תקציר סביר כרך ט"ז חוברת 4

ע.א. 590/79 - צבי אריסון נגד אהרון סטניסלבסקי

קיום תנאי סעד מן הצדק נגד פינוי.
ויתור על טענה של הפרת התנאים.

(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה בת.א. 115/78 - הערעור נדחה).

המערער הינו בעל מושכר המשמש כבית מלאכה ומושכר למשיב בדיירות מוגנת. המערער תבע פינוי המושכר בגין אי תשלום דמי שכירות ובימ"ש השלום נענה לתביעה אך העניק למשיב סעד מן הצדק אם ימלא המשיב, תוך 30 יום, תנאים אלה: ישלם סך 1000 ל"י כפיצוי לבעל הבית; ישלם כל חוב הפיגורים של דמי השכירות בתוספת ריבית; ימסור אישור בכתב לבעל הבית כי יקבל תביעה להעלאת דמי השכירות בבית הדין לשכירות כאילו הוגש לפני תביעת הפיצוי, אישור שהיה נחוץ לענין תחילת חלותם של דמי השכירות שיפסקו. כן חוייב המשיב, שלא במסגרת הסעד מן הצדק, לשאת בהוצאות המשפט ובשכר טירחת עו"ד בסך 500 ל"י. המועד לקיום התנאים נסתיים ביום 5.10.74 ועד אז לא מילא אותם המשיב. רק באיחור של 19 יום שלח למערער שיק על סך 10,905 ל"י המספיק בערך לקיום החיוב הנובע משני התנאים הראשונים הנ"ל כשהסכום המדוייק הוא 10,983 ל"י. כן צירף המשיב לשיק את האישור לפי התנאי השלישי הנ"ל. לא צורף שום פירוט חשבון. במכתב שנשלח למשיב למחרת היום הודיע ב"כ המערער כי הואיל ולא צורף שום מכתב לשיק הרי הוא זוקף את סכום השיק לחיובים לפי בחירתו וערך את רשימת החיובים כשהוא פותח בחוב של הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד, וממשיך בפיגורים בדמי השכירות, ורק בסוף הרשימה מופיעים הריבית על הפיגורים והפיצויים כשההפרש בין סכום השיק ובין סכום כל החיובים הוא כ-760 ל"י. ב"כ המערער ציין במכתב כי הואמתכוון לעמוד על ביצוע הפינוי בשל האיחור של 19 יום ולכן הוא מוכן להחזיר את השיקלמשיב אם ידרוש זאת. באותו מכתב אושרה קבלת האישור לפי התנאי השלישי הנ"ל אך את האישור לא הציע ב"כ המערער להחזיר. לאחר שהמשיב לא ביקש להחזיר לעצמו את השיק, שלח לו המערער שיק בסך 2874 ל"י, שהוא סכום היתרה לאחר גביית הוצאות, שכ"ט עו"ד ופיגורי דמי השכירות. המשיב החזיר את השיק למערער וזה גבה אותו ובסופו של דבר שולמה גם יתרת החוב. יצויין עוד כי המערער אכן פנה לביה"ד לשכירות ותבע דמי שכירות שתחולתם למפרע, בהסתמכו על האישור ששלח המשיב, ובמסגרת דיון זה הגיעו הצדדים לפשרה ונקבעו דמי שכירות מוסכמים. עוד יש לציין כי ב"כ המערער הזכיר למשיב בכל הזדמנות כי אין המערער מוותר על ההפרה של תנאי הסעד מן הצדק וכי כל דמי שכירות שהוא מקבל יש לראותם כדמי שימוש ראויים שאין בקבלתם כדי ליצור יחסי שכירות. המערער פנה ללשכת הוצאה לפועל בבקשה לביצוע הפינוי, הענין הגיע לביהמ"ש המחוזי שהחליט כי אין המערער זכאי לבצע את הפינוי ויש לראותו כמי שויתר על הפרת התנאים, משום שנהנה הן מן התשלום והן מן האישור לבית הדין לשכירות, שלא הגיעו לו אלא במסגרת הסעד מן הצדק. על פסק דין זה נסב הערעור והשאלה היחידה היא אם היה או לא היה ויתור מצד המשיב.

א. המערער טוען כי בין אם הוא סומך על סעיף 75 לחוק ההוצאה לפועל ובין אם הוא תומך בסעיפים 49 ו-ס5 לחוק החוזים היה זכאי לזקוף תחילה את סכום השיק לכיסוי הוצאות ושכ"ט ולגביית הפיגור בדמי השכירות, וזאת משום שהמערער לא הודיעו במפורש לאיזה חיוב יזקף סכום השיק. טענה זו אין לקבל. סעיף 75 הנ"ל מדבר על כספים שנתקבלו ע"י המוציא לפועל ואין ענינם לכאן. סעיפים 49 ו-ס5 ענינם חיובים הנובעים מחוזה וגם אין ענינם כאן. טוען המערער שניתן להרחיב את הזכות של הנושה לקביעת סדר הזקיפה גם מעבר לחיוב עפ"י חוזה, אולם המערער בעצמו גילה שלא בחר להסתמך על סדר הזקיפה הקבוע בסעיף 49 לחוק החוזים שכן הוא ערך חשבון בסדר זקיפה אחר לחלוטין. אשר להסתמכותו על סעיף ס5 לחוק החוזים - אפילו לא נאמר הדבר במכתבו של המשיב במפורש הרי היה ברור שהשיק שהומצא למערער נועד למילוי תנאי הסעד, שלא כללו הוצאות משפט ושכר
טירחת עו"ד. הצדדים לא ערכו ביניהם חשבון מפורט וטעות בכמה עשרות לירות בשיק לעומת החיוב לפי התנאים של הסעד מן הצדק היא טעות סבירה. לעומת זה אין זה סביר כי המשיב ישאיר בידי המערער את הבחירה לאיזה חיובים יזקוף את הסכום כאשר הוא יודע שאי קיום תנאי הסעד עלול לגרום לפינויו מן המושכר. סכום השיק, וכן העובדה שצורף לו האישור לבית הדין לשכירות, יש לפרשם כאמירה מכללא ששני המסמכים נשלחו לשם קיום תנאי הסעד מן הצדק,
ב. סופו של דבר שבידי המערער נותר סכום כסף שהוא לכל הדעות תשלום של ריבית וחלק מן הפיצוי ואלה בודאי סכומים שהמערער לא היה זכאי להחזיק בהם ולהנות מהם אלא במסגרת הסעד מן הצדק. אמנם הוא ניסה להחזיר את השיק אולם אפילו אם הוחזר ונשלח ע"י המשיב פעם שניה, עדיין לא חייב היה לגבותו. משעשה כן רואים אותו כמי שמחל על האיחור.
ג. קיים הבדל בין סכומים ששולמו לבעל הבית כדמי שכירות לבין סכומים ששולמו על פי תנאי סעד מן הצדק. לגבי הראשונים ההלכה היא שקבלה בלתי מסוייגת של דמי שכירות מהווה ויתור על עילת פינוי ואילו קבלתם תוך הסתייגות מחייבת בדיקה אם היה ויתור בנסיבות הענין. בענין זה מקפידים יותר עם דייר מטעם החוק מאשר עם דייר עפ"י חוזה. לא כן הדבר כאשר מקבל בעל הבית תשלומים במסגרת הסעד מן הצדק. קבלתם של אלה מהווה ויתור על עילת הפינוי, ושום הסתייגות מילולית אינה גורעת מתוקפו של הויתור. אם אין בעל הבית מוכן לקבל את הכסף כנגד הסעד אינו זכאי לאותו סכום ושום הסתייגות לא תעזור לו.
ד. אם לענין התשלום נוצרה תסבוכת בגלל אי הדיוק בסכום וטענת הזקיפה, הרי בענין האישור לבית הדין לשכירות אין בכלל בפי המערער טענה הראויה להישמע. הוא קיבל את האישור ולא הציע להחזירו וכבר למחרת היום הגיש תביעה להעלאת דמי השכירות וסמך על כך שבגין האישור לא יעלה המשיב טענה בדבר אי חלותם של דמי השכירות החדשים למפרע. לבסוף אמנם התפשרו הצדדים אך אין המערער יכול להישמע בטענה שלא היה זקוק לאותו אישור והיה זוכה במה שזכה גם בלעדיו.
ה. באשר לטענת המערער כי לא הוכחו כאן מניעות או השתק שכן המשיב לא שינה מצבו לרעה - בענין זה אין צורך לדון כלל, שהרי לא בהשתק מדובר כאן אלא בויתור, ומשהוכח הויתור אין צורך בשום הוכחה שהמשיב שינה מצבו לרעה.

