ע.פ. 836/79 אהרון מיכאלי נגד מדינת ישראל
*הרשעת שוטר שחבל בעציר לפי סעיף 427 או 277.
* חומרת העונש.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בירושלים בת.פ. 450/78 - הערעור נדחה).
המערער שירת כסמל במשטרת ישראל בחברון ובתקופת שירותו נתגלתה בבור מים גוית אשה שהיא קרובת משפחתו של המתלונן. על יסוד מידע מודיעיני נחשד המתלונן בקשר לגרימת מותה של האשה והמערער יזם את חקירת המתלונן ביום שבת, כאשר נוכחות של אנשי משטרה בתחנת המשטרה היא דלה. בבוא המתלונן לחקירה החלו המערער, ועוד נאשמים, להשפיל את המתלונן ולהתעלל בו, הנחיתו עליו מהלומות באלה עד זוב דם והפשיטוהו עירום ועוד מעשי התעללות כגון אלה. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירות של פציעה שלא כדין שבוצעה בנסיבות מחמירות באלה שהיא "נשק קר" וכאשר נוכחים במקום שני אנשים או יותר שחברו יחדיו, וכן הרשיעו בעבירה לפי סעיף 427 לחוקהעונשין שלפיו המשתמש שלא כדין בכח כדי להניע אדם לעשות מעשה ענשו מאסר 7 שנים. ביהמ"ש המחוזי הטיל על המערער עונש של שנתיים מאסר בפועל. מכאן הערעור.
השופטת בן פורת:
א. היו עדויות מספיקות, כולל הודעותיו של המערער עצמו, כדי להסיק את המסקנות העובדתיות שנקבעו ע"י ביהמ"ש המחוזי, ואין ערכאה ערעורית מתערבת, בדרך כלל, בשאלות שבמהימנות. יתירה מזו, למקרא החומר הרי הוכח בעליל שהמערער ניסה לסחוט מהמתלונן הודיה, או לפהות מידע, על נסיבות מותה הבלתי טבעי של אותה אשה תוך שימוש באיומים, פציעה והתעללות, לפיכך אין מקום להתערב בהרשעה הנוגעת לפציעה שלא כדין.
ב. באשר לשימוש בכח כדי לסחוט הודיה קיימיים שני סעיפים בחוק העונשין. האחד, סעיף 277, דן בעובד ציבור המשתמש בכח או באלימות נגד אדם כדי לסחוט ממנו הודייה ודינו מאסר 3 שנים, היינו עוון, וסעיף אחר הוא סעיף 427 הדן בכל אדם המשתמש שלא כדין בכח כדי להניע אדם לעשות מעשה ודינו מאסר 7 שנים היינו פשע. ביהמ"ש הרשיע בעניניו את המערער בסעיף 427 ולטענת המערער, מכיון שהוא עבר את העבירה בהיותו שוטר, הרי היה עובד ציבור, ולפיכך ניתן היה להרשיעו לפי סעיף 277 בלבד. (טענה זו נתקבלה בדעת מיעוט ע"י השופטת בן פורת נגד דעתם החולקת של השופטים אלון ולוין).
ג. לכאורה קיים הבדל בין היסודות של שתי העבירות בכך שבסעיף 427 צויין כי השימוש בכח צריך להיות "שלא כדין", מילים שאינן מופיעות כלל בסעיף 277, ואולם למעשה הבדל זה הוא חסר משקל. המילים "שלא כדין" הן ברוב המקרים מיותרות ורק מרבות מבוכה. כן אין לומר כי סעיף 427 מבטל מכללא את סעיף 277 אלא שני הסעיפים שרירים וקיימים והבעיה היא רק אם הם קיימים במקביל או שהם מוציאים זה את זה. כאשר נכנסת לתוקף הוראה כללית בנושא בו קיימת בדין הוראה ספציפית רואים בכך ביטול מכללא של ההוראה הספציפית רק לעיתים נדירות ביותר. ד. (דעת מיעוט): אין לקבל את טענת התביעה כי עובד ציבור המשתמש בכח נגד אדם כדי לסחוט ממנו הודיה חלים עליו הן סעיף 277 והן סעיף 427 והברירה בידי התביעה על איזה מהם להשתית את האישום). קיימות בעניננו מצד אחד הוראה ספציפית פשוטה כמשמעה, הכלולה בסעיף 277 והנוגעת ישירות לענין, ומצד שני
הוראה כללית שאמנם אפשר להכניס גם את העובדות התואמות את ההוראה הספציפית לתחומה, אך הכלל הוא שכרגיל אין לעשות כן. להיפך, ההנחה היא שהמחוקק רצה כי הספציפי יגבר על הכללי, אלא אם כן מתבקשת מן הכתוב, במפורש או מכללא, מסקנה אחרת. לפיכך על העבירה דנא חל רק סעיף 277 ויש לתקן את סעיף ההרשעה בהתאם.
ה. ברם, חרף תיקון סעיף האשמה מפשע לעוון אין ממש בערעור על חומרת העונש. עונש של מאסר בפועל לשנתיים הולם את חומרת המעשה שביצעו המערער ושותפיו. היתה כאן פגיעה בתדמיתה של ישראל, בפרט בעיני התושבים של השטחים המוחזקים, בנוסף לחומרת המעשה עצמו, הטענה כאילו מצדיקה חקירתו של חשוד בשטחים המוחזקים שימוש באמצעי אלימות כדי להגיע לחקר האמת היא מקוממת. זהו הלך מחשבה מסוכן שיש לעקרו מן השורש.
השופט לוין:
בתיאוריה עשויים יחסי הגומלין בין הסעיפים 427 ו-277 להתפרש בשלושה אופנים שונים: כי סעיף 427 ביטל מכללא את סעיף 277; כי סעיף 427 חל רק לגבי אותם מקרים שאינם באים בגדרו של סעיף 277; כי שני הסעיפים עשויים להיות חילופיים והתביעה רשאית לבור לעצמה את הסעיף המתאים בנסיבות הענין. כשבאים לבחור את הפירוש המתאים יש להתחקות אחר כוונת המחוקק. לא נטען כאן כי סעיף 427 ביטל מכללא את סעיף 277, אך גם אילו נטענה טענה כזו הרי בנסיבות המקרה לא היתה עילה מספקת לקבלה. כמו כן אין לומר כי כוונת המחוקק היתה שסעיף 427 יחול רק במקרים שסעיף 277 לא חל וזאת לנוכח ההשתלשלות של חקיקת סעיפים אלה. יש לקבל את טענת התביעה כי שני הסעיפים האלה עומדים זה בצד זה והתביעה הכללית יכולה לברור לעצמה את הסעיף המתאים לפי השיקולים המיוחדים של המקרה המיוחד. לפיכך יש להשאיר על כנה את ההרשעה לפי סעיף 427.
