ע.א. 604/79 - חנה ברמן נגד שמעון יאיר ואח'
*הפרת הסכם מכירת מקרקעין כשההפרה לא יסודית
*ביטול ההסכם ע"י המוכרת
*החלטת ביהמ"ש למנוע את הביטול משיקולי צדק
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בירושלים בת.א. 383/77 - הערעור נתקבל בחלקו).
ביום 15.6.76 נחתם חוזה בין המערערת (להלן המוכרת) לבין המשיבה השלישית (להלן הקונה) למכירת חלקת קרקע שעליה היה מבנה. מטרת הקונה היתה לפנות את המבנה מדייריו המוגנים, להרוס את המבנה הישן ולבנות במקום בנין חדש שדירותיו תימכרנה. התמורה לעיסקה היתה 750 אלף ל"י, שאמורה היתה להשתלם בעת חתימת החוזה 300 אלף ל"י, עד יום 29.6.76 - 75 אלף ל"י והיתרה של 375 אלף ל"י תוך 9 חדשים "וכנגד רישום החלקה בשם הקונה". מצבו הכספי של הקונה היה קשה ובמעמד חתימת החוזה הוסכם שאת הסך 75 אלף ל"י ישלם הקונה ביום 15.12.76, אך גם באותו מועד לא בוצע התשלום ונקבע הסדר חדש לתשלומו ביום 15.6.77, וריבית על סכום זה בשיעור של 23 אחוזים התחייב הקונה לשלם ביום 15.3.77. כמו כן נקבע כי הסכום של 375 אלף ל"י ישולם גם הוא ביום 15.6.77 בתוספת ריבית מיום 15.3.77 ועד לתשלום.זאת כנגד רישום החלקה בשם הקונה. הקונה לא שילם את הריבית וב"כ המוכרת כתב לקונה כי אם לא ישולם הסכום בתוך 7 ימים תבטל המוכרת את ההסכם. גם כאשר צריך היה לשלם את כל היתרה לא שולם דבר, ושוב פנה ב"כ המוכרת לקונה במכתב כי אם הכספים לא ישולמו "תאלץ מרשתי לבטל את ההסכם". ב"כ המוכרת שלח עוד מכתבים לקונה ובהם הודיע וחזר והודיע על הזדמנות נוספת ואחרונה לתשלום הסכומים המגיעים. ביולי 1977 הודיע ב"כ הקונה לב"כ המוכרת כי טרם נעשה דבר לצורך ביצוע הרישום וכי התשלום האחרון מותנה בביצוע הרישום. ב"כ המוכרת השיב כי ביטול ההסכם בעינו עומד לאור ההפרה היסודית מצד הקונה, ועל כך השיב ב"כ הקונה כי ההסכם לא בוטל ואין למוכרת זכות לבטל את החוזה והקונה עומד על קיומו. אז כתב ב"כ המוכרת לב"כ הקונה כי הוא חוזר על הודעת הביטול, אך שוב נותן הזדמנות לשלם את המגיע מהקונה. במכתב זה ביקש בא כח המוכרת כי הקונה יחתום על משחי"ם. בו ביום השיב ב"כ הקונה כי הקונה יחתום על המשחי"ם רק אם המוכרת תודיע כי היא מבטלת את הודעת הביטול של ההסכם. בתשובה דרש ב"כ המוכרת שהקונה יפקיד את יתרת הסכום כדי להוכיח שהוא יכול לעמוד בתשלומים. עם זאת לא הודיע על "ביטול הביטול", ב"כ הקונה דחה את התנאים החדשים וסירב לחתום על המשחי"ם. אז הודיע בא כח המוכרת כי הוא מבטל את ההסכם ביטול גמור וסופי והגיש תביעה לביהמ"ש שיצהיר כי ההסכם בטל, ולחילופין דרש פיצויים בגין הפרת ההסכם. ביהמ"ש המחוזי קבע כי החוזה לא בוטל כדין, שכן לא ניתנה הודעת ביטול ברורה וחד משמעית שאין לומר שהקונה הפר את ההסכם, ושהביטול אינו צודק שכן המוכרת גילתה דעתה בהתנהגותה שלא לראות במועדי התשלום תנאי שהפרתו מהווה הפרה בסיסית, במשך כל התקופה המשיך הקונה לבנות על הקרקע ונטל על עצמו התחיבויות כבדות כלפי צדדים שלישיים, הדבר הזה היה ידוע למוכרת ולא עשתה דבר למניעתו. אשר לתביעת הפיצויים קבע ביהמ"ש המחוזי שאין מקום לתשלום פיצויים בגין אי תשלום הסכום של 375 אלף ל"י, שכן תשלומו של סכום זה הותנה בהעברת הבעלות והבעלות לא הועברה. לדעת ביהמ"ש המחוזי הקונה הפר את ההסכם רק בכך שלא שילם את הסכום של 75 אלף ל"י בזמן, ועל הפרה זו חייב את הקונה לשלם למוכרת ריבית. על אי דחיית הבקשה להצהיר כי ההסכם בטל ועל אי פסיקת פיצויים נסב הערעור.
א. אי תשלום הסכום של 75 אלף ל"י אינה ההפרה היחידה של הקונה. הוא הפר את ההסכם גם בכך שסרב לחתום על המשחי"ם. לא היה מקום להתנות את החתימה על משחי"ם בביטול הודעת הביטול מטעם המוכרת. ע"פ גישת ב"כ הקונה
ההסכם המשיך לעמוד בעינו ועל פי גישה זו היה עליו לחתום על המשחי"ם.
ב. השאלה היא אם מדובר בהפרה יסודית של ההסכם אם לאו. שכן אם מדובר בהפרה יסודית הכח בידי הצד הנפגע לבטל את ההסכם מבלי שביהמ"ש יכול לשלול כח זה משיקולים של צדק או שיקולים של אי יכולת להחזיר את המצב לקדמותו. לעומת זאת אם ההפרה איננה יסודית נשללת זכות הביטול של הנפגע אם בנסיבות הענין ביטול ההסכם הוא בלתי צודק. באשר לאי תשלום במועד לא היתה הפרה, שכן הוסכם בין הצדדים על דחיית התשלומים ואילו התשלום האחרון נועד להתבצע רק בעת ההעברה. אשר לסרוב לחתום על המשחי"ם - גם בכך אין לראות הפרה יסודית, שכן החובה לחתום על המשחי"ם היא חובה אינצידנטלית הקשורה בחלק הטכני הנוגע להעברת הבעלות. המוכרת נתנה לקונה הזדמנות לקיים תנאי זה אך הקונה לא ניצל את הארכה שניתנה לו ולפיכך קמה למוכרת היכולת לבטל את ההסכם זולת אם בנסיבות הענין היה ביטולו בלתי צודק.
ג. התנהגותו של הקונה מצדיקה כשלעצמה ביטול ההסכם ע"י המוכרת. ב"כ הקונה העמיד תנאים ודרישות שאינם עולים בקנה אחד עם עמדתו הבסיסית והיה בהם משום ביצוע ההסכם שלא בתום לב ושלא בדרך המקובלת. מהלכי הקונה היו מכוונים מראש לטמון פח למוכרת. לא זו הדרך לביצועו של חוזה. הצדדים לקשר חוזי חייבים לנהוג ביושר ובהגינות. בדרישות אלה לא עמד הקונה. צד לחוזה המפר בהתנהגותו את הוראותיו ומגלה בהתנהגותו סטייה מכללי תום הלב, צריך לצפות לכך שביטול החוזה לא יראה כבלתי צודק בעיני ביהמ"ש. ברם, לפי חוק החוזים חייב ביהמ"ש להתחשב בנסיבות הענין ונסיבות אלה כוללות את התנהגותם של שני בעלי החוזה. גם התנהגותה של המוכרת אינה נקיה מכל רבב. בהתנהגותה גילתה המוכרת הססנות רבה והעמידה דרישות שלא נקבעו בהסכם. מלחמת המכתבים שבין הצדדים לא היתה חד צדדית אלא שני הצדדים נטלו בה חלק, וע"י כך יצרו מצב דברים שמאז חתימת ההסכם ועד להגשת התביעה עברו למעלה משנתיים, ובמשך זמן זה השקיע הקונה כספים רבים בפינוי הנכס מדייריו הקודמים, בהריסתו ובבנית מבנה חדש ומכירת דירותיו. כל אלה הם נתונים רלוונטיים בשקילת שיקולי הצדק היחסיים שבין המוכרת לבין הקונה. העולה מן האמור שהצדק דורש שההסכם לא יבוטל אלא יבוצע בהקדם תוך מתן סיפוק כספי, בדרך של פיצויים, למוכרת על הפרת ההסכם ע"י הקונה.
