ע.א. 430/79 - כוכבה בנישתי ואח' נגד רינה ששון ואח'
*הפרת הסכם.
* החזרת תשלום עבור טיול לחו"ל כאשר הטיול היה שונה מזה שהוזמן. (ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בירושלים בע.א. 120/78 - הערעור נדחה ברוב דעות הנשיא לנדוי והשופט בייסקי כנגד דעתו החולקת של השופט אלון).
המשיבים (שלושה זוגות) הזמינו, אצל המערערות, טיול ליון וטורקיה במחיר של כ-4400 ל"י ועוד 435 דולר. הם היו אמורים לבלות עשרה ימים ביון ו-11 ימים בטורקיה. מספר ימים לפני צאת הטיול התקשרה המערערת למשיבים והודיעה להם כי מפאת חטיפת "מטוס אנטבה" נדחתה יציאת הטיול למספר ימים. המשיבים יצאו לטיול במועד הנדחה אך משהגיעו ליון התברר להם כי הם נמצאים בטיול אחר שהוא "טיול יוקרה" ליוון בלבד, שהוא למשך 12 ימים וזול מהטיול שהזמינו ב-800 ל"י בלבד.המשיבים התנגדו לשינוי בטיול אך לטענתם לא יכלו לחזור לישראל משום שהם היו בכרטיס טיסה קבוצתי. משחזרו לישראל תבעו מהמערערים החזרת הכספים ששילמו וכן ביקשו פיצוי עבור עגמת נפש ואבדן הנאה. ביהמ"ש חייב את המערערים להשיב למשיבים את כספם וכן תשלום של 5000 ל"י לכל זוג בגין עגמת נפש כאמור. מכאן הערעור.
השופט בייסקי:
א. אין לקבל את טענת המערערים כי היתה כאן רק הפרה חלקית של החוזה שבין המשיבים לבין המערערים שכן הטיול ליוון בוצע. היתה כאן הפרה מלאה וטוטאלית של החוזה וממילא אין לחייב את המשיבים לשלם עבור חלק מהחוזה שבוצע כביכול. המשיבים תכננו חופשתם לזמן מסויים, לטיול שיארך 21 יום ושיכלול את טורקיה. הטיול מהווה חטיבה אחת הן מבחינת אורך הזמן והן מבחינת מחירו ויתר התכונות שבו. אין לומר כי השהות ביוון היא חלק מאותו חוזה. מה עוד שהתכנית ביוון שנכפתה על המשיבים היתה שונה מתכנית הטיול המקורית. יתר על כן לא נקבע מחיר נפרד עבור חלק הטיול ביוון אלא זו עיסקת חבילה של טיול אחד שאינו ניתן להפרדה.
ב. גם אילו ניתן החוזה להפרדה והופר רק חלק ממנו, הרי היתה כאן הפרה יסודית של כל ההתקשרות, ובמקרה כזה, ומכח חוק התרופות, הברירה בידי הנפגע לבטל את החוזה כולו. המשיבים הועמדו במצב ללא מוצא, הטיול המקורי לא ניתן להם, חזרה מיידית ארצה היתה בלתי אפשרית, והשארותם ביוון לא היתה מתוך בחירה או ברירה אלא מחוסר מוצא, וממילא לא היה צורך בכל הודעת ביטול פורמלית.
ג. אשר לטענה כי נמצא שהמשיבים מתעשרים שלא כדין וזוכים בנסיעה חינם ליוון - התשובה לכך היא כפולה. ראשית, הם הזמינו טיול במסגרת אחרת ושונה; שנית, גם אילו נתבעו המשיבים במסגרת דיני מעין חוזים לא היו המערערים מצליחים הן בגלל היעדר תשתית עובדתית על ערך אותו חלק של הטיול לעומת מה שהזמינו המשיבים, ובעיקר משום שכאשר ההנאה עבורה נדרש התשלום היא אחרת ולא מהמין שבתחום החוזה והיא לא באה במישרין עקב החוזה - יש בכך כשלון תמורה.
ד. אשר לפיצוי עבור עגמת נפש - אין הסכום שנפסק גבוה מדי.
השופט אלון:
צדק בימ"ש השלום כשקבע כי על המערערים להשיב למשיבים את אשר שילמו עבור הטיול שלא יצא לפועל. וכן כשפסק להם פיצוי עבור עגמת נפש. אולם לא צדק כאשר לא חייב אותם לשלם עבור הטיול שכן השתתפו בו.
משנודע למשיבים בהגיעם ליוון על הטעות חייבים היו להודיע למערערים כי הם עומדים על כך כי יוחזרו מיד ארצה, אך לא נהגו כך והם בחרו להשאר ביוון ולהשתתף בטיול היוקרה האלטרנטיבי. מתוך חומר הראיות עולה שלא ניתן היה להחזירם לישראל אילו דרשו זאת, ומשהצטרפו לטיול ונהנו מכל פריטיו יש בכך התחייבות מעין חוזית לשלם עבור הטיול. למסקנה זו ניתן להגיע גם מכח דיני עשיית עושר ולא במשפט.
הנשיא לנדוי:
אילו היתה בידי המשיבים הברירה לחזור מיד ארצה ולא עשו כן ניתן היה לחייבם בתשלום עבור הטיול שכן השתתפו בו וניתן היה לראות בהתנהגותם התקשרות בהסכם חדש במקום ההסכם המקורי. אולם לפי הראיות לא יכלו לחזור ארצה ומכאן כי נקלעו למצב ללא מוצא ובהשתתפותם בטיול אין לראות התקשרות חדשה כי לא היה שום מפגש של רצונות ואף לא בדרך של התנהגות, אלא השתתפות בטיול מאין ברירה.
(בפני השופטים: הנשיא, לנדוי, אלון, בייסקי. עו"ד ש. תוסיה כהן למערערים, עו"ד גב' נ. וויל למשיבים. 27.1.81).
ע.א. 612/78 - סמית נעים פאר נגד ד"ר י. קופן וקופת חולים
*גרימת מום עקב רשלנות בטיפול רפואי.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בנצרת בת.א. 369/76 - הערעור נתקבל).
.
המערער הוא חבר קופת חולים. היתה לו בעבר בליטה ברגל שמאל וזו נותחה בהצלחה. לאחר שנתיים נכנס לביה"ח לניתוח בבליטה דומה ברגל ימין, לאחר הניתוח הושמה הרגל בגבס, היו לו כאבים חזקים ולבסוף היה צורך בקטיעת הרגל. כמסתבר סבל המערער מהיצרות עורקים מילדות, זו מחלה נדירה ואילו נעשתה בדיקה ואובחנה מחלה זו היו נמנעים מלבצע את הניתוח, אך מחמת נדירות המחלה לא נעשתה הבדיקה. המערער תבע את הרופא, את ביה"ח ואת קופ"ח בגין נכותו ותביעתו נדחתה. מכאן הערעור.
א. באשר לשלב שלאחר הניתוח - היו ראיות שהמערער סבל מכאבים מעבר למקובל וקרוב משפחה ביקש מהאחות לבדוק את המערער אך זו לא שעתה לבקשה. היו סימנים המעידים על נמק אך איש לא שם לב לדבר. לאחר הניתוח היה איחור של כדקה בהתחלת זרימת הדם וגם עובדה זו יש בה סימן אזהרה המחייב לעמוד על המשמר. ברם דבר לא נעשה.
ב. במידה והתובענה סומכת על עילת הרשלנות בנזיקין אין צורך להחליט
אם חלה כאן הדוקטרינה של "הדבר מדבר בעד עצמו". יש אשר מאזן ההסתברויות מצביע יותר על קיום התרשלות מאשר על העדרה. כאן המערער נכנס לבית החולים עם רגל ויצא ממנה ללא רגל. הוכח שצריך היה לעשות בדיקה של הדופק שתוצאותיה היו עשויות למנוע את הניתוח ולא הוכח אם נעשתה הבדיקה בכלל, לא הוכח שנקטו צעדים נוכח סימן האזהרה שבאיחור בזרימת הדם, והתוצאה היא שהמערער זוכה במשפטו לא מכיוון שנטל השכנוע עבר אל המשיבים, אלא משום שהראיות לכאורה שהובאו על ידי המערער לא נסתרו.
