיבים לביהמ"ש המחוזי ובקשו סעד הצהרתי הקובע כי המערער הפר את ההסכם בכך שלא סיים את העבודה בזמנה. המערער ביקש לעכב את הדיון באשר קיים הסכם בוררות, אך ביהמ"ש קבע כי סעיף הבוררות אינו חל על הסכסוך דנא וערעור המערער על החלטה זו נדחה בשעתו על ידי ביהמ"ש העליון. כך המשיך הדיון בשני מישורים - האחד בפני הבוררים בענינים שהם במסגרת סמכותם, והאחר בפני ביהמ"ש המחוזי בענין ההפרה. בית המשפט המחוזי קבע כי המערער הפר את ההסכם והערעור על כך נדחה.
לטענה כי ביהמ"ש המחוזי לא היה מוסמך לדון בתובענה באשר נקבע פיצוי של 75 ל"י עבור כל יום של אחור, וכלל הפיצויים הגיע לכ-5,000 ל"י, ענין הנתון לסמכות בית משפט השלום - אין ממש בטענה זו. מטרת ההצהרה המבוקשת לא
היתה לאפשר תביעה קנס פיגורים, אלא היתה מקיפה ויסודית הרבה יותר, כלומר בסיס להפעלת כוחם של המשיבים לבטל את ההסכם, בסיס לתביעת פיצויים מצד המשיבים על הפרת ההסכם, וכן מגן בפני תביעת המערער על הפרת הסכם מצד המשיבים. לנוכח ההיקף הכספי הניכר של העבודה ברור שהתובענה היא במסגרת סמכותו של בית המשפט המחוזי.
אשר לטענה כי בית המשפט צריך היה להשתמש בשיקול הדעת הנתון לו בבקשה לפסק דין הצהרתי, ולהימנע מלדון בתובענה משום שמתן הסעד לא יביא לפתרון מלא של הסכסוך שימשך בפני הבורר - בחוזה שבין הצדדים נקבעו שני מסלולים להכרעה בסכסוכים שבין הצדדים, האחד מסלול הבוררות והשני מסלול התביעה הרגילה, ולפיכך צדק בית המשפט כשדן בענין.
אשר לטענה כי האיחור בביצוע ההסכם בא משום שהמשיבים ביקשו לבצע עבודות שונות שלא היו במסגרת ההסכם - ראשית, ביהמ"ש המחוזי קבע ממצא עובדתי כי בקשת המשיבים לביצוע עבודות נוספות לא היה בה כדי לגרום לדחיית הביצוע; שנית, החוזה קבע מועד סיומו וכן קבע אפשרות לפנות למהנדס שיאריך את המועד הזה, ואם סבר המערער כי העבודות הנוספות היה בהן כדי לדחות את ביצוע ההסכם, צריך היה לפנות למהנדס שהוא המוסמך להאריך מועדים ולבקשו להאריך את המועד.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, ח. כהן, ברק. החלטה - השופט ברק. עו"ד מ. מזובר למערער, עו"ד ת. אורין למשיבים. 22.12.80).
ע.א. 576/78 - ברוריה לשצינסקי נגד פרידה ומרדכי סולוביציק ודן חוטין
*קיום צוואה (הערעור נדחה).
מאשתו הראשונה נולדו למנוח המערערת ובנו מרדכי שהוא חרש אילם ולבן מרדכי נולדו שתי בנות. לאחר פטירת אשתו הראשונה נשא המנוח לאשה את המשיבה פרידה סולוביציק וממנה נולדה לו בת הנשואה לעו"ד חוטין. המשיב השלישי הוא בנו של עו"ד חוטין. המנוח נפטר בגיל 80 וכשנה לפני פטירתו, בהיותו חולה, ערך צוואה שנוסחה ע"י עו"ד חוטין, לפי דרישת המנוח, ולמרות הצעת עו"ד חוטין כי הצוואה תיערך ע"י עו"ד אחר. עו"ד חוטין גם היה נותן מפעם לפעם יעוץ משפטי לחותנו המנוח. הצוואה קובעת כי רכושו של המנוח, אולם ברח' הרצל בתל-אביב, יתחלק בין שלושה הנכדים, שני ילדיו של הבן מרדכי ובנו של עו"ד חוטין. כן נקבע כי עו"ד חוטין יהיה מנהל עזבון ויהיה רשאי למכור את האולם בנתונים מסוימים אם הדבר ייראה לו, ובינתיים כל ההכנסות מן האולם יהיו לאלמנה. בית המשפט המחוזי קיים את הצוואה והערעור על כך נדחה.
הטענה הראשונה של המערערת הינה כי יש לפסול את ההוראה לטובת בנו של עו"ד חוטין לפי סעיף 35 לחוק הירושה, הקובע כי הוראת צוואה המזכה את מי שערך אותה תהיה בטלה. לטענתה נהנה עו"ד חוטין בעקיפין מכך שבנו מקבל שליש. טענה זו נדחתה. לפי סעיף 35 רק אם ההוראה היא לטובת עורך הצוואה או בן זוגו תהיה ההוראה בטלה ואין להרחיב הוראה זו. יש לתת פירוש דווקני לסעיף 35 לחוק הירושה ואין להרחיב את ההוראה למי שנהנה בעקיפין מהצוואה, וגם לא לזכיה של בני משפחה אחרים פרט לבן זוג. כמו כן אין לראות בעובדה שעו"ד חוטין עשוי לקבל שכר טרחה עבור נהול העזבון טובת הנאה הנובעת מן הצוואה.