ד. המוכרת דרשה שיערוך הסכום שהקונה עדיין חייב לה, וכנגדה טען ב"כ הקונה כי שיערוך זה אינו ענין לתביעת פיצויים, אלא עשוי להיות תנאי לאכיפת החוזה. לפי סעיף 10 לחוק התרופות זכאי הנפגע לפיצויים בעד הנזק שנגרם לו עקב ההפרה ושהמפר ראה אותו, או שהיה עליו לראותו, מראש בעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת של ההפרה. הוראה זו מבוססת על עקרון הצפיות. בימינו אלה כאשר הירידה בערך הלירה הוא חזון נפרץ, כל מזיק צריך לצפות כתוצאה מסתברת מעוולתו, נזק הנובע מירידת ערך הכסף. עקרון זה שהוחל ע"י ביהמ"ש בעניני נזיקין מן הדין שיחול גם בדיני חוזים שאף הפיצוי בהם מבוסס על עקרון הצפיה. כשם שבתביעת אכיפה ניתן לשערך את המחיר, כן ניתן בתביעת פיצויים לקבל פיצוי בגין ירידת ערך הכסף. מה טעם יש לשלול פיצוי בגין ירידת ערך הכסף אך להעניק סעד זה עצמו במסגרת האכיפה? במקרה שלפנינו טרם הגיע מועד תשלום המחיר החוזי שכן טרם בוצעה ההעברה, ועל כן אין מקום לבחינת השאלה של שיערוך המחיר עצמו. אך דחיית מועד התשלום נבעה בשל הפרת ההסכם ע"י הקונה ונגרם נזק למוכרת הנובע מירידת ערך הכסף. נזק זה הוא צפוי ומן הדין שהמוכרת תפוצה עליו. בהעדר קריטריון אחר להערכת הירידה בערך הכסף ניתן לנקוט
בקריטריון הקבוע בחוק פסיקת ריבית והצמדה. על כן על הקונה לשלם למוכרת פיצויים בשיעור של הפרשי הצמדה וריבית כמשמעותם בחוק פסיקת ריבית והצמדה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא ח. כהן, ברק, בייסקי. החלטה - השופט ברק. עו"ד י. גרנות למערערת, עו"ד ד. ויגדור למשיבים. 4.2.81).
בג"צ 51/80 - מרגלית כהן נגד ביה"ד הרבני ואברהם כהן
*סמכות ביה"ד הרבני לדון בהתרת "נשואי מקסיקו"
(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל)
, ברק. החלטה - הנשיא לנדוי.
המשיב השני (להלן המשיב) הוא כהן והעותרת היתה גרושה כאשר נישאו בשנת 1971 "נישואי מכסיקו", דהיינו - טקס נשואין שהתקיים בפני רשות רשמית במקסיקו ובו הופיעו שליחים שנתמנו ע"י הצדדים ששהו בישראל. הצדדים הם יהודים, אזרחי ישראל ותושביה. בשנת 1977 חל קרע בין הצדדים ומאז הם מתדיינים בפני ביהמ"ש המחוזי בענין מזונות. לאחרונה הגיש המשיב לביה"ד הרבני תביעת גרושין נגד העותרת ואם תסרב לקבל גט מבקש המשיב כי בית הדין יכריז על הנשואין כבטלים מעיקרם. בעתירתה טוענת העותרת כי אין סמכות לביה"ד לדון בנושא. מלכתחילה הובא הענין בפני הרכב של 3 שופטים, אך ביהמ"ש סבר כי עשויות להתעורר בעיות חשובות של תוקף נשואי מקסיקו ולפיכך הוחלט לדון בענין בהרכב של 7 שופטים. בדיעבד התברר שלא התעוררו בעיות השנויות במחלוקת בפסיקה והרחבת ההרכב לא היתה דרושה.
א. אשר לטענת העותרת כי הסמכות הנתונה לביה"ד הרבני בסעיף 1 של חוק נשואין וגרושין ב"ענין של נשואין לגרושין" אינו כולל נשואין אזרחיים - הדעה המקובלת בפסיקה היא שאת המונח הזה יש לפרש ככולל גם ענינים שאינם נובעים מנשואין וקדושין כדמו"י דווקא. אין לקבל את הטענה כי מכיון שביה"ד עשוי להכריז על הנשואין כבטלים ממילא לא היו נשואין והענין אינו בסמכות ביה"ד. גם כאשר ביהמ"ש קובע כי הסכם בטל מעיקרו משום אי חוקיות אין הדבר שולל את סמכותו למפרע.
ב. אשר לטענה כי בכל אופן נשואין אזרחיים מולידים רק ספק קידושין ואין לביה"ד סמכות לדון בספק קדושין - אין ממש בטענה זו. ביה"ד הרבני עשוי גם להחליט על גט מחומרה וגם גט מחומרה גט הוא ומשום כך נכנס לגדר ענין של גירושין שהוא בסמכות ביה"ד הרבני.
ג. אשר לטענה כי אין לביה"ד הרבני סמכות לגבי נשואין שלא נערכו בישראל ולפיכך אין לו אף סמכות לדון בגירושין הנובעים מאותם נשואין - העותרת מסתמכת על שתי אמרות אגב של שופטים בביהמ"ש העליון שלפיהן אין סמכות לביה"ד הרבני לדון בענין של נשואין שנערכו בחו"ל. הנשיא לנדוי הביע הסתייגות מאותן אמרות אגב, אך על כל פנים גם אליבא דידם של בעלי אמרות האגב אין גירסתם סובלת הרחבה לענין גירושין המתנהל בארץ לכל הדעות ואין נפקא מינה היכן נערכו הנשואין.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, מ"מ הנשיא ח. כהן, י. כהן, גב' בן פורת, אלון, בכור עוה"ד א. זכרוני וי. ברד לעותרת, עוה"ד מ. הוכמן, ב. הוכמן, י. פרץ למשיב, עו"ד ר. יאראק ליועץ המשפטי. 17.12.80).
ע.א. 605/80 - עזבון המנוחים הרשקו לייביש וקרולינה נגד ישעיהו ונטע מנדלוביץ
*תחולת סעיף 115 לחוק הירושה בענין מגורי בני משפחת המנוח בדירת המנוח כדיירים של יורשי המנוח (הערעור נדחה).