(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, שמגר, גב' בן עתו. החלטה - השופטת בן עתו. עוה"ד א. שילו למערער, עו"ד י. רענן למשיב. 2.9.80).

בג"צ 59/80 - שירותי תחבורה ציבורית באר שבע בע"מ ואח' נגד ביה"ד לעבודה ואח'

התערבות בג"צ בפסיקת בית הדין לעבודה.
החובה לבצע חוזה בתום לב ובדרך מקובלת.

(התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי)

העותרת מפעילה שירות אוטובוסים ציבורי עירוני בבאר שבע ובינה לבין מועצת פועלי באר שבע נחתם הסכם שלפיו תעניק העותרת פרמיה לנהגי החברה העותרת, ואולם אם יחול "שיבוש עבודה" יפסק תשלום הפרמיה. ההסכם הגדיר "שיבוש עבודה" כשביתה, הפסקת עבודה חלקית או מלאה, שיהיו ללא אישור הועד הפועל של ההסתדרות או מועצת פועלי באר שבע. בין העותרת לבין נהגיה התפתח סכסוך ובבוקר יום 19.3.78 נתקיימה ישיבת תיווך שבה השתתפו מזכיר האיגוד המקצועי וחברי ועד הנהגים מזה והנהלת העותרת מזה. הישיבה לא הביאה לישוב הסכסוך ונסתיימה בשעה 2 אחר הצהריים. כמחצית השעה לאחר מכן התכנסה אסיפת הסברה של כלל נהגי העותרת שנמשכה עד שעה 5 אחה"צ. אסיפת הסברה דומה נתכנסה ביום 21.3.78. בשעת כינוס האסיפות לא קויימה תחבורה ציבורית בבאר שבע. העותרת הודיעה לנהגים על הפסקת תשלום הפרמיה באשר ביצעו, לטענתה, "שיבוש עבודה" כמשמעותו בהסכם. מזכיר האיגוד המקצועי טען כי אסיפות ההסברה נערכו באישור מועצת הפועלים, אך טענה זו לא סיפקה את העותרת. נהגי החברה פנו לביה"ד האזורי לעבודה בבאר שבע בתביעה לתשלום הפרמיה ולפיצויי הלנת שכר ובית הדין האזורי דחה את התביעה. ערעור הנהגים נתקבל ע"י ביה"ד הארצי לעבודה שקבע כי כל אחד מנהגי העותרת זכאי לפרמיה נוספת ולפיצויי הלנה. מכאן העתירה שבה התעוררו שתי שאלות: האם טעה ביה"ד הארצי לעבודה בהחלטתו, והאם הענין נופל למסגרת אותם ענינים שבהם יתערב בג"צ.

א. ההליך בפני ביה"ד לעבודה הוא "הליך אינדיבידואלי" של כל אחד מנהגי העותרת והצדדים יצאו מתוך הנחה כי הבסיס המשפטי לתביעה הוא תנאי מכללא בחוזה שבין העותרת לבין כל אחד מן הנהגים שמקורו בהסכם שנחתם בין העותרת לבין מועצת פועלי באר שבע. השאלה היא אם התקיים "שיבוש עבודה" ואז זכותה של העותרת שלא לשלם פרמיה. זכות זו מקורה בהסכם עצמו, ולפיכך אין צורך לדון בטענת העותרת כי "שיבוש עבודה" מביא להפרת הסכם הפרמיה המעניקה לעותרת את הזכות לבטל את ההסכם מכח הוראות חוק החוזים.
ב. השאלה היא אם אסיפות ההסברה הן בגדר "שיבוש העבודה" כהגדרתו בהסכם. ואם התשובה לכך היא חיובית עדיין השאלה היא אם נתקיימו האסיפות באישור מועצת הפועלים ואם לאו. התשובה לשתי שאלות אלה היא בחיוב. הביטוי "שביתה" עשוי לקבל משמעות שונה עפ"י הקשר הדברים בו מופיע ביטוי זה ובהקשר שבו אנו דנים יש ליתן לביטוי את משמעותו הרחבה, באופן שיכלול כל סירוב קיבוצי מתואם לבצע עבודה. גישה זו מתבקשת הן לאור לשון ההסכם המשתרע על שביתה והפסקת עבודה חלקית או מלאה, והן לאור המטרה שביקשו הצדדים להשיג, דהיינו שקט תעשייתי בתחבורה הציבורית. לפיכך, קיומה של אסיפת הסברה בשעות העבודה מהווה שביתה או הפסקת עבודה חלקית. אשר לשאלה השניה אם השביתה היתה באישור מועצת פועלי באר שבע הרי שאין להתערב בקביעת ביה"ד הארצי כי אישור כאמור ניתן.
ג. מתעוררת השאלה המשפטית אם לא היה זה מחובתה של מועצת פועלי באר שבע לתת לעותרת הודעה מראש על הפסקת העבודה, באופן שיעמוד לרשות העותרת זמן
סביר לכלכל את צעדיה ולעשות פעולות המתבקשות מן השביתה. את המקור המשפטי לקיומה של חובה זו ביסס ב"כ העותרת על סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי) אשר לפיו בקיום חיוב הנובע מחוזה ובשימוש בזכות הנובעת מחוזה יש לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב. לטענת העותרת או מתן הודעה כאמור אינו עולה בקנה אחד עם דרישות תום הלב. טענה זו נתקבלה ע"י ביה"ד האזורי אך נדחתה ע"י בית הדין הארצי שסבר כי אמנם ביחסים שבין העותרת ומועצת פועלי באר שבע יש מקום לדרישה למתן הודעה סבירה מראש, אך לדעתו אין בכך כדי להשפיע בענין שלפנינו שהרי המשפט אינו בין העותרת לבין מועצת הפועלים אלא בין העותרת לבין העובדים. בית הדין קבע כי אף שהוראת סעיף 39 לחוק החוזים חלה גם ביחסי עבודה קיבוציים הרי מתן הודעה מראש הוא ענין מהותי הדורש הסדר חוזי. גישה זו מעוררת 3 שאלות: האם מטיל סעיף 39 לחוק החוזים חובת הודעה מוקדמת; האם ניתנה הודעה; מה הן התוצאות המשפטיות הנובעות מכך שחובת ההודעה לא קויימה. סעיף 39 לחוק החוזים הכניס שינוי מהותי בדיני החוזים בישראל ומחייב לבצע חוזה בתום לב ובדרך מקובלת. משמעותה של חובה זו כי הצדדים ליחס חוזי חייבים לנהוג זה כלפי זה ביושר, בהגינות ועל פי המקובל על בעלי חוזה הוגנים. על כל הצדדים לחוזה מוטלת החובה לשתף פעולה זה עם זה ולפעול תוך התחשבות באינטרס המשותף להם בחוזה. אמונתו של בעל החוזה כי הוא פועל בהגינות וביושר אינה מכרעת שכן לבעל החוזה עשויים להיות סטנדרטים מעוותים של יושר והגינות, סעיף 39 לחוק החוזים עשוי להטיל על בעלי החוזה חובות שזכרן אינו בא בחוזה עצמו אך המתבקשות מן הצורך להביא להגשמת החוזה בדרך מקובלת ובתום לב. החובה לקיום חוזה בתום לב ובדרך מקובלת חלה גם על הצדדים לחוזה העבודה בין האינדיבידואלי ובין הקולקטיבי. הסכם הפרמיה העניק למועצת הפועלים כח, דהיינו יכולת לשנות את מצבה המשפטי של העותרת ללא שיתוף פעולה עימה ע"י מתן היתר לעריכת הפסקת עבודה. על מועצת הפועלים החובה להפעיל את הכח בתום לב ובדרך מקובלת. החובה על מתן ההודעה הקודמת אינה מופיעה בהסכם בפרמיות אך ניתן להסיק אותה מהעיקרון הטמון בסעיף 39 לחוק החוזים החל על חובות שאינן מופיעות בהסכם עצמו. אין סעיף 39 לחוק החוזים מבחין בין ענינים מהותיים שאינם נופלים לתחומו לבין ענינים שאינם מהותיים הנופלים לתחומו. הבחנה זו קשה ובלתי ישימה לעניננו.
ד. בעניננו אמנם ניתנה הודעה על קיום האסיפה ואולם ההודעה ניתנה כמחצית השעה בטרם החלה אסיפת ההסברה ואין בכך לקיים את החובה עפ"י סעיף 39 לחוק החוזים. מטרתה של ההודעה ליתן לעותרת אפשרות לכלכל את צעדיה ובעיקר להודיע בעוד מועד על השביתה לבני העיר ומטרה זו אינה יכולה להתגשם במתן הודעה קצרה כזו.
ה. סעיף 39 אינו כולל הוראה באשר לתוצאות הנובעות מכך שבעל חוזה אינו מקיים את החוזה בתום לב ובדרך מקובלת. ברם אין להסיק מכך כי זו חובה מוסרית בלבד שאין לה נפקות משפטית. התוצאות הנובעות מאי קיום החובה לפי סעיף 39 אינן אחידות אלא הן משתנות עפ"י ההקשר שבו מתעוררת השאלה. בענין שלפנינו התוצאה היא שהתנאים שהדין דורש לשכלולו של האישור לא קויימו ועל כן האישור אינו תופס. מכאן שעובדי העותרת קיימו שביתה בלא שבא אישור כדין ע"י מועצת הפועלים, נמצא כי התרחש "שיבוש עבודה" ועל כן זכאית העותרת להפסיק את הסדר תשלום הפרמיה.