אשר לטענה בדבר קיום השפעה הבלתי הוגנת - לא הובאה כל ראיה על מעשה שיש בו השפעה בלתי הוגנת של עו"ד חוטין על המנוח. לטענת המערערת כי עו"ד חוטין היה משמש עורך-דינו של המנוח ובנסיבות אלה מוטלת עליו חובת הראיה שלא היתה השפעה בלתי הוגנת מצדו להטיב עם בנו - אומנם המנוח קבל שירותים משפטיים אצל עו"ד חוטין, אבל היו אלה שירותים שיגרתיים שניתנו לעיתים לא מזומנות, ועסקו של המנוח היה עסק קטן שלא הצריך טיפול שוטף ורב מימדים ע"י עו"ד. לא הוכח כי היחסים בין עו"ד חוטין ובין המנוח היו יחסים מסוג כזה המחייב או אפילו מצדיק מסקנה של קיום השפעה בלתי הוגנת על המוריש.
חוק הירושה אינו יוצר חזקה לגבי קיומה של השפעה בלתי הוגנת, אלא באשר הנסיבות מצביעות על קיומה של תלות שהיא כה מקיפה ויסודית שניתן להניח כי נשלל רצונו החופשי והבלתי תלוי של המצווה. במקרה הנדון לא היו בין המנוח ועו"ד חוטין יחסים כאלה שיצדיקו הנחה לכאורית שנשלל רצונו החופשי של המנוח.
(בפני השופטים: אלון, בכור, גב' בן-עתו, החלטה - השופט בכור. עו"ד ד. לב למערערת, עוה"ד י. כהן, מ. דותן וחוטין למשיבים. 16.12.80).
ע.א. 142/80 - לאה מירסקי נגד פנחס מירסקי ונילי הדרי
*פירוש סעיף בצוואה (הערעור נדחה).
המנוח ראובן מירסקי ערך צוואה בנובמבר 1972 ובה ציווה את רכושו לילדי אחיו מנחם מירסקי ולילדי אחותו נילי הדרי. נאמר בצוואה כי הנהנים יקבלו מעזבון המנוח "כל כסף... שישנו או שיהיה בזמן מן הזמנים בכל צורה שהיא... " בחשבונות בשני בנקים שפורטו בצוואה. הצוואה נערכה ע"י עו"ד הדרי. כמסתבר לא היו בחשבונות האמורים אלא סכומים פעוטים בעת עריכת הצוואה, אך בעת פטירת המנוח היה בהם סכום של כמליון ל"י, ממכירת נכס שהיה שייך לשני בני הזוג ותמורת הנכס הופקדה מחציתה על שם האלמנה, המערערת, ומחציתה על שם המנוח. לבני הזוג לא היו ילדים. בית המשפט המחוזי קיים את צוואת המנוח והערעור על כך נדחה. המנוח היה נשוי למערערת במשך כ-40 שנה ובני הזוג חיו בשלום. המערערת טענה כי מכיון ששררו יחסים טובים בינה לבין בעלה אין זה סביר שהיה מסתיר ממנה שערך צוואה וקיים חשש שהצוואה איננה כשרה. לחילופין טענה שהצוואה לא נחתמה על ידי המנוח מרצונו החופשי ושאין היא משקפת את רצונו האמיתי של המנוח. מאידך הוגשו תצהירים של עו"ד הדרי שערך את הצוואה, ושל אחד משני עדי הצוואה שהמנוח חתם על הצוואה בהיותו בדעה צלולה לפני שני עדים ולאחר שהצהיר שזו צוואתו. בית המשפט המחוזי קבע שאין כל ראיה על השפעה בלתי הוגנת וכי לאור התצהירים אין לו ספק כי הצוואה היא צוואת המוריש ונחתמה על ידו במועד המצוין בצוואה. המערערת טענה כי הוכח פגם בצוואה מכיון שהמנוח לא הצהיר בפני העדים שזו צוואתו בניגוד להוראת סעיף 20 לחוק הירושה. כפי שנפסק לא פעם, צוואה שאין בה פגם מבחינת הצורה, וכזאת היא הצוואה דנן, חזקה עליה שהיא צוואת אמת, והטוען שאין לה תוקף עליו הראיה. העד לצוואה לא זכר אם המנוח אמר שזוהי צוואתו, אך העובדה שלא זכר פרטים אלה איננה מהווה ראיה שלא נתמלאו הוראות סעיף 20 לחוק הירושה. אשר לטענה שעד הצוואה לא יצא ידי חובתו על ידי כך שזיהה את המנוח על ידי הסתכלות בתעודת הזהות שלו, אלא היה עליו לעשות מאמץ להתרשם כללית מהמנוח שהוא בדעה צלולה ובריא ברוחו וחותם מרצונו החופשי והמלא - בטענה זו אין ממש. תפקיד העדים הוא לאשר על פני הצוואה שהמצווה הצהיר בפני העדים שזו צוואתו וחתם בפניהם על הצוואה. אין זה מתפקידם לבדוק תנאים נוספים לקיום הצוואה. על כן אם נכתבו באישור שעליו חתמו העדים, דברים שהעדים לא בדקו אותם באופן יסודי, הרי אלה דברים מיותרים שאין בהם כדי לפגום בצוואה. אשר לטענה כי עו"ד הדרי הכניס על דעת עצמו בנוסח הצוואה את המלים שבהן מדובר על כספים שיהיו בעתיד בחשבונות בבנקים - עו"ד הדרי אמר בעדותו שרשם את הדברים האלה על פי הוראות המנוח ובית המשפט האמין לעדות זו. על כן אין להתערב בכך. אין גם לקבל את הטענה בדבר ההשפעה הבלתי הוגנת. העובדה שעל אף שחיי בני הזוג היו תקינים עשה המנוח צוואה לטובת ילדי אחיו אין בה כדי לעורר פליאה. אין לראות דבר יוצא דופן בכך שהמנוח רצה שהחלק שלו בנכסים המשותפים ישאר בידי הקרובים אליו קירבת דם.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, י. כהן, לוין. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד ש. ליבליך למערערת, עוה"ד יעקובי ונווה למשיבים. 25.12.80).