דירה בת שני חדרים בחיפה נרכשה במכירה, בשנת 1959 ע"י המנוחים קרולינה ולייביש הרשקו מידי עמידר. לייביש הרשקו נפטר ביום 5.5.61 ולפי צוו ירושה ירשו אותו אלמנתו קרולינה וששה בנים ובנות ונכדים כשבין היורשים היתה אדלה מנדלוביץ בתם של המנוחים. עם מות האב נכנסו לגור בדירה יחד עם האם הבת אדלה, בעלה ישעיהו ובתם נטע שהיא פסולת דין. הם גרו ביחד משנת 1961 ועד 1972 ואז נפטרה אדלה מנדלוביץ ונשארו יחד עם קרולינה חתנה ישעיהו ונכדה נטע. קרולינה נפטרה בשנת 1973 ויורשיה הם ילדיה ונכדיה ובכללם הנכדה נטע שהיא המשיבה השניה. המערערים הגישו תביעה לסילוק יד ולפינוי המשיבים מן הדירה ואלה התגוננו, והשתיתו את זכותם להמשיך ולגור בדירה על סעיף 115 לחוק הירושה ועל סעיף 20 (ג) לחוק הגנת הדייר, וטענו כי הם זכאים להמשיך ולגור בדירה כיורשי אדלה מנדלוביץ שירשה את אביה לייביש הרשקו וכן כיורשי קרולינה הרשקו. בימ"ש השלום דחה את טענת המשיבים בדבר זכותם לגור בדירה לפי סעיף 115 לחוק הירושה, אך יחד עם זאת דחה את תביעת המערערים על הסף בהסתמכו על זכות הבעלות שיש בדירה למשיבים כאמור בסעיף 27 לחוק המקרקעין. אכן, קבע, גם היורשים האחרים רשאים לגור בדירה באופן יחסי לחלקם, אך אין להם עילת פינוי נגד הנתבעים. ביהמ"ש המחוזי דחה את ערעור המערערים, אך הוא הסתמך על סעיף 31 (א)(1) לחוק המקרקעין שלפיו הבעלים המשותפים רשאים להחזיק בדירה ולהשתמש במקרקעין שימוש סביר ובלבד שלא ימנע שימוש כזה משותף אחר. הערעור הנוסף נדחה בהסתמך על סעיף 115 לחוק הירושה. בימ"ש השלום סבר כי הוראת חוק זו איננה ישימה במקרה זה מאחר והיא מתיחסת רק לזכויות בני זוג, ילדים או הורים, ולא לזכויות נכדים, ועל כן לא יכלה לקום למשיבים זכות בעקבות פטירתה של קרולינה אשת לייביש הרשקו. אולם לצורך הענין דנא יש לבדוק את זכויות המשיבים תוך בדיקת הזכויות שקמו להם בעקבות פטירתה של אדלה בתם של לייביש וקרולינה הרשקו. כאשר נפטר לייביש הרשקו באו לגור עם קרולינה הבת אדלה, אשר בתור יורשת הפכה לבעלים של חלק מהזכויות בדירה, יחד עם בעלה ובתה ומגוריה של הבת היו על דעת יתר היורשים. דירה שהמוריש היה ערב מותו בעלה וגר בה, רשאים בן זוגו, ילדיו והוריו שגרו אתו להוסיף ולגור כשוכרי היורשים שבחלקם נפלה הדירה. דמי השכירות, תקופתה ותנאיה יקבעו בין הצדדים ובאין הסכם ע"י ביהמ"ש. סעיף 115 בא להוסיף על זכויות הקמות לבני משפחה לפי חוק הגנת הדייר ויוצר זכות שכירות מכוח החוק מיוחדת באופיה. מטרתו להגן על בני משפחה שאין להם דירת מגורים אחרת ועלולים להשאר ללא קורת גג עקב פטירת בן המשפחה. לאור אופיה של הוראת החוק אין מקום לפרש את המונח "בעל דירה" כאילו הוא מתייחס רק לבעלים של כל הרכוש ולא לבעלים של מקצתו של הרכוש. כמו כן אין צורך כי המוריש יהיה הבעלים של הדירה ודי גם אם הוא היה בעל זכות חכירה לדורות. מכאן כי החל מתאריך מותה של אדלה
הפכו המשיבים לשוכרי היורשים עוד לפני פטירתה של קרולינה.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, מ"מ הנשיא ח. כהן, שמגר. החלטה - השופט שמגר. הוסיפו הנשיא ומ"מ הנשיא. עו"ד ש. פיכמן למערערים, עו"ד ד. קדרון למשיבים. 9.2.81).
ע.א. 475+479/79 - בנימין חייט נגד סוכנות מכוניות לים התיכון
*חיוב סוכנות מכוניות עפ"י התחייבויות פקידה שמכרה רכב בתנאים השונים מהרשאתה (ערעור וערעור נגדי - הערעור נתקבל והערעור הנגדי נדחה).
המערער, להלן התובע, פנה אל המשיבה (להלן הנתבעת) העוסקת ביבוא ובמסחר של כלי רכב, לשם רכישת משאית, כולל ארגז למשאית. הוא פנה לפקידה שעבדה במקום וזו החתימה אותו על טופס הזמנה שבו צויין מחיר של 137 אלף ל"י. כשנמסר הטופס לתובע לא כלל את ארגז המשאית, הוא העיר על כך לפקידה וזו תיקנה את הטופס בו במקום ע"י הוספת המילים "עם ארגז" וכן "כולל ארגז". לאחר מכן טען מנהל הנתבעת כי המחיר אינו כולל את הארגז. התובע נאלץ לקבל את המשאית בלי הארגז מכיון שהיה זקוק לה בדחיפות לצורך עבודתו, והוא הזמין ארגז למשאית ממקום אחר והגיש תביעה נגד הנתבעת לדמי נזק שהסעיף העיקרי בו הוא תשלום עבור יצור הארגז. דמי הנזק הועמדו בהסכמה בין בעלי הדין על סכום כולל של 20 אלף ל"י, אך נשארה שנויה במחלוקת השאלה אם חייבת הנתבעת לשלם לתובע את דמי הנזק. הנתבעת טענה כי הפקידה לא היתה מוסמכת להסכים למכירת משאית יחד עם ארגז במחיר הנ"ל ובזה חרגה מהרשאתה. הנתבעת הוכיחה כי באותו זמן מכרה משאיות מאותו דגם ובאותו מחיר ללא ארגז. הנתבעת הסתמכה על סעיף 6 (ב) לחוק השליחות, לפיו ניתנת הברירה לצד השלישי, שלגביו פעל שלוח ללא הרשאה או בחריגה מהרשאה, לראות את השלוח כבעל דברו או לחזור בו מן הפעולה ולתבוע מן השלוח את נזקו. ביהמ"ש המחוזי כתב בפסק דינו שסעיף 6 (ב) של חוק השליחות אינו שייך לעניננו, הואיל ואין הוא דן אלא במקרה שבו לא נוצרה שליחות כלל. ביהמ"ש המחוזי חייב את הנתבעת לשלם לתובע 20 אלף ל"י, אך קבע כי רק מחציתו של הסכום יהיה צמוד, בנמקו את הפחתת ההצמדה בכך שעקב טעות של הפקידה זכה התובע בנכס למטה ממחירו, דבר המצדיק את הפחתת שיעור ההצמדה. התובע ערער על כך שרק מחצית הסכום הוצמד וערעורו נתקבל ואילו ערעורה של הנתבעת על עצם חיובה נדחה.
שגה השופט בסוברו כי סעיף 6 (ב) לחוק השליחות חל רק במקרה שלא נוצרה שליחות כלל, שכן הסעיף חל גם כאשר פעל השלוח תוך חריגה מהרשאתו. אילו צריך היה לצמצם את הדיון המשפטי לסעיף 6 (ב) בלבד היתה המסקנה צריכה להיות שהנתבעת פטורה מתשלום דמי נזק באשר הפקידה חרגה מהרשאתה כשציינה ללקוח מחיר שהיה זול מן המחיר הנכון, וזאת בניגוד להוראות שקבלה מן הממונים עליה. אולם הדיון אינו חייב להצטמצם בסעיף 6 (ב) של החוק, כי לפי סעיף 3 של החוק יכולה השליחות להווצר גם בהתנהגות של השולח כלפי צד שלישי. יכולה השליחות בדרך זו להווצר במשתמע גם מן המעמד שהשולח הקנה לשלוח לצורך מילוי השליחות, או מן המשתמע ממנהג הבריות בקשר לנשוא השליחות, וכך חלה השליחות על כל פעולה הדרושה באופן סביר לביצועו התקין של נשוא השליחות. במקרה דנא הפקידה הורשתה לפעול בתפקיד של מוכרת משאית ובתור שכזאת רשאית היתה למלא כל התפקידים שמוכרת בתפקיד אחראי כזה ממלאת כרגיל כלפי קהל הקונים. צרכי המסחר ומנהגי המסחר בכגון דא מחייבים שהשולח יכבד את אשר עשה השלוח במילוי תפקידו, אלא אם הצד השלישי ידע על הגבלה מיוחדת בהיקף השליחות. אכן, כאשר השליח עושה פעולה שמחוץ לגדר השליחות, לפי המקובל באותו ענף של מסחר, כי אז נותרת בידי הצד השלישי רק הברירה של סעיף 6 (ב). היכן יש לתחום את הגבול בין חריגה כזאת ובין הפעולות שביחס אליהן היתה לשלוח הרשאה מכללא כאמור - דבר זה תלוי בנסיבות כל ענין ואינו ניתן להגדרה מראש.
מאידך, יש לקבל את ערעורו של התובע. אין לקבל את הנימוק של ביהמ"ש להפחתת סכום ההצמדה. שני הצדדים הסכימו לצורך הדיון בתביעה שהנזק היה בסך 20 אלף ל"י והצמדת סכום זה כדי מחציתו בלבד יש בה משום הפחתה ממשית של סכום הפיצוי המוסכם עצמו לפי ערכו הריאלי בזמן התשלום. לא למטרה זו של הפחתת הפיצוי בדרך עקיפין ניתן שיקול הדעת לביהמ"ש להפחתת שיעור ההצמדה.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, אלון, בייסקי. החלטה - הנשיא לנדוי. עו"ד ז. קליר לתובע, עו"ד עבר כהן למשיבה. 26.1.81).
ע.א. 798/79 - שמעון אבוטבול ואח' נגד מדינת ישראל ואח'
*תביעה נגד "מוסד נעול" שבו נפגע הילד התובע ע"י ילד אחר (הערעור נדחה).