ו. המקרה שלפנינו נופל למסגרת המקרים שבהם על בג"צ להתערב שכן ביה"ד הארצי לעבודה טעה טעות מהותית בסוגייה שהצדק מחייב את התערבות בג"צ. טעותו המהותית של ביה"ד היא בגישתו כי עקרון תום הלב אשר בסעיף 39 לחוק החוזים אין בכוחו לקבוע נורמות מהותיות המוטלות על הצדדים בחוזה עבודה. הצדק מחייב התערבות בג"צ, שכן נודעת חשיבות מרובה לכך כי ביחסי העבודה בישראל ישרור עיקרון תום הלב. במציאות השוררת ביחסי העבודה בישראל נודעת חשיבות רבה לכך כי יובהר שהשותפים ליחסי עבודה קשורים זה לזה בחובה של התנהגות הוגנת וישרה. עליהם להתחשב זה בזה ולפעול מתוך אמון זה כלפי זה. חובה זו אינה רק חובה מוסרית חברתית אלא חובה משפטית שהמפר אותה נתון לסנקציות שהדין קבען.

(בפני השופטים: י. כהן, ברק, בייסקי. החלטה - השופט ברק עוה"ד א. ברקאי לעותרים, עו"ד א. רובין לעובדי שירות התחבורה. 4.9.80).

ע.פ. 281/80 - לגו למלשטרייך בע"מ נגד בר רם בע"מ ואח'

*דיון חוזר בענין בזיון ביהמ"ש כשהנאשם ממשיך להפר את הצו (הערעור נתקבל).

באפריל 1979 ניתן ע"י ביהמ"ש המחוזי צו מניעה זמני נגד המשיבה האוסר עליה להפר פטנט של המערערת. בדיון שהתקיים ביוני 1979 קבע ביהמ"ש כל המשיבה הפרה את הצו והטיל עליה קנס בסך 30 אלף ל"י וכן קנס נוסף בסך 1000 ל"י לכל יום שבו תמשיך להפר את הצו. הכל במסגרת הוראותיו של סעיף 6 לפקודת בזיון ביהמ"ש. בדצמבר 1979 נתבקש ביהמ"ש לבחון את טענת המערערת כי המשיבה אינה ממלאת אחרי הצו מאפריל 1979 וממשיכה להפר אותו, וטענת המערערת היתה שעל ביהמ"ש לחזור ולהפעיל את סמכויותיו לפי סעיף 6 הנ"ל בהתחשב בכך שהאמצעים שננקטו בעבר לא היה מספיק בהם כדי לכפות על המשיבים את הקיום של צו המניעה הזמני. ביהמ"ש המחוזי דחה את בקשת המערערת, בסברו כי מכיון שכבר דן פעם אחת בענין הרי אינו יכול לדון בו מחדש. לדעתו תהליך של דיון בגין בזיון ביהמ"ש הוא הליך מעין פלילי ואין להטיל עונש וקנס בגין אותו מעשה פעמיים. הערעור על כך נתקבל. הסמכות המוקנית לפי סעיף 6 אין עניינה ענישתו של מי שהפר צו של ביהמ"ש בשל הפרות שאירעו בעבר, אלא מטרתו לכפות על הצד המפר את הציות לצו בעתיד, והוא בא לקבוע סקנקציה אשר האיום העולה ממנה יהיה בו כדי להניא את הצד המפר מהמשך פועלו הפסול. זאת ועוד, צו שניתן במסגרת סעיף 6 הוא נטול תכונת הסופיות. החלטה לפי סעיף 6 כשלעצמה אין בה כדי לשלול מביהמ"ש את הסמכות לשוב ולדון בהפרת הצו במסגרת אותן סמכויות המוקנות לו לפי סעיף 6. מי שהוטלה עליו הסנקציה יכול לחזור ולפנות לביהמ"ש כדי לנטות ולהוכיח שאין עוד מקום להמשך הכפיה וגם הצד השני יכול לפנות מחדש לביהמ"ש כדי שישקול את אמצעי הכפיה שפניהם לעתיד כאשר אמצעי הכפיה הקודמים אינם מספיקים. הוא הדין כאשר ביהמ"ש סירב בעבר להפעיל את סמכויותיו לפי סעיף 6.

(בפני השופטים: שמגר, גב' בן פורת, ברק. החלטה - השופט שמגר. עו"ד גבריאלי למערערת, עוה"ד נשיץ ופרימן למשיבים. 8.9.80).

ע.פ. 141/80 - דוד רומנו נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (אונס) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער פרץ לדירה בדימונה בה התגוררה אלמנה עם אימה הזקנה והוא אנס את האלמנה תוך איומים כי יהרגנה וכן ביצע בה מעשה סדום. ביהמ"ש המחוזי הטיל על המערער עונש של 3 שנים מאסר בפועל ו-3 שנים מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נדחה. הסניגור טען כי חלף זמן לא מועט מעת ביצוע העבירה ועד לקיום ההליכים והיה בכך משום עינוי דין המצדיק התחשבות לקולא וכן ביקש להתחשב בנסיבות המשפחתיות של המערער. העבירות בוצעו בחודש מרץ 1978, הוא נעצר למחרת היום ובאפריל 1978 כבר הוגש כתב האישום. לאור אופי העבירה ובהתחשב בכך שביהמ"ש שמע את הראיות בקשר לעבירה אין לומר כי חלף זמן רב באופן בלתי רגיל עד לתום ההליכים. זאת ועוד, ביהמ"ש המחוזי הביא התמשכותם של הדיונים בחשבון שיקוליו כשדן במידת העונש וגם נסיבותיו האישיות של המערער הובאו בחשבון.

(בפני השופטים: שמגר, גב' בן פורת, בכור. החלטה - השופט שמגר. עו"ד נוימן למערער, עו"ד ד. גורני למשיבה. 9.9.80).