ע.א. 117/80 - גידי עזרוני ואח' נגד לוי פורת ואח'
*אכיפת הסכם למכירת דירה (הערעור נדחה).
במרץ 1977 נעשה הסכם בכתב שלפיו מכרו המשיבים, קבלני בנין, למערערים, דירה בבת-ים שעמדה עדיין בבנייתה. הדירה לא נמסרה למערערים והם תבעו את אכיפת ההסכם, תביעתם נדחתה והערעור על כך נדחה. מחיר הדירה נקבע בסכום של - 400,000 ל"י ובנוסף על כך התחייבו המערערים לשלם - 30,000 ל"י עבור תוספת לשטח הדירה. המערערים נמנעו מלשלם תשלום של - 50,000 ל"י שזמן פרעונו היה ביום 1.11.77 וגם התשלום הנוסף של - 30,000 ל"י כאמור לא שולם. המשיבים ביטלו את ההסכם בהודעה ששלחו למערערים אחרי התראות שהמערערים לא שעו אליהן. בהסכם נאמר כי תשלום המחיר במועד הוא תנאי עיקרי וגם אילמלא הוראה זאת ברור ממילא שאי תשלום השעורים הנ"ל על חשבון המחיר המוסכם, במיוחד בתקופה שבה כבר נתנה האינפלציה את אותותיה, היווה הפרה יסודית של ההסכם שהצדיקה את ביטולו, אלא אם היתה למערערים סיבה מספקת שלא לשלם את הכספים שהגיעו מהם. סיבה כזו לא מצא בית המשפט המחוזי ובכך אין להתערב. טענו המערערים כי לא היו חייבים לשלם יותר מששילמו על חשבון המחיר עד למועד שבו שלחו להם המשיבים את הודעת ביטול ההסכם, דהיינו סכום של 320,000 ל"י, כי לפי תקנות המכר (דירות) (סייג לתשלומים על חשבון מחיר הדירה) עדיין לא הגיעה בניית הדירה לשלב שחייב עשיית תשלומים מעל למה ששולם. טענה זו נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי שקבע על פי הראיות שעד לזמן המדובר לא עלו התשלומים על המגיע לפי התקנות ולקביעה עובדתית זו יסוד מספיק בראיות.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, י. כהן, לוין. החלטה - הנשיא לנדוי. עו"ד י. עמית למערער, עו"ד מ. שטרית למשיבים. 17.12.80).
ע.א. 410/79 - מרדכי קופרשטיין נגד נפתלי מושקוביץ בע"מ
*הפרת הסכם (הערעור נדחה).
המערער היה קבלן להקמת גדרות והתחייב ביוני 1974 בהסכם עם המשיבה לבצע עבודות של הקמת גדר. נקבע בהסכם כי המערער מתחייב לבצע את העבודה בהתאם לדרישות מהנדס החברה. המערער לא ביצע את העבודות במועד, המשיבה ביטלה את ההסכם ומסרה את עבודות הגמר לידי קבלן אחר. המשיבה תבעה מהמערער להחזיר לה סכום של 35,000 ל"י שקיבל על החשבון בתוספת הצמדה וריבית, וכן תשלום של 20,000 ל"י כפיצוי עבור הנזק שנגרם לה. ביהמ"ש חייב את המערער לשלם הסכומים הנ"ל והערעור על כך נדחה. טענת המערער היתה כי לא יכול לבצע את הקמת הגדר כל עוד לא הוקמה תשתית מסוימת במקום, ברם דרישת המהנדס היתה לבנות את הגדר במצב הקיים והמערער התחייב כאמור לבצע את הבניה בהתאם להוראות המהנדס. גם אם למערער לא נראתה, מבחינה מקצועית, הדרך שבה נדרש לבצע את העבודה, לא היה רשאי, בנסיבות המקרה, לסרב לבצע את העבודה עפ"י דרישות המהנדס. היתה עדות שהמערער נדרש כמה פעמים לבצע את העבודה והוא לא ביצע אותה במועד ובכך היתה הפרה יסודית של ההסכם. הטענה כי המשיבה היתה חייבת להודיע למערער בכתב על ביטול החוזה ועל כך שהיא מתכוונת למסור את העבודה לאחר נדחתה. לא נקבע בפסק הדין שניתנה הודעת ביטול בהתאם לסעיף 8 לחוק החוזים, ברם בעדות מטעם המשיבה נאמר כי העד הודיע למערער בטלפון שהמשיבה עומדת למסור את העבודה לאחר, והיתה בכך הודעת ביטול מספיקה על פי סעיף 8 הנ"ל.