השופט אלון:
יש לקבל את טענת התביעה כי שני הסעיפים הם חלופיים ועובד ציבור ניתן להביאו בפלילים על אחד מהם, הכל לפי החלטת התביעה בנסיבותיה המיוחדות של העבירה שנעברה ע"י עובד הציבור. יש טעם ונימוק על שום מה מצא המחוקק לנכון לתת סיכוי לעובד ציבור להיות מואשם בעבירה שהיא עוון בלבד. איש משטרה כשהוא בא להוציא מחשוד הודיה בעבירה או מידע בדבר העבירה פועל במסגרת מילוי תפקידו ושומה עליו לנקוט בכל האמצעים המותרים על פי דין כדי לגלות את העבירה והעבריין. כשם שאסור לו לחרוג מן המותר בנקיטת אמצעים כך מצווה הוא לנקוט באמצעים מותרים ויעילים כדי לבער את הפשע, במאמציו לשמירת האיזון הנכון והנאות יש ונוצר מצב דברים שהשוטר חורג מן המותר, אך נסיבותיה ואופיה של החריגה הם כאלה שלדעת התביעה די יהיה להעמידו בפלילים על עבירה שהיא עוון בלבד, לעומת זאת, כאשר מעשים שביצע תוך כדי מילוי תפקידו הם מעשים פליליים ברוטליים מובהקים, כמו בעניננו, אזי, לא זו בלבד שלא תעמוד לו הזכות שפעל במסגרת תפקידו, אלא זכות זו לחובה תיחשב לו שהרי כעובד ציבור מוזהר הוא יותר מאדם אחר שלא לנצל את מעמדו הרשמי.
(בפני השופטים: גב' בן פורת, אלון, לוין עו"ד י חובב למערער, עו"ד טפיירו למשיבה. 9.9.80).
ע.פ. 625/79 שלמה נזרי נגד מדינת ישראל
*הפעלת מאסר על תנאי.
(ערעור על חומרת העונש נדחה פה אחד וערעור על הפעלת מאסר על תנאי נדחה ברוב דעות)
המערער ועוד נאשם הורשעו בעבירה של שוד לפי סעיף 402 לחוק העונשין וזאת לאחר שהשניים התנפלו על פלוני שישב בגן בנימין עם פלמונית, שהיתה בעצה אחת עם המתנפלים. הם היכו את המתלונן ושדדו ממנו כספים ובגין כך נדון המערער ל-4 שנות מאסר וכן הופעל במצטבר מאסר על תנאי של 9 חודשים, בעוד שהנאשם השני נדון לשנה וחצי מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי. הערעור נסב על חומרת העונש וכן על הפעלת מאסר על תנאי.
השופט אלון:
א. באשר לחומרת העונש - אין הוא חמור כלל. זוהי עבירת שוד חמורה במהותה ובנסיבותיה הפוגעת קשה בשלום הציבור ומשבשת עליו אורחותיו וחייו התקינים. אשר לטענה של חוסר אחידות בעונשים כי הנאשם השני נדון רק לשנה וחצי מאסר בפועל - נסיבות מיוחדות לכל אחד ממבצעי הפשע. המערער הוא בעל הרשעות קודמות שעליהן כבר נדון למאסר בפועל ועבירתו זו ביצע שלושה חודשים לאחר שהורשע על עבירה אחרת. גם תלוי ועומד נגדו מאסר על תנאי. שותפו לעבירה צעיר ממנו ב-3 שנים והוא באמצע שרותו הצבאי ואין לו הרשעה קודמת. לפיכך אין להתערב במידת העונש.
ב. טענתו העיקרית של המערער היא שלא היה מקום להפעיל את המאסר על תנאי של 9 חודשים. התנאי כפי שנוסח בהרשעה הקודמת הוא "שהנאשם לא ירצה עונשו אלא אם יעבור תוך 3 שנים עבירה... על פי אחד מסעיפי פקודת החוק הפלילי...238, 241(א), 251". לכאורה, מאחר שבענין דנא לא הורשע המערער בעבירות הנ"ל אלא בסעיף 402 של שוד לא נתמלא התנאי ולא היה מקום להפעיל את עונש המאסר. על כך אומר ביהמ"ש המחוזי כי בהרשעתו בתיק זה הפר הנאשם את התנאי בכך שעבר את העבירה עפ"י סעיף 241 (א) בצירוף היסודות הנוספים שבעבירת השוד. טוען המערער כי גם אם עבירת השוד לפי סעיף 402 לחוק העונשין כוללת בחובה את היסודות של עבירת החבלה שבסעיף 241, הרי מאחר ושתי העבירות נמנות על שני ענפים פליליים שונים ומיוחדים בחוק העונשין - עבירת השוד על "משפחת" עבירות הנוגעות לרכוש ועבירת החבלה על "משפחת" עבירות כלפי גופו של אדם - אין כאן מקום להפעלת מאסר על תנאי. אין לקבל טענה זו. המבחן להפעלת התנאי אינו מבחן טכני פורמלי אלא מבחן מהותי עניני. השאלה היא אם התנהגותו הפלילית של הנאשם שעליה הוא הועמד לדין והורשע מקיימת את היסודות של עבירת התנאי.
ג. (דעת מיעוט) מתוך עיון בהרשעת המערער, בעבירה זו, כפי שהורשע בה, עולה כי לא נתקיימו היסודות של עבירת התנאי ומשום כך מן הדין הוא שלא להפעיל את המאסר על תנאי. יסוד מהותי של העבירות לפי סעיפים 238, 241 ו-251, הנקובות בעבירות אשר בהרשעתן יופעל המאסר על תנאי, הוא החבלה בגופו של אחר. לעומת זאת, בהגדרת עבירת השוד לפי סעיף 402, אין מעשה החבלה מופיע כיסוד הכרחי. בסעיף 402 (ב), שלפיו עבירת השוד בנסיבות מסויימות עונשה המירבי הוא 20 שנות מאסר, מופיע מעשה החבלה כאחת החלופות כשהחלופה האחרת היא שהשוד נעשה בחבורה. בענין שלפנינו הורשעו הנאשמים בעבירה חמורה של שוד בצוותא, וזו חלופה שבה לא מופיע מעשה החבלה כיסוד הכרחי. כך שלמרות שלמעשה נלוותה לשוד גם חבלה בנשדד, הרי להלכה ההרשעה היא על החלופה של שוד בצוותא ולא על זו של שוד שהיה עימו פציעת אדם או הכאתו. לכן גם אם עבירת ההרשעה אינה צריכה להיות זהה עם עבירת התנאי, ודי אם מצויים בשתי העבירות יסודות זהים, עדיין צריך שהיסוד הזה ישמש חלק מהותי של ההרשעה בעבירה הנוכחית, ולא די בכך שהיסוד הזהה נקבע כממצא עובדתי ואפשר היה להרשיע על עבירה שבה מצוי היסוד הזהה אם למעשה לא הרשיעו בכך.
הנשיא לנדוי:
המערער וחברו הואשמו בכתב האישום כי "תקפו את המתלונן היכו אותו באגרופים, הפילו אותו ארצה, ניסו לחנוק אותו...". כל זאת בעת ביצוע השוד וצויין גם בכתב האישום כי "השודדים שדדו את המתלונן בצוותא אחרי שהיכוהו ופצעוהו כפי שתואר לעיל". בהכרעת הדין עולה כי העובדות נקבעו בהתאם לגירסת המתלונן שהיכוהו ופצעוהו וחבלו בו, הכאת המתלונן והחבלה בו היו איפוא יסוד מיסודותיה העובדתיים של העבירה שבה הורשע המערער, ומשום כך מן הדין היה להפעיל את המאסר על תנאי, באשר התנאי היה שהמערער לא יעבור עבירה לפי הסעיפים 241 וכו'. העובדה שהשוד בוצע גם בצוותא אינה גורעת מיסוד החבלה הכלול ביסודות העבירה שבה הורשע המערער. לדעה זו של הנשיא הצטרף השופט בייסקי.
(בפני השופטים; הנשיא לנדוי, אלון, בייסקי. עו"ד מנשה משה למערער, עו"ד ח. ברנזון למשיבה. 8.9.80).