ע.פ. 285/80 - דב ברנס נגד מדינת ישראל

*הרשעת שוטר בהכנסת סמים לבית המעצר וחומרת העונש (הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל).

המערער היה שוטר והורשע במעשים אחדים של קבלת סם מסוכן והחדרתו לבית המעצר. הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל. בענין ההרשעה - המערער הודה במשטרה כי החומר שקיבל והכניס לבית המעצר היה חשיש ובעדותו בביהמ"ש אישר שההודעה במשטרה היתה הודעת אמת. בנסיבות אלה לא היה צורך להוכיח בראיות כי החומר שקיבל והחדיר לבית המעצר אמנם היה סם מסוכן. עדיין הודיית בעל הדברים היא הראיה הטובה ביותר כאשר נמצא הדבר הנוסף לחיזוקה כדין.
לעומת זאת ניתן להקל על המערער במקצת את חומרת עונשו. בעקבות מאסרו חלה המערער במחלת סכרת חריפה למדי, כך שבנוסף על עונשו מידי ביהמ"ש נענש גם בידי שמיים. אם כי נכון שפשעי שוטרים המועלים בתפקידם מחייבים תגובה עונשית חריפה הרי בנסיבות המיוחדות ניתן להפחית את העונש במקצת. לפיכך הוחלט כי מתוך 5 שנות מאסר שהוטלו על המערער יהיו 3 שנים מאסר על תנאי ושנתיים מאסר בפועל.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא ח. כהן, שמגר, בכור. עו"ד בירגר למערער, עו"ד מ. ארד למשיבה. 3.9.80).

ע.פ. 458/80 - יוסף ויעקב בלילטי נגד מדינת ישראל

*הפעלת מאסר על תנאי (הערעור של המערער השני נתקבל בחלקו).

המערערים הורשעו בעבירה לפי סעיף 382 לחוק העונשין באשר תקפו את המתלונן וגרמו לו חבלות של ממש. אין עילה להתערבות לענין ההרשעה המבוססת לא רק על עדות המתלונן כי אם גם על עדות עד ראיה והסתירות שנתגלו בעדויות אין בהן כדי לגרוע מהמהימנות שייחס להן ביהמ"ש המחוזי. ברם, קיים ספק אם אמנם חברו שני המערערים יחדיו לשם ביצוע העבירה כאמור בסעיף 382, עבירה שהיא פשע, או שמא עברו עבירה זו, אם כי בצוותא חדא, אבל בלא שחברו יחדיו לשם ביצוע העבירה. לנוכח ספק זה, ולשם יתר זהירות יש להחליף את הרשעת המערערים בעבירה לפי סעיף 381 שהיא עוון.
נגד המערער השני הופעלו שני מאסרים על תנאי, אחד לתקופת ששה חודשיםואחד לתקופה של שנה וחצי כששתי תקופות אלו ואף תקופה המאסר של 3 חודשים שהוטלה על המערער בשל עבירתו הנוכחית יהיו חופפות. באשר למאסר על תנאי של
6 חודשים - מד ההכרח היה להפעילו כי התנאי הוא שהמערער לא יעבור עבירת תקיפה, ברם המאסר על תנאי של שנה וחצי אין להפעילו עוד משהוחלף סעיף ההרשעה, שכן התנאי היה שהמערער לא יעבור עבירה שהיא פשע ואילו העבירה לפי סעיף 381 אינה אלא עוון.

(בפני השופטים; מ"מ הנשיא ח. כהן, גב' בן פורת, בכור. עו"ד א. שטנדר למערערים, עו"ד ח. לירן למשיבה. 2.9.80).

ע.פ. 58/80 - נסים לוי נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (גניבה ע"י עובד) (ערעור על חומרת העונש - העונש הוקל במקצת).

המערער הורשע בעבירת גניבה על ידי עובד ונדון ל-4 שנים מאסר שמתוכן שנתיים לריצוי בפועל ושנתיים על תנאי. הערעור על חומרת העונש נתקבל והעונש הוקל במקצת והמאסר בפועל הועמד על שנה וחצי. המערער עבד כשומר במלון מוריה בירושלים וביחד עם פקיד קבלה פתחו כספת והמערער גנב מתוכה את תכולתה וכן גנב דברים אחרים במלון. פקיד הקבלה נדון לעונש של מאסר על תנאי וקנס בלבד שכן לא היו לו הרשעות קודמות ואילו למערער שהוא בעל הרשעות קודמות נפסק העונש האמור. בנסיבות אי רגילות ולנוכח ההרשעות הקודמות של המערער לא היה מקום להתערבות במידת העונש, כי הוא אינו חמור כלל בהתחשב עם היסוד של המעילה באמון הטמון בעבירה. ברם, לפי תסקיר שירות המבחן ניתן בשלב זה לסייע בידי המערער כדי לשקמו ולאור הרקע הכללי שכפי שתואר בתסקיר אין לומר כי עמדתו של השרות היא נעדרת סיכויים. בנסיבות אלה ועל רקע מערכת הנסיבות האישיות של המערער ניתן להקל עימו כאמור.

(בפני השופטים: שמגר, גב' בן פורת, ברק. החלטה - השופט שמגר. עו"ד א. רוזן למערער, עו"ד גב' ע. ראובני למשיבה. 8.9.80.).

ע.פ. 852/79 - ראובן מחפוד נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (שורה של מעשי אינוס בבחורה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער נטפל לבחורה צעירה שהובאה על ידו לראש העין, מקום מגוריו, ובאלימות אכזרית, תוך הצלפה באבזם חגורתו ופציעתה הכניע אותה לעשות רצונו בלילה שהפך לה ליל זוועות. תחילה אנס אותה בעצמו וכמקום המעשה בחר בבית כנסת, לאחר מכן הביא אותה לדירת אחד משני נאשמים אחרים שם נאנסה הבחורה ע"י שני חבריו בזה אחר זה, ולא די בכך, אלא לאחר מכן לקח אותה לבנין שבניתו טרם הושלמה ושם הופיעו שני גברים אחרים ואנסו את הבחורה וביצעו בה מעשים מגונים כשהמערער מנצח על ביצוע עבירותיהם של אלה. לבסוף לקח אותה לדירת אמו ושם שוב אנס אותה. המערערנדון ל-10 שנות מאסר שמתוכן 8 שנים מאסר בפועל והערעור על חומרת העונש נדחה. הסניגור עמד על אישיותו של המערער שהוא בן למשפחה בעייתית ואביו ככל הנראה עבריין בעניני מין שגידל את המערער באוירה של אכזריות. אולם, אם כי יש, אולי, כדי להסביר במידת מה את סטיותיו של המערער, הרי העבירות הן כה מחרידות עד שהיה צורך בתגובה עונשית מחמירה ביותר כדי להפגין ולהזהיר קבל עם ועדה שלא לסדום היינו.

(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, גב' בן פורת, אלון. החלטה - הנשיא לנדוי. עו"ד שפרן למערער, עו"ד גב' מ. ברנשטיין למשיבה. 7.9.80).

ע.פ. 539/80 - משה צ'ונה נגד מדינת ישראל.

*הרשעה בהתפרצות על יסוד טביעת אצבעות (הערעור נדחה).