(בפני השופטים: י. כהן, ברק, בייסקי. המערער לעצמו, עו"ד ב. וואנו למשיבים. 15.12.80).
ע.א. 452/80 - אברהם כהן נגד עליזה כהן ואח'
*מזונות (הערעור נדחה).
המערער חויב בתשלום מזונות לבתו הקטינה ולא חוייב לשלם מזונות לאשתו. בית המשפט קיבל את הטענה כי המערער הוא מפגר בשכלו
ולוקה בנכות, אך קבע כי גם אם המערער הוא בגדר "שוטה" אין פירוש הדבר שהוא פטור ממלוי חובות שהחוק מטיל עליו, וזה כולל תשלום מזונות. לענין מזונות לאשה קבע בית המשפט כי היא משתכרת ואין לחייב את הבעל בתשלום מזונות עבורה. הערעור נדחה. הערעור הוא נגד קביעת מזונות לבת אם כי נשתרבבו לתוך הודעת הערעור גם טענות בענין מזונות האם. לטענת ב"כ המערער יש השלכה לענין הטענות בדבר מזונות האם באשר למזונות הבת. אולם לפי הדין האישי היהודי אין קשר בין חובת הבעל למזונות האשה לבין חובת האב למזונות ילדיו. על כן אין משמעות לכך אם ידעה האם לפני הנישואין כי המערער מפגר בשכלו. די בכך שיש לו מקורות פרנסה כדי לחייבו במזונות הבת.
(בפני השופטים: שמגר, בכור, בייסקי. החלטה - השופט שמגר. עו"ד נ. גוברין למערער, עו"ד א. פשי למשיבים. 17.12.80).
ע.א. 360/80 - מיכון למטע בע"מ נגד קרן לפיצויי נפגעי תאונות דרכים קרנית ואח'
*פיצוי נוהג שנפצע בתאונה עצמית ע"י הקרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (הערעור נדחה).
ענינו של ערעור זה השאלה אם חייבת הקרן לפיצויי נפגעי תאונות דרכים קרנית לפצות נוהג שנפגע בתאונה עצמית, כאשר לא היה לו ביטוח, וכאשר נהג לפי הוראות המעביד שהוא בעל הרכב. ביהמ"ש המחוזי השיב על כך בשלילה וקבע כי בתאונה עצמית אין הנוהג זכאי לפיצוי מאת קרנית אם הרכב לא היה מבוטח כדין והערעור על כך נדחה. כבר בעבר קבע ביהמ"ש העליון שאין קרנית חייבת לפצות נוהג שנפגע בתאונה עצמית כאשר לא היה לו ביטוח והשאלה היתה הפעם מה הדין כאשר הנוהג איננו בעל הרכב אלא משתמש ברכב בהיתר של בעליו. גם במקרה זה קבע ביהמ"ש העליון אין קרנית חייבת לפצות את הנוהג. לנוהג במקרה דנא עילת תביעה לנזיקין נגד מעבידו שלא ביטח את הרכב כדין.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, בייסקי, טירקל. החלטה - השופט טירקל. עו"ד ש. הורוביץ למערערת, עו"ד שגיא את שיפמן לקרנית, עוה"ד זייגר ושריה למשיבים האחרים. 15.1.81).
ע.א. 236/78 - רשיד בדיר נגד מדינת ישראל
*תביעות בעלות במקרקעין מכח החזקה ועיבוד (ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו).
מדובר בשתי תביעות נוגדות לבעלות על שתי חלקות אדמה כאשר המערער תבע זכות קנין בהן מכוח החזקתן ועיבודן ללא עוררין במשך תקופה העולה על 15 שנים ואילו המדינה תבעה זכות קנין בהן באשר הן אדמת טרשים שאינה ניתנת לעיבוד ולמעשה לא עובדה בידי המערער. הובאו ראיות בפני ביהמ"ש, והשופט החליט לצאת לשטח ולהווכח במראה עיניו מה טיבה של האדמה, ומצא כי עשירית מחלקה אחת ושליש מחלקה אחרת מעובדים עיבוד של ממש משכבר הימים ופסק כי 10 אחוזים מחלקה אחת ו-30 אחוזים מחלקה שניה שייכים למערער והיתר שייכים למשיבה. שני הערעורים נדחו. מדובר בקביעות עובדתיות בלבד ואין להתערב בממצאו של ביהמ"ש המחוזי. המדינה טוענת שלא הוכחה רציפות העיבוד במשך התקופה הסטטוטורית ואולם אין לקבל טענה זו נוכח קביעתו של השופט כי האמין לתובע ולעדיו לענין תקופת העיבוד אם כי לא האמין להם לענין שטח העיבוד. ברם, יש להוסיף ולומר, כי מקום שההחזקה בכל התקופה הסטטוטורית אינה שנויה במחלוקת, והאדמה נמצאה מעובדת כולה או מקצתה, מסתברת המסקנה - בהעדר ראיה לסתור - שהעיבוד וההחזקה שזורים היו ושלובים זה בזה ונעשו ביד אחת.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא ח. כהן, אלון, ברק, החלטה - מ"מ הנשיא ח. כהן. עו"ד ר. שרון למערער, עו"ד ד. גורני למשיבה. 15.1.81).