ג. גם אילו נעשתה בדיקת הדופק ולא הראתה דבר צריכים היו המשיבים לעשות בדיקות נוספות על אלה שנעשו כדי לברר אם אין למערער היצרות עורקים שיש בה כדי למנוע את הניתוח. אולם, כבר נפסק שהשאלה אם היתה התרשלות מקצועית מצדו של רופא ענין הוא לביהמ"ש לענות בו ולא שאלה מדעית לחוות דעתם של הרופאים. גם כשמדובר במחלה נדירה צריך לעשות את הבדיקה. מחובת הרופא לבדוק כל אפשרות גם אם היא רחוקה לפני ביצוע הניתוח.
(בפני השופטים: גב' בן פורת, אלון, לוין. החלטה - השופט לוין עו"ד מ. סלמאן למערער, עו"ד ר. וייס למשיבים. 10.12.80).
ע.א. 54/79 - אניסה מחמוד יוסף ואח' נגד האפוטרופוס על נכסי נפקדים
*השלכתו של פס"ד בעניני ירושה כי פלוני נפטר בחיפה על זכותו של האפוטרופוס לנכסי נפרדים לטעון כי פלוני נפקד (הערעור נדחה).
בעלה של המערערת נעדר מאז 1948. במשך כל השנים היתה גירסת המערערת כי הוא "נפקד" לאחר שיצא לירדן והיא קיבלה מענקים ודמי מזונות לפי חוק נכסי נפקדים. נכסי הבעל הוקנו לאפוטרופוס על נכסי נפקדים. רק לאחרונה התעוררה המערערת וטענה כי למעשה בעלה נהרג בחיפה בעת המלחמה בשנת 1948, לפיכך לא היה נפקד והרכוש שהוקנה לאפוטרופוס שייך לה וליורשים האחרים של הבעל. האפוטרופוס הפנה אותה לביהמ"ש והמערערת פנתה לביהמ"ש וביקשה צו המכריז על מות בעלה ועל יורשי המנוח. האפוטרופוס קיבל הודעה על הדיון בבקשה לצו ירושה אך בחר שלא להתייצב בביהמ"ש והודיע לביהמ"ש כי המנוח נחשב כ"נפקד". ביהמ"ש הכריז לבסוף על ירושתו של המנוח "שנפטר באפריל 1948 בחיפה ומעונו היה שם" תוך ציון שמות היורשים. לאחר מכן הוגשה ע"י המערערות תובענה בה ביקשו כי יוצהר שהמנוח לא היה נפקד שכן הוא נהרג בחיפה ונכסיו אינם נכסי נפקד. האפוטרופוס התנגד להצהרה והגיש אישור לפי חוק נכסי נפקדים כי המנוח נחשב כנפקד. ביהמ"ש המחוזי דחה את טענת המערערות כי האפוטרופוס קשור בממצאים שנקבעו בצו הירושה הנ"ל ולעיצומה של התובענה קבע כי לא הוכח שהבעל מת בחיפה ולא האמין לעדי התביעה. הערעור נדחה.
לפי הראיות שהיו בפני ביהמ"ש יכול היה להגיע למסקנה שלא הוכח כי המנוח נהרג בחיפה כטענת המערערות, וכן צדק כי האפוטרופוס אינו קשור לממצאים שנקבעו בצו הירושה. אין ספק שהצו האמור הוא החלטה חפצית שכוחה יפה כלפיכולי עלמא, אך לא כל הממצאים שבצו הם כאלה. לא כל מה שנקבע בהחלטה חפציתהוא סופי ושוב אין להרהר אחריו. ברור שאין להוציא צו ירושה בלי שייקבע מותושל המוריש, זמן מותו, שמות היורשים וחלקו של כל יורש. בכך מתמצים הרכיביםהמטריאליים ואין בלתם. מקום הפטירה אין לו ולא כלום עם זכותם של יורשי הנפטר
לקבל צו ירושה. שאלת הנפקדות לא היתה רלבנטית בבקשה למתן צו ירושה ולפיכך הממצא בדבר מקום הפטירה אינו חוסם את הדרך בהתדיינות שבין האפוטרופוס לבין המערערות.
(בפני השופטים: שמגר, גב' בן פורת, ברק. החלטה - השופטת בן פורת. עו"ד נקארה למערערות, עו"ד גב' רובינשטיין למשיב. 7.1.81).
ע.א. 511/80 - שובקוב נגד שובקוב
*מזונות (הערעור נדחה).
בני הזוג נישאו בשנת 1977 ולאחר נישואיהם גרו בבית סבתו של המערער. הנישואין לא עלו יפה והמערער עזב את הדירה ולאחר מכן עזבה גם המשיבה את הדירה לפי דרישת הסבתא. המשיבה הגישה תביעת מזונות ומדור נגד המערער וביהמ"ש קבע כי האשה אינה גרה עם בעלה שלא באשמתה, אלא מאחר והוא עזב אותה, וכי היא זכאית למזונותיה ולרבות מדור. ביהמ"ש עשה חישוב הכנסותיהם של האשה ושל הבעל וחייב את המערער להוסיף לאשה סכום של 1300 ל"י לחודש להשלמת צרכיה. הערעור נדחה. טענת המערער היא כי לא היה מקום לחייב אותו במאומה מאחר והמשיבה משתכרת מספיק למחייתה. בטענה זו אין ממש. צדק ביהמ"ש הן לאור כלליו של הדין האישי החל על הצדדים והן לאור סעיף 2א' לחוק לתיקון דיני משפחה (מזונות), כאשר הביא בחשבון שיקוליו וחישוביו את הכנסותיה של המשיבה. אין מקום כי ערכאת הערעור תשנה את הסכום שנקבע. ערכאת הערעור רק בוחנת אם לא נפל משגה בשיקולי ביהמ"ש דלמטה ואם לא חל משגה כזה אין מקום להתערב במה שנפסק.
(בפני השופטים : שמגר, בייסקי, טירקל. החלטה - השופט שמגר. עו"ד א. בן-דרור למערער, עו"ד י. שרגא למשיבה. 26.1.81).
ע.א. 404/79 - עמוס בריגע נגד ט.ט.ר. - חברה קבלנית בע"מ ואח'
*אחריות בתאונת עבודה (הערעור נדחה).
המערער עבד בשירות המשיבה באתר בניה. הוא ניגש לברז שריפה לשתות מים ומאחוריו היה בור סיד. מים ניתזו על הארץ והרטיבו פועל אחר של המשיבה והלה התרגז, נטל סיד מהבור והטילו בפני המערער וגרם לו נזקים. המערער תבע בנזיקין את הפועל ואת המשיבה, התובענה נתקבלה נגד הפועל ונדחתה נגד המשיבה. הערעור על הדחיה נדחה. נוכח הוראת סעיף 25 לפקודת הנזיקין, ולאחר שהמשיבה לא אישרה במפורש את מעשה התקיפה, לא יכלה התובענה להתבסס על עילה של תקיפה, אך המערער ייחס למשיבה רשלנות והיפר חובה חקוקה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי המשיבה התרשלה בהנחת ארגז הסיד בסביבת הברז ששימש לעובדים לשתיה, שהרי יתכן שעקב התזת מים או הטלת חפץ יתיז סיד ויפגע בנזקקים לברז, אך בנסיבות המקרה נותק הקשר הסיבתי בין הרשלנות לבין נזקו של המערער. בכך אין להתערב. נכון שגם במקרה בו בוצע מעשה רצוני ומכוון ע"י מתערב, לא בהכרח ינותק הקשר הסיבתי בין המעשה והנזק, והמבחן הקובע הוא "מבחן הצפיות", אך הצפיות צריכה להתייחס לסוג הנזק שאירע בפועל ולדרך בה אירע. בעניננו לא ניתן להטיל על המשיבה לצפות מראש את האפשרות שהפועל יעשה מעשה כה חריג של זריקת סיד מכוונת לפניו של פועל אחר. כמו כן בדין נדחתה הטענה בדבר הפרת חובה חקוקה. הסעיף המחייב הספקת מי שתיה לעובד, בתקנות הבטיחות בעבודה, בא להבטיח שהעובד יקבל מי שתיה באין מפריע ומגמתו לא היתה למנוע זריקת סיד מכוונת אל פניהם של שותי המים. כמו כן התקנה בדבר כיסוי בור סיד באה למנוע נפילה לבור ולא למנוע הטלת סיד ע"י אדם כנגד משנהו.