המערער הורשע בהתפרצות לבנין ובגניבה ונדון לשנתיים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי, לתשלום קנס של 100 אלף ל"י ולתשלום פיצויים על הנזק שנגרם בסכום של 50 אלף ל"י. הערעור נדחה. נפרצה חנות בירושלים ועל דלת הכניסה שנפרצה נמצאה טביעת אצבע של המערער. הסברו של המערער בקשר להימצאות טביעת האצבע לא היה אמין ואין יסוד לפסול את התרשמותו של ביהמ"ש והמסקנות שהסיק כאשר הציב זו מול זו את הגירסאות שהועלו בפניו והחליט שלא לתת אמון בגירסתו של המערער. המערער ביקש כי הדיון יוחזר לביהמ"ש המחוזי מאחר ולא היה מיוצג שם ע"י סניגור ולדעתו נעשו פגמים בסדרי הדין. אין ממש בטענה זו. המערער עושה רושם של אדם נבון המבין משמעות דבריו והוא הודיע לביהמ"ש המחוזי כי אינו רוצה בעו"ד. הוא הסביר כי אין לו כסף לשלם לעו"ד אך לא ניתן היה להבין מדבריו כי הוא מבקש שביהמ"ש ימנה לו סניגור מיוזמתו. מינויו של סניגור מטעם ביהמ"ש, כשמדובר באישום המתייחס לעבירה לפי סעיף 407 לחוק העונשין, נתון לשיקול דעתו של ביהמ"ש ולא ניתן להעלות בקשה כזאת לראשונה בערכאת הערעור, אחרי שהתנהל בביהמ"ש המחוזי משפט ממושך תוך שמיעת עדים שנחקרו כולם גם ע"י המערער מבלי שהלה העלה בשלב כלשהו את הבקשה כי ימונה לו סניגור.

(בפני השופטים: שמגר, גב' בן פורת, בכור. החלטה - השופט שמגר. המערער לעצמו, עו"ד ח. לירן למשיבה. 9.9.80).

עש"מ 6/80 - שאול שוחט נגד רשות השידור

*חומרת עונש משמעתי כאשר העבירה לא נעברה במסגרת העבודה בשרות המדינה (ערעור וערעור נגדי על חומרת העונש - הערעורים נדחו).

המערער עבד ברשות השידור כקשב לשידורי ארצות ערב ובנוסף לכך היתה לו סוכנות לביטוח. במסגרת סוכנות הביטוח קשר המערער קשר לביצוע פשע וביצע מעשי מרמה בנסיבות מחמירות, ע"י ביום פריצות כדי שהמבוטח יקבל את דמי הביטוח ויתחלק עם המערער בכספים שיקבל. המערער הורשע ע"י ביהמ"ש המחוזי וערעורו לביהמ"ש העליון נדחה ונדון לשנתיים מאסר בפועל. ביה"ד למשמעת של עובדי רשות השידור הרשיע את המערער גם בעבירה משמעתית לפי חוק שירות המדינה וגזר עליו פיטורין מרשות השידור ופסילה משרות ברשות השידור במשך תקופה של 5 שנים. כתוצאה מן הפסילה נשללה מן המערער הזכות לקיצבה אך ביה"ד הורה כי ישולמו לו פיצויי פיטורין מלאים. הערעור נסב על חומרת העונש כאשר המערער טוען כי העונש חמור מדי ואילו המדינה טוענת כי יש לפסול את המערער משרות לצמיתות. הערעורים נדחו.
המערער טען כי לא היה מקום שביה"ד יקבל כראיה את התיק האישי של המערער ברשות השידור המכיל התכתבות על תקופת עבודתו ברשות - ואולם עפ"י תקנות שרות המדינה רשאי ביה"ד לקבל חומר הנוגע לענין אמצעי המשמעת. כאשר בית הדין שוקל את אמצעי המשמעת רשאי הוא לקבל לא רק מידע על עובדות נשוא הדיון, אלא גם על עובדות אחרות הקשורות בהתנהגות הנאשם במסגרת עבודתו ובלבד שהראיות יוגשו עפ"י הכללים החלים על כגון דא. לבית הדין הסמכויות הנתונות לועדת חקירה לפי חוק ועדות חקירה, ומשמעות הדבר כי אינו כפוף לדיני הראיות כאשר אין בחוק הוראה אחרת לענין זה. אכן, אין פירושו של דבר שבית הדין איננו חייב לסנן את החומר שמגישים בפניו, אך בעניננו לא הוגש התיק האישי כולו אלא רק מסמכים מסויימים שהוצאו מתוכו, ומכאן כי ביה"ד נהג עפ"י כללי
הזהירות הנדרשים. אשר לטענה כי העבירות שבהן הורשע המערער היו תוצאה של לחץ או כפיה מצד העבריין השני שגרר את המערער אל הקשר בניגוד לרצונו - לא ניתן לקבל טענה זו המתייחסת לעובדות שנדונו בביהמ"ש וכבר נקבע בערכאות הפליליות כי המערער הוא שהיה יוזם הקשר. בית הדין למשמעת אינו יושב כערכאת ערעור על הממצאים שנקבעו בביהמ"ש.
הטענה המרכזית של הסניגור התייחסה לכך שלא היה קשר בין העבירות בהן הורשע המערער לבין עבודתו ברשות השידור וכי צריכה להיות לכך השלכה כאשר באים לקבוע את אמצעי המשמעת. לטענת הסניגור היעדר הקשר צריך להשפיע על ההחלטה שלא לפסול אדם משרות. אין מקום לאמץ נוסחה כללית ובלתי מסוייגת כזו. חוק שרות המדינה קובע כי הרשעה בעבירה שיש עימה קלון טמונה בה גם עבירת משמעת והחוק אינו מחייב קיומו של קשר בין העבירה לבין התפקיד בשרות הציבור שאותו ממלא העובד שהורשע בדינו. הימנות על שרות המדינה מחייבת הקפדה על אמות מידה התנהגותיות מוגדרות וכאשר העבירה מגיעה על פי מידתה ונסיבותיה לדרגה שדבק בה קלון הרי יש בכך השלכה משמעתית לעבירה זו. הקלון בעבירה פלונית, אשר אין לה קשר עם השרות, יכול לעיתים להיות בעל השלכה ישירה יותר על המסקנות המשמעתיות שאותן יש להסיק מאשר עבירה משמעתית מצויה. מרמה יש בה כדי להשליך על תדמיתו של שרות המדינה ועל מידת האמון שאותו ניתן לתת בעובד וזאת גם אם המרמה בוצעה מחוץ למסגרת השרות. עם זאת גם אין לקבל את ערעור המדינה על קולת העונש.

(בפני: השופט שמגר. עו"ד טל שחר למערער, עו"ד לירן למשיבה. 16.9.80).

עש"מ 5/80 - שמואל אדמוני נגד עירית תל אביב

*הדפסת "כרטיסי נוכחות" כפולים ומידת העונש (ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו).

המערער שהוא עובד עירית תל אביב חייב היה להטביע כרטיס נוכחות, אך במקום להטביע כרטיס אחד שמר בידיו כרטיסים נוספים והטביע גם אותם. המערער הורשע בעבירה משמעתית, באשר הטבעת כרטיסים מספר נוגדת את הוראות תקנון עובדי העיריה, ונגזרו לו אמצעי המשמעת של נזיפה והקפאת דרגה לתקופה של שנה מיום גזר הדין. המערער מערער על הרשעתו והעיריה על קולת העונש ושני הערעורים נדחו. המערער טוען כי סדרי הדין לא היו תקינים וכן כי בית הדין לא פירט, כמצוות תקנות סדרי הדין של בית הדין, בהרצאה תמציתית של נושא התובענה ואת הממצאים לגבי העובדות המהותיות והשאלות המשפטיות שעמדו להכרעה. נכון שבית הדין לא הקפיד על קיום הליכי הדין כנדרש, ומתקבל הרושם כי התנהל רב שיח בין כל הנוכחים שלא תוחם כנדרש על מי שלבי הדיון ונכון גם שבפסק הדין חסרה החלוקה הנדרשת באשר להוצאת העובדות והשאלות המשפטיות, ואולם במרכז הדיון עמדה העובדה המכרעת שהמערער הודה עם פתיחת הדיון בעובדות שיוחסו לו והטענה היחידה שלו היא כי העובדות אינן מהוות עבירה. לפיכך אין לומר כי נגרם עיוות דין למערער. עם זאת יש להעיר כי על ביה"ד להקפיד על קיום סדרי דין על פי הכללים שנקבעו גם אם הנאשם מודה בעובדות וחובה מיוחדת להקפיד על עריכת פסק הדין בהתאם לתקנות. אשר לטענת הסניגור כי העובדות שבהן הודה המערער אינן מהוות עבירה - טענה זו אין לקבל. עובד הנדרש להטביע כרטיס נוכחות שנועד לאפשר פיקוח נאות על נוכחות העובדים איננו רשאי אלא להטביע כרטיס אחד שנמסר לו והטבעת יותר
מכרטיס אחד או הטבעת כרטיס עבור עובד אחר הן בגדר התנהגות הפוגעת במשמעת של עובדי הרשות המקומית, גם אם אין הוראה מפורשת מיוחדת בנושא זה בתוך התקנון שפורסם ע"י המעביד. אשר לערעור העיריה - המערער טען כי לא ידע על הפסול במעשהו וכי עשה מה שעשה ללא כוונה רעה אלא מאחר שהכרטיס שלו נעלם מידי פעם וכי פעל בתום לב ובאופן גלוי, ובנסיבות המקרה ניתן להניח זאת לטובתו גם אם לא הסיר כל ספק, לפיכך אין להתערב במידת העונש.