ילד בן 13 (הנתבע) תקף ילד בן 11 (המערער) וגרם לו נזק חמור. המקרה אירע כאשר שני הילדים שהו במוסד נעול במובן חוק הנוער. המערער הגיש תביעה נגד הנתבע ונגד המדינה וזכה בתביעתו נגד הנתבע אך נדחתה תביעתו נגד המדינה. הערעור נדחה. ביהמ"ש המחוזי לא האמין לעדותו של המערער כי הותקף ע"י הנתבע בהיותו בחדר הקפיטריה וכי היה נוכח במקום מדריך שעודד את התוקף. כן לא האמין לגירסת הנתבע שהמערער נתקל בספסל ונפגע. הוא האמין למדריך כי השנים. היו בקפיטריה יחד עם ילדים אחרים והוא שלח אותם למרפאה ומשיצאו שמע צעקות ויצא אחריהם ואז כבר מצא את המערער שוכב פצוע. אכן, אין חולק על טענת המערער כי מידתה של חובת ההשגחה במוסד כגון זה עולה על מידת ההשגחה הדרושה במוסד רגיל, אך לא הוכחה רשלנות באשר להשגחה. השאלה היחידה היא אם נהג המדריך כהלכה כאשר שלח את שני הילדים לבדם למרפאה והתשובה לכך היא חיובית. לא נתגלו בהתנהגותו של הנתבע מקרים של אלימות חריגה, הוא ילד פיקח ומקובל על החניכים והמדריכים ולא היו עמו בעיות מיוחדות. לא היה כל חומר שמתוכו ניתן לקבוע כי הנתבע היה ילד מועד שאסור היה לתת לו לעזוב לבד את הקפיטריה ללא ליווי מבוגר.
למערערים, עו"ד ז. לוריה למשיבים. 26.1.81).
ע.פ. 464+510/80 - גהאד מסאררה נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (מכירת נשק שנגנב מצה"ל) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער מכר 10 אלפים כדורי תת מקלע מרכוש צה"ל שנגנבו ע"י חיילים ונדון ל-5 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה. יש בעבירה מסוג זה סכנה רבה לצבור במצב הקיים בארץ. למערער גם הרשעות קודמות ובכללן מעשי אלימות וגניבת שני רימוני רסס במציאה.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, גב' בן פורת, בייסקי. המערער לעצמו, עו"ד גב' י. טפיירו למשיבה. 25.1.81).
ע.פ. 119/80 - עו"ד פלוני נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (גניבת כספי לקוחות ע"י עורך דין) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
תוך כדי עבודתו כעורך דין גנב המערער כספי לקוחות ועבר עבירות רבות וחמורות. הוא נדון לשנה מאסר בפועל והערעור על חומרת העונש נדחה. בהטילו על המערער עונש קל מאד יחסית, כבר התחשב ביהמ"ש בנסיבותיו האישיות של המערער, במחלות שירדו עליו ועל אשתו ובכך שהורחק לצמיתות מלשכת עורכי הדין. צדק השופט שאין לפטור את המערער ממאסר ממש. העובדה שעבירות אלו נעברו ע"י עו"ד היא נסיבה מחמירה ביותר. המערער מעל באימון שנתנו בו כנאמן על כספי לקוחות, והוא עשק אלמנה, וכדי להוקיע מעשים אלה ולהרתיע אחרים אין מנוס מהטלת עונש מאסר.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא ח. כהן, גב' בן פורת, מ. כהן. עו"ד י. עצמון למערער, עו"ד גב' ע. ראובני למשיבה. 28.1.81).
המ' 752/80 - צבי פדרמן נגד מדינת ישראל
*בקשה לרשות ערעור על חומרת עונש בגין גרימת מוות בתאונה (בקשה לרשות ערעור על חומרת העונש - הבקשה נדחתה).
המבקש נהג משאית בכביש חיפה תל אביב, נהיגתו היתה רשלנית, ותוך כדי כך פגע במנוח. נהג מכונית פרטית שהתקלקלה והיה עסוק בדחיפתה על הכביש. המבקש הורשע בגרם מוות בהתרשלות ונדון ל-3 חדשים מאסר על תנאי ופסילה למשך שנתיים. ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעור המדינה על קולת העונש והאריך את תקופת הפסילה ל-5 שנים. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. המבקש מתפרנס מנהיגת משאית וטענתו היא כי פרנסתו תקופח שכן בתקופת הפסילה עליו להעסיק נהג שכיר. ברם, הסיבה להחמרה בעונש היתה הרשעותיו הקודמות המרובות של המבקש בעבירות תנועה, וביניהן עבירות חמורות של גרימת תאונות, אי ציות לתמרור עצור, ועוד. כשמדובר בנהג כזה הרי ההפחתה בהכנסתו אינה שקולה כנגד הצורך להורידו מן הכביש לתקופה ממושכת.
(בפני: הנשיא לנדוי. עו"ד ע. לויתן למבקש, עו"ד גב' קובל למשיבה. 17.2.81).
המ' 9/81 - עמוס מסיקה נגד מדינת ישראל
*בקשה לרשות ערעור על הרשעה בהחזקת נכס חשוד כגנוב (בקשה לרשות ערעור - הבקשה נדחתה).
המבקש ניסה למכור לבעל חנות ביפו שטרות ישנים של כסף ישראלי. שוטר לבוש בגדים אזרחיים נכנס לחנות על פימידע מוקדם והתיימר לנהל מו"מ על רכישת השטרות. משגילה למבקש כי הוא שוטר, קפץ הלה מעבר לשולחן כשהוא משאיר את השטרות במקום ונמלט מהחנות. הוא לא חזר לקחת את השטרות ולאחר כ-10 חדשים זיהה השוטר את המבקש בתוך קהל שישב באולם משפטים. תחילה טען המבקש כי לא היה בחנות ולא היו בידו אי פעם שטרות, אך בביהמ"ש שינה גירסתו וטען כי חשש שמדובר בשודד ולפיכך ברח. בימ"ש השלום הרשיע את המבקש בעבירה של החזקת נכס חשוד, לפי סעיף 413 לחוק העונשין, ביהמ"ש המחוזי דחה את הערעור והבקשה לרשות ערעור נדחתה. המבקש טען כי התנהגותו לא היתה יכולה להיות ראיה לחשד סביר שהשטרות גנובים אך אין לקבל טענה זו. נסיבות בריחתו של המבקש מהחנות, כשהוא מפקיר שטרות שניסה למכור, די בהן כדי לעורר חשד שניסה לסחור ברכוש גנוב. בזה עבר נטל הראיה על המבקש והוא לא פרק את הנטל הזה, כי הסברו לא נתקבל על דעת ביהמ"ש. כיון שכך לא היה צורך בראיה נוספת על המקור שממנו הגיעו השטרות לידי המבקש, כי עצם התנהגותו מעידה עליו שהרכוש הגיע לידיו בדרך לא כשרה.
(בפני: הנשיא לנדוי. עו"ד מ. גרון למבקש, עו"ד גב' קובל למשיבה. 3.3.81).
המ' 29/81 - סהר חברה לבטוח בע"מ נגד מריו כהנקא
*הארכת מועד להגשת ערעור שכנגד (בקשה להארכת מועד - הבקשה נתקבלה).
זו בקשה להארכת מועד להגשת ערעור שכנגד. המועד להגשת הערעור שכנגד תם ביום 27.12.80 והבקשה הוגשה ביום 11.1.81. הבקשה נתקבלה. ב"כ המבקשת מבסס את בקשתו על ההלכה הקובעת כי העובדה שבאותו ענין כבר תלוי ועומד ערעור לפני ביהמ"ש יכולה, היא עצמה, לשמש טעם מיוחד. הוא הסביר את האיחור בכך שבתקופה שנועדה להגשת הערעור שכנגד נפל סכסוך בינו לבין אחיו שותפו למשרד והם נאלצו להיפרד והקשיים המשרדיים באותה עת העלימו ממנו את ההודעה על הפקדת הערבון.
ההלכה בדבר "הליך קיים ועומד" אינה יכולה לעמוד כלשונה, אחרת יוצא שכל ערעור שכנגד שיוגש לאחר המועד יקובל. מכאן שהשאלה היא מה משקל יש לייחס לקשיים שעליהם עמד הפרקליט. כאמור חייב המבקש להסביר את האיחור, אבל אין לדרוש ממנו "טעם מיוחד" שכן אם עליו להראות טעם מיוחד בהסבריו יישלל לגמרי הטעם מההלכה בדבר "הליך תלוי ועומד". כיון שדי בטעם רגיל לאיחור יש לראות בהסברי הפרקליט טעם מספיק.
(בפני: הרשם ברטוב. עו"ד א. שלוש למבקשת, עו"ד מ. קיין למשיב. 2.4.81).