(בפני השופטים: בייסקי, לוין, מ.כהן. החלטה - השופט לוין. עו"ד א. לירז למערער, עו"ד ד. לוין למשיבה. 5.2.81).
ע.א. 418/80 - דן צור נגד הילה צור ואח'
*מזונות (הערעור נדחה).
המערער התגרש מאשתו בשנת 1974 ובהסכם הגירושין שקיבל תוקף של פס"ד בביה"ד הרבני נקבע כי המערער ישלם למזונות שתי בנותיו הקטינות סכום של 1300 ל"י לחודש צמוד למדד. המשיבות חיו בקיבוץ ובשנת 1979 עזבו אותו. בינתיים נישא המערער בשנית ולטענתו חל שינוי בנסיבות שכן הוא זן את בתו של אשתו השניה מנישואיה הקודמים ולפיכך ביקש להקטין את שיעור המזונות. המשיבות הגישו תביעה נגדית להגדלת סכום המזונות. ביהמ"ש המחוזי דחה את תביעת המערער לגופה אך קבע גם כי על הצדדים לפנות לביה"ד הרבני שאישר את הסכם המזונות במסגרת הסכם הגירושין. הערעורים נדחו. המשיבות ציינו מפורשות כי היו מוכנות להסתפק במה שהן מקבלות אלא שהגישו את התביעה הנגדית מכיון שנתבעו לדין ומשום כך גם הגישו ערעור נגדי. כיון שנדחה ערעור המערער נדחה גם ערעור המשיבות, אם כי ביהמ"ש העליון קבע כי לא היה מקום להפנות את המשיבות לביה"ד הרבני שכן לא היו צד להסכם הגירושין. אשר להפניית הבעל לביה"ד הרבני - אין צורך לדון בשאלה אם בדין קבע כך ביהמ"ש המחוזי שכן יש לדחות את תובענת המערער לגופה.
הנישואין מחדש אין בהם כשלעצמם כדי להצדיק שינויו של סכום המזונות שנקבע בהסכמה. הכלל הוא כי על הצדדים לכבד את ההתחייבויות שקיבלו על עצמם לקראת הגירושין. הסכם למזונות כולל בחובו תנאי מכללא כי ניתן יהיה לשנותו אם ישתנו הנסיבות, אך אין לומר כי הנסיבות השתנו. הסכם גירושין נערך בדרך כלל מתוך תקוה כי כל אחד מבני הזוג יקים מחדש מסגרת משפחתית ואין לומר כי סכום המזונות נקבע מתוך הנחה שהמערער ישאר בגפו לעולם.
אשר לעובדה כי המערער מכלכל את בת אשתו מנישואיה הקודמים - מן הראוי היה להביא ראיות כי אביה של הקטינה אינו יכול לזון אותה. חובת המערער לזון את בת אשתו היא מדין צדקה, ומן הראוי להקדים ולבחון מה יכולתו של האב הטבעי.
(בפני השופטים: שמגר, בייסקי, טירקל. החלטה - השופט שמגר. עו"ד פ. קניר למערער, עו"ד ע. אליגון למשיבות. 14.1.81).
ע.א. 389/80 - זאב קוצר נגד יובל קוצר
*ביטול פס"ד שניתן כאשר צד אחד לא הופיע (הערעור נדחה).
המשיב הגיש נגד אביו, המערער, תביעה להגדלת סכום המזונות. התיק נקבע לדיון ליום 27.9.79 ולפי בקשת ב"כ המערער נדחה הדיון ליום 29.11.79. במועד האמור הופיעו המשיב וב"כ ואילו המערער וב"כ לא הופיעו. ביהמ"ש חיכה עד שעה 11 ואז נתן פס"ד בו קבע את סכום המזונות. המערער ביקש ביטול פסה"ד ובקשתו נדחתה ע"י ביהמ"ש המחוזי. מסתבר כי ב"כ המערער קבע עם ב"כ המשיב כי לא יופיע במשפט וכי ישלח למשפט את המערער עצמו שיודיע לביהמ"ש כי שחרר את בא כוחו מלייצג אותו, ואם ביהמ"ש לא יקבל את בקשתו ולא הופיע לישיבת ביהמ"ש. בדחותו את הבקשה לביטול פסה"ד ציין ביהמ"ש המחוזי כי פרקליטי הצדדים טעו כאשר סיכמו ביניהם מה שסיכמו מבלי להתחשב בבית המשפט, ולפיכך נתן את פסה"ד ואינו רואה שיש סיבה לבטלו. הערעור נדחה. המערער הוזמן כדין לישיבת ביהמ"ש וההסדר שערך פרקליטו עם חברו היתה בו התעלמות מן החובה להתייצב במשפט. אם רצה הפרקליט להשתחרר מייצוגו של המערער צריך היה לנקוט בצעדים המצויינים בתקנות סדר הדין האזרחי. מידת סיכוייו של המערער אין בה גם כן כדי לשקול לטובת התערבות בפס"ד ביהמ"ש דלמטה. מכל מקום, מדובר בתביעת מזונות ופתוחה הדרך בפני המערער להעלאת הענין לדיון מחדש אם ישתנו הנסיבות באופן מהותי.
(בפני השופטים: שמגר, בייסקי, טירקל. החלטה - השופט שמגר. עו"ד א. קרייטר למערער, עו"ד ר. גלס למשיב. 4.1.81).
ע.א. 433/79 - אריה גלסמן נגד מוהדב דוד ואח'
*פיצוי כפול בגין כל יום של אי מסירת חזקה ובגין הפרת ההסכם והצמדת הפיצוי (הערעור נתקבל בחלקו).
בדצמבר 1971 נחתם הסכם בין הצדדים שלפיו מכרו המשיבים למערער דירה והתחייבו למסור לו את החזקה בה בתאריך פלוני שהוארך עד דצמבר 1972 וכן התחייבו להעביר את הדירה על שם המערער ובהתחייבות זו עמדו. בהסכם יש שני סעיפי פיצוי. האחד, סעיף 12, למקרה של אחור במסירת החזקה, ובו נקבע סכום של 80 ל"י ליום עבור כל יום של איחור, והשני קובע ש"בנוסף למקרה המוכר בסעיף 12 דלעיל, כל צד שיפר חוזה זה... יהא חייב לפצות... בסך של 8000 ל"י". המשיבים לא עמדו בהתחייבותם למסירת החזקה וכעבור 60 יום הגיש המערער תביעה לסילוק יד ולפיצויים בסך 8000 ל"י לפי סעיף 13 לחוזה, ולסכום של 4800 ל"י בגין האיחור במסירת החזקה. לאחר תקופה נוספת של 130 יום תפס המערער חזקה בדירה, ממילא בטלה התביעה לסילוק יד, התביעה הועברה לביהמ"ש המחוזי ובו הגדיל המערער את סכום התביעה בגין האחור במסירת הדירה לכ-15 אלף ל"י ובנוסף לכך הסך 8000 ל"י. ביהמ"ש המחוזי נתן את פסה"ד רק באפריל 1979. הוא קבע כי על המשיבים לשלם למערער את הפיצוי בגין האחור אך אין הם חייבים לשלם את הסך 8000 ל"י, שכן לפי נוסחו של הסעיף הנ"ל חל הפיצוי על כל הפרה מחוץ לזו המצויינת בסעיף 12. כן קבע תשלום שיעורי ריבית הפחותים מן השעורים שנקבעו מפעם לפעם בצוים על שעורי הריבית ולא פסק הצמדה, ונימוקו כי התביעה במקורה היתה על סכום יותר קטן וחלק מהתביעה נדחה. הערעור נתקבל בחלקו. לענין הפיצוי בשעור של 8000 ל"י אכן עולה מניסוח ההסכם כי לא יחול על איחור במסירת הדירה. אילו נאמר בסעיף 12 "בנוסף למוזכר בסעיף 12" וכו' ניתן היה לפרש זאת כפיצוי נוסף על האמור בסעיף 12, ברם הצדדים שינו ממטבע לשון רגילה והדגישו "בנוסף למקרה המוזכר" משתמע מכך כי האמור בסעיף 13 חל על כל הפרה אחרת פרט למקרה האמור בסעיף 12.