(בפני: השופט שמגר. עו"ד רודיטי למערער, עו"ד הולדר למשיבה. 16.9.80).

על"ע 2/80 - פלוני נגד הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין

*התרשלות בעריכת הסכם (הערעור נדחה בעיקרו).

המערער, שהוא עו"ד, ערך חוזה בין מוכרים לבין קונים ששניהם היו לקוחותיו. הוא הורשע בבית הדין המשמעתי המחוזי בשלוש הפרות של החובה שהיתה מוטלת עליו כלפי הקונים, אך בערעור זוכה משניים מן האישומים. הערעור נדחה. החוזה שמדובר בו מעיד על עצמו שנוסח באופן מרושל ובלתי מקצועי ביותר. המוכרים קיבלו על עצמם התחייבות לעשות תשלומים אחדים שהיו בגדר תנאי מוקדם לאפשרותם להעביר את הממכר לקונים ובמקום להכניס לחוזה תניה פשוטה שתבטיח את הקונים מפני הפרת התחייבות זו מצד המוכרים, ע"י עיכוב הכספים ששילמו הקונים או בדרך אחרת, לא נקבע בחוזה מאומה לענין זה. טענת המערער שזה היה רצון הלקוחות והחוזה משקף את כל אשר הסכימו ביניהם, ואין לו לעו"ד לעשות חוזים במקומם או להכתיב להם הסכם שלא הסכימו הם - אינה טענה. חייב עורך הדין להכין ללקוחותיו חוזה שיבטיח את זכויותיהם על הצד המועיל ביותר, ואם לאחר שהבין חוזה כאמור יסרבו הם לחתום על תניה זו או אחרת, גם לאחר שעוה"ד הסביר להם את משמעותה ונחיצותה, רק אז יתכן שיצא עוה"ד ידי חובתו כלפיהם אף אם התניה תימחק מן החוזה. דבר כזה או בדומה לזה לא הוכח במקרה שלפנינו. אע"פ שבית הדין הארצי ביטל שתיים משלוש ההרשעות השאיר בעינו את עונש הנזיפה וההוצאות שהטיל בית הדין המחוזי וביהמ"ש העליון ביטל את החיוב בהוצאות.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא ח. כהן, שמגר, בכור. עו"ד ליכטנברג למערער, עו"ד א. פכטר למשיב. 3.9.80).

בר"ע 183/80 - ההסתדרות הכללית נגד פלסטיקס בע"מ

*מתן צו זמני ע"י בימ"ש בסכסוך שהוא סכסוך עבודה (הבקשה נדחתה).

ביהמ"ש המחוזי נתן צו מניעה זמני האוסר על המבקשת לסגור את שערי מפעלה של המשיבה ולהפריע בעד המשיבה להוציא סחורות או ציוד ממפעליה. העילה למתן הצו הוא סכסוך עבודה שפרץ בין המשיבה לבין עובדיה המיוצגים ע"י המבקשת וטענת המבקשת היא כי מאחר ומדובר בסכסוך עבודה הרי הענין מצוי בסמכותו הייחודית של ביה"ד לעבודה או שיש למוסרו לבוררות לפי ההסכם הקיבוצי החל על הצדדים. ביהמ"ש המחוזי דחה את הטענה בהסתמכו על פסיקת ביהמ"ש העליון שלפיה נזקקים בתי המשפט הרגילים לתובענות בשל עוולות אזרחיות אף אם נעשו תוך כדי סכסוכי עבודה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה, אין צורך לחוות עתה דעה סופית בשאלה אם מן הראוי הוא לפצל את הדיון בסכסוכי עבודה באופן שעוולות אזרחיות הנעשות תוך כדי סכסוך עבודה ידונו בפני בתי המשפט ואילו העילות והמניעים לעוולות ידונו בבתי דין לעבודה, או שמא מן הדין הוא כי סמכות בית הדין לעבודה תפורש על דרך ההרחבה כדי שיוכל לדון שלמות
וביעילות בכל מכלול הסכסוכים שבין המעביד ועובדיו. בשאלה זו תהא הזדמנות למבקשת לטעון טענותיה לפני ביהמ"ש המחוזי כשהתובענה תידון לגופה ואם יתקבלו טענותיה יבוטל צו המניעה הזמני בלאו הכי, ואם לא יתקבלו יהיו שערי ביהמ"ש העליון פתוחים בפניה בזכות.

(בפני: מ"מ הנשיא ח. כהן 18.9.80).

המ' 412/80 - מינהל מקרקעי ישראל נגד האגודה לתורה וחינוך.

*ערעור על החלטה שלא לבטל פס"ד שניתן בהיעדר צד (בקשה לרשות ערעור - הבקשה נדחתה).

בהחלטה זו קבע הנשיא כי החלטת בימ"ש השלום שלא לבטל פס"ד שניתן בהיעדר הגנה היא החלטה אחרת, בגדר סעיף 15 (א)(2) לחוק בתי המשפט ועל כן היה שופט ביהמ"ש המחוזי מוסמך לדון בערעור על החלטה זו כדיין יחיד; כיון שהמכתב שבו שלחה המבקשת העתק פסק הדין לא הופנה למשיבה עצמה אלא למנהלה הרי שהמשיבה לא איחרה בהגשת בקשתה לביטול פסק הדין שניתן בהיעדרה, ואם כי הטעם הנ"ל הוא פורמלי הרי הוא מספיק מבחינת הדין לדחיית טענתה הפורמלית של המבקשת כי המשיבה אחרה בהגשת בקשתה לביטול פסק הדין; השאלה אם יש למשיבה סיכוי להצליח בהגנתה השיב עליה ביהמ"ש המחוזי בחיוב, למרות שדחה את רוב טענות המשיבה, כי מצא יסוד לטענתה של המשיבה כי כיום, אחרי שבנתה על הקרקע נשוא הסכסוך בנינים בהשקעת הון רב ואף אוכלסו וכל ואת נגד עיני המינהל, רכשה המשיבה לעצמה מעמד של בעלת רשות שאין לסלקה מן השטח ללא מתן אורכה סבירה, ואין לומר שהגנה זו הסומכת על פעולות בניה נרחבות בשטח כאמור קלושה עד כדי כך על פניה שגורל התביעה להיחתך על הסף. לפיכך, משפתח השופט למשיבה פתח לבירור מלא של טענותיה בדרך הרגילה אין לסתור עוד את מה שהחליט.

(בפני: הנשיא לנדוי. עו"ד ג. לוי למבקשת, עו"ד מ. וגנר למשיבה. 15.9.80).

ב.ש. 242/80 - סמיר מנזר נגד מדינת ישראל.

*שחרור בערובה (סמים) (בקשה לשחרור בערובה - הבקשה נדחתה).