ע.א. 219/79 ד"ר זאב ירמלוביץ ואח' נגד משה חובב
*תביעת פיצויים נגד פסיכיאטר מחוזי שהוציא צו אשפוז.(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בתל אביב בע.א. 279+304/78 - הערעור נתקבל)
ת בן פורת הצטרפו בפסקי דין קצרים הנשיא ומ"מ הנשיא).
המשיב הגיש בבימ"ש השלום תביעה לפיצויים נגד המערער, שהוא פסיכיאטר מחוזי, וזאת באשר המערער הוציא נגד המשיב הוראת אישפוז, לטענת המשיב ללא בסיס, ברשלנות ובניגוד לרצונו. בימ"ש השלום קבע כי הוראת האישפוז אכן לקתה בפגמים ואולם לדעתו הוכח שלמעשה אכן נתקיימו במשיב התנאים של סעיף 5 לחוק טיפול בחולי נפש, המצדיק את אישפוז החולה, ומכאן שניתק הקשר הסיבתי בין רשלנות המערער לבין הנזק הנטען. ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעור המשיב וקבע כי המערער התרשל, וכי אפילו
הוכח שהמשיב היה חולה נפש והיה זקוק לאישפוז הרי נשמר הקשר הסיבתי בין הרשלנות לבין הנזק, שכן המערער לא הצליח להוכיח שנתמלאו התנאים לפי סעיף 5 להוראת האשפוז. השופט בייסקי בדעת מיעוט, בביהמ"ש המחוזי, חיווה דעתו שהמערער הפעיל את סמכותו כהלכה וכי רשאי היה להתבסס על מקורות המידע שברשותו. ביהמ"ש העליון אימץ את עמדת דעת המיעוט בביהמ"ש המחוזי וקיבל את ערעורם של המערערים. ביהמ"ש העליון עמד בהרחבה על סמכויות הפסיכיאטר המחוזי למתן הוראות אישפוז והגיע למסקנה כי המערער הפעיל את סמכויותיו כדין במקרה הנדון.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, מ"מ הנשיא ח. כהן, גב' בן פורת. החלטה - השופט עו"ד י. סהר למערערים. 5.8.80).
ע.פ. 300/80 - חסן ג'רדלי נגד מדינת ישראל
*מידת העונש בעבירת סמים (הערעור נדחה).
המערער הורשע ב-3 עיסקאות של סחר בחשיש ונדון למאסר של 6 חודשים, היינו תקופת המעצר שבה היה נתון עד משפטו, ולתשלום קנס של 35 אלף ל"י על כל אחת מ-3 העבירות או מאסר שנה כנגד כל סכום של 35 אלף ל"י. הערעור נדחה בעיקרו. המערער טוען שאין הוא יכול לשלם את הקנס שהוטל עליו ואולם אין להקטינו. כדי לתת למערער אפשרות שלא להיכנס לבית הסוהר החליט ביהמ"ש העליון כי סכום של 35 אלף ל"י ישלם המערער מיד וביחס לסכום הנותר ניתנה לו שהות של 30 יום לשלמו. כמו כן החליט ביהמ"ש העליון כי תקופת המאסר הכוללת עבור כל סכום הקנס תהיה שנה אחת ולא 3 שנים כפי שקבע ביהמ"ש המחוזי.
ביהמ"ש המחוזי אמר כי כאשר יש עיסקת טיעון מן הראוי שביהמ"ש, בדרך כלל, יתחשב בהסכם אלא אם כן ראה נסיבות מיוחדות המצדיקות להתעלם ממנו. הטעם לכך הוא, לדברי השופט, שהתביעה היא המנויה על דרישת ההחמרה בעונש והיא יודעת דברים שאפשר שביהמ"ש אינו יודע אותם במקרה הקונקרטי, ושיכולים להוות שיקול סביר לענין העונש. בענין דנא אכן ביקשה התביעה כי המאסר יהיה כאורך תקופת המעצר וביהמ"ש נענה לכך. ביחס לכך העיר ביהמ"ש העליון כי אמנם נכון הדבר שביהמ"ש יכול להביא בחשבון עיסקת טיעון בין יתר שיקוליו לענין העונש, אך אין הוא קשור בעיסקת הטיעון ואף לא בדרך של חזקה כביכול, שבדרך כלל עליו לנהוג בהתאם לעיסקה שנעשתה. ואשר לכך כי יכול שהתביעה יודעת דברים העשויים להשפיע על מידת העונש ושאינם ידועים לביהמ"ש - חובת התביעה להביא לידיעת ביהמ"ש כל דבר היכול להשפיע על מידת העונש הראוי, ואין ליצור מצב שבו נסתרים מעיני ביהמ"ש המניעים שהניעו את התביעה לנקוט עמדה מקילה בטיעונה לענין העונש.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, גב' בן פורת, בכור. עו"ד ז. כמאל למערער, עו"ד ג. ליבנה למשיבה. 4.9.80).
ע.פ. 237/80 - מדינת ישראל נגד חאלד קורטאס ויוסף קורטאס
*קולת העונש (סמים) (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המשיבים במכירת 3.6 גרם אופיום ו-11.5 גרם חשיש. המשיב הראשון, יליד 1951, נדון ל-20 חודשים מאסר בפועל והמשיב השני, יליד 1959, נדון ל-16 חודשים מאסר בפועל. נקבע כי תקופת המאסר תחל מיום גזר הדין. באותו יום היו שני המשיבים מרצים עונשי מאסר אחרים בגין עבירות אחרות והתוצאה היא שמבחינה מעשית ירצה המשיב הראשון בשל העבירה החדשה כ-7 חודשי מאסר והמשיב השני כ-6 חודשי מאסר. הערעור על קולת העונש נתקבל.
ביהמ"ש העליון התייחס לטענת התביעה נגד ריצוי תקופות המאסר החדשות בחופף למאסר שמרצים המשיבים בגין עבירות קודמות וציין כי בניגוד לעונש מאסר על תנאי שצריך להפעילו במצטבר, וכשביהמ"ש סוטה מן הכלל הזה ומפעיל אותו בחופף עליו להסביר את הדבר, הרי כשביהמ"ש מטיל עונש מאסר על מי שכבר נדון למאסר אז. הכלל הוא שהנאשם לא ישא אלא עונש מאסר אחד לתקופה הארוכה יותר, וביהמ"ש צריך לתת הסבר כשהוא סוטה מהמדיניות האמורה וקובע שהנאשם ירצה את העונשים בזה אחר זה. הן כאשר נאשם נדון במשפט אחד לעונשי מאסר בשל עבירות שונות והן כאשר נדון כבר לריצוי מאסר אחד ועתה הוא נדון לריצוי מאסר שני, בשני המקרים המאסרים צריכים להיות, בדרך כלל חופפים. לעיצומו של ענין צודקת התביעה שביהמ"ש הקל יתר על המידה עם הנאשמים. שיקולו לקולא היה כי יתכן והמשיבים יכלו לבקש במשפט הקודם הכללת האישומים החדשים, אך שיקול זה הוא מוטעה שהרי הם כפרו באשמתם והתביעה הוכיחה את ביצוע העבירות ע"י ראיותיה היא. גם השיקול לקולא שחלף זמן רב מאז העבירה עד למתן גזר הדין אינו שיקול. מדובר בעבירות שנעברו בנובמבר 1977 ובחלקן ע"י מכירה לאנשי משטרה סמויים וכידוע אין ממהרים "לשרוף אותם". אכן כתב האישום הוגש קצת באיחור, וזה שיקול מה לקולא, אך אין להביא בכלל החשבון לקולת העונש את הזמן שלקח ניהול המשפט שבו הושמעו עדים להוכחת אשמתם של המשיבים. יש להזהר שלא לעודד נאשמים לכפור באשמתם על יסוד השיקול שהזמן פועל גם במקרה זה לטובתם, פרט כמובן במקרה של ניהול בלתי תקין של המשפט. בהתחשב באמור לעיל יש להחמיר בדינם של המשיבים. יש לראות את מעשיהם בחומרה רבה מבחינת טובת הציבור הנפגע קשות ע"י סחר בסמים בכלל וסמים קשים בפרט. לפיכך, ובהתחשב בכך שהמשיב השני צעיר מן המשיב הראשון והוא גם חולני, יווספו למשיב הראשון 8 חודשי מאסר בפועל ולמשיב השני 4 חודשי מאסר בפועל.