מאידך צודק המערער בדרישתו כי יחולו על הסכומים שעורי הריבית המירביים והצמדה מיום 1.1.79. העובדה שהמערער תבע תחילה סכום קטן יותר נבעה מכך כי מיהר להגיש את התביעה לסילוק יד. התנהגות המשיבים שהמשיכו להפר את ההסכם אינה מזכה אותם שלא ישלמו את מירב הריבית וההצמדה.
אגב, אין לקבל את הטענה כי סכום הפיצוי של 80 ל"י ליום בתוספת פיצוי של 8000 ל"י מהוה פיצוי שנקבע ללא כל יחס סביר לנזק שניתן היה לראותו מראש. פיצוי בסך 80 ל"י ליום, בתוספת הפיצוי הכללי, אין לומר עליהם שהם ללא יחס סביר לנזק שניתן היה לצפותו מראש, ברם צדק ביהמ"ש המחוזי בפירוש סעיפי ההסכם.
(בפני השופטים: אלון, ברק, בייסקי. החלטה - השופט אלון. עו"ד י. עבר כהן למערער, עו"ד ח. קרסו למשיבים. 31.12.80).
ע.א. 144/80 - איזו לייזרוביץ נגד אידית לייזרוביץ
*מזונות ואיסור כניסה לדירת בני הזוג (הערעור נדחה).
הצדדים נשואים ולהם בת קטינה בת 7. ביהמ"ש המחוזי חייב את האב, שהוא רופא, לשלם למזונות הבת 4000 ל"י לחודש, צמוד מינואר 1980, וכן אסר עליו להכנס לדירת בני הזוג. הערעור נדחה. כל כולו של הערעור נוגע לקביעות עובדתיות שבהן אין סיבה להתערב. החלטת ביהמ"ש על איסור כניסת הבעל לדירת בני הזוג בדין יסודה. משקבע ביהמ"ש כי המערער נהג באופן אלים וצעקני רשאי היה להורות כיד יובטח מדור שליו ובטוח לאשה ולבתה. ביהמ"ש
המחוזי מוסמך לתת צו איסור כניסה כאמור בגדר הוראה נגררת בתביעת מזונות. אשר לטענה כי ביהמ"ש דן בענין משמורת הקטינה למרות שנושא זה לא הובא בפניו - לקטינה מדור בבית המשפחה ואיסור הכניסה שהוטל על המערער אין עניינו הכרעה במשמורת אלא הבטחת מדור שליו לקטינה בבית שבו היא מתגוררת כדין .
(בפני השופטים: שמגר, בייסקי, טירקל. החלטה - השופט שמגר. עו"ד מ. יאיר למערער, עו"ד בר-חן למשיבה. 30.12.80).
ע.א. 509/80 - עזבון משה מנדלוביץ נגד מלכה גרנטי
*חיוב עזבון במזונות הידועה בציבור (הערעור נתקבל).
ביהמ"ש המחוזי חייב את עזבון המנוח הנ"ל לשלם מזונות למשיבה כ"ידועה בצבור" של המנוח. הערעור נתקבל. זכותה של האשה למזונות יכולה לנבוע מן האמור בסעיף 57(ג) לחוק הירושה, אולם בקביעת הזכות למזונות ומידתם, על ביהמ"ש להתחשב בכל הנתונים המפורטים בסעיף 59 לחוק הנ"ל. סעיף 59 מתייחס לא רק לקביעת שעור המזונות. יש לפנות אל הנתונים המפורטים בסעיף זה בפיסקאותיו השונות כדי לקבוע אם בכלל קמה הזכות למזונות. ביהמ"ש איננו יוצא ידי חובתו אם איננו נותן את דעתו לכל אחד מן הנושאים המפורטים בפסקאות השונות של סעיף 59. במקרה דנא לא הובאו ראיות מן הסוג המפורט בחלק מן הפסקאות הנ"ל ועל כן לא יכול היה ביהמ"ש לקבוע כי המשיבה זכאית למזונות ואם כן מה שיעור המזונות. לפיכך הוחזר הדין לביהמ"ש המחוזי לברר את הנתונים החסרים כאמור.
(בפני השופטים: שמגר, בייסקי, טירקל. החלטה - השופט שמגר. עו"ד מ. לבנה למערער, עו"ד מ. קדם למשיבה. 19.1.81).
ע.פ. 719/79 - האני עבדול סלימן נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סמים) (הערעור נדחה).
המערער הורשע בשלוש עבירות של סחר בחשיש, שבהן מכר כמויות חשיש לשוטרים מוסווים, ונדון ל-3 שנות מאסר וכן הופעל במצטבר מאסר על תנאי של שנה שהוטל עליו בגין עבירת סמים ומאסר על תנאי של 4 חדשים שהוטל עליו בגין עבירת אלימות. הערעור על חומרת העונש נדחה. המאסר על תנאי של שנה הוטל בגין עבירת סמים והוארך פעם אחת בעבירת סמים חדשה. ביהמ"ש הקל בעבר עם הנאשם והוא חזר לסורו. מן הדין להטיל על הנאשם עונש מרתיע.
(בפני השופטים: שמגר, לוין, טירקל. החלטה - השופט שמגר. עו"ד ברקלי למערער, עו"ד ליבנה למשיבה. 30.12.80).
ע.פ. 425/80 - יצחק אליאב נגד מדינת ישראל
*הדחה בעדות וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער הורשע בעבירה של הדחה בעדות ונדון ל-18 חדשי מאסר, כש-10 חדשים חופפים מאסר אחר שהמערער מרצה. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. נגד המערער הוגש אישום של בעילת קטינה. כשהוגש האישום ישב בכלא בגין עבירה אחרת ולקראת המשפט הציע לאסיר אחר לבוא ולהעיד כי הנערה היא כבר בת 18. הלה אכן בא לירושלים להעיד אך התחרט ברגע האחרון וסרב להעיד עדות שקר. כנגד גירסה זו של המתלונן העלה המערער גירסה שלפיה הציע המתלונן לבוא ולהעיד לאחר שהנערה אמרה בנוכחות המתלונן כי היא בת 18. ביהמ"ש המחוזי דחה את גירסת המערער כבלתי אמינה וקיבל את עדות המתלונן כמהימנה תוך מתן משקל מתאים לעובדה שהמתלונן הוא בעל עבר פלילי. בכך אין להתערב.
אשר לעונש - למעשה ירצה המערער בגין עבירה זו 8 חדשים מאסר בלבד ואין לומר כי העונש הוא חמור. העבירה היא חמורה בשבשה הליכי משפט.
(בפני השופטים: י. כהן, ברק, בייסקי. החלטה - השופט ברק. עו"ד ש. בירגר למערער, עו"ד ד.וקסלר למשיבה. 29.12.80).
ע.פ. 711/80 - גואן בן חמו נגד מדינת ישראל
*התפרצות וגניבה ובקשת המערער לחזור בו מהודייתו (הערעור נדחה).
על המערער הוטל מאסר 8 חדשים בפועל ו-10 חדשים על תנאי וכן הופעל מאסר על תנאי לשנה ומחצה מתוכן 4 חדשים חופפים וזאת בגין שבירת שמשת חנות מתוך כוונה לגנוב. הערעור נדחה. בערעור טען המערער כי לא היתה לו כוונה לגנוב, ואולם בביהמ"ש הודה המערער בהתפרצות וגניבת בדים. מאחר והודייה זו נעשתה לאחר שמיעת מקצת הראיות וכאשר המערער היה מיוצג אין להתיר לו לחזור מהודייתו בשלב זה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא ח. כהן, שמגר, אלון. המערער לעצמו, עו"ד גולדמן למשיבה. 4.1.81).