נגד העורר ואשתו הוגש גליון אישום על סחר בסם מסוכן והחזקת סם מסוכן שלא לשימוש עצמי והחזקת כלים להכנתו, וביהמ"ש שיחרר בערובה את אשת העורר ואילו נגד העורר נתן צו מעצר עד לסיום ההליכים המשפטיים. הערר נדחה. מדובר בכמות של 75 גרם סמים ואין חולקין כי זו כמות מסחרית. באו ראיות לכאורה המבססות את האישום וזאת מפיו של שוטר סמוי ושל חייל שרכשו את הסם מהעורר ואשתו. העורר טוען כי אשתו שהיתה הפעילה העיקרית שוחררה בערובה ועל כן אין להפלות בינו לבינה וכן כי למעשה אין חשש שימשיך לעסוק במעשיו שהרי אימת הדין עליו. טענות אלה אין לקבל. אשר לשחרורה של האשה בערובה - מדובר באשה ברוכת ילדים שהיא גם אם לתינוק וזו הסיבה שביהמ"ש החליט לשחררה, אף זאת תוך היסוס. בכך נעשה עימה חסד שאין העורר ראוי לו. באשר לנימוק השני - אין שום ערובה כי מי ששולח ידו בסחר זה יתאפק ממעשיו ולו אפילו מאימת הדין.

(בפני: השופט בייסקי, עו"ד גולדשטיין לעורר, עו"ד לי רן למשיבה. 19.9.80).

ב.ש. 235/80 - חיים תמרי נגד מדינת ישראל

*שחרור בערובה (אינוס) (בקשה לשחרור בערובה - הבקשה נדחתה).

על יסוד אישום באינוס, נסיון למעשה סדום וסחיטה באיומים ציווה ביהמ"ש לעצור את העורר עד גמר ההליכים נגדו והערר על כך נדחה. הסניגור טען כי בדברי המתלוננת על מעשה האונס ונסיבותיו מצויות סתירות מהותיות וכן כי לא נתגלה בשלב הדיון בבקשת המעצר
סיוע ממשי לתלונת המתלוננת ונוסף על כך נטען כי אין סכנה לציבור מטעם העורר משום שבין הרשעותיו הקודמות אין עבירות מסוג זה. טענות אלה נדחו. אשר לסתירות בדברי המתלוננת - כמעט טבעי הדבר שניתן לגלות סתירות בדברי מתלוננת שנמסרו סמוך למעשה אינוס שנעשה בה, בין משום ההתרגשות ובין משום היעדר דיוק שבהסתכלות, ולא בשלב של דיון במעצר על השופט לתת דעתו לסתירה זו או אחרת, כאשר עיקר התלונה אמין על ביהמ"ש ומלמד לכאורה על עבירה שנעברה. אשר לענין הסיוע - אין צורך, להתייחס לשאלה אם כבר בשלב זה על ביהמ"ש לתת דעתו להימצאות סיוע מספיק נוסף על דברי המתלוננת, משום שבמקרה הנוכחי, לכאורה, ניתן להצביע על קיום ראיית סיוע. כמו כן אין ממש בטענה שהמערער אינו מהווה סכנה לציבור. מעשה אונס כשלעצמו הוא בבחינת עבירה חמורה ביותר וחומרתה גוברת כאשר מעשים אלה מתרבים וגוברים.

(בפני: השופט בייסקי. עו"ד לנצ'נר לעורר, עו"ד קובל למשיבה. 16.9.80).

ב.ש. 234/80 - דוד טהרני נגד מדינת ישראל.

*שחרור בערובה (חבלה ונשיאת נשק) (בקשה לשחרור בערובה - הבקשה נדחתה).

באחד הלילות נורו יריות לעבר ביתם של ציון ויעקב מורדוב, היריות חדרו לתוך הבית וזמן קצר לאחר מכן נהרג אדם בשם שאלתי והאחים ציון ויעקב מורדוב נאשמים ברציחתו. לפי הנאמר בכתב האישום המתייחס לעורר, השתתף העורר יחד עם המנוח שאלתי בביצוע היריות על ביתם של האחים מורדוב, ובכתב האישום מיוחסות לעורר עבירות של חבלה בכוונה מחמירה ונשיאת נשק שלא כדין. ביהמ"ש הורה לעצור את העורר עד תום ההליכים והערר נדחה. מתוך החומר עולה שהיו בפני ביהמ"ש ראיות לכאורה על מעורבותו של העורר בעבירה המיוחסת לו, ואם קיימות סתירות בין ההודעות שבידי התביעה, ידון בכך ביהמ"ש בעת המשפט. הסניגור טען שאף אם קיימות ראיות לכאורה, ועל אף חומרת העבירות, לא מן הראוי להחזיק את העורר במעצר, שכן עברו איננו כולל עבירות של אלימות וגם לא צפויה סכנה שישפיע על עדים והוא אדם עובד המפרנס משפחה. לטענת הסניגור הענין דומה לזה שעמד לדיון בב"ש 20/79 (סביר י"ג 264) וכשם ששם הוחלט לשחרר את הנאשמים בערובה כך יש להחליט במקרה זה. אין לקבל טענה זו. מדובר כאן בעבירות בעלות חומרה רבה ועברו של העורר איננו נקי ויש לו הרשעות קודמות נגד הרכוש. בנסיבות אלה אין למצוא פגם בהחלטה לעצור את העורר. ההחלטה שניתנה בב"ש 20/79 הנ"ל אינה יכולה לעזור לעורר מכיון שכפי שניתן לראות מתקציר ההחלטה היה מדובר שם בעוררים שאינם קשורים לעולם הפשע ולא היו להם הרשעות קודמות. על כל פנים ניתן למצוא גם החלטות אחרות של ביהמ"ש העליון שבהן נדחו העררים של נאשמים על מעצר עד גמר ההליכים אף בעבירות קלות יותר.

(בפני: השופט י. כהן. עו"ד בטיטו לעורר, עו"ד ד. שפי למשיבה. 8.9.80).

בג"צ 161/80 - מלון סן טרופז בע"מ נגד מינהל מקרקעי ישראל ומלונות דן בע"מ ואח'

*טענה של פגם בהצעה המתחרה בענין חכירת קרקע מהמינהל (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).

המינהל פירסם מכרז שענינו החכרת קרקע להקמת מלון. בתנאי המכרז נקבע כי זכות ההשתתפות נתונה למומלצי משרד התיירות וכי את ההמלצה יש לצרף להצעה וללא המלצה זו תוחזר ההצעה למציע. העותרת קיימה את הדרישות במלואן ואולם מלונות דן בע"מ (להלן המשיבה) לא צירפה המלצת משרד התיירות להצעתה. כמסתבר נשלחה ההמלצה ממשרד התיירות למשיבה רק ביום 3.3.80, היינו יום לפני סיום המועד להגשת ההצעות, והודעה
בע"פ על מתן ההמלצה נמסרה למינהל. רק ביום 6.3.80 הגיעה ההמלצה למינהל וביום 9.3.80 נפתחו ההצעות במינהל ואותה שעה כבר היתה ההמלצה בכתב בפני הועדה. ועדת המכרזים החליטה להמליץ על התקשרות עם המשיבה, שהצעתה היתה גבוהה מהצעת העותרת, ועתירת העותרת נדחתה. אין מחלוקת על כך כי בהצעת המשיבה נפל פגם והצעה זו אינה מקיימת את כל דרישות המכרז. אילו הדיו היה שכל פגם שבו לוקה הצעה מביא לידי פסילתה מן הראוי היה לבטל את החלטת המינהל כבקשתה של העותרת. אך הדין אינו כך ולא כל פגם פוגם במעשה מינהלי וגורם את בטלותו. החלטת רשות מינהלית בהליכי מכרז הוא מעשה מינהלי, והעיקרון הוא כי בהיעדר כוונה משתמעת בהוראת חיקוק הרי רק פגם מהותי מביא לפסילתו של אקט מינהלי, ואילו פגם שאינו מהותי אלא טכני אין בו כשלעצמו כדי להביא לפסילת המעשה המינהלי, אלא אם כן הוא כרוך בחוסר תום לב, כוונת זדון, או חוסר הגינות מינהלית. הפגם שהיה בעניננו הוא פגם טכני שאינו פוגע לא בעיקרון השוויון שבין המתחרים, לא בעקרונות ההגינות ולא בעיקרון אחר כלשהו של דיני המכרזים. המלצתו של משרד התיירות ניתנה כדין ובכך הובטח השוויון בין המתחרים. אי צירוף ההמלצה נבע מתקלה טכנית בלבד שהאשם לה רובץ לפתחו של המשרד שנתן את המלצתו במועד כה מאוחר למרות שהפניה אליו נעשתה במועדה. המשיבה פגמה בכך שלא העבירה במו ידיה ובמישרין את ההמלצה לתעודתה ואו היתה מגיעה בזמן אך תקלה זו נעשתה בתום לב וללא כל כוונת זדון. אשר לטענה כי העותרת פעלה כדין ותחושתה שלה היא כי המשיבה הועדפה שלא כדין - אכן העותרת פעלה כדין אך בכך בלבד לא די כדי להביא לפסילת הצעת המשיבה. אין בה בתחושת הקיפוח של העותרת כדי לשנות את הדין. מבחניה של ההלכה הם אובייקטיבים ומחשבתו הסובייקטיבית של צד, הרואה עצמו מקופח, אינה מעלה ואינה מורידה.