ע.א. 577/79 - זכריה דוד נגד מיכלי כרמל תעשיות קרטון בע"מ
*פיצויים בתאונת עבודה (הערעור נדחה).
המערער נפגע בתאונת עבודה אצל המשיבה ובעלי הדין
הסכימו על חלוקת החבות 80 אחוזים למשיבה ו-20 אחוזים למערער. ביהמ"ש המחוזי פסק למערער, במאי 1979, סכום של כ-20 אלף ל"י בגין הפסד שכר בעבר וסכום של 250 אלף ל"י כסכום גלובלי עבור הפסד השתכרות בעתיד. הערעור נדחה. המערער ביקש שביהמ"ש יקבע את הפסד השתכרותו כשיעור היחס שבין השתכרותו לבין שכרם של שני עובדים אחרים במפעל המשיבה ובהתחשב בכך שהנכות נקבעה בשיעור של 15 אחוזים. ביהמ"ש המחוזי לא הלך בדרך המוצעת ע"י המערער באשר מסלול התקדמותו של המערער לא היה מקביל למסלול התקדמותם של שני העובדים האחרים ובכך אין להתערב. כיון שכך אין גם להתערב בקביעת הסכום הגלובלי של 250 אלף ל"י. בפסק הדין נקבע סכום של 20 אלף ל"י כשכר טירחת עו"ד והמערער טען נגד מיעוט הסכום, אך אין הסכום נמוך עד כדי שהוא יצדיק התערבות ביהמ"ש לערעורים.
(בפני השופטים: גב' בן-פורת, אלון, לוין. החלטה - השופט לוין. עו"ד י. עינבר למערער. 25.12.80).
ע.א. 155/80 - רב בריח בע"מ ואח' נגד אברהם אמגר ואח'
*פירוש הסכם על שמירת סודיות של עובד לאחר שעזב את מקום עבודתו (הערעור נדחה).
המערערים מייצרים מנעולי בטחון ואביזרים לדלתות הידועים בשם "רב בריח" והמשיב עבד אצל המערערים בשנים 1975-1979. לאחר שעזב את העבודה אצל המערערים החל לעסוק יחד עם אחרים בהתקנת מנעולי בטחון ואביזרים לדלתות. כשהחל לעבוד אצל המערערים נחתם הסכם ובו התחייב "לשמור סודיות מוחלטת מכל העבודות שהוא יבצע עבור רב בריח הן בבית המלאכה והן מחוצה לו" וכן התחייב "לא לעסוק במנעולים... במשך שנתיים מיום הפסקת העבודה עם רב בריח". אין המשיב חולק עתה על חובתו שלא לעסוק במשך שנתיים במנעולים כאמור וצו מניעה באשר לשנתיים אלה הוצא ע"י ביהמ"ש ואין על כך עוררין. המחלוקת למעשה הינה אם חייב המשיב ועד כמה הוא חייב לשמור על סודיות המקצוע שרכש אצל המעבידים. ביהמ"ש המחוזי קבע כי אין המשיב חייב עוד בשמירת סודיות המקצוע והערעור על כך נדחה. טענו המערערים כי הזכות לסוד מקצועי היא זכות קנינית של המעסיק ואולם ביהמ"ש העליון ציין כי אין לפרש את פסקי הדין שניתנו עד עתה כי הזכות לסוד מקצועי היא זכות קנינית וגם עתה אין צורך להכריע בשאלה זו. קיימת חובה מכללה הנובעת מיחסי אמון בין המעביד לבין עובדו ושמקורה בדיני היושר והיא חובת שמירת הסודיות בכל זמן שהוא. אשר לאורך הזמן הרי השאלה תמיד קשורה לנסיבות הענין. החובה לשמור על סודיות קיימת כל עוד לא הפך הסוד לנחלת הכלל. כמו כן השאלה היא מה היה ההסכם בין הצדדים ואם ההסכם המפורש שינה את מצב הדברים הנובע מתוך ההסכם מכללא בדבר שמירת הסודיות. כאשר הסכימו ביניהם המעביד והעובד על פרטי החובה של שמירת סודיות, לרבות תקופת תוקף החובה, אין לחרוג מעבר למסגרת שהצדדים קבעו אותה במפורש. מכאן עבר ביהמ"ש העליון לפירוש ההסכם שנעשה בין הצדדים והגיע למסקנה כי אין עוד לשמור על חובת הסודיות. הסוד במנעולים ובמנגנונים מוגן ע"י פטנטים שבנתינתם היה משום פרסום הסוד שהפטנט בא להגן עליו, ולא נאמר בהסכם שיש סודות מקצועיים אחרים. הדלתות עם מנעולי הבטחון והמנגנונים הוצאו לשוק וכל אדם רשאי להעתיק ולחקות אותם כל עוד אינו מפר את הזכות המוגנת בפטנטים. בנתונים העובדתיים שבמקרה אין לומר כי כוונת הצדדים היתה למנוע מהמשיב עבודה בעסק זה לאחר שנתיים של הפרישה מעבודה ואין לומר שקיימים סודות מקצועיים שטרם הפכו לנחלת הכלל ואשר אינם מוגנים ע"י פטנטים שיש לשמור עליהם.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, בייסקי, בכור. החלטה - השופט בכור. עוה"ד יעקבי וצמחי למערערים, עו"ד יובל לוי למשיבים. 8.12.80).