(בפני השופטים: גב' בן פורת, אלון, ברק. החלטה - השופטת בן פורת. עו"ד גב' ע. ראובני למערערת, עו"ד ח. שמעוני למשיבים. 28.8.80).
ע.פ. 387/80 - שמעון חלפה ואח' נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (תקיפה חבלנית) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערערים ביצעו עבירה של תקיפה חבלנית כלפי חייל ואזרח בעקבות מריבה בתור לקופת כרטיסים במשחק כדורגל ולאחר שהשוטרים שהיו במקום התערבו פגעו המערערים גם בשוטרים. ביהמ"ש המחוזי הטיל על כל אחד משלושת המערערים קנס כספי וכן מאסר חודשיים בפועל על המערער הראשון וחודש מאסר בפועל על שני המערערים האחרים ומאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה. בנסיבות האמורות לא רק שביהמ"ש לא החמיר עם המערערים, אלא הקל עימם במידה המירבית האפשרית ובעשותו כן התחשב במלוא הנסיבות המקילות.
(בפני השופטים: י. כהן, בכור, לוין. עו"ד ב. רווה למערערים, עו"ד ד. שפי למשיבה. 18.8.80).
ע.פ. 550/80 - יחזקאל דניאל נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (מרמה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל בחלקו).
המערער עבר שורה ארוכה של עבירות מרמה ע"י השגת סחורות באמצעות שיקים ללא כיסוי וכן עבירה של גניבה במציאה של פנקס שיקים ועבירות זיוף, ונדון ל-4 שנים מאסר בפועל וכן הופעל במצטבר מאסר על תנאי של 27 חודש. הערעור על חומרת העונש נדחה, פרט
לכך שמתוך המאסר על תנאי שהופעל תהיה שנה מצטברת ו-15 חודשים מהם חופפים. למערער עבר פלילי וחומרה מיוחדת ישנה בכך כי חלק מן העבירות בוצעו אחרי שהמערער שוחרר ממעצרו בערובה. בנסיבות האמורות הרי העונש על העבירות החדשות אינו חמור מדי.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, שמגר, בייסקי. המערער לעצמו, עו"ד ר. יאראק למשיבה. 1.9.80)
ע.פ. 700/79 - ד"ר נתן שולמן נגד מדינת ישראל
*הרשעה בגניבה ממעביד וחומרת העונש (הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל).
המערער הורשע בעבירה של גניבה ממעביד באשר החליף מדחס משלו במדחס משל מעבידו בכוונה לשלול מאת המעביד את המדחס דרך קבע. ביהמ"ש המחוזי הטיל על המערער עונש של 10 אלפים ל"י קנס, חודשיים מאסר בפועל ו-4 חודשים מאסר על תנאי. הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל והמאסר בפועל בוטל. לענין ההרשעה - טען הסניגור כי הכוונה הפלילית לא הוכחה אך השופט לא האמין למערער כי התכוון להחזיר את המדחס מייד והיו נסיבות שלפיהן ניתן היה להסיק כי המערער התכוון שלא להחזיר את הגניבה. במסקנה עובדתית זאת אין להתערב. באשר לחומרת העונש - זאת היא למערער הרשעתו הראשונה בפלילים ועבירתו לא גרמה בסופו של דבר נזק לאיש. בנסיבות אלה אין צורך להטיל על המערער מאסר בפועל ולפיכך כל תקופת המאסר תהיה על תנאי.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא ח. כהן, גב' בן פורת, בכור. עו"ד ד. אפל למערער, עו"ד ח. לירן למשיבה. 2.9.80).
ע.פ. 353/80 - דיב סובהי ויוסף שקור נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (עדות שקר והדחה בחקירה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
שני המערערים הורשעו בעבירה של מתן עדות שקר והמערער סובחי הורשע גם בהדחה בעדות וביהמ"ש גזר על סובחי שנתיים מאסר שמתוכן 9 חודשים בפועל והיתרה על תנאי וכן קנס של 10 אלפים ל"י, ועל המערער שקור 3 חודשים מאסר בפועל ו-9 חודשים מאסר על תנאי וקנס של 5 אלפים ל"י. הערעור על חומרת העונש נדחה. העבירה בוצעה כאשר בבימ"ש השלום בעכו הואשמה אשה כי נהגה ברכבו של סובחי בלי שהיה בידה רשיון נהיגה וללא פוליסת ביטוח. יום לאחר שנעצרה פנה סובחי לשקור וביקשו למסור הודעה במשטרה ולאחר מכן עדות בביהמ"ש כי הוא היה נוכח במכונית כאשר נמצאו בה סובחי והאשה שהואשמה כאמור וכי ראה במו עיניו כי סובחי נהג ברכב ולא האשה. בביהמ"ש השלום העידו שני המערערים וכן האשה כי סובחי הוא שנהג ברכב וביהמ"ש זיכה את האשה בדינה. בשל עדויות כוזבות אלה הואשמו והורשעו שני המערערים בעבירות הנ"ל. המערערים ציינו כי הם מפרנסים משפחות וכי מאסרם עשוי לפגוע במשפחה ושקור גם הביע חשש שמא יפוטר מעבודתו בגין המאסר. ביהמ"ש העליון דחה את הערעור בציינו כי מצבם האישי של המערערים הוא אכן קשה, והם נקלעו למצב שבו נושאים אחרים, במידה רבה, בתוצאות ההסתבכויות. ברם, אין ביהמ"ש יכול להתעלם מן החומרה היתירה של העבירה שהביאה במישרין להכשלת ביהמ"ש ולזיכוי האשה. העלאת עדות שקר במצח נחושה בפני ערכאה שיפוטית היא תופעה שאיננה נדירה ועל כן אין להתעלם מחומרתה למרות הסבל שנגרם לבני המשפחות של המערערים. אם ינהג ביהמ"ש בדרך אחרת הרי הוא עשוי לגרום, בעקיפין, לריקונם של האיסורים הפליליים האמורים מתוכנם באשר יסיר מוראו של העונש במקרים רבים.
(בפני השופטים: שמגר, לוין, גב' בן עתו. החלטה - השופט שמגר. סובחי לעצמו, עו"ד ז. קמאל לשקור. עו"ד ד. שפי למשיבה. 2.9.80).