ע.פ. 243/80 - חלמי אבו עוף נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (שוד) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער ועוד שלושה נאשמים הורשעו בעבירת שוד והמערער נדון ל-4 שנות מאסר. הערעור על חומרת העונש נדחה. המערער היה חייב כסף למתלונן ותכנן שוד. המערער אמר למתלונן כי הוא ישלם לו את הכסף אם יבוא אתו למקום פלוני ומשבא המתלונן לשם נשדד ע"י הארבעה. הם נטלו ממנו סכומי כסף העולים על 30.0 אלף ל"י ואלפי דינרים ירדניים ואת הכסף חילקו ביניהם ורק חלק קטן מהכסף הוחזר למתלונן. המערער היה העבריין העיקרי במעשה ולכן נדון לעונש חמור יותר.
נטען כי המערער עשה בעבר מעשים מועילים ויש לקחת זאת בחשבון. ברם, העבירה היתה חמורה בנסיבותיה ואם מגיעות למערער טובות הנאה בגין מעשיו בעבר, הוא יזכה בהן בדרך המתאימה.
(בפני השופטים: י. כהן, ברק, בייסקי. עו"ד ט. קרביס למערער, עו"ד גב' ד. וקסלר למשיבה. 28.12.80).
ע.פ. 44/80 - דוד אוזון נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (נהול מוסך ללא רשיון) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער הורשע בנהול מוסך לפחחות רכב ללא רשיון ונצטווה לסגור את המוסך עד למועד מסויים. הוא לא סגר את העסק והורשע בעבירת אי קיום צו סגירה. הוא נדון ל-3 חדשים מאסר בפועל ו-6 חדשים מאסר על תנאי ולקנס של 70 אלף ל"י. הערעור על חומרת העונש נתקבל. לא היתה זו עבירתו הראשונה של המערער וכבר בשלוש הזדמנויות הורשע באותה עבירה. המערער ניגש מספר פעמים לבחינות לקבלת רשיון ונכשל והמשיך בעיסוקו ללא רשיון. בנסיבות רגילות לא היה מקום להתערב במידת העונש. אולם מאז גזר הדין חלה התפתחות ובינתיים הוענק למערער רשיון להחזקת מפעל כזה. זאת לאחר שהמערער עמד בהצלחה בבחינות. מלבד ההרשעות באותו נושא אין למערער הרשעות אחרות. עתה משקיבל את הרשיון יש לצפות כי לא יסתבך עוד בפלילים. לפיכך בוטל המאסר בפועל.
(בפני השופטים: י. כהן, ברק, בייסקי. החלטה - השופט בייסקי. עו"ד מ. מכנס למערער, עו"ד גב' ד. וקסלר למשיבה. 29.12.80).
ע.פ. 75+76/80 - מדינת ישראל נגד מאיר אזולאי
*קולת העונש (פציעה בנסיבות מחמירות והדחה באיומים) (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
ביום 11.12.79 הורשע המשיב בפציעה בנסיבות מחמירות ובהדחה באיומים והפחדה ונדון לשנה מאסר על תנאי. למחרת היום הורשע בהחזקת סם מסוכן ושוב נדון למאסר על תנאי. שני השופטים התרשמו מהצהרת המשיב כי מאז ביצוע עבירות אלה לא עבר עבירות נוספות והחליטו לתת לו הזדמנות לחזור למוטב. הערעור על קולת העונש נתקבל. מתברר כי המשיב הטעה את ביהמ"ש כשסיפר שלא עבר עבירות נוספות עד למשפטו וכי
עבר לפחות ארבע עבירות של תקיפה, קבלת דבר במרמה ובאיומים וכו' לאחר העבירות נשוא דיון זה. כמו כן, לאחר מתן גזר הדין עבר עבירה נוספת של התפרצות. לאור הצהרותיו הכוזבות של המשיב ולאחר שבדיעבד התברר שצפיותיהם של השופטים לא היו מבוססות, אין מנוס מהטלת מאסר בפועל על המשיב בגין עבירות אלה. לפיכך נדון המשיב ל- 6 חדשי מאסר בפועל בנוסף לכל מאסר אחר שהוא מרצה.
(בפני השופטים: י. כהן, גב' בן פורת, לוין. החלטה - השופט לוין. עו"ד גב' מ. ברנשטייןלמערערת, עוה"ד נ. פנירי וש. זכריה למשיב. 31.12.80).
ע.פ. 2/80 - יצחק שוקי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (קשירת קשר בנסיון שוד והפרעה לשוטר) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער הורשע בקשירת קשר בנסיון לשוד ובהפרעה לשוטר ונדון ל- 5 שנים מאסר בפועל ו- 3 שנים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נתקבל. העבירות חמורות באופיין ולמערער הרשעות קודמות מרובות. לו עמדו עתה בפני ביהמ"ש נתונים אלה בלבד לא היה מקום להתערב במידת העונש. אולם הוגש עתה תסקיר שרות המבחן ומתוכו עולה תקוה כי המערער מוכן הפעם לתקן דרכיו ותקווה זו מן הראוי שתמצא ביטויה בצעדים הענשיים הננקטים נגד המערער. אסור שתוחמץ הזדמנות מעין זו אף אם היא מעוגנת בינתיים בהתרשמות של שירות המבחן בלבד. לפיכך יהיה המאסר בפועל 45 חדשים והמאסר על תנאי 35 חדשים.
(בפני השופטים: שמגר, לוין טירקל. החלטה - השופט שמגר. עו"ד תגר למערער, עו"ד ליבנה למשיבה. 30.12.80).
ע.פ. 468/80 - אליאס חביב נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (שידול חייל לגנוב נשק) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בשידול חייל לגנוב תת מקלע עוזי מיחידתו כדי לתת אותו למערער ובחזקתו של אותו נשק וכן הורשע בשימוש ברכב ללא רשות. הוא נדון לשנתיים וחצי מאסר בפועל ושנתיים וחצי מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נדחה. נטען כי בתי המשפט הטילו בעבר ענשים קלים יותר על החזקת נשק בדרך לא חוקית, אולם כל מקרה יש לדון בו על פי נסיבותיו. העבירה חמורה ובפרט שידול חייל לגנוב נשק מיחידתו. עברו של המערער אינו נקי ואין לומר כי העונש חמור מדי.
(בפני השופטים: י. כהן, שמגר, לוין. עו"ד ט. כמאל למערער, עו"ד גב' ר. סוכר למשיבה. 11.1.81).
ע.פ. 671/80 - עבדאללה עאסלייה נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (שוד) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער יחד עם אחר נכנס למכולת כאשר בעל החנות היה לבד, הם דרשו דברי מכולת, היכו במקל בראשו של המתלונן והמערער שלף אולר. המערער נדון ל-3 שנות מאסר שמתוכן 18 חדשים לריצוי בפועל והערעור על חומרת העונש נתקבל והמאסר בפועל הועמד על שנה אחת בלבד ושנתיים מאסר על התנאי. בעת ביצוע העבירה היה המערער כבן 17 ובתסקיר שרות המבחן צויין כי המערער מתפקד בצורה חיובית בחברה. אם כי העונש לא נראה כמופרז, יש להקל במידת מה בהתחשב בגילו של המערער, כי זה מאסרו הראשון, וכי יש תקוה כי לכשישוחרר מהכלא יימנע מביצוע עבירות נוספות.
(בפני השופטים: י. כהן, גב' בן פורת, אלון. עו"ד מוגרבי למערער, עו"ד גב' ד. וכסלר למשיבה. 5.1.81).