ע.א. 370+386/80 - "מגדל בנין" חברה לביטוח בע"מ ואח' נגד מנהל עזבון המנוח מאיר אברהם ואח'
*ניכוי למס הכנסה מתשלומי ריבית שחוייבו חברות ביטוח לשלם לנפגעים (הערעור נתקבל).
כאן שני ערעורים הנוגעים לשלושה פסקי דין שניתנו בבתי המשפט דלמטה. בכל שלושת התיקים חוייבו חברות הביטוח לשלם לתובעים, הנפגעים, פיצויים בתוספת ריבית בשיעורים שנקבעו בפסקי הדין. חברות הביטוח עשו את החשבונות של הריבית ומריבית זו ניכו סכום של 35 אחוזים למס הכנסה כמתחייב ע"י החוק. כאשר הוגשו פסקי הדין לראש ההוצאה לפועל טענו חברות הביטוח טענת "פרעתי" לגבי אותו סכום שניכו ע"פ החוק והעבירו למס הכנסה. ראשי ההוצאה לפועל דמו טענת פרעתי מנימוקים שונים ועל כך ערערו חברות הביטוח לביהמ"ש המחוזי וכאן נדחו ערעוריהם. הערעור על כך נתקבל. בערכאות הקודמות הועלתה בין היתר טענה שהחיוב בריבית נבלע בתוך פסק הדין ולפיכך מזמן שניתן פסק הדין החוב המגיע לזוכה איננו חוב על ריבית אלא חוב שלגביו אין חובת ניכוי. בטענה זו שנתקבלה בחלק מההחלטות שניתנו ע"י ביהמ"ש המחוזי אין צורך לדון כעת מאחר שכבר נפסקה הלכה ברורה בביהמ"ש העליון כי המונח "ריבית" בפקודת מס הכנסה משתרע גם על ריבית המשתלמת ע"פ פסק דין המחייב פיצוי בגין ניזקי גוף ולפיכך תשלומי ריבית כזו חייבים בניכוי בשיעור של 35 אחוזים. בערכאות קודמות התעוררה גם השאלה מהו ההליך הנכון שבו צריכות היו חברות הביטוח לנקוט כדי להביא את שאלת הזיכוי לבירור. ביהמ"ש המחוזי היה בדעה שהמערערות היו חייבות להעלות את ענין הניכוי בעת הדיון בביהמ"ש שדן בתביעות הפיצויים אך אין לקבל קביעה זו. חברות הביטוח הלכו בדרך הנכונה כשהעלו בפני ראש ההוצאה לפועל טענת "פרעתי". נטען גם בביהמ"ש המחוזי כי הדרך הנכונה של בירור שאלת הניכוי היתה דרך של טען ביניים אך גם טענה זו אין לקבל. על כל פנים, גם אם יכלו חברות הביטוח לנקוט בדרך של טען ביניים, אין בכך כדי למנוע טענת "פרעתי" בהליכי הוצאה לפועל.
(בפני השופטים: י. כהן, שמגר, אלון. החלטה - השופט י. כהן. עוה"ד י. קנת וי. סהר למערערות, עוה"ד י. פיקהולץ וד. אלדור למשיבים, עו"ד ד. שפי לפקיד השומה. 25.12.80). ע.א. 293/79 - יחיא מסאלחה ואח' נגד עזבון המנוח אברהים מסאלחה
*קיום הסכם חליפין במקרקעין (הערעור נדחה).
ביהמ"ש המחוזי קיבל תביעת המשיב ונתן פס"ד הצהרתי למחוק רישום במרשם המקרקעין, שלפיו המערערים הם בעלים של מקרקעין מסוימים ולרשום את המקרקעין על שם המשיב. התביעה התבססה על קיומו של הסכם חליפין במקרקעין שתוצאתו המבוקשת הינה כפי שנקבע בפסק הדין. ביהמ"ש שמע עדויות לגבי קיום ההסכם הנ"ל שנערך בשנת 1952 ולגבי שלבי הביצוע של ההסכם נתן אימון בעדי המשיב כי אכן נערך הסכם כאמור. הערעור נדחה. אין להתערב בממצאים העובדתיים של בית המשפט המחוזי. אשר לטענה כי העיזבון לא יכול היה לתבוע מאחר ואיננו אישיות משפטית וכי סעיף 1642 למג'לה בטל ואינו בתוקף מאז תחילת חוק הירושה - אין לקבל טענה זו שהיא טענה דיונית שיכלה לבוא במועדה על נקלה על תיקונה אף אילו היה ממש בגירסה שלפיה בוטל סעיף 1642 מכללא. ברם, אין גם מקום למסקנה כי סעיף 1642 בוטל מכללא, ועל כך רשאי היה יורש אחד לתבוע בכל מקרה בשם העזבון, אף אם לא היה היורש היחיד והוא כל עוד לא נתמנה מנהל עזבון.