ע.פ. 415+362/80 - גוואד ג'אבר ואח' נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (איום ותקיפת שוטרים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
באחד הלילות ביקשו המערערים למצוא מקום לינה בעיר העתיקה בירושלים לשני חברים בנצרת ולא הצליחו, הסתבכו עם עובדי בתי המלון ואיימו עליהם ובתקרית השלישית או הרביעית הוזמנה משטרה. המערער הראשון תקף את השוטרים ואילו האחרים הפריעו לשוטרים במילוי תפקידם וזאת כדי להימנע ממעצר. ביהמ"ש המחוזי הטיל על המערער הראשון 4 שנות מאסר, והפעיל מאסר על תנאי שנה במצטבר וחצי שנה חופפת, המערער השני נדון לשנתיים וחצי מאסר והשלישי לשנתיים מאסר. הערעור על חומרת העונש נתקבל. ב"כ התביעה הסכימה שאין המערערים עבריינים שהפשע הוא חלק מאורח חייהם ואף הסכימה כי העונשים חמורים במיוחד בנסיבות המקרה. האירועים החלו שלא כדבר מתוכנן לבצע עבירות, אם כי היה זה מקרה של בריונות. בנסיבות המקרה יש להקל עם המערער הראשון שענשו יהיה שנתיים מאסר בפועל ומתוך המאסר על תנאי שהופעל 9 חודשים יהיו מצטברים ו-9 חודשים חופפים, ואילו ענשיהם של המערער השני והשלישי יהיו שנה וחצי מאסר.
(בפני השופטים: י. כהן, בכור, בייסקי. החלטה - השופט בכור. עוה"ד אביעד וברדוגו למערערים, עו"ד ע. רווה למשיבה. 26.8.80).
ע.פ. 124/80 - משה בנימין נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (משיכת שיקים ללא כיסוי) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער משך שיקים ללא כיסוי בשנת 1977 וקיבל תמורתם סחורות בסכום של כ-900 אלף ל"י, וככל הנראה המתלוננים סבלו נזק שלא תוקן עד בה וספק אם יתוקן בעתיד. המערער סובל מהפרעות נפשיות שונות ובעבר היה מאושפז במשך תקופות ארוכות. ביהמ"ש המחוזי דן את המערער לשנתיים מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נדחה. ההפרעות הנפשיות של המערער לא מנעו ממנו פיתוח עסקים נרחבים למדי שבמהלכם בוצעו העבירות שבהן הורשע, וכן יש לו הרשעות קודמות בעבירות מאותו סוג. בנסיבות אלה לא היה מנוס מלהטיל על המערער מאסר בפועל לתקופה משמעותית .
(בפני השופטים: י. כהן, בכור, בייסקי. המערער לעצמו, עו"ד גב' ע. ראובני למשיבה. 26.8.80).
ע.פ. 321/80 - יעקב דהן ומאיר קדוש נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (שוד) (ערעור על חומרת העונש - ערעורו של דהן נתקבל וערעורו של קרוש נדחה).
שני המערערים הורשעו בשתי עבירות של שוד בתחנות דלק שנעברו בתוך מספר שנים וקדוש הורשע בנוסף לכך גם בעבירות של החזקת נשק שלא כדין וגניבה ע"י מציאה. למערער קדוש הרשעות מרובות בעוד שלמערער דהן זו הרשעתו הראשונה. ביהמ"ש המחוזי הטיל על קדוש מאסר של 9 שנים שמהן 6 שנים מאסר בפועל ועל המערער דהן מאסר של 6 שנים שמהן 4 שנים מאסר בפועל. ערעורו של קדוש נדחה וערעורו של דהן נתקבל והמאסר בפועל הועמד על 3 שנים ו-3 שנים מאסר על תנאי.
אשר לקדוש - נוכח פני ריבוי עבירותיו הנוכחיות והקודמות ולנוכח התסקיר של שרות המבחן הרי ההגנה על שלום הציבור מפני תעלוליו מחייבת כליאתו לתקופה ממושכת. לעומת זאת ניתן להקל במקצת עם המערער דהן. לפי דו"ח שירות המבחן
קיים סיכוי של ממש שיחזור למוטב ויהיה לאזרח יעיל ושומר חוק. על מנת לעודדו לסור מדרך הפשע ולהתחיל בחיי עבודה חדשים שונה העונש כאמור.
(בפני השופטים: מ'"מ הנשיא ח. כהן, בכור, לוין. עו"ד ט. חיים לדהן, עו"ד קרביס לקדוש,עו"ד גולדמן למשיבה. 17.9.80).
ע.פ. 147+201/80 - מוריס עבדה נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירה של נסיון לרצח וחומרת העונש (הערעור נדחה).
ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בנסיון לרצח בכך שבאחד הערבים ירה 10 כדורים מתת מקלע לעבר המתלונן שמעון פרג'ון ופצע אותו קשה ואך בנס לא הרג אותו. המערער נדון ל-8 שנות מאסר בפועל. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. המתלונן חי למעלה משנתיים עם אשתו של המערער ועל רקע זה רבו המערער והמתלונן בטלפון וקבעו להיפגש במקום מסויים. המתלונן הגיע למקום ואז הגיע גם המערער וממרחק של מספר מטרים ירה בו צרור כדורים. במשטרה מסר המתלונן הודעה כי המערער ירה בו, אחר כך חזר בו מהודעתו ואילו בביהמ"ש שוב העיד כי המערער הוא שירה בו, וסיפר כי הכיר אותו לפני כן וזיהה אותו בעת היריות. הטענה היא שלא היה מקום לסמוך על עדות המתלונן אך טענה זו נדחתה. ביהמ"ש המחוזי היה ער לכך שהמתלונן שינה טעמו בשלב מסויים, אך גם נתן דעתו לנסיבות אשר על רקען אירעה התפנית. על המתלונן הופעלו השפעות ולחצים והוא אף חשש לחייו ועל כן נכנע לדרישות והיה מוכן לשנות הודעותיו במשטרה. כן הזהיר ביהמ"ש את עצמו כי מדובר באדם שהוא עבריין. לאור מכלול הנתונים אין פסול בכך שביהמ"ש האמין למתלונן.
כיון שכך יש רק משמעות תאורטית לשאלה אם רשאי היה ביהמ"ש להסתמך גם על הודעה של אחת העדות שמסרה למשטרה כי זיהתה את המערער בליל המקרה כמי שהיה במקום האירוע והחזיק נשק, אם כי עדה זו חזרה בה מעדותה בביהמ"ש עקב לחצים ואיומים. השאלה שניצבה בפני ביהמ"ש היתה אם ניתן להסתמך על דבריה בהודעתה למשטרה בהתאם לסעיף 10 לפקודת הראיות וביהמ"ש ציין כי היה מגיע למסקנת ההרשעה על יסוד הראיות האחרות מבלי להיזקק להודעה הנ"ל במשטרה אם כי סמך על אותה הודעה. כיון שכך יש לכל התייחסות לנושא משמעות תיאורטית בלבד. עם זאת נראה שצדק ביהמ"ש המחוזי. הודעת העדה במשטרה נמסרה לפני שתוקנה פקודת הראיות ואילו ביהמ"ש ביקש להתייחס להודעה האמורה לאחר שהסעיף נכנס לתוקפו. בשלב מסויים של הדיון היה כבר סעיף 10 הנ"ל בגדר חוק תקף ואין לקרוא לתוך הוראות החוק סייג שכאילו לא ניתן ליישם את ההוראות אלא לגבי אימרה בכתב שנמסרה אחרי תחילתו של החוק. המדובר בכללים של דיני הראיות ואלו חלים בכל דיון משפטי המתקיים אחרי תחילתם כל עוד לא נקבע מפורשות אחרת.
אשר לטענה החילופית של הסניגור כי אף אם נורו יריות ע"י המערער אין בכך כדי להוכיח את היסודות של העבירה של נסיון לרצח וכי ניתן לראות במעשיו רק עבירה של חבלה חמורה - גם אם נוקטים באמת מידה מחמירה שלפיה לצורך הוכחת העבירה על סעיף 305 לחוק העונשין יש להוכיח את היסודות הכלולים בסעיף 301 לחוק האמור - הרי המסקנה היא בי נתקיימו כאן היסודות של סעיף 301. לא היה שמץ ראיה על התגרות בתכוף למעשה והבאת כלי נשק קטלני כשיר לפעולה למקום ההתנקשות, אופן היריה וכמות הכדורים שנורו, כל אלה מצביעים על הכנת המכשיר ועל ההחלטה להמית.