המ' 759/80 - יוסף אביטל נגד מדינת ישראל
*הקלה בעונש עקב טעות בהוצאת פקודת המאסר לאחר דחיית הערעור בביהמ"ש המחוזי (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער הורשע בבימ"ש השלום במעשה בריונות מובהק ונדון ל-90 ימי מאסר בפועל ומאסר על תנאי. הוא ערער לביהמ"ש המחוזי ושם הושאר העונש בעינו. ביהמ"ש המחוזי הוסיף כי אילו הוגש ערעור נגדי היה שוקל החמרת העונש "מעל 30 ימי המאסר" שנגזרו. ברור איפוא שהשופטים שגו בקריאת גזה"ד, ובהתאם לפסה"ד של ביהמ"ש המחוזי הוצאה פקודת מאסר ל-30 יום. המערער ריצה את ענשו ולאחר מכן התגלתה הטעות. הענין חזר לביהמ"ש המחוזי והפעם נחלקו בו הדעות. שופטי הרוב סברו שאין צידוק שלא לקיים את פסק דינו של בימ"ש השלום ואילו שופט המיעוט סבר כי לנוכח השתלשלות הענינים אין זה מן הראוי להחזיר את המערער לבית הסהר. הערעור נתקבל. אמנם העונש כפי שנגזר במקורו לא היה חמור יתר על המידה, אולם בינתיים הספיק המערער לרצות חלק מתקופת המאסר ובהחזרתו עתה לכלא היתה הממרה נוספת אף מעבר למה שכיוון בימ"ש השלום. אי לכך הומלט כי יתרת תקופת המאסר בפועל תצורף לתקופת המאסר על תנאי.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, מ"מ הנשיא ח. כהן, בייסקי. עו"ד י. תוסיה-כהן למבקש, עו"ד גב' טפיירו למשיבה. 4.2.81).
ב"ש 359/80 - תמר נאור נגד חיים נאור
*הארכת מועד לבקשה לרשות ערעור (בקשה להארכת מועד - הבקשה נדחתה).
המבקשת איחרה ביום אחד בהגשת בקשה לרשות ערעור והגישה מיד בקשה להארכת מועד. הבקשה נדחתה. ביום האחרון הקבוע להגשת הבקשה לרשות ערעור נשלח מתמחה למזכירות ביהמ"ש המחוזי כדי לאשר עותק של ההחלטה נשוא הבקשה. המזכירות סרבה לאשר את העותק אלא אם כן יאושר תחילה ע"י השופט שנתן את ההחלטה. בינתיים חלפו שעות ואז גילה המתמחה כי חסר לו מסמך נוסף וחזר למשרד להכין את המסמך, ושוב עבר זמן ובינתיים הגיעה שעת סגירת ביהמ"ש. מיד למחרת היום הוגשה הבקשה להארכת מועד, אולם גם איחור של יום אחד איחור הוא. השאלה היא איפוא אם התקלה הנ"ל היתה בלתי נמנעת ואם היא מהווה "טעם מיוחד" להארכת המועד. התשובה היא שלילית. עורך הדין היה רשאי לאשר בעצמו את עותק ההחלטה של ביהמ"ש המחוזי על פי צילום ההחלטה שהיתה בידו ולא היה צורך לשלוח את המתמחה לביהמ"ש לשם כך. אם רצה עורך הדין לקבל אישור המזכירות לא צריך היה לחכות ליום האחרון. גם העיכוב בשל אי צירוף המסמך הוא בלתי סביר וניתן היה להגיש את ההליך בלי אותו מסמך. העדר העירנות מצד המתמחה לסכנת האיחור, אין בכוחה לשמש הצדקה או הסבר מתקבל על הדעת ומכאן שהמבקשת לא הראתה "טעם מיוחד" כנדרש.
(בפני: הרשם ברטוב. עו"ד י. אבירם למבקשת, עו"ד א. הכהן למשיב. 21.1.81).
ב.ש. 30/81 - מדינת ישראל נגד מוריס לוגאסי
*שחרור בערובה (ערר על שחרור בערובה - הערר נדחה).
ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המשיב בשלוש עבירות של כליאת שוא והדחה בחקירה. אחרי הכרעת הדין הוגשה רשימת הרשעותיו הקודמות ובהן עבירות רבות וחמורות. לאחר מכן העיד, מטעם המשיב, הרב פרידמן כמי שעוסק במסגרת עבודה קהילתית בשיקום עבריינים, והלה הביע תקוה כי אם המשיב ישנה דרכיו ויכנס לישיבת החוזרים בתשובה "אור החיים" בירושלים יש לו סיכוי לחזור למוטב. לדבריו יש לישיבה זו הצלחות רבות בשיקום עבריינים. ביהמ"ש המחוזי החליט לדחות ל-6 חדשים את מתן גזר הדין, ובינתיים שחרר את המשיב בערובה כדי שיוכל להתחיל בנסיון שהוצע לגביו. הערר נדחה.
אין ספק שהעבירות חמורות. המשיב התקשר עם המתלוננת שעסקה פעם בזנות וחי אתה פרק זמן מסויים ובאותה עת לא עסקה בזנות. הם אף נרשמו לנשואין, אך כשהמתלוננת עזבה את המשיב הוא חטף אותה וכלא אותה והשתמש נגדה במעשי אלימות כדי שתחדש את הקשר אתו. כן איים על עדים בנושא זה. בכל הנסיבות היה זה מעשה יוצא דופן לדחות את מתן גזה"ד ולשחרר את המשיב בערובה, ולכאורה נראה שביהמ"ש עשה שמוש לא נכון בשקול דעתו בענין זה. ברם, בסופו של דבר יתכן שיש לתת הזדמנות למשיב ולאלה שמטפלים בעניינו להראות שהאמון שביהמ"ש נתן בהם היה מוצדק. ככל הנראה התרשם ביהמ"ש מהופעת המשיב כי לא אפסה תקוה להצילו משקיעה בחיי הפשע ויש לנצל הזדמנות, אולי בלתי חוזרת, לשנות את דרך חייו של המשיב לטובה. יש בכך סיכון לא קטן, אך אם התרשם ביהמ"ש דלמטה שעל אף הסיכון קיים סיכוי של הצלחה אין להפסיק באיבו את הנסיון. עם זאת יש להוסיף תנאי לשחרור בערובה כי המשיב לא יעזוב את ירושלים בלי אישור בכתב של ראש הישיבה ושראש הישיבה יתחייב להודיע למשטרה מיד על כל היעדרות של המשיב מהישיבה.
(בפני: השופט י. כהן. עו"ד גב' י. טפיירו למבקשת, עו"ד י. פליבר למשיב. 8.2.81).
ב.ש. 25/81 - מדינת ישראל נגד קלר חודדה
*שחרור בערובה (ערר על שחרור בערובה - הערר נדחה).
המשיבה הואשמה בכך כי יחד עם 3 אחרים תקפה את המתלוננת וביצעה בה חתכים חמורים בלחיה, במצחה ובשרשי ידיה. ביהמ"ש המחוזי דחה את בקשת התביעה לעצור את המשיבה עד גמר ההליכים והערר נדחה. המשיבה היא בת 19, היא נשואה מזה 4 חדשים ואין לה כל עבר פלילי. המשיבה נמצאת במעצר כבר 21 יום וביהמ"ש המחוזי הורה על איסור כניסת המשיבה, שהיא תושבת רמלה, לעיר זו כדי שלא תוכל לאיים על המתלוננת. בנסיבות אלה אין לומר שהשימוש שנעשה ע"י ביהמ"ש המחוזי בשיקול דעתו היה מוטעה.
(בפני: השופט י. כהן. עו"ד ח. לי-רן למבקשת, עו"ד גב' ה. מרמור למשיבה. 25.1.81).