(בפני השופטים: שמגר, גב' בן-פורת, ברק. החלטה - השופט שמגר. עו"ד מ. לידאוי למערערים, עו"ד א. אבו-חנא למשיב. 30.12.80).
ע.א. 367/79 - שמואל גודר נגד איסר שקל ואח'
*הזמן הסביר לשימוש בזכות ברירה שבהסכם (הערעור נדחה).
המערער והמנוח איסר שקל (להלן המשיב) היו שותפים לעסקים והיו להם אינטרסים בחברות מסוימות. באוקטובר 1976 התקיימה ביניהם "ישיבה" שעליה נערך פרוטוקול אשר בין היתר מתיחס לחברה אמגש שהיתה לבעלותם: בפרוטוקול נאמר כי "הוסכם כי לגודר (המערער) הברירות כדלקמן: לשלם לשקל את מחצית ההשקעה של שקל ללא תוספת הצמדה וריבית תמורת מחצית הזכויות... לשלם לשקל... ללא הצמדה וריבית ולקבל מחצית מהחלק של הזכויות...". זהו חוזה ברירה המעניק למערער את הבחירה של זכות אחת מבין הזכויות המתוארות בו. ונאמר בפרוטוקול כי "על גודר לבחור באחת מהברירות הנ"ל תוך... חודשים מיום הסכם זה" ולא צויין כמה חודשים. המערער התיימר להשתמש בזכות ברירתו בהודעה שמסר למשיב בספטמבר 1978 וביהמ"ש המחוזי פסק שאף כי הפרוטוקול מהווה הסכם מחייב הרי משעבר זמן סביר מאז כריתתו והמערער לא השתמש בזכות ברירתו פגה זכות זו ואיננה עוד. השופט יצא מן ההנחה כי משלא קבעו הצדדים את מספר החודשים לקביעת המועד האחרון לשימוש המערער בזכותו, חלה הוראות סעיף 41 לחוק החוזים (חלק כללי) שעל פיה יש לקיים חיוב שלא הוסכם על מועד קיומו, תוך זמן סביר לאחר כריתת החוזה. הערעור נדחה. טוען המערער שמספר החודשים שלא צויין בתוך הפרוטוקול ניתן להשלים על פי סעיף 26 לחוק הנ"ל והוא מציע להשלימו כך שתאריך מתן ההודעה יהיה בתוך עשרים וארבעה חודש. אין לקבל בקשה זו. הצדדים נקטו לשון של חודשים ולא לשון שנים. כמו כן נקבע כי המערער ירכוש את השקעות המשיב "ללא תוספת הצמדה וריבית" ואפילו באוקטובר 1976 לא היו סוחרים מנוסים נותנים אופציות זה לזה לתקופות ארוכות מבלי לדאוג להצמדה וריבית תחילה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא ח. כהן, אלון, לוין. החלטה - מ"מ הנשיא ח. כהן. עו"ד ד. ויסגלס למערער, עו"ד מ. שוייג למשיב. 3.12.80).
ע.א. 362/79 - מנהל המכס והבלו נגד טלרד, תעשיות טלקומוניקציה בע"מ
*חיוב בהיטל מלאי עקב ניוד המטבע (הערעור נתקבל).
המחלוקת בערעור היא בשאלת פירוש סעיף 26 (ב) לחוק הסדרים בעקבות ניוד המטבע. המערער חייב את המשיבה בהיטל על מלאי ודחה את השגתה שלפיה אין היא חייבת בהיטל זה, ביהמ"ש המחוזי קבל את ערעור המשיבה ופטר אותה מתשלום היטל. הערעור על כך נתקבל. בעקבות הליברליזציה וניוד המטבע בשנת 1977 הוחק חוק ההסדרים הנ"ל שחייב בהיטל על מטבע זר, מלאי ויבוא. סעיף 26 לחוק נותן פטור מהיטל מלאי בנסיבות המצויינות בסעיף, ובכללן כאשר היה לעוסק, ביום הקובע, חוב במטבע חוץ שמקורו באשראי שקבל מן הספק באישור המפקח על מטבע חוץ לשם רכישת הטובין וכו'. למשיבה היה חוב באשראי של מטבע חוץ והשאלה היתה אם מקורו באשראי שקיבלה המשיבה מן הספק. מלכתחילה נתן ספק הסחורה אשראי למשיבה, לאחר מכן נטלה המשיבה אשראי מבנק בתנאים שונים לחלוטין כדי לסלק את החוב לספק, והשאלה היתה אם מקורו של החוב השני הוא באשראי שקיבלה המשיבה מלכתחילה. בית המשפט המחוזי סבר כי הדין עם המשיבה וביהמ"ש העליון קיבל את הערעור וקבע כי החוב אין מקורו באשראי הראשון. בפסק הדין צוין כי אין לשים את הדגש על פירוש המילה "מקור" במילון דווקא, ואם כי הפירוש של המילון הוא בעל משמעות, הרי כשמופיעה המילה בחיקוק אין הפירוש שבמילון הדבר הבלעדי הקובע, ויש לפרש את המילה בהקשר שבו היא מופיעה תוך מתן משקל ראוי לגורמים השונים לרבות מטרות החוק. בהליך שענינו הטלת מס, וכאשר לשון החוק לא ברורה, אין לאמץ את הפירוש המחמיר עם הנישום בכל מקרה, בפירוש הוראת חוק המטילה מס אין להרחיב את הפטור מעבר להוראת המחוקק. על פי כללים אלה יש לבחון את בעית פירושה של המילה "מקום" ומכאן כי הדין עם המערער.