אשר למידת העונש - אין להתערב בכך. המערער הוא בעל הרשעות קודמות רבות ועיקרו של דבר העבירה דנא חמורה ביותר מבחינת אופיה ונסיבותיה ורק בנס לא קופחו חיי המתלונן. השימוש הבלתי חוקי בנשק חם הפך לתופעה תדירה ומהווה איום ישיר ומרחיק לכת על הציבור על כל מרכיביו ועל איכות החיים בקרבנו. כדי לבלום התפשטותה של תופעה זו של אלימות מן ההכרה לגזור עונשים הולמים כדי להרחיק את העבריינים המסוכנים מן הציבור לתקופות משמעותיות ולמנוע מהם ע"י כך את פעילותם ולעצור את מעגל האלימות המתמשך.
(בפני השופטים: שמגר, אלון, בייסקי, החלטה - השופט שמגר. עו"ד ג. קנת למערער, עו"ד לירן למשיבה. 18.9.80).
ע.פ. 437/80 - אברהם קורקוס נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (התפרצות וגניבה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער הורשע בעבירה של התפרצות וגניבה ונדון לשנתיים מאסר שמתוכן שנה אחת בפועל ושנה אחת על תנאי והערעור על חומרת העונש נתקבל והמאסר בפועל הועמד על 6 חודשים. המערער פרץ לחנות מכולת וגנב מתוכה מצרכים בשווי של 20 אלף ל"י וחלק מן הרכוש נתפס והוחזר לבעליו. למערער הרשעות קודמות בעבירות רכוש וכבר ריצה בעבר עונש מאסר ולאור נתונים אלה לא היה מקום להתערב במידת העונש. ברם שירות המבחן הגיש תסקיר אשר לפיו יש סיכוי לכך שהמערער יוכל להשתקם בכוחותיו הוא, בסיועו הפעיל של איש ציבור המוכן לעזור לו ולדאוג לחיפוש עבודה למערער. נכון כי המשוער באשר לעתידו של המערער רב יותר מן הוודאי, אעפ"כ יש להטות אוזן קשבת להמלצת שירות המבחן ולהקל בדינו של המערער.
(בפני השופטים: שמגר, אלון, בייסקי. החלטה - השופט שמגר. המערער לעצמו, עו"ד לירן למשיבה. 18.9.80).
ע.פ. 226/80 - ג'והן נאש נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (גניבת כרטיס אשראי והוצאת סחורה במרמה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער שהוא אזרח אנגלי בא ארצה כתייר והשתמש 28 פעם בכרטיס אשראי שגנב מבעליו באנגליה כדי לקבל שירותים וסחורות בבתי מלון וחנויות ובדרך זו קיבל טובות הנאה שערכן כ-75 אלף ל"י. ביהמ"ש הטיל על המערער עונש של 5 שנות מאסר וערעורו על חומרת העונש נתקבל. ביהמ"ש נתן דעתו למספר הרב של העבירות והצורך להרתיע תושבי חוץ מביצוע העבירות בעת שהותם בישראל והביע בהקשר זה את החשש שמא גישה מקילה תיצור בעיני זרים את התמונה המוטעית כאילו אין סיכון בביצוע עבירות בישראל. בקבלו את הערעור על חומרת העונש ציין ביהמ"ש העליון כי העונש נוטה לחומרה לעומת העונשים הנגזרים עבור עבירות דומות, וגם אם לא היתה זאת כוונת ביהמ"ש, הרי עלול להיווצר הרושם כי הוא החמיר בדין כדי למנוע רושם מוטעה של הקלת יתר כלפי תושבי חוץ. לפיכך יש לקבל את הערעור ולקבוע כי מתוך 5 שנות המאסר שהוטלו יהיו 3 שנים לריצוי בפועל.
(בפני השופטים: שמגר, אלון, לוין. החלטה - השופט שמגר. עו"ד ד. יפתח למערער, עו"ד י. טפיירו למשיבה. 21.9.80).
ע.פ. 240/80 - מדינת ישראל נגד ג'ברין דלול וג'בר דלול
*קולת העונש (סמים) (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
המשיבים נעצרו כשבמכוניתם 30 סוליות חשיש במשקל של 12 ק"ג. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערערים בעבירה של החזקת סמים וגזר להם 5 שנות מאסר שמתוכן 18 חודשים לריצוי בפועל וכן הטיל
על כל אחד מן השניים קנס של 400 אלף ל"י. הערעור על קולת העונש נתקבל והמאסר בפועל הועמד על 3 שנים. הסניגור ציין כי המשיבים הם חסרי הרשעות קודמות, הם באים ממשפחה טובה ומכובדת ולא היה להם קשר קודם עם עולם העבריינות. הם נשואים ולאחד 6 ילדים ולשני 5 ילדים וגם תשלום הקנסות יהווה עבור המשפחה מעמסה כבדה. יתר על כן, הם כבר סיימו למעשה את ריצוי עונשם, בהפחתת שליש מתקופת המאסר, ואילמלא הערעור כבר היו משתחררים בימים אלה. אעפ"כ יש להתערב במידת העונש. כלל מקובל על ביהמ"ש שלערעור שאינו מתערב במידת העונש אלא אם כן סטתה הערכאה הראשונה באופן משמעותי מן הסביר ואכן כזה המקרה שלפנינו. מדובר על כמות גדולה ביותר של חשיש וזו כמות שאיננה לצריכה עצמית אלא מיועדת לשיווק. ההחזקה בסם היתה בגדר שלב בשיווק הסיטונאי של הסם שעליו נשענות תחנות ההפצה וכל המשחית והרסני מבחינה הבריאותית והחברתית הכרוך בהן, מאחר ואין ביהמ"ש שלערעור נוהג למצות את הדין בשלב זה, ורק בהתחשב עם הנסיבות לקולה כאמור, הוחלט כי העונש יהיה כאמור.
(בפני השופטים: שמגר, אלון, בייסקי. החלטה - השופט שמגר. עו"ד פינקוס למערערת, עו"ד נ. קנת למשיבים. 18.9.80).
ע.פ. 6/80 - עלי סלים מרזוק חסבלה נגד מדינת ישראל
*הגשת כתב אישום בעבירת סמים נגד תושב סיני ללא הגשת הסכמתו של היועץ המשפטי (הערעור נתקבל).