ב.ש. 21/81 - מדינת ישראל נגד אלבליה אברהם
*שחרור בערובה (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
המשיב הואשם בעבירות של סרסרות ומעשי זנות באשתו והמדינה ביקשה מעצרו עד תום ההליכים נגדו. ביהמ"ש המחוזי הורה על שחרור המשיב בערובה והערר נתקבל. ביהמ"ש כבר דן פעם אחת בשחרור המשיב בערובה והחליט אז לשחררו בהיותו סבור שקיים ספק בדבר דיותו של הסיוע לעדות המתלוננת. הענין הגיע לביהמ"ש העליון בערר ולפני הדיון הגישה התביעה בקשה לביהמ"ש המחוזי לעיון חוזר ולפיכך הוחזר הענין לביהמ"ש המחוזי תוך הסכמה כי בינתיים יהיה המשיב במעצר. בדיון החוזר הגישה התביעה חומר נוסף שכנראה הניח את דעתו של ביהמ"ש המחוזי להצדיק מעצר המשיב עד לגמר ההליכים, אעפ"כ החליט לשחררו בערובה משום שהחומר ההוא כבר היה בנמצא בידי התביעה בשעת הדיון הקודם והשופט סבר שאין להטריד את המשיב יתר על המידה בשל טעויותיה של התביעה. ביהמ"ש העליון החליט כי בנסיבות המקרה הנוכחי, להבדיל מאשר מקרים אפשריים אחרים, אין להסכים עם החלטת ביהמ"ש המחוזי. ספק אם כבר בגלגול הראשון של הפרשה לא היה מקום להורות על מעצר המשיב. מדובר בנאשם אלים ושחרורו בשלב הנוכחי עשוי לסכן את שלומה של המתלוננת. אכן זו כבר מסרה עדות הקושרת את המשיב למעשה, אולם נעשים מאמצים כדי להניעה לחזור בה מעדותה. על יסוד כוחם המצטבר של החומר הנוסף שהוגש ע"י התביעה והנסיונות להשפיע על עדים, שלא היו קיימים בעת הדיון הראשון בפרשה, המסקנה היא שיש לקבל את הערר.
(בפני: השופט לוין. עו"ד גב' וקסלר למבקשת, עו"ד אוחיון למשיב. 22.1.81).
ב.ש. 29/81 - שמעון לוי נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
המבקש הוא אחד הנאשמים בפרשת רצח כפול ולמבקש מיוחסות בכתב האישום עבירות של סיוע לאחר המעשה והשמדת ראיות. בשעת הדיון בבקשה זו הגיע שלב המשפט לפרשת ראיות ההגנה. לפני תחילת המשפט החליט ביהמ"ש המחוזי לשחרר את המבקש בערובה ובערר לביהמ"ש העליון הוחלט לעצור את העורר עד גמר ההליכים. המבקש הגיש בקשה לעיון חוזר בטענה של "שינוי הנסיבות", היינו גמר עדויות התביעה המונע סכנה של שיבוש הליכי משפט מצד המבקש וכן שינוי לרעה במצב הבריאותי של המבקש. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה והערר על כך נתקבל, והוחלט כי עם תום עדויות ההגנה ישוחרר המבקש בערובה. בערר הקודם שבו הוחלט לצוות על מעצר העורר צויינו כנימוקים לכך החומרה המיוחדת של העבירה והצורך לברר אשמות מסוג זה ללא חשש לשיבוש הליכי משפט, וכן הראיות לכאורה שבידי התביעה והספק אם יש במצב הבריאותי של המבקש כדי למנוע מביהמ"ש בסיום ההליכים להטיל על המבקש עונש מאסר בפועל. בינתיים הוגשו חוות דעת רפואיות חדשות המצביעות על החמרה במצב הבריאותי של המבקש וכן נסתיימו עדויות התביעה והחשש מפני השפעה על עדים אלה חלפה. ברם ניתן לשבש הליכי משפט גם ע"י השפעה על עדי הסניגוריה. בכל הנסיבות ניתן כיום להורות על שחרור המבקש בערובה ואולם השחרור יידחה עד גמר עדויות הסניגוריה.
(בפני: השופט י. כהן. עו"ד ד. אבי יצחק למבקש, עו"ד א. שדר למשיבה. 30.1.81).
ב.ש. 31/81 - יצחק אהרוני נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
המבקש הוא אחד הנאשמים בפרשת רצח כפול ומיוחסות לו בכתב האישום עבירות של סיוע לאחר מעשה והשמדת ראיות. בתחילה הורה ביהמ"ש המחוזי לשחרר את המבקש בערובה אך בערר לביהמ"ש העליון הוחלט על מעצרו עד תום ההליכים. משנגמרו ראיות התביעה ביקש המבקש עיון חוזר בשאלת מעצרו וטענתו כי עתה אין חשש של השפעה על עדי התביעה ובכך יש לראות שינוי נסיבות המצדיק שינוי ההחלטה הקודמת. הבקשה נדחתה ע"י ביהמ"ש המחוזי והערר נדחה. טענת העורר הינה כי נאשם שני באותו משפט, שמעון לוי, שוחרר בינתיים בערובה לפי החלטת ביהמ"ש העליון ולכן יש לשחרר גם אותו. אין לקבל טענה זו. אכן צודק הסניגור כי עתה אין חשש של שיבוש הליכי משפט. אולם כאשר הוחלט בערר הקודם על מעצר העורר עד גמר ההליכים לא היה זה בשל הנימוק היחידי של חשש שיבוש הליכי משפט. צויין גם שיקול נוסף והוא - האינטרס הציבורי של החזקת נאשמים בעבירות חמורות במעצר עד גמר בירור דינם. אינטרס ציבורי זה מבוסס על חומרת העבירה המיוחסת לנאשם. כן לוקח ביהמ"ש בחשבון שיקוליו את אורך התקופה מזמן המעצר ועד שיסתיים המשפט ובעניננו עומד המשפט לפני סיומו. אם כי הסכנה לשיבוש הליכי משפט חלפה, עדיין נשאר בתקפו הנימוק של האינטרס הציבורי כאמור. המבקש גם אינו יכול להיבנות מעובדת שחרורו של שמעון לוי שכן הנימוק החשוב לשחרור זה היה המצב הבריאותי של אותו מבקש.
(בפני: השופט י. כהן. עו"ד אלוני למבקש, עו"ד גלט למשיבה. 6.2.81).
ב.ש. 299/80 - אריה חסין נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
המבקש מואשם בעבירות סמים וביהמ"ש המחוזי הורה על מעצרו עד תום ההליכים. הערר נדחה. המבקש מסתמך על החלטת ביהמ"ש העליון בעררם של שני נאשמים אחרים בעבירות סמים, אולם אין להקיש מהמקרה ההוא לעניננו. הטעם העיקרי שהניע את השופט בערר הוא לשחרר את הנאשמים היה ששם לא צויינו השעות שבהן נעשו לטענת התביעה
עסקות המכירה של הסם ודבר זה היה עלול לקפח את הגנת המבקשים אם יטענו טענת אליבי. לעומת זאת במקרה דנא העידו העדים שאחרי העסקות שבהן קנו את הסם מאת העורר הלכו הישר למשטרה ומסרו את הסם. יש בזה הגדרה מספקת של זמן ביצוע העבירות שבהן הואשם העורר. כמו כן, ענין אי הזכרת השעה המדוייקת של ביצוע העבירה אינו מהווה פגם המצדיק בכל מקרה שחרור הנאשם והכל תלוי בנסיבות הענין ובהערכת הראיות שבידי התביעה. בעניננו מצדיקות הראיות שבידי התביעה את מעצר המבקש.
(בפני: הנשיא לנדוי. 6.1.81).
ב.ש. 269/80 - שיך מוחמד אלמעוטי ואח' נגד עומר עלמי ואח'
*הארכת מועד לבקשה להמשך הליך שהחלו בו הצדדים בבימ"ש מחוזי בתקופה הירדנית (בקשה להארכת מועד - הבקשה נתקבלה).
המבקשים טוענים שעוד מהתקופה שקדמה למלחמת ששת הימים היו שותפים עם המשיבים בנכס מקרקעין. הנכס נמצא בהסדר עוד מהתקופה הירדנית והמבקשים הגישו תובענה מתאימה בגדר הליכי ההסדר. התובענה לא הגיעה לסיומה עקב מלחמת ששת הימים. לאחר מכן היו הליכי משפט שונים בין הצדדים שבהם תבעו המבקשים מאת המשיבים דמי שכירות שהמשיבים גבו משוכר של המקרקעין, ובימ"ש השלום קבע כי אין לו סמכות לדון בנושא כל עוד לא הוכיחו המבקשים חלקם בבעלות בנכס. לפיכך העביר את הדיון לביהמ"ש המחוזי בשבתו כבימ"ש לקרקעות. כאן נתקלו המבקשים בטענה טרומית שתובענתם הוגשה באיחור שכן לפי תקנה 6 לתקנות הסדרי משפט ומינהל (רציפות הליכים אזרחיים) אין לדון ב"הליך אזרחי" אלא אם הוגשה בקשה על כך בתוך שנה מתחילת התקנות, היינו עד יום 21.11.69. ביהמ"ש המחוזי החליט לעכב את הדיון כדי לאפשר למבקשים לפנות לביהמ"ש העליון, על פי אותן תקנות, ולבקש הארכת מועד. מכאן הבקשה להארכת המועד והבקשה נתקבלה. להבדיל מדברי חקיקה אחרים אין המבקש הארכה לפי תקנה זו צריך להצביע על קיומו של "טעם" או "טעם מיוחד" או "סיבה סבירה" לאיחור, אלא השיקול היחידי הוא אם יש צורך בהארכת המועד למען הצדק. בעניננו אין דרך בפני המבקשים לממש את זכויותיהם הנטענות אלא בדרך של הארכת המועד. כיון שכך אין כל סיבה שלא לאפשר למבקשים להמשיך בהליכים שהוחל בהם ע"י הארכת המועד כמבוקש.