(בפני השופטים: מ"מ ח. כהן, שמגר, בכור. החלטה - השופט בכור. עו"ד גב' ל. מרגלית למערער, עו"ד ל. מאיר למשיבה. 17.12.80).
ע.א. 480/79 - א. טרגר בע"מ נגד גובה המכס ירושלים
*תשלומי מע"מ בגין שיקים מעותדים שנתקבלו ע"י קבלן לפני שהחוק נכנס לתקפו (הערעור נדחה).
המערערת היא חברה קבלנית לבנין ולפני שנכנס לתקפו חוק מס ערך מוסף מכרה דירות ובכללן דירות שנבנו על קרקע של המינהל. בדירות אלה לא הועברה הבעלות אלא חכירה. המחלוקת בין הצדדים התעוררה באשר לשיקים מעותדים שקיבלה המערערת מלקוחותיה ושאותם הסבה לבנקים תמורת אשראי. המערערת טענה כי בקבלת שיקים מעותדים לפני שהחוק נכנס לתקפו שילמו הלקוחות אותם תשלומים, והחוק קובע כי לא יחול מס ערך מוסף על תשלומים ששולמו על חשבון הדירות לפני שהחוק נכנס לתקפו. כן טענה המערערת כי עד לתיקון החוק בשנת 1979 לא חל מע"מ על דירות שלא הועברה בהן הבעלות אלא הועברו בחכירה. ביהמ"ש המחוזי דחה שתי טענות אלו והערעור נדחה.
אשר לחיוב מע"מ בעסקות חכירה - לפי הגדרות החוק חלה חובת תשלום מע"מ בעסקות מקרקעין שענינן חכירה ולא רק בעלות. זאת לא רק לאחר תיקון החוק אלא מעת שהחוק נכנס לתקפו.
אשר לטענה כי בנתינת שיקים מעותדים כבר בוצע התשלום - בהיעדר הסכם מיוחד, מסירת שטר או שיק אינה מהווה תשלום, אלא המסמך מתקבל על תנאי, שאם הוא ייפרע יהווה הפרעון תשלום החוב. בהיעדר ראיה על הסכם מיוחד כי מסירת השיקים מהווה תשלום יש להניח שאלה נתקבלו כתשלום על תנאי. העובדה שהשיקים נמסרו לבנקים תמורת אשראי אין בה כדי לשנות את המצב. גם העובדה שבתקופה הרלבנטית יכול היה מחזיק שיק להציגו לפרעון לפני מועדו אינה משנה את המצב. חזקה על נושה שהוא מקבל שיק, גם לא מעותד, לא כפרעון אלא על תנאי וחזקה זו לא נסתרה.
(בפני השופטים: י. כהן, שמגר, אלון. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד י. תמיר למערערת, עו"ד ח. ברנזון למשיב. 11.1.81).
ע.א. 414/79 - עזבון המנוח בולוס נגד אבתיהם בולוס
*קביעה במשפט שאינה מעשה בית דין
(הערעור נדחה תוך הסתייגות).
המשיבה הגישה בקשה למתן צו ירושה לגבי עזבון בעלה המנוח. מנישואיה עם בעלה נולד לה ילד שהוא קטין ובקשתה היתה כי יוכרז ששניהם יורשים. האפוטרופסים של הקטין התנגדו למתן צו הירושה בטענה כי המשיבה התחייבה להעביר לבנה ולוותר לטובתו על חלקה בעזבון בעלה כאשר יגיע לגיל 18 ובכך הסתלקה מהירושה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי המסמך הנדון אינו מהווה הסתלקות מירושה אלא התחייבות לתת מתנה בעתיד וכי ע"י הגשת התביעה נתנה המשיבה ביטוי לרצונה לחזור בה מהתחייבותה ומכיון שלא נתקיימו התנאים המונעים חזרה מהתחייבות לתת מתנה היא יכולה לחזור בה מהמתנה. בערעור לא נטען עוד כי המסמך הנדון מהווה הסתלקות מירושה לטובת הבן, אלא טענת המערערים הינה כי השופט קבע שלא לצורך שהמשיבה חזרה בה כדין מהתחייבותה ובקשתם היא כי השאלה אם החזרה מהמתנה היא כדין תשאר פתוחה ולא תיחסם בפני המערערים הדרך לטעון שעל המשיבה לקיים התחייבותה. בקשה זו נתקבלה אם כי הערעור נדחה. ביהמ"ש העליון קבע כי קביעת השופט לענין תוקף ההתחייבות אינה מהווה מעשה בית דין. שאלה זו לא היתה השאלה שבמחלוקת שצריך היה להכריע בה לצורך מתן צו הירושה. כל מה שצריך היה להחליט היה רק אם המסמך מהווה הסתלקות מירושה ואם לאו.
(בפני השופטים: י. כהן, גב' בן-פורת, אלון. עו"ד ז. כמאל למערערים, עו"ד ח. נקארה למשיבה. 5.1.81).