ע.פ. 682/80 - מדינת ישראל נגד אייל שיטרית ואדמונד אוחיון
*קולת העונש (מילכוד מכונית בחומר נפץ) (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
שני המערערים מילכדו מכונית של אחד יהודה חזן ע"י חיבור רימון רסס למוט ההגה שצריך היה להיות מופעל עם פתיחת דלת המכונית. בעל המכונית הגיע למכונית עם תינוקת בחיקו ואחריו באה אשתו. הוא פתח את המכונית ושמע רעש ואז ראה את הרימון ונמלט מהמקום יחד עם בני משפחתו. הרימון התפוצץ אך לא נגרם נזק לאיש. המערער אוחיון הוא שהשיג את הרימון ועמד בשמירה כאשר חברו שיטרית מילכד את המכונית. השנים הורשעו בגין המעשה הנ"ל וכן בעבירות של חשיש. אוחיון גם הורשע בהתפרצות לנשקיה במחנה צה"ל וגניבת רימוני רסס ונשק אחר. ביהמ"ש המחוזי גזר לשיטרית 5 שנים מאסר בפועל ולאוחיון 4 שנים מאסר בפועל וכן עונשי מאסר על תנאי. הערעור על קולת העונש נתקבל. אין צורך להרבות מלים על חומרת המעשה אשר רק בנס נסתיים ללא פגיעה בנפש. מדובר בעבריינים המחסלים חשבונותיהם עם יריביהם בדרך של הטלת חומר נפץ או מילכוד מכוניות ויש להגיב על מעשים אלה בענשים מרתיעים. לפיכך יהיה ענשו של שטרית שבע שנים מאסר בפועל ושל אוחיון חמש וחצי שנים מאסר בפועל.
(בפני השופטים: שמגר, בייסקי, לוין. החלטה - השופט בייסקי. עו"ד ח. לירן למערערת, עוה"ד י. רובין ובר זאב למשיבים. 12.1.81).
ע.פ. 733/80 - ישראל גבריאלי נגד מדינת ישראל
*גרימת מוות בתאונת דרכים (הערעור נדחה).
המערער נהג אוטובוס, עקף טרקטור, פגע בחלק השמאלי האחורי של הטרקטור וגרם להתהפכותו ולמותו של נהג הטרקטור. המערער הורשע בגרימת מוות וערעורו נדחה. לפי הראיות נסע הטרקטור קרוב למדרכה הימנית והגורם לתאונה היה בהתקרבות האוטובוס לטרקטור. יש להוסיף גם כי בטרקטור שני הגלגלים האחוריים הם גדולים והציר האחורי בולט כ-20 ס"מ מכל כיוון מעבר לגלגלים. מחובתו של מי שעוקף טרקטור לתת דעתו למבנה המתואר ולשמור על מירווח זהירות נאות בין רכבו לבין הצירים הבולטים.
(בפני השופטים: י. כהן, שמגר, לוין. החלטה - השופט שמגר. עו"ד ש. פסקא למערער, עו"ד גב' ר. סוכר למשיבה. 11.1.81).
ע.פ. 675/80 - מדינת ישראל נגד מתניה דמרי
*הרשעה בגרימת מוות ולא בהריגה וקולת העונש (הערעור בענין סעיף ההרשעה נדחה ועל קולת העונש נתקבל).
המשיב, בהיותו כבן 20, עבד כמכונאי רכב במוסך, אך לא היה לו רשיון נהיגה. היה לו נסיון מה בנהיגה כאשר היה מזיז מפעם לפעם רכב במסגרת עבודתו. באחד הערבים נטל מכונית פרטית ממקום חנייתה בנתניה, נסע לאחת השכונות והזמין בחורה להצטרף אליו. השנים יצאו לתל אביב, המשיב נכנס לסבוב חד, איבד את השליטה על ההגה ובתאונה נהרגה הנערה שנסעה עמו. המשיב הורשע ברוב דעות בעבירה של גרימת מוות, בעוד שופט אחד היה בדעה שיש להרשיעו בהריגה. הוא נדון לשנתיים מאסר בפועל, שנה מאסר על תנאי ופסילה מנהיגה למשך שנה. הערעור על אי הרשעת המערער בהריגה נדחה והערעור על תקופת הפסילה הקצרה נתקבל והפסילה הועמדה על שלוש שנים.
לענין סעיף ההרשעה סברו שופטי הרוב בביהמ"ש המחוזי כי לא נתמלא היסוד הנפשי של פזיזות הדרוש כיסוד בעבירת ההריגה, וכי אין לייחס למשיב, מבחינתו הסובייקטיבית, חזות מראש של הסכנה שהיתה טמונה בצאתו לכביש ללא ידע בנהיגה. טוען התובע כי לפי עדות המומחה המשטרתי נסע המשיב במהירות גבוהה בהכנסו לסבוב ובכך יש לראות את הפזיזות, אולם השאלה מה גרם לירידת המכונית מהכביש נשארה פתוחה ולא נקבע ממצא בענין זה. לפי עדות הבוחן נגרמה
תאונה כזו בנהיגה במהירות מופרזת, אולם הבוחן דיבר על נהג בעל נסיון ואילו המשיב אינו בעל נסיון, ואפשר שחוסר נסיונו גרם לתאונה גם אם נסע במהירות פחותה. כמו כן אינו דומה מקרהו של המשיב שיצא לכביש ללא רשיון נהיגה וללא נסיון, למקרהו של נהג מונית שיצא לדרך בבלמים לא תקינים ונגרמה תאונה, ושם קבע ביהמ"ש כי הנהג אשם בהריגה. נהג מונית הוא בעל נסיון ואין לומר עליו שלא יכול היה לראות מראש מה תוצאה יכולה להיות כשנוסעים בבלמים פגומים ומסכנים בכך חיי אדם. מה שאין כן בעניננו שמדובר בנהג חסר נסיון שלא חזה מראש את התוצאה מנסיעתו. המקרה דנא הוא מקרה גבולי. היסוד הנפשי של פזיזות אינו ניתן בדרך כלל להוכחה בעדות ישירה על הלך הנפש של הנאשם אלא הוא נלמד מכל נסיבות הענין, ומשקבעו שופטי הרוב כי המשיב לא העריך, אולי מפאת חוסר נסיונו, את הסכנה אין להתערב בכך.
מאידך יש להאריך את תקופת הפסילה. המשיב נהג ברשלנות רבתי ופסילה לתקופה ניכרת היא האמצעי היעיל ביותר כדי לחנכו שלא להזיק עוד. לפיכך שונה העונש כאמור.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, בייסקי, טירקל. החלטה - הנשיא לנדוי. עו"ד ח. לי- רן למערערת, עו"ד פ. פרי למשיב. 4.1.81).
ד.נ. 25/80 - פנחס קטאשווילי נגד מדינת ישראל
*סיוע לעדות שותף לדבר עבירה בעדותו של שותף אחר לדבר עבירה (עתירה לשינוי הלכה שנפסקה בע"פ 85/80 - ההלכה אושרה מחדש).
בעתירה זו נדונה השאלה אם עדותו של שותף לעבירה יכולה לשמש סיוע לעדותו של שותף אחר לעבירה. ההלכה שרווחה עד לערעור הקודם היתה כי אין עדות שותף לעבירה יכולה לסייע לעדות של שותף אחר, ובערעור הנדון הוחלט כי עדות השותף יכולה להיות סיוע. ההלכה אושרה מחדש בהרכב של 5 שופטים. נדחתה טענת הסניגור כי שינוי ההלכה יש להחילו רק מכאן ולהבא ולא באופן רטרואקטיבי. מדובר בדיני ראיות ואין זכות קנויה לבעל דין במשפט אזרחי או לנאשם במשפט פלילי, כי שינוי בדיני הראיות לא יחול בעניינו. אין גם לומר כי אילו ידע הסניגור מראש כי ההלכה הנדונה תשונה היה מנהל אחרת את המשפט.
לגופו של ענין יש לאמץ את ההלכה שנקבעה בערעור וששינתה את המצב שהיה קיים ושהיה אף הוא יציר הפסיקה. יש הבדל מהותי בין ההלכה בדבר הצורך בסיוע לעדות של שותף לדבר עבירה, מתוך חשש שמא כדי להציל את עצמו יעיד עדות שקר, לבין ההלכה שאין עדות שותף אחד יכולה לסייע לשותף אתו לעבירה. במקרה האחרון אינן קיימות הסכנות הקיימות בעדות שותף לדבר עבירה. כאשר כל אחד משני העדים מתאר שלב אחר ושונה של בצוע המעשה הפלילי פוחתת הסכנה שמא תיאמו שני השותפים לעבירה ביניהם מתן עדות כוזבת.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, י. כהן, שמגר, גב' בן פורת, לוין. החלטה - הנשיא לנדוי. עוה"ד א. מרינסקי וא. עמיקם לעותר, עוה"ד גב' ברוכי וא. רוטר למשיבה. 5.2.81).