(בפני: השופט לוין. 11.2.81).
בג"צ 529/80 - ברוריה גרצברג נגד הועדה המקומית לתכנון ובניה המרכז ואח'
*בקשה לרשיון בניה בקרקע חקלאית (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
עתירה זו ענינה בקשה לבניית בית מגורים בחלקה שהיא קרקע שהוכרזה כחקלאית על פי סעיף 5 לחוק התכנון והבניה (להלן - החוק). לפי התכנית שחלה על החלקה לפני תחילת החוק מותר היה לבנות בית מגורים בחלקה. לנוכח דיני החוק החדש סרבו הרשויות המוסמכות להעניק היתר בניה כמבוקש. בינתיים קבע הנשיא לשעבר זוסמן בהמ' 271/79, בבקשה לרשות ערעור בענין פלילי, כי אם על פי התכנית שהיתה קיימת בעת חקיקת החוק מותר היה לבנות על קרקע מסויימת, הרי העובדה שאותה קרקע הפכה לקרקע חקלאית לפי החוק אינה פוגעת בהוראת התכנית המלה על הקרקע אלא אם כן פורסמה תכנית חדשה לאותה קרקע. בעקבות אותה הלכה הכינה הועדה המחוזית תכנית חדשה לאזור שבו נמצאת חלקת העותר, התכנית פורסמה אך היה פגם בפרסום. בינתיים פנתה העותרת מחדש לועדה המקומית ולאחר הליכים שונים החליטה להעניק לה רשיון בניה, העותרת נדרשה לשלם את האגרה, אך לפני שהוצא היתר הבניה חזרה בה הועדה ממתן הרשיון והחזירה את האגרה לעותרת.
בדחותו את עתירת העותרת לצוות על המשיבים להעניק לה את רשיון הבניה קבע בג"צ בין היתר:
נראה שצדקו המשיבות בסירובן בשלב הראשון של הטיפול לתת היתר לעותרת
לבנות מבלי שנתקבל אישור מהועדה החקלאית כנדרש בחוק. העובדה שלפי התכנית שחלה על האזור לפי תחילת החוק ניתן היה לבנות אינה מצדיקה מתן היתר. בכך הסתייג בג"צ מההלכה שנקבעה בהמ' 271/79 הנ"ל.
אולם גם אם נקבל את ההלכה שנפסקה בהמ' הנ"ל עדיין צודקות המשיבות בסרובן לתת היתר בניה לעותרת. הועדה המחוזית החליטה בינתיים לפרסם תכנית חדשה למקום ובעקבות הפגם בפרסום הראשון בילקוט הפרסומים פורסמה התכנית שנית ואין לקבל את הטענות בדבר פגמים גם בפרסום השני. בפרסום השני נאמר מה הם תחומי התכנית ולא נאמר מה הם השינויים המוצעים בתכנית, אך אין חובה לציין מה הם השינויים.
אין צורך כי היזמה לשינוי התכנית תבוא מהועדה החקלאית. היא יכולה לבוא הן מרשויות התכנון הרגילות והן מהועדה החקלאית.
החלטת הועדה המקומית לתת את ההיתר אינה מהוה עדיין היתר, ורק מסמך בכתב שהוצא ע"י הועדה המקומית מהוה היתר בניה. כמו כן רשאית ועדה מקומית לחזור בה מהחלטה לתת היתר בניה אם יש טעמים לכך.
אפילו שגתה הועדה המקומית בנימוקיה כאשר החליטה לבטל את ההיתר, הרי בעת ברור העתירה כבר היה ההיתר שלא כדין עקב פרסום ההגבלות, ועל כן אין הועדה המקומית רשאית לתת היתר ובג"צ לא יורה לועדה לתת היתר שאותו אין היא רשאית לתת על פי הדין.
(בפני השופטים: י. כהן, ברק, בייסקי. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד סער לעותרת, עוה"ד גב' לחובר וגב' שקד למשיבות. 15.2.81).
בג"צ 801/80 -ישק עדה נגד ביה"ד הארצי לעבודה
*החלטת ביה"ד הארצי לעבודה להחזיר תיק לביה"ד האזורי (העתירה נדחתה).
סכסוך עבודה שבין העותרת לבין המדינה הגיע לביה"ד הארצי לעבודה והוא החזיר את הענין לביה"ד האזורי. העתירה נדחתה. אשר לטענה כי ביה"ד הארצי לא שמע את בעלי הדין - דבר זה אינו גלוי על פני הפסק. זאת ועוד, טרם תמה מלאכתו של ביה"ד לעבודה בענין וכבר מטעם זה הפניה לבג"צ היא מוקדמת מדי. כמו כן, החזרת תיק לערכאה קודמת לשם השלמת דיון, רחוקה בדרך כלל מלהוות נושא המחייב התערבות מטעמי צדק, שהרי תכלית ההחזרה היא להגיע לחקר האמת. יש להבדיל בין השאלה אם בעל דין זכאי להזדמנות לתקן בשלב הערעור את מה שעוות או החסיר בשלב הראשון ועל כך התשובה היא שלילית, לבין השאלה אם מוסמך ביהמ"ש או ביה"ד היושב לערעור להורות על כך מיזמתו. סמכות זו קיימת אלא שיש להשתמש בה בזהירות רבה ובנסיבות מיוחדות. גם אם הפעם לא היה מקום להחזרת הדיון אין לראות בכך שאלה בעלת חשיבות המצדיקה פניה לבג"צ.
(בפני השופטים: גב' בן פורת, אלון, טירקל. עו"ד י. וינוגרד לעותרת. 11.2.81).
בג"צ 886/79 - אברהם בניאל נגד ביה"ד הארצי לעבודה ואח'
*התערבות בג"צ בפסיקת ביה"ד לעבודה כדי למנוע השתרשות טעות משפטית (התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי).
העותר הוא מהנדס שהיה מנהל תעשיית מחצבי ישראל (להלן - תמ"י) והתפטר בשנת 1973. הוא הגיש תביעה נגד תמ"י בגין תשלומים שונים שדרש אך תביעתו נדחתה בעיקרה. ביה"ד הארצי לעבודה קיבל את ערעור העותר וקבע כי הוא זכאי גם לפיצוי בשל כך שנמנעה ממנו יציאה לחופשת שבתון. לדעת העותר צריך היה הפיצוי להתייחס ל-30 חדשי שבתון ואילו ביה"ד העמיד את הפיצוי על 12 חדשי שבתון בלבד. לדעת ביה"ד לעבודה לא היתה התביעה נסמכת על זכות לפדיון חופשת השבתון הבאה מכח חוזה העבודה, אלא תביעה לפיצויים הנובעת מהפרתו של חוזה זה. כמסתבר "כפה" המעביד על העותר שלא לצאת לחופשת שבתון. ביה"ד הסתמך על מסמכים שונים, הסכמים ותקנון העבודה בתמ"י כדי להפחית את פדיון חופשת השבתון וכן הסתמך על "אי הפחתת
הנזק" ע"י העותר בכך שלא עמד על עריכת הסכם חדיש שיבטיח פיצוי בשל אי יציאה לשבתון. עתירת העותר נתקבלה בכל הנוגע להפחתה בגין "אי הפחתת הנזק". בג"צ ציין כי ספק אם צדק ביה"ד לעבודה שהתביעה נסמכת על הפרת החוזה ולא על זכות הנובעת מכח חוזה העבודה. אך מכיון שבעלי הדין קיבלו עליהם קביעה זו של ביה"ד לעבודה יש לבדוק את המחלוקת על פי נתון זה. בג"צ הגיע למסקנה כי אין לראות את העותר כמי שיכול היה להפחית את הנזק ע"י השגת הסדר עם תמ"י באשר לאי יציאה לחופשת שבתון. אין לחייב צד לחוזה שנפגע עקב הפרתו לדרוש מהמפר לערוך חוזה חדש. כמו כן מוטלת בספק נכונות תמ"י לערוך הסכם חדש, וכן אין כל בטחון כי אילו נעשה הסכם חדש כזה היתה תמ"י מקיימת אותו.