המערער שהוא תושב סיני הורשע בביהמ"ש המחוזי בבאר שבע בסחר בסם מסוכן. כאשר מכר כ-3 ק"ג חשיש לשוטר מוסווה, עבירה על סעיף 13 לפקודת הסמים (נוסח חדש). הערעור על ההרשעה נתקבל עקב העובדה שלא ניתנה הסכמת היועץ המשפטי להגשת כתב האישום. כתב האישום הוגש בהסתמך על הוראות סעיף 38 לפקודת הסמים הקובע כי מי שאיננו אזרח ישראל או תושב ישראל, העושה מחוץ לישראל מעשה שאילו נעשה בישראל היה עבירה לפי הוראות מסויימות בפקודת הסמים רואים אותו כאילו עבר עבירה בישראל. אולם לפי הוראות סעיף 38 הנ"ל כתב אישום לפי אותו סעיף לא יוגש אלא מטעם היועץ המשפטי לממשלה או בהסכמתו בכתב ובעניננו היועץ המשפטי עיין בחומר לראשונה רק אחרי שהשאלה התעוררה בביהמ"ש שלערעור. ניתנה הודעה מטעם היועץ המשפטי שהוא מוכן לסמוך ידיו בדיעבד על הגשת כתב האישום ואף להגיש את כתב ההסכמה, ואולם בכך אין לרפא את הפגם. הוראות החוק הנ"ל קובעות כי כתבי אישום מסוגים מוגדרים לא יוגשו אלא בידי היועץ המשפטי ואלה באות לייחד את שיקול הדעת בדבר ייזום ההליכים המשפטיים למי שעומד בראש התביעה הכללית. הכוונה היא כי ענין בעל רגישות או ענין של הגשת כתב אישום בעבירה שנעברה מחוץ לתחום השיפוט יוכרעו ע"י הדרג המשפטי הגבוה ביותר ביישות המבצעת. לא מדובר על ההתייחסות אל הגשת כתב האישום ואל ההליכים שבאו בעקבותיו באופן רטרוספקטיבי,אלא על ההחלטה הקודמת להגשתו של האישום. הסקת המסקנה כי ניתן להכשיר כתב אישום, שהוגש ללא סמכות, בדיעבד ע"י מתן הסכמה של היועץ המשפטי, לאחר תום ההליכים ובערעור, יש בה לרוקן את ההוראות הנ"ל מכל תוכן והיא גובלת בהבאת הדברים עד לבלתי סביר. לפיכך אין מנוס מביטול פסק הדין כי כתב האישום וההליכים שהתנהלו על פיו היו בטלים מעיקרם.
(בפני השופטים: שמגר, גב' בן פורת, בכור. החלטה - השופט שמגר. עו"ד א. אבו עשא למערער, עו"ד ד. גורני למשיבה. 24.9.80).
ע.פ. 226/79 - מדינת ישראל נגד מחמר אגבריה וחסן אגבריה
*קולת העונש (התפרצות וגניבה) (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
המשיב הראשון הורשע בהתפרצות וגניבת תכשיטים בשווי של כ-30 אלף ל"י והמשיב השני הורשע בקבלת הרכוש האסור ביודעין שהוא גנוב וביהמ"ש גזר על השניים עונשים של מאסר על תנאי וכן האריך מאסרים על תנאי קודמים לשנתיים נוספות. הערעור נתקבל וביהמ"ש העליון החליט להפעיל את המאסרים על תנאי הקודמים וכן גזר עונשי מאסר בגין העבירות החדשות החופפים את המאסר שהופעל. התובעת הודיעה כי היא מסתפקת בכך שביהמ"ש יעשה כמצוות המחוקק כי משהוטל על נאשם בגין הרשעה חדשה מאסר על תנאי, שדינו כדין מאסר, יש להפעיל מאסר על תנאי קודם. הסניגור ביקש בישיבה קודמת כי יאפשרו לו להגיש ערעור על חומרת העונש, כך שביהמ"ש העליון יבטל את המאסר על תנאי שהוטל בגין העבירות החדשות וממילא יוכל להאריך את המאסר על תנאי הקודם. הדיון נדחה לקבלת תסקיר שרות המבחן ובשל תקלה החליט שופט אחר שלא להאריך את המועד להגשת הערעור. ביהמ"ש העליון קבע בדיון הנוכחי כי למעשה לא נגרם למשיבים כל עוול מחמת התקלה. שכן לפי התסקירים של שרות המבחן ולפי התפתחות הדברים לאחר מכן, ממילא אין מקום להסתפק בעבירות החדשות בעונש הנופל ממאסר על תנאי.
(בפני השופטים: גב' בן פורת, אלון, לוין. עו"ד מ. ערד למערערת, עו"ד ג. אגבריה למשיבים.15.9.80).
ע.פ. 109/80 - ויקטור אביטן נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (התפרצות וגניבה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער הורשע בהתפרצות למחסן כלי עבודה באשדוד בכוונה לגנוב ונדון לשנת מאסר בפועל וכן הופעל במצטבר מאסר על תנאי של שנתיים שהיה תלוי ועומד נגדו מהליך קודם. הערעור על חומרת העונש נתקבל. העבירה נשוא הערעור בוצעה כ-7 חודשים לאחר שחרורו של המערער מריצוי המאסר בפועל שהוטל עליו באותו הליך קודם, ולאור עברו הפלילי המונה 8 הרשעות קודמות והפרת התנאי כאמור אין לומר שעונש של שנה מאסר בגין ההרשעה בתיק זה והפעלת המאסר על תנאי במצטבר מהווים עונש חמור מדי. אדרבה, הפעלת מאסר על תנאי במצטבר היא הכלל וחפיפתו היא בגדר חריג שלא היה לו מקום בנסיבות מקרה זה. ואולם הסניגור מסתמך בעיקר על רמתו השכלית הנמוכה של המערער שהיא על גבול הפיגור וביהמ"ש החליט להעמיד את המערער לבדיקה חוזרת בפני ועדת האיבחון, בתוקף סמכותו לפי סעיף 19 לחוק הסעד (טיפול במפגרים). הועדה קבעה שהמערער אינו מפגר בשכלו אך אישיותו חלשה וזה הרקע לפשיעתו. בנסיבות אלה, שונה העונש באופן שתקופת המאסר על תנאי הופעלה ואילו בגין העבירה החדשה הוטל על המערער עונש של 4 חודשים לריצוי בפועל בחופף עם המאסר על תנאי שהופעל ו-8 חודשים יהיו מאסר על תנאי.
(בפני השופטים: גב' בן פורת, אלון, לוין. החלטה - השופטת בן פורת, עו"ד ד. חשין למערער,עו"ד גב' מ. ערד למשיבה. 15.9.80).
ע.פ. 822+336/80 - סולימאן אל אסא וחאלד אל סנא נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת סמים (הערעור נדחה).
סולימאן אל אסא (להלן סולימאן) וחאלד אל סנא (להלן חאלד) נעצרו באחד הערבים בנוסעם בטנדר כאשר מתחת למושב הנהג נמצאה כמות של למעלה מ-3 ק"ג חשיש, בטנדר נהג המערער האלד ואולם הרכב הרשום על שמו של אחיו של סולימן היה בפועל בהחזקתו של סולימאן והוא שהשתמש בו. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את השניים בהחזקת הסמים ודן את סולימאן ל-7 שנות מאסר שמתוכן
4 שנים מאסר בפועל ואת ואלד ל-6 שנות מאסר שמתוכן 4 שנים מאסר בפועל. הערעור של סולימאן על הרשעתו ועל חומרת העונש ושל חאלד על חומרת העונש נדחה. הסניגורית טענה כי בנסיבות האמורות אין חלות לכללי ה"החזקה" שהרי הסם היה מתחת למושב הנהג שעליו ישב חאלד ואולם אין לקבל טענה זו. מספיקה העובדה שהסם נמצא בתוך רכב המוחזק בידי סולימאן כדי להחיל על המקרה את הכלל האמור ועל המערער לסתור את החזקה עד כדי לעורר ספק סביר, ולו גם קלוש, באשמתו. נטל זה לא הורם על ידו. לא זו בלבד שעדותו והדרך שבה העיד השאירו על השופט רושם שלילי, אלא שגם הסיפור שבו התגונן רחוק מלהיות משכנע. לפיכך אין צורך להתייחס לבסיס הנוסף והנפרד שעליו השתית ביהמ"ש את ההרשעה, והוא הודעה של חאלד במשטרה שבה סיבך את סולימן בהחזקת הסם ובעיסקה שעמדה להתבצע בסם זה, הסתמכות למי סעיף 10 לפקודת הראיות. לכאורה שיקולי ביהמ"ש המחוזי אינם מופרכים כשהחליט להסתייע בהודעה על יסוד סעיף 10 הנ"ל.