ע.ר.מ. 7/80 - עירית תל אביב נגד יוסף גרבוע
*קולת העונש בעבירת משמעת של עובד עירית ת"א (ערעור על קולת העונש - הערעור נדחה).
המשיב עובד בעירית תל אביב כ-19 שבה ומתוכן כ-11 שנה כמנהל תחנת הצלה בחוף הים. באחד הימים היתה אשתו מאושפזת בבית חולים ועמדה לעבור ניתוח. אותו יום היה במתח ושני עובדים אחרים של העיריה במקום הרגיזו אותו. כמסתבר היו היחסים ביניהם מתוחים כל העת, והמשיב טוען כי הדבר נבע מקנאה בו באשר הוא כערבי ממונה עליהם. הוא טילפן לביה"ח לשאול לשלום אשתו והעובדים הפריעו לו ונאלץ לסגור את הטלפון. בתגובה החל להתפרע והתערטל פעמיים בנוכחות העובדים ובנוכחות אחות העובדת במקום. ביה"ד המשמעתי גזר למערער עונש של פיטורין על תנאי ופסילה מלהיות מנהל תחנת הצלה במשך 10 שנים. העיריה ערערה וביקשה כי המשיב יפוטר לאלתר
תוך תשלום פיצויי פיטורין. הערעור נדחה. הנסיבות כפי שתוארו אין בהן כמובן כדי להצדיק את מעשיו של המשיב. אולם כאשר בי"ד למשמעת דן בעבירת משמעת של עובד, טבעי שביה"ד ישקול כנגד המעשה המחפיר את הנסיבות המיוחדות של המקרה ואת התנהגותו של העובד במשך כל השנים ללא דופי. אם סבר ביה"ד כי מדובר במקרה יוצא דופן ויש להעמיד את העובד בנסיון לתקופה נוספת, אין עילה לביהמ"ש שלערעור להתערב בכך.
(בפני: השופט שמגר. עו"ד סמו למערערת, עו"ד גורודינסקי למשיב. 24.2.81).
ע.ש.מ. 7/80 - אסתר בן ששון נגד נציבות שירות המדינה
*ערעור על הרשעה בעבירת משמעת וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערערת היא עובדת מדינה מאז 1955. תחילה עבדה כפועלת נקיון ולאחר מכן היתה אחראית לפועלות הנקיון במשרד מינהל מקרקעי ישראל, גם במסגרת זו היתה צריכה לעבוד בעצמה בעבודות נקיון אך היא סידרה את העבודה כך שהיא לא עסקה אלא בחלוקת העבודה בין עובדות הנקיון האחרות. היחסים בין המערערת והעובדות שהיו נתונות למרותה הלכו והתערערו, היו מריבות קולניות, קללות והטחת עלבונות שהפכו את המצב לבלתי נסבל. כדי לחפש פתרון למצב כונסה בינואר 1978 ישיבה בהשתתפות נציגי המינהל, הסתדרות עובדי המדינה וועד העובדים. אלה שמעו את דברי הצדדים ובכללם את דברי המערערת, אך היא לא נכחה כאשר נציגי המשרד העלו גירסתם, הועדה החליטה כי המערערת תחדל מלהיות האחראית לעבודת הנקיון. הממונה הורה לה כי תעבוד עבודות נקיון בבנין אחר של המינהל אך היא סירבה. במשך למעלה משנה ישבה באפס מעשה ליד פקיד המודיעין וסרגה. התראות שנשלחו לה כי תעבוד במשרד האחר של המינהל לא הועילו. היא הועמדה לדין ועד למתן פסה"ד של ביה"ד המשמעתי לא חזרה לעבודה. כך שלא עבדה במשך 34 חדשים שבהם קיבלה משכורת. ביה"ד המשמעתי גזר את העונש של פיטורין ללא פיצויים, שלילת גמלאות מספטמבר 1979, המועד שבו הורו לה בכתב לעבוד במשרד השני של המינהל, ושלילת המענק על פי סעיף 22 לחוק הגמלאות. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
אין לומר כי בדיון בפני הועדה בינואר 1978 לא קויימו כללי הצדק הטבעי. אכן גם בישיבה מינהלית כזו יש לשמוע את הצד שדנים בענינו, אך אין כל חובה להזמין אותו צד לשמוע את כל אלה המעלים טענות נגדו. מן הדין לאפשר לצד זה להגיב על הדברים המושמעים אך אין חובה לזמן אותו יחד עם האחרים.
אין לקבל את הטענה כי לא היה זה מתפקידה של המערערת לבצע בעצמה עבודות נקיון. ביצוע עבודות כאלה היו במסגרת תפקידיה לפני שמונתה כאחראית ואף לאחר מכן היתה צריכה לבצע עבודות כאלה. אם היא סידרה כך שלא תבצע עבודות אין במתן ההוראה החדשה משום הטלת עבודה מסוג חדש על המערערת. ההוראה היתה כדין והיתה צריכה למלא אחריה.
לצורך הכרעה בשאלה אם עברה המערערת עבירה משמעתית אם לאו, אין צורך להחליט אם היא צדקה במחלוקת עם העובדות האחרות ואם לאו. גם אם היא צדקה, יכול היה הממונה עליה להחליט כי לטובת הענין עליה לעבור לעבודה אחרת ומשניתנה לה הוראה כזו היתה צריכה למלא אחריה.
אין לקבוע כלל מנחה חד משמעי כי כל אימת ונבחנת התאמתו של עובד לתפקידו יש לשמוע את עמדת העובד. אולם במקרה דנא הוקמה ועדה ששמעה עדויות בקשר לאופן ביצוע העבודה ע"י המערערת ובמקרה כזה צריך היה לשמוע את עמדתה וכך אמנם נעשה.
אשר לטענת התישנות - טוענת המערערת כי מנהל המינהל ידע על כך שאינה עובדת ועברה למעלה משנה עד שהוגשה הקובלנה. אולם, ראשית הובאו
ראיות שאין הדבר כך, ועל כל פנים מדובר בעבירה משמעתית נמשכת כך שלא עברה תקופת התיישנות.
אשר לעונש - אין הוא חמור מדי.
(בפני: השופט שמגר. עוה"ד ריכטר ואורון למערערת, עו"ד לי-רן למשיב. 24.2.81).
בר"ע 26/81 - עזבון המנוח יוסף דניאל נגד שמואל נעימי ואח'
*פיצול בין תביעת העזבון ובין תביעת התלויים (הבקשה נדחתה).
מנהל העזבון הגיש לביהמ"ש המחוזי בקשה להרשות לו לפצל את התביעה נגד המשיבים שגרמו בתאונת דרכים למות המנוח, היינו להגיש תביעת העזבון לחוד ותביעת התלויים במנוח לחוד. את תביעת העזבון הגיש המבקש לביהמ"ש המחוזי בסדר דין מקוצר וטיוטה לתביעת התלויים צרף לבקשתו הנוכחית. ביהמ"ש המחוזי קבע כי אין מקום להגיש את תביעת העזבון בסדר דין מקוצר וכן שאין צורך במתן רשות הפיצול באשר העילה לתביעת העזבון והעילה לתביעת התלויים שונות זו מזו. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. במסגרת השאלה אם להרשות את פיצול התביעה נזקק ביהמ"ש לחקר השאלה אם ניתן להגיש את תביעת העזבון בסדר דין מקוצר, אך שאלה זו לא היתה צריכה לפנים, ולכשיגישו המשיבים בקשה נאותה להעביר את הדין לפסים רגילים יתן ביהמ"ש דעתו לשאלה זו ולא יהיה קשור באימרות האגב של ביהמ"ש. אשר לבקשה להרשות פיצול התביעה - הרי חוות דעת ביהמ"ש שאין צורך במתן הרשות, כמוה כמתן הרשות, ולכשתוגש תביעת התלויים לא יוכלו המשיבים להישמע בטענה שלא ניתנה רשות לפצל, שהרי הם לא ערערו על החלטת ביהמ"ש שאין צורך במתן הרשות אלא השלימו אתה.