(בפני השופטים: אלון, ברק, גב' בן עתו. החלטה - השופט ברק. עוה"ד י. לומברוזו וש. לוינסון לעותרת, עוה"ד ר. יאראק וח. סרוב למשיבים. 7.9.80).

בג"צ 374/80 - מאיר אלחייבי נגד ועדת השחרורים של שירות בתי הסוהר.

*ביטול שחרור ברשיון (העתירה נדחתה).

שלושה ימים לפני תום תקופת שחרורו ברשיון של העותר זומן העותר לועדת השחרורים והודע לו שהתביעה מבקשת את הפקעת רשיונו מחמת עבירות שלפי המיוחס לו עבר בתוך תקופת השחרור. העותר ביקש להעמיד לו סניגור אלא שמבוקשו לא ניתן לו בנימוק שהתקופה עומדת להסתיים ולאחר שהתקופה מסתיימת הדין הוא שסמכות ההפקעה תמה ונשלמת. עתירת העותר נדחתה. בהחלטה שנתנה המשיבה, לאחר שהעותר טען לעצמו, נאמר כי משהוגש כתב אישום נגדו על עבירות בתקופת השחרור ואף הושג צו מעצר עד תום ההליכים משתמשת הועדה בשיקול הדעת הנתון לה מכח החוק ומפקיעה את הרשיון. כמסתבר יש בידי התביעה ראיות לכאורה לענין העבירות שבכתב האישום, ולנוכח הראיות הקיימות אין טיבה שבג"צ יתערב במקרה מסויים זה בהחלטת ההפקעה, שכן לכל הדעות סמכות ההפקעה נתונה למשיבה גם בהיעדר הרשעה בפלילים.

(בפני השופטים: גב' בן פורת, לוין, גב' בן עתו. עו"ד גב' בראוד לעותר, עו"ד א. בן טובים למשיבה. 3.9.80).

בג"צ 515/80 - מנשה יצחקי ואח' נגד יצחק בוקובזה ואח'

*החלטת מועצה מקומית בדבר נציגי המועצה במועצה הדתית (העתירה נדחתה).

עתירה זו ענינה הרכב המועצה הדתית באור יהודה, שני העותרים שהם חברי המועצה המקומית, המונה 11 חברים, מלינים על כך שסיעותיהם 62 תקציר פסקי דין כרך ט"ז - 4
לא קיבלו ייצוג יחסי נאות בין נציגי הרשות המקומית במועצה הדתית. העתירה נדחתה. כפי שעולה מן החומר חלו ככל הנראה שינויים בהרכב של הסיעות במועצה המקומית, לפחות ככל שהדבר נוגע לתמימות הדעים באשר לבחירת הנציגים למועצה הדתית. מכאן, כי לא ברור כלל מה מספרם של חברי המועצה שאותם מייצגים שני העותרים. אולם עיקרו של דבר, הנציגים למועצה הדתית נבחרו הפעם שלא על פי ההרכב הסיעתי של המועצה המקומית, אלא לפי האינטרס של העדות השונות, כפי שנאמר בפרוטוקול, היות ועניני הדת ובתי הכנסת הם לפי העדות. לפי הנאמר בהחלטה אמת המידה שאומצה ע"י המועצה המקומית איננה חלוקה לפי סיעות אלא אמת מידה המעוגנת בנקודת מוצא שונה. אין לומר כי נפל פסול באמת המידה שאומצה ע"י הרשות המקומית.

(בפני השופטים: שמגר, אלון, גב' בן עתו. החלטה - השופט שמגר. עו"ד שטרן לעותרים. 17.9.80).

בג"צ 497/80 - מלכה חגג נגד בית הדין הרבני הגדול ואח'

*בקשת סעד נגד החלטת בי"ד רבני (העתירה נדחתה).

בית דין רבני איזורי פסק שיש לחלק דירה פלונית בין העותרת לבין בעלה על בסיס היותה פנויה, ביה"ד לערעורים פסק שיש לחלק את הדירה כאילו היתה תפוסה, וטוען ב"כ העותרת כי ביה"ד הגדול פסק בערעור, שהוגש שלא במועדו, וקבע עובדות ללא ראיות וללא אחיזה במציאות. הוא מודה אמנם שאין בג"צ יושב בבית משפט לערעורים על בית הדין, אך טענתו היא כי מאחר ואין בימ"ש אחר מוסמך לתת לעותרת סעד נגד פסיקת בית הדין, ומאחר ויש צורך במתן סעד למען הצדק הרי סמכות בג"צ היא להתערב. העתירה נדחתה. אין זה בטוח כלל שאין לעותרת פורום אחר שבו תוכל לבוא על סעדה. אם יש בידיה ראיות חדשות להזים את העובדות שנקבעו ע"י בית הדין, יתכן ותוכל להניע את בית הדין הרבני לעיין מחדש בהחלטות הקודמות. אך יהא דבר זה כאשר יהא, אין בג"צ מוכן לשים עצמו ערכאת ערעור על בית הדין הרבני לערעורים, גם לא במסווה של שימוש בסמכותו לפי סעיף 7(א) לחוק בתי המשפט.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא ח. כהן, בכור, לוין. עו"ד סלומון לעותרת. 8.9.80).

ע.פ. 622/80 - מנשה טביבי נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (הריגה בתאונת דרכים)

(ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל). בשעת חשיכה, כשהוא נוהג במכוניתו, קיים המערער התחרות פרועה עם מכונית אחרת וגרם לקיפוח חייה של הולכת רגל. ביהמ"ש המחוזי, ברוב דעות, הרשיע את המערער בעבירת הריגה בעוד ששופט המיעוט סבר שניתן להרשיעו בגרימת מוות בלבד והערעור הוא על חומרת העונש. כל שופטי ההרכב סברו שלנוכח נסיבות הענין צריך להטיל על המערער שתי שנות מאסר לריצוי בפועל ואולם בהתחשב במחלה קשה של המערער, טרשת העורקים, ממנה הוא סובל חרף גילו הצעיר, החליט ביהמ"ש כי יוטל על המערער עונש של שנה אחת מאסר בפועל ושנה אחת מאסר על תנאי. כן נפסל הנאשם מנהיגה לצמיתות. הערעור על חומרת העונש נתקבל. אין ספק שעל פניה היתה התנהגות המערער לפני התאונה חמורה ומסוכנת. אולם, הוגשה חוות דעת רפואית המתארת את ההחמרה שחלה בינתיים במצבו של המערער, אשר עקב היותו במאסר אין הוא יכול לקבל את הטיפול הדרוש, והוא סובל מחוסר יציבות בהליכה ומיחושים למיניהם. לאור שיקול זה ניתן להפחית את תקופת המאסר בפועל ל-6 חודשים.