אשר לחומרת העונש - הועלו נסיבות מקילות שונות של שני המערערים ואולם גם אם העונשים נוטים אולי לצד החומרה אין לומר שמידת העונש חורגת מן הסביר וההולם את חומרת העבירה, מה גם שהעונש המירבי על החזקת סם מסוכן הועלה מ-10 ל-15 שנות מאסר.
(בפני השופטים: גב' בן פורת, אלון, לוין. החלטה - השופטת בן פורת. עו"ד גב' כץ. חנוך למערער סולימאן, עו"ד סבא למערער חאלד, עו"ד גב' מ. ערד למשיבה. 15.9.80). ע.פ. 716/79 - נתן עוקשי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (גניבת בולים והמחאות דאר ע"י עובד דאר) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה), המערער עבד בבית מיון של דאר בתל אביב וקיבל בולים בערך של אלפי לירות והמחאות דאר בשווי של 22 אלף ל"י שהוגשו בדרך של פריצה אל אותו סניף. כן גנב חותמת דאר וזייף המחאות דאר מאלה שקיבל כנ"ל. כן הורשע בעבירה של פריצה לבית חרושת וגניבת. מכונות כתיבה ומכונות חישוב. הוא נדון לשנתיים מאסר ובמצטבר הופעל מאסר על תנאי קודם והערעור על חומרת העונש נדחה. נטען כי העבירות בוצעו בשנת 1976 ואילו פסק הדין ניתן בספטמבר 1979 ובגין הזמן הרב שעבר יש להקל בעונש. ברם, כתב האישום הוגש כבר בדצמבר 1976 והמערער הובא לישיבה ראשונה בינואר 1977, ואז טען טענת אליבי ביחס לכל העבירות. כיון שכך הוכנס המשפט לתור המשפטים שבהם אין הודאה של הנאשם והישיבה הבאה התקיימה רק בספטמבר 1979 ובה שונו מספר פרטים בכתב האישום והמערער הודה באישומים. יוצא שאילמלא טענת האליבי הקודמת ניתן היה לסיים את המשפט על בסיס אותה "עיסקת טיעון" עוד בתחילת 1977. בכל הנסיבות אין להתערב בעונש.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, גב' בן פורת, אלון. החלטה - הנשיא לנדוי. עו"ד גב' א. שקד למערער, עו"ד גב' מ. ברנשטיין למשיבה. 7.9.80).
ע.פ. 548/79 - נסים מסרווה נגד מדינת ישראל
*בקשה לקחת בחשבון עבירות נוספות בגזירת העונש (הערעור נתקבל).
המערער נדון למאסר 5 שנים שמחציתן בפועל ומחציתן על תנאי בשל עבירות רכוש שעבר בשנת 1978. לפני שנגזר דינו ביקש ב"כ המערער מהתובע לגלות אם תלויים ועומדים עוד אישומים נגד המערער כדי שיילקחו בחשבון העונש והוא נענה בשלילה. והנה, לאחר מכן, הועמד המערער לדין בשל עבירת גניבה שעבר בשנת 1976 ונדון למאסר 9 חודשים מצטברים. הערעור על גזר הדין
בעבירה האחרונה נתקבל. יש להניח שאילו ביקש המערער את השופט בעת גזר הדין הקודם כי יקח בחשבון גם את העבירה הנוספת ספק אם היה מטיל עונש חמור מזה שהטיל. כיון שכך הוחלט כי שני העונשים יהיו חופפים.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא ח. כהן, בייסקי, לוין. עו"ד ב. רווה למערער, עו"ד גב' מ. ארד למשיבה. 7.9.80.).
ע.פ. 492/80 - מרדכי ערוסי ואח' נגד מדינת ישראל
*הפחתה בעונש של מאסר על תנאי (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה בעיקרו).
בערעור זה החליט ביהמ"ש העליון לאשר מאסר בפועל של שנתיים וחצי שהוטל על המערערים, אך קבע כי המאסר על תנאי של 3 וחצי שנים שהוטל גבוה מדי, הטלת מאסר על תנאי לתקופה ארוכה מעמידה את הנאשם בסכנה חמורה שישלח לכלא לתקופה כזאת אפילו העבירה שבה יורשע תהיה יחסית לא חמורה. לפיכך העמיד את המאסר על תנאי על שנה וחצי. כן ביטל ביהמ"ש העליון עונש של קנס כספי העלול לסבך את המערערים ולהכשיל כל סיכוי שיחזרו על דרך הישר.
(בפני השופטים; גב' בן פורת, לוין. גב' בן עתו. עוה"ד ד. שרפמן וא. קריסטל למערערים, עו"ד גב' ל. מרגלית למשיבה. 3.9.80).
ע.פ. 596/80 - מיכאל דהאן נגד מדינת ישראל
*הרשעה בפריצה כאשר בידי הנאשם נמצאה הסחורה הגנובה
(הערעור נדחה).
באחד הלילות אירעה פריצה למחסן של חנות מכולת בירושלים, המערער הובא לדין והורשע בביצוע הפריצה וגניבת 25 סוגי פריטים שונים ממחסן האמור. הוא נדון לשנה מאסר בפועל ולשנה מאסר על תנאי ולתשלום קנס של 20 אלף ל"י והערעור שנסב על ההרשעה בלבד נדחה. בחזקתו של המערער נמצאו פריטים שבמהלך הדברים הרגיל אינם עשויים, בטיב ובכמות, להמצא בחזקתו של אזרח מן השורה כמו המערער, הוא מסר הסבר למציאות הפריטים האמורים בחזקתו אך אין פגם בכך שהשופט לא האמין להסברו. על יסוד הלכות החזקה התכופה יכול היה ביהמ"ש להרשיע את המערער בעבירה שיוחסה לו. הטענה היחידה של הסניגור היא כי לא הוכח במידה מספקת שהפריטים שנמצאו בחזקת המערער אכן נגנבו מן המתלונן. כמסתבר מסר המתלונן במשטרה 3 הודעות. האחת, כשגילה את עקבות המעשה לאחר הפריצה, השניה באותו יום אחרי הצהריים והשלישית כשבועיים מאוחר יותר, לאחר שהפריטים נשוא האישום נתגלו בחזקת המערער. בהודעה הראשונה מסר המערער על מספר מועט של פריטים, הוא הוסיף עליהם בהודעה שניה ומסר פירוט מלא בהודעה שלישית. טוען הסניגור שיש סתירות בין ההודעות של המתלונן וביניהן לבין העדות בביהמ"ש, ואולם מתוך עיון ברשימת הפריטים שעליהם העיד המתלונן והרשימה שבגניבתה הורשע המערער עולה כי קיים דמיון רב בין שתי רשימות אלו שאינו יכול להיות מקרי. המתלונן הוא בעל חנות מכלת מן הסוג הישן שאמנם אינו יכול לתת פירוט מדוייק, לא של הכמויות שנגנבו ולא של שוויין, אך די במה שאמר בהודעותיו במשטרה ובביהמ"ש כדי לבסס את ההרשעה.
(בפני השופטים: י. כהן, בכור, לוין. החלטה - השופט לוין. עו"ד וידרמן למערער, עו"ד קובללמשיבה. 30.9.80).