(בפני: מ"מ הנשיא ח. כהן. 10.2.81).
המ' 532/80 - ברוך בעל טכסא נגד עזבון המנוח אשר גונן ואח'
*בקשה לרשות ערעור על צו ירושה (בקשה לרשות ערעור - הבקשה נדחתה).
המבקש סטה מתכנית הבניה המאושרת בבנותו מעבר לקו הבניה, סטיות אלו היו גם היפר חובה שבחוק לפי סעיף 63 לפקודת הנזיקין, גרמו נזק למשיבים, מטבעו של הנזק שאליו התכוונו חוקי הבניה, דהיינו פגיעה בנוחות השכן ורווחתו, בהפחתת מידת האור וזרימת אויר המגיעים אל בית המשיבים. בתי המשפט דלמטה הורו על הריסת חלקי הבנין שנבנו ללא היתר והבקשה לרשות ערעור נדחתה. המבקש טוען כי נזק רב ייגרם בגין ההריסה לעומת מידת הנזק היותר קטנה שתגרם למשיבים אם לא יבוצע צו ההריסה ולפיכך די להסתפק במתן פיצויים. אכן, אלה שיקולים של צדק, אך כנגדם קיימים שיקולים כבדי משקל לחובת המבקש. הוא בנה את הבניה האסורה בעינים פקוחות ותוך הפרה זדונית של צוי הפסקת בניה שיפוטיים שניתנו נגדו בהליכים פליליים, הוא הוליך שולל את רשויות התכנון והבניה, ומי שמתנהג כך אינו ראוי לאהדת ביהמ"ש ואינו יכול להישמע בטענה שתיקון המעוות יעלה לו בכסף רב.
(בפני: הנשיא לנדוי. עו"ד י. יבלונסקי למבקש, עו"ד י. נבו למשיבים. 30.1.81).
המ' 607/80 - אליהו דהאן ואח' נגד מרדכי מוזס
*בקשה לרשות ערעור על מתן סעד מן הצדק בתביעת פינוי (בקשה לרשות ערעור - הבקשה נדחתה).
המבקשים רכשו מבנה שבו יש למשיב חנות בשכירות מוגנת. המשיב היה מוכן להמשיך לשלם דמי שכירות כפי שנהג בעבר, על פי פניית בעל הבית אליו, ואילו המבקשים מיהרו להגיש תביעת פינוי ללא כל התראה בגין אי תשלום דמי שכירות. ביהמ"ש המחוזי מצא כי היתה הפרה פורמלית של תנאי השכירות, בניגוד לדעת בימ"ש השלום, אך גם הוא התייחס למשיב באהדה ונתן לו סעד מן הצדק ללא חיוב בפיצוי כספי. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. המבקשים מציינים כי מטרתם היא להשיג את פינוי המשיב בשל רצונם
לבנות בניה נוספת באותו בנין. את הרשיון לכך קיבלו רק בימים האחרונים ועל כן לא יכלו להגיש בשעתו תביעת פינוי על יסוד סעיף 131 לחוק הגנת הדייר. הצעת המבקשים היא כי ישלמו למשיב פיצוי תמורת סידור חלוף. ברם אין לנהוג בדרך זו של מתן רשות לערעור נוסף כדי להעלות עילה חדשה, כאשר התביעה היתה מבוססת על עילת תביעה אחרת.
(בפני: הנשיא לנדוי. עו"ד ד. שמחיוף למבקשים, עו"ד ר. בסן למשיב. 3.2.81).
המ' 731/80 - אריה גנמור נגד נציגות הבית המשותף וכו'
*בקשה לרשות ערעור בענין השתתפות בהוצאות החזקת בית משותף (בקשה לרשות ערעור - הבקשה נדחתה).
השאלה שהמבקש מבקש להעלות בערעור נוסף היא, אם בדין חוייב להשתתף בהוצאות החזקת הבית המשותף לא רק בהתאם לשטח הרצפה של דירתו אלא גם על החלק ברכוש המשותף שהוצמד לדירתו, היינו חלק משטח הגג ומקום חניה. בתי המשפט דלמטה קבעו כי בהתאם לסעיף 58 לחוק המקרקעין על בעל יחידה להשתתף בהוצאות הבית המשותף בהתאם לחלקו ברכוש המשותף, ובהתאם לסעיף 57 לחוק כולל הרכוש המשותף גם שטח שהוצמד לדירה מתוך הרכוש המשותף בשעור שנקבע לכך בתקנון או בשעור שקבע המפקח לפי הנסיבות באין קביעה בתקנון. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
(בפני: הנשיא לנדוי. המבקש לעצמו, עו"ד ע. ויצמן למשיבה. 4.3.81).
המ' 103/81 - משה הרשקו ואח' נגד חיים אורבוך ואח'
*בקשה לעיכוב ביצוע פס"ד
(בקשה לעיכוב ביצוע פסק דין - הבקשה נתקבלה).
המבקש והמשיב הוציאו, כל אחד בנפרד, במשך שנים חוברות להדרכת מורי הוראה במקצוע החשבון. בשנת 1973 רכש המשיב זכות העיבוד לעברית של סידרת ספרי חשבון היוצאת לאור ע"י חברה מבוסטון. לאחר מכן הגיש המשיב תביעה נגד המערער שלא יפיץ את ספריו, בטענה כי המערער העתיק לספריו חלק מ"ספרי בוסטון" שאת זכות פרסומם בישראל רכש המשיב. ביהמ"ש המחוזי נעתר לתביעת המשיב, קבע כי המבקש הפר את זכות היוצרים של החברה מבוסטון, ונתן צו מניעה האוסר על המבקש להפיץ ולמכור את ספריו. כן הורה למבקש להמציא למשיב דו"ח מלא על הכנסותיו והוצאותיו הקשורות בהדפסת ספרים אלה. על צו המניעה וההוראה למתן חשבונות הוגש ערעור, ובינתיים ביקש המבקש לעכב את ביצוע פסק הדין. הבקשה נתקבלה. צודק המבקש שביצוע מידי של פסה"ד יגרום לו נזק חמור ושיהיה קשה מאד להחזיר את המצב לקדמותו. לאחר שנות פעילות ברוכה וקליטה מוצלחת של ספרי המבקש ייפלטו אלה מהשוק ובינתיים ייקלטו ספרי המשיב. טענה זו יש לקבל. קיים חשש רציני שאם המבקש יזכה בערעור לא יוכל, או יתקשה מאד, להשיב את המצב לקדמותו. זהו השיקול המכריע המצדיק עיכוב ביצועו של פסק דין, כדי לא לסכל מראש את תכליתו של הערעור. כאשר לא ניתן להחזיר את המצב לקדמותו די בכך שיש למערער סיכוי כלשהו, ולו גם קלוש, כדי להיענות לבקשת עיכוב ביצוע. אכן אין לומר שהחזרת המצב לקדמותו אינה אפשרית כלל, ויתכן שהמסקנה היתה שונה אילו סב הערעור על ממצאים עובדתיים גרידא, אך מסתבר שחומר ההשוואה שעל יסודו ניתן פסה"ד יהא מצוי גם בידי שופטי הערעור, כך שמצבו של ביהמ"ש שלערעור, מבחינת יכולת ההתרשמות בדבר קיומו של דמיון בין היצירות נשוא הסכסוך, לא יהיה גרוע מזה של הערכאה הדיונית.
כמו כן אין להורות על מתן דו"ח כאמור כל עוד לא ביתן פסה"ד בערעור. אין לאלץ את המבקש לפתוח את ספריו בפני המשיב כבר עתה, כאשר קיימת אפשרות שיתקבל הערעור.
(בפני: השופטת בן פורת. עו"ד א. גולדנברג למבקשים, עו"ד י. חזן למשיבים. 4.3.81).