אף שטעותו של ביה"ד גלויה על פני פסקו, הסס בג"צ אם ענין זה ראוי שיתערב בו. בסופו של דבר לא קבע ביה"ד את השיעור שיש להפחית בגין "אי הפחתת הנזק" והביא בחשבון גם שיקולים נוספים, הם המסמכים של תמ"י הנוגעים לענין. כך שאפילו ייערך חשבון חדש יתכן וההפרש לא יהיה משמעותי. גם בחינתו של הענין על פי העקרונות המנחים את בג"צ לפיהם העילות המצדיקות ביטול פסיקתו של ביה"ד לעבודה הם טעות. משפטית הגלויה על פני הפסק ופגיעה בעיקרי הצדק מעוררת ספק אם זה המקרה שבו יש להתערב. אולם קיים כאן שיקול נוסף המצדיק התערבות בג"צ וזה השיקול שהכריע כאן. שיקול זה הוא החשש להשתרשותה של טעות משפטית בסוגיה מרכזית בדיני עבודה וביחסי עבודה. כדי למנוע זאת יש לבטל אותו חלק מפס"ד ביה"ד לעבודה המתייחס לענין "אי הפחתת הנזק" ע"י העותר.
(בפני השופטים: י. כהן, ברק, טירקל. החלטה - השופט טירקל. עו"ד אטיאס לעותר, עו"ד בן טובים למשיבים. 19.2.81).
בג"צ 812/80 - ארגון עובדי צה"ל ואח' נגד ביה"ד הארצי לעבודה ואח'
*התערבות בג"צ בפסיקת ביה"ד לעבודה בפירוש הסכם עבודה (העתירה נדחתה).
השאלה השנויה במחלוקת בין העותרים ובין המדינה היא אם בנוסף על תשלום הפנסיה המגיעה לעובדים האזרחיים בצה"ל, לפי ההסכם הקיבוצי שנכרת בענינם, מגיעים להם גם פיצויי פיטורין. שתי הערכאות של ביה"ד לעבודה פסקו בשאלה זו לזכות המדינה והעתירה לבג"צ נדחתה. מן העתירה ומתיק הנספחים עב הכרס שצורף, עולה שקורות ההסכם שנכרת בשנת 1973 מסובכות, ומסובך גם מבנה הטענות של הפרקליט שנועדו לסתור את המשמעות של סעיף בהסכם התומך בגישת המדינה. סעיף זה ברור על פניו וכל הטענות על תקפו של הסעיף ומשמעותו אינן מגלות טעות משפטית על פני פסקי הדין של בתי הדין לעבודה. לכל היותר ניתן לומר שלענין זה פנים לכאן ולכאן ואין די בזה כדי שבג"צ ייזקק לענין שזכה לדיון מלא בבתי הדין לעבודה המתמחים בסוגיות של דיני העבודה.
העותרים טוענים כי ביה"ד לא עשה מלאכתו שלמה באשר סרב לתת הצהרה שאותה ביקשו העותרים באשר למהותה של הפנסיה המגיעה לעובדים. אם בתי הדין לא נתנו את ההצהרה כי לא נראתה להם רלבנטית לצורך הפלוגתא האמיתית, ממילא אין גם מקום לחששו של פרקליט העותרים כי האמרות של בתי הדין בנושא זה עשויות להשתיק את העותרים בהתדיינות העשויה להיות בעתיד. כיון שהערות אלה לא היו דרושות לצורך הפסיקה במחלוקת אין הן בגדר פלוגתא פסוקה.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, י. כהן, אלון. החלטה - הנשיא לנדוי. עו"ד גבע לעותרים.26.1.81).
בג"צ 25/81 - רחמים דדה נגד מדינת ישראל
*בקשה שהיועהמ"ש ישנה סעיף אישום (העתירה נדחתה).
העותר הועמד לדין בביהמ"ש המחוזי בעבירה של אינוס במרמה. העונש לעבירה זו הוא 10 שנים ובטעות שמע את המשפט שופט דן יחיד. משתמו שמיעת הראיות וסיכומי הצדדים נתגלתה התקלה וביהמ"ש זימן את הצדדים לדיון בנושא. ביהמ"ש אימץ את הצעת הפרקליטות להרשיע את העותר בעבירה של נסיון לאינוס, עבירה שהיא בסמכותו של דן יחידי העותר ערער לביהמ"ש העליון שקיבל את הערעור וקבע כי ההליכים בפני ביהמ"ש המחוזי היו בטלים מעיקרם. כיון שכך הגישה התביעה כתב אישום חדש לביהמ"ש המחוזי ושוב בעבירה של אינוס במרמה. העותר פנה ליועץ המשפטי בבקשה לעיכוב ההליכים ולחילופין כי התביעה תתקן את כתב האישום לנסיון לאינוס. הוא הסתמך על הבטחת הפרקליט בדיון הקודם בביהמ"ש המחוזי לשנות את הסעיף. תשובת היועץ המשפטי היתה כי הצעת הפרקליט בתיק הקודם נועדה להציל את ההליך המקורי ולמנוע עינוי דין, ברם משביטל ביהמ"ש העליון את ההליך המקורי ולא ניתן להצילו ע"י תיקון האישום חוזרת עמדת התביעה לאישום המקורי. העתירה נדחתה. הדברים שנאמרו ע"י התובע בתביעה הקודמת יש לראותם בהקשרם, על רקע מקומם וזמנם. מטרת ב"כ המדינה היתה להציל את ההליך. ההצעה לא נתקבלה ע"י העותר וההליך הקודם הוכרז כבטל. בנסיבות אלה אין מקום לקשור בין הצהרה בהליך הקודם לבין הליך חדש ונפרד.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, שמגר, לוין. החלטה - השופט שמגר. עו"ד רובין לעותר. 24.2.81).
בג"צ 8/81 - מוס שמעון נגד שר הבטחון ואח'
*בקשת עולה שהתגייר בחו"ל לשחררו משירות צבאי (העתירה נדחתה).
העותר הוא בן לאם נוצריה ולאב יהודי. לפני כשלוש שנים עלה ארצה מבומביי שבהודו ולקראת עלייתו עבר הליך גיור. משהגיע ארצה עם הוריו רכש אזרחות ישראלית מכח חוק השבות. עתירתו היא לשחררו משירות בטחון. עתירתו נדחתה. טענת העותר היא שגיורו לא הוכר בארץ וכי הוא רוצה לעזוב את הארץ לצמיתות. מתשובת הפרקליטות עולה כי המדיניות של שלטונות הצבא היא לגייס לשרות נוצרים, שהם אזרחי מדינת ישראל, אשר קיבלו אזרחותם מכח חוק השבות.
לפי חוק שרות בטחון אזרח ישראלי חייב בשרות צבאי. סמכות הפטור נתונה לשר הבטחון ולפועלים בשמו. אם יש בידי העותר נימוקים שעדיין לא הובאו בפני הרשויות המוסמכות יוכל לפנות למשיב בבקשה חדשה המבוססת על נימוקים אלה. לבג"צ אין עילה להתערב בדבר.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, גב' בן פורת, טירקל. החלטה - הנשיא לנדוי. עו"ד נ. סאבא לעותר, עו"ד גב' ד. בייניש למשיבים. 26.2.81).
בג"צ 27/81 - לזר קליינמן נגד היועץ המשפטי לממשלה
*בקשה שהיועהמ"ש יעכב הליכים
(העתירה נדחתה).
העותר הועמד לדין בגין משיכת שיק ללא כיסוי, וזאת לאחר שהשיק נפרע באמצעות הליכי הוצל"פ. העותר ביקש עיכוב הליכים ע"י היועץ המשפטי והלה השיב כי הוא מעכב הליכים פליליים רק במקרים חריגים ועל יסוד טעמים מיוחדים שאינם חלים כאן. העתירה נדחתה. העובדה שהשיק נפרע בהליכי הוצל"פ אין בה, כשלעצמה, כדי למחוק את העבירה הפלילית, באם אכן נעברה העבירה. זאת גם אם השיק נפרע לפני הגשת כתב האישום. אשר לטענה כי לא נשלחה התראה למושך - גם ענין זה איננו מכריע לגבי שאלת האחריות הפלילית. על כל פנים קיום יסודות העבירה צריך להתברר בהליך משפטי רגיל ולא בעתירה לבג"צ.
(בפני השופטים: י. כהן, ברק, טירקל. עו"ד דוד לעותר, עו"ד בן טובים למשיב. 24.2.81).